דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
זוגי: "קדימה, תלחצי חזק, עוד שתי לחיצות והיא תהיה בחוץ! עוד שתי לחיצות ותוכלי לנוח!"
אני (בטון בכייני): אתה תוכל לנוח, אני אצטרך לטפל בה! (זוג_צעיר‏‏ מתוך מה_אמרתי_בלידה‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
שני_ילדים_יצאו_לדרך  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
המשכו של ילד_בית_הולך_לגן‏
*יום שני*

בלילה הוצאתי את התיק הישן של הגיבור, הכנסתי חיתולים רב פעמיים, שלושה טיטולים, בקבוק ריק, בגד להחלפה.
אין מוצץ, אין פורמולה, אין רגשות אשמה. אותם השארתי בבית. בניגוד לסיבוב הקודם - הפעם אני שלמה עם השליחה שלה למשפחתון. אני סומכת על המטפלת, וטוב מכך - אני סומכת עליה ועל עצמי שנדע להתמודד עם הפרידה. כן, עדיף היה אילו הייתי יכולה להשאר איתה בבית עוד שנה-שנתיים-עשר, אבל אי אפשר. מה שאפשר לעשות הוא לשלוח אותה למקום האינטימי, הגמיש, והקרוב ביותר לראיית העולם שלי.

בבוקר הוצאתי את התיק הנוכחי של הגיבור. יש שם מים, סנדביץ', ירקות, בגדים להחלפה, כובע. הגן שלו עובר דירה בגלל סכסוכים עם העיריה. אנחנו יוצאים להפגנה, ואני אומרת לו שהיום הגן יהיה בחוץ, על הדשא.
"אני רוצה ללכת לגן הישן, עם הגג, כי אחרת יהיה לי חם מדי!"
אני מסבירה שהבנין החדש של הגן עדיין לא מוכן, וזה פותח בכי נוסף. הוא צריך את המבנה הישן, הוא מכיר אותו, וקשה לו לעזוב את המקום ההוא.
מתארגנים לאט. שאריות החופש מכבידות את תנועותינו.
הבנזוג לוקח את התינוקת. היא מחייכת וצוחקת, נהנית מההנפה לגובה, לא יודעת לאן היא נלקחת עדיין. ככה זה עם תינוקות - הם מושלכים למקומות לא ידועים וצריכים להתמודד עם העולם לבדם.
הוא מצלצל מלמטה - שכחנו להעביר את הכסא של הגיבור לאוטו השני, והגיבור ואני מתחרים על צחצוח השיניים וההתלבשות. תוך עשר דקות שנינו מוכנים ויורדים. לוקחים את הכסא, מנופפים לשלום לאבא, נוסעים לגן המאולתר שעל מדרגות העריה.
הגיבור פורץ בריצה אל גן השעשועים, והוא וחבריו נבלעים אל בין המתקנים הצבעוניים כאילו לא התראו במשך חודשים. אני מתיישבת על הדשא בין האמהות האחרות. שרים, מדברים, אוכלים קרטיבים, עונים לשאלות של עוברי אורח, מדגמנים לצלמי עיתונות. פעם ראשונה שאני משתתפת בפעולת מחאה שקשורה לגן. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.
אחרי שעתיים אני מתקשרת למשפחתון. ברקע שקט אבל המטפלת מבקשת שנבוא - לתינוקת קשה.
נוסעים, מגיעים.
התינוקת יושבת בינות לצעצועים, מקישה על חלקם, מדברת לאחרים. כשהיא רואה אותי היא מחייכת ופוצחת בזחילה נמרצת. חיבוקים, נשיקות, הנקה. הסדר הידוע של הפעולות. אני זוכרת אותו מימי המשפחתון של הגיבור.
התינוקת עלי, הגיבור משתלב בין התינוקות האחרים. הוא מתגעגע לצעצועים הפשוטים, בונה לעצמו מכונית מארבעה גלילים וקוביה. כאשר התינוקת ואני מוכנות לצאת - הוא עסוק ומבקש להשאר עוד. בהסכמת המטפלת אנחנו מגיעים להסכם מצחיק - הוא נשאר במשפחתון, אני חוזרת הביתה עם אחותו.
צהריים.
התינוקת ישנה. הגיבור חוזר עם המטפלת אלינו, והיא מתפעלת מהנימוס שלו, מהדיבור. אני מחייכת, יודעת שהיא לוקחת לעצמה חלק מהקרדיט על האופן שבו הוא התבגר, ולי אין בעיה לחלוק את זה. הוא היה שם כמעט מחצית מחייו, אין ספק שהיא השפיע עליו רבות.
הגיבור רואה טלויזיה, אני מול המחשב. אחרי שהתינוקת מתעוררת אנחנו עוברים לסלון, רואים ביחד תוכניות של "הופ".
אני נרדמת על הספה, והגיבור מכסה אותי בשמיכת פוך. מתעוררת מהחום, ומגלה שהבנזוג בבית. הוא מכין לי קפה קר, רוחץ את הגיבור ואני רק מכינה טוסט עם גבינה לארוחת ערב סמלית.
לילה.
עוד אחד בספטמבר עבר. כבר לא בחינוך ביתי, כבר לא עם התינוקת בבית, בקרוב עבודה חדשה, ולכן דף חדש.

שני ילדים ואמא יצאו לדרך, בים-בם-בום.

בים בם בום flower
קוראת.
מאמינה שיצאתם לדרך והיא תהיה טובה flower
קוראת.
מאמינה שיצאתם לדרך והיא תהיה טובה
קוראת גם, כמובן. happy
מאמינה שיצאתם לדרך והיא תהיה טובה
דרך צלחה!
דרך צלחה!
אורזת לכם חיבוקים ונישוקים ואהבה צידה לדרך.
יום שלישי

בערב עובר קשר טלפוני - אין גן למחרת.
אנחנו קמים מאוחר, נוסעים למשפחתון, ואני מעבירה את התינוקת ואת הגיבור אל המטפלת, וחוזרת הביתה.
שקט, רק שני חתולים בבית. אני מול המחשב, עובדת, אוכלת, שותה עוד קפה במלואו, כשהוא עדיין חם. בצהריים - טלפון מהמטפלת. התינוקת נרדמה, והיא רוצה לוודא שאני אשן גם.
בשתיים החזה משפריץ מעצמו, ואני נזכרת לשאוב. יושבת מול המחשב, המהומה של המכונה מלווה קריאה בבלוגים של נשים אחרות, חלקן עובדות, חלקן מגדלות את ילדיהם בבית, חלקן רווקות הוללות.
אני מגיעה למשפחתון אחרי הצהריים. התינוקת יושבת במרכז מעגל צעצועים ומדברת אליהם. הגיבור ליד המחשב, מתבונן בבתה של המטפלת משחקת ומסבירה לו את מעלליה. בידו הוא אוחז קציצה צמחונית ביתית ופסטה. התינוקת רואה אותי ומיד מתחילה לזחול אלי. היא לא בוכה, רק קצת עגומה.
מניקה, מחבקת, מנשקת. הולכים הביתה.
בבית התינוקת צמודה אלי עד הלילה (וגם קצת בלילה). היא יונקת מעט, בעיקר מלטפת ונוגעת, מוודאת שאני לצידה. הגיבור שמח - הוא נהנה להיות הגדול בין הקטנים.
ארוחת ערב חפוזה, וכולם הולכים לישון, אפילו התינוקת נרדמת מהר, מותשת מיום שלם ב"עבודה". ואני רגועה - היא מסתגלת.

יום רביעי

הוא עדיין לא תם, אבל הוא חשוב.
בעיות מיקום הגן של הגיבור נמשכות, ולכן שני הילדים היו שוב אצל המטפלת. התינוקת עוברת לידיים שלה עם מחאות מועטות, ואפילו כאשר אני ממתינה מתחת לבנין אני לא שומעת אותה בוכה. כאשר אני מגיעה לאסוף אותם, הם בפינת החי שבבית הספר הסמוך. הגיבור מקפץ בין הארנבות, והתינוקת מקפצת במקומה, מחכה שאקח אותה לידי.
בשיחה עם המטפלת מתברר שהתינוקת לא רוצה לשתות חלב אצלה. היא אוכלת יפה, שותה מים, משחקת, רבה עם תינוקת אחרת על צעצועים, מדברת עם כולם, ובוכה מדי פעם. בקיצור - היא משתלבת. המטפלת אומרת שהיא מתחילה להבין אותה, הסימנים של התינוקת נעשים לה ברורים יותר, והכי חשוב - היא מסתדרת מצוין עם חיתולים_רב_פעמיים‏. נהדר. גם כדור הארץ מרוצה.
התינוקת לא מתנפלת עלי ביניקות ארוכות כמו עם הגיבור. היא מעדיפה להצמד אלי פיזית ולהסתכל סביב. ההנקות הארוכות מגיעות בערב, כאשר אנחנו שוב בבית.
עדיין לא התחילו תסמיני הגן הברורים, אבל אולי המצאותו של הגיבור במשפחתון מרככת אותם. נראה בשבוע הבא, כאשר הגן של הגיבור יהיה גמור, והם יופרדו במשך היום. בינתיים אני יודעת שהיא ישנה במשפחתון יותר ממה שהיא ישנה בבית. גם הגיבור היה כזה. דבר נוסף - היא לא מחייכת אלי כשאני לוקחת אותה. עגמומית משהו. החיוכים מגיעים מאוחר יותר בערב, כשרק שלושתינו בבית.
אני חוששת, אבל הרבה פחות. באמת יותר קל עם ילד שני. אני גם רואה את ההשפעה המיטיבה של החשיפה לחברה בגילאים מאוחרים יותר, גם יודעת שאפשר לסמוך על המטפלת הזאת, והכי חשוב - אני שלמה עם השליחה של התינוקת לשם.

hug יקירותי.
אוהבת אתכן חזרה.
עדיין לא התחילו תסמיני הגן הברורים, מותק, לא בטוח שהיא תגיב בדיוק כמו אחיה. אולי היא תיקח את זה הרבה יותר בקלילות?
בהצלחה לכולכם. אני מרגישה את הקושי בין הרשימות של הפעולות...hug-sad
טוב ובואי נודה שלי קשה...
מצחיק, תכף אצטרך תמיכה על מה שקורה בבית שלכם...
מזל טוב לפתיחת הבלוג החדש, ואיך זה שרק עכשיו אני יודעת עליו? (אפשר להוציא אותה מפולין אבל... וכו')
אוף אנחנו גם צריכות להתעדכן, הלוואי וביקוריכם לא יהיו קצרים כל כך...

נשיקות לכולם

קוראת גם, כמובן.

דרך צלחה!

יום חמישי

לוקחת את התינוקת למטפלת, ומשאירה שם גם את אחיה הגדול. היא עדיין לא בוכה כשאני משאירה אותה שם, או כשאני לוקחת אותה בחזרה. נראה שרצף היום שלה פשוט נקטע כשאני משאירה אותה שם, ומתחדש כאשר אנחנו מתאחדות שוב.
שוב לוקח לה זמן להפשיר אלי אחרי הצהריים. היא לא נותנת את חיוכיה בקלות. הגיבור שמח ומתרוצץ - הוא נהנה להיות הגדול בין הקטנים, ובערב הוא מקבל בונוס - להשאר אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו נוסעים לחברים.
הקטנה עלי, זוחלת, יונקת, ישנה, מתעוררת. חברה מלמדת אותה לשחק "אחת-שתיים-שלוש-ידיים-על-הראש", והיא עושה זאת לצהלות כולם.
בחמישי בלילה אנחנו ישנות מכורבלות, והיא יונקת כל שעה, ואני מבינה איך היא מתמודדת עם הגן. זה לא כמו עם הגיבור, שהיה בוכה ונצמד אלי. היא מופנמת יותר, מעמידה פנים שהכל בסדר, ולא בוכה כמעט, אבל קשה לה.
אני צריכה לזכור את זה כאשר היא תהיה מבוגרת יותר, והעמדת הפנים תשתכלל.

שלום לכל המבקרות האהובות שלי happy
אוהבתאתכן גם בחזרה, הרבה הרבה hug
יום ראשון

קמים מאוחר, נמרחים מול המחשב / טלויזיה. אחרי סופ"ש שבו הילדים היו אצל סבסבתא כל היום, וחזרו הביתה רק בערב כדי לינוק ולישון, אני צריכה יום איתם, אולי אפילו יותר ממה שהם צריכים יום איתי. בסביבות עשר אני מחליטה שכולנו נשארים בבית, ואנחנו יכולים להתפנות ליום פיג'מה אמיתי. הגיבור מזפזפ בין משחקים עם התינוקת, החתול והטלויזיה. בצהריים התינוקת נרדמת ואנחנו אוכלים ארוחה ביחד. כיף לי לשבת ולדבר איתו. אני לא מאמינה שהוא כל כך גדול. כשאני חושבת עליו הוא בן שנה, ובכל פעם אני מופתעת מחדש לגלות שהוא כבר מדבר, אוכל והולך לבד.
אחרי הצהריים, אחרי ערימת תקלות (קקי, בגדים שלא מסתדרים, חיתולים שצריך להחליף שוב ושוב) אנחנו יוצאים לבקר חברות של הגיבור. אחת קצת יותר מבוגרת ממנו והשניה קצת יותר צעירה. הגיבור והאחות הגדולה משתובבים ביחד. התינוקת יושבת במרכז השטיח, מאפשרת לצעירה להחליט במה הן "משחקות", עד שלצעירה נמאס, והיא נוטשת לטובת משחק עם הילדים הגדולים יותר. לתינוקת זה לא משנה - היא פשוט זוחלת אלי ודורשת ידיים וחלב.
אחרי חצי שעה כל הילדים מתייצבים ודורשים שנקפל להם מטוסי נייר. לגיבור יש דרישה מיוחדת - הוא רוצה מטוס עם פתחים להטלת פצצות. אני משכנעת אותו שאחד הקפלים הוא פתח לפצצות, והוא חוזר למשחק, מרוצה.
אנחנו, שתי האמהות, יושבות במטבח ושותות בשקט. הרחש של הילדים מתגבר כשהם מתקרבים, מדי פעם מבקשים שאתקן את מטוסי הנייר שהכנתי להם, אבל לרוב הם מצליחים לשחק בינהם בחדר הילדים.
הערב מתקדם, וכולנו מתיישבים לאכול ביחד. הגיבור מסית את הבנות לזלול טונה מקופסת שימורים במקום לביבות בטטה שהוכנו באהבה על ידי אמן. אני דוקא שמחה מזה, כי ככה נשארות לי יותר לביבות.
לילה, נפרדים לשלום, מבטיחים להתראות שוב בקרוב. אני מקווה שנצליח, עם החברה שלי מהצפון לא הצלחנו להתראות לפני סיום החופש הגדול.
וזהו. במיטה, בלילה, הגיבור נזכר שהוא מתגעגע למוצצי שלו. אני מבטיחה שנדבר על זה בבוקר, והוא נרדם.

*יום שני*

הגן של הגיבור מסודר, ואפשר סוף סוף לפתוח את שנת הלימודים.
כיאות ליום הראשון בלימודים הכל משתבש - אני לא מתעוררת מהשעון המעורר, אחר כך מתגלות תולעים בתיק הגן, שזוחלות מפלפל אדום שנשכח בפנים, ובסוף אני הולכת לאיבוד בדרך לגן.
אבל אנחנו מגיעים, ומתחבקים. אני מתכוננת להשאר איתו כמה שירצה, אבל הוא מטיל את עצמו בשמחה למעגל הילדים הצוהלים, בקושי זוכר לנופף לי לשלום לפני שהוא שוקע במשחק משלו.
אני לוקחת את התינוקת, ושתינו נוסעות אל המטפלת. התינוקת התחילה להפנים כבר שכאשר אני הולכת אני לא חוזרת, והיא ממאנת להפרד ממני. לבסוף אני מניחה אותה בידי המטפלת ויוצאת. מתחת לבנין אני ממתינה, אבל לא שומעת בכי. היא מתרגלת מהר לשינוי באווירה, ואני מציינת לעצמי שוב שכאשר היא תתבגר אני אצטרך לעודד אותה לדבר על רגשותיה. לא תמיד יש מה לעשות, אבל חשוב להוציא אותם, שלא יתמגלו.
יש לי פגישה במקום העבודה העתידי שלי, ואני מאחרת לחזור. אבא שלי אוסף את הגיבור מהגן, והם הולכים ביחד למוסך. בדרך הביתה הגיבור נרדם באוטו, ואבא שלי עולה איתו הביתה ומניח אותו במיטתו. אחרי שאני שואבת חלב, אני יוצאת למטפלת, ואוספת משם את התינוקת. היא אחרי בכי ארוך, ועיניה עצובות אלי.
מתכנסים בבית, נכנסים למיטה, יונקים. היא נרדמת עלי, והחתלתול מגיע להתכרבל גם הוא. הגיבור מתעורר ומצטרף למיטה שלנו גם.
בערב יוצאים לחתונה, ורק בדרך חזרה הביתה אני נזכרת ששכחתי לשאול איך היה לו בגן. הוא עונה - "בסדר", ולא מוסיף.
מחר אני צריכה לדובב אותו. חבל שהתינוקת לא יכולה לספר לי איך היה לה בגן. אני חושבת שהיא מתרגלת, אבל עצובה, ואין לי דרך להסביר לה שבכל פעם שאני הולכת אני גם חוזרת.

*שוויצים*

יצאנו לחתונה, ולבשתי בטעות שמלה לבנה. הבנתי את זה בדלת, וחזרתי לאחור כדי להחליף לשמלה אחרת, שלא תסיט את תשומת הלב מהכלה. הגיבור הסתכל עלי ואמר, "אמא, אני חושב שגם אני צריך להחליף בגדים."
"למה?"
"כי יש לי חולצה לבנה."
הסברנו לו שאף אחד לא יתבלבל בינו לבין הכלה, ולבסוף הצלחנו לשכנע אותו להשאר עם החולצה. טוב שהוא לא התעקש שנחליף לתינוקת את הבגדים, כי גם היא לבשה שמלה לבנה...


התינוקת מדברת!
יש לה ציוץ בקול גבוה שמשמעותו "חתול" או "בעל חיים קטן על ארבע". יש לה ציוץ מיוחד לחתלתול וציוץ מיוחד לחתולה.
היא אומרת "בהבהבהבה" מיוחד בשביל לקרוא לגיבור, ומעין "המהמהםםםם" שמשמעותו "אמא תני לי אוכל עכשיו, עדיף מצד שמאל".
יש גם "אה!" שאומר "התעוררתי, שמישהו יקח אותי על הידיים!", ו"אהה!" שמשמעותו "אבא! התגעגעתי אליך! איפה היית כל הלילה?"
ויש אינספור שירי זחילה שהיא מזמרת במשך היום, וחסרים לי בכל רגע שבו היא רחוקה ממני.

יום חמישי

כל יום מתרגלים קצת. מתרגלים לקום מוקדם יותר בבוקר, להתארגן מהר, להפרד מהר, להיות לבד, כל אחד במקומו מונח.
בצהריים אני אוספת את הגיבור מהגן שלו, מעבירה למטפלת וחוזרת הביתה, לשאוב, משננת לעצמי שחשוב שהתינוקת תתרגל להופעת אחיה באמצע היום, בלעדי, כמו שיקרה החל מיום שני.
בערב מתאחדים שוב, והתינוקת נצמדת אלי ולא עוזבת. היא לא רעבה, צמאה או עייפה, רק נטולת אמא במשך שעות ארוכות מדי. אני פורטת את השינוי שחל בה לפרוטות שרק אמא מזהה - היא מחייכת פחות, צוחקת פחות, צריכה יותר ידיים בשעות אחרי שאני אוספת אותה. בלילה היא יונקת כל שעה וחצי-שעתיים, רק כמה לקיקות ונרדמת מחדש, ואני מרגישה בקפיצת גדילה שלא נגמרת.  
הגיבור מתרגל לגן שלו באיטיות משגעת. כמו נעליים חדשות שצריך ללכת בהן - הכל לא נוח לו. המרחב קטן מדי, הצעצועים שונים מדי, אין לו מגירה משלו, ובכלל - הוא לא מרוצה. הוא מעדיף ללכת למשפחתון ביחד עם התינוקת.
אני יודעת שמדובר בתקופת הסתגלות שתחלוף, אבל בינתיים קשה לכולם.

יום חמישי

שבועות הגיעו והלכו, והרבה יש לעדכן, אך הזכרון מתעמעם, מתפוגג אל האין.
התחלתי לעבוד, והתינוקת הבינה שאין אמא במשך היום. עברנו מספר ימים קשים של פרידות בוכיות והצמדות יתר בלילות. אנחנו עדיין בהצמדות היתר במשך הלילה, ובכי בכל פעם שאני נעלמת מהישג ידה במשך היום, אבל הפרידות בבוקר קלות יותר.
הגיבור משתלב בגן החדש-ישן נהדר. שמח ללכת בבוקר, חוץ מתלונות "אני עייף" הרגילות בכל בוקר. בעיה חדשה - הוא לא מוכן לאכול כלום בסנדביץ' לגן. כל הממרחים שהוא אהב בשנה שעברה הפסיקו להיות לו טעימים, וכרגע הדברים היחידים שהוא מוכן לשקול בתוך הסנדביץ' הם ממרח בוטנים או שוקולד.

ואני עובדת. הרבה. נפרדת מהם בבוקר, נפגשת איתם שוב בערב, ובנקודה מסוימת - טוב לי עם השחרור.

חיבוק גדול.
תגידי, מה עם שוקולד חרובים? זה גם ממרח מלא סוכר ושומנים מוקשים אבל קצת פחות אשפה ממרחי השוקולד. ולגבי חמאת בוטנים, היתה המלצה על איזה סוג בדף ארוחת_עשר_בריאה_ושמחה‏‏ .
וזה בשביל ‏הגיבור‏ . זכרתי שפעם סיפרת שאת כותבת בבאופן בחלון קטנטן והוא משחק במחשב על שאר המסך. אז זה בדיוק בשביל זה. אבל זה כל כך נחמד שאולי לא יבוא לך להמשיך לכתוב tilted החברה שלי, על כל פנים, מוצאים בזה הרבה ענין ושעשוע.
כן, עדיף היה אילו הייתי יכולה להשאר איתה בבית עוד שנה-שנתיים-עשר, אבל אי אפשר. מה שאפשר לעשות הוא לשלוח אותה למקום האינטימי, הגמיש, והקרוב ביותר לראיית העולם שלי.
גריינתי לך.
כבר אמרתי לך פעם שאני מתמוטטת כל פעם מחדש המכתיבה המדוייקת שלך, ומראיית העולם שלך?
אלאן- hug
מימה - לגבי שוקולד חרובים - השמנים המוקשים וכמויות הסוכר מפריעים לי באותה מידה. תודה על המלצת הדף, בקרוב דיווחים מהשטח blink
יום חמישי

חגים באו והלכו. הבנזוג במילואים, יחזור בשבוע הבא, ושגרת החיים כאם יחידה מתנחלת בביתנו. קמה לבד בבוקר, מכינה סנדביצ'ים לבד, מארגנת ילדים לגן לבד, נפרדת מהם לבד, עובדת לבד, אוספת מהגן לבד, מלהטטת ארוחת ערב לבד, מאמבטת לבד, משכיבה לישון לבד. במקום סיפור אנחנו משחקים במחשב או בטאקי לפני השינה - משהו שהתינוקת לא מפריעה לו. המקלחת שלי נדחית לשעה שבה שני הילדים ישנים, ולעיתים - לבוקר.
לא אוהבת להיות לבד, אבל מתיראת מה"ביחד" מתכננת להיות עם חברות, בקניות, בבתי קפה - הכל כדי להמנע מהחברה המשפחתית. לא רוצה שינחמו אותי או שיעזרו לי. מסתדרת לבד, תודה רבה. העזרה של האחרים רק מדגישה את הבדידות שלי.
הגיבור בכה אתמול לפני השינה - הוא מתגעגע לאבא. הוא מבין שאבא במילואים, אבל למה אבא לא חוזר כדי לישון בבית?

ובינתיים, התינוקת מתפתחת - היא אומרת "א-ממממ-א", והבוקר "ב-ננננננ-ננה". מצביעה על השלט שתלוי על דלת המשפחתון - "יום הולדת שנה", מהמהמת וצוחקת, מצביעה לחילופין על השלט שכתוב ביד ועל השלט עליו מצויר פו הדוב, מחכה שאקריא לה מה כתוב, ואז מצביעה ומצייצת שוב.

ילדים גדלים. הזמן עובר. בקרוב הבנזוג חוזר.

*יום שבת*

הבנזוג לקח את שני הילדים לגן השעשועים, והשאיר אותי בבית. תכננתי לאכול בשקט, לגלוש, לראות טלויזיה (להשלים בלוגים), אבל התעצלתי אפילו לצאת מהמיטה לשירותים. ישנתי עד שרגלים קטנות וצעקות הנקה העירו אותי. הגיבור והתינוקת גלשו, התנדנדו, בכו, אכלו גלידה, שיחקו עם אבא, ואני לא הייתי שם.
אני מתנתקת מהילדות שלהם לאיטי, וחוזרת לעולם המבוגרים, ואני לא בטוחה שזה טוב, אבל זה קורה בכל מקרה.

מיצי_החתולה‏ הזכירה לי שמזמן רציתי להשוויץ בשיר של הגיבור:
(לא נגענו, כמו שאומרים)

בתשלי נתן הדקל פרי שחום נחמד.
בחשמן ירד יורד לו על גגי רקד (בלוג_בעיקר_אמא (16.11.2008 21:43)‏)
בתסלו נרסיק הופיע, טבת (ה' דגושה) ברד, ובשבט עלה הפציע ליום אחד!
באדר עלה ניחוח מהפרדסים, בניסן הונפו בכוח כל החרמשים! (אמא, מה זה חרמשים?),
ואייר הכל צמח, וסיוון הפקיר.
ותמוז ואז שמחנו אחר קציר.
תשרי-חשוון-תסלו-חבת חלפו עברו באף.
גם שבט אדר ניסן אייר, אייר תמוז ואב.
ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה, והתחלנו את שירנו מהתחלה!

ושוויץ על התינוקת, שהיא בכלל כבר לא תינוקת, אלא כמעט ילדה:

בבה - הגיבור
מיני (או הברה דומה) - מים
אבא - כל דבר בעולם, חוץ מאבא. לרוב משמש לדיבור ב"טלפון", שיכול להיות גם כן כל דבר בעולם, החל מסלולרי זנוח של אחד ההורים ועד לגרב שנשכחה מתחת למיטה.
ממממה - אחרי תחנונים ממושכים של "תגידי א-מ-א", מלווה בספיקת כפיים והתנפלות על השד הקרוב.
צליל גבוה שמזכיר יללת חתול - החתולה
צליל גבוה שמזכיר יללת חתול אבל קצת שונה - החתול (שברח ולא נמצאו עקבותיו, והגיבור עדיין מדבר עליו מדי פעם).
ההההההם! - עם פה פעור בהתאם

וצחוקים גדולים שגורמים לסביבה לצחוק גם. ההורים שלי מתעקשים שהיא עושה הצגות כמו אחותי כדי למשוך תשומת לב, ואני משוכנעת שהיא בסך הכל מנסה לשמח את הסביבה.


אתמול שיחקנו עם לייזר והרצנו את החתולה בבית. התינוקת התלהבה והחלה לזחול מיד אחרי הנקודה גם היא. אחרי דקה היא הבינה מאיפה האור מגיע, זחלה אלינו וניסתה לקחת מאיתנו את הלייזר. כשהיא לא הצליחה לקחת אותו (הרמתי מעל לראש ולא נתתי לה, תוך המשך הרצת החתולה), במקום לבכות היא חזרה לרוץ עם החתולה, מתגלגלת מצחוק כאשר החתולה ניסתה לזנק על הנקודה.
לרגע אחד ראיתי את הכפילות שלה - היא בו זמנית רצה אחרי הנקודה המבהיקה וגם צחקה על החתולה ש"עובדים" עליה עם נקודה מבהיקה זזה.


התינוקת עומדת והולכת עם עזרה. מדי פעם, כשהיא שוכחת שהיא עדיין לא יודעת לעשות את זה - היא עומדת בלי עזרה. בקרוב היא תתחיל לרוץ, אבל בינתיים נחמד לי שהיא עדיין זוחלת. ככה עדיין יש לי תינוקת אחת בבית.


הגיבור משחק המון במחשב, וכשהוא לא משחק במחשב הוא רואה טלויזיה. בגן אמרו לנו שהוא נראה להן עייף, וחששתי שהוא נמנע מפעילות גופנית כי משהו לא בסדר. בדיקות דם, שתן וצואה היו תקינות לחלוטין. הוא פשוט נהנה לשחק במחשב.
רואים שאני רופאה - כל אמא אחרת היתה מבינה את זה הרבה קודם...



לפעמים אני מרגישה שאני לא עומדת בציפיות האמהיות שלו. כאילו מאז שהכנסתי אותו לגן אני נותנת למישהו אחר לטפל בו, וכשהוא לידי אני מצפה ממנו בעיקר לא להפריע לחיים שלי. שמישהי תגיד לי שאני טועה, בבקשה.

אם אני אגיד לך שאת טועה, אז יצא שגם אני טועה כשאני חושבת בדיוק אותו דבר על עצמי?
המוח שלי במצב פירה, אז אני לא ארחיב על זה.
אוהבת אותך המון . חיבוק גדול!
וכשהוא לידי אני מצפה ממנו בעיקר לא להפריע לחיים שלי.
אלא למה את רוצה לצפות ממנו?..
אני קוראת אותך ואת האהבה הגדולה והרגישות המדהימה כלפי הקטנים שלך ופשוט מתרגשת.
_וכשהוא לידי אני מצפה ממנו בעיקר לא להפריע לחיים שלי_
תמצאי את הזמן לנוח, אין לזה תחליף!
יום שלישי

הגעתי מספיק מוקדם הביתה, ואספתי את הגיבור והתינוקת מהמטפלת. התיישבתי להניק מול המחשב, הגיבור רץ לטלויזיה (וחזר אלי), ובערב הדלקנו נרות.
הגיבור כבר מספיק גדול כדי להחזיק נר בעצמו, והוא מדליק את החנוכיה בזמן שהבנזוג ואני מברכים על הנרות. התינוקת מוקסמת. היא יושבת בכיסא שלה, רוקדת לניגון התפילה, ומוחאת כפיים לגיבור. כאשר הנרות מרקדים היא מושיטה את ידיה השמנמנות אליהם ודורשת "אד'ה!". האש כל כך מרתקת אותה שהיא שוכחת לבכות כשאנחנו לא נותנים לה לשחק עם הנרות.
אוכלים לביבות וסלט, צוחקים, שמחים בחנוכה. חג יפה כל כך.

לפעמים אני מרגישה שאני לא עומדת בציפיות האמהיות שלו. כאילו מאז שהכנסתי אותו לגן אני נותנת למישהו אחר לטפל בו, וכשהוא לידי אני מצפה ממנו בעיקר לא להפריע לחיים שלי. שמישהי תגיד לי שאני טועה, בבקשה.

אוי, אני מרגישה כל כך כמעט בדיוק אותו הדבר, ואני אפילו עוד לא התחלתי לשלוח אותו לגן!
(רק רשמתי אותו, והתחלתי לחפש עבודה)
אני דווקא מעדיפה שמישהי תגיד לי שאני צודקת....

יום חמישי

גיבור - "מי האבא של המחשב?"
בנזוג - "למחשב אין אבא."
גיבור - (בהבעת ניצחון) "אז בגלל זה אני מנצח אותו!"
(כי לו אין אבא שיעזור לו...)


הגיבור בחופש מהגן, המטפלת בחופש מהמשפחתון, והבנזוג לקח יום חופש ובילה את כל היום עם הילדים. אני עבדתי עד מאוחר, ורק בשש הגעתי הביתה.
בשביל זה נלחמנו על שוויון זכויות?

זה לא שאין מה לעדכן - זה שהזמן חולף מהר מכדי שאצליח לתפוס אותו במילים.
אז אני מקווה מחר לראות את שני הילדים יוצאים לדרך בפארק הירקון.
hug
רשימת מכולת -

  • תינוקת צוחקת, מרימה ידיים על הראש, קוראת לאחיה בה-בה, לאבא שלה א-בא, ולחתולה נה-נה. לאמא לא צריך לקרוא - היא באה לבד happy
  • הגיבור מקריא לתינוקת סיפורים, אומר לה מה לעשות, צועק עליה כשהיא לא עושה מה שהוא אומר לה, ומשחק איתה נפלא. מרווח של ארבע שנים הוא אדיר, אבל יש בו יתרונות.
  • אתמול שיחקנו ביחד - אני הייתי ליד הכיור, הגיבור והתינוקת ישבו בסלון. אני הייתי מעבר לגבול, והייתי ה"רעים", והגיבור יצא למלחמה נגדי כי יריתי עליהם טילים. הוא החזיר לי וירה עלי טילים, וניצח בסוף.
  • המלחמה מגיעה אלינו הביתה דרך הגן, שם מתארח ילד מבאר שבע. הגיבור הסביר לי שהוא מקווה שאף טיל לא יפגע לילד בבית שלו. הוא גם אמר שאם טיל יפגע לנו בבית זה עלול להרוס את הרהיטים שלנו, את החתולה, את התינוקת, את דלת הכניסה ואת הקירות. אבל לא את חדר העבודה כי הוא ממוגן - ככה אבא אמר לו.
התקדמות

הגיבור אמר אתמול - "אמא, אני מרגיש שאתם מקדישים תשומת לב רק לתינוקת ולא לי, וזה עצוב לי."

והתינוקת הולכת צעד ונופלת.

איזה מתוק שהוא אמר את זה.
מה ענית לו?
מה ענית לו?
את האמת - שהתינוקת בוכה ולכן קל לנו יותר להעניק לה תשומת לב, ושאם הוא מרגיש שהוא צריך יותר תשומת לב ממני, הוא רק צריך לבקש. ואז התכרבלנו ביחד כמה דקות עד שנמאס לו והוא חזר למשחקים שלו :)
אני חוזרת כבר שבועיים הביתה אחרי שבע בערב, מרוקנת מאנרגיות, מסוגלת לשבת על הספה ולהניק עד שמגיעה שעת השינה שלי. התינוקת נשארת ערה ויונקת - אחר כך היא משלימה את שעות השינה בגן. הגיבור מסתפק במשחקי הבוקר המשותפים.
אני אני צריכה יותר מזה. איפה האמא שהייתי?
*משחקים*

"התקנת את מטול הטילים?"
"כן אמא."
"ואת צינורית הדלק המקולקלת?"
"רק גע...הנה! הצלחתי!"
"טוב, מיכל הלהביור מלא?"
קולות פעפוע מאחור - "כן!"
"והאקדח של התינוקת?"
קולות רשרוש, ותנין ירוק נדחף לידה של האחות הקטנה, מאושרת לרשרש בעוז בצעצוע המוזר.
"כן!"
"אז קדימה לדרך!"

מפלצות אורבות לנו על כבישים ישרים, מאחורי שיחים, מגיחות במטס בלתי מסודר מעלינו, מפתיעות אותנו מצמרות עצים. עשרים וקצת דקות של נסיעה מלאות הרפתקאות עד לגן, שם נפרדים בחיבוק, והגיבור לוחש לי, "אמא, תזהרי מהמפלצות בדרך לעבודה", ואני מחבקת אותו חזק ולוקחת ממנו את מיכל הדלק הנוסף שהוא השאיר בכיס. חוזרת למכונית, מניחה את המיכל הריק של הלהביור על המושב לידי, והוא והמפלצות מתפוגגים בדרך לעבודה, עד למחרת בבוקר.

היי מותק. נראה לי שאת זקוקה לhug-sad .
אחרי שבע בערב זה נורא מאוחר, למה עוד את מצפה מעצמך? זה תמיד כאלה שעות?
משחקי המפלצות בדרך לגן ממשיכים. התינוקת הופקדה על "אקדח טילים" הלא הוא בובת תנין ישנה של הגיבור. היא מנופפת ב"אקדח" באושר, והגיבור צועק עליה שהיא יורה על מכוניות במקום על מפלצות.
לי יש כפתור שיגור מיוחד בהגה, אבל הגיבור קוטל את עיקר המפלצות, ואף מרתיע מפני מפלצות חדשות.
וחוץ מזה? עייפים. סוחבים. תשושים. נהנים. מתחבקים. ישנים. מתעוררים. חיים.
איזה יופי לראות את שמך במה חדש. נשיקות לגיבור ולתינוקת ולאמא שלהם, הלוחמים בדרכים.
הגיבור אומר - "יש גיל שנה, ושנתיים, ושלוש, וארבע, ואינסוף."
אמא אומרת - "חמודי, אין אנשים שחיים עד אינסוף."
הגיבור אומר - "אבל אמא, לפעמים אני לא זוכר בן כמה אני, ואז אני בן אינסוף."
וכל כך הרבה חוכמה שזורה במשפט הזה.
*פורים*

"אמא! הנה עוד ילד שהתחפש לחקלאי!"
מצביע על עוד ילד מחופש לשטן שמסתובב עם קלשון ביד...


השנה הגיבור תכנן והוציא לפועל את התחפושת שלו, כמעט לגמרי בעצמו. הוא התחפש לטיל. תחילה יצאנו לחנות קרובה וקנינו המון קרטונים אדומים, וכובע אחד. אחר כך גזרנו מקום לידיים, סנטר, והדבקנו עם סלוטייפ כדי להחזיק סגור. אבא הכין כנפיים לרגליים, והגיבור היה מוכן כמעט לגמרי, פרט לדבר אחד חשוב. הוא הודיע שהוא לא "סתם" טיל, הוא טיל עם כלי נשק, ולפיכך הוא קיבל גם רובה לירות חיצי פלסטיק, כדי שהוא (הטיל) לא יצטרך להתפוצץ בעצמו.

מקורי, לא?

התינוקת היתה פרפרית, עם כנפיים שהכנתי לה לכבוד ההצגה שהיא השתתפה בה לפני שנה. פחות מקורי, יותר נוח לזחילה.

התחפושת של הגיבור לא היתה נוחה לריצה, ובמשך התכנון וההכנה הייתי צריכה להשתיק כל הזמן את הקול האמהי שפקד עלי לשכנע את הגיבור להחליף למשהו נוח יותר. הקול הושתק בהצלחה, הגיבור קיבל את התחפושת שהוא רצה, ואחרי חמש דקות בגן הוא נחלץ ממנה ולא חזר אליה יותר.
לפעמים אני ממש גאה בעצמי happy

שכחתי להגיד לך, זו היתה תחפושת מדליקה!
גם אני גאה בך!
וגם אוהבת אותך!
(אפשר תמונות בבקשה בבקשה. לא כאן, באתר ההוא שבו אנחנו חברות גם כן.)
אפשר תמונות בבקשה בבקשה. לא כאן, באתר ההוא שבו אנחנו חברות גם כן.)
גם אני רוצה תמונות...

אבל לא יודעת מה זה האתר הזה?
אפשר להציע לכן חברות?

"אבל אמא, לפעמים אני לא זוכר בן כמה אני, ואז אני בן אינסוף."

לגזור ולשמור, בכזו פשטות הוא ניסח כל כך הרבה חוכמה

תמונות לשמירה

הגיבור יושב בשירותים. התינוקת מביאה לו כוכב שמפיץ אור ומשמיע צלילים. הגיבור קורא לי לכבות את האור בשירותים. אני מכבה. הגיבור מפעיל את הכוכב.
בנקודה כלשהי בזמן עמדתי בדלת של השירותים, הסתכלתי אל הגיבור והתינוקת נושאים מבטם אל התקרה, עליה מוקרנים דובונים מלווים במוזיקת "לילה טוב", וחייכתי חיוך כל כך גדול.


רשימה

התינוקת הולכת! כבר שבועיים! ומנקה! היא לוקחת ניירות תועים ומנגבת את השולחן מעליו היא אכלה, או את הפה שלה, או את הידיים. ושותה מכוס עם קש (חדשות ישנות). ושותה מכוס רגילה. ואוהבת מצות. ומוציאה אבוקדואים מהמגירה שלהם ונוגסת בהם כאילו היו תפוחי עץ. ואוכלת עם כפית. ויודעת להגיד "לאלאלאלאלא" ולהניד את הראש כך שכל התלתלים מתנופפים. ועושה "לא" עם האצבע. ועומדת מול המראה ועושה לעצמה פרצופים, ומתגלגלת מצחוק. ומסרקת את עצמה. ומביאה סיכות ודורשת שנשים לה בשער (פעם אחת הבנזוג והגיבור הצליחו להצמיד יותר מעשרים סיכות לשערות שלה. יש תמונות). ורוקדת כשיש מוזיקה, אפילו אם זו רק אני שמזמזמת לה את שיר הלהיט - "לולי-לולי-לולי-תעלולי". ונשכבת על הגב כשרוצים לשים לה חיתול או מכנסיים. ומביאה גרביים (לא תואמות), ומושיטה רגל כדי שנגרוב לה אותן. העיקר שלאחות בטיפת חלב היו טענות כלפיה.


קראנו עם הגיבור שני ספרים מסדרת נרניה, ועכשיו הבנזוג מקריא לו את עשרים אלף מייל מתחת לפני המים. אנחנו חוככים בדעתנו לגבי הספר הבא.


פעם הייתי מעדכנת על בסיס יומי. ואז שבועי. ועכשיו - חודשים עוברים, ואיפה אני?


יום שישי

הבנזוד קם מוקדם, והוציא את הילדים מחדר השינה. נשארתי במיטה, לא ממש ישנה, ולא ממש ערה, וחשבתי.
בסוף קמנו, והתלבשנו ויצאנו לקנות נעליים. התינוקת כל הזמן מחליקה כי מתעקשים לגרוב לה גרביים. עם נעליים זו לא תהיה בעיה.
נוסעים. עיר פקוקה ביום שישי בצהריים. חונים רחוק. תינוקת במנשא על הגב של אבא, הגיבור מבקש להיות על הגב שלי. הוא מקבל.
בחנות יש מיזוג, ותצודה מרובת נעליים. התינוקת מורידה נעל ורודה עם נצנצים ופרחים. זוועה מרוכזת. הגיבור מוצא כפכף. אני משליטה סדר. כל הנעליים על המדף נראות לי בעלות סוליה קשיחה מדי.
"יש לכם נעליים של צעד ראשון?"
המוכרת מצביעה על הנעליים שכבר בדקתי. יש להן סוליות קשיחות. המוכרת מתעקשת שאלו הנעליים של הצעד הראשון. אני מוצאת נעל עם סוליה רכה. היא טוענת שזוהי נעל שהם כל הזמן מועכים כדי להראות לקהל כמה הסוליה רכה, ולכן היא רכה יותר.
אני נכנעת. מוצאת זוג נעליים לא צעקני מדי ומבקשת. בינתיים הגיבור נרגש - הוא מודד את אורך הרגל של אחותו הקטנה, ומודיע למוכרת בקול נחוש "היא שוקלת 22!"
אנחנו מדברים על ההבדל בין משקל לאורך, ולאחר רגע המוכרת מפציעה עם זוג נעליים נוצץ וחדש.
מנעילה לתינוקת.
היא שמחה, פותחת וסוגרת את הנעליים. בסוף היא נעמדת ומנסה ללכת. כל החן התינוקי שלה נעלם. היא מהדסת בקושי, לא מצליחה להרים את הרגל, ואני רואה כיצד היא נאבקת בנעליים הקשיחות.
"אלו הנעליים שיש," אומרת לי המוכרת בהתנשאות, "את לא מבינה. ככה תמיד כולם מתחילים ללכת."
אני עונה, ושמחה שהקול שלי מאופק יחסית, "כבר עברתי את זה עם ילד אחד. אני יודעת איך מתחילים ללכת, וזו לא הדרך. אלו לא הנעליים הנכונות."
אורזת את הילדים, את הבנזוג, ויוצאת משם. באוטו הגיבור אומר - "אמא, בואי נספר לכל מי שאנחנו מכירים שהם לא היו נחמדים אלינו בחנות, ונגיד להם לא לקנות שם."
מדברים על מרד צרכנים, נוסעים לעשות קניות, חוזרים הביתה, ערב.
הן כבר שכחו את זה, אני בטוחה. אז למה אותי זה עדיין מטריד?

תודה יקירותי! hughug מאמצת אתכן חזק חזק ללבי, ושומרת לימים סגריר.
"את לא מבינה. ככה תמיד כולם מתחילים ללכת
יחפים.
עם גרביים
עם סוליות עור רכות.
כל השאר- לחץ פיזי מתון למכורhug
דעתנותך לעזר לך.
קראנו עם הגיבור שני ספרים מסדרת נרניה, ועכשיו הבנזוג מקריא לו את עשרים אלף מייל מתחת לפני המים. אנחנו חוככים בדעתנו לגבי הספר הבא.
לפי חשבוני, "הקומדיה האלוהית", או "פאוסט".
"אמא, בואי נספר לכל מי שאנחנו מכירים שהם לא היו נחמדים אלינו בחנות, ונגיד להם לא לקנות שם."
בואי באמת. ספרי איזו חנות זו ולא נקנה שם!
אני לא רוצה להפריע, אינני ב'גאמיל כשאת שם...
נשיקות + חיבוקים + מחשבות.
מאבק הנעליים הסתיים בחנות רגילה לגמרי בקניון, שם התינוקת הצביעה על זוג סנדלים מצויצים, מעוטרים בפרחים ורודים וסרטים אדומים. נעלה, ושמחה, והתרוצצה. שילמנו, יצאנו, ועתה, חודש אחרי, הנעליים כבר מרוטות ומשופשפות, כיאה לנעלי ילדים ראשונות.

--

נסענו למדבר לפני שבועיים. בפעם הראשונה מזה שנה. בפעם השניה מאז שהתינוקת נולדה. פעם היינו נוסעים כל חודש לצפות בכוכבים. אחר כך פעם בחודשיים ומאוחר יותר המנהג גווע. כעת מנסים להחיותו מחדש, וארוזים בשני ילדים + אוהל ירדנו למכתש. לתינוקת סנדלים. הורדנו מהמדף העליון את הנעליים הראשונות של הגיבור, והן מתאימות. האח הידד.
במדבר עדיין אור, ויש זמן לפרוש את המזרון ולהתבונן בשקיעה. הגיבור מתרוצץ בין הטלסקופים עם חבר ותיק שפגש בליקוי החמה לפני שנתיים. האסטרונומים מזהים אותו ומחייכים לאחותו. "אני זוכר אותך כשהיית בגיל הזה!" אומר אחד מהם, ואני צוחקת. הורי נהגו להביך אותי כך עם חבריהם, ואני מביכה את ילדי עם חברי. אך איזה הבדל בינם לביני.
החושך יורד. התינוקת שמחה על המזרון המתנפח. מתפלשת בחול, מעטרת ראשה באבני מדבר קטנות. הגיבור בוחן את צדק בין הטלסקופים השונים. כולם נעתרים לבקשתו, ובמקום לצוד ערפיליות נסתרות הם עוברים לכוכב לכת קרוב.
מאוחר. קונצרט בכי הלילה של התינוקת מפלח את הערב. מקום זר ונסיעה ארוכה מתנקזים ליללות ארוכות ודמעות מרובות. לבסוף היא נרדמת, מותשת על אביה, ומועברת אלי לחיבוק אחרון ושינה על שק שינה פרוש באוהל שלנו. הגיבור נרדם בחוץ, על המזרון, תחת כיפת השמיים ושמיכת הפליז. חמים ונעים לו, וחמים ונעים לי.
הלילה מתכווץ. שביל החלב משרטט את מסלולו על השמיים. הבנזוג ואני נהנים מרגעים קצרים של יחד לפני הבוקר. ישנים. מתעוררים. האוויר אפור. התינוקת יונקת ארוחת בוקר. הגיבור והבנזוג יוצאים לטפס על גבעות נישאות, רודפים אחרי הזריחה. כאשר הקרניים מדביקות אותנו אנחנו מקפלים הכל. אורזים מחדש במכונית, נפרדים מהחברים, חוגרים את הילדים ונוסעים.
עוצרים פעם אחת בדרך בבאר שבע אצל חברים טובים לארוחת בוקר חלבית ועתירת קפה. ממשיכים הלאה. הילדים מצליחים להשאר עירניים כל הדרך. התינוקת מפתחת שיטה חדשה לאכילת שסק - היא מקלפת את הגרעינים אחד אחד ומניחה אותם על המושב שלה. הגיבור שר שירי דרך ומספר בדיחות המובנות רק לו.
מגיעים הביתה. חם. הבנזוג פורק את הדברים מתא המטען, אני פורקת רק את הילדים. עולים למעלה. מתקלחים. מבטיחים לעצמנו שנחזיק מעמד עוד קצת, אבל כולנו תשושים, והשינה ממהרת להגיע לעפעפיים הכבדים.
ויהיה צהריים ויהיה ערב יום שבת.


התינוקת מלמדת אותי להיות אמא מחדש. חשבתי שפיצחתי את הנוסחא - הנקה עד שנרדמים, אחר כך מספר קימות בלילה, שינה משותפת, והחזקה צמודה בזמן בכי.
היא לא מסכימה איתי. אם היא בוכה היא רוצה שיעזבו אותה לנפשה. היא נשכבת על הרצפה וצועקת עד שהיא פורקת את כל הקיפודים, ולאחר מכן נעמדת, חייכנית ומאושרת, מוכנה להסתער על העולם מחדש. אם מניקים אותה עד שהיא נרדמת אי אפשר לנתק אותה - היא מתעוררת בכל פעם מחדש. הדרך היחידה היא להרדים אותה בשיטה שתעבתי כאשר הגיבור היה תינוק - מחזיקים אותה על הידיים, שרים לה שיר בחדר חשוך, והיא נרגעת והולכת לישון.
ומה באשר לשינה המשותפת?
גם כאן נכון לי שיעור. התינוקת אוהבת לישון במיטה שלנו, מכורבלת בין אבא לאמא, עם החלב שלה במיכל האכסון המקורי שלו. מצד שני - מסתבר שהיא גם אוהבת לישון במיטה שלה, עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הכרית, מכורבלת ליד הדובי הגדול ועם המים בבקבוק שלה. והבנזוג הוא זה שהבין זאת. אחרי שהשכיב אותה לישון במיטה שלה, והיא הניחה את ראשה על המזרון ונרדמה, אפילו ההתנגדות שלי נמסה ונעלמה.
לפעמים צריך מישהו אחר שיזכיר שכל תינוק ייחודי, אפילו שאנחנו "יודעים" זאת.
ולא כתבתי על תהליך ההתרגלות לשינה נפרדת, ועל הצורך לכבות את כפתור האזעקה הפנימי שמצווח "אין תינוק לידי", ואפילו על הבטן שמציעה "אם אין תינוק במיטה זה הזמן להכנס להריון". כי זה לא חשוב. מה שחשוב הוא ששני ילדים ישנים במיטת קומותיים, ושניהם שמחים. ושני הורים ישנים במיטה הזוגית, וגם שניהם שמחים. והכי שמחה היא החתולה שכעת יכולה לבחור בין שלוש מיטות, ובכולן גופים חמים עבורה.


תינוקת בוכה במיטה. אמא ממהרת לבדוק מה קרה. גיבור מציץ מהמיטה העליונה.
"אמא, באמת שלא עשיתי כלום - רק הסתכלתי עליה!"
והלב נחמץ מהצורך להסביר לילד הבכור שאני יודעת שהוא בסדר.


"סליחה תינוקת" ואחרי שתי דקות - "סליחה תינוקת!" ואחרי עוד שתי דקות - "סליחה תינוקת!!"
הגיבור מסיע את אחותו על הבימבה שלה, ואחת למספר רגעים הוא דורס את הרגליים / הידיים / מפיל אותה ממכונית.
אבל זה לא משנה, כי כל התנצלות כזו מלווה בצחוק מצטלצל של התינוקת.


*מילון*

אבא - מובן מאליו
אבו - כל מי שהוא לא אבא, לרוב אמא.
בֳה - פה
בהבה - צפרדע (מלווה בהקפצת בובת הצפרדע)
דה / דהדה - דג. החבר האהוב על התינוקת. בובת פלסטיק משפריצת מים לאמבטיה.
טוטו - אוטו
הם - אוכל
הממממםםםם (עם חיוך ומבט מדושן עונג) - חלב של אמא
אתזה! - כל מה שהתינוקת רוצה ונמצא מחוץ להישג ידה
האו - כלב
מהההה - כבשה / סוס / פרה
מו - כבשה / סוס / פרה (ילדת עיר, מה לעשות)

וחוץ מזה יש עוד שלל הבעות פנים, חיוכים, צחקוקים, העוויות ושאר תבלינים שהופכים את התינוקת לייחודית ואהובה על כולנו.


"אמא, נמאס לי כבר שאת אומרת שאני מתחשב בתינוקת. אני יודע את זה כבר!"
גם בשבחים אפשר להפריז, מסתבר.

סוס זה יופי של מו.
happy
כיף לקרוא אותך שוב.
בחג התארח אצלנו חבר של הבנים מהכפר השכן. הוא בן לאבא איכר (האמא עו"ד אבל זה לא משנה כי הם גרים במשק) והוא והבנים הקיבוצניקים שלי ניהלו שיחה על איך יש ילדים שכשהם רואים סוס (או פרה או כבשה) הם נורא מתרגשים כי זה משהו שהם רואים ממש לפעמים...
רוצים לבוא לראות חיות?
אגב בשבת בעוד שבועיים אני אהיה ממש קרוב לכרמיאל. דברי אתי.
נשיקות
וואו. כל כך הרבה השתנה כבר!

תינוקת - עומדת לידי ברגע זה ומסדרת פטריות ברשת לבנה. גיבור - ישן שנת ישרים אחרי שקראנו ביחד את "הילד הזה הוא אני". בנזוג - עייף ומרוט במיטה שלנו, ואני - מבטיחה לעצמי לחזור ולעדכן לעיתים קרובות יותר.

אל תאיימי. תקיימי.
אהבה גם מכאן heart
הייתכן? חזרת? hurray
מה שלומך ספרי ספרי התגעגענו
"חזרתי" במובן של - "מצאתי כמה רגעים לעדכן".
ולכבוד זה שני שירים:

השפן ה-ק-ט-ן
אשח איסגור הד-לת
ה-ט-נן המסכן
וקיבל מזלת
לה-לה-לה אפצ'י...

אניה, אניה
עם ענף כשל יונה
אניה אניה
עם ענף בשם יונה
היא מתנדנדת
עולה יורדת
היא מתנדנדת
על ה-עלים!

הגיבור משחק באקסבוקס. התינוקת יושבת לידו, מכרסמת צ'יפס ונושכת את הלשון. היא פורצת בזעקות אימה. אני רצה אליה, אבל עוד לפני שאני מספיקה להגיע הוא כבר מחבק ומנחם אותה.

כנראה שלמרות הכל עשינו משהו בסדר עם שני אלה.

כנראה שלמרות הכל עשינו משהו בסדר עם שני אלה.
אצלינו זו הגדולה שמחבקת ושומרת על הקטן.
אין כמו הבדלי מינים. נראה לי ששם סוד הקסם.
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף שני_ילדים_יצאו_לדרך:
תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך.

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.