דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
זה קצת עצוב בעיניי, כי העולם שלנו מלא בכ"כ הרבה דברים שסוגרים, מרחיקים, מביאים אנשים להתחבא בתוך חומות, מבצרים והגנות והנה משהו עם ניחוח רענן, שבטי, משפחתי, אבל גם הוא "נגוע" ברעת ההרחקה. (ורד_לב‏‏ מתוך עקרון_הרצף_בחברה_מודרנית‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
ילד_בית_הולך_לגן  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
המשכו של הבלוג שהתחיל ב 365_ימים_דף_בלוג‏
הפעוט שלנו הולך לגן, אני לעבודה, והיחידה שנשארת בבית היא החתולה.

ועכשיו צריך להתרגל מחדש, לבכי, לפרידה, להכין אוכל מראש.
אבל גם לסופי השבוע, לערבים המשותפים, ולחיבוקים.

"אמא, היום יום צהוב!" הוא מודיע לי בבוקר, ומוסיף, "אבא העביר את הסימן למקום."
לוח חודשי תלוי על הדלת, ובו מסומנים ימי העבודה בלבן וימי החג בצהוב.
"אמא, באיזה צבע יום ההולדת שלי?"
"באיזה צבע שתרצה."
"אני רוצה שהוא יהיה באדום."
אני מסכימה.
"אמא, איפה יום ההולדת שלי?"
הוא לא החודש, ולהפתעתי הילד מקבל את זה, ומסכים לחכות עד שיגיע יום ההולדת שלו בחודש הבא.


אתמול היתה מסיבת ראש השנה בגן החדש. כל הילדים תקעו בשופרות, והילד שלי רץ אלינו, ותקע לידנו - "אני רוצה שרק את ואבא תשמעו אותי!"
הוא משחק עם ילדים גדולים פי כמה ממנו, גם בגיל וגם בגובה. מוצא נושאי שיחה איתם בקלות רבה יותר מאשר עם הילדים שבגילו. זה בסדר - אני מכירה את זה מאבא שלו.
ומאמא שלו גם.


"משעמם לי בגן, אני רוצה לבוא איתך."
"אבל אני הולכת לעבודה, אתה לא יכול לבוא איתי."
וכאן מגיע ההסבר לגבי זה שצריך להרוויח כסף, ובגלל זה אני צריכה ללכת לעבודה.
"אני אשאר בבית, עם נמש," הוא מציע, ואני פוסלת את הרעיון.
"אבל אני כבר ילד גדול, אני יכול לשמור על עצמי, ועל נמש!"
הסברים, ועוד הסברים, ובסוף הוא משתכנע, "טוב, אני אלך לגן," הוא אומר בנימת ההשלמה הרצוצה שלו. לרגע הוא נראה אומלל ומכונס, אך אז עיניו מבריקות שוב, "אמא, כאשר אני אהיה גדול, יהיו לי המון מטבעות בכיסים, ואני אתן לאבא ולך כסף, ואז את לא תלכי לעבודה."
אני מחייכת ואומרת שזה נשמע לי רעיון מצוין.
"וגם," הוא מוסיף ברגע האחרון, "אם את לא תסכימי, אני לא אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד. תמיד אני אשמור עליך, אמא."

תגובות ראשונות וקצת דיוני גן

לוטם_מרווני‏ (12.09.2007 16:09):
ילד אוהב ומרגש...
שנה טובה לכם- עם הנתיב החדש שנפתח לכם.

מיצי_החתולה‏ (12.09.2007 16:42):
ילד אוהב ומרגש...
שנה טובה לכם- עם הנתיב החדש שנפתח לכם.

hug.
קראתי עכשיו את סיכום הדף הקודם שלך, ורציתי להגיד משהו. נראה לך שיש סיכוי שאת מגיעה למצב שאת שלמה עם שליחתו לגן? או לפחות הרבה יותר שלמה מעכשיו? ברור לי שקל להגיד וקשה לעשות, אבל אני נראה לי הגיוני שאם את תשדרי שלמות גדולה יותר עם ההחלטה, יהיה לו קל יותר לקבל אותה.
תזכירי לעצמך את כל הסיבות שהביאוך עד הלום, ואולי שווה אפילו להשקיע באיזה דמיון מודרך או משהו שיכוונן אותך ויזכיר לך שזו ההחלטה שלך והבחירה שלך ושהחלטתם שזה מה שהכי טוב לכם כמשפחה כרגע.

בלה (12.09.2007 22:38):
אני רק חיבוק hug גדול hug לכולכם hug

אלודאה_בלבן‏ (13.09.2007 20:46):
יש סיכוי שאת מגיעה למצב שאת שלמה עם שליחתו לגן
כן ולא.
אני מאמינה, בלב שלם, שטוב לו יותר בבית איתי. שהוא לא צריך להחשף למתחים של גן, שהוא לא צריך ללמוד בגיל חודש לארבע להלחם על תשומת לב של הגננת, שהוא לא צריך ללמוד לריב עם ילדים אחרים על צעצועים. הם הרי לא לומדים לחלוק. את זה לומדים בבית, כאשר רגועים. בגן הם לומדים כוחניות ומריבות, כי אין מה לעשות. גן הוא ג'ונגל, נחמד ככל שיהיה.
מה שכן, אני חייבת להשאיר אותו בגן, וזה מה שאני גם אומרת לו. אני לא מאמינה שאני צריכה להחביא את מה שאני מרגישה בפניו. דיברנו על זה והסברתי לו שאמא צריכה לצאת לעבודה, ובגלל זה הוא צריך ללכת לגן. זו הסיבה האמיתית. והקושי שהוא מפגין בבקרים נובע בהחלט גם מהקושי שלי להפרד ממנו בבקרים.
עם הזמן שנינו נתרגל למצב החדש. זה מן הסתם יקח יותר זמן מאשר אילו היה לי ברור שהוא "צריך" ללכת לגן. כל הקושי נובע מזה שברור לי שהוא לא צריך ללכת לגן, אלא שהוא חייב* ללכת לגן כי אין אפשרות אחרת. ההבדל בין הרצוי למצוי.
ולהשלים עם המצוי, כידוע, זו הבעיה הגדולה של כולנו....

תודה על החיבוקים יקירותי hug ענק לכולכן חזרה.

*פיצה_והתוספות? (15.09.2007 04:42):
אוהבת אותך, שתהיה לך שנה נפלאה!

אמא_בבית‏ (15.09.2007 09:31):
ורדה, אולי תקחי עוד ילד או שניים לטפל בהם בבוקר ביחד עם אור? יש לך כבר נסיון כגננת ומיומנות של להיות עם כמה ילדים ביחד. ואם תחסכי את עלות הגן שלו אולי לא תצטרכי להשלים הרבה.

*יום שבת*

"אמא, מה עושים ביום כחול, ביום שבת?" (ימי השבת מסומנים בלוח בצבע תכלכל בהיר)
"מה שרוצים. מה אתה רוצה לעשות היום?"
"להשאר בבית!"
"אז נשאר בבית."
הוא מחייך, אני מחייכת, ומתחבקים, ואין גן, ואין שעון מעורר, ואין לאן למהר.

עוד כיווני מחשבה

פיצה_והתוספות? (16.09.2007 14:40):
מקבלת! תחליטי מה מתאים לך ומתי!
אוהבת אותך מאוד hug

בר_עדש‏* (16.09.2007 15:21):
להלחם על תשומת לב של הגננת, שהוא לא צריך ללמוד לריב עם ילדים אחרים על צעצועים. הם הרי לא לומדים לחלוק. את זה לומדים בבית, כאשר רגועים. בגן הם לומדים כוחניות ומריבות, כי אין מה לעשות. גן הוא ג'ונגל, נחמד ככל שיהיה.
גן יכול להיות ג'ונגל בדיוק כמו שבית יכול להיות ג'ונגל. בשני המקרים - זה תלוי בעיקר במבוגרים. אני לא יודע אם זאת השקפה אפריורית שלך על גנים, או התרשמות שלך ממה שמתרחש בגן. אם האפשרות השניה נכונה, כדאי (מאד!!!) לחפש גן אחר.

ברגע שתמצאי גן עם גננות שאת סומכת עליהן ב-1000%, אוירה נעימה, ויחסים חברתיים בריאים יהיה לך הרבה יותר קל להשאיר את הילד שלך שם (וסביר להניח שגם הוא יהנה הרבה יותר).

מה שכתבת כאן נשמע כמו דברים שאני הייתי כותב לפני שלוש שנים.
מנסיון, הקביעה כי אין מה לעשות היא כמעט תמיד לא נכונה.

בהצלחה.

*צבעי_הקשת?* (16.09.2007 17:03):
אלודאה בלבן,
הבנתי שאת בהריון,
הכיוון הוא לחסוך קצת כסף ושוב להיות בבית?

*עינת_גל‏* (16.09.2007 19:09):
שוב אני יוצאת מהמסתור כדי להגיד לך שאני קוראת.
גם הילד בית שלי התחיל היום גן, אז אני גם קצת מזדהה...
שתהיה שנה טובה!

*פלוני_אלמונית‏* (17.09.2007 02:44):
פיצה - להבנתי אחד מעקרונות החינוך הביתי מקדשים את הפרט והדרך הייחודית שלו בחיים. לפי העיקרון הזה - לא כל ילד צריך לעבור בחינוך הביתי מתחילתו ועד סופו. אפשר לשלב ואפשר בכלל לא. בטח שלא בכל מחיר, תרתי משמע.
לטמעי, דאגה כלכלית לילד ולמשפחה חשובה לא פחות משהייה שלו במסגרת כזו או אחרת. לפעמים כל היצירתיות בעולם לא מספקת מספיק כסף לתשלומי משכנתא ולעוד כמה מחויבויות ואין לזה שום קשר לדפוסים לשינויים פסיכולוגיים ושאר נושאים הגותיים.
בכלל, נדמה לי, בעיקר בשנים האחרונות, שאם רובינו היינו מתחנכים קצת יותר "חומרני" *ומקדשים* באמת את כוחו וחשיבותו של הכסף בחיים, היתה לנו היכולת בשלב מאוחר יותר לממש את הרוחני בשלווה, מה שלא קורה אצל רובינו (אם לא כולנו ברמה כזו או אחרת).

ג'ינ_ג'ית‏ ממחשב אחר>

*נקודות_ורודות_אגדיות‏ (17.09.2007 04:34):
אני קוראת ואומרת לעצמי אוי...קשה..מזל שאני לא שם עכשיו.
איש הטוב בעיניו יעשה. אני אשמח להצליח לא לשלוח את ילדי לשום מסגרת עד לפחות גיל ארבע או חמש וגם אז, אם מסגרת (ויש לי נטיה לרצות שילדי לא יהיו בבית כל יום כל היום), היא צריכה להוכיח את עצמה כמשהו שגורם אושר לילדי ומעצים את אישיותם אחרת...לא תודה.
אלודאה, בהצלחה בכל אשר תלכו ובעיקר שתהיו מאושרים.

יקירותי המגיבות -
תודה על התגובות, על התמיכה ועל החיבוקים.
הגן שהגיבור שלי הולך אליו נפלא, והגננות נהדרות. לא הייתי משאירה את הבן שלי במקום שאני לא מרגישה בו נוח.
כנראה שלא הבהרתי מספיק מה קורה בדף הזה - כמו שהדף הקודם, 365_ימים_דף_בלוג‏ נועד לתאר את הזמן העובר עלינו בבית, כך הדף הזה נועד לתאר את המעבר לגן אחרי שנה בחינוך ביתי.
הסיבות לשליחת הילד שלי לגן אינן רלוונטיות לדף הזה. מי שרוצה להתדיין איתי על כך מוזמנת לדבר איתי בדף הבית שלי, לא כאן - זה הבלוג של הילד שלי, שמתאר את החוויות שלו, בתוספת הפרשנות שלי.

<נשימה עמוקה>

יום ראשון

"אני לא רוצה ללכת לגן."
הוא לא מתמרד, הוא לא בוכה, הוא קובע עובדה. הוא לא רוצה ללכת לגן.
הוא רוצה להשאר בבית איתי, או ללכת איתי לעבודה. אלה שתי האפשרויות מבחינתו.
אני בולעת את "אבל כיף לך בגן", וגם את "אבל יש שם המון צעצועים שאין בבית", ואפילו את "אתה הולך לגן וזהו."
אני מלטפת את הראש הקטן וחוזרת על המשפטים הרגילים - אמא צריכה ללכת לעבודה, הגיבור הקטן שלי לא יכול לבוא איתי, ולכן הוא הולך לגן.
אחותי מגיעה לתת לנו הסעה עד לגן, והויכוח נזנח. הוא מרוצה - אוכל במהירות את ארוחת הבוקר כדי להספיק להראות לדודה ט' את כל כל הצעצועים החדשים.
מגיעים לפני שהגננת מדליקה את האור, הילד מושך את אחותי אל השטיח ומתיישב איתה לשחק בחלקי קוביות מגנטים. אני מדברת עם הגננת משכימת הקום, עוזרת להוריד את הכסאת הקטנים, נושמת.
נושמת הרבה, את האוויר של גן שילדים עדיין לא מילאו אותו.
מגיע הזמן ללכת - הגיבור נצמד אלי, מחבק אותי בחזקה, "אמא אני לא רוצה להיות כאן לבד."
לבד מבחינתו לא תלוי בכמות הילדים סביב - רק בנוכחותי או בחסרוני.
הגננת מציעה משחק אחר, והוא עובר אליו, מאפשר לי לצאת מבלי להתגנב.

היום עובר. מוזר לעבוד מהבית. אפשר לעשות הפסקות כאשר רוצים, אבל אני כבר יודעת שיותר מדי עבודה תשאר לשעות הלילה הקטנות.

מגיעה לקחת אותו מהצהרון, ולא מוצאת אותו.
רגע של בהלה, ואז אני ילד בגודל הנכון, לבוש בבגדים שהגיבור שלי לבש בבוקר, ראשו עטוי בקסדת פלסטיק מלאה, והוא באמצע משחק משותף עם ילדה אחרת.
"הוא לא אכל צהריים", מדווחת המשגיחה של הצהרון, "אבל אחר כך הוא הסכים לאכול פיתה עם חומוס."
מרד האוכל מוכר לי, ואני נשמעת לעצתה של חברה טובה - אני עוזבת את זה. אם הוא רעב, הוא יאכל בבית.

"אמא!" הוא מגלה אותי, ומוריד את הקסדה. בשער פרוע ועיניים נוצצות הוא רץ להביא את הנעליים, את התיק, וכאשר הוא מוכן אנחנו יוצאים. הוא מנופף לכל שאר הילדים, למשגיחה, לנערה שעוזרת לשמור עליהם.
"במה שיחקת?"
"באמיצים," הוא מסביר, "ואני הייתי הכי אמיץ, ואדר, זאת הילדה בחולצה האדומה (הוא מסביר לי, כי אני לא יודעת), היא בנתה בית, ולא הסכימה שאני אכנס, אבל אחר כך...."
הנסיעה טובעת ברצף המילים, עד שהעייפות משתיקה אותו.
מגיעים הביתה, חולצים נעליים, אוכלים קצת, מתכרבלים. הוא נרדם עלי בשש בערב, ומתעורר רק באחת עשרה בלילה לאכול פתיתים ועוף. אחר כך הוא חוזר למיטה עם אבא שלו וישן עד הבוקר.

מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?
התרגלתי.
קצת.

קראתי את הדף לפני כמה ימים והוא מייד הרעיד לי איזה מיתר בלב , אבל לקח לי קצת זמן להעביר את הרעד למילים.
לפני שנה בדיוק, את פתחת את הדף ההוא על "גן אמא", בדיוק כשאני שלחתי את בכורי לכתה א'. אני לא יודעת אם את זוכרת כמה קינאתי בך אז, ואיך את כתבת לי לנסות להשלים עם המצב וניסית לנחם אותי. והנה עברה שנה והתחלפנו. לא, אני לא בחינוך ביתי, אבל כן, אני חושבת שיש לי מילים מנחמות.
בשביל הילד שלי, בית הספר הוא מקום טוב. הוא מאושר שם. לא סתם, הוא פורח. הסבל שלי אז נבע מהפער בין מה *שחשבתי* שאני רוצה ובין המציאות. נראה לי שהשכנוע הפנימי העמוק בו הייתי לגבי חינוך ביתי כאופציה הכי טובה לבני הבכור, נבע בעיקר מזה שקראתי פה המון. קראתי פה דברים חכמים ונבונים ומנוסחים הייטב והיה נראה לי שזה הדבר היחידי הנכון לנו. המציאות הוכיחה שלאו דוקא.
למה הדבר דומה? (הנה עוד סיפור אישי מלפני שנה בדיוק). היתה תקופה שתסרוקת "פוני" נהייתה נורא אופנתית. לאן שלא פנו העייניים ראיתי מצח מתהדר בפוני חדש.לחלק מהפרצופים זה ממש התאים. כל כך הרבה ראיתי את זה עד שהתחלתי להאמין שגם אני צריכה שיהיה לי פוני, ובפעם הבאה שהתישבתי על הכסא של הספר שלי ציוויתי "גזור!" זה בכלל לא התאים לי. אבל ממש. ויש את כל התמונות מהמפגש המשפחתי בסוכות להזכיר לי את זה....
המחיר של השפע שמקיף אותנו (שפע של הזדמנויות ואפשרויות לבחור) הוא , בין היתר, הצורך לברר היטב את הרצון. האם הרצון הוא באמת שלי?
יקרה, אני רק מאחלת לכם שזו תהיה שנה טובה ומעשירה ומלמדת ומחזקת.
את כותבת כל כך חי ויפה.
בהצלחה בהמשך ההסתגלות.
יקירותי...עוזר כל כך לקבל תמיכה עכשיו....
hug גדול חזרה, לכל אחת מכן.
*יום שני*

משאירה אותו בגן, חוזרת הביתה, עובדת.
בצהריים סבא וסבתא מוציאים אותו ולוקחים אותו אליהם, אחרי הצהריים בנזוגי חוזר הביתה, ואני מלווה אותו לרופא.
רק בערב אנחנו נפגשים שוב.
הולכים לסופר ביחד, מסתובבים בין מדפי המצרכים העמוסים. הוא שותף פעיל בבחירת המוצרים, ואני מנצלת את ההזדמנות להראות לו איך מסתכלים על רכיבי המזון, איך משווים מחירים, איך בוחרים אוכל.
חוזרים הביתה.
ארוחת ערב בסיסית - חביתה, סלט, יוגורט וצ'יריוס.
מקלחת.
למיטה.
הוא נרדם אחרי פחות מעשר דקות, והיום נגמר.

אני רוצה להתחיל להתרגל לקצרצרות המפגשים ביננו, כדי שזה יכאב פחות. יום שלם עבר על הילד שלי, ואני לא יודעת מה היה בו.

יום שלישי

באמצע הלילה הוא מתעורר בבכי - מגרד לו בטוסיק והוא לא מצליח להרדם מחדש. "אמא, תעשי משהו, למה את לא עוזרת לי?" הוא בוכה, ואני מתכווצת.
אבא מסתובב איתו על הידיים, מדבר על נושאים אחרים, מסיח את דעתו, והילדון נרדם לבסוף.
בבוקר הוא מתלונן שהגרון שלו כואב, והאף נוטף.
וירוס וטפיל - צרות הגן תוקפות בבת אחת

מגיעים מוקדם בבוקר לגן. הוא מכין לי כוס מיץ דימיונית, ואני שותה את כולה.
בשבע וארבעים אני יוצאת, והוא מסתפק בחיבוק קצר ורץ לשחק עם הילדה השניה שהגיעה לגן בשעה מוקדמת כל כך.
נוסעת, מופתעת.

בערב אוספת אותו שוב. הוא נשאר לצהרון, סירב לאכול ארוחת צהריים, ובמקום זאת האחראית שם הכינה לו כריך עם ממרח שוקולד. אני בולעת את התוכחה, התכוננו לזה כאשר שלחנו אותו לגן. זה לא משנה. רק מבקשת שלהבא לא יתנו לו שוקולד.
הוא עמוס סיפורי גן, וכולם מתערבלים - שתי הגגנות רבו, או ששתי הבובות של הגננות רבו, וזה היה מתחיק, אבל עצוב, ובקיצור - אבדתי.
נוסעים לרחוץ את המכונית, ממתינים לתורנו, נכנסם למנהרה. הגיבור מעיר על כל דבר - מציין את המים, מדבר על צבעי הקצף, על הרעש שהמברשות עושות.
הוא מצטרף לאחד מהבחורים ושואב את פנים המכונית, מוודא שהכסא "שפעם את יושבת בו ופעם אבא" נקי.

נוסעים הביתה, אל אבא, אל נמש, אל השקט.
הגיבור מסרב לאכול. אנחנו נאבקים מעט, אבל אז מרפים - לא רוצה לאכול, לא צריך. מבהירים לו שזו ארוחת הערב, ושלא יהיה עוד אוכל מאוחר יותר.
הוא מסכים.
הוא רואה טלויזיה, מתפרקד על הספה, נח.
לקחתי אותו מהגן בארבע. עכשיו שבע.אמבטיה, ואחר כך לישון.

אני מתגעגעת לימים שלנו ביחד.

מגרד לו בטוסיק והוא לא מצליח להרדם מחדש. "אמא, תעשי משהו, למה את לא עוזרת לי?" הוא בוכה, ואני מתכווצת.
...משחת טוסיק, וזלין או כל קרם נייטרלי אחר, יכולים להקל עד שתתחילו טיפול (בהנחה שזה תולעים).
איזה אומץ. איזה קושי!!! ולחשוב שביבי והחברים שלו מעודדים את זה...כי ככה הכי טוב למדינה יותר עובדים יותר תוצרת יותר מיסים...את חייבת לעבוד???
את חייבת לעבוד???
כן.
_יכולים להקל עד שתתחילו טיפול_ הקלנו עליו, אבל עדיין גרד לו, בגלל זה הוא היה מסכן. הוא הרי רגיל שאמא פותרת הכל מיד, אפילו ברכיים כואבות ומדממות מפסיקות לכאוב אחרי נשיקה וחיבוק, אז למה אני לא מתקנת לו את הגירוד המציק?

בסוף, דרך אגב, הכנסנו לקטן שן שום מרוחה בשמן זית (אין לנו וזלין בבית) לטוסיק, והתולעים נעלמו. מדהים שהדבר הביזארי הזה עובד, ובלי שום חומרים משמרים...

יום רביעי

נזלת, שיעול, ריח אלכוהול עדין וחום.
וירוס, והוא נשאר איתי בבית היום.
ראינו טלויזיה, הזמנו ירקות בטלפון, התחבקנו, הפעלנו את המדיח.

יום של חינוך ביתי פתאומי נחת עלינו, ולמרות המחלה הקטנה - זה נעים כל כך.

היי איזה קטע... גם אצלנו אותו דבר. אבל איזה כיף פתאום להיות שוב יחד בסתם יום של חול......
שירגיש טוב!
נהנתי מאוד לקרוא אותך.
אני בדיוק בצומת דרכים של להחליט אם להשאר עם הילדים עוד שנה בבית.
בהצלחה לכם
את כותבת יפה ולמרות שקשה לי אני עוקבת. שתהיה לכם שנה טובה טובה, שמחה וקליטה קלה ומהירה. ד"ש לגיבור.
טוב, ליתר ביטחון, אם הטלפתיה שלי לא עובדת: hug גדול. שתהיה שנה טובה, של גדילה ואהבה.

כשרוצים משהו ואי אפשר, זה באמת נורא קשה. אבל אפשר להתמודד, להתרגל, ואפילו למצוא יתרונות. ותזכרי שהמציאות משתנה כל הזמן, וגם אנחנו...
תנסי לעשות לו אמבטיה חמימה. לשפוך לשם איזה שתי כוסות סוכר. כל התולעים יצאו לו מהחור של התוסיק ויראו את זה בעיניים. אחרי כמה אמבטיות כאלו במשך כמה ימים אחרי שהביצים שנשארו יבקעו ושגם התולעים החדשות יצאו, יעבור לו התולעים. אבל התזונה צריכה להיות ללא סוכר. לנסות לשלב שום בתזונה כך שבסוף יהיה נקי מתולעים.
יום חמישי

שבוע עבר, וכמעט לא נפגשנו. אני בעבודה, הסבים מוציאים אותו מהגן, דואגים לו, מאכילים אותו, ואני רואה את הבן שלי רק בערב, בין הארוחה למקלחת, וקצת לפני השינה.
הוא צונח מותש על המיטה, עייף מכדי לספר לי על הימים שלו, ואני רק מחבקת אותו קרוב קרוב ומספרת לו כמה אני מתגעגעת אליו. קיבלנו אתמול דואל מהגן ובו מסופרות כל הרפתקאות הילדים בשבועיים האחרונים, בין החגים לשבתות. ואני מרגישה דחויה, בצד. מהאם שידעה בכל יום מה בנה עושה הפכתי לאם שמקבלת עדכונים בדואר אלקטרוני.
אני מתגעגעת אליו.


"אמא, גיא שיש לה קוביות עץ גדולות כמו בגן שלי, צריכה ללכת גם לגן של גדולים." הוא מספר לי בארוחת צהריים של חג.
"למה?"
"כי היא כבר גדולה." הוא אומר ודוחס עוד ספגטי לפיו, "וגדולים צריכים ללכת לגן."

וכך, אחרי שבוע וחצי בלבד במערכת החינוך, הילד שלי הפנים את כללי החברה.

יום ראשון

שבועיים בבית, והיום נפרדים שוב.
"אני לא רוצה להשאר בגן לבד!" הוא בוכה ונאחז בזרוע שלי, נתלה עלי, לא מאפשר לי לצאת. 'לבד' במשמעות 'בלי אבא או אמא'.
מעבירה לזרועות הגננת, דוחסת את רגשות האשם עמוק לתוך הבטן ויוצאת.
אחרי הצהריים אבא מגיע לאסוף אותו. הפעוט בכלל לא שם לב שאבא בא - הוא משתולל עם ילד אחר בדשא, ביחד הם כובשים את האדמה בעזרת גליל גדול. מאוחר יותר הוא יספר שלצפרדי (אחת הבובות במפגש הבוקר) היה היום יום הולדת ארבע, ושהיה להם שיעור ספורט, והוא נרדם בפינת היצירה, ו...ו...ו...
וכיף לו בגן.

אבל עדיין. הייתי איתו רק שעתיים וחצי היום - שעה בבוקר ושעה וחצי לפני שהוא נרדם מכורבל עלי. טוב לו, וטוב לי, ואני מתגעגעת אליו עד כאב.

אני גם עובדת מהבית ויש לי 5 ילדים וכולם בחינוך הביתי אבל זו לא חכמה כי אנחנו גרים בחווה ענקית עם גיסי ואשתו וארבעת ילדיהם וכולנו, כל ארבעת המבוגרים (ובעצם גם הילדים) עובדים בחווה
hug-sad
גם אני פה.
על אף שאני שם...
ואני דוקא רוצה לתת לך אחד שמח - הנה - hug
ומותק שלי, לא לדחוס לבטן, צפוף שם...
יום חמישי
משכימים קום, יוצאים לעשות בדיקת דם. הפעוט שלי מאושר לבלות את הבוקר עם אמא - הוא עוצר ליד עצים ומסביר לי כמה הם גבוהים, מקפץ ברחוב, מברך אנשים זרים, לוקח לעצמו מספר וממתין בתור. כאשר מגיע תורנו הוא מדבר עם מהזכירה, מגיש לה את הכרטיס שלי ומצחקק. בזמן שאני ממתינה מחוץ לדלת הוא נכנס למעבדה וסופר את הלבורנטיות, לבדוק מתי יגיע תורנו.
דוקרים אותי, והוא מתחקר את הלבורנטית למה היא בחרה במחט עבה ולא בדקה עם הצינור. כאשר אני נפרדת ממנה, הוא מתחיל לבכות - "גם אני רוצה בדיקת דם!"
אני מסבירה שרק רופא יכול לתת הפניה לבדיקת דם, והגיבור שלי חושב ואומר, "אז תגידי להם לעשות לי בדיקת דם." ברור, אני הרי רופאה, לא?
יוצאים לקונדיטוריה הסמוכה, והוא מחפש לעצמו עוגה. אצבע קטנה מרחפת מעל הקרואסונים הריחנים, ולבסוף נעצרת במגש נשיקות המרנג.
"מה ההבדל בין הצהוב לורוד ללבן?"
"אין הבדל."
"מה כדאי לי?"
"מה שתרצה."
הוא חושב, מחייך ושואל, "איזה צבע את אוהבת."
"לבן."
"טוב, אז אני רוצה לבן!" הוא מודיע ולוקח לעצמו נשיקה.
המוכר מוותר על התשלום, ואנחנו חוזרים למכונית ונוסעים לגן. בדרך אני חשובת על הבוקר הצרצר שלנו, מחשלת את עצמי לקראת הפרידה הצפויה, מתחילה להתגעגע אליו אפילו שהוא במושב האחורי, חיוכו טבול באבקת סוכר לבנה.
מגיעים לגן הומה הילדים. הוא מוריד את הסנדלים, מתיישב על השטיח ומתחיל לשחק במקלות וגלגלים. אני בינתיים מדברת עם אחת הגננות.
הוא מופיע לידי ומושך בשרוול, "אמא, בואי, אני צריך להראות לך משהו!"
אני נגררת אחריו, והוא מוציא אותי מהגן, "אני צריך להראות לך את כל החברים שלי שאת לא מכירה!"
פניו מוארות, והוא עובר בין שלושה ילדים, כל אחד מהם הוזכר בשיחות בשבוע האחרון. זה רצה למכור את כלב הצעצוע שלו, וזה בעל שער בהיר, והאחרון מיוחד בגילו - הוא מבוגר מהגיבור שלי בשנה. הילד שלי מסתובב בגן, חזהו נפוח, יוצר היכרות רשמית ביני לבין חבריו, ולאחר מכן כל ארבעת הבנים מתיישבים על השטיח ומשחקים ביחד.
"להתראות חמוד שלי," אני מצפה לבכי, לכעס, לדמעות.
"בי אמא," הוא נענה לחיבוק שלי, וחוזר לחברים.

וכך, נפרדים.
בלי בכי, בלי כעס, בלי דמעות. וכל היום שלי נראה שונה.
טוב לו בגן.

אני מתאפקת לא לבכות. נראה לי שגם המנה הלא רגילה של הבוקר ככה, ריצתה וכל כך שימחה אותו. כמה הוא אוהב אותך... ממש לבכות.
את כותבת יפה
גם אני נהינת לקרוא את כותבת ממש יפה
אני מסבירה שרק רופא יכול לתת הפניה לבדיקת דם, והגיבור שלי חושב ואומר, "אז תגידי להם לעשות לי בדיקת דם." ברור, אני הרי רופאה, לא?
הוא גדול.
hilarious
יום שני ופירורים

פיצחנו את זה. לא את התיאוריה המאוחדת או את סודות האטום - את ההבדל בין הימים שמתחילים בשקט לימי הבכי בבקרים.
שלשום יצאנו מאוחר בלילה לקנות לו מתנת יום הולדת, ועד שהוא בחר, ועד שחזרנו הביתה, ועד שהוא שיחק עם הצעצוע החדש מספיק עברו שעות, והוא ישן בקושי שמונה שעות בלילה. בבוקר- בכי ואומללות.
אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות, מחמש אחרי צהריים עד שבע בבוקר היום, והבוקר - שמחה וששון, אושר בגן, נפרד בקלות ויוצא לשחק.

מסקנה - הוא צריך לישון, ואז היום שלו נראה טוב.
הרבה יותר חשוב מסודות האטום, לדעתי.


"אמא אתמול הייתי עצוב בגן."
"למה?" ואני מצפה לשמוע 'כי לא היית איתי' או דבר דומה.
"כי החבר שלי הגיע מאוחר, והייתי עצוב עד שהוא הגיע."
וכך מטלת אושרו של הילד שלי עוברת ממני לילדים שסביבו, וזה טוב.


"נו, טוב לו בגן?"
כולם שואלים סביבי, ואני עונה, "לפעמים כן ולפעמים לא."
כי לפעמים הוא עייף, ולפעמים רעב, לפעמים הוא מגיע לפני החברים האחרים ולפעמים אחריהם, לפעמים יש מספיק זמן אמא בבוקר ולפעמים לא.
"נו, טוב לך בעבודה החדשה?"
כולם שואלים סביבי ואני עונה "לפעמים כן ולפעמים לא."
כי לפעמים הבוס דורש משהו בלתי אפשרי, ולפעמים אני מאחרת לרכבת, לפעמים הקפה בבוקר טעים ולפעמים אין ארוחת צהריים טובה, לפעמים אני תקועה בפקק ולפעמים השקט שסביבי מטריף את דעתי.

"נו, את מתגעגעת הביתה?"
את זה אף אחד לא שואל.
תמיד, בכל רגע. להתכרבלות הארוכה בבוקר, לחיכוכים לפני שנת הצהריים, לריח של הילד שלי סביבי בכל רגע, להתארגנות השקטה של הבוקר, כאשר הדברים הדחופים על סדר היום הם קיפול כביסה והשקיית עציצים.

יפות, מבקרות, עדינות, נסחפות וקבועות -
תודה על החיבוקים והאהבה, על האיחולים ועל החיזוקים מכן.
hug ע-נ-ק-י (כמו שהגיבור שלי אומר).
הרבה יותר חשוב מסודות האטום, לדעתי.
בהחלט..

_אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות_
אולי הוא יכול להעביר לילדים שלי קורס באיך עושים את זה?
ההורים שלהם מאד ישמחו אם הם ישנו [אפילו רק מדי פעם] 14 שעות רצוף...

כבר שנה אני מחכה שתחזרי לכתוב!
סופסופ באת...
התגעגעתי.
שמחה לשמוע שטוב לכם. hug

אתמול הוא ישן ארבע עשרה שעות_
_אולי הוא יכול להעביר לילדים שלי קורס באיך עושים את זה?

אני חושבת שהסוד הוא בזה: והוא ישן בקושי שמונה שעות בלילה blink

יומולדת שמח לגיבור cake
וגם hug ו kiss
ויש גם בשביל אמא של הגיבור hug
יום ראשון

"אמא, היום נוה ואני היינו אבירים רעים, ונלחמנו באבירים הטובים."
אני שואלת על המלחמה, האם הם הרביצו לילדים אחרים.
"מה פתאום?" הוא משתומם, "רק עשינו ככה."
אביר רע, מסתבר, הוא מישהו שעושה תנועות מפחידות עם הידיים וחורב (מלשון חרב) דרקונים. אביר טוב מחבק נסיכות ואת אמא שלו (ואת התינוקת גם).
וזו כל ההבחנה בין טוב לרע בעולמו של הגיבור שלי.


יום שני*

"אמא! כתבנו הצגה בגן ומחר נעשה אותה!"
אחרי תחקיר נוסף הוא מספר שהוא יהיה המכשף, ומדגים תנועות כישופיות עם הידיים. עכשיו אני מבינה את כל הסיפורים על האבירים והנסיכות שגדשו את הבית שלנו לאחרונה.

הוא נחשף שם לדברים שונים ממה שיש בבית. לא טוב יותר, לא רע יותר, פשוט שונה.


*יום שלישי

חמישה ימים אחרי הלידה, ואני מתחילה להבין עד כמה הגן חשוב לבן שלי. יש לו מקום אחד שבו לא מתעסקים בתינוקת החדשה, אלא רק בו. החברים הם חברים שלו, המשחקים הם משחקים שלו, הגננות הן גננות שלו.
הוא חוזר הביתה, מחבק ומנשק את שתינו, מביא לי מים בזמן הנקה, עוזר בהחלפת החיתולים, עירני ושמח. בלילה הוא מתחיל להתרגל לישון ליד אבא במקום להתחבק עם אמא. והוא יכול לעשות את זה כי יש לו מקום אחד פרטי, נטול תינוקות.
על כל מגרעותיו - זה היתרון העיקרי של הגן בעיני, כרגע.

יומולדת

"אני רוצה להזמין את כל הילדים מהגן."
"את כל החברים שלך?"
הוא מנענע בראשו, "את כל הילדים."
"אבל אין לנו מספיק מקום בבית."
"אמא," הוא נוזף בי, "אנחנו צעירים, נעמוד בשורה אחת ויהיה מספיק מקום לכולם."


הזמנו את הילדים לחמש אחרי הצהריים בפארק שליד הבית. אמא אחת הודיעה שהבן שלה לא מתעורר, לאמא אחרת האוטו נשאר במוסך, ורשימת המגיעים הצטמצמה לשלושה ילדים בגילו של הגיבור, אחות גדולה אחת ושני אחים צעירים.
פורסים את עוגת השוקולד שהכנו ביחד, עורמים את החטיפים בצלחות נייר, מפזרים כוסות שתיה.
חלק מהילדים יוצאים לגן השעשועים לשחק שם, את חלקם החושך והקור מגרשים הביתה.
הבנזוג ואני מחליפים מבטים, מתלחשים, מקווים שהילד שלנו לא מאוכזב.
הגיבור שלי מחייך, מאושר, ואומר, "אמא, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה אי פעם!" הוא מלקק את שאריות העוגה מפניו, פותח עוד מתנה, והחיוך נשאר עליו. הוא לא יודע שאמורים להתעצב כאשר לא כל המוזמנים מגיעים למסיבה. הוא קיבל כל מה שרצה - עוגת שוקולד ומתנות יום הולדת.
ולרגע אני רוצה שהוא ישאר כך - בלתי נגוע, תמים, אוהב.

שמחה לדעת שהצטרף עוד קוסם למעגל המכושף.
ונוכחת שגם אצלך קורההקסם הזה (שאותי מפתיע כל פעם מחדש) , שבו מה שנראה לנו "רע" הוא בדיוק הדבר שעושה לקוסמים שלנו טוב....
הרבה אהבה לכולכם kiss
ששה ילדים. שמונה אם סופרים אותו ואת קשת. זה המון! happy לא מבחינת גודל יומולדת, מבחינת בילוי מיוחד עם חברים.
רק אנחנו קושרים אהבה ואכפתיות עם שיעורי הופעה. הוא כל כך בטוח. תני לעצמך טפיחה גדולה על השכם!
חוץ מזה, זה שהיו שלל שכבות גיל זה בכלל נפלא בעיניי, קצת חינוך-ביתי שכזה blink
אבל היה כל כך כיף ביומולדת..
הילדה שלי עד עכשיו מדברת על היומולדת הכיפי הזה..
ואיך הגיבור שלך שיחק אותה ובכלל לא היה לו אכפת שהיא בת!!
והיא גם רוצה יומולדת כיפי כזה שכולם יבואו ויהיו שמחים איתה..
נו, אתן צודקות, כרגיל...
היה ממש כיף, בייחוד לאור יום ההולדת שהיה בגן (ועכשיו הפירוט).
"אמא, זה יום ההולדת הכי טוב שהיה אי פעם!"

איזה מקסים, וכמה אני בטוחה שהוא צודק hug

יום שישי

חוגגים יומולדת בגן, באיחור אופנתי של שבוע.
משאירים את הריבים של השבוע החולף מאחורינו, את הגננת שדרשה שנביא גם עוגה, וגם הפעלה לילדים, וגם וגם וגם...

מגיעים בעשר וחצי, בלי עוגה, בלי נרות, עם הפעלה. הילד שלי כבר יושב במעגל הכסאות המוכנים, הכסא שלו מכוסה בבד זהוב. מולו הילדה השניה שחוגגים לה יום הולדת. אני מתיישבת לידו, והוא דוחף אותי, "אמא, את לא יושבת כאן, את יושבת שם," ומצביע על הכסא הבא בתור.
"ומי ישב כאן?"
"התינוקת." הוא אומר בטבעיות, וחוזר לדבר עם החבר שיושב לידו.
חיבוקים, נשיקות, חיוכים, והסבר קצר שבסופו הילד מתרצה - במקום שהיא תשב לידו הוא יחזיק את התינוקת בידיו. מעגל חברים מתאסף סביבו, והוא מסביר על "התינוקת שלנו" ומחייך.

"עכשיו מתחילים את יום ההולדת!" מודיעה הגננת. הילדים מתיישבים על הכסאות, והתינוקת חוזרת אלי.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת לברק!" כולם שרים, והגיבור שלי מחייך.
"ועכשיו שרים את..." והיא מפעילה שיר אחר, ומשם עוברים ל"ועכשיו מקריאים את הסיפור שהילדים כתבו" ול"ועכשיו משחקים ב..." וככה זה נמשך - עוד משחק ועוד הפעלה, והכל באופן דידקטי ומרגיז, ובכל פעם לילדה השניה נותנים לבחור את המשחק, והיא מספרת ראשונה את הסיפור, והיא רוקדת ראשונה, ואני מתכווצת בכל פעם ומחפשת על פניו של הבן שלי את הסימנים שיעידו שהוא מרגיש פגוע.
אבל, כרגיל, אני מתבדה.
טוב לו להיות שני, לבחור שני, לחגוג שני, לכבות את הנרות שני. הוא מחייך וצוחק, ומדבר עם החברים שלידו, ומלטף מדי פעם את התינוקת, ומסביר לנו על הלכות הגן.

הגננת מסיימת לעבור על רשימת הדברים שצריך לעשות בכל מסיבה, וכל הילדים יוצאים החוצה לאכול את העוגה. אני מתחילה לסדר את ההפעלה שתיכננו, אבל התינוקת מתעוררת ודורשת את הארוחה שלה, כך שהבנזוג צריך לסיים במקומי.
הילדים חוזרים פנימה, והיחיד שלא מרוח בשאריות שוקולד הוא הבן שלי. זה בסדר, מאוחר יותר הוא ימצא את החתיכה האחרונה של עוגת היומולדת ויאכל אותה.
אני יושבת על השטיח, מאפשרת לבנזוג לסדר את הקעריות, ובינתיים מקריאה לילדים את הסיפור שהגיבור שלי אוהב עכשיו - הקטר הכחול שיכול. הם משתפים פעולה נהדר, קשובים, מתענינים, מגיבים לציורים, מתנהגים כמו הילד שלי, ומחשבה מהירה חולפת בי - אולי הגן הזה כן משמר את הטבעיות שבהם, אולי בכל זאת הוא טוב יותר מהאפשרויות האחרות, למרות מה שחווינו בבוקר.
הסיפור נגמר והילדים מתפזרים לשולחנות. בכל שולחן מחכה להם קערה עם חתיכות של בצק סוכר צבעוני. חלק מהילדים מכינים רכבות, חלקם כדורים צבעוניים, אבל הרוב לועס את צבעי המאכל והחומרים המשמרים וצוחק. שתי הגננות האחרות (אלו שהן לא דידקטיות ומרגיזות) יושבות עם הילדים ומכינות בעצמן דברים נפלאים - אחת מכינה פרחים והשניה לבבות קטנים.
עכשיו אני מבינה - זו הפעלה מצוינת לילדי גן, מאפשרת לכל אחד מהם לבטא את עצמו, והפעלה מצוינת לגננות, ובאופן כללי - הפעלה נהדרת לחינוך ביתי.
מסיימים, אורזים את הילד שלנו, נוסעים הביתה. הוא קופצני ורגוז, כיאות לעייפות בשילוב סוכר, אבל מצליח להרדם במכונית, וחותם את חגיגות יום ההולדת הרשמיות.

כמה טוב שלא הגיעו המון ילדים ליום ההולדת שלו, כמה טוב שאנחנו לא מרגישים צורך להפעיל את הילדים שכן הגיעו, כמה טוב שיש גן כדי ללמד אותו לשיר "היום יום הולדת", ושיש אבא ואמא כדי לתת לו לשתוק, ובכלל - כמה טוב שהוא כבר בן ארבע ואני יכולה לשקוט מעט, כי השורשים שלו יציבים.

כמה טוב שלא הגיעו המון ילדים ליום ההולדת שלו, כמה טוב שאנחנו לא מרגישים צורך להפעיל את הילדים שכן הגיעו, כמה טוב שיש גן כדי ללמד אותו לשיר "היום יום הולדת", ושיש אבא ואמא כדי לתת לו לשתוק, ובכלל - כמה טוב שהוא כבר בן ארבע ואני יכולה לשקוט מעט, כי השורשים שלו יציבים.
hug

כמה טוב לקרוא אותך.
flower

כמה טוב לקרוא אותך.
flower
יום ראשון

טרי, מהיום בבוקר -
אני שוכבת במיטה ומניקה את הקטנה. הגיבור בא לשכב לידי, מסתכל עליה, מחייך ושואל "אמא, אניי כול לשיר לה שיר?"
"בטח."
הוא מתחיל, "לכובע שלי שלוש פינות..." עם תנועות הידיים הנדרשות, והיא יונקת ורגועה, מקשיבה לאחיה ששר.

baby איזה אושר happy
present מזל טוב לכל המשפחה.present
תהנו תהנו תהנו...flower
יום רביעי

הוא מסביר לנו בדרכים מלאות הבעה כמה הוא זקוק לנו לאחרונה -
"אני רוצה שתקחי אותי לגן עם סבא." ולא רק סבא לבד, מה שבימים אחרים נחשב פינוק אצלו.
"אני רוצה ששניכם תחזירו אותי מהגן." ולא רק אני או אחד מהסבים / סבתות.
"אני רוצה שתבואי להתכרבל איתי בלי קשת." במיטה, לפני השינה.
ואחרון, מאתמול, רמז דקיק - "היום אבא של נ' לקח אותו מהגן, והוא לא נשאר לצהרון." ובלי מילים הוא אמר - "מתי אבא יקח אותי מהגן?"

ועוד כל מיני דוגמאות אחרות. הוא לא אומלל, לא ברמה שאני מסוגלת לראות בכל אופן. הוא לא כבוי, אלא שמח, ומלא דיבורים ושירים, אבל הוא צריך את אמא שלו ואת אבא שלו.
אני מנסה, אבל יקח עוד הרבה זמן עד שנגיע שוב לאיזון כלשהו.

*יום שני*

בלילה הגיבור שלי התעורר עם כאב חד באוזן ימין. חצי ביצה קשה חמה עטופה במגבת וכפית של ברזל (תרופת הפלצבו הרגילה שלנו) העבירו את הכאב, אבל בתוספת של שיעול גרוני ונזלת החלטתי שנשאר בבית.
אז נשארנו בבית.
"אני רוצה לגן!" הוא בוכה ומשתעל.
אני מנסה להסביר שהוא חולה מכדי ללכת לגן, ושהוא עלול להדביק את הילדים האחרים, או שמחלה תחמיר, אבל הוא בשלו. רוצה לגן, וזהו.
"אמא, את לא מקשיבה לי!" אני משתתקת, והוא ממשיך, קצת יותר רגוע, "הגננות יהיו עצובות אם אני לא אבוא לגן, ו-נ' (החבר הכי טוב שלו בגן) לא ידע עם מי לשחק אם אני לא אבוא לגן."
מיותר לציין שהנימוקים האלה לא שיכנעו אותי. אחרי בכי ארוך הוא לקח את המוצץ, נשכב לידי, ונרדם בתוך דקות. שכבתי בין השניים, שקט בבית פתאום, וכמו כל אמא טובה - הלכתי לישון עד שאחד משניהם יעיר אותי.
בצהריים הקטנה התעוררה ראשונה ודרשה לינוק, ובתוך דקות גם הגיבור התעורר ושאל מתי נצא לעשות סידורים, ואיזה סידורים נעשה קודם. וכך פתאום התחלנו יום רגיל בחינוך הביתי שלנו.
נסענו לנתניה, למדקר שלי, ושם הקטנה הפגינה התנהגות למופת וישנה במשך כל הטיפול. הגיבור לעומתה שיחק במשאית הזבל שהביא איתו, דקר את הכסאות בעזרת מחט שקיבל מהמדקר, ליטף את הקטנה מדי פעם ובסוף הטיפול זכה בכבוד לשלוף את המחטים מהגוף של אמא שלו...
משם נסענו לבית קפה. רציתי הביתה, אבל הוא היה כל כך חמוד הרגשתי שמגיע לו פינוק מיוחד (וגם לי התחשק לצאת קצת מהבית). ישבנו ברולדין, והתחלתי להתגעגע אליו.
הוא אכל קצת, ואז הלך לשירותים (לבד, כמובן), וחזר, והביא לי כוס מים מהמלצריות כאשר הנקתי, והעמיד פנים שהוא בתוך משאית, ואכל עוד קצת, והלך לבקש עוד מפיות, והלך שוב לשירותים (וציין שהכיור שלהם קטן מדי אם אני ארצה לשטוף לו את הטוסיק בכיור), ושר, וספר עד עשר, ושר עוד קצת, ושכב על הספה הארוכה שליד החלון, וסיפר לי על הגן.
ואז הוא נעשה ממש מקסים.
"אמא, תעשי דברים עם קשת," הוא ביקש. זה שם הקוד שלנו להזזת התינוקת ומשחק כאילו היא בובה.
הרמתי אותה באוויר, והגיבור אמר "עכשיו אנחנו בחללית!" מה שגרם לי להזיז את התינוקת כאילו היא מרחפת.
"אני חחלית קשת!" הודעתי בקול שונה מהרגיל, והגיבור שלי צחק, "קשת, מהר! את צריכה להתחבא כי רודפים אחריך!"
כך התחיל משחק שנמשך כל שאר היום - הוא דיבר עם קשת, הסביר לה דברים והתווכח איתה, כאשר אני מהווה פה לתינוקת הקטנה.
ברור לי שהוא יודע שאני זאת שמדברת, אבל בכל זאת הוא אומר, "אמא, אני רוצה לדבר עם קשת," ומתרעם אם אני עונה בקול הרגיל שלי.

מבית הקפה נסענו להביא את אבא שלו מהעבודה, וכל הדרך (יותר משעה בפקקים של אחרי הצהריים) הגיבור דיבר עם התינוקת. הוא סיפר לה שהוא ראה כוורנים בטיול בגן, ושצריך להזהר מקוצים כי הם דוקרים, הבטיח לתת לה את הרובה (הדמיוני) המקולקל שלו כאשר היא תהיה מספיק גדולה, ומאוחר יותר עבר להיות 'המבוגר האחראי' כאשר "קשת" אמרה שהיא רוצה לסוע לבית קפה ולא לחזור הביתה, והגיבור שלי שכנע אותה שצריך לחזור הביתה אפילו אם לא רוצים.

בלילה הוא ביקש להתכרבל במיטה לפני השינה עם קשת, והסכים שגם אני אצטרף. הוא חיבק אותה ונישק אותה, ובפעם הראשונה מאז שהיא נולדה יכולתי לדמיין את שניהם כאחים, ולא כשני ילדים נפרדים שבמקרה נמצאים באותו בית.

יום שלישי

שיחה בין הגיבור לבין התינוקת:
הגיבור - "פעם את לא היית, ולאמא היתה בטן שטוחה. אחר כך הבטן של אמא היתה עגולה, וכאב לה ואמא צעקה, ואת נולדת."
אמא בתפקיד התינוקת - "מה, אני הכאבתי לאמא?"
הגיבור - "מה פתאום? פשוט כאב לה, ואחר כך את נולדת, וענת עזרה לך."
אמא בתפקיד וכו' - "מי זאת ענת?"
הגיבור - "המיילדת. היא עזרה לך לצאת."
אמא בתפקיד - "ויצאתי עם הרגליים, נכון?"
הגיבור צוחק - "מה פתאום? קודם יצא הראש (מדגים) ואז כל הגוף. והיה עליך דם, ואז ענת ניקתה אותך ונתנה אותך לאמא, ואז אמא נתנה לי לחבק אותך גם."

לי זה לקח הרבה יותר זמן לספר על הלידה שלה...

  1. מקסים happy

  2. ברור לי שהוא יודע שאני זאת שמדברת, אבל בכל זאת הוא אומר, "אמא, אני רוצה לדבר עם קשת," ומתרעם אם אני עונה בקול הרגיל שלי.
בטח שהוא יודע - אפילו הקטן שלי "מדבר" שעות עם כפות הרגליים של אמא, אתן יש לו יחסים סבוכים (הן רוצות ציצי והוא לא מרשה, הן בוכות והוא מחבק אותן...).
hug
ובפעם הראשונה מאז שהיא נולדה יכולתי לדמיין את שניהם כאחים, ולא כשני ילדים נפרדים שבמקרה נמצאים באותו בית. flower
*יום שני*

סבאסבתא אספו אותו היום מהגן, והוא חזר ישן.
ישן, ישן, ישן.
התעורר בשמונה בערב.
בגן היום - עמית הביא מטריה מהבית הקטן בגינה, ושמר שהגיבור שלי לא ירטב. סיכמנו שהשבוע נקנה מטריה חדשה לגיבור.

אבא הקריא לו את ספר הפילפילים, והגיבור שלי הבין שהוא אמור להיות עצוב שנולדה לו אחות. לא נורא.
הביא לי את התינוקת להנקה, ישב לידי בזמן שריאתי משהו טפשי בטלויזיה. התחבקנו קצת, ובעשר הוא הלך לישון.

אני מתגעגעת אליו.

יום רביעי

"היום אני לא רוצה ללכת לגן."
למה?
בכל פעם הוא עונה משהו אחר. כי ילד אחד הציק לו, כי הוא אמור להעביר חוג ילדים על רובוטים, וכי בעצם הוא רוצה להיות איתי.
ובעצם, גם אני רוצה להיות איתו.
אני מסבירה לו שאם הוא נשאר בבית שידע שאמא ישנה במשך היום (ככה זה כשערים בלילה), ושהוא יצטרך להסתדר לבד.
הוא מסכים, ואני מכינה לו פיתה עם חלווה, מדליקה "הופ", והולכת לישון. במשך היום הוא אוכל בעצמו, משחק עם עצמו, מגיע לישון איתי צהריים בעצמו, ובעיקר - רואה המון טלוויזיה בעצמו.

אחרי הצהריים מגיע, ואני נדרשת לקיים הבטחה מאתמול - אנחנו יוצאים לבקר חבר מהגן. גשם, וחושך, ואני עם הקטנה על הידיים (למה ללבוש מנשא אם רק הולכים עד האוטו וחזרה?), והוא עם מטריה.
אנחנו מזמזמים בפעמון, ואני שומעת את קריאות השימחה של הילד. הוא כבר ממתין לנו במדרגות ואחותו הגדולה מחייכת ושואלת על התינוקת שלנו.
אצלם נעים וחמים, בית רחב ורגוע. אני והאמא יושבות ומדברות מעל קערת פירות שהילדים חתכו, האחות הגדולה מראה לי את הכינור ואת התווים שלה, ושני הבנים משתוללים. רבים קצת, משלימים קצת, משחקים הרבה. בשלב מסוים הם מתרוצצים סביב התינוקת, והגיבור שלי משגיח עליה, דואג שהחבר שלו לא ידרוך או יפיל אותה בטעות. אני מקשיבה לו מדבר ונמלאת גאווה - כמה נפלא הילד שלי, איזה אח גדול נהדר.

השעה שבה התכוונתי לצאת חולפת, ועוברות עוד עשר דקות, ועוד עשר דקות, ופתאום נעשה מאוחר וחייבים לזוז. אני קוראת לגיבור שלי, והוא מבקש לקחת אתו מקל אחד הביתה.
כי זאת עליכן לדעת - לילד אצלו התארחנו יש אוסף מקלות עץ, כל אחד שונה מרעהו, כל אחד ארוך יותר מזה שלידו, ואין דבר קוסם יותר לילד בן ארבע ממקל ארוך.
אנ מסכימה, אבל החבר מסרב לתת לגיבור שלי מקל. לבסוף הוא מתרצה ומושיט לו מקל אחד, מפוצל בקצהו. אבל הילד שלי רוצה דווקא את המקל הארוך והחלק.
עכשיו, אילו השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, ואילו לא הייתי ממהרת, ואילו היה חם בחוץ, ואילו לא הייתי צריכה לקחת איתי על הידיים את התינוקת (כי, כאמור, השארתי את המנשא בבית), ובעיקר, אילו הוא לא היה רואה כל כך הרבה טלוויזיה במשך היום - אילו אחד מאלה היה מתקיים הבעיה היתה נפתרת בקלות. אבל כל אלו לא התקיימו, והיה חשוך, ומאוחר, וגשם, ותינוקת על הידיים, וילד בן ארבע שנועץ את עקביו ברצפה ובוכה כי הוא רוצה מקל.
ניסיתי משא ומתן, ניסיתי להציע פתרונות חלופיים, ניסתי לתת לו לחשוב על פתרונות חלופיים, ניסיתי לחבק, ללטף ולבקש, אבל ככל שהשעה התאחרה והבכי התגבר הדרדרתי לכעס ולצעקות ולבסוף לאיומים - "או שתבוא עכשיו או שלא נבוא לבקר יותר את החבר שלך."
כלום לא עוזר. הוא מתבצר בבכיו, אני בכעסי, והאמא של החבר עושה כמיטב יכולתה כדי לא להיות לידינו וליד הכעס הפורץ מאיתנו.

בסופו של בכי ארוך ביקשתי עזרה - נתתי את התינוקת לאמא השניה, הרמתי את הילד שלי על ידי (וחשבתי על ההמלצה לא להרים בששת השבועות אחרי הלידה שום דבר כבד יותר מהתינוק...), וירדנו למטה, לחושך ולגשם. הכנסתי את התינוקת לסלקל, הודיתי שוב לאמא, והגיבור שלי עדיין בכה.
הוא עמד מחוץ לדלת המכונית הפתוחה ובכה, ומרוב זעם צעקתי עליו באמצע הרחוב להכנס לאוטו או ש...
או ש...
או שהוא יישן לבד בלילה.
הגיבור שלי נכנס מיד למכונית, חגרתי אותו לכסא, התיישבתי במושב הנהג ונסענו להביא את אבא מהעבודה.

לפני השינה, שעות מאוחר יותר, בזמן הנקה, הגיבור שלי בא אלי, חיבק אותי, הניח את ראשו על זרועי ולחש, "אמא, אני מצטער שהרגזתי אותך היום. סליחה."

סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי.

הבעיה היא לסלוח לעצמי.
כל כך מוכר....sad
<מוצאת נחמה במודעות ובאפשרות לתקן>
flower
לפני כמה חודשים כתבתי בבלוג שלי אחרי ערב שבו "הילדים הלכו לישון בתוך שלולית של כעסי". קוראת אלמונית כתבה לי את הדבר הבא:
_ אומרים שאם הסיבה שבגללה התרגזת היא סיבה שטותית אז ההתרגזות אינה נחשבת אבל כאשר הקוסמים הצעירים מגיעים עם סיבה ממשית ואז את לא מתרגזת אלא מטפלת בנושא בסובלנות ..אז זה נחשב לזכותך גם אצל הצעירים הללו שאף פעם לא מפספסים את הכוונות שבלבך וגם בשאר ממלכות היקום באשר הן ._
אותי המשפט הזה מאוד מנחם, גם היום. אולי יעבוד גם אצלך heart
<מימה תופסת טרמפ על רגשות אשם של אחרות, אחרי שאתמול בערב צרחה בגרון ניחר על המרכזי ואמרה לו דברים ממש לא נחמדים. גם הוא ביקש סליחה בסוף וחיבק ונישק וקיווצ'צ' לאמא את הלב>
*יום שבת*

כל היום הוא עומד לידי כאשר אני מחליפה לה חיתולים, ולאט לאט משתלב בהחלפה. בהתחלה הוא רק מחזיק את הסקוצ'ים, אחר כך מתחיל להניח אותם במקום, ובסופו של דבר משתלט על סידור החולצה שלה מאחור (היא תמיד מתקפלת למעלה כאשר אני מחליפה לה).
בהחלפת החיתול של חמש וחצי בבוקר אני מגלה זוג עיניים חומות מסתכלות עלי במיטה.
אני מניחה את התינוקת, עדיין עטופה במגבת, על המיטה, והגיבור מתיישב מייד, "אמא! אני רוצה להחליף לתינוקת חיתול!"
אני מסכימה, והולכת להחזיר את המגבת לחדר האמבטיה, משוכנעת שהוא לא יסיים עד שאני אחזור.
אחרי שניות, כאשר אני חוזרת לחדר השינה אני מגלה ילד בן ארבע רכון מעל התינוקת הרגועה, והוא מסיים לחתל אותה במומחיות מדהימה. אני מחזיקה חלק מהחיתול רק כדי להרגיש שאני 'עושה משהו', אבל הוא לא באמת צריך את העזרה שלי.

אז מה יש לנו?
היא נרגעת כאשר הוא שר לה, נותנת לו לחתל אותה, והוא כבר ידוע להרים אותה על הידיים כאשר היא בוכה.
מזל שהוא לא מניק, אחרת באמת הייתי מרגישה מיותרת...
(כן, גם אבא שלהם כזה).

איזה יופי.תכונות נשיות בגברים זה דבר נפלא.
כן ירבו.
וחשבתי על ההמלצה לא להרים בששת השבועות אחרי הלידה שום דבר כבד יותר מהתינוק...
אוי וויי.. יש המלצה כזאת?
banghead

סליחה שאני לא מתרשמת מההתרגזות שלך, אני בכלל לא מבינה איך את עושה את זה עם שניים ועוד מרשה לאבא שלהם ללכת לעבודה.
נשגב מבינתי. tongue
זה לא קל hug

אוי וויי.. יש המלצה כזאת?
כן, אבל אם את לא יכולה לעמוד בה, לפחות תזכרי לאסוף היטב ולהחזיק את רצפת האגן ואת הבטן כשאת עושה את זה.
בכלל לזכור לאסוף אותן כל פעם שקמים וכל פעם שיושבים, בתקופה הזאת.

סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי.

אייי. מוכר. מוכר.
סליחה שאני לא מתרשמת מההתרגזות שלך, אני בכלל לא מבינה איך את עושה את זה עם שניים ועוד מרשה לאבא שלהם ללכת לעבודה.
מה שהיא אמרה.
hug


באתי להשלים פערים. flower
hug
אתם מקסימים. ממש.
יום שני*

אחרי הצהריים ההורים של הבנזוג מחזירים את הגיבור מהגן, ולי יש תוכנית - לצרף אלינו את השכנה לקפה וארוחת ערב. היא מסכימה, אבל זמן התארגנות שלה עם שניים ארוך, והילדה שלה לא רוצה לאכול אצלנו ארוחת ערב, אז בינתיים אני מציעה לגיבור שלי לעשות אמבטיה, והוא מסכים "בתנאי שהתינוקת לא תעשה איתי אמבטיה."
הוא לא רוצה שהיא תעשה לו קקי באמבטיה, מסתבר - הוא עדיין זוכר את זרזיף הקקי שהתשחרר בפעם הקודמת שהם חלקו אמבטיה, לפני יותר משבוע.
זכותו.
בזמן האמבטיה אבא חוזר הביתה. שמחה וצהלה, ואני קופצת לשכנה לבטל את התוכניות המשותפות.
הבת שלה מאוכזבת, ומבקשת בכל זאת לבוא לדבר עם הגיבור. היא נכנסת לאמבטיה והגיבור שלי אומר, "אמא, את יודעת, לא כל כך נעים לי שילדים אחרים רואים אותי עושה אמבטיה."
הילדה נעמדת, וכאשר היא יוצאת מהחדר הגיבור קורא פתאום, "בעצם, אמא, לפעמים קצת נעים לי כאשר ילדים אחרים רואים אותי באמבטיה."
הילדה חוזרת, מתיישבת על מכסה של קופסא, והשניים פוצחים בשיחה ילדותית שלי אין מקום בה. אני משאירה אותם לבד ויוצאת אל הבנזוג, מדברת איתו על היומיום, עד שהגיבור שלי קורא לי לשוב.
הוא יוצא מהאמבטיה, מתנגב, מתלבש, ומראה לילדה את התינוקת. הוא מדבר עם התינוקת ואני עונה לו במקומה, והילדה מבולבלת - מסתכלת עלי, ואז אל התינוקת, ומנסה להבין מי מדבר ולמה הגיבור שלי מדבר אל התניוקת אם ברור מאליו שאני זאת שמדברת...
הם מלטפים אותה, ומגיע המן של הילדה לחזור לביתה. אנחנו יוצרים רכבת ונוסעים אליה, משאירים אותה שם, וחוזרים הביתה.
לארוחת ערב - בטטות בתנור וקציצות מכל הסבתות.
אוכלים, מצחצחים שינים.
אני מתכרבלת עם הגיבור במיטה.
"אמא, אני לא רוצה שתלכי."
"אני לא אלך."
הוא נרדם בשניות, ואני משאירה אותו וחוזרת אל הבנזוג שבסלון.
במהלך הלילה הגיבור מתעורר פעמיים לפיפי ומעיר את שנינו, ובין ההתעוררויות שלו הקטנה מתעוררת מסיבותיה שלה. אני מצליחה להרדם לשעה וחצי לפני שהבוקר מגיע עם צלצול השעון המעורר, ואחרי צחצוח השיניים נוסעת לתל אביב, ליום עבודה מעייף יותר.
הימים נמסכים אחד בשני, מופרדים על ידי זריחות בלבד.


*יום שלישי

אני חוזרת מתל אביב עם אמא שלי, ואנחנו נוסעות ישר אל הגן של הגיבור. אני מוצאת שם ילד רעב ומרובב בחול. במקום לתת לו לאכול עוד סנדביץ' של לחם שחור עם גבינה לבנה אני משכנעת אותו לאסוף את התיק ולהצטרף אלינו לבית קפה קרוב.
נוסעים.
מגיעים.
הגיבור שלי כבר מכיר את הצוות - יש את המלצרית "שלנו", הנעימה, ואת "המלצר בחולצה האדומה", בעל המקום כנראה לפי הדרך בה הוא מדבר אל כולם. זה לא משנה לגיבור שלי, שמדבר עם כולם, מזמי לעצמו את האוכל שהוא רוצה, ובמהלך הארוחה גם הולך למטבח להביא עוד מים חמים לתה של אמא שלי.
בזמן שאנחנו בבית הקפה הוא עוזר לי להחליף טיטול לתינוקת ומנסה להבין למה בבית אני מפשפשת אותה בכיור אבל בחוץ אני מפשפשת אותה בשירותים. אני ממציאה הסבר קלוש על זה של"לא נעים לעשות קקי לאנשים אחרים בכיור", והוא מקבל את זה משום מה.
האוכל נערם על השולחן שלנו - שקשוקה חריפה בשבילי, גרנולה ביוגורוט בשבילו.
אוכלים, מדברים, מחייכים.
אחרי שהוא מסיים את הארוחה הוא מבקש קינוח, ואני מרשה לו ללכת עם בעל המקום אל המטבח ולבחור לעצמו מה שהוא ירצה. הם חוזרים והוא מדווח - "בחרתי עוגת שוקולד."
מסתבר שנתנו לו לבחור בין גלידת פסיפלורה, פאי תפוחים, עוגת קפה ועוגת שוקולד. הבחירה שלו מובנת מאליה, לדעתי.
עד שהועגה שלו תגיע הוא מחליט להסתובב במקום ביחד עם המנהל, והם הולכים לצפות באקווריום הפינתי. אחרי מספר דקות עוד ילד מצטרף אליהם, ובשלב מסויים אני רואה את הגיבור שלי עומד ומסביר לשני הצופים על הדגים השונים.
"הוא מאד התבגר מאז שהוא בגן", אמא שלי מעירה ואני מהנהנת. פחות מפריע לי שאת כל ההישגים זוקפים לאחרים. אני יודעת שהיכולת שלו להתחבר עם מבוגרים התפתחה בשנה שהוא היה איתי בבית, וזה מספיק.
אנחנו מסיימות לאכול, ועוגת השוקולד שהגיבור הזמין טרם הגיעה לשולחן. אני שואלת את המלצר, ומתברר שהם לא הבינו שכאשר אמרתי לגיבור שהוא יכול לבחור לעצמו עוגה התכוונתי לזה. הם חשבו שזו דרך להרגיע את הילד - מי חושב שאמא תרשה לילד בן ארבע לבחור לעצמו אוכל?
העוגה מגיעה באיחור, מוקפת בים של קצפת וגלידה. הוא טועם ממנה מעט, אומר שהוא שבע וחוזר אל הדגים. אמא שלי ואני ממשיכות לחפור בהרי השוקלד, אבל אפילו אנחנו נשברות ומבקשות לארוז את העוגה.
חוזרים הביתה, עייפים מכדי לחשוב על אמבטיה או אפילו על צחצוח שיניים.
שלושתינו מתכרבלים ביחד על הספה ונרדמים. מתישהו בלילה הבנזוג מגיע, מעביר את הגיבור למיטה שלו, ונותן לי לישון עוד, עם הקטנה מכורבלת עלי.
לילה.


יום רביעי

בבוקר מריבה של חצי שעה שנגמרת רק כאשר סבא מגיע לקחת אותו לגן. בערב רבע שעה של חיבוקים והוא נרדם.
אני שונאת את הימים האלה.

הו! שלום!
אין לי זמן כרגע לקרוא הכל, אבל עד היום לא שמתי לב שהדף הזה הוא בלוג שלך. אז מעכשיו אני פה. hug
כל כך לא הגיוני ששניים יעבדו וישלחו את הקטנים לימים שלמים למקום אחר.
אני לא יודעת אם זו שריטה שלי אבל אפילו ממרחק כזה נראה שאת חסרה לו.
ואולי כיף לו בגן וקורים לו גם דברים טובים, רק מסגרת השעות הנוקשה והשעות הרבות...
כל כך לא הגיוני ששניים יעבדו וישלחו את הקטנים לימים שלמים למקום אחר
נכון.
יום חמישי

טכנאים אמורים לבקר אותנו היום, והגיבור מבקש ומקבל רשות להשאר איתי בבית.
אני מתכננת יום שבו נקום מאוחר, נצא קצת לטייל ובערב ניקח את אבא מהעבודה. המציאות, כמובן שונה לחלוטין.
השעון המעורר של הבנזוג מצלצל בעשרה לשש, והגיבור מתעורר איתו ומסרב לחזור לישון. במקום טלויזיה אני משכנעת אותו לשכב קצת בסלון, ואחר כך לשחק קצת עם תומס הקטר.
"אמא, אני רוצה שוקולד."
"איה שוקולד?"
"השוקולד הנוזלי בקופסא."
אני נזכרת ב"דני" שבנזוגי אכל אתמול, "אין יותר, נגמר."
הוא פורץ בבכי, דמעות עגולות מציפות את לחייו.
"אבל יש לנו שוקולד רגיל, אם אתה רוצה."
הדמעות מתייבשות, "תראי לי."
אני לוקחת אותו למטבח, חושפת את חפיסת השוקולד המריר במגירת האפיה שלנו.
"אתה יכול לקבל קוביה אחת של שוקולד."
הוא מניד את ראשו, "אני רוצה יותר."
"כמה אתה רוצה?"
הוא חושב וזוקף שתי אצבעות. אני מחייכת, מלטפת את ראשו ומסכימה.
הוא מונה על כף היד, "אמא,נגון שאת לא מרשה לי ארבע קוביות, או שלוש קוביות, אלא רק שתיים?"
"נכון, חמוד שלי."
ואז מתחיל היום.
אני עובדת על המחשב והוא מצייר לידי - "אמא, אני רוצה לצבוע את הבלנדרים."
אני מסתובבת ומגלה שהוא מצא את חוברת ההוראות של הבלנדר שלנו, שעל כריכתה מתנוסס שרטוט של המוצר. אני מאשרת, והוא הופך את הדף הלבן לחגיגה כתומה צהובה. אחר כך ארוחת בוקר - הוא הולך אל המקרר ובוחר לעצמו שניצלים. אני מועכת אבוקדו ושנינו חולקים את תערובת החלבונים המוזרה הזאת, מדברים על התינוקת ועל מערכת העיכול.
אמא שלי אוספת אותנו, וכולנו נוסעים לקניון. ניצני הרעב מופיעים אחרי שהאוכל שלנו מגיע. הילד הנפלא שלי מסרב לאכול ונמרח על הכסא. הוא רוצה רק לשחק במכונות הצבעוניות שבחוץ. אחרי משא ומתן הוא מסכים לאכול מהסלט, מנקר מעט קרוטונים ומודיע שהוא שבע.
מסתובבים בקניון, מחפשים חולצות וסווטשר עבורי. הגיבור שלי נשאב למכונה מתנודדת צבעונית, יורקת מוזיקה חד גונית. אמא שלי מאכילה את המכונה במטבעות כסופים ואני מוצאת בינתיים שלוש חולצות. עוברים לחנות הבאה, קונים עוד קצת, מפעילים עוד מכונה, ואני מקבלת טלפון מהטכנאי שהוא יגיע בתוך שעה אלינו.
נוסעים הביתה, פורקים את התינוקת מהסלקל, פורקים את הקניות, והגיבור שלי הופך בבת אחת לילד החמוד הרגיל. הוא בחדר שלו, משחק במשאית וטרקטור, ואני בסלון, מניקה, כאשר יש צלצול בדלת וטכנאי מכונת הכביסה מופיע.
הגיבור מלווה אותו למרפסת הקטנה, אני מסבירה על התקלה, והגיבור שלי מספר מה עשינו כדי לבדוק מה התקלקל. הטכנאי מתקן, מקבל תשלום ויוצא.
אני פותחת את מכונת התפירה ועד שהטכנאי הבא מגיע אנחנו יוצרים שקיות רב פעמיות מגופיות ישנות שלי.
אחרי אחת הטכנאי בא, בודק את תנור הגז שלנו ומחליף את צינור הגז. הגיבור עוזר לו - קורע את עטיפת הניילון ומושיט את החלקים להם הטכנאי זקוק.
גם הוא הולך, ועכשיו הגיבור שלי מזכיר לי את הבטחתי מהבוקר - שתי קוביות שוקולד. אני בוצעת את החפיסה, מאפשרת לו לבחור את הקוביות שלו, ואנחנו לועסים ומחייכים בפיות מלאים בקקאו.
הולכים לישון.
מתעוררים כאשר חשוך.
נכנסים לאוטו ונוסעים אל אבא. ליתר דיוק - אל הסופר הגדול שליד העבודה של אבא. עוברים בין המדפים, והוא בוחר איתנו את האוכל. אחר כך הוא פותח את הדלת האחורית ועוזר להכניס את השקיות פנימה. כך גם בבית - סוחב את שקית הטיטולים הכבדה בעצמו עד הדלת, משתתף במאמץ המשפחתי.
הוא אוכל ארוחת ערב מהצלחת שלי, ואחר כך מתכרבל עם אבא שלו על הספה.
שכחנו לאסוף את הסל שלנו. לא נורא - מחר יום חדש.

וככה, בעזרת ימי הבית הבלתי מתוכננים האלה, אני מצליחה לקבל הבלחה של הילד שלי מבין שכבות הגן שעוטפות אותו עכשיו.

hug שולחת לך כוחות ותקווה לשבוע החדש.
יום שישי

אנחנו ברצף של ימי גן ללא גן - הים נוסעים למודיעין לטיול לכבוד החנוכה.
כאשר אנחנו מגיעים לכפר החשמונאי רוב הילדים כבר שם. "הנה ברק בא! הנה ברק!" ילדים צועקים, והבנזוג ואני מחליפים מבטים. לשנינו יש זכרונות דחיה מהגן, ושנינו מתענגים על הקריאות כאילו היו מופנות אלינו.
באיזור ההתכנסות יש עץ בעל ענפים שנועדו לטיפוס ילדים. הגדולים כבר על העץ, הקטנים למטה, מחכים שיתפנה. כן, גם בגן הדמוקרטי יש הירככית עדר. אחרי דקות המתנה הגיבור שלי מגיע אלינו, בוכה, "לא נותנים לי לטפס..."
ההורים יושבים על הדשא לארוחת בוקר משותפת. עכשיו אני מבינה את האימייל שנשלח לכל המשפחות, על כך שצריך להביא אוכל. אני ביקשתי מהבנזוג להכין סנדביצ'ים, ואין לנו מה לחלוק עם השאר. זה לא משנה - הם חולקים איתנו בשמחה, ואנחנו מצטרפים לכולם. דמעותיו של הגיבור נעלמות אחרי פרוסת עוגת שוקולד ובלינצ'ס בגבינה.
הטיול מתחיל. מנחים את הילדים לתחנות יצירה, ורק אנחנו נשארים מאחור - העץ התפנה, והגיבור שלי עט עליו. רק אחרי שהוא ממצה את חווית הטיפוס אפשר להמשיך.
אני מופרדת מהגברים שלי - הם ממשיכים עם הטיול לחקור בתי חשמונאים, ואני נשארת מאחור- להניק ולקייק את התינוקת. ביחד איתי נשארת אמו של החבר הכי טוב של ברק בגן. שתינו יוצרות בשאריות הצבעים שנותרו בתחנה, מדברות על החיים, על ילדים, על שקיות רב פעמיות - שיחה באופנית טיפוסית.
מצטרפים לעדר. הם חוקרים מאהל, ואחר כך מערה, בית כנסת עתיק, ולבסוף איזור עיבוד חיטה. המדריך מדבר על הנשים שהיו בוררות את הקמח ומכינות את האוכל, ואני שומעת את קולות האמהות שהיו לפני, לבושות בגלימות מתנופפות, משגיחות על ילדיהם בזמן שהן בוררות את הגרגירים. אלפי שנים עברו, ודבר לא השתנה.
הטיול מתקרב לסופו - התחנה האחרונה היא בית בד עתיק. הילדים יוצרים טורים ארוכים לדחיפת אבן הריחיים הגדולה, מתחרים על מקומות בהתאם לחוקים שמבוגרים כבר לא מסוגלים להבין.
מסיימים. שרים שירי חנוכה, מדליקים חנוכיה, מקבלים דמי חנוכה.
הגיבור שלי רוצה לחפש את המדריך ולהודות לו על השוקולד, אך זה כבר הלך, ובני נשאר עם שלוש מטבעות הנמסות בידו החמימה.
נגמר.
הילדים נרדמים בדרך חזרה, ובנזוגי מנתב את המכונית לבית הוריו לארוחת צהריים. משם אנחנו נוסעים הביתה למקלחת ושינה חטופה, וממשיכים לחברים - לערב כתיבה משותף. הגיבור שלי מקשיב לסיפורים על חלליות ואלפים ומבקש רשות בלחש לאכול קרקר גרנולה. הוא עוזר לי לקייק את התינוקת פעם אחת, ואוכל מהמרק שלי כאשר אני מחליפה לה חיתול.
איכשהו, למרות היום העמוס, הוא עירני ושומר על שקט מדהים בזמן שאנחנו מדברים. כאשר אחת החברות שלנו מקריאה סיפור שאמור להפוך לסיפור ילדים הוא נרדם לבסוף, המוצץ נשמט משפתיו המחייכות מתוך שינה.

וזהו, נגמר השבוע.

יום ראשון

בסוף השבוע שעבר אמא שלי שאלה מדוע ברק לא מסתרק.
"כי הוא לא רוצה." אני עונה.
אמא שלי מתרגזת, "אז מה אם הוא לא רוצה? ואם הוא ירצה לאכול חשיש, את גם תתני לו?"
"אם הוא רק ירצה לאכול את זה אין לי בעיה," אני עונה בחיוך, "הבעיה היא אם הוא ירצה לעשן את זה."
אמא שלי קוצפת ומניחה לנושא, אבל המילים נשארות. אני יכולה לדגמן הורות מודרנית וחופשית מולה, אבל נושא השער מפריע גם לי, ואני לא מוצאת את הדרך לפתור אותו.

בשבת אמא שלי אומרת בארוחת הצהריי םהמשפחתית ש"אם את רוצה - הספרית שלנו תבוא ותספר את ברק."
הוא שומע ונחרד, "אני לא רוצה להסתפר!", וחוזר לנבור בערימת הנקניקיות שעל צלחתו.
נושא השיער תופס חלק משמעותי מריבים שלנו לאחרונה. בערב אני מציבה לו אולטימטום - או שהוא יסתפר או שהוא יסתרק.
הוא בוכה, כמובן, ומנסה להסביר שהוא לא רוצה לעשות אף אחד משני הדברים. "אמא! את לא מקשיבה לי!"
נכון, אבל על ראשו מתנוססת בלורית לא גזומה ולא מסורקת, ולמרות כל הרצון להשאר חופשיה ולתת לו לבחור את דרכו - מראה הקשרים בכל בוקר מפריע לי.

"אני לא רוצה ללכת לגן." הגיבור מודיע לי בבוקר. הוא אומר שילד אחר מציק לו ומרביץ לו והוא לא רוצה ללכת. אני מציעה לדבר עם הגננות ולחפש פתרון.
"ומה אם לא נמצא פתרון?" חשש מתגנב לקולו. אני מבטיחה לו שהוא לא ילך לגן שבו מרביצים לו. אני מדמיינת את ההורים שלי מטיפים לי שאסור לברוח מעימותים, ועונה להם במחשבתי שיש מלחמות שלא אמורים לפגוש בגיל ארבע.
הוא מחליט להשאר בבית בכל זאת, ואני מתרצה. מסבירה לו שיש לנו הרבה סידורים, ושאולי יהיה לו משעמם - אבל זה לא מפריע לו. הוא רוצה להיות איתי. הפסקת חשמל פתאומית תוקעת אותנו מאחורי השער של החניה. אני מתקשרת לבנזוג לקטר קצת, ובינתיים החשמל מתחדש והשער נפתח.
נוסעים.
גשם ירד בלילה, טיפות מעטרות את החלונות. התינוקת בוהה בחלון שלה, והגיבור שר עם קווין - "אייסיקל, אייסיקל!" הוא מאלתר את המילים האנגליות, ומוצא בהן משמעות עברית. זה מצחיק עד כדי דמעות, ואני משמיעה את השיר שוב ושוב כדי לשמוע אותו שר.
מגיעים לגן. אני מדברת עם אחת הגננות. היא שואלת את הגיבור והוא חוזר על מה שאמר לי בבית. היא מסבירה לו שאסור להרביץ בגן, ושאם מישהו מרביץ לו הוא צריך לבוא ולהגיד את זה לגננות, והן תטפלנה בכך. גננת אחרת נכנסת, "אולי הוא אומר את זה רק כי לזה אתם מגיבים?"
משהו בטון שלה נשמע לי שיפוטי, אבל אני מתגברת על הרצון לענות בעוקצנות, "אולי, אבל אני מאמינה לו."
הגיבור נעלם להמון הילדים שבחצר, ואני הולכת להסדיר את התשלום לגן לחודשים הבאים, מקווה שהוא יחליט בכל זאת להשאר בגן היום. הוא מופיע פתאום בכניסה לחדר המזכירה, "אמא, מתי הולכים?"
אז הולכים.
נוסעים לבנין גבוה באמצע עיר שכנה. ראשית ניגשים לתחנה לבריאות האשה להחזיר את הגלוקומטר הבזוי. בתור ממתינות נשים עגלגלות, בטנן משתפלת על הכסא. אחת מהן מתשאלת אותי על התינוכיס, ואני עונה על הכל, מדגמנת הורות טבעית. הגיבור שלי מתרוצץ בינתיים במסדרונות, עד שאני מבקשת ממנו להביא לי כוס מים, ואז עוד אחת - רק כדי לתת מטרה להתרוצצויות שלו.
נכנסים, ממלאים טפסים שאומרים שילדתי בת במשקל תקין, שלא עשיתי העמסת סוכר חוזרת, ושאני מחזירה את הגלוקומטר ביחד עם הסכרת ההריונית לרשות קופת החולים.
מקיפים את הקומה, ונכנסים לטיפת חלב. אני רוצה לשקול את התינוקת. אין לזה סיבה רציונלית - אני הרי רואה את הלחיים העגולות והבגדים המתכווצים. בכל זאת.
הגיבור טובע במשחקים ששם, ממציא לעצמו סיפור מסובך שבו משאית פורקת אבני פלסטיק מוקצף לתוך פטריה ענקית.
החדר עם המשקל מתפנה, ואני מניחה את התינוקת עליו. הגיבור ממהר להכנס גם, ומקריא את הספרות.
"אמא, מה שתיים-אחד-חמש אומר?"
אני מסבירה שזה אומר שהתינוקת שוקלת חמישה ק"ג ושניים עשר גרם.
"אה" הוא עונה וחוזר למשאית, לפלסטיק ולפטריה. אני מקפלת את תחושת ההישג שלי לתוך התינוכיס ושולפת את הילד להמשך הסידורים.
יורדים קומה אחת, להוציא לתינוקת כרטיס חבר בקופת החולים שלנו. אין תור, אבל אין גם עמדות פנויות. אני מעלעלת במגזין נשים נשכח, והגיבור שלי מנתח את פעולת מכונת המים הפינתית. במשך דקות הוא לוחץ על כפתורים, עוקב אחרי זרימת המים ולבסוף מפענח הכל בעצמו - מאיפה מגיע החשמל, מאיפה מגיעים המים, ואיך כל המכשור עובד. אני גאה בו, מבקשת כוס מים, ואז עוד אחת.
מגיע תורנו. הגיבור מקריא את ימי השבוע מלוח השנה שעל שולחן המזכירה, התינוקת מקבלת כרטיס וגם אני גם מקבלת כרטיס חדש ובוהק.
נוסעים הביתה.
אוכלים שאריות מיום שבת והולכים לישון.
בערב נוסעים בחושך להביא את אבא. השקט נעלם כאשר קווין שרים על מירוץ האופניים, והגיבור שלי מצטרף. עכשיו גם אבא שלו מחניק את הצחוק ומצטרף לשירה.
אני מחליפה חיתול ולפתע הגיבור שלי מופיע - "אמא, אני רוצה להסתפר כמו אבא!"
"למה?"
"כי אני לא רוצה להסתרק."
מחברים את המכונה במהירות, לפני שהוא ישנה את דעתו. הוא מתפשט ומתיישב מול המראה בגב חשוף.
אני מפעילה את מכונת התספורת, ותלתל תלתל נושרים לכיור הלבן. תחילה העורף, לאחר מכן הצדעיים ולבסוף הפוני.
ילד חדש מחייך אלי מהמראה.פניו בולטות על רקע השיער הגזום.
והנה - הסתיימה לה תקופה. ללא עוד תלתלים, לא עוד מראה תינוקי-פעוטי. הוא ילד, גדול ונפלא וגיבור, ושלי.
מקלחת, לישון, ועוד מקור למתחים במשפחה שלנו נעלם.

"אם הוא רק ירצה לאכול את זה אין לי בעיה," אני עונה בחיוך, "הבעיה היא אם הוא ירצה לעשן את זה."

גם בתור מישהי שאף פעם לא אהבה סמים, ולא מבינה בזה יותר מדי - לאכול חשיש זה הרבה יותר ממסטל ומשפיע מלעשן אותו. תתייקי את המידע הזה לעוד 10 שנים happy

ביום שלישי בבוקר אתם בחופש?

תרצו סל השבוע?

אולי הוא אומר את זה רק כי לזה אתם מגיבים יש לי ניחוש מי היתה הגננת שאמרה את זה.
וגם, יו, אני חייבת לראות אותו!
את כותבת מדהים!!!!!!!!!! כל חוויה יומיומית פשוטה נשמעת אצלך כמו פרק בספר. אני כל כך נהנית...
ותתחדשו על התספורת. happy
היי, חמישה קילו ושנים עשר גרם! על זה היתה אומרת אחות טיפת חלב שלי "כל הכבוד לאמא!"
ולגבי התספורת (עד לפעם הבאה), הרשי לי לשתף מנסיוני. בשבכורי סירב להסתפר, הסברתי לו שהשיערות כבר ארוכות ונכנסות לו לעיניים ועלולות להזיק לראיה שלו, על כן יש לבחור, או תספורת או להזיז את השיער מהעיניים. הוא הלך עם סרט (היו לנו כמה בצבעים "גבריים") וניסה סיכת ראש (שחורה...) ואחרי כמה ימים החליט שכל האקססורייז האלה הם של בנות והוא רוצה להסתפר.
מצחיק, ברור שזו "שריטה" של חינוך ביתי, אבל כל יום שאת נעתרת לו והוא נשאר איתך זה כמו ניצחון קטן גם שלי ואני כל כך שמחה בליבי.
כמה גבורה...שלך, שלו.
"אני לא רוצה ללכת יותר לגן".
"אבל אמא צריכה לעבוד."
"אז אני אבוא לעבודה איתך."

עקרון הרצף כל כך פשוט בעיני ילד בן ארבע, ואין מקום בכלל להסברים לגבי המרחק בין העולם הביולוגי לעולם שבו אנחנו חיים, שבו אמא רשאית להשאר עם ילדה עד גיל 14 שבועות והנקה עד גיל מאוחר מתאפשרת רק על ידי משאבות חשמליות ובקבוקי פלסטיק.

מצחיק, ברור שזו "שריטה" של חינוך ביתי, אבל כל יום שאת נעתרת לו והוא נשאר איתך זה כמו ניצחון קטן גם שלי ואני כל כך שמחה בליבי. כמה גבורה...שלך, שלו.
happy

hug

אני מאבדת את רצף התיעוד, ושואלת את עצמי - עד כמה זה חשוב לתעד הכל? כל יום שבו הוא חזר? את המריבות, ההשלמה, הארוחות?
כתיבה כאן היא לא כמו כתיבה ליומן - כאן צריך להתנסח, לנכש את שגיאות הכתיב, לעמוד בסטנדרטים הסמויים של הקוראות. אז ויתרתי על התיעוד במשך שבוע שלם. "שיחררתי" כמו שקוראים לזה כאן, ועכשיו גיליתי שאני לא זוכרת מה עשינו ביום חמישי, היום הראשון של החופש, וזה חסר לי.


יום חמישי

ערימה גדולה של צעצועים במרכז הסלון שלנו, הגיבור מרקד סביבה, שולף בכל פעם צעצוע אחר וממיין אותו. לשמירה, לזריקה, לתת לילדים אחרים "שאין להם צעצועים".
ציפיתי שהוא יאחז בצעצועים שהוא מכיר ויתרום את השבורים, אך הוא, כרגיל, מפתיע אותי. הוא מכניס לשקיות צעצועים שהוא כמעט ולא שיחק איתם למרות נצנונציהם וצעצועים שמשמיעים קולות חזקים שמפחידים אותו. צעצועים שבורים הוא שומר - הם אלו שהוא שיחק איתם הכי הרבה, והוא אוהב אותם. יש אפשרות מיון נוספת, שאני לא חשבתי עליה - "צעצועים לתינוקת". לתוך קופסא מיוחדת הוא אוסף את בובות הפרווה וצעצועי הינקות שלו.
בתום שעות של מיון יש ארבע שקיות זבל גדושות שמחכות להגיע למרכז לתרומה לעולים חדשים, ארגז אחד מלא בשברי צעצועים, שלוש קופסאות שחוזרות לחדר שלו, ואחת שנכנסת להמתנה בתוך הארון עד שאחותו תגדל מספיק לנענע ולשקשק את הפלסטיקים הקרירים.


יום שבת*
בבוקר הגיבור מבקש להתקשר לגן.
"אבל הגן סגור." אני אומרת.
"אני יודע," הוא אומר, "אבל אני צריך להודיע לגננות שאני לא מגיע היום לגן."
"הגננות לא בגן היום."
והוא מבולבל.
לאן הגננות הולכות כאשר הגן סגור?


*יום ראשון

עדיין חופש חנוכה.
"אמא, מתי נגמר החופש?"
אנחנו סופרים ביחד ומגלים שנותרו עוד ארבעה ימים. תוכנית להיום - לקנות נרות וסופגיות עבור הערב, ואחרי הצהריים הצגה ביחד עם סבא וסבתא.
הוא מבקש להכין לעצמו שוקו הבוקר. אני משגיחה מעל, נטולת משימות. הוא מערבב את האבקה עם החלב, מניח את הכפית, ונושא את הכוס בשתי ידיו אל השולחן. מאוחר יותר הוא יבקש להתקשר אל אבא כדי לספר לו על ההישג, ואני אעשה כרצונו, גאה בפעוט שלי שכבר מסוגל להכין לעצמו שתיה.
במקום הקניות נשארנו בבית. הוא ראה טלויזיה במשך שעה, ואז הופיע בחדר העבודה - "אמא, כיביתי לבד את הופ, עם השלט שכן עובד."
נפלא, הילד שלי - יודע להתנתק מפטמת הזכוכית בעצמו.
יושבים ומסדרים את רשימת המוזמנים למסיבה של התינוקת. הוא שואל על הסימונים בצבע ואני מסבירה - צבע אחד עבור חברים שכבר אישרו שיגיעו, צבע אחר עבור אלו שאין לנו את הכתובת שלהם. הוא יושב על ברכי, נפרד ממני רק כאשר התינוקת צריכה לינוק, ומזנק לחיקי חזרה ברגע שהיא נרדמת, מעיר בי געגועים לימים בהם היינו ביחד בבית.

"...נצבט הלב, הי אמא עורי.."
קוראת ושולחת חיבוק.
הסקרנות שלי להכירכם הולכת ומתעצמת עם כל פרק שאת מוסיפה כאן.... hug
קוראת
hug

כאן צריך לעמוד בסטנדרטים הסמויים של הקוראות.
נו, מתי תביאי לנו איזו שגיאת הדפסה בריאה? משעמם לי...

יום שני*

מבלים את היום עם אמא שלי. יוצאים לקניון, אוכלים ביחד בבית קפה, מסתובבים, קונים חולצות וסווטשרים, מסתכלים בחנויות - כיף.
הגיבור מתנהג בהתאם לגילו, כלומר - מדי פעם עושה מה שאני מבקשת, מדי פעם משתולל קצת. "בדיקת גבולות" קוראים לזה כאן. ואני, במקום לכוון אותו למקום שיתאים לו להשתוללות (למשל - להוציא אותו לככר הדשא מחוץ לבית הקפה כדי שיוכל לרוץ בלי הפרעה במקום לדרוש ממנו לשבת בשקט על הכסא) הולכת ומתרגזת. עם השעות אני מוצאת את עצמי צועקת עליו יותר ויותר, כועסת, מאיימת....
אחרי מספר שעות אני מבינה שמשהו לא בסדר. הגיבור הרי מתנהג לגמרי רגיל. אני לא לפני מחזור - אז למה הכעס המתגבר?
לוקח לי זמן להבין את הסיבה. לרוב אני לוקחת את הילדים (מחשבה תועה ... כמה מוזר - יש לי ילדים) לבד, ויוצרת מרחב שלנו בזמן שאנחנו ביחד. במרחב האישי הזה אפשר לכעוס, אבל לרוב כאשר אנחנו בחוץ הכעס מגיע מאוחר.
עכיו אמא שלי פולשת למרחב שלנו - היא לוקחת את העגלה ומסבירה כמה היא נהנית לסוע איתה (אני שונאת את העגלה! זה טוב רק בשביל לסחוב את הקניות הביתה). היא נותנת לגיבור שלי עוד ועוד מטבעות כדי להפעיל מכונות לא נחוצות, היא מעבירה ביקורת על הבגדים שאני לובשת, על הנעליים שלי, על ההורות שלי, על הבחירות שלי, והיא אפילו לא מבחינה בכל הביקורת שהיא מעבירה.
הביקורת הזאת מוסווית כל כך טוב, שעוברות שעות עד שאני מבחינה בה, עד שאני מבינה את הפלישה לחיי, את הניכוס של ילדי לרשותה. שעות אבודות שבהן אני חוזרת להיות ילדה בת עשר שמנסה לרצות את ההורים שלה, ולא מבחינה בפגיעה בילדים שלי.
ובאותו רגע, כאשר אני רואה את הפלישה, אני מצליחה להחזיר לנו את המרחב שלנו.
אנחנו בחנות נעליים, השעה כבר אחרי חמש, והגיבור שלי מסרב לבחור נעלי בית - הוא עייף, הוא רוצה לשחק, ובכלל - הוא לא אוהב את הדגמים שבחנות. אמא שלי מאיימת - "אם לא תנעל נעליים אצלי בבית אני לא ארשה לך לבוא אלינו יותר."
דקות לפני כן הייתי מוצאת את עצמי בצד "שלה", מוסיפה ללחץ על הילד, אבל עכשיו, אחרי שמיקמתי את עצמי בצד שלו (הוא הבן שלי! אני תמיד אמורה להיות בצד שלו!) אני כורעתמ ולו, ומנסה להבין.
ופתאום הוא מבין את השינוי שחל באמא שלו, ובמקום לכעוס עלי חזרה הוא מסביר לי, ומציע פתרון משלו - "אני אשאר עם גרביים אצל סבתא."
אני, כמתווכת בינהם, מוודאת עם אמא שלי שזה בסדר מבחינתה, ובא לציון גואל.
ויהיה ערב, ויהיה בוקר יום שלישי.


*יום שלישי

אני צריכה לנסוע לעבודה, לפגישת עסקים. במשך שלושת הימים האחרונים שאבתי במרץ, ועתה בקבוקי חלב קפוא שוב ממלאים את המקפיא שלנו.
הנקה אחרונה, נשיקות אחרונות לבנזוג שנשאר עם השניים, וקדימה - החוצה.
"איך את מרגישה בלי התינוקת?" הבוס שואל בחיוך, ואני עונה את התשובה האמיתית - "קשה לי."
"אבל נחמד להתאוור קצת, לא?"
אני נדה בראשי. לא מרגישה שאני צריכה להתאוורר דווקא עכשיו.
מדברת עם אנשים וחושבת על הילדים שלי, על הבעל שלי, על החתולה שלי. לקראת הצהריים העולם מצטמצם לגודש בחזה, לדגדוגים בכל הנקה ש"מתפספסת". עוד משפט, ועוד שיחה, ועוד דיבור אחרון עם הבוסים, ואני קוטעת את הבוס באמצע המשפט - "חייבת לצאת, נתראה בשבוע הבא."
ורצה, אל המכונית, אל הבית, אל המשפחה שלי שמחכה לי במיטה מתחת לשמיכת הפוך.
מתכרבלים.
ישנים צהריים.
מתחבקים בלילה עוד.
טוב שיש עוד חופש כדי להרגיש עוד קצת ביחד.


יום רביעי

היום האחרון של החופש.
"מה אתה רוצה לעשות היום?"
הגיבור שלי חושב - "אמא, אפשר להשאר היום בבית?"
בוודאי.
ואנחנו נשארים בבית. הוא רואה קצת הופ, קצת מתכרבל איתנו במיטה בצהריים, ובלי לשים לב - מגיע הערב, ואיתו ארוחת שמונת הנרות.
ארבע משפחות מתאספות בבית אחד - שני סבים, שתי סבתות, שלושה דודים, שתי דודות, אבא, אמא, ילד ותינוקת.
לכל אחד חנוכיה מיוחדת להדליק בה נרות, והאור החמים מציף את הבית. כואב לי להיות עם המשפחה עכשיו - אני מחבקת את הילדים שלי יותר, מגוננת עליהם בדיעבד מיום שני שנגמר. אבל הגיבור שלי מאושר. הוא מפזז בין הדודים שלו, מכתים את פניו באבקת סוכר, צוחק ומאושר.
מגיעים הביתה אחרי חצות, נכנסים למיטה, מתחבקים.
ונגמר החופש.


יום חמישי

אתמול נשארנו ערים עד מאוחר, והיום אנחנו לא מצליחים להתעורר. רק אחרי עשר וחצי אנחנו יוצאים מהמיטה, וברור לי שאמנם החופש נגמר, אבל הגיבור שלי כבר לא יגיע לגן היום.
נשארים בבית. הוא מבקש לראות את star wars, או כפי שהוא קורא לו - "הסרט עם הרובוט והמפלצת." אני מכניסה את קסטת הוידאו למכשיר, מריצה לאחור את הסליל וחושבת על השינוי מהילדות שלי.
הסרט מתחיל, ואני מתפנה לעיניני היום - מכינה קצת אוכל, מטאטאת קצת. הגיבור שרוע מול הטלויזיה ואחרי שעה הוא נרדם מחדש. העייפות מכריעה את שנינו.
אחרי הצהריים אני מתעוררת מצלצול טלפון. חבר מהמשפחתון רוצה לבוא לבקר אותנו. הגיבור שמח, אבל כאשר החבר מגיע הוא מתחבא מתחת לשמיכה ומסרב לצאת. "אני חתול!" הגיבור שלי מודיע, "ואני לא מוכן לשחק עם אף אחד!"
החבר מסייר בין הצעצועים הפזורים בסלון, בוחר לעצמו קטר ומשחק עם עצמו. הגיבור שלי מתחת לשמיכה, ואני נותנת לאמא השניה להחזיק את התינוקת בזמן שאני מכינה לעצמי קפה גדול ושותה אותו כשהוא עדיין חם.
אחרי שעה וחצי הגיבור שלי מפשיר ויוצא מהשמיכה, אבל הם צריכים ללכת. מבטיחים שניפגש שוב, נפרדים.
אנחנו מתמקמים שוב על הספה. חמים ונעים מתחת לשמיכה התכולה. שלושתינו מחכים לאבא שיחזור מהעבודה.
ושוב לילה.


יום שישי

ושוב - השעון המעורר מצלצל, אנחנו לא מצליחים להתעורר ובעשר יוצאים מהמיטה. המטרה - לצאת לקניות של בגדים עם שני ילדים. ההתארגנות בהתאם. מחברים את המנשא, ממלאים את התיק של התינוקת, מסבירים לגיבור את כללי ההתנהגות בחנות הגדולה, אורזים עוד כריך לדרך, ויוצאים.
הקניות אורכות יותר משלוש שעות, ופזורות על שלוש חנויות בשתי ערים. הגיבור מתעייף באמצע, אבל מצליח לשרוד בעזרת שלל מכונות מהבהבות בהן הוא מעמיד פנים שהוא נוסע במשאית.
אנחנו חוזרים הביתה עם שלל גדול, מלאים בחולצות ומכנסיים, שנינו גאים ילדים שלנו.
היה קשה, אבל בניגוד לקניות עם אמא שלי - הפעם המרחב שלנו נשמר, והגיבור שלי הגיב בהתאם. הוא ציית למה שביקשנו, לא השתולל, לא ברח, לא צעק. הוא כן רץ ובכה וביקש דברי םשאנחנו לא מוכנים לתת לו - אבל נשאר בגבולות התחומים היטב של כללי המשפחה שלנו.
בדרך הביתה עוברים דרך במבי_ק‏ ואוספים את הסל שלנו. מטפטף קצת גשם מעל כאשר אנחנו עוצרים בחניה, וכולנו מסכימים שזה מזג אוויר מושלם למרק אבן. עולים למעלה, ועושים קצת חינוך ביתי. הגיבור ואביו צדים את כל השורשים מהארגז, ואני מנקה את התינוקת, שותה, מניקה, אוספת כוחות, ומתחילה את המרק. עכשיו התפקידים משתנים - אני במטבח והבנזוג טורח עם הילדים. הוא מסדר את הגיבור, מנקה אותו, ולפני שהמרק מוכן - הוא גם מרדים אותו.
זה בסדר, אחרי שהוא יתעורר המרק החמים יחכה לו.

ושוב ערב, ופתאום - נגמר השבוע.

יום ראשון

קמנו עם השעון המעורר, הסעתי את הגיבור לגן, נסעתי הביתה, יצאתי עם חברה לבית קפה קרוב, מסרתי בדרך ערימת בגדים ענקית לגיהוץ, חזרתי הביתה, נסעתי לקחת את הגיבור מהגן, השכבתי אותו לישון, הערתי אותו, נסענו לחבר, אכלנו שם ארוחת ערב, יצאנו להביא את אבא מהעבודה, חזרנו הביתה, אכלנו עוד קצת ארוחת ערב, הגיבור הלך לישון, אנחנו ראינו עוד קצת טלויזיה והתמוטטנו גם.

זה היה דחוס ומתיש כמו שזה נשמע, אבל נעים ומשפחתי באופן מפליא.


יום שני*

סבא בא לקחת את הגיבור לגן, וסבא מחזיר את הגיבור מהגן. בימים האלה אני מרגישה מנותקת ממה שעובר עליו, שכן כל החוויות מתפוגגות עד שהוא מגיע הביתה, ומוחלפות בחוויות מהנסיעה.
הולכים לישון.
"אמא, אני רוצה לישון עליך כמו התינוקת, ושהתינוקת תישן לידך כמוני." וכך, למשך שנת צהריים אחת, הגיבור שלי הופך לתינוק שהוא היה פעם. אני מלטפת אותו, מספרת לו כמה שהוא נפלא, והוא נרדם תוך כדי.
הערב מגיע מהר מדי, לפני שאנחנו מספיקים לצבור חוויות נוספות.


*יום שלישי

יום חינוך ביתי נוחת עלינו במפתיע - אין לנו דרך לקחת את הגיבור אל ומהגן, ולכן הוא נשאר בבית.
הוא מתעורר שעות לפני, וכמו בשנה האחרונה - משחק עם עצמו. עד שאני אתעורר.
"אמא," קול קטן מעיר אותי מסיוט שבו אני נאבקת בפקידת מס הכנסה שנראית כמו המורה שלי ביסודי, "אני רעב."
מערפילי השינה אני עוברת על חוק האמהות מספר אחד שלי - "יש לך מטבעות שוקולד במקרר, תאכל כמה שאתה רוצה."
חמוש באישור שלי הוא יוצא מהחדר, רק כדי לחזור אלי אחרי דקה, "אמא, אכלתי מטבע אחד, ואני עדיין רעב."
מבינים?
הילד קיבל אישור לזלול את כל השוקולד שהוא רק יכול לאכול, ובחר לאכול מטבע אחד כי זה מה שמותר לו בדרך כלל. הוא מקפיד על הבריאות שלו יותר ממני.
אני מנתקת את עצמי בכוח מהשמיכה, יוצאת מהמיטה ומצחצחת שיניים. מחליטה שעל התנהגות נפלאה כזאת צריך לבוא גמול, מה גם שיש לנו רשימת סידורים לעשות.
מתארגנים, יוצאים.

הוא מתעקש לנסוע על הכבאית שלו - האופניים האדומים שהוא קיבל מהסבתא שלי ליום הולדת ארבע. חבוש בקסדה צהובה ופעמון מצלצל הוא מפלס לי את הדרך אל הניקוי היבש, אל חנות כלי הבנין ואל בית הקפה השכונתי.
התינוקת בעגלה מרימה את ראשה אל העצים החולפים על פניה, עד שהיא מתעייפת ונרדמת. אוספים את הכביסה המגוהצת ומתקינים את ערימת הבגדים על העגלה. נכנסים לחנות שליד, והגיבור בוחר לעצמו ברגים ואומים חדשים ליצור מהם צינור בבית.
ממשיכים.
בבית הקפה הוא מזמין לעצמו גרנולה ויוגורט, טועם קצת מקיש הקישואים שלי ושותה מיץ תפוזים. אנחנו מדברים על שירים, על מספרים, על התינוקת, עליו ועלי.
חוזרים הביתה. הוא כבר עייף, אך מתרענן בנסיעה, צוחק אל העוברים ושבים. התינוקת ישנה בעגלה, מתעלמת מהררי הכביסה שתלויה על הידית מאחוריה.
בבית אני מראה לו איך לקפל את המכנסיים שלו, וביחד אנחנו מנצחים את גבעת הכביסה שבסלון. לאחר מכן עוברים לכיור האמבטיה שמשנה את תפקידו לחצי שעה. מהשירתוים של התינוקת הוא הופך למכונת כביסה בזעיר אנפין בה שטים מכנסיים צהובים אפרוחיים של התינוקת וסוודרים ענקיים של אבא שלה.
מכבסים ביחד. הוא טובל את ידיו במים הצבעוניים, דוחס את הבגדים לתוך המים, ומוודא שהם יתנקו היטב. רק אחרי שהוא מחליט שהם נקיים אני יכולה לקבל את הבגדים ולתלות אותם על החבל.
התינוקת מותשת, ממשיכה לישון. אנחנו מניחים אותה במיטה, הגיבור מתיישב מול הופ, ואני כאן - מעדכנת את השבועיים האחרונים בטרם שאריות הזכרון שלי יתפוגגו.

אוהבתותך
את עושה לי דמעות.
ואני רוצה כבר לפגוש אתכם.
היה קצר מדי.
מתגעגעת יותר.
לא "הגעתי" לאתר כמה ימים והיה לי הרבה לקרוא...איזה כיף.
מצחיק,אני מחכה כל הזמן לאיזה סוף אמריקאי כזה שייתן לי קצת נחת. משהו כמו שנופל עליכם בוחטה או לא יודעת מה,.. ואת מפסיקה לעבוד..לפחות עד שיגדל מספיק כדי להיות בחוץ את פרקי הזמן הדרושים, ללא מצוקות.
אוף. העבדות המודרנית.
משהו כמו שנופל עליכם בוחטה גמאני מקווה....

אינדי, מכשושה, דרכ'לה ובשמת (מה לעשות, אין לך כינוי...) - אוהבת אתכן גם, חזק חזק hug

יום רביעי

היה לנו ליל קוליק נוראי. הוא נגמר בזה שישנתי עם התינוקת בישיבה על הכורסא בסלון, ושתינו לא ממש ישנו אלא עצמנו עיניים והדחקנו את הבכי עד הבוקר. כאשר השמש זרחה הבנזוג הגיע להעיר אותיף וגיליתי שבכל זאת נרדמתי אבל הגב שלי הרגיש כמו קרש והעיניים נעצמו מעצמן.
סבא הגיע לקחת את הגיבור לגן, ובהתאם לבקשה מיום שני הסכמנו שמהגן הגיבור ילך אל סבאסבתא. אני הלכתי לישון, והתעוררתי בארבע וחצי אחרי הצהריים, ביחד עם התינוקת. כנראה שהלילה היה מתיש לשתינו.

הגיבור חזר עם הבנזוג בשמונה וקצת בלילה. אכלנו משהו, התחבקנו קצת, והלכנו להכין בראוניז. הילד שלי גדל מאז הפעם האחרונה שהוא הכין איתי עוגה - הפעם הוא לא רק הפעיל את הבלנדר אלא גם המיס שוקולד וחמאה במיקרוגל וספר כוסות קמח. אחרי שהעוגה נכנסה לתנור שנינו עמדנו מעל הכיור וליקקנו את המקציף, הקערה וכף הערבוב.
עמדתי ליד הפעוט המתבגר שלי והרגשתי כמו אמא, זוכרת את התמונה הזו מילדותי, כאשר אמא שלי נתנה לי לקק שאריות קצף ביצים מהבלנדר.
מקלחת, חיבוקים, לילה, ואף על פי שראיתי אותו לשעתיים לפני שהוא הלך לישון - תחושת ה"ביחד" מעל הכיור הספיקה כדי למלא מחסור ביום שלם.

חנוכה*

אוספת מחרוזת לכבוד החג שהסתיים.

*1. הסיפור*

"אמא, אני רע."
כאן התחיל דיון ארוך לגבי טובים, רעים, מלחמות וענינים. אני אקצר אותו ואעבור היישר לסיכום.
"למה אתה רע?"
הוא עונה ברצינות תהומית, "קודם הייתי טוב ואז בא קוסם והפך אותי לרע."
אני מהנהנת בחוסר הבנה, והוא מבאר - "בהתחלה הייתי מקב, ואז בא הקוסם והפך אותי ליוון, ומאז אני רע."
הבנתם?
(מקב=היחיד של מקבים, יוון=היחיד של יוונים)

ובשיחה אחרת שוב עולה נושא המקבים ופעוט מוסיף - "היוונים באו והרסו את בית המקדש!"
"ומה קרה עם פך השמן?"
"הם מצאו אותו והרסו גם אותו!"

בני, מתקן ההיסטוריה...

*2. מתיתיהו

"מי לאדוני אלי!" מזמר לעצמו הילד (לחן ממקור לא ברור....) בשירותים.
כאשר הוא יוצא הבנזוג ואנוכי חוקרים אותו על משמעות המשפט שהוא שר.
"זה מה שמתיתיהו אמר לבנים שלו."
"ומה זה אומר?" אנחנו מנסים להבין כיצד תופס הפעוט את ההקשר האלוהי של האמרה.
"שמי שרוצה לבוא, שיבוא אליו."

רצינו גן חילוני, שלא נתלונן שהוציא את אלוהים מהמשוואה...

3. החנוכיה

אחרי שבני היקר השמיד את פח השמן ואת בית המקדש (ראה פסקה ראשונה) הוא החליט לשדרג גם את הסמל העיקרי של חנוכה. יומיים אחרי החג הגענו לגן ואספנו את החנוכיה עליה הוא עמל בטרם כניסת החג. גוש חימר מעוצב באצבעות קטנות, בתוכו טבועות אבני פסיפס בצבעים משתנים ושני פקקים הפוכים.
"מה אלו?"
"זה בשביל הנרות."
"אבל למה רק שניים?"
"כי ככה רציתי."

4. הברכה*

שמונה ימים לחנוכה, שמונה פעמים האב ובנו מברכים על הנרות.
ביום הראשון והשני הילד ממלמל, וביום השלישי מברך בקול רם ובעוז את הברכה שנתקבעה לשאר ימי החג -
"ברוך *הבא
אדוני..אלוהינו מלך העולם...."
ומבלי דעת, הוא מזמין את בורא עולם לשבת עימנו בחג, וחוזר למשמעות העמוקה יותר של הדת - קבלת האל כחלק מחיי היומיום, אחד מבי המשפחה שמשתפים בכל המעשים, גדולים כקטנים.

ואפילו שכבר נגמר שיהיה לכולנו חג שמח, מלא אור ואושר.

א מ ן (בניגון ) flower
קטע, הבת שלי מאז חנוכה נשארה עם ה"אאמן" בניגון והיא שרה את זה ברצף סדרתי מהמם. מהצד זה ממש חמוד ומצחיק..
מקסים, מקסים. גם הבן שלי אומר (בשמחה!) שהוא רע, ומשחק שקוסם הופך אותו לטוב ולהיפך (ושיהיה ברור, החלק הטוב זה כשהוא רע).
(זו אני, אני, לא זיהית אותי עם משקפי שמש).
יום חמישי

אתמול נתתי לפעוט שלי לבחור - לצאת לגן או להשאר איתנו בבית ולצאת לקניון. הוא בוחר בקניון, מתרגש ומשולהב, ממתין ליום חמישי בקוצר רוח.
הוא מתעורר מוקדם מדי בבוקר ולא מצליח להרדם מהתרגשות כמוסה, לא אוכל, לא שותה, בקושי מצליח ללכת לשירותים. בסופו של דבר הוא מוצא מפלט בעולם הדמיוני של הרכבות שלו, ובעולם הזה הוא ממתין לסבאסבתא שלי.
אבל כאשר הם מגיעים, הפעוט שלי מחליט להתנהג באופן ילדותי במיוחד. הוא בורח מהם, מתחבא מתחת לשולחן ומסרב לדבר איתם. סבתא שלי מוצאת בהתנהגות שלו חיזוק לדעתה שהוא לא אוהב אותה כי "ילדים לא אוהבים אנשים זקנים" (ובתוך המשפט הזה היא מכלילה את עצמה כאשה זקנה, ומתעלת רגשות שליליים אל הבן שלי). היא מתעלמת מהשעה המוקדמת ומהעובדה שהוא לא אכל עדיין ארוחת בוקר - הכל תירוצים. הוא לא אוהב אותה וזהו.
"אני רוצה צעצוע." הוא דורש.
"אני לא אקנה לך צעצוע, ולא שום דבר אחר כי אתה לא מתנהג יפה!" סבתא שלי מאיימת עליו בטון הזכור לי מילדותי. אבל ממרחק ארבעת הדורות האיום שלה לא פועל על בני. הוא ממשיך לבכות ולדרוש צעצוע עד שאני עוצרת אותו ומסבירה שאם הוא לא יתנהג בהתאם, אני לא אסכים שיקנו לו צעצוע חדש.
הוא נרגע, מוחה את עיניו ושואל, "אמא, מה זה 'בהתאם'?"
אני מחניקה את החיוך בהסבר, ואנחנו מצליחים לצאת מהבית ולסוע אל העיר הסמוכה.
יושבים בבית קפה. הגיבור שלי מרוח על השולחן בחוסר ענין. ההתרגשות פינתה את מקומה לעייפות ועצבנות, והוא לא מסוגל להתרכז. הוא מילל, צועק, בוכה וגופו אומר את מה ששפתו קטנה מלהגיד - "אמא, אני רוצה הביתה, למיטה שלנו, לאוכל שלנו".
אבל אני לא רוצה לחזור הביתה עכשיו. אני רוצה לשבת עם סבתי בבית קפה ולהתענג על כריך טונה וספל אספרסו ארוך במיוחד. אחרי מספיק חיבוקים נשיקות ואיומים שמטרתם להוציא מעט מהכעס שבתוכו, הוא נרגע, ואפשר לחזור לטייל סביב. סבתי ואני (וגם התינוקת במנשא) מסתכלות בחלונות ראווה, בוחרות בגדי תינוקות ורודים בזמן שהגיבור שלי מטפס על המכונות ופעיל אותן בעזרת הדמיון וכפתורים מהבהבים.
יורדים לקומה התחתונה.
"אני רוצה צעצוע", הוא מבקש ונענה, אך אבוי - בכל החנות אין את הצעצוע שהוא רוצה. הוא הופך בין המכוניות, מחטט בין המשאיות אבל את משאית הזבל שהוא ראה כאשר היינו בחנות הזאת עם אמא שלי - הוא לא מצליח למצוא. בכתפיים מושפלות הוא מודה בתבוסה ומוכן לצאת מהחנות כאשר אני רואה בקרן זווית את מה שהוא חיפש. אני מוציאה את המכונית ועיניו נדלקות - "את זה, בבקשה."
סבתא שלי מוציאה את הארנק, והילד נותן לה חיבוק ונשיקה, "תודה רבה" הוא ממלמל בעיניים מושפלות ומחבק את המשאית הכתומה.
"זה היה לו קשה," סבתא שלי מדווחת, "הוא לא הצליח למחול על הגאווה שלו כדי להגיד תודה." היא מרוצה מהפירוש שהיא נותנת למעשיו, ואני נואשת מלתקן אותה, ורק תוהה - מהו הדבר שגרם לה להיות נוקשה כל כך עד שהיא לא רואה את הרכות שבילד שלי, אלא רק השתקפות של הרצון הקשוח שלה?

חוזרים הביתה, לאוכל שלנו, למיטה שלנו, והוא נרדם ביחד עם אחותו למשך שעות. בזמן ששניהם ישנים אני מנקה את הבית. קצת לכבוד חברים שבאים לבקר בערב, ובעיקר לכבודי.
בערב בת השכנים מגיעה להזמין את הגיבור אליהם למשחק ממושך. רק אחרי שמונה וחצי אנחנו מצליחים לנתק בינהם ולקחת את הגיבור שלי חזרה הביתה. ארוחה קצרה, מקלחת מהירה ולמיטה.
הוא נרדם שוב, מותש מאירועי היום הארוך. מחר יום ארוך יותר - גדוש באורחים שמגיעים לכבוד מסיבת הולדת התינוקת.
אבל זה מחר.

סלחתי לו כבר.
הבעיה היא לסלוח לעצמי.
רק עכשיו קראתי את זה. ובכיתי מהזדהות.
מהו הדבר שגרם לה להיות נוקשה כל כך עד שהיא לא רואה את הרכות שבילד שלי, אלא רק השתקפות של הרצון הקשוח שלה?

אוף, כל כך נכון. ורלוונטי לתיאור מערכות היחסים של בנותיי עם כל כך הרבה אנשים (כולל אותי לפעמים sad ). hug

ואולי זו לא נוקשות אלא דווקא רכות שלא יכולה להתמודד עם הפחד שמא תיפגע, אז היא מכינה את עצמה לנורא מכל: לא אוהבים אותי וכך היא מקדימה תרופה למכה ומעבירה את פחדיה לניתוח מעין קר ויודע...אולי.
ימים הפכו לשבועות. אין תיעוד, אבל הימים שלנו קיימים בזכרון, הנשיקות, החיבוקים, הארוחות, הריבים - הכל שם, רק לא מופיע על הנייר.

יום ראשון

שנינו מתעוררים בזמן, מתארגנים בזמן, ואז הגיבור שלי מודיע שהוא לא רוצה ללכת לגן.
בטוח?
כן.
למה?
"כי אני לא רוצה."
אני מבהירה לו שאני צריכה לעבוד, ולא אוכל לשחק איתו, והוא מבין. אז נשארים בבית. התינוקת ישנה, אני עובדת, והגיבור שלי מעסיק את עצמו בצעצועים ומשחקי דמיון.
באחת עשרה וקצת אנחנו יוצאים להפגש עם חברה טובה. הוא מכיר אותה משנת הבית שלנו, אבל לא מזהה את התינוקת. היא גדלה - כבר ילדה שמדברת, הולכת, רצה. אני מתפעלת מהילדה שצמחה מבלי שמתי לב, והחברה שלי מתפעלת משני הילדים שלי שצמחו גם הם.
אוכלים.
הארוחה מתנהלת כצפוי בנוכחות שני ילדים, עם הפסקות לפיפי, לגישור, לחיפוש משחקים, לאוכל. כך גם השיחה. אנחנו מחליפות רשמים על גידול ילדים, על הבתים, על החיים.
יוצאים מבית הקפה, ופונים לגן השעשועים הקרוב. המקום מעלה בי זכרון בן שנה וקצת - זה המקום אליו הלכנו באחד הימים הראשונים של הגיבור שלי בבית. אז הוא התרוצץ יחף עם הגננים והותיר עקבות זהובות בחול החם. עכשיו הוא עם מגפיים, מטפס על סולמות שפעם היו גבוהים מדי.
הילדים מתרגלים אחד לשני, ואנחנו שוקעות לנינוחות שבעיניים נוספות, ידיים נוספות. בשלב מסוים היא עוזרת לילד שלי לטפס על העץ, ואני מנדנדת ושרה לילדה שלה, והכל רגוע וחמים וטוב.
בצהריים הן נוסעות, ואנחנו פונים לסופר הענק. התינוקת במנשא, והגיבור ואני שומטים פחיות ובקבוקי זכוכית למכונת המחזור שמחוץ לסופר. הוא בוחר את העגלה, ואנחנו נכנסים. אורות ניאון מלבינים את המקום, מנוגדים לשמש הצהריים החמימה שבחוץ. אנחנו מסיירים בין המדפים, מחפשים את המצרכים שסימנו מראש. לחם מלא, חלב וביצים נודדים לעגלה ביחד עם טיטולים וטופו שמסמנים לכל "כאן יש תינוקת יונקת".
הגיבור שלי מתנהג נהדר - הוא בוחר איתי את המצרכים, מפטפט בהתרגשות על היום שהיה, ועוזר לי להוריד את הדברים מהמדפים ממקומו שבראש העגלה.
חוזרים הביתה, אוכלים כריך מהיר עם נקניק ויוצאים שוב, הפעם למפגש של קבוצת _תפירה_וסריגה_במרכז? .
הבית הנעים גדוש בילדים מכל הגילאים, האמהות שרועות על הספות וסורגות. אני מוציאה את התפירה שתכננתי, אבל מניחה אותה בצד לאחר מספר דקות. השיחה מענינת מכדי להתרכז בדברים אחרים. הגיבור שלי נעלם אל בליל הילדים, ורק צעקות אקראיות מסמנות היכן הוא. מדי פעם אחד הילדים מגיע להתנחם אצל אמו, אבל הרגעים האלה חולפים במהירות, נגוזים לאור האפשרויות הטמונות במשחקים נוספים המתפתחים סביבנו.
אוכלים שוב, מתחבקים שוב, חוזרים הביתה. הגיבור על אופניו, התינוקת במנשא. ליד הבית דמעות פורצות ממנו.
מצליחים להגיע הביתה למרות הכל.
מקלחת מהירה, חיבוקים, והוא נרדם בדקות, מוכרע על ידי יום ארוך ממה שהוא יכול להכיל.
לילה.
בוקר.
יומיים רצופים של גן יבואו עכשיו, בהם נתראה רק למספר דקות. אבל ה בסדר - נשמתי מספיק ממנו כדי להחזיק מעמד עוד כמה ימים.

האמהות שרועות על הספות וסורגות
עוד יחשבו עלינו שיש לנו ילדים מלאכיים שמאפשרים לנו לסרוג בצהרי היום hilarious
לא יפה לשקר ככה בציבור hilarious hilarious

מענייין לקרוא את המפגש מהזוית שלך לייט מהגגת

הישגים

בחינוך ביתי אין הישגיות. אין אל מול להתחרות. החיים עומדים במרכז, ותוך כדי תנועה מגלים את הילד.
בגן יש הרבה ילדים, "יצירה", "שעת מפגש", ו"ללמוד לחלוק בדברים". רשימת ההישגים מתארכת עם כל "וי" שמציירים על מצחו של הילד, וכל מפגש עם הגננות הופך לבדיקת תעודת שליש. האם הילד צייר היום? האם הוא פיסל בפלסטלינה או בחימר?
הגיבור שלי לא רץ עם כל שאר העכברים. הוא מתבודד ברצונותיו, ועם כל יום שעובר בלי "עבודת יצירה" אני חוגגת בתוכי - הנה, הממסד לא הצליח עדיין לאלף את הבן שלי.

בשבת הגיבור שלי מצא גליון נייר לבן, עט, וכתב את שמו. כך סתם, בלי הכוונה. לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית (כן, לא אמורים למחוא כפיים מכל הישג, אבל הבן שלי כותב!) הוא המשיך וכתב את שמה של אחותו, של החתולה, של כל הדודים, של ההורים. האותיות זורמות מקצה העט לשולי הדף, וכולנו מתפלאים סביבו.
הדף עטור המילים נתלה על המקרר, דבר שאף יצירה מהגן לא עשתה קודם לכן. כי הוא עשה את זה בעצמו, מתוך רצונו, ולא כדי להראות מה הוא יכול לעשות.

עוד יחשבו עלינו שיש לנו ילדים מלאכיים שמאפשרים לנו לסרוג בצהרי היום
לא יפה לשקר ככה בציבור

אלודאה,
יש משהו בכתיבה שלך וכמובן גם בנושא הכתיבה שנוגע בי במעמקי הגוף. עוד לא ממש עליתי על הדבר הזה (מה שמעיד שזה אפילו טוב יותר).
בקיצור אני מכורה לדף הזה.

כי הוא עשה את זה בעצמו, מתוך רצונו, ולא כדי להראות מה הוא יכול לעשות.

איזה חינוך אחר את...כל כך לא ממסד, אולי צריך קצת ממך בסמינרים למורים/גננות

את כותבת מקסים. ואתם משפחה מקסימה. בכלל, אני די מחבבת אתכם, אולי נהיה חברים happy?
עמדתי ליד הפעוט המתבגר שלי והרגשתי כמו אמא, זוכרת את התמונה הזו מילדותי, כאשר אמא שלי נתנה לי ללקק שאריות קצף ביצים מהבלנדר.
דוגמא קטנטנה לכמה מרגש לקרוא אותך.
flower
הגעתי אל עכשיו! hurray
ואוו, כמה הפסדתי.
כיך לחזור! hug
הגעתי אל הדף שלך בסופו של ערב בו שוחחנו על הדרך בה נבחר ללכת בשנה הבאה. החלטה עדיין לא קיבלנו אבל בעקבות הקריאה בדף שלך התחלתי כבר להתגעגע. מרגש מאוד לקרוא אותך flower
שעות היום-יום חומקות ממני. אני נמנעת מלהכנס לכאן ולתעד הכל, ולאט לאט מפסיקה לתעד כלל. וכך נעלם לו יום ראשון בשבוע שעבר שבו יצאנו ביחד לאולפן טלויזיה קהילתית, והגיבור שלי התרוצץ בין מצלמות ותהה (בקול רם) מדוע צריך לשמור על השקט (אחרי שהתחילו לצלם). וגם יום שני נגוז, ביחד עם הזכרון כי את כל היום הוא בילה עם סבא וסבתא, והגיע הביתה רצוץ ועייף. ויום שלישי שהו יצאנו מיד אחרי הגן לסופר כדי לקנות לו את אותם חטיפי עוף שהוא אוהב, רק כדי לגלות שהם מלוחים ובעלי טעם תעשייתי איום. ויום רביעי - שבו הייתי עם התינוקת בתל השומר בכנס לה לצ'ה, וזכרתי את הכנס בשנה שעברה שבו כבר לא הנקתי וטרם הייתי בהריון. ויום חמישי, כאשר הגיבור שלי התעורר מוקדם מספיק, אבל בגלל הבלגן של הבוקר יצאנו באיחור נוראי, והוא כמעט ולא היה בגן.
והשבוע כולו נמחק, על רגעי התסכול והאושר, על ארוחות הצהריים החטופות והמבושלות, על החיבוקים, הנשיקות, הריבים, הנסיעות, ובעיקר - על כל החיפושים וההתחבטויות שמייחדים כל יום והופכים את כל הימים לזהים.
יום ראשון

שוב בוקר של כעס. הגיבור שלי מתעורר בזמן, אבל אני לא מצליחה לצאת מהמיטה, ועד שאני יוצאת - הוא כבר חוזר, וכך נמרח לו הבוקר. אנחנו מגיעים לגן אחרי תשע, ואני משחררת אותו בחיבוק מהיר למעגל הילדים שעל השטיח ולנזיפות הגננת "מה קורה פה היום? שבו כבר בשקט!", ולעצמי חושבת שגם היום שלה מתחיל רע.
אני חוזרת הביתה ומתיישבת לשתות קצת מול הטלויזיה. לא מסוגלת ללכת למחשב ולעבוד, לא מסוגלת לחזור למיטה ולישון, וכך מעבירה את שלוש שעות הגן בהרדמויות חוזרות על הכורסא עם התינוקת בידיים. בצהריים אני מאחרת בכמה דקות, והגיבור שלי כבר התיישב מסביב לשולחן בצהרון.
"בוא הביתה."
"אני לא יכול, אני כבר התחלתי את הצהרון."
ואיך אני אסביר לו שאפילו שכל החברים שלו נשארים לצהרון הוא צריך לחזור איתי הביתה? בכי, צעקות, וגרירת ידיים, ובסופו של דבר הוא מקבל נגיס עוף וחתיכת תפוח ומסכים לחזור איתי אל המכונית.
בדרך הביתה שנינו זועפים. אני על הגננות שלא השאירו אותו בגן, והוא עלי, מכיוון שאת הזעם על המבוגרים אני פורקת עליו.
מגיעים הביתה, עולים למעלה. אני כבר לא מסוגלת להכיל דבר, ושולחת אותו למיטה. בלי חיבוקים, בלי נשיקות, בלי ארוחת צהריים. הוא בוכה במיטה, ואני מתפרקת לאט בסלון, אבל לא מצליחה להביא את עצמי להרגיע אותו ואת התינוקת. הגיבור מוצא את המוצץ שלו ומתכרבל במיטה בלעדי. אני נרדמת שוב בסלון, ביחד עם התינוקת, ושקט שורר בבית.
אחרי הצהריים אבא חוזר וכולנו מתעוררים, ופתאום - יום חדש מתחיל. משלימים את סבב החיבוקים והנשיקות, והולכים להכין ביחד פיצה. התינוקת ישנה, הגיבור עוזר לי למרוח את רסק העגבניות על הבצק, ואנחנו שוב משפחה.


*יום שני*

בבוקר סבא מגיע לקחת את הגיבור שלי לגן, ואני חוזרת למיטה, להשלים שעות שינה אחרי הלילה האחרון שבו הגיבור ישן אבל הקטנה היתה עירנית להפליא. אחרי שהגיבור שלי חוזר הוא בוחר את שני כלי הנשק שהוא צריך כדי להלחם ברעים (מגרפה בתור חרב ושני מוטות פלסטיק מהאוניברסיטה של התינוקת בתור חץ וקשת), ואנחנו יוצאים לבית קפה אורגני.
בכניסה לעיר יש מקום קטן שבו מסעדה אורדגנית מתחבאת בגינה גדולה. אני פוגשת שם חברה טבעונית, וכולנו מתיישבים לשולחן. הארוחה עוברת כרגיל עם שני ילדים - לגיבור האוכל לא טעים, והוא מבקש מנה אחרת, הקטנה מתעוררת ומתחילה לבכות בדיוק כאשר האוכל מגיע, הגיבור צריך פיפי ולא יכול ללכת לבד, והקטנה פולטת על הסוודר הנקי. אבל בין ההפרעות אנחנו מצליחות לדבר, והגיבור מדי פעם רץ לגינה שבחוץ ורודף אחרי רעים דמיוניים קטנים, אותם הוא מועך עם המקלות שלו.
חוזרים הביתה. הגיבור שלי עורך לחברתי סיור בחדר שלו ומסביר על כל אחד מהצעצועים. אני מכינה תה ומסדרת את המדיח. כאשר הם חוזרים לסלון הקומקום כבר רותח, ואפשר שבת בשקט ולדבר בזמן שהגיבור עורם קוביות ומעביר אותן בין משאיות הזבל שלו. אחרי שעה הוא מבקש לראות סרט "על רובוט", ובשקט לוחש לי "אני רוצה את הסרט על R2D2".
הוא כבר יודע להכניס את קסטת הוידאו למכשיר, ולי נותר רק להפעיל את הטלויזיה וללחוץ על כפתור ההרצה של הסרט. בתוך פחות מחמש דקות הוא כבר ישן לידי, עייף כל כך עד שהוא לא זקוק למוצץ בכלל.
ועכשיו אני תוהה - האם להעיר אותו כדי לעשות לו מקלחת אחרי יום ארוך בגן, או לתת לו לישון ומחר לרחוץ אותו?

מה זה אומר לדעתך שהוא רוצה להישאר בצהרון? כל פעם הוא רוצה, או שזה חדפעמי?
לא יודעת אם זה יעזור, אבל גם שלי_רוצה? להישאר בצהרון?_
אבל רוב הילדים אצלנו לא נשארים בצהרון באופן קבוע- לכול אחד יש יום אחר, אז תמיד יש לי דוגמא לילדים שהנה באים לקחת אותם. עכשיו די נרגע העניין כי פשוט חבר בא אלינו או שהוא הולך לחבר, זה קורה פעמיים בשבוע בערך

וב"ה החברים שהוא בחר מקסימים אז טוב לי שהם ביחד וזה יותר "שווה" מלהישאר בצהרון
(וסליחה על ההתפרצות לדף)
בכניסה לעיר יש מקום קטן שבו מסעדה אורדגנית מתחבאת בגינה גדולה. אני פוגשת שם חברה טבעונית, וכולנו מתיישבים לשולחן

התפספסנו... הייתי עם הילדים, בדיוק שם, ביום רביעי שעבר בבוקר. היה כיייייף

שלום אלודאה
עושה רושם שהעבודה שלך היא מתחום הרפואה, אז קטונתי, אבל לפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
מקריאה (מענגת) של כל הדף עלתה לי תחושת בטן קלה שהגיבור שלך אנמי. יכול להיות?
אני אמחק בעוד כמה ימים ומקוה שאת לא כועסת. אם כן, סליחה
hug
אני מאוד מעריכה אותך.
את הנכונות שלך לכתוב כאן גם את הדברים הקשים.
אני בקושי מסוגלת להודות בפני עצמי על קיומם.
האם להעיר אותו כדי לעשות לו מקלחת אחרי יום ארוך בגן, או לתת לו לישון ומחר לרחוץ אותו? ברור שלתת לו לישון. אלא אם הוא התגלגל בחול או שהבערתם מדורה.
ברור שלתת לו לישון. אלא אם הוא התגלגל בחול או שהבערתם מדורה.
שאז גם כן נותנים לו לישון ושולחים הכל לכביסה בבוקר happy
hug וגם ח-י-ב-ו-ק במילים.
ולגבי המקלחת... מה שהן אמרו.
heart
שאז גם כן נותנים לו לישון ושולחים הכל לכביסה בבוקר
יופי, גיבורות גדולות - אבלי ש לנו רק שני סדינים שמתאימים למיטה המשפחתית שלנו, אז מה נעשה אחרי שהכל יתמלא בחול ;)?

כל פעם הוא רוצה
כל פעם. החברים שלו שם, האוכל טעים לו שם, והוא לא מבין למה אני לא רוצה שהוא ישאר שם.

אני אמחק בעוד כמה ימים ומקוה שאת לא כועסת. אם כן, סליחה
קודם כל - אני לא כועסת, ומעדיפה שלא ימחקו לי דברים מהדף. לפעמים עוברים שבועות עד שאני מצליחה להכנס לכאן, ואם תמחקי אני אפספס את מה שרצית להגיד. למה את חושבת שהוא אנמי?

התפספסנו
באסה איתך.

וכמובן, hug חזרה לכן happy

יום רביעי

סבא מחזיר את הגיבור שלי הביתה מהגן. המרק הכתום כבר על האש, בטטות, תפוחי אדמה וגזרים שוחים להם ביחד במים רותחים.
אנחנו טוחנים את המרק ביחד, ויושבים לאכול אותו ביחד. אחר כך מוציאים את הכביסה מהמייבש ביחד, והגיבור שלי מבקש (ומקבל) רשות להכניס לבד דברים למכונת הכביסה. מדי פעם הוא מגיע עם גרב כדי לוודא שאפשר להכניס אותה לכביסה.
הוא הולך אחרי בבית עם מוצץ ביד, ממתין שאתפנה להכנס איתו למיטה. אני משכיבה את התינוקת ומניקה אותה, והוא בינתיים מסיים לעשות פיפי ולשטוף ידיים.
התינוקת נרדמת, הוא נשכב לידי, אני מסתובבת אליו, והוא נרדם אחרי דקות, נרפה בחיבוק שלי.

יש ימים טובים.

יום ראשון

יום חדש, שבוע חדש, התחלה נקיה אחרי מחלה ארוכה.
הבנזוג היה הראשון שחלה, אחר כך הגיע ליל זוועות שבו ישבתי ערה עם התינוקת על הידיים, מתעוררת בכל פעם שהחום שלה עלה, נרדמת בכל פעם שהוא ירד, ובסוף גם אני חליתי. רק הגיבור שלי נשאר בריא, או שאולי הוא גם חלה אבל היה עסוק מכדי להקדיש לכך תשומת לב.
בכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני לקח אותו אל הגן או החזיר אותו מהגן. בכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני הכין לו אוכל, ובכל יום השבוע מישהו שהוא לא אני רחץ אותו והשכיב אותו לישון.
אתמול האכלתי את הילד שלי, אפיתי איתו מאפינז שוקולד, עשיתי לו מקלחת, והוא נרדם עלי בזמן שכתבתי על המחשב.
בלילה ישנו מתחת לשמיכה אחת, התינוקת ביננו, ובבוקר קמנו מחייכים.
יום חדש, שבוע חדש, התחלה נקיה אחרי מחלה ארוכה.

יום שלישי

הבנזוג חולה ונשאר בבית, לכן כבר כמה ימים התינוקת נשארת בבית ביחד עם אבא בזמן שאני נוסעת וחוזרת מהגן.
בבוקר אני לוקחת את הגיבור לגן וממהרת הביתה, לפני שהתינוקת תתעורר ותדרוש אוכל. בצהריים אני באה לקחת אותו מהגן והוא מבקש רק דבר אחד, "אמא, אפשר אולי לשחק רק קצת ביחד?"
והוא בעצם אומר - "אמא, אני מתגעגע אליך. בואי נבלה כמה דקות כשאת רק שלי, בלי התינוקת."
אני נעתרת. הוא בוחר משחק קופסא מהיר מהמדף, מין שילוב בין משחק זכרון לטאקי. אנחנו משחקים פחות מעשר דקות, וכבר נעשה מאוחר.
אורזים, נוסעים הביתה, ובבית הוא רגוע ומצחיק, כאילו שעשר הדקות הללו ביחד הספיקו כדי למלא את "מצברי האמא" המרוקנים שלו.


לפני שלושה ימים התחלנו לקרוא את "ההוביט" ביחד. אין תמונות בספר, ואני לא יודעת עד כמה הילד שלי נהנה ממנו, אבל זה זמן ביחד שהגיבור מנצל כדי להתרפק עלי.

star
המרגיעון שיצא:
אפשר להזמין הזדמנויות.
אמן. אמן. אמן.
ילד הבית שלי, מזה חמש שנים בבית, החליט שהוא רוצה ללכת לגן. מה זה החליט, נעול. למה נעול, פתוח. בטוח פתוח. אני מקשקשת לך בבלוג אבל בעצם רוצה קצת עצות, איך עושים את זה, איך משחררים אותו אחרי שכבר דימיינתי 15 שנים קדימה בחינוך ביתי? חינו ביתי זה דוצדדי, קשב לילד, פתיחות לרעיונות, זרימה. גם לזרום על ילד שרוצה גן. וגם לאפשר לו לחוות את הגן כראוי ולהתפנות לבית כראוי- להטוטנות?
יום חמישי

הולכים לגן, חוזרים מהגן, הולכים לישון, קמים.
בימי חמישי אנחנו נפגשים עם קבוצת חברים, והפעם הגיבור מצטרף אלינו. אנחנו נוסעים בגשם, ברוח ובקור לתל אביב. הגיבור מתרגש ולא מסוגל להפסיק לפטפט ולשיר כל הדרך.
אנחנו הראשונים להגיע. הדירה נקיה ומטוטאת, והגיבור שלי מיד מוריד את המגפיים ומתחיל לרדוף אחרי שתי החתולות ששוכנות שם. הערב עובר בנסיונות להרגיע את הפעוט המתרגש והנקות אינסופיות. הוא מספיק לפורר פימו על הרצפה, ולאסוף אותו, לצייר קצת במחברת שהביא איתו, לשמוע פרק ב"הוביט", ובעיקר - לרוץ מסביב בדירת חדר ולשיר בקולי קולות. הוא נרדם לבסוף בסביבות חצות, ואנחנו מתפנים להיות קצת עם החברים שלנו. לקראת אחת אני מותשת, אבל החברה נעימה, ואנחנו סוחבים עוד שעה עד שמתקפלים, ורצים בגשם חזרה למכונית.
בדרך הביתה הגיבור נרדם, ואנחנו מכניסים אותו למיטה בזהירות.
ביום שישי בקושי מתעוררים בזמן כדי לקחת אותו לגן, אבל לא נורא. היה כיף, ולו כדי לשלב אותו גם בפעילות "שלנו".

יום ראשון

הגיבור שלי חוזר מהגן מורעב.אני מגלגלת את העגלה עם התינוקת ליד השולחן, ואנחנו מתיישבים סביב ספגטי ברוטב עגבניות עם גבינה צהובה. אוכלים, מדברים, ומדי פעם התינוקת מוסיפה הברה לשיחה. באמצע הארוחה הגיבור שלי מסתכל עליה, והיא מחייכת אליו. הוא מחייך, והיא מצחקקת, הוא מצחקק, והיא פורצת בצחוק גדול.
"אמא, אני לא יכול להפסיק," הוא אומר לי, "היא כל הזמן מצחיקה אותי!"
במשך כמעט חמש דקות הם צחקו אחד אל השני, ובמשך כמעט חמש דקות הרגשתי שוב שאני מגדלת משפחה, ולא ילד ותינוקת שבמקרה גרים באותו בית.


יום שלישי

גשם ורוח, ואני מחליטה לא לקחת את הגיבור לגן. הוא יוצר מהמיטה מוקדם, מכין לעצמו קורנפלקס ויוגורט, ומתיישב לראות "הופ". אני מתעוררת מדי פעם להניק את הקטנה, אבל היות והוא לא זקוק לי והיא ישנה, אני מנצלת את הזמן להשלמת שעות.
בצהריים אנחנו מגררים ביחד טופו, בטטה ותפוחי אדמה, ומכינים מהם קציצות. הוא טועם אחת, מעווה את פניו, וחוזר לקערת הקורנפלקס מהבוקר.
אבא חוזר מוקדם מהעבודה, וכולנו מכורבלים ביחד בבית החמים שלנו.
בערב אני מכינה פנקיקים ומזמינה את סל הירקות לשבוע הבא. בזמן הארוחה אנחנו מדברים על הכל, והגיבור מתערב מדי פעם ומספר גם הוא דברים. על מה שראה בטלויזיה, מה שהוא אוהבת לעשות בגן, ושאר עניני דיומא.
התינוקת יונקת בזמן צחצוח השיניים, ואבא משכיב את הגיבור שלי לישון. פתאום, טפיפות רגליים קטנות במסדרון, והגיבור צץ בסלון, מגיש לי נשיקה, וחוזר למיטה.

לילה. הם כבר ישנים. ואני עדיין כאן, מתבשמת מהיום הנעים שצנח עלינו בזכות מזג האוויר.

אכן, בושם.
<מימה פה בהצצונת חטופה ביותר. זמן מחשב גנוב ימתק>
יום רביעי

כמעט סוף שבוע, מרגישים את החופש באוויר.
אנחנו מתחילים את הבוקר בבעיה רצינית - הוא רוצה לראות את ה"טלבאביז" (שיבוש השם במקור blink ), שמשודרים בתשע וחצי, אבל הוא גם רוצה להגיע לגן בזמן. אחרי דיון ארוך אנחנו מגיעים למסקנה שעדיף ללכת לגן ולראות את הטלאבאביז, ואנחנו מתלבשים ויוצאים.
ליתר דיוק - אני מתלבשת, הוא כבר לבוש (אנחנו מלבישים אותו בלילה לפני), גורב גרביים, נועל מגפיים, נעמד ליד הדלת ומחכה. יש לנו הסכם - לא מסתובבים בבית עם מגפיים, ולכן הילד שלי שאוהב להיות נעול במגפיים, צריך להשאר לעמוד ליד הדלת במשך כל רבע השעה עד שאחותו הקטנה לבושה ומוכנה לצאת.
נוסעים, מגיעים, נפרדים.
התינוקת ואני נוסעות לבקר חברה שהגיעה לסביבה, ומבלות ביחד את הבוקר. התינוקת מתחשבת מאד ומפגינה את החיוך המקסים שלה לכל אחד. אחר כך היא נרדמת במנשא ומאפשרת לשתינו לשבת בבית קפה ולשוחח על סלט וכריך.
נפרדות מהחברה של שתינו, נוסעות ביחד להביא את הגיבור מהגן.
הוא מרוט ואומלל, ורק בבית מתברר לי שהוא לא אכל את הכריך שלו. כלומר - מאז ארוחת הערב אתמול הוא לא אכל דבר. הבכי מתגבר עד שהספגטי מוכן, ואני מערבבת אותו במהירות עם רסק עגבניות וגבינה מגוררת וממלאת את הצלחות.

השעה כבר שלוש, ואנחנו הולכים למיטה לשינה קצרה. הוא נרדם בזמן שאני מניקה את אחותו, ראשו צמוד לשלי, ידו מונחת על זרועי.
אני נרדמת בינהם, חולמת חלומות מפוזרים, עד שהקטנה מעירה אותי כדי לינוק, ואז שוב, ואז שוב. בפעם השלישית כבר חשוך בחוץ, והשעון מראה שבע בערב. הגיבור ער, הבנזוג חזר מהעבודה והצטרף אלינו למיטה בלי להעיר אותנו.

אין לי חשק להכין ארוחת ערב, למעשה - אין לי חשק בכלל, לכלום. אני מזמינה את הפיצה והקולה שיביאו טרור בלילה, אבל עוזרים להקלה ברוכה עכשיו. הגיבור, רגוע אחרי שינה של ארבע שעות, משחק עם עצמו בפאזלים על השטיח בסלון, הקטנה מוצצת את האגרוף שלה בעגלה, ואני מרפרפת על אימייל עד שהאוכל מגיע.

אוכלים.
מקלחת.
לישון.

הבנזוג ואני אוכלים את הגלידהמול הסימפסונז, ופתאום, אחרי יום ארוך ומעיף, אני רגועה.

יום ראשון

בחינוך ביתי, ככה כולם יודעים, צריך ליצור הזדמנויות כדי לצאת מהבית. כל מיחזור עיתונים הופך לחגיגה וכל הליכה לדואר - לטיול.
כאשר הגיבור שלי התחיל ללכת לגן, הפסקתי עם היציאות היזומות הללו. הוא חוזר עייף, אנחנו אוכלים והולכים לישון, ובערב, כאשר הוא מתעורר, יש בדיוק מספיק זמן לארוחת ערב, אמבטיה, ושוב למיטה.
בסוף מרץ סופר אהוב עלי מגיע לארץ, "לכנס של שלושה ימים" ‏http://k-space.sf-f.org.il/‏, שאחד מהם מאורגן על ידי האגודה למד"ב ולפנטזיה, שאני אחת מחבריה. בשם הציונות והמסירות לתפקיד, ביקשו ממני למסור עלונים של הכנס בחנות ספרים. מכיוון שהחנות קרובה לגן של הגיבור, הבנתי שמצאתי הזדמנות ליציאה אמיתית של חינוך ביתי.

אספתי את הגיבור מהגן בצהריים, אחרי שוידאתי שהוא רק "קצת רעב ולא עייף בכלל", כהגדרתו. נסענו לחנות. בדרך (שהתארכה עקב מחסור בחניה) הגיבור והתינוקת דיברו בינהם. התינוקת שרה לגיבור שיר על עוגיות, והוא צחק והסביר לה למה היא לא יכולה לאכול עוגיות, ועל שיניים, ובכלל - הם היו חמודים מאד ביחד. אחרי שלושה סיבובים, מצאנו לבסוף חניה, ארזנו את התינוקת במנשא ויצאנו לדרך.
לחנות שני מפלסים - העליון לספרות "נורמלית", התחתון לספרי מדע בדיוני ופנטזיה בלבד. המפלס התחתון מכיל גם מספר עיתונים, חולצות, בובות מסרטים מפורסמים, דגמי חלליות, וכיף לרוב. בפעם הקודמת היינו בחנות הזו מעט לאחר הפתיחה, ואז היו פזורים בכל מקום בקומה התחתונה סוכריות טופי. לכן שם החנות בפי הגיבור - "חנות הספרים עם ארטודיטו והמסטיקים".

הגענו, הגיבור מסר את ערימת העלונים לבעל החנות בחגיגיות מרובה, ומיד ביקש רשות לרדת לקומה התחתונה. ירדתי בעקבותיו, נזהרת שלא להפריע למסע הגילויים שלו. מתחת לאחד השולחנות הוא גילה מכונת כתיבה עתיקה והקיש עליה בחדווה. לאחר מכן הוא מצא בובת דארת' ווידר, והודיע שזה הרובוט השחור מהסרט עם ארטודיטו. נעלבתי בשם ג'ורג' לוקאס.
לאחר מספר סיבובים נוספים בקומה התחתונה הגיבור שלי גילה כי כל סוכריות הטופי אזלו. הוא עלה איתי למעלה, ובפנים מרוחי דמעות הוא שאל את בעל החנות האם יש לו במקרה עוד סוכריות. בעל המקום חייך אליו ושלף ממחבוא נסתר קופסא קטנה עם סוכריות טופי.
החיוך של הגיבור שלי שכנע אותי להרשות לו לאכול את הסוכריה שהוא בחר מיד, ולא לחכות לאחרי האוכל.

מהחנות המשכנו לפלאפליה קרובה. הגיבור שלי טעם פלאפל בפעם השניה בחייו, וזה מצא חן בעיניו. הוא כרסם עוד ועוד מהפיתה, אך אחרי רבע שעה הגודל שלה התיש אותו, והוא החליט שהוא לא רוצה לאכול יותר. דגתי עבורו את הקציצות מתוך הפיתה העמוסה וסיימתי אותה בעצמי.
שתי נשים ישבו לידינו ועשנו, והגיבור שלי השתעל ואמר, "אמא, האישות האלה מעשנות קרוב אלינו וזה גורם לי להשתעל." הסברתי לו על נימוס, ועל כך שאנחנו יושבים בחוץ ואי אפשר למנוע מאנשים לעשן, ושהנשים הללו החזיקו את הסיגריות רחוק מאיתנו, אבל בשקט בשקט, בלב, הייתי כל כך גאה בילד שלי על הניסוח היפהפה.

גמרנו לאכול, הודינו לאנשי הפלאפל על האוכל הטעים, והמשכנו הלאה.
"אני רוצה לעשות טיול קצר, טוב אמא? לא ארוך."
הסכמתי.
טיילנו בין חנויות ישנות שמוכרות צעצועי פלסטיק במחירים חדשים, עד שהילד שלי התכווץ במקומו, "אמא," הוא אמר לי בקול עצור, "יש לי קקי. מהר מהר, בואי נמצא שרותים."
עשיתי חשבון מהיר - הבית במרחק עשר דקות נסיעה, השירותים כאן מטונפים, והילד שלי כבר יודע להתאפק.
שכנעתי אותו להמתין, והלכנו אל המכונית במהירות. בדרך התינוקת ייעצה לגיבור לעשות קקי בחיתול, כמוה, והוא צחק, כי היא הרי עושה קקי בכיור.
נסענו, הגענו, ושניהם עשו קקי ביחד.

היה כבר מאוחר, והגיבור של יהיה עירני יחסית, וביקש לראות את ה"טלאבאביז" שהקלטתי לו. אחרי שתי הקרנות רצופות של אותו הפרק אבא חזר הביתה, והעולם נרגע.
ארוחת ערב, מקלחת, התכרבלות עלי מול הטלויזיה, ולפני שבע בערב הגיבור שלי כבר ישן.

זה היה רק חצי יום, אבל מספיק.

*רגעים של נחת*

יש כל כך הרבה כאלה, ולפעמים אני שוכחת לכתוב אותם, והם נספגים אל היומיום ונעלמים.

הגיבור יושב ליד השולחן, אני מחממת אפונה וגזר מקופסאת שימורים כתוספת לארוחת צהריים, ומזמרת תוך כדי "אפונה וגזר, ישבו במקרר..."
הגיבור מצטף אלי, ואחרי שלוש פעמים הוא כבר מכיר את השיר ושר איתי. אנחנו מגיעים לשורה "תנו לגדול בשקט, בערוגה בגן, שם תזרח השמש כל הזמן...", והגיבור עוצר אותי - "אבל אמא, השמש לא זורחת כל הזמן. הם לא יודעים את זה."
שנים אני כבר שרה את השיר, ומעולם לא שמתי לב לבעייתיות הזו. טוב שיש ילדי.

או -
הגיבור נכנס לאמבטיה ומצהיר (לא בפעם הראשונה) - "אמא, אל תשימי לי סבון באמבטיה. אני רוצה שגם התינוקת תעשה איתי אמבטיה!"
ואחר כך הוא מתיז עליה מים והיא צוחקת אליו.

או-
התינוקת מתחילה לבכות בדיוק כאשר אני שוטפת כלים ומבשלת ספגטי בו זמנית. הגיבור שלי עצבני ורעב, אבל פתאום הוא נוטש את הכעס, הולך לעגלה ומתחיל לנדנד אותה, ושקט בבית.

או -
אני מדברת בטלפון והגיבור נעמד לידי ומחווה בתנועות ידיים משהו בלתי ברור. אחרי שאני מנתקת הוא אומר - "אמא, רציתי לאכול את החצי השני של האבוקדו, אבל עשיתי את זה בתנועות גוף, כדי לא להפריע לך."

או -
"אמא, אולי תרדימי עכשיו את התינוקת ואז תבואי להתכרבל איתי?"

או -
"אמא, היום כולם היו נחמדים אליך בעבודה או לא כל כך?"

או -
"אמא, אני חשובת שהחתולה רוצה שאני אתן לה חיבוק ונשיקה עכשיו."

והעברית המשובחת שלו, עם המילים שמתבלבלות לו לפעמים, וההתרגשות שלו מכל יום חדש ומכל דבר שהוא קצת שונה מהרגיל, והאהבה הברורה שלו לתינוקת, שלא חולפת, וכל-כולו מדהים ונפלא, ואני רק מקווה שהוא יודע כמה אמא שלו אוהבת אותו וגאה בו, מעבר לדברים הרגילים שאני אומרת לו.

"תנו לגדול בשקט, בערוגה בגן, שם תזרח השמש כל הזמן...", והגיבור עוצר אותי - "אבל אמא, השמש לא זורחת כל הזמן. הם לא יודעים את זה."
שנים אני כבר שרה את השיר, ומעולם לא שמתי לב לבעייתיות הזו. טוב שיש ילדי.

אהמ אהמ אהמ, מי_זוכר_את_מילות_השיר‏ ..

זה אמור להיות: "תנו לגדול בשקט, בערוגה בכפר* , שם תזרח השמש *גם מחר " happy


והעברית המשובחת שלו, עם המילים שמתבלבלות לו לפעמים, וההתרגשות שלו מכל יום חדש ומכל דבר שהוא קצת שונה מהרגיל, והאהבה הברורה שלו לתינוקת, שלא חולפת, וכל-כולו מדהים ונפלא, ואני רק מקווה שהוא יודע כמה אמא שלו אוהבת אותו וגאה בו, מעבר לדברים הרגילים שאני אומרת לו.
happy

איזה גיבור חמוד וחכם.
אני קניתי בחנות הזאת את "סמרהיל". אבל לא הייתי בקומה התחתונה.
אני חושבת על זה שעוד כמה זמן הוא יקרא את כל הבלוג הזה לבד.
מקסים flower
חמוד כל-כך.
ערכתי עכשיו השלמת קריאה. שולחת לך חיבוק והרבה אהבה.
יופי של איים קטנים יצרת בתוך ים השיכחה!
מקסים ומרגש הגיבור שלך flower
מה, את באגודה למדע בידיוני ופנטסיה? איזה יופי! הבת שלי באה כבר שנים לכנסים שלכם (עולמות, אייקון).
שלום בנות, ותודה שאתן קוראות ומגיבות. נעים לכתוב לחלל מלא ולא לאוויר הריק.
אמא בבית - כן, אני באגודה. הבת שלך מוזמנת לחפש אותי בכנס ניבן הקרוב happy
יום חמישי

אתמול הגיבור שלי היה כל היום אצל סבא וסבתא, חזר הביתה מאוחר, והלך לישון רק בתשע בערב. בבוקר הוא קם עצבני ורטנוני, בוכה מכל דבר, בקיצור - עייף.
התייעצות טלפונית מהירה עם הבנזוג, ואנחנו מחליטים - היום הוא לא ילך לגן.
אני מכינה לו ארוחת בוקר מהירה - יוגורט עם גרנולה, כוס מים. מוציאה כבר בשר טחון להפשרה לארוחת הצהריים, וחוזרת למיטה.
"אמא משעמם לי, מה אני יכול לעשות?" ובעצם הוא אומר - "אמא, אני רוצה לראות טלויזיה."
"אתה יכול או לשחק בחדר שלך או לבוא לישון איתי." אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת מה הוא יבחר, ובאמת, אחרי עוד כמה כפיות מהגרנולה הוא מצטרף אלי ואל התינוקת למיטה.
התינוקת ערה ובוכה. אני מניקה אותה עד שהיא נרדמת, ומסתובבת לצד השני, לילד הער והעייף. אני מחבקת אותו עד שהוא נרדם, עוצמת את עיני ומצפה לשינה ארוכה.
אחרי חצי שעה התינוקת בועטת בי, ואני קמה להחליף לה חיתול.
מחזירה למיטה, מניקה, מרדימה, עוצמת עיניים, והגיבור מתעורר אחרי שעה נוספת. אותו אפשר לשכנע להשאר במיטה ולהתכרבל, ואני גונבת עוד חצי שעת שינה.
עכשיו כולם כבר ערים ודורשים את תשומת לבי.
אנחנו יוצאים מהמיטה ומתחילים את שגרת הבוקר שנדחתה לצהריים - מעמיסה את המדיח, משכיבה את התינוקת על השטיח, מכינה לעצמי סנדביץ', מערבבת את הבשר המופשר, רסק עגבניות ואת הספגטי על הכיריים.
אנחנו מדברים על העולם, על התינוקת, על הגן. אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו, וממשיכים כבר לצהריים. מעבירים את התינוקת לעגלה וכולנו הולכים לחדר העבודה. אני עובדת על המחשב, הגיבור צובע בחוברות העבודה שהוא קיבל ליום ההולדת שלו, והתינוקת מריירת על הצעצועים שלה ומחייכת אל שנינו.
כאשר התינוקת נעשית רעבה אנחנו עוברים לסלון. אני מניקה, והגיבור יושב על מסעד הכורסא ומושיט לי ספר אחרי ספר להקראה. מתישהו הערב מגיע ואיתו הבנזוג. הגיבור מתחיל להשתולל שוב. אנחנו מחליפים מבטים, והבנזוג מציע ארוחת ערב, סיפור, ולמיטה.
אוכלים ארוחת ערב.
הם קוראים את "הלורקס" של דוקטור סוס כשאני מניקה, ואחר כך אני מקריאה לו ארבעה דפים מה"הוביט" של טולקין בזמן שהבנזוג משעשע את התינוקת.
חיבוק.
נשיקה.
הוא נכנס למיטה עם אבא והם מתכסים.
אחרי שעה וחצי אני מגיעה להעיר את הבנזוג. הגיבור עדיין ער, ושמח שאבא יוצא מהמיטה כי "אבא כל הזמן מכסה אותי". מאוחר יותר הוא כבר שקוע בשינה, פרוש על המיטה המשפחתית שלנו, נטול שמיכה.

מחר יום שישי, ורק עכשיו אני מבינה שהשבוע כל כך קצר כי בשני קצותיו הגיבור שלי היה איתי בבית, וטוב לי.

_"אמא, האישות האלה מעשנות קרוב אלינו וזה גורם לי להשתעל." הסברתי לו על נימוס, ועל כך שאנחנו יושבים בחוץ ואי אפשר למנוע מאנשים לעשן_
טעות!
החוק החדש למניעת עישון במקומות בילוי כולל גם את השולחנות בחוץ של המקומות האלה.
אם מדובר בשולחנות של הפלאפל, שגם הן וגם אתם ישבתם לידם, אז אסור להן לעשן, הן עוברות על החוק, ובעל המקום פשוט מסתכן בזה שאף אחד מהפעילים לא יעבור שם בדיוק ויתקע לו תביעה על סך אלפי שקלים...
חמודים כאלה

אצלנו הגדולה הסבירה אתמול לתינוקת: "אבא שלך הלך לעבודה".

הי אלדואה,
קפצתי לביקור. הרבה זמן לא הייתי, באתי לקבל צביטה בלב. מאוהבת בבן שלך ובכתיבה שלך וזה הכל.
ימים טובים ותמשיכי לכתוב כל כך יפה ונראה לי שיש לך קהל לא קטן (אם זה חשוב).
תודה
חוכמה מאתמול לפני שמתחילים -
"אמא, אני לא מבין את זה. בכל בוקר המוצץ שלי על השידה, אפילו שאני מניח אותו לידי בלילה. איך הוא הולך עד שם?"
יום חמישי

אני חוששת שהגיבור שלי ישן יותר מדי, קר לו יותר מדי, והלכנו לרופאה בגלל זה. היא בדקה, אמרה שלדעתה הוא בסדר, אבל מכיוון שאני מודאגת - היא תשלח אותנו לבדיקת דם.
"אני לא רוצה בדיקת דם." הגיבור שלי אומר, "אני לא רוצה שיכאב לי."
"זה כואב קצת," הבנזוג אומר, "אבל זה עובר מהר, וזה מאד חשוב." ואני גאה בשניהם - בילד שתמלל את הפחד, ובמבוגר שלא ביטל אותו.
קמים בבוקר, מחלקים ביננו את המטלות - הבנזוג לוקח את הגיבור לסלון ולמקריא לו על הלורקס בזמן שאני מניקה ומתלבשת, ואחר כך מתחלפים - הוא חוזר למיטה להרדים את הקטנה, ואני יוצאת עם הגיבור לנסיעה עד לעיר הסמוכה, ששם הלבורנטיות נחמדות יותר. זוהי בדיקת הדם הראשונה שלו, והגישה שלהן חשובה יותר מהמיומנות.
מגיעים.
ריחות המאכלים מהמאפיה הסמוכה מגרים את שנינו, אבל אנחנו עולים למעלה, מקפידים על הצום. בדרך יש מכונת קפה, והוא עוצר ושואל האם יש שם גם שוקו. אני עונה שלא, ולא משקרת לגמרי. אחרי הכל - תערובת הכימיקלים, הסוכר ואבקת החלב לא עונה להגדרת "שוקו" כמו שאני רואה אותה.
אין תור, ואנחנו ראשונים בדלפק. המזכירה אומרת שאנחנו צריכים קודם לעבור את הבדיקה ורק אחר כך היא תזין את הפרטים. היא כנראה מנוסה בבדיקות אצל ילדים שלא צולחות, אבל אני יודעת שהבדיקה שלנו תעבור כמו שצריך.
יש ילדה בתור לפנינו. תאומה. היא על הידיים של סבתא שלה, מחכה בזמן שאחותה נדקרת ובוכה. הסבתא מסתכלת עלי ואומרת, "אני לא מסוגלת לראות איך מכאיבים לנכדות שלי. בגלל זה אני כאן בחוץ, ואמא שלהן איתן בפנים." אני מקווה שמה שהיא אומרת לא יגרום לגיבור שלי לפחד מהבדיקה בעצמו.
"אמא, למה הילדה בוכה?"
"כי כואב לה מבדיקת הדם."
והוא לא מביע פחד מהבדיקה, אלא רק מחזיר את המוצץ לפה ומתכרבל עלי עד שתורו יגיע. אסור לשקר לילדים, זה מונע מהם להתמודד עם הפחד. כל הספרים אומרים את זה, ועכשיו אני רואה את המציאות.
עכשיו תורנו.
גבר מגודל נדחף לפנינו ואני עוצרת אותו ואומרת שילדים נכנסים בלי תור.
"באמת? ממתי?" הוא נוהם עלי, אבל נסוג לאחור, והגיבור ואני נכנסים. מאוחר יותר הוא יצעק על הלבורנטיות בגלל ההחלטה הזו, אבל יכנע מול פניהן הנוקשות.

"אתה רוצה לשבת עלי או לידי?"
הגיבור בוחר לשבת עלי, ומושיט את ידיו לפנים, כפי שראה אותי עושה בזמן ההריון. הלבורנטית בוחרת את היד עם הוריד הבולט ביותר. היא מסבירה לו על מה שיקרה, ומגייסת לבורנטית נוספת שתחזיק את היד ישרה. הם עדינות ונעימות, והוא בכלל לא רואה את ההסכמה שבשתיקה שבין המבוגרים שאומרת שאם הוא ישתולל נאלץ לרתק אותו עד שהבדיקה תסתיים.

דקירה.
אני מאמצת אותו אלי, והוא בוכה, "אמא, כואב לי."
החיבוק לא עוזר, אני יודעת, אבל ממשיכה לחבק אותו בכל זאת. הוא ממשיך לבכות, אבל לא נרתע מהמחט ומחזיק את היד ישרה. בזווית העין אני רואה את הגבר שנדחף לפנינו לפני כן, והוא מעוות את פניו כאשר הלבורנטית דוקרת אותו. אני מחייכת בפנים - הגיבור שלי אמיץ ממנו.
הלבורנטית עורמת את המבחנות. הגיבור מערסל את היד הקטנה, מרים אלי עיניים, ומחייך.
מוסרים את הבדיקות למזכירה, יוצאים מהמעבדה, והכאב כבר נמוג. למטה אנחנו הולכים למאפיה הסמוכה, והגיבור בוחר לעצמו בצק עלים ממולא בקרם וניל בתור ארוחת בוקר. אנינמנעת מהמזון המעובד ומבטיחה לעצמי אוכל בבית.
נוסעים, מתחלפים שוב. הפעם אני עם הילדים במיטה והבנזוג יוצא לעבודה. הגיבור מתכרבל עלי ונרדם, אבל התינוקת מתעוררת. אני מניקה אותה, מסתדרת שוב במיטה, וחוזרת לישון. כולנו מתעוררים בצהריים, הגיבור והתינוקת מחייכים אלי, ואני מרגישה את היום נרגע.


*שבת*

חברות שלי עוברות דירה ומחלקות את החפצים שלהן, ואנחנו נוסעים כדי לעבור על הדברים. אני מרגישה אמיצה להפליא - יוצאת עם תינוקת וילד לתל אביב בשבע בערב, לבד.
הדירה שלהן מלאה בארגזים וסלוטייפ, והגיבור בוכה. הוא אומר שהריח מפריע לו אבל בעצם הוא בוכה מכיוון שהוא משועמם וצמא. הוא מקבל מים, ואחרי מספר דקות בדירה אנחנו מגלים אוצרות שאפשר לשחק איתם. מסחטת תפוזים מפורקת, למשל, הופכת למועך בקבוקים ריקים ומספקת תעסוקה נהדרת.
כאשר אני עוברת על המדפים אני מוצאת ספר מושלם לילד שלי - חוברת ללימוד תיאוריה שמכילה ציורי תמרורים ומכוניות. אני מתכננת לתת לו את החוברת לצביעה, אבל הוא מבקש שאקריא לו ממנה. אני לא רוצה להתחיל שם, ומבטיחה להקירא לו ממנה בערב.
מאוחר. אנחנו אוספים את המציאות לשקית שהבאנו מראש, וחוזרים למכונית עם תינוקת רדומה במנשא, ילד שמחזיק מסחטת תפוזים מפורקת, ואמא אחת מותשת אבל מאושרת. בלילה, לפני השינה, אנחנו קוראים מהחוברת, מדברים על סימני הדרך ועל הרכב המנוע.
למחרת הגיבור יגלה שאפשר לפרק את המסחטה עוד יותר, ואני אבלה חצי שעה באיסוף החלקים הקטנים והסבר על סכנת החנק של התינוקת. עוד שיעור בחינוך ביתי מאולתר.

אני מרגישה אמיצה להפליא - יוצאת עם תינוקת וילד לתל אביב בשבע בערב, לבד. בפעם הבאה אתם צריכים גם לעבור פה!
כרגיל, כיף לקרוא אותך.
כרגיל, כיף לקרוא אותך.
hug
אני חוששת שהגיבור שלי ישן יותר מדי

אפשר לשאול מה מדאיג אותך? מה זאת אומרת ישן הרבה? הוא מגלה סימני עייפות אחרי כמות שעות שינה סבירה לצרכיו, לפעילותו ולגילו?
יש ילדים שזקוקים ליותר שינה מאחרים. הבכור שלי ישן צהריים (שלוש שעות!) עד גיל ארבע וחצי בערך, בנוסף על שנת לילה של תשע שעות. ויש גם גיוון ושונות גדולים - הצעיר ויתר על שנת הצהריים מגיל 3. וישן בלילה 10 שעות.
מה דעתך על נושא סדר השינה וקביעות שעות השינה? שמתי לב בסיפורייך שלפעמים הגיבור שלך ישן חלק מהבוקר או כמות נכבדת של שעות אחר הצהריים. לפעמים שנתו מקוטעת; עוד שעה פה, עוד שעה שם. אולי הוא זקוק לדפוס שינה אחר?

גמני קוראת!
ומתגעגעת. מתי נתראה כבר?!
hug
_מה זאת אומרת ישן הרבה_ - שלוש שעות בצהריים, בין תשע לעשר שעות בלילה. זה אומר שחצי מהיממה הוא ישן. אני חוששת שזה יותר מדי, אבל אולי אני טועה.

ותודה לכן, hug חזרה!

_מה זאת אומרת ישן הרבה_
הזכיר לי שכשנולדה הפיונת, לשכנה שלי נולד בן בכור. אחרי שבוע בערך אכלנו יחד ארוחת בוקר והיא אמרה לי "את יודעת, נראה לי שאם ילדים היו נולדים עם כפתור הפעלה, בטח היינו מפעילים אותו איזה ארבע שעות ביממה ונותנים לו לישון את העשרים האחרות"...
12 שעות שינה ביום נשמע מפתה , אבל זה באמת קצת הרבה לגיל ארבע וחצי. אבל בדיקת דם כבר עשיתם (לא לחינם כינית אותו 'גיבור' ) ובינתיים תהנו מהשינה.
מאחלת לכם חלומות מתוקים מתוקים.
הרבה אהבה גם heart
הממ... אני דווקא תמיד קוראת בקנאה איך ישנתם צהריים עד חמש ואח"כ הלכתם לישון אחרי ארוחת ערב ומקלחת.happy
ודווקא שמעתי שילדים מגיעים לשיא יכולת השינה בסביבות גיל 4..
גם יכול להיות שבקפיצת צמיחה וגדילה של הילד הוא ישן יותר. בזמן שינה מתבצעת עיקר הגדילה וההתארכות של עצמות.
אבל זה באמת קצת הרבה לגיל ארבע וחצי.
דוקא לי נשמע ממש בסדר.
שינה זה בריאות.
flower
הממ... אני דווקא תמיד קוראת בקנאה איך ישנתם צהריים עד חמש ואח"כ הלכתם לישון אחרי ארוחת ערב ומקלחת
גם אני....
שבועות עברו, נטולי תיעוד ועתירי אירועים. הגיבור שלי מתפתח, מתחזק, משנה את יחסו לעולם. ימי גן התחלפו בימי בית, ונמוגו לזמן אחיד של גדילה ושינוי. הוא מדבר אחרת, נושא את עצמו אחרת, מבקש דברים אחרת. מידת ההשתנות שלו מתעצמת לנוכח אחותו הקטנה, שהופכת לתינוקת שמנמנה. אני עדיין זוכרת כאשר הגיבור היה צרור קטן ומחייך, שוכב על בטנו בעגלה כחולה.

יום אחד הלכנו לבית קפה בעיר סמוכה ובדרך חזרה מצאנו נער מתאמן בלהטוטנות, שלימד את הגיבור שלי לזרוק כדורים באוויר ולהעיף מקלות.
ביום אחר הוא חיבק את אחותו ואמר לה שהוא אוהב אותה.
היה יום שבו הוא ישב איתי בבית קפה, השתעמם, והלך לשבת בכניסה, משקיף על העוברים והשבים. לאחר מכן הוא התיישב ליד הבר וקיבל שיעור מיוחד בהכנת אספרסו.
יום אחד הוא ראה תמונה של שנינו, שעות אחרי הלידה, ואמר - "הנה את ואני, כאשר היית חולה." מה שהוביל לשיחה שבה הייתי צריכה להסביר למה הוא נולד בבית חולים ולא בבית, הבחירה ההגיונית מבין השתיים בעיניו.
כל שאלה בחייו מושלכת חזרה אלינו, "אמא, מה את עשית כשהיית בת ארבע וחמישה חודשים וההורים שלך לא רצו שתאכלי שוקולד?" ואתמול הוא שאל - "אמא, גם את היית מתחפרת בערימות כביסה כשאת היית קטנה?", שהובילה לוידוי שאצל אמא שלי מעולם לא היו ערימות כביסה להתחפר בהן. היא תמיד מסדרת את הבגדים מיד. חשבתי לרגע על עקרת הבית המושלמת שהיא אמא שלי, ועל עקרת הבית שהיא אני, ומצאתי מספר יתרונות ברורים להתעכבות במיון הכביסה. למשל - לילד שלי יש ערימה להתחפר בה.

בדיקות הדם חזרו תקינו, חוץ מאנמיה קלה של חוסר ברזל. הוא אוכל חומוס, דברים ירוקים ובשר, והחלטתי להניח לו. אולי הוא פשוט עייף.

יום שלישי

בבוקר הוא מבקש, ומקבל "יום חופש".
הוא התחפר בערימת הכביסה בסלון (אחרי שביקש במיוחד שלא אקפל את הבגדים כדי שיהיה לו במה להתחפר למחרת), שיחק במשאיות שלו, ליטף את החתולה, ואחרי שהתינוקת התעוררה - בילה זמן רב במשחק איתה על השטיח, נוזף בה כשהיא ריירה על הצעצועים שלו, ומשבח אותה כשהצליחה לתפוס את אחת הקוביות שהניח מולה.
בצהריים אני מגלגלת את שואב האבק לסלון, מחברת לחשמל, והוא משתלט עליו ושולח אותי חזרה למחשב. התינוקת בעגלה, מסתכלת על השטיח נטול הצעצועים, והוא מתרוצץ עם מכונה שנוהמת על הרצפה ושואבת את הלכלוכים.
פתאום הוא מופיע בחדר העבודה, "אמא, שיחקתי בלהיות השואב של הטלאבאביז, ושאבתי את השמיכות במקום את הלכלוכים."
אני מחייכת והולכת להכין אורז עם בטטה. התינוקת מתחילה לבכות כאשר אני מגררת את הירק הכתום לקערה, והגיבור שלי, אח גדול מתורגל, מנענע את העגלה ומרגיע אותה.
אחרי מספר דקות האורז על האש, התינוקת יונקת ונרגעת, הגיבור משחק במשאיות שלו על השטיח ואני מרגישה שאני מסוגלת להשתלט על חיי חזרה, לאט לאט. ההרגשה מחזיקה מעמד עד הערב, כאשר הבנזוג חוזר מהעבודה, אני צריכה לצאת לחזרה, והגיבור שלי משתולל מכיוון שהוא לא ישן בצהריים. בתל אביב אני מקבלת שיחת טלפון מהשניים שבבית - הגיבור הלך לישון, והכל שקט.


יום רביעי

הבוקר התעוררנו מאוחר מכדי ללכת לגן, והיום הפך שוב ליום חופש. בבוקר הוא הסתובב בבית, נטול מעש, אך לא משועמם. הוא מצא את ארגז כלי העבודה שלו, וכל הבוקר "תיקן" דברים מפלסטיק ברחבי הבית. אני מציעה לו ללכת לבית קפה שהוא אוהב ושמזמן לא ביקרנו בו, והוא מאושר, מסכים. הוא מתכנן את ארוחת הבוקר שנאכל שם לפרטים, ואני נאלצת לפרום את תוכניותיו - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתי ארוחות בוקר מלאות.
"גלידה בשבילך וקפה בשבילי", אני מציעה, והוא מתחיל לבכות. הדמעות העגולות ממלאות את עיניו, גולשות ללחיים, ופיו מתעקל בעצבות.
"נלך לבנק ונוציא משם כסף," הוא מנסה לשכנע אותי, וכאשר אני מסבירה לו שארוחת בוקר בבית קפה עולה יותר מעשרים שקלים לכל אחד מאיתנו הוא הולך לשידה שליד הדלת וסופר את המטבעות המונחים עליה. כשהוא מגיע לעשרים הוא מסתובב אלי, עטור ניצחון וצוהל, "יש מספיק כסף! הנה!". ההסבר שלי כי הוא ספר אגורות ולא שקלים מחזיר את הבכי. מבחינתו - אני סתם מתעקשת להרוס את החגיגה שבהליכה לבית הקפה. אני מותירה מכבליה את האם השתלטנית שבתוכי ואומרת לו שאני לא מוכנה לצאת מהבית אם הוא ימשיך לבכות. אם הוא רוצה לבוא איתי לבית קפה עליו להרגע, לאכול ארוחת בוקר, ואז נצא.
בפעם השניה הוא שומע אותי.
בפעם השלישית הוא מתיישב לשולחן ונרגע.
פרוסת לחם עם חמאה עבורו, פרוסת לחם עם אבוקדו בשבילי. "אני שונא אבוקדו!" הוא מצהיר, ומתעלם מכך שאתמול אכל את כל האבוקדו "שלי", והייתי צריכה למעוך לעצמי אבוקדו חדש.
שותים לימונדה קרה. הוא לוגם שלוש לגימות ואז מנסה לשפוך את השארית חזרה לקנקן. אני עוצרת אותו ומציעה מים במקום.
מסיימים לאכול, מחליפים חיתול לתינוקת, מתלבשים, מוודאים שהתולה בבית, יוצאים. הוא נוסע על "הכבאית" שלו, הלוא הם האופניים האדומים, יורד בעצמו מהמושב כאשר צריך לחצות כביש, עוצר לפני כניסה לחניות, ואני משבחת אותו על הבגרות והאחריות שהוא מפגין, מקפידה להפנות את השבחים להתנהגותו ולא לו עצמו.
הגיבור שלי מוצא את בית הקפה וצוהל. הוא נכנס, כאילו מדובר במכר ותיק, פונה למלצרית ושואל איפה הגלידות. אז רק אנחנו מגלים כי המקום עבר שיפוץ יסודי, והם לא מגישים יותר גלידות, רק עוגות וארוחות בוקר. אני מציעה לגיבור שלי לקנות גלידה במכולת הסמוכה ולחזור ולאכול אותה בבית הקפה, והוא מסכים. הוא עולה על אופניו, נוסע מטר וחצי אל המכולת, יורד מהאופניים, וניגש אל מקרר השלגונים, עומד מולו אובד עצות. ההיצע גדול מדי, והוא לא יודע מה הוא רוצה.
אני מוצאת טילון ומגישה לו.
"אבל אמא, יש בזה שוקולד." הוא מצביע על פתיתי השוקולד המצוירים על העטיפה, "והיום לא יום שבת."
"יש בזה מעט שוקולד ואני מרשה לך רק הפעם."
החיוך שלו אומר לי שהחלטתי נכון. הוא לא ינצל זאת בעתיד כעמדת פתיחה למשא ומתן לגבי שוקולד באמצע השבוע
חוזרים לבית הקפה. אני מזמינה קפה, והוא בינתיים מתיישב ליד אשה אחרת עם ילד בן שנה וחודשיים, ופותח איתה בשיחה.
"חמוד שלי, כבר יושבים ליד השולחן הזה," אני מעירה לו, והוא מחייך אלי כאל ילדה קטנה שיש להסביר לה כל דבר ואומר, "נכון, אבל יש כאן עוד שני כיסאות ריקים, ואת יכולה לשבת בהם לידי."
כל הנוכחות בבית הקפה צוחקות, צחוק חמים ומתפעל, והוא מחייך אליהן חזרה. אני מחליטה לשבת בחוץ, ומציעה לו להצטרף אלי, רק אם הוא רוצה. הוא, כמובן, רוצה, ונוטש את השולחן התפוס. האשה שיושבת לידו מחליפה איתי מבטים, ובטלפתיה האופיינית לאמהות אני יודעת שהיא אומרת לי שלא היה מפריע לה אילו הוא היה נשאר.
שותים, אוכלים, מדברים, משלמים, יוצאים.
אני מציעה לו שתי דרכים לחזור הביתה, והוא בוחר את זו שעוברת דרך גן השעשועים בו הוא היה משחק פעם, כשעוד היה איתי בבית. אני הולכת, הוא נוסע, ומגיעים.
בגן השעשועים נמצא הילד המבוגר שהגיבור שלי שיחק עימו בעבר. הוא מזהה את הילד, אך הילד לא מזהה אותו, ולרגע עננה עוברת בינהם, אך היא נמוגה במהירות של ילדים, והם גולשים ביחד לאחר דקות, רצים על החול. התינוקת ישנה בעגלה, ואני משתעממת, אך לא רוצה להפסיק את המשחק המשותף. הרגשה מוכרת מזדחלת לתוכי, ואני מזהה אותה. ככה הרגשתי כאשר הוא היה איתי בבית, כאילו כל היום עומד לפנינו לעשות בו כראות עיננו, וריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו.
חצי שעה חולפת, והסבתא אוספת את נכדיה. הגן מתרוקן. צהריים. אנחנו גם חוזרים הביתה. בדרך שלושה פועלים מפרקים את הכביש, ואנחנו עוצרים להתבונן. הגיבור שלי מתיישב על המדרכה, ולפתע מופיע שוב הילד עם אחיו. הוא מתיישב ליד הגיבור שלי, וביחד הם מסתכלים על המכונות הכבדות הקודחות.
יוצאים שוב לדרך, מגיעים הביתה. מחליפים חיתול רטוב בחיתול יבש, נכנסים למיטה. הוא נרדם, התינוקת מתעוררת. היא מגרגרת לצדי ולא נותנת לי לישון. כאשר היא נרדמת - הוא מתעורר. אני משכנעת אותו להשאר במיטה ולהתכרבל איתי עד שנצטרך לקום.
השעון מצפצף, והוא זורק משנינו את השמיכות. אנחנו יוצאים להביא את אבא מהעבודה. בדרך חזרה אני כבר יודעת שלא אצליח להכין ארוחת ערב, ואנחנו מזמינים פיצה.
צחצוח שיניים, מקלחת, סיפור. הוא לא רוצה לשמוע יותר את ההוביט. באמצע הספר הוא שכח את תחילתו ומבקש ממני לחזור ולהקריא לו את מה שכבר קראנו. אני מציעה שנחליף ספר, ומציינת לעצמי לקחת את הקומיקס מאחי בסוף השבוע.
אנחנו קוראים את "רובי" מתוך "אנוכי הרובוט". בגרסא שלי ההורים לא הפרידו את גלוריה מהחבר הכי טוב שלה, אלא שלחו אותו לעבוד במפעל כי הם חשבו שמשעמם לו בבית. הגיבור מחייך בסוף הסיפור הקצר, נכנס למיטה והולך לישון.
מחר אני אצטרך להפוך סיפור של פאוול ודונובן לידידותי לילדים. זה בסדר - את אסימוב אני אוהבת יותר מאשר את טולקין.

ועכשיו, כמעט בוקר של יום חדש.

הבוקר התעוררנו מאוחר מכדי ללכת לגן, והיום הפך שוב ליום חופש
יפה לכם...
יה.
סליחה שאני דוחפת פה סיפורים עלי, אם זה מפריע לך תמחקי. אבל המשפט _ריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו_ מזכיר לי איך נסעתי עם החבר שלי בלונדון, והיינו ארבעה ימים רצוף יחד בפעם הראשונה אי פעם (ואנחנו זוג כבר שלוש וחצי שנים). זה כל כך שונה מאשר הסוף-שבוע המסכן פעם בשבועיים! היה לי זמן להיכנס למצב רוח, לצאת ממנו, ועדיין היו עוד שלושה ימים להיות יחד... ונכון, לא כל כך חשבתי על זה ככה אבל זה ככה גם עם הילדים. בארבע שעות המסכנות ביום שלנו יחד, מריבה אחת וכל היום נהרס, ואיך אפשר להעביר יום בלי מריבות?

_את אסימוב אני אוהבת יותר מאשר את טולקין_ oh אני צריכה לשקול מחדש את החברות בינינו.
טוב, גמרתי לשקול.

יום חמישי

אנחנו שוב מתעוררים מאוחר. השעון המעורר לא היה מכוון, ואנחנו מתחילים להתארגן לגן בעצלתיים. אני מתקשרת לבנזוג להגיד בוקרטוב, והוא מודיע לי שהוא לא הדליק את השעון המעורר כי הוא כבר הבין שהשבוע אנחנו ברצף של אי הגעה לגן.
אנחנו צוחקים אחד לשני דרך קווי הטלפון, ואני מתפנה ליום עם הילדים.
ראשית, מניחה את התינוקת על השטיח. שנית, מצרפת אליה את אחיה ושלל משאיות וקוביות. שלישית, פוסעת לאחור וצופה במשפחה שלי.
במשך קרוב לשעה הוא מסיע משאיות ומשנע קוביות מצד אחד של הסלון לצידו האחר, מול עיניה הצופות של אחותו. היא שוכבת על הבטן ומרימה את ראשה גבוה ככל הניתן כדי לעקוב אחרי כל פריקת קוביה וכל משאית שנעה מולה. מדי פעם היא מוסיפה את חוות דעתה על מה שקורה, ושואגת בקול תינוקי.
מאוחר יותר אנחנו שוב נתחיל את מחול התמרונים עם שניים - הכנסה לעגלה, קציצת גזר, שליחה לשטיפת ידיים, הוצאה מהעגלה, מחיטת אף לגדול, הכנסה לעגלה, שליחת הגדול לנענע את העגלה בזמן הוספת המים לסיר של האורז וכדומה. אבל בינתיים - שקט של שני ילדים רועשים.

בצהריים כולנו נכנסים למיטה, ואני מכוונת את השעון. חבר צריך לבוא, וכולנו מתכוננים. קמים, מחייכים, מתחבקים, והחבר מגיע, עם אמו ואחותו הבכורה.
בהתחלה הם משחקים בחדר של הגיבור, אבל במהרה המשחק עובר לסלון, ובערב אני מגלה שהאם השניה ואני יושבות על הרצפה ושותות קפה, בעוד הילדים יושבים על הספות, כשהאחות הגדולה מקריאה סיפור לשניים הצעירים, ונעים לי.


יום שישי

לא חוויתי, רק שמעתי. הבנזוג הביא את הגיבור לגן בעיצומו של מפגש הבוקר (מי העביר לשעון קיץ ולא סיפר לי?).
והגננת אמרה - "היום יום מאד מיוחד. יש היום יום הולדת לתמר, וגם הגיבור הגיע לגן!"
וכך תם לו שבוע בית.

שכחתי.
את כל השבוע שעבר - את הימים שבהם הוא נשאר בבית (שלושה מחמישה), את הפגישה עם אבא שלי בבית קפה חדש, את הטיול הרגלי לדואר ולגן השעשועים, את הפיקניק המאולתר שעשינו בגן השעשועים ושנגמר כי לתינוקת לא היה נוח, את כל הפרטים הקטנים שהופכים את הימים לשונים אחד מהשני.

אני זוכרת שגיליתי עד כמה הוא בוגר השבוע - כמעט בכל יום הוא התעורר, אכל בעצמו ארוחת בוקר, שיחק עם עצמו במשך שעות, ליטף את אחותו, חייך אלי, והתנהג כבוגר מהרבה מארבע וחצי שנותיו.

יש מקצב שונה לחיים בבית, אפילו אם מדובר רק בכמה ימים גנובים של אמצע השבוע. לא רע לו בגן, אפילו די טוב, אבל אני מתגעגעת אליו. האם זה אנוכי מצידי לרצות אותו לידי?

*יום שני*

כאשר הגיבור שלי חוזר מהגן אני מבינה ששכחתי להפשיר את הבשר, ובעצם אין לי ארוחת צהריים להגיש לו. הוא רעב אבל חייכן ואנחנו מסכימים שנלך לבית קפה. אני רוצה לקחת אותו לאותו מקום שבו הייתי עם אבא שלי בשבוע שעבר, אבל לא מוצאת חניה, ובמקום זאת הולכת לבית קפה שזז - פעם הוא היה בקניון, עכשיו הוא במדרחוב סמוך.
נכנסים. הגיבור שלי בוחר לשבת על הכסאות הגבוהים שליד הבר, ומחייך לכולם - לאחמ"ש, למלצריות, לסועדים האחרים.
הוא מזמין גרנולה ויוגורט, אבל נגמר להם היוגורט, והוא מחליט לחלוק איתי בכריך רוסטביף. האוכל לא טעים, אבל החברה מהנה, ואנחנו נשארים עוד ועוד. מזמינים קרואסון וקפה, והילד שלי נושף על אבקת הסוכר ומלקק אותה באצבעות קטנות.
מסיימים, משלמים, מחשבים את העודף והטיפ, חוזרים הביתה.
נכנסים למיטה - הוא מימיני והיא משמאלי. כאשר התינוקת נרדמת אני יוצאת בשקט מהמיטה המשותפת ומסתכלת על שני הילדים שלי, ישנים ראש לבטן, ואני מחייכת.

כאילו כל היום עומד לפנינו לעשות בו כראות עיננו, וריבי הבוקר נשכחים מכיוון שיש יום שלם לאהוב בו.
נפלא flower
חיבוקים למחבקות ונישוקים למנשקות hug
לזה התכוונתי באנמי- הוא נראה לי אוכל מעט וישן הרבה.
אבל מובן שיתכן שהוא פשוט מלאך.
מודיעה על התעדכנות...מלקקת את האצבעות (את המחשב??אה, לא להגזים..)
איך את תמיד מצליחה להעביר את התחושה עד כדי כך שאני ממש שמחה ועולצת איתכם וכבר רוצה עוד ימים של בית.
האם זה אנוכי מצידי??
ד"ש לכל המתבגרים והגדלים בתקווה לימים נפלאים.
בקיצור אלדואה- תודה.
איך את תמיד מצליחה להעביר את התחושה עד כדי כך שאני ממש שמחה ועולצת איתכם_

_ד"ש לכל המתבגרים והגדלים בתקווה לימים נפלאים.
בקיצור אלדואה- תודה.

נכון.
hug
flower
ופסח שמח.
אמרת שתבואו בפסח וזה עוד מעט מעט.... תתקשרי אם את עדיין בעניין כי לוז פסח שלנו הופך להיות צפוף עד מאוד. וסליחה שכתבתי פה. הטלפון בדף שלי. ביי.

אני מוצפת בשבועות האחרונים, וההצפה הולכת ומתגברת.
אני הולכת להרצות "בכנס הזה" ‏http://www.olamot-con.org‏ , ומנהלת את "הפקת המקור" ‏http://midsummer.sf-f.org.il‏ שתעלה (בפעם האחרונה!) בכנס (וגם אני אופיע בגרסת הבמאי!).
בואו בואו ותראו אותי ואת התינוקת מסתובבות ומחייכות לכולם happy (ואולי ביום האחרון אני אצרף גם את הגיבור להשתוללות הרבתית...)

נתראה אחרי הכנס...

עשיתי לעצמי רשימה אחרי רשימה של דברים לספר על הגיבור שלי, על היום שהוא בילה איתי בכנס, ועל כל הימים שהיינו בנפרד בחופש, ועל הזמן שהוא היה איתי בבית, ועל ימי הבית הפתאומיים שנחתו עלינו, ועל הברקות מדהימות, ועל היחס שלו לאחותו.

מתישהו אני גם אעדכן את זה.

יום הזכרון*

חמש דקות לצפירה, והילד שלי שקוע במשחק מחשב חדש. אני מסתכלת עליו, בהיר שער, מזיז עוגות דיגיטליות על סרט נע וירטואלי, ואני מחליטה שלא להעמיס עליו את עול המתים. הוא מקבל בחירה - או לעמוד בצפירה או לשבת בה. הוא בוחר לשבת ולהמשיך לשחק.
התינוקת על הידיים שלי ו"עומדת" איתי.
אחרי הצפירה (ואחרי שהוא מסיים את המשחק) אנחנו מדברים על זה - שמותר לשבת בצפירה רק בבית, שהצפירה נועדה להזכיר לנו את החיילים שמתו, ואני יודעת שהוא זוכר ולכן מותר לשבת בצפירה רק בבית, ואילו בחוץ צריך לעמוד כדי להזכיר לאחרים את החיילים.
עד השנה הבאה ההסבר הזה יתפוגג, ואולי בשנה הבאה הוא יבין מילים כמו "לחלוק כבוד למתים", ואז משחק המחשב יצטרך להמתין דקה שלמה עד שהוא יחזור לשחק איתו.


אנחנו מסתכלים ביחד על הטקס מול הכותל המערבי. החיילים בטלויזיה מרתקים אותו, והוא מאושר בכל פעם שמראים את משמר הכבוד. אחרי חצי שעה הטקס מסתיים, וחייל צעיר שר את ההמנון הלאומי.
אני מסבירה לגיבור שלי על ההמנון.
"אמא, בואי נרקוד!" הוא מושיט לי ידיים ומקפץ במקום.
אני, בתגובה, מתיישבת.
"אמא? למה את לא רוצה לרקוד איתי?"
"זה ההמנון של המדינה, לא רוקדים בהמנון אלא עומדים."
"אבל אמא, אנחנו לא בטלויזיה, אנחנו יכולים לרקוד."
אני נשארתי לשבת. הוא רקד.
אני חושבת שהדרך שלו נכונה יותר.


"אמא, מי פתח במלחמה?"
"איזו מלחמה?"
"המלחמה ביננו לערבים, זאת שנהרגו בה כל החיילים."
אחרי שיחה ארוכה הסתבר שהגננות דיברו על זה בגן, וכל מה שהבן שלי הבין הוא שהיתה מלחמה אחת ומישהו התחיל אותה. הוא לא זכר מי, ולכן פנה לעזרתי. החלטתי שלא לתאר לו את שלל האירועים שהובילו למלחמת העצמאות (או את כל המלחמות שהיו לנו מאז), ובמקום זאת השתמשתי במשפט הנוח - "כשאבא יתעורר נשאל אותו", כדי לקבל מרווח נשימה.
אולי הייתי צריכה לדבר איתו על זה, אבל הדבר הנחמד בגידול ילדים הוא שתמיד יש הזדמנות שניה לתקן טעויות.


*וקצת על יום השואה

את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה קל לי להסביר לילד שלי - מאז חנוכה הוא והילדים האחרים בגן משחקים ב"מלחמה". הוא אפילו הודיע לי פעם אחת שהוא יווני ולא יהודי, כי היוונים יותר חזקים. הוא מכיר את המושג של מוות (אפילו שהוא עדיין לא לגמרי מבין אותו), והוא זוכר את אבא שלו מתלבש בתור חייל ויוצא למילואים.
אבל את השואה אני לא מסוגלת להסביר. אנחנו אומרים בבית שזה יום לזכר אנשים שמתו במלחמה גדולה לפני הרבה שנים, כאשר הסבתות רבות שלו היו ילדות קטנות, אבל לא מעבר לזה.
ילדים בני ארבע וחצי צעירים מכדי להבין את השואה.
אני יודעת את זה כי אני ילדה בת שלושים ואני לא מבינה.

יום העצמאות

לגיבור שלי יש דגל שאבא הביא לו מהעבודה. הוא מסתובב איתו ומנופף בו מול עוברים ושבים.
בערב יצאנו לראות את החגיגות המרכזיות בעיר. הפיה עמדה על ארבע בעגלה, הגיבור ישב מעט מאחוריה, וכאשר התחילו הזיקוקים לקחתי אותה על הידיים, והגיבור מיד דרש להיות על הידיים של אבא. כולנו הסתכלנו על האורות המנצנצים, מביעים קריאות התפעלות בזמנים הנכונים. כאשר המופע הסתיים שאריות קרטונים חרוכים נפלו לידינו, מדגישים כמה קרובים היינו למקום השיגור.
המשכנו לדשא, בין אלפי החוגגים. ילדים התרוצצו מסביבנו עם ספריי, המוזיקה היתה רועשת ובלתי מסונכרנת, והיה קר. אבל ישבנו והתחבקנו, ופתאום הבנתי שאני נהנית כי המשפחה שלי איתי.
חזרנו הביתה לפני המופע המרכזי, השכבנו את הגיבור לישון, וחברים שלנו באו לבקר עם מישמישים מיובשים ותמרים אורגנים.
זה היה ערב מאד מוצלח.

לתינוקת יש חיתולי בד, והשבוע לא הצלחתי למצוא את הכיסוי שלהם. הפכתי והפכתי את ערימת הכביסה, ולבסוף אמרתי לבנזוג שהכיסוי נעלם.
"הוא לא נעלם!" צץ לידי הגיבור, "הוא היה קטן על התינוקת, אז מיחזרתי אותו."
בסבלנות ראויה לציון תישאלתי את הפעוט הפוחז, עד שהתברר כי לפני יותר משבוע הילד החליט לזרוק את הכיסוי (המושאל! מחברה טובה!) לפח.

במקלחת, יום למחרת, התינוקת החליקה, והבנתי שהגיע הזמן להניח שוב את מונעי ההחלקה שלנו (שהוצאו מהמקלחת כאשר הפעוט הפסיק להחליק בה). התחלתי לחפש את הדברים הללו, ותוך כדי כך הסברתי לגיבור מה אני עושה.
"את מחפשת את הדגים הכחולים?"
"כן."
"הם לא בקופסא." הוא אמר לי, הפוחז, "מיחזרתי אותם."
במילים אחרות - גם הדגים המודבקים על הרצפה הושלכו על ידי הגיבור לפח בשל היותם בלתי רלוונטים.

נו טוף. זה אמנם מרגיז שהוא זורק דברים, אבל לפחות הוא עושה את זה באופן אקולוגי....

אלוהים

אז יום אחד הילד שלי שאל אותי אם אלוהים קיים, ואחרי הרבה פיתולי "מה אתה חושב", אמרתי לו שלדעתי אין אלוהים.
יופי.

ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, אב שכול אומר קדיש, ואני מסבירה לגיבור שזוהי תפילה.
"מה זה תפילה?"
"זה שיר ששרים לאלוהים."
הגיבור חושב ואומר, "אבל אמא, אלוהים לא קיים."
"נכון, חמוד שלי, אבל האיש הזה מאמין שהוא כן קיים."
הילד מנענע בראשו ואומר, "זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע."

מסרי לבנך תודה על שהוא מעלה בי צחוק בסוף היום.
מתוקים הקטנים האלה...
כשנולדה לי הילדה הראשונה, אני זוכרת שניסיתי להגיד איך זה מרגיש.
יש בזה כל כך הרבה עוצמות מנוגדות שזה רק מחזק את גודל המעשה
את יודעת...מצד אחד מרגישה שהאדמה נשמטה מתחת רגלי ויחד עם זה כאילו נוספו לי עוד שתי רגליים ועוד תחושות עזות מנוגדות שלא אפרטן כדי לא לשבש פה את רצף הבלוג.
אפשר למחוק אחרי הקריאה , לא נעלבת .
אבל לפחות הוא עושה את זה באופן אקולוגי....
מממ...יותר אקולוגי להשאיר בבית blink
הילד מנענע בראשו ואומר, "זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע."
זה סוג השאלות שבתשובה שלי עליהן אני מדגישה שלכל אחד יש מחשבות משלו (ולא חייבים לחשוב כמו אמא ואבא),
בכלל, נושא כמו אלוהים הוא נושא ענק ואם הוא מתעניין בו (הוא אמנם צעיר בגיל, אבל התרשמתי שהוא די בוגר לגילו) אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים.
_שידע_ צודק, באמת חבל שישאר בחשכה. כדאי שמישהו כבר יגיד לו! happy
זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע." hilarious.
אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים.
ניסיתי. הילד לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לפרט, לא רוצה להגיד לי מה הוא חושב. הוא רוצה לדעת מה אני חושבת, ולא יכולתי לשקר לו. מה גם שצילו הענק של אלוהים הטיל על ילדותי חשיכה גדולה. אני עדיין זוכרת את הפחד שהורי ילכו לגיהנום מכיוון שהם לא שומרים כשרות. אני מאמינה אדוקה בלתת לילד מקום לפתח את אמונותיו, אבל באותה מידה אני לא חושבת שאני צריכה להתחמק מלהגיד את דעתי לילד שלי.

ונקודות, יקירתי, ממתי אני מוחקת מה שאת אומרת?

חיבוקים יקירותי happy

יום ראשון

אבא לקח את האוטו, והגיבור נשאר איתי בבית. אנחנו מתחילים את היום בהתכרבלות ארוכה במיטה, שמופסקת על ידי הנקות פזורות. כאשר הבוקר מתאחר הגיבור יוצא לשחק במחשב. הוא מנצח שחקנים וירטואלים בטאקי, זועם כאשר הם מחייבים אותו לקחת קלפים נוספים, ומצחקק כאשר הוא מערים עליהם במהלך מתוחכם.
ארוחת בוקר, ואז אני צריכה לעבוד, והגיבור מחפש לעצמו מעשים אחרים. חיש קל הוא מקים חומה, מציב את אחותו מאחוריה ומצווה עליה לא להפיל את החומה. שארית היום עוברת בנסיונות של התינוקת לאכול את אבני הלגו הענקיות ושל הגיבור להקים את החומה המנותצת מחדש.
לקראת הצהריים הם מתחלפים - פעם היא מגיעה כדי לינוק, ואז הגיבור עומד לידי, כמיהה בעיניו, ולאחר מכן היא זוחלת על הרצפה והגיבור עלי, מתנמנם בעיניים פקוחות.
את ארוחת הצהריים אנחנו מכינים ביחד - הוא בוחר את הסיר, אני ממלאת אותו במים. הוא שופך את הפסטה פנימה ואני מדליקה את האש.
אוכלים.
אני מציעה לו מהטופו שלי, והוא מרחרח, טועם, מעווה את פניו וחוזר לחפור בפסטה שלו. לפחות היא אורגנית מקמח מלא. אני מחליטה לא להשכיב אותו לישון, ובמקום זאת הוא מתחיל משחק חדש ומחוכם בסלון - הוא והתינוקת גרים בבית בין הספות, והוא צריך לצאת למלחמה, מלווה בכל המכוניות שלו. התינוקת אמורה לחכות לו מאחור. אני הוגה בשאלה מה המשחק אומר על היחסים שהוא רואה בבית, עד שהוא מסביר לי שהתינוקת צעירה מכדי לצאת למלחמה, ואני נרגעת.
הילדים משחקים בסלון ואני עורכת, כותבת, מארגנת את ספריות המחשב החדש עד שהערב מגיע וביחד איתו הבנזוג.
הלילה מגיע, והגיבור ואני נקלעים למריבה, והוא הולך בבכי למיטה. אני מבטיחה לבוא "בעוד חמש דקות", אל הן מתארכות, וכאשר אני מגיעה אליו הוא כבר ישן, שולי דמעות על לחייו.
אני מדביקה נשיקה קטנה.
זה בסדר, היה לנו יום נפלא, ואף מריבה לא תקלקל את זה.

אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים

התכוונתי למשהו קליל בלי לשאול אותו כל מיני שאלות אלא לראות למשל תמונות של אנשים מעמים שונים באינטרנט - פשוט להתבונן בהם...קצת לשוחח.
לדעתי זה מאוד מגרה את הדמיון ואת המחשבה ובנוסף נותן לגיטימציה לשונות ולכך שיש אנשים שממשיכים בדרך של הוריהם ויש כאלה שבוחרים בדרך אחרת,
יש משפחות שלא מאפשרות בחירה ויש כאלה שמאפשרות.
והמסר שלי לילדיי - שמותר להם, לשוחח איתי על כל דבר...(מקווה שנצליח בזה...).

כל טוב.

*יום שני*

נסעתי בבוקר לתל אביב, והוא נשאר בצהרון, ונפגשנו רק אחרי הצהריים, ומיד באו אלינו חברים. לא היה לנו זמן להרגעות או לחיבוקים, וכל הצעקות וההתרוצצות שחקו את עצבי עד שבאמצע משחק פרוע במיוחד דרכתי על המגרפה של הגיבור והתפרצתי עליו.
אבא היה בבית לנחם את הגיבור הנסער ("אמא צעקה עלי לפני החבר שלי!"), להרגיע את הנוצות הסתורות של שנינו, לפשר ולאהוב.
ואחר כך חיבוק, וחצי התנצלות ממני בפני החבר, וחיוך מבויש בפני האמא, וכולם נרגעו, חוץ ממני.
כי עכשיו, באחת לפנות בוקר, אני עדיין מנסה להבין איפה טעיתי. מתי הפכתי מאמא אוהבת ומקבלת לאריזת לחץ עצבנית שמתפרצת על הבן שלה מול אנשים זרים. אני זוכרת את הגיבור בגיל של הפיה, וזוכרת שלא הייתי כל כך כעוסה כל הזמן. מתישהו הכל התקלקל, ואני לא מצליחה לזכור מתי, או להבין איך לתקן את זה.

על זה דוקא יש לי מה להגיד, אבל עכשיו בוקר וצריך לעשות דברים אחרים. אז בקצת מילים. זה האפקט המצטבר או במילים אחרות - שחיקה. החדשות הטובות הן שזה בר תיקון (לא כמו שיניים שחוקות).

<למימה יש תור לשיננית בעוד שעתיים. את התור הקודם היא ביטלה מחמת אי עמידות נפשית, היום אין ברירה>
hug
מתישהו הכל התקלקל
נשמתי, אני מכירה את גישת ה"הכל רע ורע" ואני לא מאמינה לך blink. "הכל" זו תמיד אמירה שקרית בהקשר הזה. עד כדי כך, שפעם חתמתי על מסמך רשמי בפני שעלי, שבו נאמר פחות או יותר כך:
אני הח"מ מצהירה בזאת ש
הכל טוב וטוב
ואם במקרה אני אומרת אחרת, הרי זה רק בגלל דכדוך זמני, או מצברוח מחזורי, או בשביל להרגיז
על החתום תמרוש_רוש‏
ובעלי חתם על זה כעד, ובמקרה הצורך הוא מזכיר לי blink

משהו התקלקל, פינה אחת או שתיים, טוב נו, אולי שני דונם. אבל זה הכל. זה ממש לא "הכל". אחרת, איך היה לך יום נפלא בקטע הקודם? ואת גם תגלי איך לתקן את זה.
(מחכה לדברי מי_מה‏. גם אני רוצה לדעת)

טוב, זה לא שיש לי קסמים שמתקנים כעס, אבל הנסיון שלי מראה שהכעסים האלה שנובעים משחיקה, ממש קל להתנצל עליהם. אני חופשי אומרת לילדים, "סליחה, אני מצטערת שצעקתי / התרגזתי / דיברתי לא יפה , אני פשוט מאוד עייפה וזה לא בגלל מה שעשית" . היום אני כבר מצליחה, לפעמים, לתפוס את עצמי לפני הכעס הגדול ולהזהיר את הילדים שאמא מאוד עצבנית עכשיו בגלל XYZ ובואו נשתדל כולנו לעזור אחד לשני כדי שלא נכעס ונעלב או נעליב. לפעמים זה עובד מדהים.
ובאמת הכי קשה לסלוח לעצמך, אבל כשלעצמי, אני מזכירה לעצמי שהעומס הוא באמת גדול וכנפי המלאך שלי עוד לא גמרו להתייבש מהכביסה, אז אני לא יכולה לנפנף בהן במושלמות. וכן, לפעמים מתפוצצת על שטויות. התנצלות וחיבוק שכן מתכוונים אליהם מתקנים את הכעס שלא מתכוונים אליו.
הוא שאמרתי, לא פתרונות קסם....
בסביבות גיל שנתיים? אני חושבת שזו לא רק שחיקה, אלא גם ביולוגיה פשוטה. אבל אם זה לא ממין הדברים שמניחים את דעתך, את יכולה לשכוח שכתבתי.
ומה שתמרוש אמרה! yes
וגם הדף על הכעס, בהחלט.

וגם מלא חיבוקים! hug hug hug
ופרחים! flower flower flower flower flower

היום אני כבר מצליחה, לפעמים, לתפוס את עצמי לפני הכעס הגדול ולהזהיר את הילדים שאמא מאוד עצבנית עכשיו בגלל XYZ ובואו נשתדל כולנו לעזור אחד לשני כדי שלא נכעס ונעלב או נעליב. גם.
לפעמים זה עובד מדהים. ולפעמים לא.
לפעמים אני צריכה מישהו מבחוץ שיגיד לי "הילדים שלך נורא חמודים". (ובדרך כלל אין מישהו כזה)
אז אם את כמוני בעניין הזה, הנה זה: הוא נורא חמוד וטוב.
יום רביעי

אני ערה עד הבוקר, ולא מצליחה להתעורר מהשעון המעורר. הגיבור שלי קם צועק וזועם, ואני עייפה מכדי להרגיע אותו. אחרי שהוא שותה, עושה פיפי ומשחק קצת עם המכוניות שלו - הוא חוזר אלי, רגוע ומחייך, ושנינו מתכרבלים במיטה ונרדמים מחדש.
בעשר הבוקר מגיע ‏כמו שצריך". יוצאים מהמיטה, מתלבשים, מתארגנים. יש לי כתבה להגיש, ואני מסתגרת בחדר העבודה. הגיבור משחק עם המגרפה שלו בכל הבית, רודף אחרי "רעים", וחופר להם מלכודות.
בצהריים הוא מבקש לראות "היה היה" (אמא שלי קנתה לנו שלישיית דיסקים עם תשעה פרקים סה"כ). אני מכניסה את הדיסק הראשון ומתפנה לסיים את הראיונות עבור הכתבה. בינתיים גם קובעת להפגש עם חברה שבאה לעירנו.
כותבת, משכתבת, שולחת. מודיעה לחברה שאנחנו באים.
קוראת לגיבור ולא מקבל תשובה.
הולכת לסלון.
הגיבור שלי ישן על הספה, חובק את המגרפה בידו.
מכבה את הטלויזיה, מודיעה לחברה שלא נגיע, חוזרת לחדר העבודה.

אחרי שהוא מתעורר אנחנו מתחבקים והוא מבקש ממני לסרוג לו צעיף. אנחנו בוחרים את הצמר, אני מעלה עשרים ושמונה עיניים (שהופכות לשלושים ואחת פתאום), ואנחנו רואים עוד קצת "היה היה" עד שאבא חוזר הביתה. אני צריכה לנסוע "לעבודה‏, והגיבור נשאר עם אביו.
וזהו, לילה.

יום חמישי

"אבא'לה בוא ללונה-פארק!"

אנחנו מספיקים לישון שעה וחצי בין הגן ליציאה, עושים פיפי וממהרים לאוטו. נוסעים עם אבא שלי ליום כיף מטעם המשרד של אמא שלי. בחניה מתאחדים עם הבנזוג, ונכנסים.
מצחיק - הלונה פארק התכווץ מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. גם המתקנים.
קודם כל - אוכל. הבנים לועסים המבורגר, אני פיצה. התינוקת מלחכת קש צהוב ומתאמנת בתיפוף על שולחנות. מה"אוכל" עוברים לקינוח - צמר גפן מתוק. בחיוך דביק ואצבעות מתוקות הבנים מסתערים על המתקנים ומותירים אותי עם התינוקת על הספסל. היא מאושרת בעגלה שלה, עומדת על הברכיים וצועקת לעוברים ושבים. אני סורגת צעיף לגיבור, ומסתכלת על הגברים שלי עומדים בתור לפילים מעופפים, ולאחר מכן למכוניות המתנגשות. בכל פעם שהם עולים על המתקן - אנחנו נעמדות ומנופפות להם, ובכל פעם שהם הולכים לעמוד בתור חדש, אנחנו הולכות איתם ומשעשעות אותם. בדרך אני אוכלת גם תירס חם.
בים-בם-בם...
ההורים שלי מגיעים, ואמא שלי לוקחת את התינוקת להשוויץ לכל החברים מהעבודה. המצלמה של אבא שלי מתקתקת בנסיון ללכוד כל חיוך של הגיבור, ואני מסתכלת מסביב ומרגישה את הסוכר הופך לחיוכים.
אנחנו עוד מספיקים לעלות על הרכבת שחוצה את הלונה פארק, עושים סיבוב אחד ולאחר מכן התינוקת ואני צריכות ללכת לשבוע הספר, ומשאירות את הבנזוג והגיבור בלונה פארק. אנחנו חוזרות הביתה אחרי שהם כבר ישנים, אבל בבוקר למחרת מתברר שהם עלו גם על הטיל הגדול, עשו סיבוב נוסף במכוניות המתנגשות, והסתובבו על הקרוסלה.
"מתי נלך שוב ללנוה פארק?" הגיבור שואל למחרת, ואני מבטיחה לו שבקרוב. אבל קודם נוסעים למדבר.

*רגע של שקט*

הגיבור מצא מנורת שינה ישנה שלו, שמקרינה דובים על התקרה בליווי מוזיקה תינוקית. הוא משכיב את התינוקת לידו על המיטה הגדולה, מדליק את המנורה, ומסתכל איתה על הדובונים שרודפים אחד אחרי השני.
ופתאום, נעים.

יום רביעי

שעון מעורר? איזה שעון מעורר?
אחרי סוף שבוע ארוך שנמתח אל תחילת השבוע הזה, כולנו התעלמנו מהצלצול המטריד בשבע בבוקר, והתעוררנו אחרי עשר. במקום להזדרז לשעתיים ומשהו של גן, החלטתי לצרף את הגיבור לתעסוקות היום שלי. הוא שיחק עם התינוקת בזמן שתיקנתי, כתבתי וגלשתי, ובצהריים יצאנו.
בדרך הגיבור אוסף שתי אבנים שהן "אבני הכוח שלו", כך הוא מסביר לי. חשוב לו לשמור עליהן, ורוב הדרך הן בכף ידו הקטנה.
קנינו "ארוחת בוקר" של סנדביצ'י ניילון לאכול ברכבת. הגיבור ביקש גם קינוח, ואני סירבתי. לא מוצא חן בעיני להסתובב עם ארטיק נוטף.
הרכבת מגיעה, אדומה ודו-קומתית, והגיבור מוצא לנו מקום בקומה העליונה ליד חלון משובח במיוחד.
נוסעים.
יש תחנות חדשות בדרך, והרכבת עוצרת בכל אחת מהן. התינוקת נרדמת, אך הגיבור עירני ודברן. הוא מדבר כל כך הרבה שהוא כמעט ולא מצליח לסיים את האוכל שלו לפני שאנחנו מגיעים לתחנה.
יורדים בבני ברק, ומחפשים את קניון איילון.
אני מובילה את הגיבור מסביב לבנין שנקרא "דיזיין סנטר", מהרהרת בהשתנות הלשון העברית, ומאזינה לפטפוטי הפעוט. הוא צמא. ורעב. וצריך פיפי. לא ברור מה תכוף יותר, ולכן אנחנו נכנסים לבנין ומחפשים בית קפה לנפוש בו אחרי הנסיעה. הוא מקבל מיץ ענבים, אני בירה שחורה. הוא עושה פיפי. גם אני, עם התינוקת במנשא (וגאה בעצמי מאד שאני מצליחה לרכוס את הג'ינס מחדש אחר כך).
הגיבור נותן לי את אבני הכוח שלו. הן ישכנו לבטח בתיק שלנו עד הנסיעה חזרה הביתה.
ממשיכים ללכת.
מקיפים את המחלף, הולכים בשמש. הכובע של התינוקת עף פעמיים לכביש, ואחרי הפעם השניה אני מחזירה אותו לתיק. הקניון רחוק ממה שהוא נראה במפה, והחום מעייף את שנינו. אנחנו מקיפים את הקניון, ואני לא מוצאת את החנות.
אני מתייאשת ואנחנו נכנסים למיזוג. הגיבור מטפס על מכונית מהבהבת ו"נוסע". אני מתקשרת לחנות לברר איפה הם בדיוק נמצאים. מסתבר שהם מולנו, וסתם לא ראיתי.
הולכים לחנות רהיטים מספר 1. החנות מוארת, נקיה, הרהיטים בקווים נקיים, פשוטים. מחירים לא מוגזמים. הגיבור מוצא מיטת קומותיים עם מגלשה, ומבלה את כל זמן הביקור שלנו בחנות בגלישה ומשחק עם "זחלי", נחש צעצוע מבד שנמצא על אחת ממיטות התצוגה.
אני קוראת לו מדי פעם לטפס על מיטה ולבדוק אם היא נוחה לו. בסוף לוקחת הצעות מחיר וקטלוג, ומשאירה את הטלפון שלי.
הגיבור נפרד מידי נפשו החדש, ואנחנו ממשיכים לחנות מספר 2. שם יש מיטת קומותיים במחיר לא נוראי, אבל המוכרת מתעלמת מאיתנו לגמרי. כאשר היא מחליטה להתייחס אלי, הגיבור כבר מטורטר ודורש שנצא.
יוצאים.
חנות מספר 3 בעלת עיצוב חביב, מיטות בהירות ויפות, אבל נטולת מיטות קומותיים.
חנות מספר 4 בנויה כפרוזדור ארוך-ארוך, מספיק מקום לגיבור לרוץ מהכניסה לאחורי החנות, וחזרה. המוכר נחמד, המחיר סביר, אבל עיצוב המיטה מכוער.
"אמא, אני רוצה לחזור לזחלי, הוא מתגעגע אלי!" הגיבור לא מבין למה אנחנו צריכים להמשיך לחפש מיטה אם הוא כבר בחר את המיטה שהוא רוצה - זאת עם הנחש.
בחנות מספר חמש המוכרים מתעלמים מהאמא העייפה עם התינוקת במנשא והילד המתרוצץ. אני קוראת להם פעמיים, ובפעם השלישית מוותרת. אם הם לא רוצים אותי - לא צריך. יש עוד חנות, אבל די. שנינו כבר עייפים. הגיבור מבקש לאכול, ואני צריכה לשבת. התינוקת, דשנה לאחר הנקה, מתנמנמת שוב.
הולכים לקניון איילון. אני זוכרת כאשר זה היה הקניון היחיד בארץ, כאשר "הליכה לקניון" היתה בילוי יקר, שדרש תכנון מראש והשקעה כספית ניכרת. יש לנו כמה אפשרויות - אוכל סיני מהיר למטה או אוכל בבית קפה למעלה. הוא רוצה פסטה. אני רוצה לשבת. עולים לקומה העליונה.
"אמא!" הגיבור מתרגש, "כאן ראיתי את הסרט עם אבא!" הוא מסתובב בין הסרטים הכחולים המתוחים שמציינים את מקומות העמידה בתור, עד שאני קוראת לו להצטרף אלי לאכול. מזמינים את האוכל. הגיבור מתעקש להזמין מים מינרלים בטעם לימון בתור פיצוי על המחסור במיץ פוחים בבית הקפה.
יורדים לשטוף ידיים, עולים שוב. האוכל כבר מחכה לנו, ואנחנו מסתערים עליו. בזמן שאני שותה קפה הגיבור ממציא סיפור שלם על המלחיה, שיוצאת לצוד דברים לאורך הקיר. היא טסה בחלל, נוסעת לג'ונגל ושאר הרפתקאות שלרוב לא נופלות בחיקן של מלחיות רגילות בבתי קפה.
אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.
משלמים.
יורדים למטה.
הגיבור מוצא מכונית פלסטיק, ומקבל חמש דקות נסיעה דמיונית בזמן שאני מסמסת לבנזוג. ממשיכים הלאה, לסניף "שילב" שליד הקניון. אני צריכה להוציא עוד 320 ש"ח שקיבלנו בתלושי שילב מתנת לידה, ולא מצליחה למצוא משהו שראוי לכסף הזה. הכל יקר מדי, מצועצע מדי או לא פרקטי. אוברול יפהפה מתגלה כבגד עם כפתורים (כפתורים! לתינוק!), בוסטר פשוט עולה פי 1.5 מאשר בחנות שליד הבית, ואחרי שהגיבור זרק את כיסוי החיתול של התינוקת מאחורי קרש המיטה, הוחלט שלא לקנות לו עוד צעצועים בזמן הקרוב.
הגיבור מאוכזב, בוכה, ולבסוף נרגע ואנחנו יוצאים. אני משכנעת אותו ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת, ואנחנו סופרים את הצעדים שלנו. מהר מאד הספירה הופכת למנגינת טיולים יותר מאשר ספירת צעדים, בייחוד כאשר אנחנו מגבירים את הקצב כדי להספיק להגיע לרכבת.
היא שוב אדומה ודו קומתית, אבל הפעם אין לנו ספסל רק לעצמנו, ואנו מתחלקים עם איש זר. הגיבור מבקש את אבני הכוח שלו חזרה, ומסביר לי שהן לא באמת אבני כוח. אלו אבנים כמו ב"היה היה". הוא נוקש בהן אחת על גבי השניה, מנסה לפסל בהן ראש חץ כמו בטלויזיה, ולא מצליח. לאחר מכן הוא מדבר על אכילת מח עצם, שוב, כמו בסרט. אני מבטיחה לו שבפעם הבאה (אם אני אזכור) שסבתא תכין מרק עוף, ניקח ממנה את העצמות ואני אתן לו לטעום את מה שבפנים. הוא מתרצה, ואת שארית הנסיעה מעביר בספירת עגורנים.
מגיעים.
בתחנה הוא מזכיר לי שהבטחתי לו קינוח כאשר נגיע. התכוונתי לקנות לו בתחנת בני ברק, בבוקר, אבל שכחתי, ועכשיו אני נאמנה להבטחה, נותנת לו לבחור לעצמו ארטיק.
חוזרים הביתה. אבא כבר מחכה לנו. אנחנו מתיישבים לבחור לגיבור מיטה, הגיבור אוכל את הקרטיב שלו, והתינוקת משלימה הנקות מיום שלם של שינה.
ובא הלילה.

אבל הבוסטר בשילב הוא בעצם בחינם...
*יום שני*

הגיבור מתעורר משנת הצהריים ומנסה להעיר אותי. למרות שתי כוסות קפה, ארבע שעות השינה בכל אחד מהלילות האחרונים נותנות את אותותיהן, ואני לא מצליחה לפקוח עיניים.
"אמא, תגידי לי מה כדאי לי לעשות..."
אני מהמהמת משהו, וחוזרת לחבק את התינוקת הישנה.
אחרי חצי שעה הוא מופיע שוב, "אמא! יש לי הפתעה להראות לך! את כבר ערה?"
אני גוררת את עצמי מהמיטה, שוטפת פנים, מתעוררת חלקית.
"בואי איתי, לסלון! את לא תאמיני! יש לי הפתעה בשבילך!"
הוא רוצה שאני אעצום עיניים. אני מסרבת, כמובן, ומזדחלת לסלון עם התינוקת על הידיים. על השטיח פרושים פסי רכבת וקטרים, חלקם מורכבים.
"אמא! תראי! הצלחתי להרכיב את הפסים של תומס הקטר! לבד!"
הוא זורח, מאושר מההישג, ואני מחבקת אותו, גאה בילד שלי שמעסיק את עצמו בבניה. התינוקת זוחל מיד אל הפסים, מנסה לעקוב אחריהם, והגיבור מרחיק במומחיות את הקטרים מהישג ידה. בתוך השקית שאיפסנה את הפסים יש כדור חצי מנופח, והוא מציע אותו לתינוקת במקום. היא טופחת על הכדור, אוחזת בו וטופחת איתו על הרצפה, מאפשרת לגיבור מרחב לשחק בו עם הרכבת שלו.
הם משחקים, אחד ליד השני, ואני על השטיח, מרוצה.
יש ימים טובים.

אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.
תודה על ההבנה הזו. (כרגיל את מעוררת השראה בסיפורי ימי הסידורים שלך, מיד מתחשק לי לנסוע לאיזה קניון happy ).
hug
אם אתם מחפשים מיטה, מאוד ממליצה לנסות קודם ביד2.
hug ל מי_מה‏‏, hug ל אשה_שמחה‏‏, hug ל מיצי_החתולה‏‏, וכרגיל, hug לסמויות מן העין שקוראות מהלב happy
לסמויות מן העין שקוראות מהלב
hurray
לסמויות מן העין שקוראות מהלב
גמני, גמני!
<חזרתי עכשיו משבוע בניוזילנד. לא טיול, אפשר לקרוא לזה "נסיעת עסקים". שדרוג הויזה שלנו>
בכל פעם שיש לנו "יום בית" (כמו היום למשל, לא תוכנן אבל יצא ככה) אני נזכרת בבלוג (הקודם) שלך happy
אהמ. גם אני. שששש!
לסמויות מן העין שקוראות מהלב
וגם אני.
היה מלא לקרוא..איזה כיף!!!!
אין לי כוח לתור אחרי סימנים אז דמייני: פרחים, לבבות וחיבוקים.
מתענגת על כתיבתך הרהוטה, המבטאת, הנוגעת.
תראי איזה סמויות התפקדו לך פה!
כמו שאמר הנסיך הקטן " הדברים היפים באמת סמויים מן העיין" (ציטוט חפשי מהזכרון, מתעצלת ללכת לחדר השני לחפש)
לסמויות מן העין שקוראות מהלב
<מתפקדת גם flower >

לסמויות מן העין שקוראות מהלב
נו, גם אני.. (שלום).
ןאשר לסמויות מהעין:
קראתי את 365, ואת ילד_בית_הולך_לגן‏ ברצף, במשך כמה ימים טובים, כל הנקה...
כמו לקרוא ספר טוב!
חסר לי רק הפרק הראשון, של ההתמחותhappy
תודה, אלודאה.

אגב, ניסיתי להבין את פירוש הניק שלך, לי זה היה נשמע קצת כמו - אנ'לא יודע, ואהבתי ביותר...
<ענ_בר‏ חושבת עליך גם כשהיא מסתכלת על סיני עד שיעשה גרעפס>
הו! כמה קוראות! ואני כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...
אז במיוחד לכבודכן, במקום סידור לפי ימים, ערימת עדכונים.

ערימת עדכונים*

*מיטה
יש מיטת קומותיים. הגיבור נשאר בבית וראה איך מרכיבים אותה. הוא ישב בכניסה לחדר, על כסא, כי המרכיב (שלא רגיל לילדים כמו שלי) ביקש שלא יפריעו לו. הגיבור ביקש פעם אחת, בשקט, לעזור להרכיב את הסולם,ואחרי שהמרכיב ראה עד כמה הילד שלי אחראי, הוא נתן לו להחזיק את הסולם בזמן שהמרכיב חיבר את הברגים למקומם.
בלילה למחרת הגיבור ישן בפעם הראשונה במיטה שלו.
בבוקר הוא הסביר לי שבעצם הוא רוצה לישון איתנו. בערב הבנזוג הצליח לשכנע אותו בהגיון של בנים מדוע עדיף לו לישון במיטת הקומותיים. ראשית, כי במיטת קומותיים ישנים למעלה, שנית, כי במיטת קומותיים אפשר להסתכל למטה, ושלישית, כי במיטת קומותיים קרובים יותר לתקרה.
טיעונים משכנעים, ללא ספק. בשביל מה צריך את ה"הכלה" וה"רוך" של אמא, אם לאבא יש טיעונים כאלה ברורים?


תינוקת*

הם משחקים המון ביחד. הקפיצה האחרונה בהתפתחות שלה הפכה אותה לחברה נהדרת למשחקים שלו, ועכשיו, כשהיא פחות "שבירה", הוא יכול לקפוץ איתה, לחבק אותה ולמעוך אותה, לצעוק לידה, ובעיקר - לגרום לה לצחוק כפי שאף אחד מאיתנו, המבוגרים, לא מסוגל.


*אוכל

הוא לא אוהב נקניק, פתאום. או חומוס. גם לא טחינה, או קינואה, או כל מקור חלבוני מהצומח. הוא אוהב רק סטייקים וגבינה צהובה. עגבניות שרי זה טוב, גם מלפפונים או גזרים, כך שבגזרת הירקות אנחנו עדיין בסדר, אבל גיל החמש הנורא והטעם הבררני באוכל החל להופיע גם בביתנו הקט. אני לא רוצה להיות כמו האמהות שרודפות אחרי הילדים שלהם עם כפית ומשדלות אותם ל"עוד ביס אחד ודי", אבל לאט לאט אני הופכת לכזאת. הוא לא ירעב למוות, אבל אני לא רוצה שהוא יתמלא בשטויות, או שיהיה עצבני ואומלל כל היום כי הסנדביץ' שארזתי לו לא מוצא חן בעיניו.
בסוף יהיה בסדר. אחרי הכל, כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית.


כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית
hilarious
אני יודעת שאת לא תאמיני עד שלא תראי במו עינייך, אבל הבררנות באוכל, אצל ילד שההתחלה שלו מגוונת, היא ענין חולף. תמיד אמרו לי אבל הייתי בטוחה שהבכור שלי ישאר לנצח עם עוף ואורז ופיתה עם לבנה ומלפפון. והנה ממש בימים אלו (אוטוטו בן 8) הוא חוזר וטועם ומתלהב מדברים שפעם אכל וגם מדברים חדשים. פתאום חזרו כל מני מאכלים ואפילו ירק אחד מבושל (כרובית)!
הולכת לדף שלך אבל משאירה נשיבוקים גם כאן.
תודה לכן, יקירותי happy
יום ראשון

כמעט היום האחרון לגן. בסוף השבוע יצאנו פעמיים בלילות, והגיבור נשאר בכל פעם אצל סבאסבתא אחרים. הוא מתעורר הפוך לגמרי אחרי שני לילות אצל סבא וסבתא. בכי וצעקות על שטויות - הוא לא רוצה את הסנדביץ' שהכנתי לו, הוא לא רוצה לנעול נעליים, ועד שהוא מוכן, השעה כבר רבע לתשע. אני רגוזה, חם לי ומגעיל, ואני מודיעה לו שאם הוא לא יהיה מוכן בעוד חמש דקות, אנחנו לא יוצאים מהבית - כי אני חייבת לעבוד.
עוד בכי, ועוד צעקות, ובסוף - לא יוצאים מהבית.
"אמא, את צריכה להעסיק אותי!" הוא מיילל לידי, ואני מתעלמת מהיללות ואומרת שאני עובדת, ולא יכולה להעסיק אותו. עוד בכי יוצא, ובסוף זה נגמר, ואני מקבלת את הילד שלי מחדש.
הוא מתכרבל עלי, משחק עם התינוקת, ובין לבין אני מסיימת לעבור על אימיילים, לכתוב תגובות לטור, ופתאום נגמרת לי העבודה.
החתולה צריכה לקבל חיסון, וזה נראה לי יום מושלם לקחת אותה לוטרינר. אחרי הכל, הגיבור נהנה בפעם הקודמת שהיינו שם. קובעת תור, אורזת את החתולה בכלוב, וקדימה - לדרך.
אנחנו מגיעים למקום מלא בני אדם ונטול חיות. מחכים רק לנו. בין רגלי העובדים מתרוצץ כדור צמר קטן עם שפיץ במקום זנב. חתלתול שהם מצאו בגינה, טיפלו בו, וכעת מחכה לאימוץ. הגיבור מתלהב ממנו - הוא לא רגיל לייצור בגודל כזה, והשניים מקפצים בכל המרפאה. הם נפרדים רק כאשר אנחנו מחסנים את החתולה שלנו, כדי שהיא לא תבהל מהגור, אבל אחר כך שבים ומתאחדים. אני מאפשרת לגיבור לשחק עם הגור בזמן שאני חוגרת את החתולה ואת התינוקת במכונית.
"אמא, אולי ניקח איתנו את הגור? הוא חמוד ומצחיק!"
אני אומרת שצריך לדבר על כך עם אבא בערב, ומצליחה לנתק אותו מהחבר החדש.
חוזרים הביתה, רעבים. "רוצה לבדוק אם סבא יכול לצאת איתנו לבית קפה?"
הוא מקפץ, ואני מחייגת.
"סבא, אולי אתה רוצה לבוא לבית קפה איתי, ועם אמא שלי, ועם קשת, אחותי?" הוא שואל, ואני שומעת את אבא שלי צוחק מהצד השני של הקו. לבקשה כזו אף אחד לא יכול לסרב, ובתוך חצי שעה כולנו מתאספים בבית קפה בקניון. רק אנחנו, השמש והזבובים. הגיבור מתחיל טוב, אבל השעה מכבידה עליו, ובמהירות הוא חוזר לשיגרת היבבות / התרוצצויות / בכי.
קצת אחרי אחת בצהריים אני אוספת את הילדים, וכולנו נוסעים הביתה ונכנסים למיטה. ההיכרות שלי עם הגיבור לא מכזיבה, והוא באמת נרדם, ליותר מארבע שעות. הימים האחרונים כנראה היו לו קשים.
מתעורים קצת לפני שש בערב, מתארגנים באיטיות, ויוצאים למסיבת הסיום של בית הספר. אני מכינה אותו מראש שאולי המסיבה כבר נגמרה, ואנחנו מתכננים תוכנית חלופית - אם המסיבה נגמרה, נלך למלא את מיכל הדלק באוטו, בתדלוק עצמי, והוא יעזור לי. ואם נחזור הביתה מספיק מוקדם, אולי נכין גם עוגה.
כך, חמושים בתוכנית ובילד שמח, אנחנו מגיעים בדיוק בזמן למסיבת הסיום - כל הברכות הסתיימו, והילדים עסוקים בהשתוללות מאורגנת על הדשא. הגיבור משתלב בהמולה, ואני מוצאת חברה קרובה לדבר איתה.
שעה וחצי מאוחר יותר מכבים את האורות ואנחנו חוזרים הביתה.
"בואו נהיה מסעדה!" הגיבור מציע בדרך, "את תהיי הטבחית, אני המלצר, ואבא יהיה האיש שבא למסעדה ומזמין אוכל!"
בבית אנחנו מכינים תפריט על דף נייר - פשטידה, קציצות, סלט, פירה - הכל שאריות מארוחת יום שבת אצל חמותי. הלקוח שלנו מזמין קציצות ופירה, הגיבור מזמין טוסט וחמאה.
אני לוקחת לעצמי אוכל ומתיישבת לשולחן, "אמא? מה את עושה?" הוא מתגלגל מצחוק, "הטבחים לא אוכלים עם האנשים!"
אני מודיעה לו שהטבחית הזאת כן אוכלת עם האנשים, וסותמת את הויכוח.
מדברים על האפשרות לאמץ עוד חתול. מחר הגיבור יגיד שאולי לא כדאי להביא את הגור כי הוא עלול לקפוץ מהמרפסת לכביש, וזה מסוכן, אבל היום הוא כולו בעד הבאת החתול הנוסף. מדברים על ההשלכות לגבי התינוקת, לגבי החתולה שיש לנו, עושים רשימת דברים לברר.
מקלחת, סיפור, והגיבור שלי כבר מכורבל במיטה שלו. בתוך שבוע הוא כבר הפנים את העובדה כי המיטה הגדולה היא של אבא ואמא, והקומותיים שלו ושל התינוקת. מבחינתו, שהותה של התינוקת במיטה שלנו היא זמנית בלבד, ובכל רגע היא עומדת להצטרף אליו.
וזהו, לילה.

|את6 1מ4די6+

המק_דת? ש_י? השתגעה.
!!!!!!

תרשי גם לי להרגיע אותך בעניין האוכל. בכורי החל את הקריירה שלו כאוכל-כל, התפתח לאכלן בעייתי, והוא הולך ומשתפר כל הזמן.
תבואו לבקר אותנו בחופש הגדול (חסר לכם שלא)?
נפרדת ממכם יחד עם הגיבור (פרצוף עצוב), עכשיו גם בלילה..
מדהים כמה אני מזדהה איתו... בכל הסיפורים כל הזמן! לא נורא עוד מעט תבוא הנסיכה לחבק אותו בלילה...
אגב, למה מיטת קומותיים? לא מגביר את תחושת הבדידות (שם גבוה ולבד?)
אז לגבי מיטת הקומותיים - זו היתה הדרישה של הגיבור, וגם (קצת) של החדר. הוא בחר להיות למעלה, ובכל ערב הוא מראה לי כמה שהוא יותר גבוה ממני. הבדידות שלו לא נובעת מהגובה, אלא מעצם זה שכולנו בחדר ליד, והוא היחיד בחדר שלו, ונגד זה אין מה לעשות, חוץ מאשר להחזיר אותו למיטה שלנו, ואת זה לא נעשה.
שמחה לראות אותך כאן happy
יום רביעי

היום השני לחופש הגדול. אני קובעת עם חברה בתל אביב, לקפה, עוגה, וסיבוב בחנות ספרים. הגיבור קם מוקדם ומחמיץ פנים. כלום לא מוצא חן בעיניו. אני מסיימת את חובותי לעבודה, ומשכנעת אותו להתארגן ולצאת איתי.
הנסיעה לתל אביב עוברת בסדר, ואפילו הקניון מוצא חן בעיניו. יש שם מעלית שקופה ותצוגה להתנסות במכוניות עם שלט רחוק. הוא מוצא לעצמו שלט, מצחקק וקורא הוראות למכוניות. התינוקת מניעה את ראשה במנשא מצד לצד, מנסה להבין מה קורה סביבה, וצוחקת בכל פעם שדמותו של הגיבור המתרוצץ נכנסת לשדה הראיה שלה.
אחרי נסיעה במעלית השקופה אנחנו מתיישבים בבית קפה, מזמינים אוכל, והגיבור "נמרח" בכסא שלו, ומתחיל לנדנד, "מתי האוכל יגיע? למה הוא לא מגיע עדיין? אני בטוח שהם שכחו את האוכל שלנו..." עוד ועוד, בטון יללני ואומלל. אני יודעת שהוא רעב ועייף, אבל אני לא יכולה לעשות דבר.
המלצרים מתעכבים, ולמרות הבקשה המפורשת שלנו שהמנה של הגיבור תגיע ראשונה, הם מביאים אותה אחרונה, ואפילו שגויה. הפירות נמצאים בתוך המוזלי במקום בצד. עכשיו צריך לחכות עוד עשר דקות עד שהם יביאו את המנה הנכונה.
אוכלים, שותים, הגיבור מתאושש מעט, ואפילו תורם לשיחה. בתה של חברתי לוקחת אותו לסיבוב ריצה מסביב למסעדה ואף נותנת לו לנצח. חמודה שכזאת. אנחנו מתארגנות לצאת לחנות הספרים שבתחנה המרכזית הישנה.
בדרך לשם, הגיבור והתינוקת נרדמים. אני מתלבטת האם להעיר אותם, שכן החניה היא מול החנות, ואני יכולה להשגיח עליהם, אבל תהינוקת מתעוררת, והחום משכנע אותי להעיר גם את הגיבור. בחנות הוא בלתי נסבל. החום, השעה, העייפות - כולם גורמים לו לבכות, ודבר לא מוצא חן בעיניו. אני מנסה לשחד אותו בקניית DVD בחנות שליד. רק אז אני מבחינה כי רוב מדפי החנות הזו תפוסים על ידי סרטי פורנו, אך הגיבור חולף על פני הבחורות הערומות מבלי להבחין, ובוחר את "צבי הנינג'ה". אנחנו מסכמים שנצפה בסרט ביחד ונראה אם הוא מתאים לו.
חוזרים לחנות הספרים. אני מאתרת עבורו את הספר "מיץ פטל", והוא מתיישב על ארגז ספרים סגור ומדפדף בספר, בזמן שאני מנסה להפיק מעט הנאה מהביקור בחנות העמוסה.
הדרך חזרה הביתה נעימה יותר, ואנחנו מדברים קצת, שרים קצת, צופים קצת בנוף העירוני החולף על פנינו.
בבית מזמינים פיצה, מקלחת, ולמיטה. הגיבור מבקש שמחר ניצפה ביחד בקלטת, ואני מסכימה.


יום חמישי

אני מסיימת את חובותי לעבודה, ושמה לב לתזכורת קטנה מהבהבת בשולי המסך - צריך לקחת את החתולה שלנו לחיסון. אנחנו אורזים אותה בכלוב, נכנסים למכונית, ונוסעים. הגיבור מתרגש - שנה חלפה מאז החיסון האחרון, והוא מתגעגע לוטרינר. בפעם הקודמת ביקרנו אצלו כשהוא היה בחינוך ביתי, לא מודע לנושא החופש הגדול, רגע לפני התחלת הגן. עכשיו הוא כבר ילד גן בוגר, שמודיע לכל מי שהוא רואה שהוא עכשיו בחופש.
מגיעים. החתולה מבועתת, מתכרבלת בכלוב שלה ונוהמת על כל מי שמתקרב. אנחנו נכנסים אל הוטרינר, ואת פנינו מקבלת ההמולה הרגילה של המקום. בין רגלי הנוכחים מתרוצץ גור חתולים קטנטן, והגיבור מיד מצטרף למשחק שהוא ממציא עבור שניהם.
ברגע האחרון הוא מחליט להצטרף אלינו בחדר הוטרינר, ונפרד מהגור. החתולה מקבלת חיסון, תילוע, וחוזרת לכלוב. הגיבור משתתף בכל התהליך, ואף מקבל מזרק גדול במתנה.
בדרך החוצה הוא מבקש שניקח איתנו את הגור הביתה. אני מבררת, ומסתבר שהגור הקטן נמצא לפני מספר ימים בבני ברק, והובא אל הוטרינר כשהוא חולה. הוא אמור לסיים את מנות האנטיביוטיקה שלו, ואז הוא יהיה מוכן לאימוץ.
אנחנו מחזירים את החתולה הביתה, ויוצאים שוב, לבית קפה עם אבא שלי. הגיבור מתרוצץ ומשקה עציצים בעזרת המזרק שלו. התינוקת אוכלת את שאריות הפירות שהוא מקבל במנת המוזלי שלו, ומלכלכת אותי. היא נדרמת ואמפשרת לי לשתות את הקפה הנטול שלי בשקט, והגיבור מתעייף לבסוף ומצטרף אלינו ליד השולחן.
חוזרים הביתה, הולכים לישון.
בערב - ישיבה משפחתית. אנחנו מדברים על ההשלכות של אימוץ עוד חתול. על המשמעות של טיפול בגור זכר, ועל היכולת שלנו לשלב אותו ביחד עם החתולה. מחליטים לחשוב על זה עוד, ולהחליט אחרי סוף השבוע.


שישבת

אנחנו מתכננים לנסוע לתצפית כוכבים, אבל התינוקת משלשלת, והנסיעה מתבטלת. אנחנו מבלים את היום בבית, נהנים אחד מחברתו של השני. הילדים נרדמים מוקדם יחסית, והערב שקט ונעים.
בשלוש לפנות בוקר, קצת לפני שאני מחליטה ללכת לישון, התינוקת מתעוררת, וזוחלת אל קצה המיטה. אני רצה אליה, והזרת שלי נתקעת במשקוף ומתעקמת באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
איה.
תופסת את התינוקת ובוכה, חלקית מכאב, חלקית מכעס על עצמי. לא מצליחה להחליט מה אני אמורה לעשות עם זרת שבורה. להשאר בבית? להחזיר אותה למקום בעצמי? ללכת למוקד?
לא עונים לי בטלפון, ואנחנו קוראים לאבא שלי. הבנזוג נשאר בבית לשמור על הילדים, ואבא שלי ואני הולכים לחדר מיון כדי שיצלמו לי את הזרת, יאשרו שהיא אכן שבורה, וישלחו אותי הביתה לאחר החזרה למקום וצילום ביקורת.
יום שבת עובר עלי בריחוף מסויים - שאריות כאב וחוסר השינה הופכים אותי לעצבנית ואת רוב היום אני מעבירה בישיבה וקיטורים. הגיבור נוסע אל ההורים שלי, והם שולחים לי מרק עוף ושניצלים, שהבנזוג מגיש לי על מגש גדול מול הטלויזיה.
לפעמים כדאי להיות חולה...

יום ראשון

עבודה, עבודה, ועוד עבודה. הזרת שלי כואבת, ובכל פעם שהגיבור עובר לידי אני מתכווצת, מדמיינת אותו דורך עלי או גרוע מכך. החלטנו לקחת את הגור, ואני מנצלת את שעות הבוקר כדי לגלוש באתרי בעלי חתולים כדי לקבל המלצות על גידול שני חתולים בבית אחד.
אני מדמיינת את החתלתול הקטן שאצל הוטרינר. הבנזוג שואל איך אני אצליח לטפל בגור חתולים אם אני בקושי מסוגלת ללכת, אבל אני פוטרת את הדאגה שלו. אחרי שהוא חוזר מהעבודה אני אורזת את שני הילדים, מדדה למכונית, ונוסעת אל הוטרינר עם כלוב ריק.
אנחנו מקבלים הסברים על טיפול בגורים, על אוכל חתולים, על מועדי החיסונים, ואני מחייכת לעצמי. את התינוקת עדיין לא חיסנתי, אבל אצל הגור אני אקפיד על כך. סיבה נוספת לצחוק היא הפורמולה לגורים, שמבוססת כמובן על חלב פרה. מישהי מכירה חתולה שתסכים לשאוב חלב עבור הגור שלנו?
זה בסדר, הוא כבר בן ששה שבועות, הוא אוכל אוכל מוצק.
אנחנו מכניסים את הגור לכלוב, נוסעים הביתה, ומשחררים אותו בחדרון שהכנו בשבילו. בשבוע הקרוב לפחות הוא יצטרך להשאר כאן, עד שהחתולה שלנו תתרגל אליו. הגיבור מאושר, כמעט דורס אותו מרוב התרוצצות. אנחנו חוזרים על כללי הבטיחות, ונותנים לשניים לקפץ ביחד בחדרון.
האקוסטיקה הנוראית גורמת לכל צווחת גיל של הגיבור להפוך לשאגה, אבל את החתלתול זה לא מפחיד. הדבר היחיד שגורם לו להסתמר ולרוץ לפינת החדר הוא הבכי של התינוקת.
וכך, ביום אחד אנחנו הופכים להורים לשני חתולים.


יום שני*

הגיבור מתעורר סר וזועף, לי יש המון עבודה, ואת רוב היום אנחנו מעבירים בחדרים נפרדים. הוא עם הגור החדש, אני על המחשב. התינוקת מזגזגת בין החדרים ולא מצליחה להחליט איפה מעניין לה יותר. אחרי שאני תופסת אותה מנסה לאכול את אוכל הגורים אני מגלה אותה מחדר, וכך נקבע הגבול - אמא ותינוקת מול גיבור וגור.
בצהריים הרגל שלי כואבת מדי, ואני מבקשת מאבא שלי שיבוא ויציל אותנו. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי, משאירים את הגור לבד בבית בפעם הראשונה. הגיבור נרגע קצת אצל ההורים שלי, אבל מסרב ללכת לישון, כך שבערב הוא כבר עייף מאד, ובוכה הרבה. רק אחרי שאנחנו מבטיחים לו שכאשר הגור יהיה מספיק גדול אנחנו נרשה לו לישון איתו בחדר, הגיבור מסכים להכנס למיטה וללכת לישון.
ושקט, סוףסוף.


*יום שלישי

טכנאי מזגנים מגיע לתקן את המזגן שלנו ולמלא בו גז שברח, והגיבור מאושר. אני מדדה ברחבי הבית, מנסה למנוע מהתינוקת לכנס מתחת לרגליים של האנשים העובדים, והגיבור מנסה להשתחל למרפסת הקטנה ולהסתכל על מילוי המזגן. הוא חוזר מאוכזב - הם לא מרשים לו להשאר שם. שוב, כמו המרכיב של המיטה, הם לא רגילים לילדים כמו הבן שלי ובטוחים שהוא יפריע להם.
אני עייפה ודואבת מכדי להסביר להם אחרת, ומנחמת את הגיבור בעוד משחק עם הגור החדש. הוא הופך לפרס ניחומים רגיל - בכל פעם שהגיבור לא מרוצה הוא הולך לשחק עם הגור.
בערב אני מנסה להשלים פערים בעבודה. הגיבור בוכה ומשתולל, ואני מניקה מול המחשב ולא יכולה להכיל אותו.
"אמא, לפעמים אני והגור החדש צריכים להיות לבד, ושלא יפריעו לנו, את מבינה, אמא?"
הוא שואל, ואני מהנהנת.
"אז עכשיו אני הולך לנוח עם הגור, ואסור לך או לתינוקת להכנס לחדר עד שאני לא אסכים."
אני מסכימה, והוא נעלם אל חדר השינה שלנו עם הגור. אני לא שומעת צוחות גיל ואושר, ואני מנחשת שהוא פשוט שוכב על המיטה ונח שם.
אחרי חמש דקות הוא גח חזרה אל העולם, מאושר.
משהו בחתול הזה מרגיע אותו, ואני מרגישה שזו היתה החלטה נבונה לאמץ אותו.


יום רביעי

הבוקר נעים, לשם שינוי. אני משחררת את הגור בחדר השינה, ומאפשרת לגיבור ולתינוקת לשחק איתו. המשחק מופרע כל כמה דקות כאשר הגור מתעקש לנשוף את עקביה השמנמנים של התינוקת, או כאשר הוא נושך את התחבושת שעל הרגל שלי, אבל בין ההפרעות אני מצליחה לנום עוד קצת.
קמים, אוכלים, מתארגנים.
סבא וסבתא שלי מגיעים להביא לחולה האומללה (זאת אני) אוכל הונגרי טעים, והגיבור משוויץ בפניהם. הוא מראה להם את המיטה החדשה, את הגור הקטנטן, ואף פותח למענם את המחשב ומראה להם איך הוא משחק במשחקים שונים ומשונים. סבא וסבתא שלי משמיעים את קולות ההתפעלות המתאימים, ועד שהם הולכים הגיבור מרגיש במרכז הייקום.
אחר כך אוכלים.
אחר כך ההורים של הבנזוג באים לקחת את הגיבור להצגה, ואני נוסעת לתל אביב, ואנחנו נפגשים שוב רק בערב, כאשר הגיבור שוב עייף ורטנוני.
לא נורא, לפחות הבוקר היה טוב.


יום חמישי

קמים, אוכלים, משחקים עם הגור, יוצאים.
יש לי חבילה שמחכה לי בדואר כבר כמה ימים, וכתב אחריות לשלוח, כך שכמו בימי החינוך הביתי, אני הופכת את המטלות לסיבה ליציאה. אנחנו מטיילים עם התינוקת בעגלה, ומדי פעם הגיבור גם כן קופץ אל העגלה ומתיישבת עם התינוקת, ושמחה רבה מסביב.
מוציאים את החבילה (ספר שקיבלתי בחתימה אישית מסופר שביקר בארץ לפני מספר חודשים. התרגשות רבה, אבל לא קשור לבלוג של הגיבור), הולכים להחליף צעצוע שקיבלנו עבור התינוק בצעצוע עבור חבר של הגיבור שיום הולדתו מתקרב. הגיבור בוחר משאית זבל מבהיקה, ואני מוסיפה לזה קטר עבור התינוקת, כדי שהיא תפסיק לשחק בקטרים של הגיבור בכל פעם שהוא מרכיב את הרכבת שלו.
ממשיכים הלאה.
חם, צהריים, ואנחנו מחליטים לאכול גלידה וארטיק. תהליך בחירת הגלידה מורכב - היא צריכה להיות גלידת וניל ללא שוקולד או אגוזים, וגם להמכר במקרר מסחרי במכולת. אנחנו מתפשרים על טילון, ואני מתנדבת לאכול את השוקולד בעצמי.
חוזרים לספסל שמול הדואר, אוכלים את המתוקים, מדברים, ואני מבינה שאחרי עשרה ימים בבית - הילד שלי חזר.
בערב אנחנו נוסעים מתכננים להפדש עם חברים בים. הגיבור בתחילה רוצה לבוא איתנו, אבל אז משנה את דעתו ומחליט לנסוע אל ההורים שלי במקום.
אני רואה אותו שוב רק למחרת, ומתגעגעת מאד.

כיף כשאת מספרת hug
כיף כשאת מספרת
תגידי, מה נסגר איתך? קפה נטול???? מה, את לא יודעת שזה יותר גרוע מקפה רגיל? ואם יש איזו סיבה שאני לא מודעת אליה, אז מתנצלת מראש, מעומק הלב.
ולגבי הזרת (אאוץ'), נסי לטפטף עליה רסקיו רמדי, וגם לשים ארבע טיפות בבקבוק המים שאת שותה ממנו לאורך היום. אמא שלי שברה את הזרת כשבאה להיות אתי אחרי לידת הבכור, זה הקל עליה מאוד.
ולגבי כל השאר - עשית לי כזה חשק לפגוש אתכם כבר!
hug אבל אחד גדול מאוד.
אוי, מימה...
כן, גרוע יותר, אכן. אבל אחרי לילה אחד שביליתי בשיחות ערות עם התינוקת עד שלוש לפנות בוקר, כי אמא שלה שתתה שני אספרסואים במשך יומיים - החלטתי שקצת קפה נטול לא יהרוג אף אחד.
אני מקווה.

hug חזרה, וגם לאשה השמחה והמקסימה happy

יום ראשון או - שמחת בית השאיבה

יש לי עבודה, והגיבור מבקש יום טלויזיה.
הוא מקבל.
לקראת הצהריים אני הולכת לחמם את השניצלים שאמא שלי הכינה לי בשבת, ומגלה תולעים זוחלות מפח האשפה אל הרצפה. התינוקת כבר קשורה בכסא שלה, כך שאני לא צריכה לדאוג מהבחינה הזו. אני מביאה את שואב האבק, והגיבור ואני מחלקים ביננו את העבודה - הוא הופך כריות ומזיז את השטיח, ואני שואבת את הזחלים. אחר כך מתחלפים - אני מחפשת אותם עבורו והוא שואב אותם. חשוב לו לשאוב אותם בדרך מסוימת - בכוון הזחילה שלהם, והוא דורש ממני להתעמק בהם יותר ממה שאני רוצה. כשאנחנו מסיימים אני מורידה את הזבל ואת תכולת השואב לחדר הזבל שלמטה, מנערת את הפלסטיק היטב, ולאחר מכן, בבית, ממלאת הכל באקונומיקה לא אקולוגית אבל משמידת זחלים.
אוכלים.
הגיבור מבקש ממני למצוא עבורו משחק מחשב, ואת שאר היום אנחנו מעיבירם מול המסך בחדר העבודה, מזפזפים בין פאזלים למשחקי הרפתקאות או זריזות ידיים. רק בשמונה וחצי בערב אנחנו מוצאים משחק שמוסכם על שנינו - אקווריום עם דגים שצריך להאכיל תוך כדי התגוננות מתוקפים חייזריים שונים.
אבא חוזר הביתה, וקצת אחר כך הפיצה שלנו מגיעה. אוכלים מול הטלויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור, לישון.

יום פיג'מה קלאסי. אני מתגעגעת לימי הבית שלנו.

יש לי כתבה להגיש
איפה את כותבת?
זאת אומרת חוץ מפה.
את הרי כותבת מקסים.
גם אני סקרנית בנדון וכמובן שהתעלמות מהשאלה הזו תתקבל בברכה וללא שום העלבות. פשוט הבנתי שאת רופאה במקצועך אבל...היה נדמה לי שאת לא עוסקת בזה. בזמנו קראתי קצת בדף בית שלך ולא השלמתי המלאכה.
האמת שקצת עזרת לי בתאורייך שם לראות את הצד השני של המתרס בנושא הכל כך טעון הזה שנקרא: רופאים ופציינטים. פתאום הבנתי את הקושי הנורא לחזור הבייתה עם כל הסיפורים והמראות שעברו עליך במשך היום. כמובן שזה נכון לעוד אי אלו עבודות , אבל על פניו (לא חשבתי על כל סוגי העבודה),אצל רופאים ואולי פסיכולוגים, זה נראה לי הקשה מכל.
ואם את מתפרנסת מכתיבה אז...מגיע לך כל שקל על זה flower flower flower (מכל הלב)
והנה התאמצתי להוציא את הסימנים לפרחים. לרוב אין לי כוח לזה...
לשואלות - אני כותבת ב nrg בריאות, ומדי פעם מלנקקת לכתבות שלי. בבקשה לא לעשות לי אאוטינג מפורש (אבל אתן כמובן מוזמנות לקרוא ולהגיב happy )

נקודות - תודה על הפרחים, הם מעודדים בימים כאלה, ואני שמחה שנתתי לך נקודת מחשבה חדשה על "הצד השני".

אני רוצה לתעד הכל, לא לתת לזמן לשנו לנזול בין האצבעות הוירטואליות, אבל אי אפשר. ימי טלויזיה נמהלים בימים מלאי פעילות. יום אחד אצל הוטרינר מוחלף ביום שבו רק יצאנו לקנות ספלים, וביקור בחנות יצירה נעלם לשבוע של רביצה משותפת.
קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם. בעיקר - קשה לי למצוא את עצמי במערבולת של הבית. בשנה שעברה עברו חודשים עד שהצלחנו להתקבע על השגרה שלנו. עכשיו אני אמורה להספיק לעשות את זה בתוך ימים, כי בעוד חודש נגמר החופש וחוזרים למציאות שבה הוא רחוק ממני כל היום.
אני זועמת על העולם שמכריח אותי להתנתק ממנו, ועל החברה שמחייבת אותי לעבוד, ובעיקר - על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים. אני מנסה ללהטט בין הכל, ומסיימת את הימים כשכל הכדורים שלי נופלים וחובטים בפרצופי בדרך למטה.

ביום שישי הוא אמר - "אמא, את יודעת, ילדים לפעמים צריכים לרוץ." ובגלל המשפט המתוק הזה יצאנו לסיבוב של שעה בחוץ, בצהריים, כדי שהוא יוכל לרוץ.
והיום הוא הלך לישון והתינוקת נרדמה, אז הנחתי אותה במיטה התחתונה והוא קפץ מאושר במיטה שלו, ונרדם מחייך. אני רוצה לגרום לו לחייך בכל יום, אבל אני לא יודעת איך, ונמאס לי לריב איתו כאשר הוא צודק. אני רוצה להכיל אותו יותר, ולהיות קשובה לו יותר, ולעודד אותו יותר.
מזל שהתינוקת בינתיים מאושרת רק לינוק, לחייך, ולרוץ אחריו. כאשר היא תתחיל לדרוש ממני תשומת לב נפרדת - אני לא יודעת איך אמצא את המקום להכיל גם אותה.

קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם.
גם לי. (בלי החתולים.... )
hug
אֶממ..
אל תחכי כל כל הרבה זמן בפעם הבאה עד שאת מעדכנת, טוב?
והמון hughughughug-ים. את תמצאי גם תמצאי את כל המקומות בשביל כולם. את משו את. flower
כל הסידור הזה של גידול ילדים בעולם המערבי כל כך לא טבעי, כל כך מעוות. אני ממש מבינה אותך ולא יודעת אם בקרוב לא אהיה במצבך. וכבר מהמחשבה על זה עולות בי דמעות.
קבלי גם ממני חיבוקים חמים, כל כך מבינה אותך...את לא יודעת כמה.
פשוט העולם הולך אחרי הכסף ואחרי הפיכת האנושות לקבוצת עבדים ענקית שמממנת איזה כמה שמנים וחזירים והילדים של כולם פשוט מופקרים. סליחה על המילים הקודרות.
ובשביל הטעם האופטימי בכל זאת:
ברור שככל שיגדלו יהיה יותר קל והם כבר יהיו בכוון שלהם.
שוב חיבוק, את מוזמנת לאסוף את כל דמעותי....
ולגבי הצד השני, את יודעת? איך הייתי רוצה גם... להירגע כשהוא נכנס ולחכות לו כל היום. אצלי זו שאיפה ועוד רחוק האור-לפחות כך זה נראה מפה.
הי, חזרתי והתעדכנתי.
hug
אנחנו עוברים קרוב יותר בקרוב... לרחובות. אז אולי עוד ניפגש פעם...flower
קישור | העבר | מחק *ינשופית* (26.07.2008 19:50):
על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים
אין כזה דבר באמת, כי ככל שמתקדמים אז לפנות מקום לילדים נהיה יותר קשה. או ככה לפחות אני מאמינה וגםרואה מסביבי. אני לא אומרת את זה מנסיון אישי, כי גם אני בחרתי לעשות קודם ילד (עובדים על השני....), אלא מהמקום של אותה התחבטות.
וגם ילדייך הרוויחו אמא צעירה וכיפית שיש לה המון כח לעשות דברים.
הי בנות happy
תודה שאתן כאן ומגיבות למרות המחסור המתמיד מדיווחים שלי.
hug ענק
*יום שני*

היה לנו יום ממש נחמד, למרות מזג האוויר. הגיבור התעורר ביחד עם אבא, וזחל למיטה לשנו כדי לישון עוד קצת. אחר כך הוא ביקש לאכול ארוחת בוקר. טרוטת עיניים הכנתי לו ארוחה כבקשתו - פרוסות נקניק ומיץ ענבים, הפעלתי לו את "הופ" וחזרתי לישון לצד התינוקת, מדחיקה את יסורי המצפון ביחד עם השינה.
כאשר הצלחתי להתעורר הכנתי לשנינו סנדביצ'ים, מילאתי בקבוק מים, וכמו בימים של חינוך_ביתי‏ "אמיתי" אספתי משימות ויצאנו החוצה. הלכנו לניקוי היבש ומסרנו בגדים לגיהוץ, כי הערימה שאצלנו בבית לא קטנה, ואבא צריך בגדים נטולי קמטים. התינוקת שוררה בעגלה לעוברים ולשבים, הגיבור דיבר על ענינים שברומו של עולם, ואני ניווטתי אותנו אל בית קפה קטנטן, הזמנתי לעצמי קפה גדול נטול ולגיבור מים קרים, ונהניתי.
בגן השעשועים מצאנו צל שנח בדיוק על הספסל "שלנו". הגיבור חלץ סנדלים ורץ אל המגלשות עטורות הילדים, והתינוקת המשיכה לזעוק אל העולם מהעגלה. היא נעמדה והתיישבה שוב ושוב, מאושרת במקומה, ולא דורשת לעלות לידיים של אמא שלה, מה שאיפשר לי לסיים את הקפה בשקט, לדבר עם אמא שעצרה לידי ("היא עומדת לקפוץ מהעגלה!" "אל תדאגי, היא רק עושה בכאילו, היא עדיין לא נפלה מהעגלה").
הגיבור מצא איצטרובל ורץ איתו בכל רחבי המדשאה, מאמצו לחזהו, ומדבר אליו כאילו היה חבר קרוב. צבט את לבי מעט, אבל עבר במהירות, כאשר הוא התיישב לידי מזיע ומחייך.
עוד סיבוב אחד, ועוד עליה על מתקן, וזהו - הולכים. עוברים בדרך בקיוסק קטן וקונים לו ארטיק. אני מצליחה לשכנע אותו לא לאכול אותו עכשיו אלא אחרי ארוחת הצהריים, וממשיכים.
הבגדים כבר מגוהצים, ועייפים, אנחנו מגיעים הביתה. הגיבור ניגש לארטיק שלו בציפיה, אך אז מגלה שהוא נמס. אני מקדימה את הבכי ומניחה את הארטיק לקפיאה מחדש במקפיא.
בינתיים - גולשים קצת, רואים קצת טלויזיה, מסתכלים על החתולים.
כבר שתיים, והארטיק קפוא דיו. הוא הולך אל פיו של הגיבור ואני מכינה פסטה, מגררת מוצרלה, ואנחנו יושבים לשולחן. התינוקת מלקקת מעט רסק עגבניות, אבל מחליטה לרדת מהכסא ולשחק עם הגור החדש. השניים רודפים אחד אחרי השני במעגלים אינסופיים בזמן שהגיבור ואני מסיימים לאכול.
חם, ושנינו עייפים. אנחנו מריכיבים פאזלים בסלון ואז נפרדים שוב - אני לעבוד והוא למשחק. התינוקת יונקת ונרדמת עלי. הגיבור בוכה, ולבסוף לוקח את המוצץ שלו, מטפס למיטה שלו, ונרדם שם, ואני נותרת לעבוד.
בערב הבנזוג חוזר, הילדים מתעוררים, וכולם משחקים ביחד שחמט בסלון בזמן שאני ממשיכה לעבוד.
ואיכשהו, היום הזה מצליח למחות את אתמול שבו קמנו מאוחר והיום התמרח, ובסופו הגיבור נרדם עמוס דמעות ונטול אמא, ואת כל השבוע שלפניו.

רוצה עוד ימים כאלה (אפילו שבסופם אני יושבת מול המחשב בשתיים לפנות בוקר, ועדיין עובדת...)

אלודאה אהלן
מדהים איך בכל האי שפיות של החיים את כל כך שפויה. איך תמיד את מצליחה להשחיל את הבית קפה הזה? וואו.
שגיבור יגדל, בטוח שבתי קפה יעשו לו את זה ולו בגלל שזה יזכיר לו את אמא (כמו ריח של אבקת כביסה) happy
הי נקודות,
תשמעי - אני חושבת שריח של בית קפה זה סבבה. יש שם אנשים נחמדים, והוא לומד די הרבה מיומנויות חברתיות ככה blink
יום שלישי

יש ימים שאפשר לדעת איך הם יסתיימו לפי איך שהם מתחילים.
הגיבור מתעורר ראשון, מקבל ארוחת בוקר ומתיישב מול הטלויזיה. אני חוזרת לישון אחרי לילה ארוך של עבודה. מתעוררת מאוחר, מתיישבת להשלים עבודה, והיום מתדרדר. התינוקת בוכה, אני לא מצליחה להכין את האוכל בזמן סביר, ורק לקראת הצהריים מצליחה להשתלט על הילדים ועל החיים.
אוכלים אורז בשני צבעים, טונה, וסלט מירקות מרוססים למוות, מדברים על שטויות, מסתכלים על תהינוקת אוכלת מלפפון.
אני משלימה עוד קצת עבודה, ולמיטה. כולם מתכרבלים בצד אחד של המיטה ואני שואלת את עצמי שוב איך זה יכול להיות שקנינו מיטה ענקית חדשה, ושוב אין לי בה מקום.
בסוף נרדמים.
הבנזוג חוזר מאוחר מהרגיל, וכולם מתעוררים. הוא לוקח את הילדים לסלון ונותן לי עוד חצי שעה של שקט, בחושך, לבד מבכיות ה"אמא תעזרי לי" שרדפו אותי היום, ואני מצליחה להתאפס, יוצאת החוצה, מכינה ארוחת ערב, ומרגישה כמו אמא "אמיתית".
וזהו, לילה.

את אמא אמיתית, מה שלא יהיה. שמתי לך את פרדי המלך אצלי, בואי תתפנני קצת (גם לאמהות אמיתיות מותר, אפילו צריך.)
נשיקות.
פתאום קראתי שובפעם את כל הזף ונהיה לי נורא עצוב.
לא יודעת למה, כאילו עצוב לי שהוא מתבגר ונהיה איש.
זף = דף כמובן. תקולל מקלדת הלאפטופ לאלתר.
כן, אחותי, יודעת למה את מתכוונת. גם לי.

וחיבוקים לרוב, לכולן happy

יום שבת*

חורגת ממנהגי, ומשתפת בקצרה - נסענו לגן החיות התנכ"י בירושליים, ואחר כך הלכנו לאכול חומוס באבו גוש.
היה נפלא.


*יום ראשון

הורדתי את הקיבוע על הזרת ברוב הדר, ולכבוד זה יצאנו לנסיעה באוטו שלנו.
כלומר - התכוונו לצאת לנסיעה, אבל האוטו, שעמד בחניה נטוש ובודד במשך ארבעה שבועות, לא הצליח להתניע, וחיכינו שאחד השכנים יעזור לנו. הגיבור התרוצץ מסביב בזמן שחיברנו את הכבלים, והתינוקת פשוט נהנתה לדבר עם האוויר.
התנענו.
נסענו.
הגענו לקניון בעיר שכנה לארוחת בוקר עם אבא שלי, באיחור של שעה. הגיבור נמרח על הספות עד שביקשתי ממנו לחזור להתנהג כמו שצריך. אכלנו, שתינו, התינוקת צחקה לכל העולם והגיבור השתלב בסוף.
הולכים בקניון, והגיבור מבקש קינוח לארוחה. אבא שלי מחפש איתו סוכריות, והם מוצאים "פז". הגיבור משחק עם מנגנון הטעינה, ולפני שאנחנו חוזרים למכונית - הוא כבר מסיים מחסנית אחת.
נוסעים להורים שלי, אוכלים שם צהריים. אני מעלה שירים לסלולרי, ואנחנו שומעים אותם ברקע. קווין, אבבא, REM, אליס קופר. הטעם שלי ביזארי מאד. הוא יהפוך לביזארי עוד יותר מחר, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
בערב הבנזוג אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לפגישה בתל אביב עם חברים, ומשאירים את הגיבור עם סבאסבתא. כשאנחנו חוזרים הגיבור עדיין ער, אבל עייף.
הביתה, מקלחת, לישון.
בלילה אני עוד קצת מול המחשב, מבקשת מהבנזוג שיזכיר לי איזה אתר אינטרנט משמיע מוזיקה. הוא ממלמל lastfm.com מתוך שינה. אני הולכת למחשב, מחפשת שיר של קווין, ונותנת לאתר לרוץ.
מחר יום חדש.


יום שני*

הגיבור ממוסמר לטלויזיה, ואני למחשב. מה שהחל אתמול בתור נסיון לשמוע מוזיקה ברקע בזמן שאני מתכתבת עם חברות בצ'אט הופך לרצף גילויים מסעירים. קווין מוביל לדיוויד בואי, לקיס ולאליס קופר, והלאה, אל תוך הגלאם.
חברה ממליצה לי להתנסות ב jango.com, ואני עוברת אליו. הוא ממוקד יותר, ומאפשר לשחק עם השונות של השירים, כך שאותה להקה התחלתית מביאה שירים יותר ויותר מוזרים. התוכנה לומדת את הטעם שלי שלי לפי השירים שאני בוחרת, ולפתע מופיעים אצלי ברמקולים הסקס פיסטולז.
עולם חדש.
איך יכולתי לחיות שלושים שנה בלי להכיר אותם?
אני כל כך מאושרת שאני לא שמה לב שבשעה שתיים וחצי הגיבור עדיין לא אכל ארוחת צהריים. אני עורמת לו חלקי דייסה ומאלתרת סוג של סלט, ואנחנו אוכלים במהירות.
הגיבור שפוך מעייפות, ובסוף נרדם בזרועותי, מול המחשב, בעודי נהנית מהמוזיקה שנשפכת מהרמקולים.
אחרי שהגיבור מתעורר אנחנו יוצאים אל חבר מהגן. הוא ואחותו מחכים לנו בחלון, והגיבור רץ אליו, מאושר לפגוש אותו אחרי חודש בו לא התראו. הילדים מתפרשים בדירה, משחק רודף משחק, ואמא של החבר ואני יושבות בסלון ומדברות. בין צעקות, השתוללות וגלגלונים לדוגמא של האחות הבכורה אנחנו מצליחות לדבר על ספרים, בני זוג, נקיונות, דמוי עצמי, ועוד ועוד, שאריות שיחות שנגדעות ומתאחות לשיחות חדשות.
אוכלים ביחד, ואפילו התינוקת משתתפת באוכל.
מאוחר, צרך ללכת הביתה. הגיבור בוכה, אבל מצליח להתגבר על האכזבה ולצאת מהבית. אני מצליחה לחגור את התינוקת על הגב בפעם השניה, לגמרי בעצמי.
חוזרים הביתה, משכיבים את הגיבור לישון.

אני חוזרת למחשב, אבל ג'נגו מתחרפן ומתחיל להביא ראפים ומוזיקת קאנטרי. אני מרפרפת על רשימת המומלצים של pandora.com, ומוצאת שם את finetunes.com, שעושה בדיוק מה שאני מבקשת. אני מתוודעת ללהקות פאנק אירי / בריטי / גראנג' אמריקאי וקצת רוק כבד לתיבול סופי, ואני מאושרת.

לילה.


*יום שלישי

הגיבור משחק ביחד עם התינוקת והגור במשחק מורכב שכולל אותו בתור השוטר, ואת אחותו ו"אחיו" הקטנים כפושעים. הוא כולא את הגור מתחת לשמיכה ושולח את התינוקת לדווח בטלפון לשאר השוטרים. אחר כך זה הופך למשחק של רכבות, ואיכשהו גם המשאיות שלו מעורבות בעניין.
אני לא מפריעה להם לשחק, רק מפשרת מדי פעם, כאשר אחד משני ה"בנים" נעשה אלים מדי כלפי התינוקת.
היום חולף לאט, ובאחת בצהריים חברה מסבה את תשומת לבי לפרסומת של סטימצקי - הם מפנים את המחסנים שלהם, ומוכרים ספרים במחירי מציאה. טלפון אחד לבנזוג, ואנחנו מחליטים על תוכנית.
הגיבור הולך לישון, הבנזוג יוצא מהעבודה מוקדם מההרגיל, וכולנו נוסעים לקניון רמת גן למחסנים.
תערובת ספרים מונחת על מדפים, ואנשים נוהרים סביבי, ממששים ונועים בעטיפות כאילו מדובר באפרסקים בשלים. כמו פירות בסופר - גם לספרים האלה אין ריח, אבל טעם יש להם, ואנחנו עורמים ספרים לסל שמחלקים בכניסה.
הגיבור עייף ומטורטר, והוא רואה ילד עם ארטיק.
"אמא, אני רוצה גם ארטיק." אני לא יודעת מאיפה הילד הביא את הארטיק, והגיבור הולך אל אבא.
"אבא, אני גם רוצה ארטיק." הבנזוג גם כן לא יודע איפה מוכרים ארטיקים, והגיבור שלי עושה את הדבר הבלתי צפוי, וניגש אל הילד ואל אמו. הוא מתחקר אתשניהם, מברר היכן מוכרים ארטיקים, וחוזר אל אביו הנדהם - "אבא, ליד הכניסה יש מקרר ארטיקים, ושם אפשר לקחת."
שנינו הולכים לכניסה, מוציאים שני ארטיקי לימון בשבילנו וארטיק אננס בשבילו, וגאים, אוכלים איתו את המתוק-מתוק הזה. גם התינוקת מקבלת ביס.
מסיימים, אוספים את המטלטלין, משלמים, חוזרים למכונית.
הדרך חזרה מתמשכת. כולנו עייפים ורעבים, ויש פקק ארוך. אחרי חצי שעה של עמידה מתמשכת הבנזוג פונה הצידה, משאיר את המכונית בחניה, וכולנו יוצאים לאכול בחוץ.
אחרי שהאוכל מגיע לכולנו נעים יותר, ואפילו המחירים המופרזים וגבינת הפרמזן המפוררת לא מפריעים לנו.
חוזרים לאוטו, נוסעים הביתה, וזהו, היום נגמר. הגיבור בוכה שהוא "לא הספיק להיות עם אבא היום", אבל היום באמת נגמר, וכולם הולכים לישון.


יום רביעי

קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים.
קבענו עם חברה טובה שגרה אי-שם בצפון, וההתארגנות לנסיעה הארוכה כוללת סנדביצ'ים, מוצץ, ומוזיקה לדרך.
באמצע כביש שש, אחרי שהגיבור ואני אוכלים פיתה וחצי כל אחד, מתברר לנו ששכחתי לארוז לדרך בקבוק מים. עוצרים בתחנת "אלונית", ואני כבר מזמינה לעצמי קפה. הגיבור מבקש מיץ ענבים, והבחורה בדלפק מוזגת לו את המיץ לכוס פלסטיק שקופה עם קש.
חוזרים לאוטו, נארזים מחדש במקום, יוצאים.
הנסיעה מתארכת, ואני טועה בדרך מספר פעמים מגוחך, אבל בסוף אנחנו מגיעים. החברה הנהדרת כבר מחכה לנו, עם חיבוק חם וחיוך היישר מהתנור. היא מציגה לגיבור את מטמון הרכבות של ילדיה, והוא שוקע בהרכבת המסילה. אני רעבה בהשפעת הקפה מהדרך, והחברה שלי מכינה לכבודי ארוחה מלאה - תאנים טריות וגבינת עיזים, וסלט חסה, נקטרינה, אגוזי מלך וגבינת פרמזן ברוטב סודי. הגיבור שקוע במשחקיו, התינוקת לועסת נקטרינות, ואני מגלה שאנחנו מצליחות לדבר, שיחה אמיתית, לא "שיחת אמהות" קטועה על ידי צרכי הילדים.
בצהריים היא מביאה שני ילדים הביתה, והבנים נסחפים למשחקים משלהם. קצת חיכוכים של התחלה, אבל הם מתגברים עליהם בלעדינו. הקטנה קצת פחות שמחה מבואנו. בכל זאת - הקטנה שלי צעירה מדי בשבילה, אבל גם היא מוצאת את מקומה.
אחרי הצהריים אורזים עוד אוכל, ויוצאים לטיול לבריכה. בדרך עוברים דרך סדנאת פסלים יפהפיה, והילדים שלי מצטרפים לילדיה של חברתי בשיטוט ומשחק בינות לפסלים. הם משתמשים בפסל של גרעין אפונה בתור כדור, וממציאים כללים סבוכים למשחק פשוט. הפסלת המוכשרת היא אמה של חברתי, והיא סבלנית להפליא למשחק באומנותה.
אני מניקה, ותוך כדי כך מקבלת טלפון מחברה - היא עלתה לשלב האחרון של ‏פרס גפן‏ (פרס גפן מוענק כל שנה ליצירות הטובות ביותר בתחום הספרות הספקולטיבית, והוא נחשב לפרס מכובד בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ).
היא מספרת לי שחברה משותפת שלנו עלתה גם היא לשלב הגמר, ואני מתקשרת לחברה הנוספת ומברכת אותה גם כן. אני כל כך גאה בהן על העליה לשלב הגמר עד שאני לא עוצרת כדי להתעצב שלי אין סיכוי להגיע לשלב הזה. פירסמתי רק "סיפור אחד השנה" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1509‏, ואני לא סומכת עליו שהוא טוב מספיק.
משאירים את שני ילדיה של חברתי אצל סבתא, יוצאים מהסדנא, וממשיכים לבריכה, שם אנו פוגשים את הבן הבכור. פורשים שמיכה בצל, מחליפים לבגד ים, וקדימה - למים.
כלומר - הילדים והחברה שלי הולכים למים. התינוקת נרדמה בעגלה ואני נשארת לידה לשמור עליה. זה בסדר, נעים ושקט לי.
הגיבור שלי מאמץ את החברה שלי, נותן לה פקודות ודורש ממנה להניע אותו במים. היא מצייתת, ואני מקווה שהיא תגיד לי אם הוא הוא יגזים (או לו). אני מגלגלת את העגלה קרוב למים, ונכנסת בעצמי. אחרי שתי דקות התינוקת מרגישה שאני לא לידה יותר, ומתיישבת בעגלה. אני מנסה להכניס אותה למים, אבל היא מוחה בתוקף. מוזר - את האמבטיה בבית היא דוקא אוהבת.
את שאר הערב חברתי ואני מחלקות ביננו. לפעמים היא עם שני הילדים במים, ואני בחוץ עם התינוקת, ולפעמים אני במים עם הגיבור שלי, והיא עם התינוקת בחוץ. תוך כדי ההסתובבויות שלנו נוצר אוכל ותה, ומי שיוצא מהמים יכול להרוות את הצמאונו ולשבור את הרעב. הגיבור מחסל פיתה עם נקניק וחוזר למים. צרעות מתאספות ליד האוכל, ובעקבותיהן מגיע גם דבור, ואני מזדזת לחזור אל המים עם התינוקת. הגיבור שוחה מסביב, צוהל ומאושר עם גלגל ים כחול גדול. חברתי מזגזגת בין בריכת הקטנים לבריכת המבוגרים, ובין שחיה רציפה למשחק עם הגיבור מצליחה ללמד אותי את ברכת השמש, ולהכין לשתינו עוד תה (כי את שלי שפכתי בטעות).
ואז הבנזוג מתקשר. הסיפור שלי, זה שלא האמנתי בו (ואולי בעצם לא האמנתי בעצמי) ‏עלה לשלב הסופי‏ . אני מתקשרת במהירות לחברותי, ומסתבר שהן ידעו כבר בצהריים שעליתי לשלב הבא, אבל החליטו לתת לי לגלות בעצמי במקום להרוס לי את ההפתעה.
השמש שוקעת, והערב נושר עלינו. כולנו מחליפים בגדים, ועוד חברים מצטרפים, מביאים עמם גורגונזולה וסטילטון. אוכלים, שמחים, מדברים.
הילדים עייפים, ואני רואה את הנסיעה שעומדת להגיע. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מבטיחה לגיבור שנחזור בקרוב. גם אני אתגעגע.
עוד חיבוקים, וחברתי חוזרת עם בקבוק מים מלא, שלא נהיה צמאים בדרך הביתה, וזהו.
הדרך הביתה קצרה יותר, שני הילדים ישנים מהרגע שאנחנו מתחילים לנסוע עד שאנחנו מגיעים הביתה, והערב נפלא וארוך.

ברכות על הסיפור flower hug
(גם לי יש חדשות- סיפור שלי עומד להתפרסם באנתולוגיה "עקלקלות", שיוצאת לאור ביוזמת עמותת אנוש ואיגוד הסופרים).
חיבוקים מהירים ונישוקים. גם לנו היה כייף מאוד מאוד.
אני פה והולכת לקישורים שיש פה.
בקרוב אחזור.flower
סחתיין עליך.
אנחנו תמיד ידענו שמגיע לך לפחות מקום ראשון, בגלל זה אנחנו פה מול הבלוג שלך כבר איזה שנה-שנתיים...
happy
תקציר השבוע הקודם -
יום חמישי (שחסר) - נסענו למוזיאון למדע שבבנין הטכניון הישן. הילדים היו מותשים, אני הסתובבתי עם עגלה כי חשבתי שיהיה לי קשה עם מנשא, מה שהתברר כטעות גדולה, לא היה מקום נוח לשבת ולהניק, הגיבור התעייף מהר, כולנו נעשינו רעבים, ותערוכת הדינוזאורים התבררה כמתאימה לילדים הרבה יותר מבוגרים.
חזרנו מאוכזבים ומרוגזים, אבל לפחות היה סוף שבוע ארוך עם אבא בבית.

השבוע נבלע בין רצף בתי קפה עם אבא שלי (שבילה שבוע בבית ואוהב לצאת איתנו), סיבובי מיחזור ניירות, טיול אחד לגן השעשועים, לימוד משחקי קופסא ("סולמות ונחשים" ו"ריסק"), השתוללויות עם החתול החדש, וימי פיג'מה עמוסי טלוויזיה.
וזוה, נגמר.

יום ראשון

אנחנו לא יודעים איפה המוצץ של הגיבור נראה לאחרונה, ואחרי הפיכת כל הבית (כולל החדרון של החתול החדש), הוא הוכרז כאבוד.
הלילה הראשון עבר בבכי, אבל הגיבור היה מותש מיום שלם של פעילות והצליח לישון עד הבוקר.
בבוקר ראשון הוא היה קצת מעוך וקצת אומלל, אבל בסך הכל מלא חיים ומאושר, וביקש ממני להתקשר אל סבא. חייגתי ונתתי לו את השפופרת.
"שלום, סבא", הוא אומר, "מדבר (מציג את עצמו בשמו המלא). רציתי לדעת האם תהיה מעונין לצאת לבית קפה איתי, עם אמא שלי ועם אחותי הקטנה."
את רעמי הצחוק של אבא שלי יכולתי לשמוע עד החדר השני, ולאח מכן את ההסבר שלו שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
נפגשנו בבית הקפה הרגיל שלנו, והגיבור אכל, ושמר על הכפיות של התינוקת (כדי שכאשר היא תשתעמם היא תוכל לקבל כפית ולשחק איתה), ובכלל, התנהג רגוע באופן מפתיע יחסית ללילה הסוער שעבר עליו.

באמצע הארוחה נכנס זוג צעיר ועל חולצתו של הגבר תמונה גסה. הגיבור שאל אותי מה מצויר שם, ואילתרתי משהו בסגנון של "כתוב שלאנשים אסור להכנס לשם, זו סתם חולצה מוזרה." אבא שלי הבריק עם התשובה "אני לא מכיר את השלט הזה, זה לא תמרור תקני, ואני לא מבין אותו."
התשובה של אבא שלי סיפקה את הגיבור, וסיימנו לאכול. המשימה שעמדה בפני היתה לעייף את הגיבור מספיק במשך היום כך שכאשר נגיע הביתה הוא ירדם מיד, ולא יזדקק למוצץ שלו.
הלכנו לחפש לו קופסאת חיסכון בין חנויות שונות ברחוב ראשי בעיר שכנה. אחת היתה פלסטיקית מדי, אחרת לא ברורה. בסוף הוא מצא אחת שמצאה חן בעיניו. אמנם מסין ועטופה בניילון מיותר לחלוטין, אבל בכל זאת - משהו. ביחד עם הקופה קנינו גם לייזר עבור החתולים, שמצורף אליו פנס. המשכנו לטייל ביחד, שוחים באוויר החם אבל נהנים אחד מחברת השני. עצרנו לפוש ליד הספריה הציבורית, הרכבנו את הסוללות בתוך הפוינטר, והמשכנו אל המכונית.
תכננתי לנסוע למחזר את פחיות המשקה שהצטברו אצלנו, אבל המכונה לא עבדה, ולכן המשכנו לחנות משקפיים, לאסוף את עדשות המגע שמחכות עבורי כבר יותר מחצי שנה. הילדים השתלטו על פינת המשחקים בזמן שהמוכרים חפרו בארונות כדי למצוא את המרשם שלי, שאבד בינתיים. נפרדנו לשלום, כל ילד קיבל בלון, ויצאנו.בחנות סמוכה מצאנו ארנק חדש לבנזוג, וחזרנו למכונית והביתה, שם הבנזוג כבר חיכה לנו. ארוחת ערב - פיצה לא אפויה דיה, אבל עם גבינה נוזלית וטעימה, וזהו.
הגיבור נרדם בקלות יחסית, עם הפנס החדש בידו באחת וטרקטור קטן בידו השניה.

ילד בית הולך לגן בלי מוצץ happy
שהוא צוחק כי לפעמים אנשים צוחקים כaמדברים אליהם בצורה נעימה, ושהוא בשום פנים לא צוחק על הגיבור שלי.
הסבר יפה!
*יום שני*

הבנזוג יצא לאימון של יומיים, ואני יצאתי למשימה - יומיים של חד-הוריות מאולתרת.
קבעתי עם חברה בבית קפה של שוקולד בעיר צפונית. נסענו בכבישים פנויים, עקפנו את "איקאה" הענקית, ונכנסו עמוק לתוך איזור תעשיה מוצף לחות.
ארוחת בוקר ב"מקס ברנר" מלווה בשוקולטה מוקצפת עבור הגיבור, גרנולה עם פצפוצי שוקולד עבור שנינו (הגיבור חיסל הכל), ולחמניות מתוקות וממרח שוקולד עבורי. התינוקת אכלה סלט.
רשימת סידורים הובילה אותנו לאחד מעשרות הבנינים הגדולים שיש שם, ובכל קומה מכונות מקפצות, מטלטלות ומזמרות. הגיבור מצא לעצמו מטוס פלסטיק, התיישב בו, וסירב לצאת. כך אני והתינוקת הסתובבנו בין חנויות משקפיים, נעליים וספרים, והגיבור צלח עננים, נלחם באויבים ופילס את דרכו אל החלל וחזרה. פעם אחת הצטרפנו למסע שלו, והתבקשנו ללבוש את מסיכות החמצן שלנו. במזל זכרתי לארוז את דלק המטוסים המיוחד בבגאז' של העגלה, כך שיכולנו לטוס רחוק יותר מהרגיל.
חברה שניה התקשרה וביקשה להפגש איתנו באותו מקום, לכן שמנו פעמינו חזרה למקס ברנר, הפעם לארוחת צהריים. השטרות התעופפו מהארנק שלי, אבל החלטתי שעל יום שלם במיזוג ושוקולד - מותר להוציא כסף.
אחרי האוכל יצאנו שוב, ברגל, לחפש דברים שלא צריך. צהריים, חם ולח, אבל הלכנו לנו ברגל יותר משעתיים, מסתובבים בין חנויות שטותיות שאין בהן ולו דבר אחד ששווה את מחירו. בארבע חזרנו למכונית, הפעלנו את המיזוג במלוא העוצמה, וחזרנו הביתה.
בבית שקט. אפילו החתולים מתגעגעים לאבא.
אוכלים, רואים טלויזיה, גולשים במחשב, מתקלחים.
סיפור אחרון ודי, והגיבור נכנס למיטה שלו בלי טענות. פעם אחת הוא מציין שהוא מתגעגע למוצצי שלו, אבל זה הכל. פחדתי לשוא. הוא נרדם בקלות, ואני רואה עוד קצת טלויזיה והולכת למיטה גדולה וריקה עם התינוקת.

יום שלישי

אני מתעוררת בגלל תינוקת בוכה. היא התהפכה והתהפכה במיטה, ונפלה ממנה, בהעדר הגוף המגן של אבא ומחסום השמיכות שהוא מכין לה בכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה.
הבכי נגמר מהר, אבל אנחנו כבר ערים. כולנו עייפים מאתמול, ולאף אחד אין חשק להתלבש או לצאת מהבית. יושבים, רואים טלויזיה, משתוללים. הגיבור ממציא משחק אחרי משחק, והתינוקת יושבת לידו ומדי פעם מוחאת כפיים.
בערב חברה מבקשת שאבוא לעזור לה - היא צריכה מישהו שידרבן אותה לשבת ולהכין שיעורי בית לקורס. אני מתנה את הגעתי בשעת החזרה של הבנזוג מהמילואים.
בחמש הוא חוזר.
בשש וחצי אנחנו יוצאים.
נוסעים לגבעתיים, יושבים בבית עתיר חתולים ומזון טבעוני במשך שלוש שעות, ונחמד לנו. התינוקת רודפת אחרי החתול הידידותי יותר מבין השניים, הגיבור משחק איתי בכל מיני שטויות במחשב, ולאח מכן אנחנו עוברים לסלון ומשחקים בגילגולי כדור. התינוקת מצליחה להשתלב במשחק נהדר - היא תופסת את הכדור, מלקקת אותו, וכאשר מבקשים ממנה יפה היא מניחה את הכדור על הרצפה, מחייכת ומוחאת כפיים לכל מי שמסתכל.
הגיבור נכנס לשעת ההשתוללות שלו, ואני אורזת את הילדים, נפרדת מהחברה שלי, ואנחנו חוזרים לבית שלנו, החמים כל כך, כעת שהבנזוג נמצא בו.
הגיבור לא מחליף בגדים - הוא נכנס למיטה ונרדם כמעט מיד.

"את תסתדרי עם שני הילדים כשאהיה במילואים?" הבנזוג שואל, ואני מהנהנת. יש לי ברירה?

יום רביעי

טלפון מצלצל באחת עשרה וחצי, ואני מתעוררת בפליאה. התינוקת עדיין ישנה, הגיבור התעורר, הלך לסלון והדליק לעצמו טלויזיה.
גוררת את עצמי לסלון בקושי, בודקת אם הילד בסדר. הוא לא רעב או צמא, ואני חוזרת למחשב, להרוויח קצת זמן לבד.
פורסת תפוחי אדמה ומכניסה לתנור, שיהיה משהו מבושל בבטן. הגיבור בינתיים מאבד את פנס הלייזר החדש שלו, ואני לא מוצאת אותו בבית. אני משכנעת אותו להניח לענין - אולי הבנזוג יצליח למצוא אותו בערב.
קובעת לאחרי הצהריים עם חברה שיש לה בן בגיל של הגיבור. הם לא נפגשו מזמן, ואנחנו נהנות לבלות אחת עם השניה.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
אוף.
אוכלים פיתה עם ממרח ויוצאים מהבית. אני שומטת את הגיבור אצל החברה שלי וילדיה, ונוסעת למקום העבודה החדש שלי, לחתום על חוזה. התינוקת מתרוצצת על שטיחים מקיר לקיר ומהפנטת אנשים בחמודיותה, ואני מבקשת הבהרות אחרונות לפני החתימה.
מסיימים, יוצאים, נוסעים. בדרך מקבלת דיווח מהחברה - הגיבור לא רוצה לשחק עם החבר שלו. הוא רוצה לשחק לבד. בדרך הביתה נדבר על זה, אבל בינתיים אני מאיצה כדי להציל אותה מהילד הבלתי-חברותי שצמח פתאום.
כאשר אני מגיעה הילדים מתרוצצים ביחד, צוחקים ומאושרים. אני מניחה את התינוקת על הרצפה, והיא מסתכלת עליהם וצוחקת. כאשר אני ממלאת לעצמי כוס מים התינוקת זוחלת אחריהם אל גרם מדרגות ומתחילה לטפס. אני תופסת אותה במדרגה השלישית ומחזירה אותה לרצפה. זו התקדמות מוטורית יפה, אבל לא כאשר אני לא יכולה לשמור עליה.
יוצאים לפארק בעיר סמוכה. אנחנו פורסות שמיכה ויושבות עם חתיכות גזר ומלפפון, והילדים מתרוצצים בין המתקנים.
אחרי שעה הגיבור חוזר אלי, מיוזע ומלוכלך. יש ילדים שסובבו את הקרוסלה מהר מדי, וזה לא היה לו נעים. חוץ מזה - הוא לא צריך אותי.
נפרדים לשלום, נוסעים הביתה. הוא נרדם בדרך אבל מתעורר כאשר מניחים אותו במיטה.
אוכלים.
הוא עושה מקלחת וחוזר למיטה, הפעם לכל הלילה.

תשמעי, את חייבת לכתוב ספר. כמה שאת כותבת מקסים.
שעות עוברות, ותפוחי האדמה לא מוכנים. בפעם השלישית שאני בודקת אותם אני מבינה ששכחתי להדליק את התנור.
hilarious
אני רק חיבוק
hug
שלום לכל המחבקות hug חזק בחזרה.
ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.
יום ראשון

הבוקר עובר כמו כדרכם של בקרים, ובצהריים הגיבור נופל במיטה וישן. עוד ניצחון קטן של הגמילה מהמוצץ. הבנזוג חוזר מוקדם מהצפוי, ואנחנו מחליטים על תוכנית מיוחדת לערב - נוסעים ביחד לבקר חברים שגרים בעיר גדולה, לוקחים איתנו חומרי יצירה בשבילי, מחשב בשביל הבנזוג, חיתולים ד"פ בשביל התינוקת, וחיבוקים בשביל הגיבור.
בבית החברים מתאספים. המטרה המוצהרת של הערב היא לוודא שחברה טובה שלי תסיים את עבודתה, אבל המטרה האמיתית היא להפיג את שביזות יום א' בחמימות חברית. הגיבור מסתובב, מחפש תעסוקה ומוצא אותה. תחילה הוא משחק עם החתולים, אחר כך עם אחותו ולבסוף פשוט רץ במעגלים, כמו כל ילד בן חודש וחצי לחמש, בשעה מאוחרת מדי של הלילה.
מדי פעם אנחנו קוראים לו להרגע, והוא מצליח, אבל ככל השערב מתאחר הוא מאותת לנו שהוא לא מסוגל יותר, ואנחנו אורזים את המשפחה וחוזרים הביתה, אחרי שהחברה שלנו מסיימת את עבודתה.
הגיבור בוכה שהוא מתגעגע למוצץ שלו, אבל הבכי נקטע באמצעו ואנחנו רואים שהוא ישן במיטה, חמוד וחמים, והולכים גם אנחנו לישון.

*יום שני*

קמים, מתארגנים, יוצאים.
נוסעים צפונה, להפגש עם חברות שלי בבית קפה (כן, עוד אחד, לא לצחוק, נקודות!), ומשם למחסן תחפושות בקיבוץ. עוד יומיים כנס (‏‏‏http://fantasy.sf-f.org.il/2008‏‏), וצריך להתכונן.
המחסן עמוס בתלבושות מכל התקופות. נסיכה, מלך ואינדיאנית שוכנים לצד חרבות, אקדחים, שריון גוף ופפיונים מצחיקים. אנחנו, השלוש המבוגרות, חולפות בין הבגדים הרקומים כילדות שהגיעו לבית חלומותיהן. אנחנו מחליפות תלבושות במהירות, מלכה מוחלפת בפיה שמוחלפת במכשפה, והצחקוקים מתגברים.
הגיבור פחות מאושר. "אמא, אולי תלבשי כבר את הבגדים הרגילים שלך ונלך הביתה?"
הוא מצליח למצוא עניין מסוים בריצה לאורך מעברי הבגדים ורשרוש בפעמונים שרקומים עליהם, אבל לא לזמן ארוך מספיק.
ואז - הצלה.
המוכרת מוליכה אותו למאגר האקדחים שלה, והוא מוצא שם אקדח ירוק, חייזרי למראה, שמשמיע קולות מסוכנים. הגיבור שלי הופך לחייל, והוא יורה על כל הרעים שבאים להתקיף אותנו. מכל מקום הם צצים - מאחורי שמלה זנוחה, מתחת לחצאית, ואפילו בין המחוכים התחבא לו רע אחד, שהגיבור חיסל במומחיות ראויה.
משלמים.
נוסעים.
לא חוזרים הביתה, אלא נוסעים לחברה טובה, להתארח אצלה ולהסתכל על תחפושות שיש לה.
שלושה מארבעת ילדיה נמצאים בבית, והם עטים על התינוקת והגיבור. התינוקת מועברת מיד ליד, מחייכת ומגרגרת, ומדי פעם מונחת על הרצפה ומתחילה לזחול במהירות אל אחת משתי הכלבות.
הגיבור בוחר להשאר מול הטלויזיה. הוא רואה סרט על רובוט גדול וחייכן, ומדי פעם מדבר אל המסך ומעיר כאשר דברים לא הגיוניים בעיניו. אחרי שהסרט נגמר הוא חובר לילדים האחרים, וצץ רק כאשר האוכל מגיע.
ואני?
אני יושבת עם ספל קפה שני שאני מסיימת עד תומו לפני שהוא מתקרר, וחושבת שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד בעיר הומה.

איזה באסה שאנחנו לא שכנות....
hug
ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.

cry
זה פשוט לוחץ לי על כפתורים מאוד מאוד רגישים..ויכול להיות שבעתיד הלא רחוק, בתקווה שאצליח לשרוד עוד שנה בחינוך ביתי ואז לבטח אהיה במצבך, רק נדמה לי שהרבה יותר חרדה ממך ושבורה ממך (לפחות כך נדמה לי).
מאחלת לכם שתהיה לכם שנה מוצלחת ובכלל גדילה מוצלחת ומאושרת שתצליחו למצות את הרגע ושכל רגע יהיה רווי באהבה .שגיבור יגדל להיות גבר שעומד על דעתו, שיהיה מאושר ושמח וכמובן בריא. אמן .
ניפגש בדפים אחרים קרוב לוודאי.
(עוד לא קראתי את יום ראשון ויום שני)
ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
אני מהססת בין הצורך להחזיק אותו חזק, צמוד אלי, לבין הצורך לשחרר, כי זוהי החברה שבה אנחנו חיים, והוא צריך להשתלב בה. אלו הם חייו, ויש גבול לשליטה שלי עליהם, אפילו בגיל הזה.
ההחלטה לשלוח אותו לגן היתה מוצדקת לגמרי. אני עדיין מאמינה ב חינוך_ביתי‏‏‏, וחושבת שזו הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, אבל היא מחייבת חברה, ואת זה אין בסביבה שלי. לא למשפחה עם מכונית אחת (שנמצאת אצל הבנזוג), ולא ברמת ההכנסה שלנו. כאשר נהיה עשירים יותר ונגור בקומונה - אז הילדים יהיו מבוגרים מכדי להנות מזה. לפחות אם הילדים שלי ירצו לחנך את ילדיהם בחינוך ביתי, אני אוכל לתמוך בהם.

לא רוצה לפרט, אבל הדברים שלך נגעו בי. מאוד.
שככה אמורים לחיות - עם ילדים ומבוגרים אחרים בסביבה. לא מנותקים בבית אחד
כן.

flower

ימי סוף החופש, ואני כבר נפרדת מהגדול שלי, ומהבלוג הזה. הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
תודה על השיתוף בתובנות - מעניין אותי מאוד לאחרונה, לאור העובדה שביום ב' חל ה-1 בספטמבר happy

את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע? הוא הרי נכנס לגן בשנה הקריטית, של מעבר מ"הסינור של אמא" ל"לשחק עם החבר'ה". זה לא מהפך של גיל שנתיים ולא של גיל שבע - בדיוק של הגיל שלו.

הוא כבר לא ילד בית, הוא כבר ילד גן במלוא מובן המילה, והחופש הזה הבהיר לי עד כמה התרחקנו אחד מהשניה, ועד כמה הוא התקרב לילדים אחרים.
את חושבת שלו היה נשאר בבית לא היה מתרחק ממך? כלומר, אולי זה גם הגיל שקובע?
גם בעיני זה עינין של גיל. מאוד קשה לי לסמן את הנקודה על הרצף ולקבוע מתי הגדולה (אלוהים אדירים! גדולה?! חודש לארבע ) הפכה מתינוקת לילדה. עצמאית, דעתנית, דברנית כנראה שאני קולטת לאט. כמו שקלטתי בערך כשהייתה בת שנתיים שכבר לא צריך להניק לפי דרישה happy וכדאי מאוד לשים גבולות. אני מסתכלת על האפרוח הקטן והמתוק ואני יודעת שיום אחד גם הוא ילך, ידבר, ירוץ וימתח את חבל הטבור שמחבר אותו אלי יותר ויותר ויותר. זה יהיה כואב ומרגש עבורי ומלא התרגשות וגילוים עבורו. כנראה שזה טבעו של עולם.

תגידי מה עם ההתמחות?

את מאוד מוזמנת גם אלינו בביקוריך בצפון. מבטיחה לדאוג לאוכל ביתי ולחסוך לך הוצאה על המסעדות. happy

בהצלחה בשנה החדשה, בעבודה החדשה ובכלל.

hug
מימה - אכן, באסה. אתמול אכלתי מנגו ודמיינתי את סלט עלי הבייבי-רוקפור-תאנים-אגוזים שלך....
נקודות - אני שלמה עם הבחירה שלי אחרי הרבה זמן של התמודדות. זה לא קרה בין לילה, כמו שאת יודעת. יש לך עוד שנה בבית איתם! איזה כיף לך! תודה על הברכה, ו hug
שביל hug גדול גם לך.
טלי - hug
מיצי - hug (תפתחי כבר יוזר באלג'יי!)
קרוטונוית - אולי, אני לא יודעת. הוא בהחלט יצור חברתי יותר ממה שהוא היה לפני כן, אבל נאי רוצה לחשוב שאם הוא היה נשאר איתי בבית השחרור היה שונה. רך יותר, אולי. ואולי לא היה הבדל. לא יודעת, כאמור.
ניצני - hug גם לך happy
פיצה - תודה על האיחולים. אכן, קשה להתבגר....
יום ראשון

יום אחרון של חופש.
בבוקר הגיבור בוחר להשאר עם התינוקת במשפחתון אליו היא תתחיל ללכת ממחר. בצהריים הוא והתינוקת אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו שותים קפה ביחד-לבד. אחרי שעה אבא שלי מזעיק אותנו חזרה - יש לו עבודה דחופה, וצריך לקחת את הילדים. אנחנו אורזים את הסלט ושאריות הכריך, ויוצאים.
בערב כולנו ביחד.
התינוקת ישנה, הגיבור משחק לידי. הוא מגלה מחדד עפרונות, והוא מחפש עפרונות בכל הבית כדי לחדד אותם. בכל פעם הוא יוצר להם חוד חדש ומביא אותם לביקורת אצלי. אני "נדקרת" מהם, מעווה את פני, ומוסרת אותם חזרה אליו אחרי שהם עברו את הבדיקה בהצלחה. אחרי שהוא מחדד עשרה עפרוות הוא מעלה הצעה - הוא רוצה שאדביק אותם לגב שלו וכך הוא יתחפש לקיפוד וידקור את כל מי שמנסה לתקוף אותו.
אני מסרבת - לא מתאים לי ילד מתרוצץ ולגבו עפרונות מחודדים.
בכי, דמעות וזעקות שבר. הילד עייף. אני מושכת אותו עוד קצת, ואנחנו מנקים ביחד את המטבח, עורמים כלים במדיח, מדברים על חובות וזכויות של מבוגרים. בסוף השיחה הוא מחליט להשאר ילד, כי אמנם ללכת לישון מוקדם זה לא כיף, אבל גם לסדר את החדר שלו (שזה מה שמבוגרים עושים) לא נשמע לו כיף כל כך.
אני רעבה. מוציאה מהמקרר את שאריות הכריך מהצהריים ומתיישבת מול הטלויזיה. הגיבור סרוח לידי על הכורסא. אני מציעה לו מהכריך (ביצה קשה, ממרח גזר, נבטים), אבל הוא מסרב (כמובן. איכס. נבטים). אנחנו צופים בדני זוקו מנצח במירוץ מכוניות ולאחר מכן רודף אחרי סנדי היפה בניות לבמות מתהפכות. הגיבור נרדם לפני כותרות הסיום, ואבא שלו מעביר אותו למיטה.
ורק אז אני מבינה - מחר הוא מתחיל ללכת לגן חובה. אין יותר בקרים מאוחרים, אין יותר מריבות על כיבוי הטלויזיה, אין יותר "משעמם לי", ואין יותר חיבוקים סתם ככה באמצע היום.
ופתאום, חזק חזק, צובט לי.

הבלוג ימשיך בדף שני_ילדים_יצאו_לדרך‏.
תודה לכל האוהבות, המחזקות והמחבקות שעברו כאן בשנה האחרונה.
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף ילד_בית_הולך_לגן:
קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.