דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
להיות רצפטיבית - זה להקשיב, אבל באמת להקשיב לזולת.
זה להיות בתשומת לב מלאה עליו.
תנסי פעם לעשות את זה blink, ותראי כמה זה רחוק מפאסיביות. זה וואחד עבודה קשה זה happy. זה מתיש! בי נשבעתי, אין עבודה קשה מזו, בייחוד בהתחלה. כשעדיין לא רגילים. (תמרוש_רוש‏‏ מתוך ילד_שני_שונה‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
יום ראשון

השעון מצפצף. אני מכוונת אותו לעוד חצי שעה - מאריכה את הלילה עבורי ועבור התינוק שמתמתח לידי.
לא תינוק, פעוט.
ילד גן בוגר ומלא רצונות, שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא.
ובגן אמא מותר לישון עוד חצי שעה, כי לא מאחרים לשום מקום.

פיפי, מצחצחים שיניים.
"לא אני - את!" הוא דורש ותוקע לידי את מברשת השיניים הכחולה, מעוטרת בכבאית אדומה.
חלוקת מטלות - הוא שואב אבק, ואני תולה כביסה.
מבריחים את נמש למרפסת - רעש הנקיון טורד את שלוותה החתולית.

מציצים בתוכנית של היום - בבוקר אמורים ללכת לספריה ולשחק בגן השעשועים.
הוא צד את האותיות המוכרות, משאיר לי את עבודה החיבור למילים.

נוסעים במונית - פינוק לכבוד החמסין.
בספריה יש פינת מחשב ומשפחה נוספת בחינוך ביתי.
הוא מאושר מהמקלדת השחורה, אני מהחיוך החם של 'מורדת' כמוני.

יוצאים החוצה - הפתעה! ארבעה גננים מנסרים וקוצצים. היחפן הקטן מתרוצץ סביבם, מושיט ענפים שנפלו ומותיר עקבות שמנמנות בחול.

חוזרים הביתה.
הוא שובר את הרעב בתירס מקופסת שימורים, בזמן שאני מפשירה ספגטי מקמח לבן ורסק עגבניות לארוחת צהריים - אי אפשר להיות מושלמת, אני מחייכת בשקט.

אוכלים, מתלכלכים.
דנים בתוכניות לאחרי הצהריים (משחק מחבואים).

עכשיו הוא שמוט עלי, המוצץ הצהוב המרוט מתנופף מפיו הישן.
אני הולכת לקרוא את הספר העבה מבין השניים שחזרו איתנו.

יום ראשון בחינוך ביתי.
so far - so good.

אי אפשר להיות מושלמת, אני מחייכת בשקט.
אבל אפשר להיות בכיוון!
מפשירה ספגטי מקמח לבן
צה צה צה... קמח לבן. אבל מאידך שמן זית אורגני איכותי ביותר! (יש לי שלושה ליטרים משובחים בשבילכם.)

בבוקר אמורים ללכת לספריה
בפעם הבאה להודיע, אולי נבוא איתכם. נהר נורא אוהבת להסתכל על ספרים. הם נורא צבעוניים כאלה.

ברכות על הבלוג החדש flower flower flower heart flower flower flower

ברכות על הבלוג החדש
גם ממני..

ילד גן בוגר ומלא רצונות, שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא.
ברכות על הההחלטה.. מאחלת שנה מעניינת.. מלאת אתגרים ומעניינת לילד ולאמא שלו...

ברכות על הבלוג החדש
גם ממני..

flower
ברכות על הבלוג החדש
גם ממני..
תודה לכן - כל כך נחמד לגלות שמישהו מתענין בנו....

*יום שני*

שוב השעון מצפצף. למה אני בכלל טורחת לכוון אותו? אולי כי אני נהנית כל כך לכבות אותו.
היום יום מיוחד - לראשונה נגיע באופן רשמי למפגש חינוך ביתי. כלומר, כבר היינו שם - אבל זו הפעם הראשונה בספטמבר.
הפעם הראשונה שאנחנו חלק מהמפגש, ולא רק משקיפים מבחוץ.
הפעוט בכלל לא מתרגש. מה לו ולאידאולוגיה - הוא רוצה לרוץ על דשא רחב ידיים עם כלבים וילדים.

תגלית חדשה - הוא מסתדר גם כשאני לא מפשרת בינו לבין האחרים.
אני זזה הצידה, נותנת לו לנווט בין המשחקים. נותנת לאחת הילדות להיות אמא חלופית.
מדברת איתה על ספירה לפי בסיס שונה מעשר, ואחר כך מדברת עם אחיה הגדול על המספר שבא אחרי מיליון, והכל מלווה במספרי ספוג.

נעים לי להתעטף בנשים אחרות. עולם קטנטן נטול מאבקי כוח של מבוגרים - כולנו באנו מאהבה.
מדברת.
שותקת.
מתמסרת לשקט מסביב. שקט אמיתי - מהול בצחוק תינוקות וחיוכי אמהות.

ארוחת צהריים משותפת - אני מרחפת בין הטעמים, מנסה לגלות בעצמי את הרכיבים. ספגטי מכוסמין ולחמניות מקמח מלא.
ואף אחד לא אומר "מה רע בקצת שוקולד", או "תזהר שהכלב לא ינשוך אותך!", או אפילו "למה את נותנת לו להסתובב יחף בחול עם הקוצים?"

אושר.

אושר.
אבל איך? איך הצלחת פתאום? את כבר לא רופאה? סקרנית נורא לשמוע איך מגשימים חלום כזה, וזה שאני מקנאה לא אומר שאני לא שמחה שמחתך עד מאוד.flower
את כבר לא רופאה?

אני כל הזמן רופאה. אני לא יכולה להפסיק.
אני גם כל הזמן אמא. גם את זה אי אפשר להפסיק.
כמו שאני לא יכולה להמנע מלהשגיח מרחוק על הפעוט שלי (גם כאשר הוא לא יודע את זה), כך אני לא יכולה להמנע מלהעביר יד לבדוק את המרפס הקדמי של תינוק טרי.
בסופו של דבר אצטרך להתחיל התמחות, לחזור למיינסטרים לכמה שנים.
אבל בינתיים אני לוקחת חופש כדי להתמחות באמהות.

איך מגשימים חלום כזה
צריך קהילה תומכת ומקורות פרנסה נוספים.
יש לי שכנה עם ילדה באותו גיל, שמחנכת בבית. הילדה המקסימה שלה עזרה לשכנע את בן הזוג שהאפשרות להשאר בבית היא ריאלית מבחינת חברה והתפתחות של הילד.
מבחינת לחם, במקרה שלי - בן הזוג הוא המפרנס היחיד כרגע. אני מקווה שנצליח להסתדר. אם לא - אצטרך לחזור לעבודה, וחסל חינוך ביתי.

עניתי?

עניתי?
ענית! וענית גם קודם (ביקרתי הבוקר - מכורה אמיתית) והעולם הולך ומבשיל ועכשיו את גם ממש חלק מההבשלה הזאת. "גן אמא" שפתחת השבוע הוא עוד קרן שמש שעוזרת לעולם להרבות עסיס ולסנטז סוכר
(למה כך כך הרבה מילים כשכבר כתבתי פעם אחת להבשיל? לא יודעת. אולי בשביל לחדד את הנקודה).
כך אני לא יכולה להמנע מלהעביר יד לבדוק את המרפס הקדמי של תינוק טרי.
אני עדה happy
וואו. וואו!
ברוכה הבאה ותתחדשי על הבלוג שלך! מדמיינת אותך שם עם הפעוט החמוד... איזה כיף!
שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא.
hurray
אני מקווה שנצליח להסתדר.
בהצלחה!
flower
בינתיים אני לוקחת חופש כדי להתמחות באמהות.
איזה יופי flower ב ה צ ל ח ה
יש לי שכנה עם ילדה באותו גיל, שמחנכת בבית.
וואוו, דרך נפלאה להצטרף למעגל <מקנאה> happy

את כותבת מקסים.
מחכה לעוד..

"גן אמא" שפתחת השבוע הוא עוד קרן שמש שעוזרת לעולם להרבות עסיס ולסנטז סוכר
אהבתי!
גמני מחכה לעוד..
ארבעה ימים באילת

אלודאה_בלבן‏ (15.09.2006 00:30):

יום שלישי

היום נבלע בכביש ארוך אל החושך, מנוקד בסימני שוליים זוהרים.
בבוקר יצאנו לבקר בקניון עמוס מותגים וחנויות מנצנצות. כל שביקש הוא קיבל, מצופה באהבה. משאית ירוקה וכדורגל צהוב, טיפוסים בלתי נגמרים במדרגות הנעות, ומכוניות אדומות מהבהבות.
לארוחת צהריים הוא סירב, העדיף להתכרבל במיטה הישנה.
ובערב ? מקפלים חולצות ותחתונים, ממלאים את קופסאת הקורנפלקס לנסיעה.
נוסעים.

נסיעת לילה איננה נסיעה רגילה. באור יום היינו רואים עצים ירוקים, דיונות צהובות, שיחים אפורים.
אבל עכשיו גושי אדמה כהים מתרוממים משני צידי הכביש. עיקול אחד דומה למישנהו, והמעבר דרך מכתש רמון איננו שונה מהנסיעה לאורך כביש הערבה.
נוסעים.

ראינו צבוע אחד, שועל אחד ועכבר שדה אחד.
כולם אפורים, עיניהם בוהקות מול פנסי המכונית, ואז הם פונים ובורחים לצידי הדרך, מותירים זיכרון של חיית מדבר באפלה.
ועדיין אנחנו נוסעים.

הדרך שמובילה אל עקבה קורצת מהצד השני של הגבול, מוארת בפנסים כתומים. אני מנפנפת בדמיוני לשכנים הרחוקים, מחפשת מכונית שעושה את אותה הדרך.
אולי גם שם משפחה מטיילת? גם שם ההורים מקשיבים לשירים אהובים והפעוט מנמנם מאחור בזמן שגושי המדבר מגדירים את החושך?

flower

יום רביעי

משימה ראשונה של היום ? לקנות בגדי ים לכל הגברים במשפחה.
צועדים במרץ אל הקניון באילת החמה. הפעוט מאושר ? בכניסה יש מכונית פלסטיק אדומה ומאחוריה כלבת פלסטיק לבנה, המושיטה לשון פלסטיק ורודה אל הרוח.
הוא מטפס על המכונית, משוחח עם הכלבה, שואל לשמה, מחבק אותה. מחבר עולם חדש שבו הוא שותה קפה בזמן הנהיגה, וכלב אמיתי יושב במושב האחורי ונובח אל הרוח.

בערב ? יורדים אל הים. שברי סיגריות ופיסות זכוכית מנקדות את החוף. המשפחה שוצפת אל המים הקרירים. רק אני והילד עומדים יד ביד במקום שבו הגלים פוגשים את את האבנים.
הוא רוצה להכנס למים, להיות כמו כולם, אך איננו רוצה להרטיב את בגד הים החדש.
ידו הקטנה מזיעה בידי. חוזק האחיזה משתנה בהתאם להיסוסיו. לעיתים מושך פנימה, ולעיתים החוצה. אני מדברת אליו, מאפשרת לו לבחור. מדי פעם צועדת מעט אל הים, והוא אחרי. אבא מכריע - הוא מציע לו לנסות לשחות איתו עד הספינה הרחוקה.
אבא גדול וילד קטן עם מצופים כתומים שוחים אל האופק.
ועכשיו רק אני וסימני המתיחה נשארים מאחור.

הוא ממציא משחק חדש ? אני "נופלת" במים הרדודים, והוא רץ אלי ומציל אותי. ההצלה רטובה מאד, ולרוב בסופה שנינו בתוך המים עד צוואר, מחובקים וצוחקים.

בלילה הוא נרדם בין שנינו, פניו עטופות שלווה, עפעפיו רוטטים בשנת חלום מאושרת.

flower

יום חמישי

היום יש תוכנית ? בבוקר ניסע למצפה התת ימי, ובערב נחזור שוב לים.
ילדי מטייל בין מכלים מלאים בכרישים, צבים ודגים. על שני דברים הוא מתעכב, ולאחר מכן מדבר בהמשך היום ? הראשון הוא צוללן שמנקה את האקווריום של הדגים השכיחים בים סוף, והשני הוא שושנת הים. הילד מדגים באצבעותיו כיצד שלוחות השושנה נעות, נפתחות ונסגרות עם הזרם, ומוסיף קולות שונים שלדעתו השושנה משמיעה.
אנחנו נוסעים וחוזרים, יוצאים ובאים, וכל היום מתיחות מתגברת, אוחזת בערפי ובכתפי. השהות המשותפת עם גיסי, חמי וחמותי הופכת אותי לפקעת מכונסת של זעם.
הפעוט חש בכך, והוא נזקק יותר מהרגיל למוצץ, למנשא, לחיבוקים.
כאשר אנחנו חוזרים לחדר המשותף אנו מגלים חדר חדש, כולו לרשותינו.
כעס היום מתפוגג לחדוות גילוי המיטה המתכווננת והג'קוזי באמבטיה. לאחר שנת הצהריים בחדר הנפרד כולנו רגועים יותר, שלווים יותר, פנויים יותר לאהוב.

בערב זוג האוהבים הצעירים מגיע, ולפתע החדר מואר. שלושת דורות המשפחה שוב מחוברים, והאושר חוזר ? שני הורים שלושה אחים, נכד אחד. בדיחות וסיפורים משעשעים מותחים את הלילה. רוצים לשבת ביחד ולטבול במשפחתיות היקרה.

flower

*‏יום שישי‏* ‏

קמים מוקדם, אבא ובן יוצאים לטבול בבריכת הילדים. אני מערבבת ביצים וקמח, יוצרת בלילה לחביתיות שמסמנות את סוף השבוע. הריח מביא את שאר המשפחה ? הם מציצים מעבר לגדר, מאחורי הוילונות, ממתינים לאות לנגוס ביצירים האוורירים הטבולים בשוקולד ומייפל.

אנו יוצאים אל הקניון, הפעוט במקום המפלט שלו ? הוא שרוע במנשא הגב הכחול, מביט על מעשי בני התמותה הפשוטים. את כל הטיול הוא יבלה שם, מניח את ראשו הזהוב על גבי ומזמזם בשקט חלומות קטנים.

בערב יוצאים למסעדה בהרכב משפחתי מלא. הגברים מחליטים על תחרות אכילת סטייקים. אני נמנעת, מפרישה בשקט חתיכות מהמנה שלי ליושבים לצידי.
הילד מסרב לשבת בשקט ? הוא זוחל מעל ומתחת לשולחן, מטפס על כסאות, זורק מזלגות. רק לאחר כמה דקות אני מבינה שהוא זקוק לשינוי, ואנו יוצאים החוצה, אל המגלשה האדומה שממתינה למטפסים. הוא מוצא מפלצת על הסולם, ואני עוזרת לה להגיע אל העץ הקרוב, שם היא משחיזה את זנבה בשקט, מאפשרת לילד לרוץ מעלה ומטה.

השקט מקיף אותי, חודר פנימה, מנקה את פינות הנשמה.

אירוע חשוב ? שני ילדים מצטרפים לחצר הירוקה, והפעוט המסוגר שלי מצטרף למשחקם באושר. לראשונה אני צופה בו קושר ידידות עם אחרים, משאיר אותי מאחור ורץ על הדשא.
המשחק מתפרק ונבנה ללא חוקים, והשלושה מתרוצצים סביב, צוהלים.

אושר, כבר אמרתי?

flower

*יום שבת*

כולנו עוטים את בגדי הים, ורצים אל הים.
כמעט כולם.
הפעוט מסרב להרטיב את בגד הים החדש. הוא מוכן להכנס רק עד הברכיים, ואז רץ חזרה אל החוף. לכן בזמן שכולם טובלים אנחנו מתחילים לבנות ארמונות. כלומר ? אני חופרת והוא מכה על החול מסביב עם כף פלסטיק קטנה.
מאוחר יותר שאר המשפחה מצטרפת, ושלושת האחים פוצחים בתכנון הנדסי מורכב ? חיבור הים לבור עמוק על ידי תעלה תת קרקעית מפותלת. ילד שמשחק בסמוך מבקש להצטרף, והפעוט מאשר בתנאי שיחליפו כלי עבודה ? הילד החדש יקבל את כף הפלסטיק תמורת משחק בטרקטור הקטן שהוא הביא איתו. בתום המשא ומתן שניהם מתחילים בהחרבה שיטתית של חומות המבצר, השלכת אבנים לתוך הבור ופיזור חול על כל המשתתפים.

בנסיעה חזרה אנחנו עוצרים בשולי הדרך, מתפעלים משביל החלב ומתצורות הכוכבים.

מגיעים הביתה, משילים את המזוודות, שותים מים.
נכנסים למיטה שלנו, מתחבקים.
לילה טוב.


יום שלישי

"הדוב חולה, חולה הדוב.
ודאי אכל דבר מה לא טוב"

ביום האחרון באילת תזונת בני הורכבה מגלידה, גלידה וקצפת לקינוח. חשבתי שיום אחד של תזונה קלוקלת לא ישנה, אבל היום גיליתי את הטעות. הילד שרוע על הספה, מתנמנם כאשר החום עולה, ודורש לצפות בטלויזיה כאשר הוא יורד.
יש לו ריח קלוש של אלכוהול, כמו תמיד כאשר הוא חולה.
ילד בן רבע לשלוש, לא מסוגל להסביר מה בדיוק מציק לו. אני יודעת שגרונו כואב ? הוא מתלונן שמשהו תקוע לו בגרון, ושותה כוסות מים גדושות כדי לעזור בבליעת האוכל.
קשה לו לנשום ? מנוזל ומתעטש הוא נשען עלי. לא מצפה שאקל עליו, רק שאהיה שם כשהוא זקוק לי.
טוב לי לשבת ליד הילד שלי, להיות עבורו כרית, מזרון ושמיכה מחבקת.

כאשר הוא יבריא ? נחזור לתכנן תוכניות ולרוץ בחוצות. בינתיים נכתוב בבלוג ונחכה שהוירוסים יעברו ושעודף החלב יתנקה מהמערכת המוצפת.

flower


יום רביעי

היום חנכנו את תחנת הרכבת החדשה. הלכנו ביחד, ממיינים מכוניות לארבעת הסוגים העיקריים ? משאית, אוטובוס, טרקטור ופג'ו.
הגענו לקניון עזריאלי, ארץ החלומות של פעוטי ? מדרגות נעות עד התקרה, מכוניות פלסטיק גדולות שאפשר לשבת בתוכן ולהכניס כסף מדומה כדי להפעילן. הכל מותר והכל אפשרי. סבתא אספה אותנו, והצטרפה לשוטטות במדרגות. היא הציעה לקנות לו מתנה, והוא ביקש רק דבר אחד ? שני שקלים כדי להפעיל את הטרקטור הצהוב, האהוב עליו מכל דגמי המכוניות. הוא ישב בפנים, מניח לטרקטור לנענע אותו, מאושר.
וכשהטלטול הסתיים ? קפץ החוצה, מוכן לחפש הרפתקאה אחרת.
יש רגעים שבהם אני מקנאה בו, בדמיון שלו. הוא מדבר עם צעצועים, מפעיל אותם בעלילה סבוכה שמובנת רק למתבונן מקרוב. אני זוכרת כאשר הבובות שלי היו חיות, נישאו, הקימו משפחה, יצאו לעבודה.
אך לא עוד. היום הן רק חתיכות פלסטיק בקופסא סגורה, ממתינות ליום שבו ילד חדש ישחק איתן ויפיח בהן חיים.


יום חמישי

היום הוא ביקש להשאר בבית. לא רוצה לחברים, לא רוצה לטייל, לא רוצה לספריה ? רק בבית.
קראנו חמישה ספרים, ואז נמאס לי. גם אני צריכה להתאוורר קצת. אספתי שלוש משימות שהיו צריכות להיעשות וקדימה ? לדרך!
ביקרנו בבנק, בחנות תינוקות ובחנות כלי כתיבה. רציתי לקנות לו מספריים שמתאימים לו ? נמאס לי שהוא גוזר עם המספריים הגדולים שלי. מצאנו את קופסת המספריים הגדולה, וביקשתי ממנו לבחור לעצמו מספריים חדשים. הוא הרצין, והחל להוציא זוגות מספריים אחד אחרי השני. חשבתי שהוא יבחר אותם לפי הצבע, אך טעיתי ? הוא מצא עטיפת ניילון ובחן כל אחד מזוגות המספריים לפי יכולת הגזירה שלהם. בסופו של דבר הוא החליט לקחת עימו זוג צהוב, כנראה אחד החדים בקופסא.
באושר וששון חזרנו הביתה, ואז הוא החליט שהוא לא רוצה לאכול ארוחת צהריים.
הדיאלוג הפנימי שלי ? 'רגע, לא להתעצבן. תני לו לבחור מבין כמה אפשרויות'.
שאלתי אותו מה הוא מעדיף ? פסטה או קינואה.
הוא רוצה ארוחת ערב.
חיש קל הוציא את היוגורט מהמקרר, מצא לעצמו כפית, התיישב ליד השולחן וביקש קורנפלס בצלחת. הופתעתי מהתכנון המורכב של הארוחה (כמעט כל אבות המזון, ארוחה מאוזנת ובריאה), ומהעברת המסר הברורה שלו.

לקח חשוב למדתי היום ? כאשר אני מעבירה את האחריות אליו, בלי לנסות לכוון אותו, הוא מסוגל לבחור בצורה נבונה.

כמה טוב בחינוך ביתי! רק כך אפשר ללמד אמהות דברים חדשים....

תודה לכן - המבקרות, הנסחפות, המחבקות.

מה את רוצה? - שואל המרגיעון.

שיאהבו אותי.
שיקבלו אותי.
שילטפו אותי.

ולכבוד זה בחצות הליל אני מקשטת את הדף בפרחים, מדגישה אותיות, מחברת פסקאות.
כמו ילדה שמשחקת עם סרגל וטושים זוהרים.

אבל הפעם אני נהנית - יש לי דף גדול ונקי, והוא כולו שלי - לקשקש ולהתלכלכך בו!

(זהו, סיימתי. אחזיר את הבמה לקטנצ'יק ומעלליו)

את כותבת יפה ומרגש flower שבת שלום
מקסימה.
קראתי בנשימה אחת עם חיוכים גדולים. (מקווה שהוא מרגיש טוב)
flower
גם אני קוראת, ונהנית מאוד.
תודה flower
התגעגעתי גם אני. לא הינו בפארק כך שאין מה לבנות עלי ב"איזה-כיף -היה-חבל-שלא-באתם", ואפילו לא נסעתי לחופש. כייף לקרוא על החופשה שלכם ואפילו יותר כייף לקרוא על החזרה מהחופשה (קצת כמו בחיים לפעמים - שיותר כייף לחזור מהחופשה מאשר החופשה עצמה...)
מרגש לקרוא על האחריות שלקח /קיבל הגיבור על עצמו בתחום התזונה. שיהיה לכלכם בתיאבון ובהנאה
ושבת שלום heart
איזה בלוג מקסים.. flower

יש לנו בנים באותו הגיל וכיף לי לקרוא דברים שמזכירים לי את הבן שלי...

תודה לכם..

הי!
איזה כיף לקרוא אותך! hug
ביקרתי גם בדף הבית, וקראתי את הסיפור שכתבת ושפורסם והכתיבה פשוט מושכת ומושכת...

מצחיק, אבל אם הבנתי נכון, התמחית בתה"ש, נכון?
אני שואלת כי גם אני עבדתי שם תקופה ועזבתי למען חינוך ביתי...

שבת מקסימה,
דגנית

איזה כיף לקרוא אותך.
המרגיעון שלי אומר "החיוך ניתן בחינם אך ערכו לא יסולא בפז", ועלה לי חיוך.
חמודון הדובון שלך, וחכם לאללה.
תודה, מקסימות. נעים לדעת שקוראים happy

יום ראשון

מחזור בא, מחזור הולך.
החינוך הביתי נשאר.

אתמול העיניים החומות התעגלו ונמלאו דמעות, הפה נפער והוא זעק - "אבל למה את צועקת עלי? תפסיקי, זה לא נעים לי!"
והבעל נזף, ואני התקפלתי חזרה.

אני אוהבת אותו, מקצות האצבעות ועד לשולי השערות. אבל לפעמים אני רוצה....
מה אני רוצה?

חופש, אולי.
חופש לקום מאוחר ולאכול שוקולד עד הערב, לשכוח להוריד את המים בשירותים בלי להסביר למה לאמא יש פיפי אדום.
פעם בחודש אני רוצה לחזור להיות בת עשרה, ולהשתגע, בלי להתחשב בתוצאות.
בלי לכאוב בגלל דמעה על לחי חלקה.

אפרופו להוריד את המים (מה בעצם איכפת לך שהוא יראה?)- בילד השני זה כבר יותר קל. המרכזי שאל לפני שבועיים "אמא,למה יצא ממך המון דם בשירותים?" בלי לאבד רגע פניתי לבכור- "אסף, תסביר לו בבקשה" ההסבר שלו היה מצוין, לענין ובר הבנה לבן השלוש. מוכנה להשאיל לך אותו לכמה דקות במחזור הבא happy
מזדהה עם כל מילה, אלודאה.

חופש...
זה בדיוק מה שצריך כשנמצאים בחינוך ביתי. והכי מצחיק זה שאלה שעובדים חושבים שאנחנו מכייפות/ מכייפים כל היום... לכי תסבירי... בעצם, בשביל מה להסביר?
ברור שאנחנו מכייפות, וכי למה לא? אסור לנו להנות מהעבודה שלנו? מצד שני חופש... אוי איזה מצרך נדיר וכל כך קשה בלעדיו.

שנה נהדרת ומוצלחת hug

מוכנה להשאיל לך אותו לכמה דקות במחזור הבא
אני אשמח לשמוע את ההסבר כי עוד מעט אצלי יראו [עדו לא קיבלתי מהלידה אבל בקרוב הוא יחזור הוא מניחה.. וידרשו הסברים...

ואולדיאה..
לו היית יודעת כמה אני מזדהה..
חופש...
אבל למדתי איך לעשות לי את זה בקטן..
שולחת אותם לשעתיים-שלוש לסבא סבתא.
ושי לי חופש קטן.. קצר.. אבל חופש..
ובנתיים מפנטזת על לילה חופשי..

*יום שני*

אתמול קנינו מטבח.
קטן, סגול, ומפלסטיק.
אחרי ההרכבה הפעוט המאושר הושיב אותי ואת האבא בסלון ופקד עלינו לחכות לארוחת הערב. הוא בישל תפוזים ודג, בננה וסטייק ולקינוח - ענבים סגולים ונקניקיה.
כולם מפלסטיק.
אחר כך הוא מזג לי קפה מקומקום פלסטיק לספל מפלסטיק.

מדי פעם הוא מרשה לי להחזיר את אחד הסכינים שנפלו, או עגבניה שהתגלגלה מתחת לשולחן. אבל לרוב - אני מגורשת עד שהוא מסיים לבשל, ורק אז הוא מאפשר לי לחזור. הבוקר הוא נתן לי להחזיר ספל למקום.

לקח חשוב -
אל תסתכלי בקנקן, אלא במה שהבן שלך עושה ממנו.
כלי פלסטיק ורודים מצועצעים יכולים להיות משחק מהנה יותר מכלי מטבח אמיתיים. כאשר מתעסקים עם אוכל אמיתי צריך להיזהר שלא להחתך, לערבב רק בתוך הסירים ולעקוב אחרי הוראות המתכון.
כלי הפלסטיק משחררים אותו - הם כל כך מרוחקים מהדברים האמיתיים שהוא יכול לרקוח תבשילים סודיים דימיוניים ולהגיש לי דג מאודה בלי זנב לארוחת בוקר.

מענין מה הוא יכין לי מחר....

לקח חשוב -
אל תסתכלי בקנקן, אלא במה שהבן שלך עושה ממנו.

hilarious

"אמא,למה יצא ממך המון דם בשירותים?"
גם אני אשמח לקרוא קצת חוכמות_של_ילדים‏.

שנה טובה flower

ואם אני שוברת את הכלים, מהר מאד עומדת מולי מראה בת שלוש פחות חודש, בוכה ושואלת "אבל אמא, למה צעקת עלי? זה לא נעים לי!"
אצלנו זה גם: "אמא אני לא מבינה מה את אומרת כשאת צועקת" וגם: "אבל אצלנו בבית לא צועקים אנחנו מדברים.."
אמרת משהו על מראה???

ולגבי כל המשחקי דמיון -
ובכלל כמה שאני יותר קוראת אותך אני יותר מגיעה למסקנה שאנחנו צריכות פשוט להיפגש..
לתת לשני הילדים לשחק וככה נזכה בחצי חופש אחת עם השניה תוך כדי שהם מפליגים על הדמיון ביחד...

אין לי מושג איפה את גרה אבל אם זה אפשרי אני אשמח מאד מאד להכיר..
happy

וכמובן ממשיכה לעקוב ולהזדהות....

טוב ואחרי שכתבתי חשבתי שצריך גם את הצד השני:
אז לפעמים היא יכולה לשבת להסתכל על אחיה ואז להגיד לי" אוי הילד הזה.. הפומיקי הזה.. אח שלי.. אני כל כך אוהבת אותו..."
ההסבר שלו היה מצוין, לענין ובר הבנה לבן השלוש. מוכנה להשאיל לך אותו
אפשר לבקש שתשתפי בהסבר ???
"אמא, איזה גלידה אני אוהב?"
"גלידת פירות יער."
"אה....אני אוהב גלידת ירקות יאללה!"

יום רביעי

הימים שלנו הולכים ומתקלקלים. אני נשאבת בקלות לשבלונת טלויזיה-וידאו הידועה מימי הגן, והוא נסחף אחרי.
אחרי שלושה ימי טלויזיה אינסופיים, אתמול הוא חווה את התקף הזעם הראשון שלו בחודש האחרון.
הבנתי - שנינו צריכים לצאת מהבית. אם לא מספיקים מוקדם בבוקר, אז לקראת הצהריים.
היום היינו בחוץ עד אחרי אחת. היה חם ודביק במגרש המשחקים החול נכנס לעיניים ולשער.
במילים אחרות - היה נפלא.

כמה טוב בחינוך הביתי, כאשר חוזרים הביתה בצהריים והולכים לישון מלוכלכים ביחד.

קוראות יקרות, פה זה הבלוג המקסים של אלודיאה והגיבור. את ההסבר של הגיבור שלי לאחיו הצעיר אפשר לקרוא אצלי בדף, שלא נשתלט פה על השימחה כן?
כמובן, וסליחה מבעלת (דף) הבית.
אני מפרה את כללי fly lady וכותבת בלי להתלבש כדי להספיק לפני שהינוקא מתעורר לגמרי

יום שישי
קטסטרופה.
ארוחת ראש השנה, זאת אומרת.
"תני לי אותו לרגע."
"אבל הוא מנסה להרדם."
"אבל תני לי אותו רק לרגע."
"אבל אמא, הוא לא רוצה עכשיו."
"אולי הוא רוצה עוגה, או אוכל או אל סבתא?"
והגיבור הקטן שלי מתחפר עמוק בתוכי, נאחז בחזקה באינסטינקטים המוטבעים שאומרים לו שהוא מוגן רק אצל אמא שלו.
"נכון שאתה רוצה לבוא אל סבתא?"
הוא מניד בראשו בפראות, הבכי גובר.
אני יודעת שטעיתי, הייתי צריכה לקחת אותו לחדר אחר, לנוח מהרעש, להיות רק איתי.
אבל גם אני לא ישנתי בצהריים, וגם אני התרוצצתי בחוץ איתו, וגם אני....
וגם אני לא רציתי להיות שם.

flower

יום שבת*
נוסעים לתצפית לילית במכתש רמון. דרך ארוכה, בשעות לא נוחות.
זו התצפית האחרונה השנה. אנחנו אסטרונומית נודדים - יוצאים לתצפיות רק במהלך הקיץ.

הגיבור כבר מתורגל - הוא מביא לי את שקי השינה לפרישה באהל, עוזר לאבא לנפח את המזרון החדש, מתרוצץ בין טלסקופים ואבנים באושר של בן שלוש שמורשים לו להשאר ער עד הבוקר.
הוא היחיד שמסתובב בחולצה קצרה במדבר הלילי - כל המבוגרים כבר מכוסים בסווצ'רים ושמיכות.

לקראת חצות האב וילדו שוכבים על המחצלת ומתבוננים.
אני מקשיבה להם, מדברים על מערכי כוכבים, על החלל, על היקום.
מתנמנמת מעורסלת במילותיהם.
כאשר הפעוט שלנו מתחיל להרדם הוא נכנס להתכרבל איתי, משחרר את אביו לצוד צבירים וערפיליות.

תדלוק נפשי לקראת שבוע ארוך.

flower

*יום שלישי

שברו את הכלים ולא משחקים.
כעס ורעש.
אני מאיימת עליו, מענישה אותו, נופלת לכל הבורות שחשבתי שאצליח להמנע מהם כי קראתי את הספרים הנכונים ובכלל, אנחנו בחינוך ביתי - זה לא אמור להפחית את כמות הזעם ההדדית?
"אמא, אני רציתי שקט, אבל את עשית רעש עם המילים הלא יפות שלך!" הוא מסביר לי אחרי עוד מריבה חסרת תועלת.
מהצהריים בחילה מתגברת בפנים, אבל רק אחרי שהבעל מגיע, הגוף שלי מסכים להתפרק ואני מקיאה הכל.
אני מתמללת את הימים האחרונים - מסבירה לבנזוג כמה רע לי בבית, אולי עשינו טעות, אולי עדיף שנחזיר אותו לגן ושאני אחזור לעבוד בתורנויות שלא נגמרות.
ובעצם הכעס הוא עליו - כל היום אני סופגת את מאבקי ההתבגרות, וכאשר אבא חוזר הביתה הקיפוד הקטן הופך לנופת צופים נוטפת דבש.
אני מרגישה כמו אחרי הלידה, אבודה ומבולבלת מול תינוק קטן שצורח ללא הפסקה.
אלו אותן המחשבות - מה עשיתי לעצמי? מה היה לי רע קודם?

ואז אני עונה שהיה לי רע קודם, ונזכרת בהרגשה לראות את הבן שלי פעם ביומיים, ומתחזקת קצת.
עד הבוקר הבא....

יום רביעי

רציתי לספר על השוני שחל בו, אבל רק דוגמא אחת נשארת בי -
הוא מנופף לכל איש, ילדה ותינוק שחולף על פנינו ברחוב. הוא מחייך לנהגים סגורים במכוניות פרטיות ולמובילים במשאיות.
האושר שלו מדביק אחרים, והם נעמדים לפתע, מחזירים את המחווה.
קשה לי להסביר עד כמה נפנופי הידיים שלו חשובים לי. פעם הוא היה מרוכז כולו בדרך, מתעכב על חיפושיות ואבנים, מדבר רק איתי. ועכשיו - הוא התמלא דיו כדי לחלוק עם כולם את האושר הפשוט של מחוות היד והחיוך.

ועוד דוגמא - הוא פחות נזקק לי. כבר לא צריך שאהיה איתו כל הזמן. בגן השעשועים היום הוא התרוצץ מעלה, מטה ולכל העברים, מטפס וגולש, ונעצר רק מדי פעם לחייך אלי. הוא נזהר שלא לפול על תינוקות שזחלו בסביבה, ותיקשר עם כלבים שבאו לרחרח מסביב.
הוא אפילו ביקש שאפשר בינו לבין הילד השני שחסם את הדרך למגלשה. רק כאשר הילד השני הרביץ לו הוא בכה וקרא לי.
אני לא מאושרת שהרביצו לו. אני מאושרת שהוא הצליח להסתדר עד אז בלעדי. להסתדר במובן של לצעוק, לעמוד על שלו, להתעקש שעכשיו תורו.

שנינו לומדים - הוא לומד להתווכח, ואני לומדת לעמוד מהצד, לתת לו לחוות את הסביבה בלעדי.

איזה יופי לקרוא את זה.
אני מאוד מזדהה עם העליות והירידות ותופשת את זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות ביחד.
זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות
ככה החיים תמיד, ימים כאלה צריך לגזור ולשמור hug
_קוראת, ונהנית_flower happy
גם אני קראתי הכל בשקיקה.

זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות
ככה החיים תמיד, ימים כאלה צריך לגזור ולשמור

גם אנחנו רק התחלנו להיות בבית, ואני מאוד שמחה לשמוע שאצל כולם יש עליות וירידות..... blink
מוזמנת לבקר אצלנו.. עברנו_דירה_ונשארנו_בבית‏ flower

עשינו תוכניות להיום - נסע לסבתות, ניפגש עם חברה באופנית שהדרימה לכאן...
אבל בתשע וחצי בבוקר קיבלתי SMS - חברה טובה בדרך ללידה, ועכשיו אני ממוסמרת הביתה, מחכה לטלפון התקדמות.
אפילו אם הוא לא יגיע - אני מרגישה בכוננות.

אתמול יצאתי עם אמא שלי לקניות. חרשנו את הקניון הקרוב, ויצאנו עם ארנקים קלים וידיים מלאות.
שטחי ככל שיהיה - נהניתי להחליף את חצאיות השאנטי בג'ינס וחזית פושאפ. הרגשתי יותר אשה-נערה מאשר אשה-אמא, וזה נעים.
אפילו הידיעה שעליתי שלוש מידות מאז הלידה (אחרי שירדתי לפני שנה) לא שינתה את הרגשתי.
טוב לי.

בוקר אור,

מזל טוב ובהצלחה לחברה.

כן, הסיבובים האלה של ההתרעננות מאוד חיוניים, ממלאים באנרגיות חדשות ונותנים כח להמשיך.
תתחדשי על הבגדים happy

תתחדשי על הבגדים
hug
"אמא, אני רציתי שקט, אבל את עשית רעש עם המילים הלא יפות שלך!" הוא מסביר לי אחרי עוד מריבה חסרת תועלת.
גםאצלנו יש משפטים כאלה...
"אני לא מקשיבה כשאת צועקת עלי.."

אני מרגישה כמו אחרי הלידה, אבודה ומבולבלת מול תינוק קטן שצורח ללא הפסקה.
אלו אותן המחשבות - מה עשיתי לעצמי? מה היה לי רע קודם?

גם לי זה קורה.. מצד שני לפחות הצעקות יותר ברורות.. לאט לאט הוא צועק במילים ולא סתם צעקות [אמממה אמממה במקום אההההההההההה]..
אז אפילו בצעקות אני מרגישה התקדמות.. [בזמנים קישם כל התקדמות היא התקדות לא?]

ואז אני עונה שהיה לי רע קודם, ונזכרת בהרגשה לראות את הבן שלי פעם ביומיים, ומתחזקת קצת.
עד הבוקר הבא....

אז אצלי לא היה קודם..
הם בבית מזא שנולדו..
אבל כל חיוך.. החיבוקים וההתמרחות לשו לפני השינה.. מחיאות הכפיים כדי לעשות הצגות .. הכל.. רגעים קטנים של אושר.. שעוזרים להמשיך הלאה לעוד יום..

רציתי לספר על השוני שחל בו, אבל רק דוגמא אחת נשארת בי -
הוא מנופף לכל איש, ילדה ותינוק שחולף על פנינו ברחוב. הוא מחייך לנהגים סגורים במכוניות פרטיות ולמובילים במשאיות.
האושר שלו מדביק אחרים, והם נעמדים לפתע, מחזירים את המחווה.
קשה לי להסביר עד כמה נפנופי הידיים שלו חשובים לי.

מבינה לגמרי..
גם שלי ככה..
מחייכת לכולם.. מנופפת שואלת אותם "לאן אתה נוסע?" "מה אתה עושה?" "לאן הם הולכים?"
ואני נהנית מהאהבה שלה לעולם..
והרבה פעמים נדבקת בה..
בזכותה הכרנו כבר כמעט חצי מהשכנים בשכונה שבועיים אחרי שעברנו..

שנינו לומדים - הוא לומד להתווכח, ואני לומדת לעמוד מהצד, לתת לו לחוות את הסביבה בלעדי.
זה בדיוק זה..
אני מרגישה שאני לומדת לתת להם לחוות את החיים שלהם.. אני רק צופה מהצד ועוזרת כשהם מבקשים..
וכל כך קשה לפעמים רק לעמוד מהצד..

אני כל כך נהנית לקרוא אותך...
happy

בבקשה תמשיכי...

גם שלי ככה..
מחייכת לכולם.. מנופפת שואלת אותם "לאן אתה נוסע?" "מה אתה עושה?" "לאן הם הולכים?"
ואני נהנית מהאהבה שלה לעולם..
והרבה פעמים נדבקת בה..

גם אצלי זה כך - בדיוק, מילה במילה hug

מה למדנו על יום כיפור?
שזה היום היחיד בשנה שבו מותר ללכת על הכביש. באופן מודע החלטתי לא לערב את הקדוש ברוך הוא בסיפור. יהיו לגיבור עוד שנים רבות של מחילות וכפרת עוונות, מועקת הסליחות לא צריכה להתחיל בגיל חמש דקות לשלוש.
התענוג העיקרי מבחינתו - ביום כיפור מותר לחצות כביש בלי לתת ידיים לאמא, וכך הוא נוסע על הבימבה באמצע הכביש, מגיע למעבר חציה, רץ למדרכה, וחוצה את הכביש לבד בצחקוקי עונג.

מה עשינו בארבעת הימים האחרונים?
הגענו למנת יתר של טלוויזה. כל כך הרבה סרטים, שהיום, כאשר הודעתי שאין טלויזיה הוא נרגע כמעט לגמרי, ורק מדי פעם תהה האם כבר יש טלויזיה.

והיום, יום חדש.
יום ראשון ביחד אחרי סוף שבוע ארוך של ארבעה ימים.
איך אומרת בלה? לגזור ולשמור.

יום שלישי

הוא קם בבוקר והודיע "אמא, שקט בחוץ". נכון, אבל כבר לא יום כיפור, אסור ללכת על הכביש לבד.
יצאנו עם חברות לאכול גלידה ורודה בבית קפה מפונפן קרוב לבית, וחזרנו דרך גן שעשועים מינימליסטי. הוא נהנה בעיקר לרוץ במורד המדרכה ולחזור אלי. מדי פעם נח בעגלה ואז חזר לריצה.
מתחת לבית טרקטורים חופרים ואפשר לעלות בערימות האדמה. אפשר גם לרוץ בעקבות שהשאירו מאחוריהם ולהעמיד פנים שאנחנו טרקטורים.
זאת אומרת, אני יכולה להעמיד פנים.
הוא מעדיף לזרוק אבנים במורד הגבעות, ולהעיף חול באוויר.
רק הקריאה "נראה מי משיג אל העגלה" מצליחה לקרוע אותו מהאדמה החמה, הביתה למזגן.
הגענו רעבים, האפונה לא הספיקה להתבשל, הספגטי מאתמול נגמר במהירות, ואחרי צעקות הדדיות פתחתי קופסאת שימורי טונה, קופסאת שימורי תירס, ערבבתי, וקראתי לזה "ארוחת צהריים".
הארוחה המאולתרת זכתה למחמאה "אמא, אני אוהב לאכול תירס עם טונה."
נו שוין, יש שם חלבונים ופחמימות. לויטמינים נדאג בארוחת הערב.

הוא מדלג על שנת הצהריים ומחליט לבנות חומה עם הטרקטורים שלו. אני בונה במקומו ונשטפת בגערות "לא! אמא! הטרקטורים רצו לבנות את זה! את רק צריכה ל-ע-ז-ו-ר להם!"
ילד בן שלוש מלמד אותי לתת מרחב לאנשים אחרים....

אחרי הצהריים עוד ביקור הפתעה - חברה שהפכה לאחות גדולה לפני יומיים באה לנוח מאחריות הפיזוז סביב התינוקת (כך היא תופסת את תפקידה). שני הילדים משחקים ביחד, יוצרים חבורות ומטילים צעצועים אחד בשני. בשלב מסוים היא מוצאת את כלי העבודה שלו ו"צובעת" את הקיר, בזמן שהוא עומל במטבח הפלסטיק על דג מאודה עם תפוזים וענבים.
ואני?
מתמוגגת מחלוקת התפקידים.

ארוחת ערב של ספגטי ואפונה (זאת מהצהריים, היא עדיין קצת קשה אבל עם מספיק מלח לא שמים לב לטעם).
אמבטיה.
לישון.

הוא מבקש שאבוא איתו למיטה, אנחנו מתכרבלים והוא אומר לי "אמא, תעצמי את העיניים..."
מסובב את הגב ונרדם.

לילה טוב ילד אהוב שלי.

איזה כיף. ימים קסומים happy
איך אומרת בלה? לגזור ולשמור.
oh ציטטו אותי. happy

איזה כיף. ימים קסומים flower

לא נעים להתקטנן אבל לגזור ולשמור זה אני אמרתי. העיקר שיהיו עוד הרבה ימים כאלה flower
יום רביעי או מנפלאות החינוך הביתי

החזיות שקניתי הגיעו בתוך ערימת קופסאות, ואתמול הגיבור וחברתו צבעו בגואש שלוש מתוכן. הבוקר הצבעים כבר התייבשו, חוררנו את הדפנות, השחלנו חבל משקית קניות אחרת, והופ!
רכבת!
הגיבור שיחק, העמיס נוסעים ופרק אותם, הניע את הרכבת ברחבי המטבח ואז הכריז - "אני לא רוצה רכבת כזאת! אני רוצה לסוע ברכבת אמיתית!"
שעתיים מאוחר יותר, אמא גאה ופעוט במנשא יצאו לטייל אל תחנת הרכבת הקרובה.
אמרנו יפה שלום לנהג הקטר, רצנו לאורך כל הקרונות, עלינו וירדנו במעלית השקופה, והצצנו על הפסים.

כמה טוב בחינוך הביתי, שבו חלומות מתגשמים ברגע (או שעתיים)!

הגיבור השפוך מעייפות בכה במנשא שסבא לקח לו את הכובע.
ואני, במקום להרגיש רע שאני מכריחה אותו להשאר ער, ואיזו אמא מונעת מהבן שלה את המוצץ כדי שיוכל לישון, ואיך אני בכלל מכריחה אותו לדלג על שנת הצהריים רק כדי שיהיה לי ערב פנוי, או לחשוב שסבא הוא אדם איום ונורא שמתעלל בנכד שלו, אמרתי רק "נכון, זה לא נעים כאשר לוקחים את הכובע. אבל אני חושבת שאולי סבא רק רצה להצחיק אותך, ובגלל זה הוא לקח את הכובע."
הגיבור מבין הדמעות השיב "אני לא רוצה שסבא יצחיק אותי. זה לא נעים לי שהוא לוקח לי את הכובע שלי עם הטרקטור."
"אז אתה יכול להגיד את זה לסבא."
"סבא, אל תקח לי יותר את הכובע שלי!" ככה, באסרטיביות, נקי מהאשמה, אמר הבן שלי.

זה עובד. לאט, אבל עובד.

flower

כמעט שכחתי - פינת התחביר המתפתח -
"אמא, שוב שכחנו לקחת את המוצצי הכחול, ולא שמנו אותו בתיק, ועכשיו שוב אין לי מוצצי!".
למה אני מתלהבת?
יש במשפט הזה נושא ונשוא, סיבה ומסובב, לקיחת אחריות מבלי להטיח אשמה, תחביר מדויק ויפה, התייחסות ספציפית לאובייקט ולא לעולם כולו, ובעיקר...
הוא הצליח לעשות את כל זה תוך כדי בכי.
מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו בסדר, אם בסערת רגשות של בכי במקום שנת צהריים הוא מצליח להתבטא כך.

החזיות שקניתי הגיעו בתוך ערימת קופסאות, ואתמול הגיבור וחברתו צבעו בגואש שלוש מתוכן.
בחיי שבהתחלה חשבתי שהם צבעו את החזיות... קראתי שלוש פעמים עד שהבנתי...
"אמא, שוב שכחנו לקחת את המוצצי הכחול, ולא שמנו אותו בתיק, ועכשיו שוב אין לי מוצצי!". - איזה מתוק! כל כך טהור.

וכמה אני נהנית לקרוא את הדף הזה happy hug

מה שניצן אמרה happy
גיליתי עכשיו את הבלוג שלך וקראתי מההתחלה ועד כאן. תענוג.

כנדמה לך לפעמים שת לא יכולה יותר ואת מתפרקת - תזכרי שבניגוד לעבודה "רגילה" - בעבודה שלך אין הפסקת סיגריה או יום חופש וגם סוף השבוע שמוקדש בד"כ (אצל שאר האנשים) למנוחה והיטענות באנרגיה חדשה - הוא אצלך "יום עבודה רגיל".
חשוב ליזום מדי פעם חופש קטן. זה יכול להיות איזה חוג פעם בשבוע בשעות הערב כשאבא נמצא
או "חצי יום חופש" באיזה שישי
או אפילו לזרוק את הילד על אבא שלו איך שהוא מופיע בדלת (כי את לא יכולה יותר. דייייייייי!) וללכת לסרט או לבית קפה, עם חברה או לבד.
אלה הפסקות קטנות שעושות הבדל גדול. מנסיון.

ולגבי ארוחת צהרים שמפתיעה אותך עם בוא הצהרים ( happy ) - מה דעתך להעמיד סיר בבוקר? לפני פרוץ היום?

כנדמה לך לפעמים שת לא יכולה יותר ואת מתפרקת - תזכרי שבניגוד לעבודה "רגילה" - בעבודה שלך אין הפסקת סיגריה או יום חופש וגם סוף השבוע שמוקדש בד"כ (אצל שאר האנשים) למנוחה והיטענות באנרגיה חדשה - הוא אצלך "יום עבודה רגיל".
חשוב ליזום מדי פעם חופש קטן.

מצטרפת לכל מילה...
לקח לי המון זמן ללמוד את זה.. ומאז שלמדתי אני אכן עושה את זה... וזה באמת עוזר להיטען...

וחוץ מזה גם אני נהנית לקרוא...
happy

תודה לכן, יקרות, על התמיכה, האהבה והעצות המחכימות happy

יום שני*

השהות בבית מרחיבה את הידע של הגיבור. אולי שנינו מרגישים צורך להסביר יותר בגלל הכותרת של "חינוך ביתי". אולי סתם יש לנו סבלנות כי נעים יותר בבית.
אני לא יודעת.
בכל מקרה, חוץ מתקרית אחת במהלכה הילד השתכנע שמשתינים מהאגודל, הידע שלו מתרחב בכל יום שעובר.

אתמול בערב קפצתי אל חברה שלי כדי לעזור קצת עם תינוקת טריה. נשארתי שם יותר משלוש שעות, במהלכן הגיבור הלך לישון, מילא את המאגרים, והתעורר מלא מרץ.
מה עושים עם פעוט עירני בעשר בלילה?
בעלי המותש והנפלא מצא פתרון גאוני - הם התיישבו ביחד מול המחשב וראו את סרטון השיגור של הלווין עמוס 2.
כאשר חזרתי הביתה הגיבור הסביר לי עם תנועות ידיים וקולות מתאימים על שלבי הפירוק של הטיל, על תצורת הלווין בחלל ושאר עינינים.
מאז, אחת לשעה-שעתיים הוא נזכר בסרטון ומבקש לראותו שוב.
לא, חלילה להעביר זמן, אלא כדי להסביר *לי
איך נראה טיל happy

ידע חיוני בגיל שלוש, לא?

מה עושים עם פעוט עירני בעשר בלילה?
אתם מוזמנים אלינו blink tongue
yawn
אבל לגזור ולשמור זה אני אמרתי_
צודקת. הלכתי ובדקתי. אני שאלתי אם אפשר לשכפל.... happy
_העיקר שיהיו עוד הרבה ימים כאלה

צודקת גם בזה. flower flower

אלה הפסקות קטנות שעושות הבדל גדול.
לוקחת המלצות גם לעצמי. blink

הי! רציתי לספר לך שהייתי שם, איפה שאת נמצאת והחלטתי לחזור לעבוד. בעיקר כי אני אוהבת מאוד את המקצוע הנפלא והקשה הזה ואני חושבת שהייתי מפסידה יותר מאשר מרוויחה אם לא הייתי חוזרת. גם כי מבחינה כלכלית זה כרטיס הביטוח שלי לחיים. גם כי אני מאמינה שמצאתי סידור נח יחסית שבו אני מצליחה להיות הרבה בבית. גם כי חשוב לי שהקטנה שלי תראה אמא שעוסקת במקצוע אהוב ומאתגר, מתקדמת ובונה את עצמה. אבל זו אני. את וודאי תמצאי את הדרך שלך למה שטוב לך. בהצלחה!
flower
יום שבת*

אנשים רוחניים ממני היו אומרים שלפעמים היקום מזמן לנו תשובות בנקודות התלבטות, ואנחנו רק צריכים להקשיב.

לפני חודשיים היה לי ברור שהחינוך הביתי הוא הדרך המתאימה לנו, אבל לאחרונה התחלתי להתלבט שוב. אולי אין לו מספיק חברה? אולי אני לא מספקת לו גירויים מתאימים? אולי ואולי ואולי, וכל השאלות טובות, והתשובות שלי לא תמיד מספקות.

היקום, כאמור, החליט לענות במקומי.
בכל שנה בחול המועד סוכות יש כנס בתל אביב, ובכל שנה יש תירוץ אחר למה לא להגיע אליו. לפני שלוש שנים - ילדנו, לפני שנתיים - למדתי לבחינות, לפני שנה - הייתי בתורנות.
והשנה?
אין תירוצים. להיפך - שנינו זקוקים לחופשה, לזוגיות, לאינטימיות שבהחזקת ידיים במקום הומה.
לקחנו שלושה ימי חופשה מהעבודה - הבעל מהמשרד ואני מהחינוך הביתי, ויצאנו להרצאות ולסרטים בתל אביב.

יש רק בעיה אחת - מישהו צריך להשאר עם הגיבור בשלושת הימים האלה. ההורים שלי הדרימו לים המלח, ההורים שלו הצפינו לנהריה, והדודים עובדים.
החלטנו להשתמש בהצעה ישנה של הגננת במשפחתון שלו, ולהחזיר אותו לשם לשלושה ימים.
הוא מכיר את המקום ואת הכללים, הוא נהנה להיות שם, והם אוהבים אותו.
רק לשמונה שעות ביום, הרי בערבים אנחנו חוזרים הביתה, ונהיה ביחד.

היום הראשון לכנס היה נפלא - הפעוט היה מאושר, אחד החברים מהשנתון שלו הגיע בצהריים, והם נשארו ושיחקו ביחד עד הערב.
בלילה הגיבור שלי קצת בכה ונצמד יותר מהרגיל אלי, אבל הנחנו שמדובר בפיצוי על ההעדרות הארוכה.
ביום השני נורת אזהרה קטנטנה מתחילה להבהב. הוא אמנם חזר מאושר, עם עבודת יצירה נחמדה, אבל התקף הבכי שלו ארוך מכרגיל.
ביום השלישי הוא כבר לא חוזר מאושר. הוא בוכה, ונדבק, וצועק על שטויות, משליך חפצים באוויר וזורק את עצמו על הרצפה.
כדי להחמיר את המצב אני טרום וסת בכל שלושת הימים האלה, ולא מסוגלת להכיל אפילו את עצמי. למעשה, ביום השלישי אני מוכנה להצטרף אליו בהשלכת הצעצועים על הקיר.

היקום, כנראה, לא מאמין ברמזים עדינים.

בכל דבר יש שיעור, וגם כאן יש (אפילו שלושה) -
גן הוא פתרון טוב.
חינוך ביתי הוא פתרון יותר טוב.
וכאשר המחזור מתחיל וה PMS נגמר, קל יותר לחנך בבית.

flower

*יום ראשון

לחם טרי מהתנור, ריחות קינמון ודבש מתפשטים בבית.
בחוץ גשם ראשון מוחה את האבק מהמכוניות ברחוב.

"אמא, מי שפך מים על הכביש?" הוא שואל בקול מתפלא.
זהו שוב החורף הראשון שלו. הוא שכח את החורף בשנים הקודמות.

אנחנו יוצאים לסיבוב בוקר - דואר, מאפיה, חנות צעצועים.
אני מקווה שירד עלינו גשם, שהוא יוכל לקפץ יחף בשלוליות תחת המטריה הכחולה הגדולה.
אבל הגשם מחכה. הוא ממתין בסבלנות, ורק כאשר הפירה כבר חם והאורז מוכן להגשה העננים נבקעים.
אני מאושרת לעמוד לידו, לצפות מהצד בפגישה הראשונה שלו עם גשם, עם רוח קרה, עם עננים אפורים.
אחר כך אנחנו עורכים פיקניק במרפסת הקטנה שפונה לרחוב הרטוב. יושבים על כריות כחולות מביטים על החתולה שמריחה את הגשם.
הוא מתכרבל עלי, מתנמנם, מאושר.
חורף.

הוא מתכרבל עלי, מתנמנם, מאושר.
חורף.

איזה כיף! גם אצלנו התחיל ים של גשם לרדת......
hug
"אמא, מי שפך מים על הכביש?" הוא שואל בקול מתפלא.
hilarious גדול !!
אני מאושרת לעמוד לידו, לצפות מהצד
זהו. זה בדיוק מה שאני אוהבת ביחד הזה. אני מתלהבת, אני נהנית, אני זו שמאפשרת לאושר הזה לבוא לידי ביטוי במקסימום. כמה אגוצנטרי וכמה נפלא happy

את כותבת מקסים.

כל כך יפה לקרוא פה.
אני קוראת ומתרגשת מכל דבר שאת כותבת flower
יום שני*

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לב-ר-ק!"
הילדים שרים, ועיניו החומות זוהרות, מאירות את החדר החשוך.
אהובי מסתובב בחדר, מקליק שוב ושוב, מנסה זוויות משונות, מחפש את התמונה שתנציח את הרגע המיוחד הזה -
הילד שלנו בן שלוש.
בערב הדודים מגיעים. הוא משחק עם כולם, מסביר בחשיבות על חלקי המשאית ועל המכוניות החדשות. מתנסח ברהיטות, ומנפנף בידיו כדי להבהיר נקודות מיוחדות.
בלילה, אחרי שכולם הולכים, הוא נח במיטה הגדולה, מכורבל.
עיניו נעצמות, שפתיו נחות ברכות אחת על השניה, פשוקות מעט.
ופתאום נגלה אלי שוב התינוק הקטן שנשלף מתוכי לפני שלוש שנים.

flower

*יום שלישי

זה היה יום של חינוך ביתי "מהספרים". בעיקר אלה שמדברים על יתרונות חינוך רב גילאי.
בבוקר יצאנו עם סבתי ובן זוגה. אנחנו הנשים הלכנו לקנות מכנסיים ואחר כך ישבנו בבית קפה. בינתיים שני הגברים התרוצצו ברחבי הקניון. הם עלו וירדו במדרגות הנעות, טיפסו על מכוניות וגדרות, ולבסוף הגיעו אלינו, לחלוק איתנו כיכר לחם חומה וחמאה זהובה.
הילד הקטן שלי התיישב עלי, ובקול מעובה אמר "אני כל כך עייף, אני צריך לנוח קצת....", בזמן שהרב סבא שלו קרס על הכסא שמולי.

בצהריים חזרנו הביתה, ארזנו קציצות ויצאנו שוב - הפעם לגן השעשועים הקרוב. הגיבור הקטן טיפס בהססנות על חלק מהמתקנים, וביקש שוב ושוב שאבוא לשחק איתו. אך אז - הפתעה! עוד ילד הגיע, בן חמש.
למרות חיכוכי היכרות ראשוניים (הילד נעלב כי הגיבור שלי לא רצה לגלוש איתו, והגיבור שלי בכה כי הילד לא רצה לרוץ איתו על הגשר), אחרי מספר דקות הם שיחקו יחד, מתחרים בידידות על פני כל גן השעשועים. מאוחר יותר הגיעה עוד ילדה, והם צירפו אותה להשתוללות המאורגנת שלהם.
הילדים הגדולים לימדו את הגיבור איך לטפס ביעילות על המתקנים שהוא פחד לנסות מוקדם יותר, וצחקוקיו הגיעו אלי ממקומות משונים בגינה. אני בטוחה שהוא היה מסתדר גם בלי העזרה שלהם, אבל חשוב לי שילמד להסתדר עם ילדים אחרים, וגן שעשועים הוא מקום מושלם ליצירת חברויות רגעיות.

החזרה הביתה עברה דרך קיוסק בשיפוצים, סוכריה על מקל, דואר, והאטרקציה המרכזית - קטנוע מקולקל.
כך סתם, באמצע הדרך, איש מתקן קטנוע.
והאיש חביב ומתחשב - מספק הסברים מפורטים, נותן לברק להחזיק כלים, ובעיקר - מחייך אל הילד שמקפץ לתוך שדה הראיה שלו כל הזמן, ודוחף ידיים למנוע הכבוי.

אושר גדול ושמחה מרובה בביתנו הקט שמתחנך אט אט happy


יום רביעי

זה היה יום בפיג'מה.
ראינו טלויזיה, שיחקנו במכוניות ובטרקטורים, ומדי פעם גם אכלנו.
אה, וגם ירדנו למטה ומיחזרנו את כל הניירות והבקבוקים שהסתובבו בבית...
מצד שני (וכדי להשקיט את רגשות האשמה שלא עשינו כלום, בעצם), אחרי יום כמו יום שלישי מותר לילד שלי לנוח קצת מכל החינוך הביתי הזה, לא?

flower

יום חמישי או הרפתקאות בדרך לגן השעשועים...

יצאנו חמושים במטריה לכבוד הגשם, אבל בחולצות קצרות כי חם.
המטרה היתה גן השעשועים, אבל כאשר הולכים עם בן שלוש הדרך מתארכת מחמש דקות לחצי יום.
ראשון פגשנו כלב ענקי - כיף לחבק וכיף ללטף.
שני פגשנו באיש מחנות כלי העבודה. הוא הדביק כסא מתפרק, ונתן לברק לשחק עם המריצה שלו.
שלישית היתה חנות צעצועים שגרמה לבכי אדיר ("אני לא רוצה את המשאית הגדולה שקיבלתי מסבא! אני רוצה את המשאית הזאת!"), ולהתפייסות מהירה.
רביעית היתה המאפיה - "אמא אני רוצה רק לחמניה אחת ודי, ואני לא אבקש שנחזור ונחליף ללחמניה אחרת." (בהשראת ההתפייסות מחנות הצעצועים).
ואחרון אחרון חביב - הגענו לגן השעשועים. חמודי התחיל לחפש את הילד מיום שלישי, ואבל מהר מאד מצאנו חברה אחרת שאיתה אפשר לרוץ בגן, לטפס על סולמות ולהתנדנד ביחד.

ימים ארוכים מאד, אבל מלאי חוויות והתנסויות חדשות.

ותודה גדולה ומחבקת לכן, נפלאות שלי hug
כל כך יפה לקרוא פה_
נכון

_ותודה גדולה ומחבקת לכן
אני גם אקח חיבוק happy

balloons ברכות לגיבור! cake
וברכות גם לאמא שלו! לעניות דעתי - בגיל שלוש הטף מגיעים לשיא המתיקות (אחר כך המתיקות מתחילה לרדת אבל תכונות אחרות, נפלאות לא פחות, מתחילות לעלות) - להצטייד בכפיות ולזלול.
ברכות לגיבור!
וברכות גם לאמא שלו!
flower happy flower
תדה, תודה, תודה happy

הנה, חיבוק גדול לכולן - hug
וגם כמה פרחים flower flower flower

*יום שני*

נסענו לבקר חברה בצפון הרחוק, בתענכ"ים (זה רחוק בשבילי).
הדרך צפונה שזורת זכרונות - חברות שהשארתי כאשר חזרנו למרכז, מילואים של בן הזוג ונסיעות לבית החולים בעפולה במשך שלושה חודשים.
יערות הבטון והמלט מתחלפים בעצים ירוקים ובשדות נושמים. תחנות הדלק מתרחקות אחת מהשניה.
הדיסק ברדיו מגיע לסוף.

בכניסה לישוב הגיבור מוציא את המוצץ מהפה ומודיע - "אמא, עכשיו משעמם לי!".
"מצוין," אני עונה, "בדיוק הגענו."

בית ענקי, פרוש על מרחב שונה, מוקף בגינת תבלינים ודשא.
הגיבור מאתר את חדר המשחקים ומיד מתחבר עם המשאיות והטרקטורים מפלסטיק. מאוחר יותר דיירי החדר יחזרו מהגן ויכעסו ש"בילגנו" להם את הצעצועים.
אבל בינתיים- שקט ושלווה.
אנחנו יושבות בנחת על השטיח התכול, מתחבקות ונטענות באהבה.

בצהריים הילדים חוזרים מהגן (הגדול בן רבע לחמש, הקטנה בת שלוש וחצי), והחיכוכים מתחילים.
הוא לא נוהג לפי דרכי הבית, והילד הגדול כועס. אחר כך הגדול אומר משהו והילד שלי נעלב. אחרי שעה הם כבר החברים הכי טובים - מתרוצצים על הסלעים בגינה, רודפים אחרי החתולים, מקפצים מסביב ומתיזים את אושרם סביב.
כמו תמיד - המבוגרים מפריעים באמצע המשחק. הם צריכים לסוע לסבא ולסבתא, ואנחנו צריכים לחזור הביתה. כבר מאוחר, ואני רוצה להקדים את הפקקים.

הגיבור שלי נרדם בדרך, רק כדי להתעורר כאשר נגיע הבית, מאושר ומלא מרץ.
בערב הכנו ביחד חביתה בעזרת הבלנדר שקיבל ליום ההולדת מסבתא רבא, ואכלנו סלט מקערה משותפת.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שלישי.

יום שלישי

יום פיג'מה.
ככה אני קוראת לימים האלה של שינה עד מאוחר, התבטלות מול הטלויזיה ועבודות בית.
קיפלתי כביסה, והמשכתי לרוקן את הארון שבחדר העבודה. עוד חמישה קלסרים בדרכם לפח המחזור שברחוב.
ברק הביא שני טרקטורים לעזור לי בדחיפת הניירות לשקית האשפה, אבל אז התברר שאחד הטרקטורים חולה, והוא הזעיק משאית גרר כדי לקחת את הטרקטור לרופא happy
אחר כך מצאתי חוברת שקפים אנטומים ישנה, והגיבור נהנה לצבוע איורים של קיבה בסגול, כחול וצהוב. זה ללא ספק שימוש טוב בהרבה ממה שאני עשיתי איתה...

היתה שיחה אחת שבה הרגשתי שאנחנו באמת "עושים חינוך ביתי" - דיברנו על ההבדלים בין סיר למחבת בזמן שטיפת הכלים, ומאוחר יותר דיברנו על הפכים. יום פורה ביותר בגן אמא.

מחר שוב יום עמוס. מוצאת חן בעיני האפשרות של דירוג העומס - לא בכל יום חייבים לצאת החוצה ו"לעשות" דברים.
ובכלל - אולי אני קצת מתחילה להתרגל להיות בבית.
אולי.
קצת.

לילה טוב.

היתה שיחה אחת שבה הרגשתי שאנחנו באמת "עושים חינוך ביתי" - דיברנו על ההבדלים בין סיר למחבת בזמן שטיפת הכלים, ומאוחר יותר דיברנו על הפכים. יום פורה ביותר בגן אמא.
גם אני 'סופרת' דברים כאלה. בחיי. זה פשוט מרגיע אותי. happy
balloons יומולדת שמח גם ממני. balloons
flowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflower

מוצאת חן בעיני האפשרות של דירוג העומס
גם אני הייתי "לחוצה" למלא ימים עד שיום אחד עדי הודיעה לי חגיגית - "היום נשארים בבית. אני לא רוצה ללכת לכלום מקום בכלל"...

אז הבנתי שזהו, עייפתי את הילדה (והאמת היא שאת עצמי אפילו התשתי) ומאז אנחנו זורמות. אפילו למפגשים קבועים בוחרות לעיתים לא להגיע ובמקום זה לעשות משהו אחר... כמו לנוח hilarious

וכתבתי קודם ואני כותבת שוב - אני כל כך אוהבת לקרוא כאן. את כותבת מקסים, וממש מתארת את מה שאני מרגישה גם... hug

תודה על הפרחים happy הדף הזה הופך לאט לאט לבוסתן עמוס בחיבוקים וניחוחות אהבה. נעים לי לשוב ולטייל כאן.

ובהודעה הבאה - מה עשינו אתמול, או יום עבודה מלא באיקאה...

יום רביעי או טיול ארוך ומחשבות כפירה

אני נהנית לתת כותרות משנה לקטעים האלה. זה גורם לי להרגיש קצת כמו בספרי ילדים כמו "פו הדוב" או "35 במאי", שבהם מתחת לשם הפרק יש תקציר של עלילות הגיבורים.

איקאה, למי שלא יודע, הוא מחסן ענק של דברים יקרים מדי שלא צריך בכלל בבית.
החנות נמצאת בדיוק בדרך הביתה מחיפה, כאשר יורדים מהכביש המהיר ומתחילים להריח את שמיכת הפוך שמחכה על המיטה.
בצורה משונה, החנות ממוקמת גם בדיוק בדרך לחיפה, כאשר יורדים אל הכביש המהיר, ומגיעים לשיר הרביעי על דיסק הנסיעות שלי. אז יודעים שהיום התחיל, ואפשר להתחיל לדמיין את הקפה שאשתה כאשר נגיע לבית החולים.
במשך שנתיים, בוקר וערב, בדרך הלוך ובדרך חזור, הלוגו של איקאה חייך אלי בכחול וצהוב.

אני אוהבת את הלוגו של איקאה.
צהוב וכחול שמספרים על ערים רחוקות ושפה מוזרה.
הוא מזכיר לי טיולים דימיוניים באטלס של ההורים. אותו אטלס שבו מדינת ישראל רזה להפליא, וברית המועצות משתרעת על שתי יבשות.

אני גם אוהבת לטייל באיקאה - להסתכל על חדרים קרירים וערוכים למופת, שבהם יד ילד מעולם לא קשקשה על הקירות, או זרקה את הכריות על הרצפה בהתקף זעם. כמובן שבחדרים האלה חתולים לא שורטים את ריפוד הספות החדש, ואף תינוק לא מרייר על הדיסקים שמסודרים במגירה מתחת למסך הטלויזיה הענק (נטול טביעות הידיים).

אתמול, יום יפה אחרי ליל גשם, יצאנו לטייל באיקאה עם חברה והתינוקת הטריה שלה.
הגיבור, כמובן, רצה לשחק בבריכת הכדורים הענקים בכניסה, אבל שינה את דעתו ברגע שהתבקש לחלוץ את המגפיים החדשים.
במקום זאת עלינו למעלה והוא יצא למסעות חקר, נעלם מעין מאחורי ספות ענק וזוחל מתחת לשולחנות תצוגה.
התחרינו לאורך המסלול בקומה העליונה, והוא השיג אותי בכל פעם אל נקודות הסיום שקבעתי.
הפסקנו באיזור המשחקים. הוא התיישב לשחק בשני צעצועים - אחד של חרוזים שמושחלים על חוט תייל מקובע למשטח עץ, והשני של טבעות שמסודרות על מוט.
הוא נהנה כל כך מהצעצועים ש"מיועדים" לגיל חצי שנה, ואני חזרתי למחשבות הכפירה שלי לגבי התאמת הצעצועים לגיל.
למה חשוב לכתוב על כל צעצוע "מגיל 3 ומעלה" או "לגיל שנתיים עד ארבע", ואפילו "מגיל שמונה עד שמונים". הרי ברק נהנה לשחק עם הקטר שלו מגיל חצי שנה, אפילו שהוא עשוי מבד ואין לו קרונות.
הכל חלק מנסיונות המידור של החברה המערבית - נכניס את האדם לקופסא קטנה, והוא ידע לאן הוא מתאים. ואם אתה שונה משאר האנשים בקופסא שלך, לנצח תרגיש רע עם עצמך, וכך נוכל למכור לך תכשירי קוסמטיקה, ותרופות פלא להרזיה.
קונספירציה, אני אומרת לכם! happy

זהו, פרקתי.
הלאה.

אחרי האוכל המזין (צ'יפס ושניצלונים נוטפי שמן) ירדנו למטה, אל איזור הפיצ'פקעס האהובים עלי.
ברק העייף נכנס למנשא, ויכולתי להתפנות למישוש וחיפוש שטויות. מדי פעם הוא פקד עלי לרוץ או להתנועע, אבל לרוב הוא היה שמוט, נותן למנשא לאחוז בו, מניח את ראשו על גבי ונושף עלי ריח פעוטות.
בדרך הביתה הוא נרדם, מותש מיום עמוס ומטלטולי הרכב.

יום חמישי

זה התחיל כמו יום פיג'מה טיפוסי - הפעוט קם, והודיע שהיום (בניגוד לאתמול...) הוא רוצה לראות טלויזיה.
אני מעדיפה שהוא יראה סרט ולא 'הופ', כי סרטים נגמרים בסוף, ואילו ב'הופ' תמיד יש עוד תוכנית.
ראינו את כל שלושת סרטי ואלאס וגרומיט עם פרשנות. לאחר מכן שיחקנו, צבענו, בישלנו, ושאר דברים שצריך לעשות כאשר נשארים בבית ביום קריר.
הוא דילג בקלילות על שנת הצהריים אחרי הבטחה ממני שכאשר יחשיך נצא לנסיעה ברכבת. ראינו עוד קצת טלויזיה, וברק כל הזמן הביט החוצה לחפש את השמש.
אחרי שהשמיים התכסו בזהב שקיעה ארגמני הוא הסכים להתלבש, נעל מגפיים, ויצאנו לדרך.

הוא צעד את כל הדרך עד לתחנת הרכבת (בערך 600 מטר). הוא נפנף בידיים, עשה עקבות בבוץ ונזהר מפני מפלצות. הוא אפילו פצח בשיר - "ברק צועד לרכבת, עם אמא, טרלהלהלה."
אני הוצפתי בתחושה שחייבים למהר כדי להגיע בזמן לרכבת, אבל הילד המדהים שלי עזר לי להזכר שבחינוך ביתי לא חייבים למהר כל הזמן.
להיפך - צריך ללכת לאט, לעשות עקבות בבוץ ולהזהר ממפלצות.
ולשיר, בקולי קולות, כך שכל המכוניות מאטות והנהגים מסתכלים עלינו, אמא וילד, צועדים בדרך לרכבת.

flower

לילה, 3 לפנות בוקר

שעה שבין היום לבין מחר.
הגברים שלי שכבו במיטה ונשמו חלומות, ואני ניצלתי את הזמן כהלכה וקראתי.
כאשר העיניים נעצמו לבד פסחתי על הרחצה, והתחלתי להתכרבל בין בני לבין בנזוגי במיטה חמימה וחורפית.

ואז, הפעוט התעורר.
"אמא, אני צריך פיפי."
קדימה, לשירותים.
עושים פיפי, שוטפים ידיים.
מצחצחים גם שיניים - קודם הוא, ואחר כך אני.

חוזרים למיטה.
מתכרבלים.
הפוך כל כך נעי....

"אמא, אני רעב."
"חמודי, תחזור לישון, לילה עכשיו."
"אבל אמא, אני ר-ע-ב!"
בגאווה רבה אני מספרת שלא נכנעתי לזעם אלא יצאתי מהמיטה, וחיפשנו ביחד מה לאכול. הוא, כמובן, פתח את המקרר וחיפש במשך דקות מרובות אוכל.
"תסגור את המקרר. המנו יתקלקל אם הוא ישאר פתוח הרבה זמן."
"אבל עוד לא מצאתי מה לאכול."
מניתי בפניו שלוש אפשרויות. הוא בחר בסנדביץ' עם חומוס.
הוא לעס באיטיות כל נגיסה, מתענג על הלחם המרוח כאילו היה גלידת וניל עם עיטורי קצפת ושוקולד חם.

מצחצחים שיניים.
חוזרים למיטה.
מתכרבלים.
הפוך כל...

"אמא, אני צמא."
"אתה בטוח?" אני שואלת ביאוש מסויים.
"כן, אני מאד-מאד צמא."
אני נאבקת ברצון לבעוט בבעל - הוא צריך לקום מחר מוקדם, ואני ממילא ערה.

ממלאת חצי כוס מים.
שופכת קצת, שלא ישתין במשך הלילה.
הוא שותה, מוצץ כל מולקולת מים. אפשר לחשוב שכרגע חזר מהמדבר אחרי ארבעים שנות נדודים.

"עכשיו פיפי!"
הוא מודיע באושר.
אני מתרוממת כדי ללכת איתו לשירותים.
"לא, אמא, אני יכול לבד."
הוא הולך.
חוזר.
נכנס למיטה.
מוצאים את המוצץ.
מתכרבלים.
הפוך כל כך נעים....
לילה טוב.


יום שישי

השעון מצלצל בשעה מוקדמת להחריד. אני מכבה אותו, מכוונת אותו לשעה תשע בבוקר.
בעשר וארבעים יש לנו תור לרופאת עיניים ואסור לאחר.
נרדמת מחדש.
חולמת שאנחנו מפספסים את התור, ומתעוררת בבהלה.
השעה עשר. שכחתי להדליק את השעון...
ברק עדיין ישן.
אני מתלבשת במהירות, מצחצחת שיניים, מזמינה מונית.
ברק עדין ישן.
אתמול הוא סירב ללבוש פיג'מה ונרדם בבגדים.
מצוין.
אני מעירה אותו בזמן שאני מסתרקת.
הוא מבקש ארוחת בוקר.
"אמא, אני רוצה לאכול מה שאכלתי בלילה."
נפלא - סמביץ' אפשר לקחת לדרך.
אנחנו מתחרים בדרך למטה.
הוא משיג.

המונית מגיעה.
הנהג מבקש לא לאכול כדי לא ללכלך את המושב.
"לא נורא, חמודי. תאכל כאשר נמתין לרופאה."
ברק מתאפק.
מגיעים לרופאה - יש עוד שלושה אנשים לפינו.
אני מחזירה לברק את הסנדביץ'.
המזכירה מבקשת לא לאכול בחדר ההמתנה - יש שם תינוקות שעלולים להתלכלך מהפירורים.
אנחנו יוצאים למסדרון, אני יושבת על הרצפה המטונפת, וברק מתיישב עלי.
הוא מסיים את הסנדביץ', ואנחנו רצים הלוך ושוב לאורך המסדרון עד שיגיע תורו.

התור שלנו מגיע.
אני מתחילה להכנס, אבל אז ברק נזכר שהוא השאיר את שני החברים הדמיוניים שלו בעציץ בכניסה לבנין.
אני אל מוכנה שנרד עכשיו, ואנחנו נכנסים לרופאה.
הבדיקה פשוטה, הוא צריך לנקוב בשמות של הצלליות שהוא רואה - בית, ברוז, מטריה.
יש רק בעיה קטנה - הוא עדיין כועס כי לא הרשיתי לו לרדת במעלית להביא את החברים שלו, והוא גם מתבייש לדבר עם אנשים זרים.
הבדיקה הפשוטה נמשכת כמעט חצי שעה, אבל מסתיימת.
עכשיו רק צריך טיפות עיניים, ואחרי עשרים דקות להמשיך את הבדיקה.

הכנסת הטיפות אכזרית למדי - אני אמורה להחזיק אותו, והמזכירה פוקחת לו את העיניים ומזליפה שלוש טיפות מבקבוקון קטן.
הטיפות צורבות לו. הוא מתפתל, בוכה, מבקש שאוציא לו את הטיפות מהעיניים.
אני מחזיקה אותו, מחבקת, מנשקת.
נותנת לו לפרוק את הכאב.
כאשר הוא מרגיש טוב יותר אני מציעה שנרד להביא את החברים שלו.
אנחנו יורדים במעלית, ואכן, חבריו הדמיוניים מחכים לו בעציץ.
נפלא.
אנחנו מזמינים את החברים להצטרף אלינו לסוכריה על מקל, ויוצאים מהבנין, להעביר את עשרים הדקות עד שהאישונים יתרחבו מספיק להמשך הבדיקה.
אבל בחוץ...

בחוץ חגיגה - אנחנו פוגשים את הדודה והדוד. הם באמצע סיבוב בנקים של יום שישי, אבל אחרי הזמנה מיוחדת מהגיבור הקטן הם מצטרפים אלינו לקיוסק שממול.
ברק בוחר סוכריה עבורו ועבור הדודה שלו.
ופתאום, באמצע הרעש, והמהירות, והפיח ברחוב המרכזי, אי של שקט צומח סביבנו.
הם אוכלים את הסוכר המעובד, מפוררים חתיכות צבעוניות על שולחן המתכת הקטן, וחיוכיהם משקפים את התענוג שבאכילת סוכריה על מקל בצהרי יום שישי.
ומתוך האושר הזה אנחנו חוזרים אל הרופאה.
וברק משתף פעולה נהדר, והבדיקה מסתיימת במהירות, ואנחנו נפגשים שוב, הפעם לארוחה מלאה בבית קפה.
הגיבור מתלונן שהכל מטושטש, אבל במקום לבכות הוא שמח, מנצל את ההזדמנות להתבונן בדברים מזוית אחרת.
והשיחה נעימה, והשעה טובה, והרוגע של סוף השבוע מחלחל.

כיף נהדר לקרוא אותך.
תודה flower

והרוגע של סוף השבוע מחלחל
מחלחל עד לכאן, בחיי flower

*יום שני*

הייתי קצת עסוקה - בישולים, נקיונות... ועזבתי את הילד לנפשו. אחרי כמה דקות היעדרות, שמתי לב שהוא כבר לא הולך אחרי לכל מקום.
הוא ישב בסלון, משחק בו זמנית עם רכבת חשמלית, משאית גרירה וג'ירפה ונמר מלגו, תוך טווית עלילה מסובכת הקשורה לנפילה מרכבת ונסיעה לרופא שיניים (שגר בעציצים במרפסת, משום מה). הוא שיחק, ואני עמדתי מאחורי הקיר, משתדלת שלא להסיח את דעתו, מנסה לעקוב אחרי תפניות העלילה.
הוא היה מקסים, ונפלא, ואני רק מיסגרתי את הרגע המאושר הזה, כדי להציץ בו בימים גשומים של רגשות סוערים.

אנחנו מתגעגעות אליכם flower
כיף לקרוא את הקורות אתכם.
יום חמישי

ירדנו למחזר את הניירות, ומתחת לבנין שלנו נסע טרקטור. ילדי היחף, עדיין בפיג'מה (בהתאם להסכם ביננו שקובע כי למחזור ניירות ובקבוקים לא צריך להתלבש), משך בידי והתחלנו לרוץ אחרי הטרקטור. הנהג שם לב, כמובן, לפעוט, והאט במיוחד כדי שהוא יצליח להדביק את קצב הנסיעה של הטרקטור.
הסתכלנו עליו מרים גושי אדמה, מיישר חלקת מדרכה, ובעיקר משמיע הרבה רעש.
אחרי שהוא סיים את מעלליו הוא שאל אותי האם אני מוכנה שברק יצטרף אליו לתא הנהג. לאחר הנהון מאשר הוא פנה אל ברק ושאל אותו - "אתה רוצה לטפס על הטרקטור?"
הילד המאושר מיהר אליו, נישא על זרועות חסונות (כאלה מהשירים על הקיבוצניקים מימי קום המדינה), אל תוך תא הנהג. הוא נגע בכל כפתור, ליטף את ההגה בהנאה, ואז...
אז הנהג שאל אותי האם אני אסכים שהם יסעו ביחד בטרקטור.
ברור שהסכמתי.
הם נסעו במורד הרחוב, ולקטנצ'יק היו דרישות - הוא רצה שהנהג יפעיל גם את הזרוע השניה, וכיוון אותו לאן לסוע, אבל הבחור לא נבהל - הוא ענה לשאלות בפשטות, חייך אליו והסביר כל פעולה שעשה.
מאוחר יותר הם העמיסו בטון בכף ומהלו אותו במים (אחרי שירדו מהטרקטור).
טוב שהתחיל לזרזף גשם, אחרת היינו נשארים באתר הבניה כל היום, עם רגליים יחפות ופיג'מה happy.

flower

יום ראשון

גשם, גשם, ורוח סערה.
כאשר היום התחיל הייתי בטוחה שנבלה את כולו מול הטלויזיה, כי מה כבר אפשר לעשות בבית?
אבל ברקי שלי, שהתרגל כבר לחינוך הביתי, ביקש לשחק בפאזל, ואחר כך יזם משחק בטרקטורים שלו, ובסוף התכרבל ונרדם לשנת צהריים מוקדמת.
אחרי שהתעורר, הכנו ביחד עוף בירקות, ואפינו עוגה, וציירנו אותו על בריסטול (יצא עקום כי הוא מדוגדג בכל מקום), וניסינו לתפור כריות.
הוא ראה טלויזיה, בודאי, אבל לא במשך שעות רצופות, ואני מתענגת על הילד שלי שיוזם דברים, שיהיה מענין לאמא שלו כשהיא נשארת בבית ובחוץ יורד גשם...

מחכה כבר לפגוש אתכם...

בנתיים נהנית מאד לקרוא אותך...

בשבת בבוקר הוא סיפר לנו על הסרט שראה בתוך הקיר, על שואב אבק עם אף אדום גדול ששר, ותהה האם גם אני זוכרת אותו.
במשך יומיים הצלחנו לגרום לו להכנס במהירות למיטה ולחזור לישון כדי להמשיך לראות את הסרט.

וטרי, מהבוקר - "אמא, עכשיו ראיתי סרט בתוך השידה, על צב."

אני לא יודעת האם הוא מאוכזב או שמא מאושר מהתחלפות החלומות שלו.
אני פשוט נהנית לשמוע אותו מספר עליהם מתוך עולם המושגים שלו.

עכשיו גיליתי שיש לך בלוג. מזל טוב לי happy
הופתעתי ביותר, והספקתי לקרוא קצת תשובות על השאלות הטכניות.
יקח לי זמן להשלים, אבל זה יקרה.
להתראות שבועהבא hug
אחרת היינו נשארים באתר הבניה כל היום
אהה, אהה, את רואה שבחינוך הביתי לא נשארים בבית? tongue
hilarious
חוץ מאלה שיש להן מעטפות לרשום במחשב...
LOL LOL
יום שלישי

נסענו לבקר את סבא וסבתא.
שלי, לא שלו.
הוא משחק עם סבא בג'יפ מהבהב ורועש, ושניהם נהנים.
הפרש של שלושה דורות, אבל, בנים הם בנים הם בנים.

אני יושבת בפינת העבודה, מעלעלת באלבומים ישנים.
סבתא שלי מיינה את התמונות לפי הילד המצולם בהם.
אחותי בת השלוש רצינית, יושבת בגיגית כתומה ומדגמנת למצלמה עירום מלא. אני מרגישה כמתגנבת לזכרונות של אדם אחר. מעולם לא רקדתי בגן עונדת מחרוזת כחולה.
אבל יש גם דברים משותפים - שתינו מחייכות למצלמה, מאופרות בפורים.
היא כל כך יפה, ניתן לראות את השפתיים המלאות, הגבות השחורות שיתפתחו לקלסתר שגברים רודפים אחריו.
אותי קל לזהות - הברכיים הזוויתיות, החיוך.

כלום לא השתנה, וכל כך הרבה נעלם.
השמלות הצהובות הזהות, השמלה הכחולה שהיתה שלי ועברה אליה.
החתול הג'ינג'י.
הפרדס וגן השעשועים.
ביקרתי שם לפני כמה ימים - הפרדס הוחלף במפלצות בטון. משפחות כמו שלנו גרות שם עכשיו, עם אופניים במרפסת וכסאות פלסטיק קטנים.
הם לא יודעים שהשביל עליו בנוי ביתם היה המקום הראשון שבו ניסיתי לצלם את האבק המרצד בשמש.
גן השעשועים עדיין קיים, אבל המתקנים הוחלפו.
לעולם לא תרוץ שם עוד ילדה בת חמש על גליל פח כתום המוחזק על ידי מוטות אדומים, מרוכזת מכדי לחייך אל המצלמה.

ברק מצטרף.
אני מראה לו תמונה של שלושתינו, מצביעה על הילדים הקטנים.
"הנה אמא, כשהיא היתה ילדה קטנה, והנה דודה ט', והנה דוד ג'."
הוא מתבונן, ואז אומר, "לא, אמא, זה אני."
"לא, חמודי, זה דוד ג'."
"לא, אמא. זה אני," והוא מסביר, "תראי - יש לו שער בהיר, כמו שלי. זה אני, כאשר את היית ילדה קטנה קטנה, ואני הייתי ילד."

הכל נעלם - הפרדס, הגיגית, השמלות.
ודבר לא השתנה.

וטוב שכך.

כמעט לכל אחד בארץ הזאת פרדס של ילדותו. הוא נצחי ויהיה שם תמיד גם אם בשנת 2006 ניצב עליו שיכון, או בית ספר (על שלי זה מה שניצב) או מרכז מסחרי וחנויות הכל ב$. וילדינו יבטלו בניפנוף את הזכרונות מהפרדס ההוא ולא יצליחו להבין איך יתכן שהיה זמן בו הם לא היו.
רק עדכון קצר: אני עדין מתקדמת אצלך בדף להנאתי האיטית happy
להתראות ברביעי flower
כמעט לכל אחד בארץ הזאת פרדס של ילדותו
מזל שכתבת את זה, מי_מה‏. אני בתמימותי רציתי לשאול את אלודאה אם היא מאיפה שאני... כי גם לי היה פרדס עם ריח משכר שנישא באוויר, אבל גם הוא הוחלף במפלצות בטון.
יום ראשן

בערב, אחרי הדיווח המלא, אהובי חייך אלי ואמר - "אז היה לכם היום יום של חינוך ביתי אמיתי, מה?"
"כן", הנהנתי והחזרתי חיוך, "ככה דמיינתי את החינוך הביתי שלנו."

flower

ברק התעורר למשמע הקול המוכר של מכסחת דשא מתחת לחלון חדר השינה.
"מהר, מהר אמא, לפני שהם ילכו!"
ירדנו למטה, יחפים, ברק עדיין בפיג'מה, לברך את הגננים שלנו. הילד המאושר התרוצץ בינהם, מסביר להם איך לרוקן את המכסחה מדשא, ואיפה לשים את העלים היבשים.
אחד מהגננים הביא את חפירה, והציע לברק לחפור איתה, ביחד איתו.
אבל הילד המחונך שלי הסביר לו שמותר להשתמש בכלי עבודה רק כאשר לבושים.
"אהה!" קפצתי על ההזדמנות - "בוא נעלה למעלה ונתלבש, בסדר?"
"טוב." הוא הסכים. "אתם תחכו לי?"
"בוודאי!" השיבו הגננים בפנים עולצות.

עלינו, התלבשנו, ובדלת הילד נזכר שהוא רעב.
"אמא, פנקייקים זה אוכל?"
"כן, חמודי."
"אז אני אוכל פנקייקים לארוחת בוקר, ונביא גם לגננים, טוב אמא?"
ארזנו את הפנקייקים, עם סירופ מייפל, כמובן, וירדנו חזרה למטה.

"אמא, איפה הגננים?"
"אני חושבת שהם הלכו כבר."
"אה! אז אפשר לחפש אותם!"
על זה לא חשבתי.
יצאנו לחפש את הגננים שהלכו, ומצאנו....

<הפסקה להגברת המתח>

מצאנו משאית העברה וסבלים פורקים ממנה ארגזים.
"אפשר לעזור לכם?" הוא רץ אליהם.
"בטח!" השיב הסבל, שיזכה מאוחר יותר לכינוי 'האיש עם החולצה האדומה', נטל את הכף הקטנה בידו השזופה, וקדימה, לעבודה.
תפקידו של ברק היה לטפס על הרמפה העולה, לרוץ לעומק המשאית, לרוץ חזרה לרמפה, לחכות עד שהיא תרד, ואז לרוץ לפני הסבל אל המעליות.
הוא קיבל גם כיסא לסחוב, אבל העדיף לחזור ולהתרוצץ בתוך המשאית.
בזכות מתיקותו הוא קיבל גם "סיבוב" בתא הנהג, עם הסברים מלאים לגבי האבזרים המיוחדים שיש שם (חרוזים לגב, למשל).

ההעברה הסתיימה, הסבלים קיבלו את שכרם, והתיישבנו לאכול את הפנקייקים הקרים.
לאחר נגיסה אחת, קול מוכר נשמע מרחוק.
"אמא, בואי, תראי, הגננים חזרו!"
חברינו היקרים עברו לגנן בבנין לידינו.
רצנו אליהם, הוא בזרועות מתנפנפות, ואני בידיים עמוסות אוכל.
הוא קיבל עוד הזדמנות לחפור באת, לאסוף דשא קצוץ ולחפש זחלים שיצאו מהאדמה התחוחה.
אחרי שעה הוא התעייף, ולשם שינוי - הוא ביקש לחזור הביתה, אפילו שהגננים עוד נשארו.
חזרנו יחפים דרך כביש זרוע חצץ, התקרבנו הביתה, ואז מצאנו...

<עוד הפסקת מתח>

משאית גרר ברחוב שלנו!
המכונית של השכנה מלמעלה נתקעה, והמשאית הגיעה לגרור אותה למוסך.
הילד המוקסם עקב אחרי העמסת המכונית, וכאשר הנהג סיים הוא ביקש, וקיבל, רשות לטפס על הפלטפורמה ולהתבונן מקרוב בכבל שמחזיק את המכונית האדומה.

עלינו הביתה, שטפנו את הגריז והאבק השחור מהידיים הקטנות, התכרבלנו ביחד, ונרדמנו.
בערב הפנקייקים הקרים, מלאי האבנים, הדשא והאבק הושלכו לזבל, ויצאנו לאכול בבית קפה, שם בני שטח את הרפתקאות יומו בפני אביו.

אחרי הדיווח המלא, אהובי חייך אלי ואמר - "אז היה לכם היום יום של חינוך ביתי אמיתי, מה?"
"כן", הנהנתי והחזרתי חיוך, "ככה דמיינתי את החינוך הביתי שלנו."

flower

פשוט מקסים.
איזה כיף....
אני כל כך נהנית לקרוא אותך...

ואנחנו עדיין מחכים לפגוש אתכם..

פשוט מקסים.
אני כל כך נהנית לקרוא אותך...
גמני flower
דוד ג'

אחי חזר מחו"ל לשהות קצרה בבית. הוא השתנה כל כך - גבוה, רזה, בטוח בעצמו. משהו בעיניו מרמז שהוא מצא את עצמו שם, בעיר האפורה והגשומה.
ברק ואחי מתחברים שוב, כאילו לא נפרדו למשך שמונה חודשים. הוא לא מפחד ממנו, הוא לא מרגיש צורך להתחבב עליו. הוא מתנהג אל הילד שלי כשווה, והגיבור הקטן מחזיר לו את אותו יחס.
באחת הנסיעות המשותפות הם התחרו מי מצליח לגהק חזק יותר. אחי אמנם ניצח, אבל הוא עודד את ברק - "אל תדאג, כשתגדל, גם אתה תוכל לעשות גרעפסים כמוני".
אנחנו יושבים בבית קפה. אחי מעודד את הגיבור לאכול סוכר לבן ממקלוני הנייר הקטנים. הוא מצליח לאכול שתי כפיות לפני שאני שמה לב. אחי מתפוצץ מצחוק כאשר הוא רואה את המשא ומתן ביננו. הוא לא רגיל לברק הדעתן. הם נפגשו לאחרונה כאשר הוא דיבר משפטים ספורים.
אנחנו נוסעים עם אמא שלי לארוחת צהריים בסטקיה החביבה עלינו. בזמן שאנחנו ממתינים למלצר, אחי מרכיב את הגיבור על כתפיו, והם יוצאים לקיוסק קרוב. אחי חוזר עם סגריה וברק עם סוכריה על מקל. הם הגיעו להסכם בדרך לפיו הוא יאכל את הסוכריה רק אחרי הארוחה. אחי מקלף את הנייר, וברק מניח את הסוכריה על צלחת משלה.
בדרך הביתה עוברים ליד גן שעשועים. יורד גשם, אבל לאחי זה לא מפריע. הוא וברק נעלמים מתחת למטריה גדולה - יוצאים לגלוש על מגלשות אדומות ונדנדות כחולות, בזמן שאני מתחילה לסרוג במכונית.

ביום שישי התראנו בפעם האחרונה. הוא היה מוקף בחברים, משמיע להם את המוזיקה שהקליט בארץ. הוא יחזור עם ההקלטות האלה לשם, אולי יצליח סוף סוף להרכיב את הלהקה שרצה, לחזור להופיע.

זו היתה פרידה מהירה, חיבוקים, נשיקות, עוד חיבוקים.

לפעמים הפגישה מחדש קשה יותר, כי למרחק מתרגלים אבל לפרידות לא.

ברק מתגעגע אליו. "אמא, בשבוע הבא ניסע לבקר את דוד ג' בלונדון, נכון?"

גם אני.

כבר כתבתי לך בדף בית ואז ראיתי את זה. מזדהה (לי יש אח מוזיקאי ואח אחר החי בארץ אחרת כבר 22 שנה) וגם מתגעגעת קצת, באופן מוזר, לארץ הגשומה שלעיל. לאחי זה לא מפריע. כן ככה זה, כשגרים שם לומדים להתעלם מהגשם, אחרת נידונים לישיבה אינסופית בבית... אבל סתיו אנגלי הוא מפואר ומלא הוד. אני תמיד הרגשתי שזו מתנה שהטבע נותן לנו לפני החורף הארוך והקשה...
ואת, כמו תמיד כותבת את זה כל כך יפה. |איקון של ענן גשם מחיך|
במסגרת התכוננות למבחן:
מהי הסטקיה החביבה עליכם ומה הופך אותה ללהיות כזו?
מתי (לעזאזל) ירד גשם בארץ?
יום ראשון

בארבע לפנות בוקר השעון המעורר מצלצל.
אני מכניסה את הכלים המלוכלכים למדיח, מכינה לו קפה חם בזמן שהוא מתלבש.

נשיקה אחרונה.

גלגלי המזוודה רועשים במסדרון הלילי.

בשבע בבוקר הוא טס.
"אבא בשדה התרופה", ברק נאבק עם המילים המשונות.
כאשר הגעגועים מתגברים הוא מציע שנטוס אל אבא עם מסוק לבקר אותו שם.
אפילו הוא מבין שהפיאט הקטנה שלנו לא מספיקה כדי להגיע אליו.

נסיונות במשפחה חד הורית למשך חמישה ימים.

flower

יום שני*

בבוקר מפגש חינוך ביתי. התגעגעתי.
הגיבור רוצה להיות רק איתי. הוא מתנדנד איתי, משחק איתי, נצמד אלי.
אחרי שעה של נדנודים אני נזכרת שכאשר ילד רוצה להצמד צריך להצמד אליו בחזרה.
אנחנו מתערסלים ביחד, ואז הולכים לשטוף כלים.
הוא משחרר אותי, רץ לעיסוקיו.
בכל פעם מחדש אני נדהמת עד כמה הטריק הפשוט הזה עובד.

אחרי האוכל הגיבור מלמד שתי ילדות לטפס על גג בית מפלסטיק. הוא מסביר לאחת האמהות איך להשתמש בפטיש ומברג כדי לתקן את הגג.

חוזרים הביתה, ישנים צהריים.
הערב ריק - אף אחד לא חוזר הביתה להעיר אותנו, לבקש חיבוקים.
ברק מכין ארוחת ערב - קורנפלקס עם יוגורט.
רק שתי צלחות הפעם.

עוד ארבעה ימים.

flower

*יום שלישי

סבא וסבתא שלי באים לבקר.
אנחנו יוצאים לקניון הקרוב.
הבנים הולכים למדרגות הנעות, ואנחנו, הבנות, בוחרות נעליים כחולות חדשות לגיבור.
לסבתא שלי מפריע לראות אותו יחף כל הזמן, ואני מסכימה כי הנעליים הישנות כבר לוחצות.
הם מופיעים אחרי התשלום.
ברק בוכה, אומלל. לא ברור מה התקלקל, אבל זה ישאר מקולקל כל היום. בדרך כלל הוא נהנה לשחק עם סבא-רבא שלו, אבל היום זה לא הולך. בכל פעם שהם עוזבים אותנו, הם חוזרים אחרי כמה דקות בבכי.
אני מסיימת את כוס הקפה, ואנחנו חוזרים הביתה.
ברק מודד את הנעליים החדשות, ומודיע שעכשיו צריך לרדת לגן השעשועים.
אני משאירה הודעה לסבתי, שתדע שהוא נהנה מהנעליים (פולניה מנצחת בכל פעם).

סוף סוף קצת אושר - מתחת לבנין הטרקטורים מפלסים מגרש משחקים חדש. אנחנו מסתכלים על המכונה הצהובה הגדולה מרימה ערימות של פסולת בנין ומרוקנת אותן אל תוך משאית גדולה.
הגיבור מוציא את הטרקטור הקטן שלו מהתיק ומחקה את פעולות הטרקטור הגדול. הוא מרוקן אבנים קטנות למשאית דמיונית, ומשלים בקולות הנכונים.
חוזרים הביתה, מותשים מכדי לאכול ארוחת צהריים.
אני מתלבטת האם ללכת לישון איתו איתו, אבל נרדמת תוך כדי התלבטות.

אחרי שאנחנו מתעוררים אני מחממת את האוכל מאתמול.
אוכלים מצלחת אחת, נותנים לחתולה לטעום מהבשר.

בערב הוא מבקש להכין לעצמו חביתה, אבל כועס כאשר הוא מקבל את התוצאה המקושקשת.
"אמא, רציתי ביצה, כמו הביצה שהתחפשה בסיפור!" הוא מסביר.
אני מכינה לו ביצה עין, יודעת שלא תהיה לו סבלנות להמתין לביצה קשה, וזה קרוב מספיק.

מתקלחים.
חוזרים למיטה.
אני נזכרת ששכחתי לאכול ארוחת ערב בעצמי.
העיניים נעצמות, ואז הטלפון מצלצל.
"אני מתגעגע," הוא לוחש לנו.

ברק מחייך.
הוא נרדם, רגוע, מילות האהבה של אביו מפיגות את זעם היום הזה.

עוד שלושה ימים.

flower

אויי
גם אבא שלנו בחו"ל..
רוצים לבוא להיות איתנו קצת? נתרגל חד הוריות בזוג?
מזדהה כל כך עם הגעגועים...

וחוץ מזה הברק הזה שלך נשמע ילד לעניין...
אולי נסכים לשקול שידוך..
אבל בשביל לדון בזה צריך להיפגש קודם!!!!

hug וחיזוק לאמא היחידה (לעוד יומיים תמימים), 5 ימים זה זמן ארוך מספיק בשביל להגעגע ולא ארוך מספיק בשביל להתרגל, שזה דוקא מצוין כי כשמתרגלים להיות "בלי" צריך אחר כך גם זמן להתרגל להיות שוב "עם", וככה תהיה לכם רק שמחת הפגישה! שיעבור בקלות ובנעימים.
הי גיבורה,
חזקי ואמצי!
hug
הי גיבורה,
חזקי ואמצי!

hug hug
תודה לכן...

ועכשיו, כמו שאומרים בסדרות אמריקאיות - לסיום happy

יום רביעי

שביתה.
תכננתי נסיעה ברכבת, אבל במקום זאת אנחנו נכנסים לפיאט הקטנה ונוסעים שמונים קילומטרים צפונה.
כרגיל, אין חניה בסביבה, ואני חונה ליד המזח. אני מבטיחה לקטנטן שנחזור לים, אבל קודם צריך ללכת לבנין הגבוה הלבן.
"ונקנה לי שם מיץ?"
"כן, חמוד שלי..."

היאמו נשלף כבר לאחר חמש דקות של הליכה, כי לגיבור כואבות הרגליים. זה טוב, כי ככה אני יכולה לדבר איתו בקלות, בלי לנסות להתגבר על רעשי הרחוב.
על מדרגות הפקולטה יושבים שני סטודנטים ומדברים על הבחינה הקשה. אני עושה חשבון מהיר - סוף נובמבר, זו לא תקופת בחינות רגילה. כנראה שהם יצאו מבחינת הגמר בכירורגיה. כאשר אני עשיתי את הבחינה הם עדיין היו בשנה שניה או שלישית, חושבים שאנטומיה הוא המקצוע הקשה ביותר בעולם.
כמו בביקור ליד הבית הישן - הכל נעלם, ודבר לא השתנה.

בפקולטה פרצוף ראשון מוכר - השומר בכניסה. הוא שמח לראות את שנינו, מברך את ברק כמכר ותיק.
הילד שלי מזהה אנשים טובים ומתחבר איתו בקלות. הוא מדבר איתו, חוקר אותו על ציור הקיר הגדול שמאחוריו, והשנייים שוקעים בשיחה מרתקת.
אנחנו קונים מיץ ומים, בהתאם לבקשת הגיבור, נפרדים מהחבר החדש שלו, ועוברים לבית החולים.
בדרך פוגשים את אחד מפועלי הנקיון בבנין. הוא מעביר יד מלטפת על ראשו של הגיבור, מחייך אלי ומברך את שנינו.

במחלקה פנימית, יושב אדם אחד שצריך לחתום על ארבעה דפים.
אנחנו מגיעים והברק שוקע בתחקיר חדש - "אמא, למה יש כאן מיטה ריקה? אמא, למה *את* לא ישנה במיטה עם הפרחים?"
הוא לא מכיר אנשים חולים, לא מבין את ההשלכות של הגוף המזדקן.
סערה במחלקה, ואנחנו יושבים אצל המזכירה של הבוס הגדול, שותים קפה.
"איך את מרשה לו ככה לאכול סוכר?" היא מזדעדעת כאשר הקטן שלי מריק לתוכו תוכן של אחת משקיות הסוכר הקטנות שהבאנו איתנו מדוכן מכירת הקפה.
אני מחייכת אליה בנימוס, "הוא לא אוכל שוקולד או סוכריות, אז פעם בחודש, כאשר אנחנו יושבים בבית קפה, אני מרשה לו לאכול סוכר." הגזמה פראית, אבל מספיקה.
היא עדיין מזועזעת, אבל לפחות בשקט.

פתאום, צהלה ואושר.
הבוס הגיע, ואיתו הרופא הבכיר שלימד אותי לפני ארבע שנים. חיבוקים ונשיקות, התפעלות ראויה מברק. החמוד לא מדבר ישירות עם המנהל, אבל ממשיך לשוחח איתי בזמן שהבוס חותם על הניירות שהבאתי איתי. זה בסדר, גם לבוס יש ילדים קטנים. בניגוד למבוגרים אחרים הוא בכלל לא נעלב, אלא מאושר מהקול המתוק במשרד החום.

נפרדים.

חוזרים לבנין הלבן הגבוה.
"אמא, בואי נעלה למעלה למעלה!"
אני מסכימה, אבל קודם צריך להגיע אל המזכירות, למסור את הדפים.
ברק מקבל משימה - לשדך ארבעה העתקים של העבודה בזמן שאני מדברת עם המזכירה.
אנחנו עוברים בין שלושת החדרים הקטנים. לאחת אני מוסרת את העבודה, לאחרת מכתב שמאשר את סיום הסטאז'.
השלישית היא זו שאני מכירה כבר שמונה שנים. היא היתה האדם הראשון מהנהלת הפקולטה שהזדהה עם הסטודנטים, שניסה לעזור לנו.
החדר שלה עמוס בחתולים. תמונות על הקירות, פסלונים קטנים על המדפים ועל השולחן. הגיבור מיד משתלט על שתי בובות, והן מנהלות בינהן שיחה ערה לגבי החיים על השולחן.
אחר כך הוא מגלה תמונה של החתולה של ההורים שלי על הקיר, ומיד מחפש את החתולה השניה.
(היתה תמונה שלה, אבל היא לא היתה מוצלחת במיוחד, ולכן הורדה מקיר הכבוד של חתולי הפקולטה).
"תכיר, ברק, זו נמש שלי," המזכירה מצביעה על תמונה של החתולה שלה.
"מה פתאום, זאת לא נמש!" הוא קובע בנחרצות, שהרי נמש שלנו אפורה ולבנה, והחתולה הזאת ג'ינג'ית.

אנחנו מתחבקות בפעם האחרונה ונפרדות שוב.
הגיבור ואני נכנסים למעלית, ומטפסים עד לקומה הגבוהה ביותר בבנין. משם מתחילים לרדת ברגל קומה אחר קומה, מחפשים חדר דיונים פתוח עם חלון_לים‏.
בקומה השמינית מוצאים חלון מתאים בדיוק. הגיבור מבקש לפתוח את החלון, ואנחנו מציצים למטה והלאה, אל עכו ונהריה. אפשר לראות את הסלעים הלבנים של ראש הנקרה באופק.
מתחתינו חיילים מבצעים תרגילי סדר. הם מקפצים במקום, מסתדרים בשלשות.
"אמא, אני רוצה שנלך לשם!" הוא מצביע על שלוחת חוף קטנה בתוך הבסיס. אני מנסה להסביר שאי אפשר להגיע לשם, אבל מוותרת - בשביל מה להסביר לילד בן שלוש על סודות ומלחמות?

יורדים.
נפרדים לשלום מהשומר החכם שלי.
קונים סנדביץ' בדרך למכונית, ואוכלים אותו על המזח.
ברק מאכיל את חתלי המזח בפיתה עם טחינה, ומסביר להם "זו פעם אחרונה ודי, חתולי," כאשר הם מבקשים עוד.
אנחנו מטיילים לאט, ברק רץ לאורך החוף.
נכנסים למכונית.

בדרך הביתה שירים של הביטלס נמהלים בריח המזגן.
ברק נרדם מאחור, המוצץ האדום נשמט.

להתראות חיפה.

יום חמישי

"אמא, אני רוצה לנוח איתך עוד."
וכך מבלים את היום במיטה או על הספה בסלון.
רואים קצת טלויזיה, בעיקר תוכניות של שיפוץ בתים.
אחרי שהוא מתעורר משנת הצהריים אנחנו יוצאים לחברה.
הקטנים משחקים בינהם ואנחנו יושבות בסלון ומרכלות על הגברים שלנו. בכל פעם שהגיבור מגיע עייף לסלון אני מזכירה לו שאם הם סיימו לשחק אנחנו נחזור הביתה, מה שמפעיל פרץ ריצות וצחקוקים מחודש, כמובן.
חוזרים הביתה.
נכנסים למיטה.
"אבא יגיע בלילה," אני מבטיחה לו לפני שהוא נרדם.

הוא הגיע.
ברק מלמל "אבא, התגעגעתי אליך מאד..." וחזר לישון.

שוב אין לי מקום במיטה, שוב נוחרים לי בשתי האוזניים.
שוב חם במיטה שלנו.

יום ראשון או- איך יום גרוע הופך למגעיל במיוחד ללא מאמץ

בעצם, היום הזה התחיל כבר ביום שבת, כאשר הגיבור החליט לזרוק את המוצץ שלו לפח.
בפעם הקודמת הצלחתי לשכנע אותו לשכוח מזה, אבל הפעם הוא פשוט לקח, וזרק.

מאושר כילד מלא שוקולד הוא חזר לסלון, והסביר לי ש"אבא אמר שאני יכול לישון בלילה בלי מוצצי."
לפני ארבעה חודשים הוא אמר את זה, מה שמעיד על זכרונו של הילד, אבל גם על הנטיה שלנו להגיד דברים שנתחרט עליהם מאוחר יותר.
הרבה יותר מאוחר.

בעשר בלילה נכנסו למיטה, ומשם התחיל היום הגרוע שלי.
בכי של חצי שעה "אני רוצה להוציא את המוצצי מהפח! אני רוצה את המוצצי שלי!"
לאחר מכן הגיע שלב הפתרונות היצירתיים - משחקי דמיון (אמא ואבא הם הילדים הקטנים של ברקי, והוא נותן לנו מוצצים ומשכיב אותנו לישון, בזמן שהוא הולך לישון בלי מוצץ), סיפורים על המוצץ, סיפורים על הגמילה של אבא ואמא מהמוצץ שלהם...
אבל בחצות הילד עדיין בכה, ושנינו היינו מרוטים. החלפנו הצעות יצירתיות, כמו להרגיל אותו לסיגריות או לאלכוהול במקום - להחליף התמכרות אחת באחרת. אפילו האפשרות של לחזור להניק אותו עלתה.
הוא נרדם בבכי, והתעורר בבכי ביום ראשון.

הנסיעה לטיפת חלב היתה חוויה מיוחדת - בחצי מהזמן הוא בכה כי הוא רצה את המוצץ, ובחצי השני הוא בכה מפחד של החיסון המתקרב. כמובן שגם פרקו את הכביש בדרך, כך שנסענו בכבישים מפותלים נטולי כוון, מנסים להגיע לטיפת החלב שנמצאת בימים כתיקונם מרחק ששל עשר דקות נסיעה, אבל היום התרחקה אל מעבר לאוקיינוס.
הגענו.
שתקתי בזמן שהאחות האינטילגנטית הסבירה לי שלילד בעיה קשה במוטוריקה העדינה, נתנה לי הצעות לשיפור, הציעה לתת לו ממתקים (כדי שלא יתפרע בימי הולדת), ושלל דברים מעודדים כגון זה.
את החיסון לא קיבלנו, כי הגענו חודש מוקדם מדי, מסתבר.
מצד שני, קיבלתי את ההרצאה על חוסר האחריות שלי לגבי החיסונים של הילד.

יופי.

יצאנו לבית הקפה, אכלנו קרואסון ביחד עם היונים מסביב.
המשכנו לחנות צמר קרובה. רציתי לקנות שתי מסרגות וכדור צמר.
כמובן שהברק, הילד המקסים והרגוע שלי, הפך לפצצת מרץ ברגע שנכנסו לחנות. היה אפשר לפתור את זה עם מוכרת קצת יותר אדיבה ועם אמא קצת פחות עייפה, אבל....
היינו שם יותר מחצי שעה, שילמתי בכל המזומן שהיה לי בארנק, וחסרו לי חמש אגורות למחיר. במקום להעביר כרטיס אשראי המוכרת החליטה לוותר לי על חמש האגורות.
זה היה נחמד עד שהייתי צריכה לשלם ביציאה מהחניון, וחסרו לי ארבעה שקלים. מובן שאילולא הייתי סומכת על הכסף שבמכונית, והייתי שומרת את המזומן שבארנק הכל היה מסתדר.
אבל זה אחד מהימים האלה.

בצהריים הילד העייף שלי בכה שהוא זקוק למוצצי שלו כדי להרדם.
שוב יצאנו, הפעם לגן השעשועים הקרוב, כדי לעייף אותו יותר.
סרגתי בשקט עם המסרגות החדשות על אחד הספסלים, בזמן שהגיבור שיחק עם ילדים אחרים והתפעל ממשאיות עוברות.
חשבתי שהיום מתחיל להתבהר.
כאשר הוא נעשה שוב עצבני נשמתי עמוק, ארזתי את הכל, וחזרנו הביתה.
נכנסו למיטה, ועשיתי משהו לראשונה מאז שהוא נולד - צעקתי עליו שיפסיק לבכות.
"די כבר!" זעמתי, "אני צריכה לנוח עכשיו כדי להצליח לא לצעוק עליך בערב! אם אתה לא רוצה לישון, אל תישן! אבל תשכב פה ותפסיק לבכות!"
הוא נרדם.
גם אני.

בערב הוא יצא עם אבא לעשות קניות, ואני הלכתי ליוגה.
זה עזר קצת.
אבל אז רציתי להמשיך לסרוג וגיליתי שאחת המסרגות החדשות נשארה בגן השעשועים, וכל התסכול פרץ מחדש.

בלילה הצלחנו להרדים אותו בשיר ששמע כשהיה תינוק.
ובכי, כמובן, אבל פחות.

אני יודעת שמחר יהיה יותר טוב, אבל בינתיים אני עייפה, ועצבנית, ומתוסכלת.
גם אני רוצה את המוצצי.....

אם יורשה לי (ואני מאמינה שיורשה לי) להתפרץ פה עם נסיון חיי, אז צפוי לכם עוד ערב קשה ואחר כך יהיה יותר טוב. לילדים (לפחות אלו שאני מכירה) יש נטיה לעבור שינויים בשלושה ימים. לפעמים נדמה שהפעם זה יהיה משבר שיקח יותר זמן. הנה למשל, לפני חודש בערך החלטתי לגמול את התינוקת מהנקות שאינן קשורות לשינה - קרי, הרדמות או יקיצה. ביום הראשון היו מחזות קורעי לב ובכי של "ל-מ-ההההה" וכבר חשבתי להשבר כי דמינתי איך זה חוזר כל ערב למשך ימים ארוכים.ביום השני קצת פחות זמן נמשך הבכי, ביום השלישי ממש קצת וזהו! אז חיזקי ואימצי יקירתי - את כבר ביום השלישי!
תודה על החיזוקים, יקירתי.
מחבקת בחזרה hug
נשמע מורט עצבים...
איך נגמר?
hug
יום שני*

אני בוחרת לזכור שני דברים מהיום הזה -

צהריים.
אני מבשלת פסטה בסיר אחד, ובמחבת מוסיפה רסק עגבניות לשאריות נזיד בתור רוטב.
ברק מטפס על השיש לידי, פותח את התריס, משקיף החוצה, נושם עמוק, וחוזר אלי מחייך - "אמא, איזה יום יפה היום!"

במיטה, מתכוננית לשנת הצהריים. הוא עדיין בוכה.
"אמא, קשה לי בלי מוצץ..."
אני משקפת, מחבקת, מכילה, וכמעט בוכה איתו.
הילד שלי מתענה לידי ואני לא מסוגלת להקל עליו.

זכרון מוזר מהבהב פתאום.
יש לנו עדיין את המוצץ הישן, זה שקנינו לו בגיל חודש.
"ברק, אתה מוכן לנסות מוצץ אחר?"
עיניו אורות, הבכי פוסק, רק רטט קל בשפה התחתונה נשאר.

המוצץ מתאים.
הבכי מפסיק.
הילד ישן.

הוא מתעורר פעם אחת, ובוכה כזכר לימים הנוראים האחרונים, אבל מקבל שוב את המוצץ וחוזר לישון.

כבר עברנו שתי גמילות דומות - גמ"ל וגמילת הנקה. בכל פעם ניסינו כאשר הוא לא היה מוכן, ובכל פעם הרפינו, נתנו לו להחליט מתי הוא מוכן לגמילה.
ובכל פעם הוא נגמל מעצמו אחרי מספר חודשים.
אני לא חושבת ש'נשברתי' או 'ויתרתי לו', או פגעתי בסמכות ההורית שלי. אני חושבת שלוקח זמן ללמוד להיות הורים, ושאחד מהיתרונות העצומים הוא שתמיד יש הזדמנות לתקן טעויות.
לפחות כל עוד הטעויות הן זריקת מוצץ לפח....

flower

*יום שלישי

יום חדש, ילד חדש.
אחרי שנת לילה ארוכה ונטולת בכי, הילד שלי מוכן להתחיל יום נפלא.
אנחנו יוצאים מהבית לבית קפה סמוך, להפגש עם חברה.
הילד שלי מסביר למלצרית במדויק מה הוא רוצה (גרנולה ויוגורט בכוס משלו), ואני מזמינה את הקפה הקבוע שלי.
אין לי אשליות - ברור לי שנחמדים אלי בעיקר בגלל הנספח הבהיר בן השלוש שמתרוצץ סביב כל המלצרים ומבקש עוד טעימה מהגלידות. אבל עדיין, כל כך נחמד לי שמזהים אותי, ושאני לא צריכה להסביר למה אני מתכוונת.
אנחנו יושבות בשמש, מתפעלות מהתינוקת החדשה, מלקקות כפיות נוטפות קפאין שחור.
אני מוציאה את בקבוק המיץ מהתיק, זה שקנינו בחיפה ועדיין לא גמרנו. הגיבור הקטן נכנס לבד חזרה לבית הקפה ומבקש קש משלו.
ומקבל, כמובן.
הוא כבר לא צריך אותי כמתווכת.

הולכים לגן שעשועים סמוך. הוא מזהה שם את שני הילדים שאיתם הוא נוהג לשחק.
"אמא, הנה הילד שלי!" הוא מסביר ורץ, מבלי להבין את המשמעויות הנסתרות במשפט הקצר.
הם מטפסים, וגולשים ומתנדנדים, בזמן שאני מחפשת את המסרגה האבודה מתחת לאחד הספסלים.

ילדה שמבוגרת ממנו כמעט בשנה, בשיער לוהט ושמלה ורודה מתחילה לשחק עם ברק.
הם נהנים, עד שהוא מסרב להיות "אבא". הוא מעדיף לחפור בטרקטור שלו.
היא בועטת עליו חול, והוא מעיף עליה חזרה.
אני קוראת להם ומזכירה שמותר לכעוס, ומותר לצעוק, אבל אסור לזרוק חול.
הם חוזרים לשחק, אבל מהר מאד שוב רבים.
הפעם היא קוראת לו בשמות.
הגיבור שלי מסתכל עליה, ומקבל החלטה שאני מעולם לא קיבלתי. הוא לא נעלב, הוא פשוט עוזב והולך.
הוא קורא לילד השני, והם חוזרים לשחק על המגלשות, משאירים את הילדה לבד. מאוחר יותר היא תרדוף אחריו שוב, אבל הפעם הוא לא יסכים להתעלם ממנה.
אני מחייכת וחוזרת לשבת. הוא לא זקוק לי.

ליד גם השעשועים משאית קודחת יסודות לבנין רב קומות שיבנה על חורבות פרדס. הוא מוחא כפיים בכל פעם שהמקדח מתרומם, וצופה בתדהמה בכל קידוח.
אנחנו מנופפים לשלום למשאית.
חוזרים הביתה.
בערב אבא יבוא ונלך לחתונה, ואני אשתה יותר מדי, וברק והטרקטור שלו ירקדו ביחד במרכז הרחבה.
אבל עד אז אפשר להספיק אמבטיה מהירה לברק ולטרקטור מלא החול, ושינה עמוסת חלומות מוארים.

flower

איזה כיף לכם...
כל פעם שאני קוראת אתכם אני מצטערת שאני לא שכנה שלכם...
יום רביעי

בבוקר אנחנו נשארים במיטה במקום לקום מיד. עוד חיבוקים, ועוד נישוקים, ועוד התכרבלויות, והופ - הבוקר חלף ועבר, והגיע שעת הצהריים.
אנחנו אוכלים שאריות פסטה מאתמול. אני מראה לברק שאפשר להשחיל את האטריות על המזלג, אבל הוא לא רוצה - הוא מעדיף לאכול בכפית. הרוטב סמיך מספיק בשביל להשאר על הכפית, וכך אנחנו יושבים, אוכלים וצופים בסרט מצויר על מכוניות מדברות מבית דיסני.
אחרי הסרט קר לברק. אנחנו חוזרים למיטה, והוא נרדם שוב. הוא נושם בשקט ליד האוזן שלי, והוא כל כך יפה שבמקום לצאת מהמיטה ולהספיק לקרוא קצת אני נשארת איתו.
אין חינוך היום, אין משחקים היום, רק שלווה ושקט חמים וביתי.

flower

יום ראשון

ברק לא רוצה לצאת מהבית. אחרי סוף שבוע עם הסבים הוא מעדיף לשבת בבית, לשחק בטרקטורים שלו ולהיות רק ברק הגיבור שלי.
אנחנו משחקים קצת עם החתולה, מדברים קצת, מתחבקים קצת. מבלים חלק ניכר מהיום במיטה ? יש שם שמיכת פוך חמימה, ונעים יותר להתכרבל שם מאשר להדליק את המזגן.
בערב אני יוצאת ליוגה, מקשיבה יותר פנימה, מתרכזת במתיחות, בגידים. כאשר אני חוזרת הביתה ? שני הגברים שלי מכורבלים מול אבא של נמו שמחפש את הילד שלו. אני מכינה חביתות לכולם ומעבירה לקומדיה מטופשת בערוץ אחר. ג'ולי אנדרוז שרה על אחייניתה הנסיכותית, והערב עובר מול הטלויזיה. לא 'באופני' מצידי, אבל מותר גם לעקרונות לצאת לחופשה מדי פעם.
לברק יש ריח של ילד חולה, ניחוח כוהלי משהו. הוא לא מתלונן, ואין לו חום, אז אני עוזבת את זה. מחלות מטבען או שוככות או מתפרצות, ובינתיים ? מחכים.

flower

יום שני*

בבוקר שיחת טלפון - לחברה של ברק היה חום אתמול, והיום היא נשארה בבית. האם נרצה לצאת אתן לאכול?
ברק מביא איתו טרקטורים בתיק הגב שלו לבית הקפה, למקרה שיזדקק להם. ארבעתינו יושבים, הגדולות שותות קפה, הקטנים מסתפקים במים. לברק יש מנה מיוחדת ? הוא מקבל ספל יוגורט עם גרנולה. אחרי שהוא מנקה את תחתית הספל הוא מבקש גלידה. הוא נעמד מול החלון הגדול וטועם מכל הגלידות הלבנות, ואז מחליט על גלידה בטעם...יוגורט.
ככה הילד שלי ? נצמד למה שהוא אוהב.
אחרי הארוחה אנחנו הולכים לבקר את החברה. הם משחקים לסירוגין ביחד ולחוד, ממציאים את החוקים תוך כדי המשחק. בשלב מסוים הוא נזכר בטרקטורים, ושני הילדים הנעימים הופכים לנהגי מרוצים לאורך המסדרון.
בערב אבא חוזר, נושא את ברק על כתפיו עד הבית. אנחנו מתכנסים שוב, מתחת לשמיכה, מול הקומדיה הרומנטית, עם החביתה.
קסם שבשגרה שקטה.

flower

*יום שלישי

הבוקר ברק שאל ? "אמא, מה יש לי פה, בפנים?" והצביע על הגרון.
כואב לו הגרון. הוא מצונן ומשתעל, אבל נטול חום.
הסברתי לו שיש שם קצת חיידקים שמכאיבים לו כאשר הוא בולע. הוא חשב, בלע ברעש ואז אמר ? "בלעתי את כל החיידקים, עכשיו הם כבר לא בגרון, הם בבטן!"

יש לנו שיטת משחק חדשה ? הוא מניע את הטרקטורים ואת המשאיות ואני מספקת קולות רקע. כך אני מספיקה לסרוג עוד ארבע שורות בצעיף התכול, והוא נהנה.
ברק רוצה להזמין חברים הביתה. אני מסכמת מפגש בשעה חמש אחרי הצהריים, מה שמכניס אותנו לסדר יום קפדני ? לסיים לאכול עד שתיים עשרה בצהריים, כדי שבאחת ברק ילך לישון ויקום עירני לכבוד החברים.
אני מתכננת ארוחת ערב שכוללת עוף וירקות שורש בתנור, בתוספת סלט ירקות וגרגירי חומוס בשמן זית. ראשית ? מתחילה לבשל את החומוס בסיר לחץ. מכיוון שאני לא יודעת איך משתמשים בסיר הזה, הגרגירים מוכנים רק אחרי יותר משלוש שעות בישול. שנית ? שכחתי שהיום יום שלישי, ולכן הירקן לא עובד אחרי הצהריים, כך שגם ירקות לסלט אין.
והעוף? זכרתי להפשיר אותו, אבל הגומי שאוטם את התנור התפרק אחרי שבע שנות שימוש, ועד שהטכנאי יחליף אותו, אי אפשר להשתמש בתנור. הטכנאי, כמובן, יכול להגיע רק ביום חמישי.
אני מוותרת על הנסיון להרשים את האמהות האחרות באוכל הבריא שאנחנו אוכלים, ומחליטה להזמין פיצה לארוחת ערב.
ובמחשבה הזאת אני נכנסת לישון עם הילד היפה שלי.

ברק קם מתוח מהשינה, ממתין לחברים שיגיעו, קופץ מכל רעש.
תחילה ? כסא מתנדנד מריץ אותו לדלת, ואחר כך ? זוג ילדים שבאו להתרים למען העוורים בישראל, ולבסוף ? קול רגליים טופפות מהדירה מעלינו.
הוא כל כך עצבני, שכאשר החברים באמת מגיעים הוא יושב עייף על הכסא הקטן שלו ומבקש ללכת לנוח במיטה כדי להרגע.
הוא מצליח להרגיע את עצמו, וצץ שוב מחדר השינה עליז ושמח, מוכן למתקפת הילדים בבית. הם ממציאים משחקים, צועקים ורצים ברחבי הדירה שמצטמצמת במהירות.
אני נפעמת מהבגרות שלהם. אותם ילדים שבעבר פתרו סכסוכים בעזרת בכי ומכות, כעת מסוגלים לשחק ביחד, להתארגן בתור מסודר, לאכול בנימוס ולבקש מים בשקט.
וברק שלי, הנפלא, מסוגל לחלוק עם כולם את הצעצועים שלו, לא נקלע למריבות רכושניות, צוחק ומאושר.

קופסאות הפיצה ריקות על השולחן, הצעצועים פזורים בחדר.
מחר נסדר.
לילה טוב.

flower

אז כאילו אכלנו ביחד, גם אנחנו אכלנו פיצה הערב...
<מרכינה ראש בבושת פנים>
יום שלישי עד יום שלישי

לכבוד החנוכה הייתי חולה.
שלושה ימים ברק, שלושה ימים אני, ועכשיו מפצה על הזמן האבוד.
הגיבור הקטן הסתובב לידי כאשר שכבתי על הספה, ראה איתי סרטים (שהוא בחר), ואחר כך הלך לשחק בטרקטורים שלו, לבד בחדר.
מאוחר יותר הוא הציע שאני אבוא לשכב אצלו על המיטה ואסתכל עליו משחק.
היו לנו כמה ימי טלוויזיה, עכשיו אני שוב עומדת על הרגליים.
מקווה שהיום אצליח להגיע עד לגן השעשועים (ניסיתי לפני יומיים, אבל אחר כך הייתי מותשת מכדי לעמוד).
ונקנה סופגניות.
ונרות חנוכה (כי עד עכשיו הדלקנו נרות יומולדת במקום, והיינו צריכים להסביר לגיבור למה לא מכבים בנשיפה את הנרות האלה כאשר מסיימים לשיר).

חג אורים שמח לכולנו,
ממני

אוי יקרה, רק בריאות...
וחג אורים שמח שמח
יום רביעי

אמש רבתי עם הבנזוג. הוא אמר משהו, אני אמרתי משהו, ושנינו התכדררנו במהירות. בזמן האחרון אני מרגישה מותקפת מכל הצדדים, אפילו שברור לי שזה לא נכון. כאילו כל העולם החליט לבקר אותי על החינוך של הגיבור, על האבטלה אחרי שנים של השקעה במקצוע 'אמיתי', על הטרנינג והג'ינס המהוה. אני יודעת שזו ביקורת מדומה, שאני שומעת את הביקורת שלי על עצמי במילים של אחרים, ובכלל לא מקשיבה לתוכן של מה שהם אומרים.
אבל זה לא משנה את ההרגשה המגעילה.
אז רבנו, והוצאתי עליו את כל הזעם שהצטבר בחודשים האחרונים.
והתקפדנו, והלכנו לישון.

בבוקר, התרמומטר הרגשי שלי, הזעטוט בן שלוש, התכוונן בדיוק למצב הרוח שלי.
הוא בכה כאשר הוא התעורר לפני, וכאשר הוא היה צריך לצחצח שיניים, וכאשר הוא אכל ארוחת בוקר, וכאשר היה צריך לצאת מהבית.
הוא בכה כי הוא לא הצליח לרוץ מספיק מהר עם התיק עמוס הטרקטורים על הגב, ובכה כאשר החזרנו את התיק הביתה.
הוא בכה כאשר לא הרשתי לו להוריד סופגניה מהמגש הגבוה במאפיה, ובכה כאשר היינו צריכים לעמוד בתור כדי לשלם על הסופגניה.
הוא בכה בדרך לגן השעשועים, ובכה בדרך מגן השעשועים.
הוא בכה כאשר הוא לא מצא את החבר הרגיל שלו בגינה, ובכה כאשר החבר לא רצה לשחק איתו במחבואים.
הם התחילו לשחק ביחד על הסולמות שבגינה, מטפסים ורצים על הגשרים הגבוהים.
ואז החבר משך לילד שלי בשער.
הוא הגיע לספסל עליו ישבתי, בוכה, ואמר תוך משיכות באפו הקטנטן "אמא, הוא לא רוצה לשחק איתי, הוא הכאיב לי. הוא לא רוצה להיות חבר שלי יותר."
ליטפתי אותו, וחיבקתי אותו, והסברתי שלפעמים כל אחד אומר דברים שאולי אחר כך הוא לא מתכוון אליהם יותר.
אבל הוא המשיך לבכות, וביקש לחזור הביתה.
הגענו הביתה, נכנסו למיטה, והוא נרדם בתוך דקות.
בערב הוא התעורר מלא אושר וקפצוצים, שהתחלפו מיד בבכי קורע לב כי הוא היה צריך לעשות פיפי.
בכי, בכי, ועוד בכי.
בשבע אבא חזר הביתה.

ואז ברק הפסיק לבכות.

תרמומטר רגשי, כאמור.

בזמן האחרון אני מרגישה מותקפת מכל הצדדים, אפילו שברור לי שזה לא נכון
heart
ברור לך שזה לא נכון, נכון?
רק עכשיו עשיתי השלמה של כמה שבועות שפספסתי פה.
את כותבת נהדר. flower
(לכי תראי מה כתבתי לך בדף הבית.)

hug

מתרפקת על החיבוקים שלכן.
היום יותר טוב, נראה מה יהיה מחר.
יום ראשון

כבר לא יורד גשם, אבל קר.
אנחנו מתכסים בשמיכה מול הטלויזיה ומתחילים לראות סרטים.
ברק בוחר את "צוללת צהובה."
"אמא, מי זה ג'ורג'?"
"אמא, מה ג'ון עושה?"
"אמא, למה ג'רמי עצוב?"
הוא מתרגם תוך כדי, שולה צירופי מילים שנשמעות לו עבריות ומנסה אותן עלי. "אמא! הם אמרו ג'ונו!" (all togather now)

הסרט נגמר. הוא מנסה לשחק בחדר שלו, אבל קר מדי מחוץ לשמיכה, והוא חוזר להתכרבל איתי על הספה.
ההקרנה הבאה - חיפושיו של מרלין אחרי בנו נמו במעמקי האוקיינוס. הוא מסביר לי במהלך הצפיה שכרישים מסוכנים ושאסור לגעת במדוזות כי הן עוקצות.
קצת אחרי אמצע הסרט הוא נעשה חסר סבלנות, מקפץ במקום. מסרב ללכת לשירותים.
הוא בוכה, "אמא, אני רוצה להתכרבל איתך במיטה עם המוצצי..."
אנחנו מחשיכים את החדר, נכנסים אל הפוך, והוא נרדם.
אני שומעת את הנשימות שלו מעמיקות, חשה את גופו נרפה.
מניחה אותו בעדינות במיטה.
מכסה אותו.
חוזרת לסלון, לשמיכה שעל הספה.
מנוחת צהריים.

בערב מגיע חבר - הם רצו שנבוא אליהם, אבל בחוסר אמצעי תחבורה (האוטו אצל הבנזוג) הם הגיעו אלינו.
ברק מחכה ליד הדלת עם מתנה שהכין לחבר, אבל הוא מסרב לשחק איתו. הם מתקפדים, כל אחד מושך לכוון אחר. מכות, צעקות ודחיפות.
אני מחבקת אותו כאשר הוא בוכה, מדי פעם מציעה פתרון שלישי, שנדחה על הסף.
לאחר ארבעים דקות הם מתקפלים, חוזרים הביתה.
ברק ממהר לדלת, שוכח את כל ההמולה, "קח," הוא מושיט את המתנה שהכין, "זו מתנה בשבילך."
החבר מקבל את הצעצוע ומחבק את אמו.
"בי!" ברק נפרד וסוגר את הדלת.
אחרי שאבא יחזור הוא יספר לו בשמחה שהחבר שלו בא לבקר אותו.
הוא שומר את שמחת הביקור ושוכח את המריבות.

אני מקווה להיות כמוהו כשאגדל.

אז מתי אמרת שאתם באים?

כל פעם שאני קוראת מה שאת כותבת יותר מתחשק לי לפגוש אתכם...

יוצא שמבלי משים פעילות הפנאי שלנו מתואמת. גם אנחנו ביומיים האחרונים רואים את "מוצאים את נמו" (אצלי בראש, כמו אצל הלוחשת_לפירורים‏ נתקבע השם "מחפשים את נמו", אבל לא חשוב) . חייבת לשתף בקטע.
בסצנה שבה נמו מנסה לתקוע אבן בפילטר ולא מצליח הילדים שאלו אותי "למה הוא עצוב?" ועניתי שזה בגלל שהוא לא הצליח ואז הבכור נזדקף כולו והצהיר: "אז מה! זה לא חשוב כי אם מנסים בסוף תמיד מצליחים!"
hug
יום חמישי
יש לי יומולדת היום.
בשנה שעברה חגגתי עם סופגניות במחלקת ילדים, בחברת אנשים שלא פגשתי לפני כן.
הפעם התוכנית שונה - להשאר בפיג'מות, לחבר את הפעוט לעירוי טלוויזיה ולפנות זמן לעצמי לקריאה.
מותר, לא כל יום אני גדלה בשנה happy
מזל טוב!!! וגם hug cake ו balloons
אני אישית ממש שמחה שנולדת!
עוד הזדמנות לומר מזל טוב!!!
יומולדת שמח גם ממני flower hug
היי מותק!
יומולדת שמח! (אין לי מושג איך מוסיפים כאן אייקונים).
יומולדת שמח, מותק!
יומולדת שמח גם ממני flower hug

הנה וידוי: אני חושבת עליכם הרבה, ואז נפל לי האסימון ש(תקני אותי אם אני טועה): אתם בבית רק לשנה? ולכן 365 ימים? ואת הולכת להתחיל התמחות בשנה הבאה?
להתראות בקרוב flower

הי! תודה על הברכות!
נכנסתי בכלל רק כדי להריח, ולא כדי לכתוב (אין זמן, לחץ בבית עכשיו).

hug לכולכן, ואהבה מרובה ממני בחזרה.

_אתם בבית רק לשנה_ - לא, אנחנו מנסים את החינוך הביתי למשך שנה, ואז נחליט האם להאריך לשנה הבאה (כמו כאשר מתחילים גן חדש ואז עושים הערכה האם המקום מתאים לכם או לא...)

יום חמישי

ארבעה דורות יושבים בבית הקפה השכונתי - ברק, אני, אבי, סבתי ובעלה.
לידנו גבר מחויך מאכיל לסירוגין את בנו ואת כלבו החום.
ברק שמח, מתרוצץ סביב כלב הבוקסר הענק, מושיט לו ידיים, ומגחך כאשר הוא מלקק את פניו.
נוטף שאריות גלידה בדרך בחזרה ברק מבקש לעבור בחנות שבה 'רק מסתכלים על צעצועים ולא קונים אותם'.
הוא מלטף את הטרקטורים והמכוניות שבתצוגה הארוכה, נאמן למילתו, הוא לא מבקש שנקנה דבר, רק מסתכל.

נוסעים ביחד, מצטופפים במכונית המשפחתית, חוזרים אל בית הורי.
נפרדים מהדור המבוגר.
ברק רוגז וצועק, ואנחנו מתכרבלים ביחד במיטה הגדולה, כפי שנהגתי לישון עם אימי לפני שנים.
הוא נרדם לידי, משקיט אותי בנשיפות רכות, ואני מאמצת אותו אלי, טווה בראשי את מה שאכתוב כאן.

יום רביעי

קמים מאוחר היום. אבא לא הולך לעבודה אלא לאוניברסיטה, ונשאר איתנו עוד שעה במיטה.
בהחלטה רגעית אני יוצאת מהמיטה דקות לפני שהוא יוצא מהבית.
"אנחנו גם באים!" אני מודיעה, ומיד שוקעת בעשיה קדחתנית טרם יציאה ליום שלם עם ילד בן שלוש.
חיים מבצבצים בין אבני המדרכות האפורות בתל אביב, סביונים ועשבים בוקעים אל השמש בחורים שבמלט.
בדרך אבא מסביר שלומדים באוניברסיטה, והגיבור מיד קופץ, "גם אני צריך ללמוד!"
"מה אתה צריך ללמוד?"
הוא חושב ועונה, רציני כרגיל, "אני צריך ללמוד איך להתגלגל על הראש ולא ליפול הצידה."
מרחבי הדשא באוניברסיטת תל אביב מהווים מקום מצוין ללמוד גלגול, אבל הגיבור עסוק מדי. הוא חוקר את הדשא, את הפרחים. מחפש חתולים בין הקקטוסים.
הרעב מתגבר עליו, ואנחנו מוצאים קפיטריה ובה ביגלה ענק עם שומשם וקצח.
"אמא, אני רוצה לשבת שם." הוא מצביע אל אדן חלון גבוה, ואני מרימה אותו, רגליו מתנפנפות באוויר בגובה החזה שלי.
הוא נועץ את שיניו בקמח הלבן, מפזר פירורים על הרצפה, מאושר.

אחרי שעתיים אבא מצטרף אלינו למנוחה קלה. הגיבור מתרוצץ בתוך בריכה מרוקנת, מעביר אבנים ממקום למקום, בועט בעלים מרקיבים, נועץ מקלות בקיני נמלים.
"אבא," הוא קורא לפתע, "הנמלים יעקצו אותי!"
אני נשארת לשבת בצל, מאפשרת לבעלי לטפל בילד הפעם. השניים מגיעים אל הספסל עליו אני יושבת, נמלים קטנות מתרוצצות על הרגליים הלבנות של ברק. אבא משתלט על הבעיה, מוריד את הנעליים, מלטף את הרגליים הרכות, מרגיע, מנחם.
ברק כורע מעל הנמלים שהועפו מרגליו, מושיט להן אצבעות קטנטנות.
"הן שוב תטפסנה עליך," אבא מזהיר, אבל הילד לא עונה, מראה היצורים המתרוצצים מרתק אותו.
מאוחר.
אני מחליטה לחזור הביתה, לישון צהריים במיטה שלנו.
ברק נרדם בכסא שלו בנסעיה בחזרה בזמן שאני מזמזמת עם פרדי מרקורי על ההצגה שחייבת להמשך.
בבית אני חלצת את הנעליים הקטנות, משכיבה אתו במיטה לידי.
מתוך שינה הוא זוחל אלי, מניח את ידו על חזי.
בערב בעלי ואני מחליטים לחזור על יום כזה בשבוע הבא.

flower

יום חמישי

שבועיים המזכירה בפקולטה שלי חולה, והיום היא מתקשרת שהגיעה לעבודה.
היא תצא מוקדם מהרגיל, בעוד שעתיים בלבד.
אני עדיין בפיג'מה, אבל הרכבת לחיפה יוצאת עוד עשרים דקות.
מלבישה את ברק במהירות, מוותרת על סירוק השער. טוב שיש שער ארוך, אפשר להכניס הכל לגומיה ולהסתיר את קשרי הלילה.
אבא שלי מגיע, עשר דקות לפני הרכבת, מסיע אותנו לשם.
מהר, מהר.
המאבטח מחליט לבדוק את התיק הענק שלי באופן חטטני במיוחד.
הכרטיס שלי לא בתוקף, וצריך לקנות כרטיס חדש.
מהר, מהר.
המעלית מקולקלת.
אני רצה במעלה המדרגות אל הקרון האדום, ברק בזרועותי.
מתנשפת.
"אמא, אני רוצה לשבת כאן." ברק בוחר, כרגיל, מושב בניגוד לכוון הנסיעה.
"נכון שהרכבת נוסעת אחורה?"
אני מחייכת, נרגעת כאשר הרכבת מתחילה לנוע. אנחנו נוקבים בשמותיהם של הדברים החולפים מחוץ לחלון הממהר - עמודי חשמל, פרחים צהובים, מכוניות, משאית, עצים, שלוליות.
עיר ויער נמהלים מחוץ לקרון הנוסע, ואנחנו בתוכו, מצפינים.
בתחנת האוניברסיטה אנחנו מחליפים רכבות.
"אבא בא איתנו?" הוא שואל, זוכר את אתמול, מתאכזב כאשר התשובה שלילית.
ארוחת הבוקר היא קרואסון תעשייתי ודביק וכריך עם חביתה מלוחה מדי. ברק בוחר את הכריך, דוחה את האוכל המעובד חסר הטעם והריח.
מחפשים מקום ברכבת שמגיעה, כחולה הפעם, וקומה אחת בלבד לה.
מציירים קצת בפנקס, מדברים על הערים דרכן אנו עוברים.
לפני בנימינה ברק נשבר. הנסיעה ארוכה מדי, והוא מתחיל להתפרע, לבעוט בכסאות, בשולחן.
חיבוק לא עוזר, רק מגביר את הבכי.
"אמא," הוא משחיל מילים בודדות בין הדמעות, "אני מתגעגע למוצצי שלי."

מגיעים לחיפה, ברק נכנס למנשא ואני רצה, ארבעה עשר הקילוגרמים שלו מכבידים עלי, ממהרת להחתים את המנחה שלי על העבודה המתקנת, רצה אל הפקולטה להגיש את העבודה למזכירה הנעדרת.
אני מספיקה הכל, חמש דקות לפני שהיא עוזבת את עמדתה.
עכשיו אפשר לנוח.
ברק דורש אוכל, ואנחנו יוצאים למסעדה מזרחית קרובה. הוא בוחן את הכדורים השחומים שבצלחת שלו, מעדיף ללקק מהם את החומוס ולא לנגוס באוכל הבלתי מוכר. רק אחרי שהוא רואה אותי אוכלת פלאפל הוא מתרצה וטועם.
"טעים לך?"
הוא מהנהן, נטיפי טחינה זולגים מפיו, ונוגס שוב בכדור החמים.
בדרך חזרה עוברים ליד גן שעשועים, והגיבור מבקש לשחק לפני שנמשיך.
יש לנו עשרים דקות בטרם הרכבת שלנו תגיע, ואני מתיישבת על ספסל קרוב, צופה בבני מתיידד עם ילד בן שש בערך, שתקן ובלונדיני. הפער בינהם נעלם בין הנדנדות הצבועות בעליצות, והם רצים יחדיו, משחקים ללא מילים.
צריך לזוז, לחזור הביתה.
הנסיעה חזרה קלה יותר, להפתעתי. ברק מעסיק את עצמו, משחק עם שני מטבעות. הוא מחביא אותם במקומות שונים בין הכיסאות שלנו, ומופתע לגלות אותם באותו מקום שבו השאיר אותם.
אבי אוסף אותנו מהרכבת.
נוסעים הביתה.
נכנסים למיטה של הורי.
אני מנסה לבדוק בתוך כמה זמן ברק נרדם, אבל השינה משתלטת עלי לפני שאגיע למספר שלושים.
בערב נחזור הביתה, נאכל את שאריות המרק שסבתי הכינה, מכורבלים עם אבא תחת שמיכת הפוך הסגולה.

שמחה כתמיד לראות אותך כאן. מקוה שאת כבר חולמת זריחות heart
*יום שבת*

הזמינו אותנו למסיבת יומולדת-פורים בבוקר, אבל אני חולה, ולכן אבא לוקח אותו לשם. בצהריים הם חוזרים ושניהם נכנסים למיטה, מעולפים מחום ומרעש.
"איך היה?" אני שואלת את הילד.
"כיף," הוא עונה, "לאלון היתה חרב, והוא נופף בה, ואמרתי לו לא לפגוע לי בפנים."
"איך היה?" אני שואלת את האבא.
"בפעם הבאה תורך," הוא עונה, מסתובב אל הקיר ונרדם מיד.
בערב אנחנו אצל הורי, ארוחת ערב עם סבא-סבתא וסבתא רבא. אחרי השניצלים והפתיתים אנחנו משאירים את ברק שם וחוזרים הביתה. משלימים קצת זמן איכות ביחד.

אחת עשרה בלילה.
אורזים צעיפים, מעילים, מצלמה, משקפת, כיסאות מתקפלים.
חוזרים לקחת את ברק הביתה. הוא, כרגיל, מלא מרץ, מתודלק אחרי שעות של התרוצצות.
נראה שבגילו ככל שהוא נע יותר, כך יש לו יותר אנרגיה. המאגרים מתמלאים עם השימוש, בניגוד אלי.
מוצאים מקום נוח, מיישרים את הכיסאות, מתעטפים היטב.
יושבים, הראש מוטה לאחור, להסתכל על הירח הנעלם לאיטו בצל כדור הארץ.
פיסה ועוד פיסה נופלות אל החשיכה, וברק שואל מי שבר את הירח.
הוא מרים את עיניו, ומתלונן, "אמא, אני לא רואה את הצל זז!"
אני מסבירה שהצל זז לאט, וברק מתרצה, חוזר לרדוף אחרי צללי חתולים שחורים בדשא הלח. הוא קופץ, רץ הלוך ושוב על המדרכה שמקיפה את מפרץ החניה הקטן, מדי פעם בודק שאני עדיין יושבת באותו מקום.
הוא מרים שני רגבי עפר ומניח אותם על השמיכה שלי. "אמא, תקראי לי ותגידי לי שיש לך מתנה בשבילי."
הוא רץ במורד המדרכה וצועק , "אמא, תקראי לי עכשיו!"
אני קוראת לו והוא מגיע, עיניו נוצצות באושר, "אמא, איזו מתנה הכנת לי!"
המשחק החדש מעסיק אותו יותר מעשר דקות, בכל פעם הוא מופתע מחדש לגלות על ברכי את האבנים שהותיר שם.
מאוחר יותר הוא מצטרף לאביו, מסתכל דרך המשקפת על כוכבים, משנן תצורות בוהקות ברקיע. "אבא, זה אריה," הוא מצביע על העגלה הגדולה, "והנה הזנב שלו."
כמעט חצות.
הירח מכוסה כמעט לחלוטין, רק נצוץ אחרון של אור נותר, כל השאר עטוף באפילה חומה.
"אמא, קר לי." הוא מגיע, מושיט את ידיו אלי. מטפס, מתכרבל מתחת לשמיכה, מחייך אלי.
"אתה רוצה שאשיר לך?"
הוא מהנהן ואני שולפת מהזכרון 'החול יזכור את הגלים, אבל לקצף אין זוכר', אני שרה לו ועיניו נעצמות באיטיות. 'עטור מצחך זהב שחור', הוא מסתכל אלי, "מה זה מצחך?"
כל שיר וההסברים המתלווים אליו.
"עוד שירים," הוא מבקש.
'אלינור ריגבי' מחליפה את שירי יום הזכרון העגומים, ואחריה גם 'צוללת צהובה' ו'כאשר אהיה בן 64'. הילד מצחקק, מופתע שאמא שלו מכירה את המילים לשירים מקלטת הוידאו שלו. הוא לא יודע שזו הקלטת הראשונה שקנינו כזוג, שהביטלס מלווים אותי מגיל עשר, כאשר אחותי ואני מצאנו את החלק השני של אלבום האוסף האדום.
העולם סובב סביבו, וכך תמיד היה מבחינתו.
הליקוי מסתיים. הכיסאות חוזרים למכונית, השמיכות מקופלות, אנחנו רצים הביתה, משיגים את אבא שנוסע לאט.
בבית אני ממהרת לחזור אל הפיג'מה, מתכסה בשמיכת הפוך הגדולה, מניסה את הקור מקצות האצבעות.
ברק מתכרבל לידי ונרדם בזמן שאני מדברת עם אביו.
היה יום טוב, נעים, חופשי.
מחר עוד יום.

*חינוך*

"אתם רכים מדי." אבא שלי מקלף תפוז מעל הכיור במטבח.
מיץ צהוב מתיז על השיש בזמן שהוא נוגס באחד הפלחים ומסביר לי שהורים בימינו לא יודעים לחנך את הילדים שלהם. הם לא מצייתים, הם מתפרעים, וכאשר הם מתבגרים הם פורקים כל עול.
אני מהנהנת, מחייכת, מדחיקה את הזעם לשעות מאוחרות יותר. ויתרתי על נסיונות השכנוע, אין מי שמאזין.

ברק לא מחונך.

עובדה.
אם אני אגיד לו - "לך למיטה עכשיו, כי אני אמרתי ככה!", הוא ישאר בסלון, וידרוש הסבר מלא. ואם אני אנסה לכפות עליו, הוא יבכה, יצעק, ישתולל, עד ש'אכנע' ואלך איתו למיטה, להתכרבל עד שירדם.
אנחנו מכריחים אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה. לצחצח שיניים, למשל. או - שנת צהריים, כדי שבערב הוא יהיה מתוק וחייכני ולא פקעת עצבים מתרוצצת.
אבל לא מדובר במאבק כוחות, לא כמו שאני זוכרת מילדותי. מדובר במשא ומתן, הוא משחק משחק אחרון, ורק אז מצחצחים שיניים, או שהוא מבקש שאחד משנינו יצחצח לו.
עדיין יש כפיה, עדיין לפעמים אני אוחזת בו, בועט וצועק, ומצחצחת לו שיניים בכוח, מכריחה אותו לפתח את הפה הקטן כי הוא אכל סוכריות, ואני לא מוכנה שהסוכר ישאר לו על השיניים כל הלילה.
וברגעים כאלה אני זוכרת את אבא שלי עומד מעל השיש במטבח, מקלף תפוז, ומסביר לי שאנחנו לא מחנכים את הבן שלנו כמו שצריך.
אולי, אם היינו מיישמים את שיטת חמש הדקות, או מלמדים אותו שאי אפשר לערער על החלטה של ההורים כי אנחנו יודעים יותר טוב ממנו...
אולי אז לא היו לנו מאבקים כאלה היום.

אבל אז הוא נרדם, מכורבל ומחייך לידי במיטה, והרעיונות האלה מתפוגגים אל הלילה.

אתמול ברק היה אצל הורי. אחי נתן לו שוקולד, ואבי נכנס למטבח וראה את ברק אוחז את עיגול השוקולד המפתה ביד הקטנה, מתבונן בו כאילו היה הדבר הנחשק ביותר בעולם. לזכותו יאמר שהוא לא ניסה לקחת את השוקולד בכוח.
אבי נזף באחי הצעיר (בן 22 הילד), מזכיר לו שאני לא מרשה לברק לאכול שוקולד.
ויכוח ארוך התנהל בין השניים, ברק הקטן עומד בין הנפילים, מתבונן בשוקולד הנמס בכף ידו החמימה. בשלב מסוים הוא ניגש אל אחי והושיט לו את הכדור, "אני מאד מצטער, דוד ג', אבל אסור לי לאכול שוקולד. תשמור לי אותו בבקשה עד שאתבגר."

לא מחונך הילד. צריך להתחיל לנקוט ביד קשה יותר כלפיו, ללא ספק.

"אני מאד מצטער, דוד ג', אבל אסור לי לאכול שוקולד. תשמור לי אותו בבקשה עד שאתבגר."
כובש. פשוט מקסים.
השלמתי עכשיו חודשיים של העדרות. חסרת לי. את כותבת נהדר. hug

<מותר שאלה? למה סוכריות כן ושוקולד לא?! שואלת ברצינות, לא להקניט>

סוכריות כי אח שלי קנה לו סוכריה על מקל, עמוסת צבעי מאכל, מבלי לבקש ממני רשות קודם לכן. ברק הגיע הביתה אחרי שהוא כבר היה מלא בסוכר, ולא רציתי לגרום לו להרגיש רע, או להרוס את האמון שנתן באחי. ממילא אין לנו סוכריות בבית, כך שהוא נחשף לזבל הזה רק פעם בחודש- חודשיים, כאשר אחי קונה לו במיוחד סוכריה.
שוקולד נמצא אצלנו ואצל הורי באופן קבוע על שלל צורותיו, וכדי למנוע מההורים שלנו להאביס את הילד במתוק הזה, הטלתי את ההגבלה. זה לא ששוקולד בריא פחות מסוכריות, להפך, אלא שאל השוקולד הוא נחשף הרבה יותר, וההורים שלנו נוטים לבלבל בין אהבה לבין ממתקים.
ועדיין, אמא שלי השאירה בשבילו סוכריות זוועה (מהסוג האדום עמוס החומרים המסרטנים) במדף שהוא יכול להגיע אליו, ואמא של בעלי בכל פעם שאנחנו נפגשים שואלת האם אפשר לתת לו שוקולד לבן, 'כי זה לא באמת שוקולד'.

(בלוש, גם אני התגעגעתי אליך happy)

מותר לי גם להגיד שהתגעגעתי?
ועדיין מחכה לארגון מפגש ביננו...
_כאשר אחי קונה לו במיוחד סוכריה_
כדאי לחנך את האח שיקנה לו במיוחד, נגיד - צעצוע?
או נגיד - ביו תות מהשדה שתי דקות נסיעה מכם?
או אפילו (להיט אצל הבן שלי) - יתן לו במיוחד במיוחד: שקל מבריק משלו! (שלי קורא לשקל "שקל" ולמטבעות האחרים "כסף". לדוגמא: "קיבלתי שקל אחד ושני כסף" happy )
במלים אחרות: את יכולה להזין את הנ"ל ברעיונות חתרניים מה לתת לילד. ממתקים לא, ובמיוחד לא סוכריות. אני הטלתי וטו חריף על אלה.
אצלי כבר קרסו כל הסכרים בנושא הממתקקים. הרפיתי מסבתא ומהסביבה ואני , מקסימום, מנסה למתן כשזה מוגזם. להפתעתי ולשמחתי, הם מווסתים את עצמם לא רע. לא כל מה שמציעים להם הם לוקחים והם לעתים רחוקות מבקשים. אפילו שמעתי יום אחד את המרכזי מסביר לתינוקת (מעל קערית ממתקים שהגיעה במשלוח מנות), "לא כדאי לך לאכול את זה - זה לא טוב לגוף".

גם אני התגעגעתי אליך

אני הטלתי וטו חריף על אלה
כשהיינו בארץ קנינו לאיתי סנדלים והמוכרת רצתה לתת לילדים סוכריות על מקל, בגלל הקנייה של סנדלי ילדים. tilted
אמרנו לא תודה, והמוכרת היתה המומה. אולי מזה שהורים אומרים לא לסוכריות והילדים לא מוחים אפילו בציוץ. (אני מאמינה שהם באמת מבינים כמה זה מזיק)
*אח שלי*

הוא צעיר ממני בשבע שנים, גבוה, בלונדיני, עיניים כחולות, שרירי.
ההפך ממני.

בגיל 12 התחלתי לנגן בגיטרה, ונטשתי מהר מאד בגלל צירוף של חוסר כשרון וחוסר סבלנות.
בגיל 10 הוא מצא את הגיטרה שלי, ומאז הם לא נפרדו. בתוך חודשים הוא התחיל להלחין, לבצע פירואטים ססגוניים על חמשת המיתרים.
הנגינה בשבילו היא כמו הכתיבה בשבילי - תשוקה שאם מתעלמים ממנה - היא מעכלת אותנו.
אבל אני מתעלמת משלי, מתחבאת מתחת לסינור של "אני אמא / רעיה / רופאה", ולא מעניקה לאהבה הראשונית שלי את הקרקע לצמוח עליה, והיא קומלת.
הוא משתקע בנגינה שלו, מקריב את החומר כדי לתת לרוח שלו לנסוק.
וכאשר שומעים אותו מנגן...

ברק, מגיל כמה חודשים היה מרים את ראשו בכל פעם שהצלילים מילאו את הבית. אחי מלחים (הלחמה, של חומר, ולא הלחנה של רוח) מוזיקה קלאסית במקצבי מטאל, מחבר ביחד צלילים שלא אמורים להמצא באותו רצף, ועושה את זה נפלא.

אני מעריצה אותו, על האומץ לנטוש מאחור את כל מה שהוא מכיר כדי לצלול אל החלום שלו, להתחייב לחלוטין לאהבה הפנימית, הבוערת שלו.
אני מקווה שברק יקבל משהו מהאומץ הזה, שאם הוא יגלה כשרון כמו של אביו (צייר מדהים) הוא לא יתחייב לעסוק בהנדסה כי זה מה שמצפים ממנו, אלא יגלה קודם בעצמו מה הוא רוצה. שילמד איך לבנות לעצמו מסגרות, למצוא את הגבולות שלו, ולא אלה שמוכתבים על ידי הסביבה.
לילד יש שני הורים קונפורמיסטים שעושים בדיוק מה שמצפים מהם. הוא צריך מישהו שיטלטל אותו, שיראה לו דרך שונה לחיות.

וסוכריה אחת על מקל נראית לי מחיר זערורי לעומת זאת.

לפעמים, סוכריה אחת על מקל , היא כל מה שצריך, היא לא מחיר- היא בונוס. הידיעה שיש סוגים שונים של עונג, שהטוב (כמו הרע, אבל עכשיו נתרכז בטוב) בא בכל מני צורות: טוב בריא, טוב טעים, טוב נעים, טוב מעורר, טוב מנחם. לפעמים הם משתלבים (גם בריא גם טעים וגם מנחם) לפעמים הם סותרים, אבל איזה שחרור מפחד זה לדעת שהטוב יכול לבוא ממקורות שונים ובאופנים שונים!
אני חייבת לספר לך גם על אחי (מה לעשות כל פעם שאת מזכירה את דוד גימל אני נזכרת בדוד גימל של ילדי). הוא בגיל 10 התחיל ללמוד גיטרה עם מורה. כעבור כמה חודשים של מאמץ ותסכול הוא פרש והמורה נפרד ממנו בפתק במחברת התוים, וזו לשונו: "הנ"ל מחוסל טוטאל!". כעבור שנה הוא התחיל ללמוד תופים ושם, כנראה, היה החופש שחסר לו אצל המורה לגיטרה, ופתאום הוא התחיל לנגן בכל כלי שנקרה על דרכו. הוא לימד את עצמו פסנתר וגיטרה ובאס. היום הוא מוסיקאי בוגר רימון שיכול לנגן בכל כלי שיקח לידיו. אני גאה בו על ההתעקשות ששלו ללמוד לבד (אני הייתי מציקה לו שיקח שעורי פסנתר ויקצר את זמן הלימוד. איזה מזל שהוא לא הקשיב לי!).
ויקרה, תרשי לי לחלוק עלייך, הכתיבה שלך לא קומלת, היא אולי יוצאת לך קצת יותר במאמץ, יכול להיות שמשהו מחליד מחוסר שימוש ב"אני הכותבת", אבל היא שם, חיה ורעננה ומחכה שתתני לה לצאת.
heart
יום שלישי

קמים מוקדם, מתלבשים מהר.
אני מפתה את ברק לצאת מהמיטה בהבטחה לנסיעה במונית, וזה עובד - הוא רץ, מחכה לי ליד הדלת, מתמתח למלוא אורכו כדי לפתוח אותה.
נוסעים.
נהג המונית לא מפסיק לצחוק מההערות של ברק ("עכשיו אדום, לא נוסעים באדום." "אתה נוסע מהר או לאט?" "אל תסע מהר, זה מסוכן", "למה הוא מוציא את היד מהחלון? אסור."). אני כבר רגילה, רק מחייכת ועונה עד כמה שאני יכולה על השאלות המהירות של הילד המופלא שלי.
מגיעים.
"אני רוצה לעלות במעלית!" הוא קורא וממהר אל המעלית ההדורה בבנין המשרדים.
מחפש את קומה ראשונה, ולוחץ על הכפתור המתאים.
המעלית מספרת שהגענו, ומפרטת את כל הדברים שיש כאן, והוא נושא אלי עיניים מתפעלות, "אמא, המעלית מדברת איתי!"
הוא רץ אל אקווריום הדגים שפינה, בזמן שאני מדברת עם המזכירה, מוסרת את הכרטיס המגנטי ומקבלת ערימת דפים עם הוראות ללבורנטית.
שנינו נכנסים ביחד.
ברק עדיין זוכר את הפעם שבה הוא נבדק כאן, וני צריכה להבטיח לו שהפעם עומדים לדקור רק אותי.
אשה בלונדינית בחלוק לבן מחייכת אליו, מושיטה לו כפפת גומי למשחק. הוא שומט את הכפפה, גורר כסא ומתיישב לידי.
"מה את עושה?" הוא שואל את הלבורנטית, והיא מסבירה לו, על המבחנות, על המחט החבויה, על חסם הורידים.
הוא מתקרב, בוחן היטב את הנקודה שבה היא דוקרת אותי, "אמא, יש לך חור ביד?"
אני מסבירה שיש חור קטן, ודרכו מוציאים את הדם.
"למה אני לא רואה את החור?"
"כי יש שם מחט עכשיו. אחרי שהאשה תוציא את המחט, תוכל לראות את החור."
אנחנו סופרים את המבחנות, צופים בדם הזולג אל הכלים השקופים.
"למה אנחנו לא שותים דם?" הוא שואל, ואני מנסה לחשוב על תשובה טובה.
"אפשר לשתות דם, אבל לא צריך. הגוף שלנו מייצר את הדם בעצמו."
"אה."
ככה זה - אני יכולה להרחיב ולהסביר באופן המדויק ביותר, אבל לא אקבל היזון חיובי ברור פרט להברה אחת הפוטרת אותי מהמשך ההסבר. בעוד זמן מה הוא ישלוף את המידע, וישתמש בו, ורק כך אדע שהוא אכן הבין את מה שאמרתי.
הוא מסתכל בענין כאשר מדביקים פלסטר במקום הדקירה, מנופף לאשה לשלום, ויוצא, חוזר אל הדגים שבחוץ.

בדרך לאכול ארוחת בוקר אנחנו מתעכבים בחנות ספרים. אני בוחרת ספר עבור חברה טובה, והוא נשאר בחוץ, מחמיץ פנים על דבר מה. רק אחרי שאני מסיימת, מסתבר לי שהוא רצה שאקח אותו על הידיים, כדי להסתכל על הספרים מלמעלה.

הוא נכנס ליאמו, ואנחנו ממשיכים אל הקניון. בא לי לבזבז כסף על שנינו, ואני בוחרת את 'ארומה' לארוחת בוקר מאוחרת.
בתור הילד המגודלה במנשא הגב מושך מבטים מהסביבה.
"סליחה," פונה אלי אשה עם תינוקת בת שנה בעגלה, "אפשר להציק לך לגבי המנשא הזה?"
אני מחייכת ועונה, שכן, נוח יותר לקחת אותו במנשא מאשר על הידיים, שכן, הוא כבד לי, אבל לא יותר מתיק הגב שאני נושאת איתנו לכל מקום, ושהמנשא מתאים לילדים כבר בגיל של הבת שלה.
ברק כל כך חייכני אל הסביבה, שכל ההערות העוקצניות הופכות ל'כמה נוח לו', ו'איזה כיף להיות כל כך קרוב לאמא'. ופתאום נראה הגיוני וברור שילד בן שלוש וחצי ינשא על הגב של אמא שלו, ולא ישתרך מאחוריה, עייף, רעב ובוכה.
כל הדברים שחסרו לי כאשר הוא היה בן שלושה חודשים בתינוכיס. החברה משתנה, אפילו במרכז כפר סבא.

"אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים!" הוא מודיע כאשר הכריכים מגיעים. זה שמכיל פסטו עובר אלי, והמלפפון החמוץ והחסה יוצאים מהכריך שלו, מותירים מאחורים חביתה ועגבניה בודדת.
הוא לוגם בתאווה מיץ תפוזים, יושב על כסא הבר הגבוה, שואל לגבי מכונת הקפה הגדולה שמנפיקה כוסות מלאות בחום הנוזלי הטעים.
שעתיים ויותר אנחנו מבלים שם, אוכלים, מפטפטים, משקיפים על האנשים שסביבנו. תינוקות נכנסים ויוצאים, גורמים לברק לצחקק כאשר אני מספרת לו שגם הוא היה פעם תינוק קטן.

הוא מבקש, ומקבל, גלידת וניל לקינוח ממכונה ברשת מזון מהיר. שלושה שקלים מחליפים ידיים בתמורה לגביע עם אוכל תעשייתי קפוא.
אבל טעים.

חוצים את הרחבה הלבנה שבקניון. אני משתעשעת ברעיון ללכת הביתה ברגל, אבל טפטוף זרזיפי קוטע את התוכניות. מוצאים מונית ונוסעים הביתה.
אני משכנעת אותו לישון צהריים, והוא נרדם בקלות, מלטף אותי מתוך שינה.

שוב ערב.
שוב מונית.
היום אני מרגישה כאשה עשירה - שלוש נסיעות במונית, וארוחה בחוץ. מי זוכר את המצב הכלכלי, את המשכורת היחידה שנכנסת בתחילת החודש לבנק?
מגיעים אל החבר, וברק מזנק מהמונית, צוחק באושר.
הם משחקים בינהם, ואנחנו, האמהות, יושבות עם ספל תה ומדברות.
קולות משחק בוקעים מהקומה העליונה, רוח קרירה ממלאת את הבית בריחות של לילה.

חיים.

איזה כיף....

מתי תעשו טיול לצפון הקרוב?

כמה כיף לקרוא אותך
flower
תודה לכן, מחמם ונעים לי כל כך לכתוב כאשר אני יודעת שאתן קוראות hug
יום חמישי

"אמא," כך הוא פותח את המשפט הראשון בבוקר, "אני רוצה לראות היום המון טלויזיה, כי אני אוהב לראות טלויזיה."

האם כל מה שהוא רוצה הוא מקבל?
לפעמים, כאשר זה מתאים לתוכניות שלי. אנחנו מתדיינים על כך - אם רואים טלויזיה לא מדביקים, ולא מציירים, ולא קוראים ספרים.
הוא מסכים לתנאים, מעדיף להסתכל על דמויות צבעוניות מרצדות ולא לעסוק במלאכת ידיים.
הטלויזיה מרצדת, אבל אני לא מניחה לו. שואלת לגבי התוכניות, מתענינת בדמויות.
לא בהכל - אני לא מושלמת, אבל כן מנסה לפתח שיחה מתוך שטחיות הפלסטיק.
בעקבות אחת התוכניות הוא ממציא סיפור על נמש, החתולה שלנו, ואני מקלידה אותו במהירות, שישמר לעתיד.

בצהריים הוא משתעמם, יש גבול ל'המון טלויזיה' שהוא מסוגל לספוג - עד שעתיים ביום.אנחנו עוברים לחדר העבודה, והוא בונה לעצמו בית מכריות גדולות, ומוביל לשם את מערבל הבטון שלו. הוא חולה, מסתבר, ובתוך בית הכריות יש רופא שיכול לטפל בו. אחר כך ברק מוצא את החותמת הישנה שלי, ומחתים דפים בשמי. הוא מקריא לי, "אמא, כאן כתוב שמערבל הבטון היה חולה, ועכשיו הוא בריא."

מערבל הבטון החלים, ואנחנו הולכים לישון בצהריים, לשנת חלומות ארוכה ונעימה. בערב נקריא סיפורים ונשיר, ואני ארגיש כמו 'אמא טובה', כזו שמשקיעה בילד.

לילה טוב, מבית הכריות שלנו.

יום שלישי - חלק א'

ילד ואמא נכנסים למכונית קטנה וכחולה, ונוסעים לחיפה.
אנחנו סופרים משאיות, מנסים לנחש את תוכנן לפי צורתן והפרסומות על הצד.
אחר כך הוא מעודד אותי לעקוף את המכוניות שבנתיב הימני, וסופר בקול את השניות שעוברות עד שנעקוף אותן. לפעמים עוקפים אותנו.
אנחנו נוסעים לפעמים בנתיב המהיר, לפעמים באיטי, אבל כולנו מתקדמים לאותו כוון.
כמו בחיים.

שאלה פילוסופית שברק מעלה - האם אנחנו עוקפים את המכוניות שנוסעות בכוון ההפוך?
אני לא יודעת.

מגיעים.
מוצאים חניה באחד מהרחובות הקטנים, המסתעפים שבעיר התחתית.
הוא רוצה לרוץ, אבל אחרי מספר דקות משנה את דעתו, ואני טוענת אותו ליאמו.
מאושר במנשא, הוא מנפנף ברגליו, מדבר עם חיילים שעוברים אותנו.
בפקולטה אני מקבלת מהמזכירה עותק של עבודת הגמר, ושנינו יורדים למקלט, למסור את העותק לכריכה. ברק מתבונן מוקסם במכונת הצילום המקיאה עוד ועוד עותקים של הדפים המודפסים. לאחר מכן הכורך משדך את הדפים יחדיו בשדכן משרדי ענק, מניח סלוטייפ שחור על השוליים ומוריד את הקצוות בגיליוטינה.

"אמא, למה אני לא מפעיל את הסכין הגדולה?"
אני מסבירה לו על הסיכונים, אבל חושבת שהוא היה מסוגל לעשות זאת בעצמו, בהשגחת מבוגר אחראי.

מטפסים לקומה השניה. ברק דוחף סטודנטים מדרכו, והם לא מבינים מהיכן צץ הגמד המתרוצץ בין רגליהם. הסיטואציה כה מוזרה - ילד בפקולטה המכובדת, עד שהאנשים נעמדים במקומם, מבולבלים, ולבסוף החיוך מופיע וצחוק מתפרץ מהשיניים הקפוצות.

חוזרים אל המזכירה.
ברק משתקע ביצירת חורים בניירות על ידי מוציא סיכות, ואני מקבלת שני טפסים המאשרים שסיימתי את כל חובותי לפקולטה.
מעשיו מענינים יותר משלי, אנחנו רק מחליפות ניירות - הוא יוצר אמנות.

אנחנו קופצים לבית החולים הסמוך לקנות שתיה, ולאחר מכן חוזרים למכונית, לקראת חלקו השני של היום.

ילד ואמא נכנסים למכונית קטנה וכחולה בחיפה.

דבר לא השתנה, פרט לשני ניירות בתיק הגב שלי, דחוסים בין מכנסיים ספייר, קטנים ואדומים, לבין בקבוק מים גדול וכוס עם קש.
זוגי הגדיר זאת באופן היפה ביותר - במקצועי הראשי אני אמא.
הרפואה היא רק תחביב.

יום שלישי - חלק ב'

נוסעים לבקר חברות בצפון.
ברק מתנמנם במושב האחורי.
אני מחליפה את המוזיקה - נמאס מדייר סטרייטס. רוצה לשמוע קווין.

"אמא, על מה השיר הזה?"
"על נשים עם ישבן גדול."
"מה זה ישבן גדול?"
"יש ישבן קטן, כמו של ברק, ישבן גדול יותר, כמו של אמא, וישבן מאד גדול."
הוא מצחקק, ומבטו משייט שוב אל החלון, אל הים שמימינו.

אני מנסה להתאים בין הכבישים לכתוב על שני פתקים קטנים, נוהגת בעיר לא מוכרת, מפחדת שברק יאבד את הסבלנות, שאפספס את הפניה, שאני לא אסתדר עם המארחת, שברק לא יסתדר עם הילדים.
החששות הרגילים של הילדה הרגילה לדחיה.

מגיעים.
ראש מתולתל מציץ מעל גדר, וחיוך גדול מופיע.
ברק מקפץ מהמכונית, "אמא, אני לא רוצה לשחק עם אף ילד. אני אשחק לבד, בזמן שאת תדברי עם החברות שלך."
אני מסכימה, ואנחנו חוצים את הכביש, עוברים שער כחול, ונשפכים לחצר גדולה מוארת.
לא רק בשמש, גם בחיוכים, בחיבוקים, בקולות מוכרים של אמהות בחינוך ביתי.
מעולם לא נפגשנו, ובכל זאת,השיחה ממשיכה כאילו עצרנו באמצע משפט אתמול, ועתה אנחנו חוזרות לחוט הפרום.

ברק נבלע בתוך הבית הגדול, מעסיק את עצמו במשך שעות. נאמן לדיבורו - הוא לא מנסה להתחבר עם הילדים שבחצר, אלא מחפש משחקים לעצמו, נעול בעולם משלו.
אני לא לוחצת עליו. הוא ישתלב עם האחרים כאשר יהיה מוכן, ובינתיים הוא מתרגל לסביבה החדשה בדרכו.
שלוש שעות ישבנו בחוץ, מפטפטות, מחליפות חוויות ובדיחות שזר לא יבין.
"מה את עדיין מניקה?" אני שואלת, מרימה את גבותי בחיקוי לנימת התדהמה שהופיעה בכל פעם ששלפתי שד עבור ברק.
חברתי החדשה מחייכת ומצטרפת, "מה, את נותנת לו בכל פעם שהוא מבקש?"
הצחוק מתגלגל, שוטף את שלושתינו, שכן בנה הצעיר מגיע, רוצה לינוק גם כן.

עברנו פנימה, וברק יצא החוצה.
"אמא," הוא מופיע לפתע, מחקפץ בהתרגות, "בואי תראי מה מצאתי!"
אני יוצאת בעקבותיו.
שבלול גדול זוחל על המרצפות הורודות. ברק כורע מעליו, ומזהיר אותו, "אל תלך אל הדשא, שבלול, אתה עלול ליפול."
השבלול מציית, ממשיך לזחול אל הרגליים היחפות של בני.
שתי הילדות הגדולות מתבוננות בתדהמה בחיה המשרכת דרכה באיטיות במרפסת. הן גדלות בטבע, לא כמו הילד העירוני שלי, אך ההתלהבות מהפלא המזדחל מדביקה את שתיהן.
אני חוזרת אל תוך הבית, שומעת את השיחה המתגלגלת בין שלושת הקטנים הגדולים.
אחרי שלוש שעות, הוא מצא נושא משותף עם הבנות.

השלושה חוזרים אל הבית, אוכלים ביחד, ולאחר מכן מתפזרים בין הצעצועים. כל אחד במשחקו, כל אחד קרוב לאמו, ואנחנו יושבות על הספות הרכות ונאנחות אושר אחת אל השניה.

אני לא רוצה לחזור הביתה,עדיין לא, ואני נעתרת לכל בקשה של ברק ל'משחק אחרון ודי'.
השעה חמש הופכת לשש, ולאחר מכן לשש וחצי, ורק אז אנחנו יוצאים, בדרך חזרה הביתה.

פרדי מרקורי שר על בדידות, וברק נרדם במושב האחורי, מותש מהיום הארוך.
הוא ישן גם כאשר אני פורמת את החגורה, וכאשר אביו מניח אותו בשקט במיטה הזוגית הגדולה.
הוא עדיין ישן, נשימותיו מרדימות את זוגי, בזמן שאני מתפנה להעלות את היום על הכתב.

יום חמישי

חמש וחצי בבוקר. בעפעפיים עצומים אני כושלת אל חדר האמבטיה. מסתמכת על הזכרון כדי למצוא את מברשת השיניים, לא מסוגלת לפקוח את העיניים עדיין.
הבנזוג הוא השני שיוצא מהמיטה, וברק מיידית מתפרש לרוחבה, שולח את זרועותיו לצדדים, ונרדם מחדש.
מכינים סנדביצ'ים, מסיימים את אריזת הדברים, מעירים את הילד, וקדימה - לאילת.
האוטובוסים מחכים בנקודת האיסוף, ירוקים וגדולים.
אני משליכה את ברק על אביו, מתפרשת על מושב כפול ונרדמת עד העצירה הראשונה בדרך.
כאשר אני מתעוררת אני מגלה שברק התידד עם הנהג, והפך לאחראי פתיחת דלתות האוטובוס. הוא לוחץ על הכפתורים האדומים הבוהקים, ומסביר לנהג על תפקיד כל כפתור.
כן, לנהג.

עוצרים בחי בר בקיבוץ רביבים.
כמו עדר טוב אנחנו הולכים עם כולם, מקבלים שקיות אוכל עבור מלככי העשב, בקבוק זכוכית קטן למלא בחול צבעוני, ואל שולחן הקפה הממתין בצד.
ראשית - מחפשים את החיות.
המכלאה נמצאת בקצה הסיבוב, ואנחנו עוברים קודם דרך כלובי תרנגולות וציפורים, חתולי בר וזאבים. ברק מאושר - הוא מגלה שיש עוד חתולים בעולם שנראים כמו החתולה שלנו, ומחפש את הכלבים שנראים כמו הכלבה של הדודים מהצפון.
מצאנו את החמורים, האלפקות והגמלים, וברק מפזר להם אוכל על הגדר המפרידה בינו לבינם. הם נוגסים את השקית, חוטפים אותה בטרם הוא יעצור אותם.
החידוש פג - אנחנו עוברים אל אוהל מילוי הבקבוקים בחול.
אמהות יושבות ליד ילדיהן - "לא ככה, חמודי, ככה." והן לוקחות מהפעוט את הבקבוק, יוצרות שכבות חול עדינות.
ברק שופך כמויות של חול אדום, מעליו צהוב, ומסיים בחול ירוק.
בנזוגי ואני יושבים על הספסל בצד, משוחחים ביננו, ואני נמנעת מלהעיר לילד ש'לא ככה עושים, חמודי'.
ברק עובר לעמדה הבאה, פקיקת הבקבוק, לוקח חתיכת חימר גדולה ומשחק איתה. הוא מרכיב צורות, מועך את החתיכה בידיים מלוכלכות ופניו מוארות באושר.
מיותר לספר שברק התלהב יותר מהחימר מאשר ממילוי הבקבוק?

אוכלים צהריים.
חוזרים לאוטובוס.
ברק נרדם, ראשו בחיקי, המוצץ נושר משפתיו הרפויות.

מגיעים לאילת.
עולים לחדר.
מתקלחים.
מצטרפים לקבוצה שיוצאת לסרט באיימקס.
ברק נהנה מהמשקפיים המיוחדים

מנסה לתפוס את הדמויות התלת-מימדיות שמופיעות לפניו, מנופף בידיו מול עיניו.
שיעור אמיתי בנושא אשליות.
לאחר מספר דקות הוא משתעמם, מוריד את המשקפיים, ומעדיף לראות את הסרט בצורתו המטושטשת אך האמיתית יותר לתפיסתו.
חוזרים למלון.
אוכלים ארוחת ערב.
ברק משתולל בחדר האוכל, רץ על הכורסאות, מסרב לשבת ולאכול.
האיתותים ברורים.
אנחנו מוותרים על פעילות הילדים המוצעת, חוזרים לחדר וקוראים עד שהעיניים נעצמות והגוף נרפה.
לילה ראשון בחופשה המשפחתית.

flower flower

יום שישי או - ברק אקסטרים חלק ראשון

בבוקר נוסעים לחוות הגמלים, יום של פעילות לצעירים.
הבנזוג יוצא ראשון באומגה, ואחרי שברק רואה אותו מחליק במורד החבל - הוא מבקש להצטרף.
הילד הקטן גולש פעמיים, פעם עם אבא ופעם עם אמא. הוא מוכן גם לפעם שלישית, אבל אנחנו מעדיפים לעבור לפעילות הבאה, ושלושתינו נעמדים בתור לרכיבה בכרכרות רתומות לחמורים.
אני מדחיקה את הכאב למראה החיות המושכות אותנו, מתרווחת בכרכרה, ונהנית מברק הפוקד על החמור לנוע או לעצור. הילד מחזיק במושכות, מכוון את החמור ימינה ושמאלה בהתאם להוראות המדריך, ומפטפט בעליצות עם שנינו.
אחרי שהסיבוב מסתיים, אנחנו עוברים לג'יפים. ברק מתיישב בין שנינו, והבנזוג מפעיל את המנוע הרועם.
קדימה למדבר.
סיבוב של עשרים דקות בתוך חול ואבק, מוקפים בצהלות גיל של הפעוט החגור.
כאשר אנחנו חוזרים - הוא מסרב לצאת מהג'יפ, רוצה טיול ארוך יותר.
משא ומתן קצר משחרר אותו מהחגורה, וחזרה אל האוהל הגדול, לארוחת צהריים קצרה.
ברק טועם ארטיק לראשונה בחייו, והוא מחייך, המיץ הירוק נוזל על סנטרו, נדבק לכפות ידיו.
חוזרים למלון.
מתקלחים.
ישנים קצת.
יורדים לארוחת ערב, ומשם לסיבוב בטיילת של אילת.
אני אוכלת צמר גפן מתוק ורוד, וברק טועם, אבל מעדיף ארטיק נוסף במקום לחלוק איתי את הסוכר.
יש חנות צעצועים שבפתחה חיות מצפצפות ומכוניות נוהמות. הוא מתיישב על הרצפה מוקסם, מלטף מדי פעם את אחת החיות.
להפתעתי הוא לא מבקש שנקנה לו צעצוע - הוא מסתפק בהתבוננות ומשחק בדמיון.
חוזרים לחדר.
מדליקים טלויזיה.
ברק נרדם כאשר ארץ נהדרת מתחלפת במועדון לילה.
אני גומרת את הספר שהבאתי איתי.
מכבים את האור.
לילה.

flower flower

*יום שבת* ^או - ברק אקסטרים חלק שני^

לאור הצלחת טיול הג'יפים אתמול, אנחנו מחליטים לגוון את הפעילות היום. במקום ללכת למצפה התת ימי כמו כל שאר המשפחות אנחנו יוצאים לטיול ג'יפים לעומק המדבר.
כל מה שמספרים על ג'יפים נכון - הם מרעישים, הם מלכלכים את הסביבה, לא מרגישים איתם את הדרך, אי אפשר להקשיב לשקט המדברי כאשר נוסעים איתם.
הכל נכון.
אבל זה כל כך כיף!
הבנזוג נוהג, וברק ואני צועקים ביחד, מנסים להתגבר על רעש המנוע בעזרת תיבת קול של ילד בן שלוש וחצי ואמא בת...
יותר משלוש וחצי.
שואגים בירידות, מוחאים כפיים בעליות.
אנחנו עוצרים בין סלעים, והמדריך מספר שמעבר לסלע הקרוב אפשר לראות נוף נפלא.
אני מזרזת ת ברק לבוא איתנו, אבל הוא משתקע בשני סלעים עגולים שמצא, ולאחר מכן קורא לאביו לטפס איתו על צוק.
כרגיל, אני לומדת ממנו שיעור - עדיף להנות ממה שיש מול העיניים מאשר לרדוף אחרי נוף מובטח.
כה זה בחינוך ביתי, לא תמיד ברור מי המורה ומי התלמיד.
אני מפנימה את שלמדתי, שולפת את המצלמה, ומנציחה את הרגעים שהם הילד כבש את פסגת ההר, יושב בפיסוק רגליים על קצה סלע אדמדם ומחייך.
בדרך חזרה הרוח שוככת ואנחנו מתמלאים באבק מדברי אפרפר צהבהב, שערינו מעלה שיבה.
אני מראה לברק את עקבה, את הרי אדום, מסבירה על השבר הסורי-אפריקאי, והבנזוג מוסיף על יצירת ים סוף.
ההסברים פגים כאשר אנחנו מגיעים לפסגה האחרונה, ויורדים בשאגות לואדי קטן.
חוזרים לאילת.
מקלחת.
ארוחת צהריים.
אורזים.
חוזרים לאוטובוסים.
נוסעים צפונה.
הנהג הפעם פחות ידידותי, לא מאפשר לברק לגעת בכל הכפתורים הנוצצים.
זה בסדר, עד תום חמש שעות הנסיעה הוא יאפשר לברק לפתוח את דלתות האוטובוס ואת תא המטען.
ככה זה עם ברק - הוא מזדחל ללב האדם הקשוח, ממלא אותו ברוך, וממשיך הלאה.
גשם מפתיע אותנו ביציאה מהאוטובוס.
נכנסים הביתה.
החתולה רודפת אחרינו, בודקת עשרות פעמים האם באמת חזרנו, או שמא נלך שוב.
לא נלך.
לא בקרוב.

ברוכם השבים. אז עשיתם קריעת ים סוף, מה?
מקווה שהחג שמייח, שתחושת החירות בו עולה על כל החובות המשפחתיים, ואם כבר חובות משפחתיים מקווה שמהנים!
חיבוקים ונישוקים (לא שומרת כשרות אבל טרם אכלתי חמץ אז זה בסדר - לא אחטיא אתכם).
אצלך נשמע שאילת זה כיף...
אולי פעם הבאה ניסע איתכם ואז פחות נרגיש שהיה בעיקר מתיש?

חג שמח..
ומחכים כבר למפגש נוסף...

איזה דף מופלא - קראתי את הכל באמצע הלילה על חשבון שעות השינה היקרות שלי....
את עושה לי חשק לא לשלוח מחר את הגדולה שלי לגן ולעשות איתה גן אמא
האם את שואלת את עצמך מה יקרה כאשר יוולד לברק אח/ות קטנ/ה?
אני קוראת אותך ומתענגת. ומקבלת השראה.
(טוב, מודה- גם קצת מקנאה , בעיקר על כמה שאת נהנית מהאמהות. אני מבקשת שהקנאה תהפוך לכוח ממריץ לשינוי).
תודה שאת כותבת, ליל מנוחה flower
האם את שואלת את עצמך מה יקרה כאשר יוולד לברק אח/ות קטנ/ה?

מעניין שאת שואלת happy
שבוע 11, ויש עוד חדשות בתחום האישי, אבל זה כבר בדפבית (זה הרי הדף של ברק הגיבור, לא שלי).

אני לא יודעת מה יקרה אז. שנינו נצטרך להתרגל למסגרת החדשה, לקבל את היצור החדש ליחסים ביננו.

(ייצור על שום מה? על שום השיחה הקצרה שהיתה לנו הבוקר, כאשר ברק נשען על הבטן שלי -
אמא - אתה מכאיב לי ולתינוקת.
אבא - או לתינוק.
ברק - או לחתול.
אמא - אתה חושב שיצא לי מהבטן חתול?
ברק - כן, חתול כמוני.
)

זו התחמקות מתשובה אמיתית, אני יודעת, אבל זו התשובה הטובה ביותר שאני יכולה לתת מבלי להגרר לקלישאות.

מימה - אנחנו כשרים בערך כמו חלה עם חמאה ובייקון, והנשיקות שלך מתקבלות באהבה רבה.
פו - נסענו מטעם העבודה של הבנזוג, והשחרור מטרדות הנסיעה (מישהו אחר מחליט מתי יוצאים, מתי חוזרים, לאן הולכים, היכן מתאכסנים....) אפשר לנו לנפוש באמת. מעולם לא חשבתי שחופשה מאורגנת יכולה להיות נעימה כל כך. אבל אתם בהחלט מוזמנים להצטרף אלינו תמיד happy
אשה מקסימה - תודה flower
*יום שני*

קמים בבוקר בלי אבא, לראשונה מזה שבוע.
רכות החופש עדיין באוויר, ושנינו צוחקים, מתחבקים, מתחילים את היום בשקט.
קצת טלויזיה, קצת ארוחת בוקר, וקדימה - לסידורים.
אני מציעה לברק שניסע בעגלה, והוא מתלהב, נכנס במהירות וחוגר את עצמו במקומו.
"רגע, אמא," הוא עוצר ויורד, "גם הרכבת רוצה לבוא איתנו."
לעגלה בגאז' גדול, סוחב אפילו רכבת צעצוע עם ארבע קרונות.
מתגלגלים בדרכים, ברק משען מעבר לצדי העגלה, מתבונן על הגלגלים מסתובבים תחתיו.

סידור ראשון - נכנסים לבנק.
אני עומדת בתור, מתירה את ברק, והוא מתחיל לסייר בין השולחנות, מציץ אל הפקידים, מביא חיוכים לכל הנמצאים. גם הרכבת מצטרפת, ושניהם דוהרים לאורך פסי המרצפות השחורות, משמיעים קולות של מנועים משקשקים.
הוא נתקל ברגליים של אנשים, אבל הם לא כועסים, להפך, מחייכים, מדברים איתו על הרכבת שלו, והוא עונה, ברצינות הראויה. שלווה שורה סביבו, והיא מתפשטת אל התור הלחוץ בצהרי היום.

סידור שני - קונים ירקות.
אתמול התעורר בי חשק עז לבטטות אפויות וקולורבי. עגבניות ומלפפונים אני לא מסוגלת לאכול מההתעברות (איזו מילה מצחיקהhappy), והם מוגלים מעגלת הקניות. חסות ונבטים גודשים את הדלפק, וברק מוסיף אפרסק אחד קטן ברגע האחרון.
אני עורמת את הכל על העגלה, וברק מתרעם - הרי אין לו מקום ישיבה בעגלה העמוסה.
מוציאה את השקיות ומארגנת אותן מחדש, כך שגם הירקות, גם ברק וגם הרכבת שרויים בנוחות.

סידור שלישי - צבע.
אני בוחרת צהוב בהיר לקשט את קיר המסדרון, והמוכר מפנה מקום לברק כדי שיוכל להסתכל על המכונה המערבבת את הצבע, מקפיצה את הקופסה האליפטית עד שנוצרת תערובת אחידה. אני תוהה האם לקנות גם מברשות חדשות, אבל מחיר הצבע מפריח רעיונות אלו מראשי.
"אמא, עדיין יש לנו גלגלת קטנה בשבילי, נכון?"
בודאי. זהו הפריט החשוב ביותר.

הביתה.
חם, ולח, ואני דוחפת את העגלה בקושי. ברק מתחיל לבכות, מסמן שהוא עייף כמוני.
הביתה.
אני לא רוצה לבשל צהריים. מקלפת גזר, שוטפת אפרסק, ואפשרות לפיתה עם חומוס, אם הוא ירצה.
הוא לא רוצה.
שנינו עייפים מכדי ללעוס.

למיטה.
לישון.
כמה נעימה שנת צהריים כאשר כל העולם רץ סביבי. ניתן לשמש לנוע, לשעות להתחלף, וכאשר יתקרר מספיק - נצא לחבר.

נהנית לקרוא, ממש כאילו נמצאת שם איתךhug
יום רביעי

"מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?"
שואלת האמא בשיר.

אני לא צריכה לשאול.
הייתי איתו כאשר הוא שיחק ברכבת, כאשר הוא סיפר סיפור לחתולה, כאשר הוא התיישב סחוט ודרש "עכשיו הופ!", וכאשר צבענו את קירות המסדרון ביחד. אני בגלגלת הגדולה, והוא בקטנה, משפריץ נתזי צבע על השער הזהוב, הלחיים הורודות, והידיים הרכות.
אמא שלי אוספת אותנו, והוא רץ, מתווה את הדרך לסניף הדואר. שם הוא מטפס על הדלפק, עוזר לפקידה להעביר את הטפסים המשולמים אלי, את הכסף ממני אליה.

ברק הולך אל ההורים שלי, אני לסידורים קצרים ולאחר מכן חוזרת אליו. הוא יושב, בוהה בטלויזיה, עיניו כמעט ונעצמות.
קצת מרק עוף של סבתא מאושש אותו, ואבא שמצטרף אלינו גורם לו לפזז באושר.
קדימה - לקניות.
שבע וחצי בערב, אנחנו מסתובבים בין המדפים העמוסים, מחפשים את סוג האוכל שהחתולה שלנו אוהבת, ממלאים את העגלה באריזות פלסטיק צבעוניות שלא יתכלו בימי חיינו. מצחיק - החומרים אותם אנו אוכלים ישרדו אחרינו.

הביתה.
צחצוח שיניים.
הוא מתכרבל עלי, מחבק אותי לפני השינה.
אבא משכיב אותו במיטה, מכסה אותו, שר לו על היקינטון הפורח בגינה אחרי הגשם.

מה עשית בגן היום, ילד מתוק שלי?
הכל, ולא כלום.

*שיחה טריה*

"לאן הולכים?"
"הביתה."
"אבל אני לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה ללכת לטיול."
"טוב, נלך לטיול קצר."
"לא! אני רוצה ללכת לטיול גדול!"
"לא, אני מצטער, אפשר ללכת רק לטיול קצר."
"מה אתה עושה? למה אתה קושר אותי?"
"אני קושר אותך בעגלה כדי שנוכל ללכת לטיול קצר."
"לא! אני רוצה ללכת לטיול גדול!!!"

ואז הילד שעט מחדר העבודה עם הפרה הקשורה בעגלה הורודה שלו, ושאר השיחה המרתקת נדדה איתו לסלון.
אם תסלחו לי, אני רוצה לדעת איך הוא פתר את הויכוח עם הפרה.

הממםםם....זה לא ברור כל כך -
השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו, בזמן שהוא קשר אותה לעגלה. לי לא היה קשר לנושא בכלל.
_השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו_

וואללה, באמת זה לא היה ברור happy

הממםםם....זה לא ברור כל כך -
השיחה הנ"ל היא בין ברק לבין בובת הפרה שלו, בזמן שהוא קשר אותה לעגלה. לי לא היה קשר לנושא בכלל.

דווקא הבנתי..

אבל איך הוא פתר את הויכוח? זה לא הבנתי..

אבל איך הוא פתר את הויכוח
הוא לקח את הבובה לטיול קצר לסלון, ואחר כך היא טיפסה לטרקטור הירוק שלו, נסעה למרפסת, ונזנחה שם במשך יומיים, עד שביקשתי ממנו להכניס את הטרקור הביתה.

היום, דרך אגב, הוא הודיע לי שזו לא פרה אלא כלב.

ילד עירוני, מה אפשר לעשות?

יום ראשון

להרפות.
לנשום.

כבר מספר ימים הילד מסרב להתקלח, מסרב להתרחץ, פורץ בזעקות שבר בכל פעם שהנושא עולה.
מכיוון שבמשך השבוע הוא לא שיחק בארגז החול אלא היה יחסית נקי, ויתרתי לו.
הבוקר הוא קם עליז ומאושר והודיע שהוא רוצה לעשות אמבטיה.
ככה, סתם, כי יש לו צעצוע חדש שהוא רוצה לשחק איתו במים.

נפלא, מים וסבון, ורחצה, והילד ריחני ומקסים, ואמא שלו מרגישה שוב שהיא אמא טובה עם ילד רחוץ happy

הנה שלמתי חודש שלם של חייכם. איזה כיף לקרוא אותך happy.
*יום שני*

יום הזכרון לשואה ולגבורה.
במשך שנים משמעות היום הזה מבחינתי היתה זכרון. נסיון להחזיק בתמונות שחומקות ממני, שירשתי משני סבים ושני סבתות שהיו שם.
בכי וכאב.

בארבע השנים האחרונות אני לא בוכה יותר על מה שהיה, רק על הפחד ממה שעלול לקרות.
אם מישהו יפגע בברק, איך אגן עליו?
איך אמנע את זוועות העולם מלחדור אליו?
אני יכולה לישון איתו באותה מיטה, להניק עד גיל שנתיים ועשרה חודשים, להאכיל אותו בקמח מלא ולהמנע מסוכר חום.
אז מה?
זה מה שיגן עליו כאשר יפרצו אלינו הביתה באמצע הלילה?
כאשר יקרעו אותו מזרועותי?

השנה, כמו בשנה שעברה, יכולתי להיות איתו בבית בזמן הצפירה, לחבק אותו. הוא התכרבל עלי, זועם שיצאתי מהמיטה מוקדם מדי לטעמו.
"היום אנחנו זוכרים אנשים שמתו לפני המון שנים." זה ההסבר המירבי שיכולתי לחשוב עליו, "והצפירה מזכירה לנו לעצור ולחשוב עליהם."

היא הסתיימה, והוא ירד ממני, "אמא, אני רוצה להתכרבל איתך במיטה." הוא התחיל ללכת לחדר השינה ואז הוסיף במהירות, "אבל רק בתנאי שתורידי את הסוודר!"
הורדתי את הסוודר, נשארתי בגופיה.
חזרנו למיטה, והחבאתי את הפחד בידיים של ילד בן שלוש וחצי, בריח שערו, ברכות לחיו.

יום שלישי

ברק ואני משחקים בסולמת ונחשים. הוא ממציא לעצמו את החוקים, ואני נגררת אחריו, מגלה את התענוג שבמשחק לשם המשחק ולא לשם הכללים. למשל, הוא מעדיף לגלוש בנחשים מאשר לטפס להגיע לסיום, ולכן שני החיילים הקטנים שלנו צועדים בסך כדי להגיע לראש הנחש ולגלוש מטה. וגם - מהר מאד הוא משתעמם מספירת הנקודות שעל הקוביות, ולכן החייל שלו מתרוצץ על הלוח ומחפש לעצמו נחשים לגלוש עליהם, בזמן שהחייל שלי רק מסתכל ומחייך.

עכשיו אני מכינה אורז וירקות להקפצה, ובכיור המטבח טובלים להם כרוב, נבטים, גזר וקוביות בטטה קטנות. ברק שר להם, מערבל אותם, ותוך כדי גם טועם מכל סוגי הירקות, מגלה את ההבדלים בטעם ובמרקם בין הכרוב לחסה העגולה למרות הצורה הזהה, ומדי פעם מתיז מיים על השיש, הרצפה ומה שמסביב.

נו מה, הכל צריך להיות ברור ומובנה? צריך לשחק מדי פעם, לא?

יום רביעי

היום המצאנו משחק חדש. אני נבהלת מעיוות נורא אצל ברק, והוא מרגיע אותי ומסביר לי בשביל מה צריך את זה.
דוגמאות?
בבקשה -
"אוי לא!" כך אני, בהבעה מפוחדת, "יש לך משהו ענקי באמצע הפרצוף!"
"לא, אמא," הילד מצחקק, "זה אף."
"באמת?" אני מתענינת, "ומה עושים איתו?"
מריחים כמובן, והוא גם מייצר נזלת, אבל עכשיו לברק אין נזלת כי הוא ניגב את האף עם נייר טואלט, תודה ששאלתם.

וכך אנחנו עוברים אחד אחרי השני על אברי הגוף. עם העיניים רואים, ועם האוזן שומעים.
גם עם השניה, דרך אגב.
ומה עושים עם הסנטר?
הוא, כמובן, מסביר לי הילד בידענות, מחובר לשיניים ואיתן אוכלים.
והלחיים?
גם משמשות לאכילה.
והגב?
כדי שיהיה משהו מאחור.
והמותניים?
כדי שאפשר יהיה לדעת מה בצד.
והשער?
מחובר לראש שבתוכו נמצא המוח ואיתו חושבים.

הוא היה כל כך מקסים שלא הרגשתי צורך לתקן אותו. ההסברים שלו טובים כמו שלי, והם מגובים באינטואיציה מופלאה, ולא רק בידע מספרים מלאי איורים אנטומים מפורטים.

היום המצאנו משחק חדש
משחק מעולה..
ינוסה בקרוב...
יום חמישי

יום של נסיעות - קמים מוקדם, אורזים תיק עם כריכים ומים, ויוצאים לדרך.
מונית, ואוטובוס, ושוב מונית. מגיעים ללשכת הבריאות בפתח תקווה.
"אין לו גן היום?"
שאול נהג המונית, ואני מסבירה שהוא בבית איתי.
"מצוין," הנהג עונה, "ככה הכי טוב לילדים, אם אפשר להרשות את זה."
מאוחר יותר ברק מתחקר אותו על כל לחצן בלוח המכוונים ובלוח התקשורת עם התחנה, והנהג מסביר, בפירוט, בהנאה, בחיוך.
אדם מקסים.
בלשכת הבריאות אנחנו מתבקשים להמתין, וברק ממציא לעצמו משחקים - הוא ממלא מים בכוס ממיכל שעומד בפינה, מתרוצץ סביב לכורסאות הפנויות מאנשים, ולבסוף נעמד ליד שולחן סוגרי המתכת הגדול שבמרכז.
"אמא, מה זה?"
"זה שולחן," אני עונה, ולא מבינה את השאלה.
"לא נכון!" הוא צוחק לבורותי, עיניו מנצנצות, "זה כלוב של אוגרים, ואני אוגר."
והוא זוחל מתחת לשולחן על ארבע, מתרוצץ למטה, מצחקק ומאושר.

מגיעה רואפה, מישהי שעשתה ביחד איתי את הסטאז' בתל השומר. היא מונה את הישיגה - סייימה שנה של התמחות במחלקה פנימית, מועמדת להתחיל התמחות מבוקשת בבית חולים ידוע, ובכלל - החיים טובים.
ואני?
נשארת בבית עם הילד בשנה האחרונה.
תחושת ההחמצה מתפוגגת עם החיבוק הראשון שאני מקבלת מהילד.
אנחנו נכנסים אל המזכירה, וברק מחורר דפים בזמן שאני ממלאת טפסים, מושיטה העתקים מצולמים של תעודות האומרות שמעולם לא פשעתי, אנסתי או רצחתי.
בזבזתי זמן והתבטלתי, לא ניצלתי את ימי למקסימום האפשרי אבל זה לא מופיע ברשימת הפשעים המוכרים על ידי משטרת ישראל.

בדרך חזרה אנחנו עוברים ליד ערימת גזם, וברק מוצא בול עץ קטן והופך אותו למקדחה, משמיע קולות וקודח בערימה הירוקה עד שאני מנתקת אותו מהמשחק החדש ושנינו צועדים לתחנת האוטובוס.
נוסעים לתחנה המרכזית, וברק מנסה לנחש מי האוטובוס שיביא אותנו הביתה - האדום, הכחול או אולי זה שגבו מופנה אלינו וכל שניתן לראות ממנו הוא ציור של כלב מחייך?

אף אחד מהם, אוטובוס ירוק מגיע, ואוסף אותנו חזרה לעיר שהמתינה לנו.

"אני רעב." הוא מודיע ונועץ את עקביו בקרקע.
"בסדר, מה תרצה שנבשל בבית?"
"לא רוצה לאכול בבית," הדמעות ממהרות להופיע, "רוצה לאכול במסעדה!"
ויכוח ביננו, שנינו עייפים, רעבים וצמאים. הוא לא מבין שהוצאנו כבר מעל מאה שקלים על נסיעות ואני לא רוצה להוציא עוד כסף על אוכל כאשר יש לנו בבית אורז, ושעועית, קינואה וירקות.
אני נרגעת ראשונה.
"איפה אתה רוצה לאכול?"
"כאן." הוא בוחר במזנון פינתי, שמגיש רק שקשוקה. ארבעה גברים גודשים את השולחן המוארך היחיד, וברק נכנס ומתיישב על אחד משני הכסאות הפנויים. השיחה על כדורגל ועסקים נפסקת למטר שאלות של ברק, וכל הגברים השזופים, הקשוחים, נמסים מול ילד בן שלוש וחצי שמנסה להבין למה אסור לו לשתות מהבירה השחורה של האדם שיושב לידו.
שקשוקה בבגט ומיץ תפוחים, ושנינו שבעים.
חוזרים הביתה במונית, אני מותשת מכדי ללכת את הדרך הארוכה בחום הצהריים.
נכנסים למיטה, נרדמים.
בערב ברק יכריז שהוא רוצה לתלות דגלים במרפסת שלנו, אבל לא משעממים (דגלי ישראל בכחול ובלבן), אלא צבעוניים.
ומחר?
מחר יום שישי, ולאחר מכן שבת.

נחים.

מחפשת אותך (ואת ברק הגיבור) ב"מה חדש" כמעט בכל ערבflower
*יום שני*

יום הזכרון לחללי צה"ל.

יוצאים להוציא חבילה מהדואר.
אנחנו פוסעים באיטיות. כבדות ההריון כבר מתחילה להשתלט עלי, ואני עייפה, נעה בתוך זמן נוזלי.
הגיבור נוסע על הבימבה הכתומה, ברכיו בולטות מעל המותניים. "אמא, תקנו לי אופניים, האוטו שלי כבר קטן מדי."

ממתינים על הספסל מחוץ לסניף הדואר בזמן שאבא עומד בתור בפנים. אשה וכלבה קטנה מגיעות, והברק מקפץ באושר, מושיט לה את ידו, מחבק ומלטף אותה.
הוא חוקר את האשה לגבי תא הדואר שלה, עוזר לה להוציא משם מעטפה ארוכה, ובכלל - מדבר במהירות אוטוסטרדה על החיים עם אדם שלא פגש בעבר.

אבא יוצא, ואנחנו ממשיכים אל גן השעשועים הקרוב.
"אמא, אני לא רוצה שיכנס לי חול לסנדלים." הוא מודיע וחולץ אותם, מתרוצץ בין המתקנים, גולש ומטפס. אחרי מספר דקות הוא מחליט לרוץ לקצה השני של גן השעשועים, אבל במקום בקו ישר הוא רץ במעגל גדול, מטפס על מדרגות וגדרות נמוכות שבדרך.
בעלי מגחך, "הבן שלנו לא יודע לנווט."
"לא," אני מסבירה לו, "הוא בוחר את הדרך המענינת ביותר, לא את הקצרה ביותר."
שנינו צוחקים למראה הבלורית הזהובה המתנפנפת מעל כל אבן גדולה, קולות הרגליים הטופפות על האבנים החמות.

בדרך הביתה הוא מסתובב על המדרכה, חתיכות אדמה נוקשות נדבקות לכפות הרגליים החשופות. במקלחת נצטרך לשפשף את הרגליים היטב כדי להוציא מהן את הלכלוך הדביק.

נכנסים למיטה, ריחניים ועייפים.
נרדמים.

אבל לפני השינה אני תוהה - מותר להיות כל כך מאושרים היום? מותר לשמוח? מותר לחייך כאשר לאמהות אחרות נותר רק זכרון של בלורית זהובה מתנפנפת ברוח צהריים חמה?

מותר להיות כל כך מאושרים היום? מותר לשמוח? מותר לחייך כאשר לאמהות אחרות נותר רק זכרון של בלורית זהובה מתנפנפת ברוח צהריים חמה?
בעיני זו זכות גדולה ואפילו חובה לשמוח מיפי הבלורית. תמיד, אבל במיוחד ביום כזה. הרי אותן אמהות היו נותנות הכל כדי לשמוח כשעוד היה אפשר. לא לפספס את הרגעים האלה, לנצור אותם. זה הגלעד החי ביותר, הנהדר ביותר שיש.
_מחפשת אותך (ואת ברק הגיבור) ב"מה חדש" כמעט _ בכל פעם שאני נכנסת לפה. hug
ואני לא מצליחה לתקן את הקישור בבלוגלי. עובדת על זה.
בעיני זו זכות גדולה ואפילו חובה לשמוח מיפי הבלורית. תמיד, אבל במיוחד ביום כזה. הרי אותן אמהות היו נותנות הכל כדי לשמוח כשעוד היה אפשר. לא לפספס את הרגעים האלה, לנצור אותם. זה הגלעד החי ביותר, הנהדר ביותר שיש.

כל כך נכון.

ותודה לך אלודאה, כי זה בדיוק מה שהבלוג שלך עוזר לי לעשות flower .

hug למחבקות happy

תודה, יקירותי על התגובות המחממות.

יום חמישי

השעון המעורר מצפצף, ואני פוקחת עין אחת.
שמונה וחצי בבוקר, כן בטח.
מכבה בהינף יד, שוקעת חזרה עם הגיבור אל שמיכות הפוך החמימות.
קמים לקראת עשר וחצי, מתארגנים באיטיות, מצלצלים לחברות - אנחנו בדרך.

משתרכים אל תחנת הרכבת. קשה לברק - השמש קופחת, הכובע מתעופף מראשו בגלל הרוח, והנעליים מפריעות לו.
בכל זאת מצליחים להגיע לתחנה, לקנות כרטיס, לעלות אל הרציף.
פיספסנו את הרכבת, ועכשיו מצפות לנו ארבעים דקות המתנה.
אוכלים קצת, מתרוצצים קצת. אני יושבת על הספסל, ומדי פעם הגיבור מגיע לספר לי על תגלית חדשה שמצא.
הרכבת מגיעה, והיא אדומה - בדיוק כמו שהגיבור הזמין.
מטפסים לקומה השניה, מוצאים ספסל, מוציאים את המים ואת האוכל, מתארגנים.
"אמא, פיפי."
אוספים את המים ואת האוכל, סוגרים את התיק, יורדים שוב למטה לחפש את השירותים.
דוקא נחמד - יש סבון ומים זורמים. יותר מסודרים משירותים ציבוריים שאני מכירה.
עולים שוב.
הדרך ממהרת לצידנו. "אמא, נכון שהרכבת נוסעת אחורה?"
הוא לא מוכן לקבל את האפשרות שהוא זה שיושב עם הגב לכוון הנסיעה. מבחינתו - כל העולם הפוך, ורק הוא בסדר.
לידינו יושבות שתי חיילות, מתמוגגות מהמשפטים המהוקצעים של בני הקט. הוא עורג למיץ התפוזים שאחת מהן שותה, ואני מבטיחה לו שבתחנה נקנה לו מיץ.
לא, הוא רוצה את המיץ של החיילת. לבסוף הוא אוזר אומץ, מבקש בעדינות האם יותר לו לשתות קצת מהמיץ.
החיילת מחייכת, מושיטה לו את הכוס המלאה עד לחציה. ברק לוגם פעם אחת ומחזיר.
"לא," היא מסרבת לקבל את הכוס, "תשתה כמה שאתה רוצה."
הוא מרוקן את הנוזל הכתמתם, מחייך מהנדיבות.
מחליפים רכבת בתחנה בתל אביב. החיילות נטמעות בקהל על הרציף, ואנחנו יורדים בזהירות, רק כדי לטפס חזרה לרציף אחר.
נוסעים צפונה, הפרחים הצהובים מתחלפים בעצי ברוש ולאחר מכן באקליפטוסים מהוהים לצידי הפסים.
בדרך ברק נשבר, בכיו קורע לב - הוא מבקש שכאשר נגיע נעלה שוב על הרכבת ונחזור הביתה.
מגיעים לתחנה שלנו. הבכי פג עם השתנות הנוף, ואחרי שיורדים מהרכבת הוא מתרענן, מתחיל לרוץ במעגלים גדולים מחוץ לתחנה.
חברה טובה אוספת אותנו, מביאה אותנו אל המפגש החמים. ארבע נשים, שבעה ילדים, בית אחד.
אוכל נעים ממלא אותנו. הגיבור ממהר אל הפינה בה מרוכזים הטרקטורים והמנופים. הוא לא רוצה לשחק עדיין עם הילדים האחרים, וכרגיל במפגשים של חינוך ביתי, אף אחד לא מנסה להכריח אותו לשתף פעולה.
כל אחד בעניניו, כל אחד באהבותיו.
השיחה זורמת ביננו. בכל פעם מישהי נקראת לטפל, לנחם, להניק, וחוזרת, מרימה את חוט השיחה מחדש.
השעות מתאחרות, והגיבור נפתח אל הילדים האחרים. קוראים ביחד סיפור, מתחיל לשחק עם אחת הבנות.
כאשר צריך לצאת הוא מצליח להרגיש בבית, מסרב לצאת לדרך - רוצה להשאר עוד.
אין ברירה, המונית כבר מחכה לנו.
נפרדים, מבטיחים שנמשיך בשבוע הבא.
"בי!"
ברק קורא ורץ החוצה, משיג אותי אל המכונית הלבנה שממתינה בחוץ.
חיבוק אחרון ויוצאים שוב, מהמונית אל הרכבת, לנסיעה ארוכה שמתמשכת מהגבעות בצפון אל מישור החוף, בחושך, שם אהובי אוסף אותנו מהתחנה, וכולנו חוזרים הביתה, אל החתולה המתגעגעת ואל הספה המוכרת.
שלושתינו מותשים מיום ארוך.
יוצאים אל ההורים שלי, ברק כבר אומלל, בוכה וזועק.
נכנסים למיטה הגדולה, מתחבקים.
הוא נרדם ברגע, ואני יוצאת על קצות האצבעות, מצטרפת אל אהובי הממתין בסלון.
נפרדים מאמי, מאבי.
מברק הנם.
יוצאים לבקר חברים לערב ארוך של צחוק.
כאשר נחזור הוא כבר יהיה ער, מחייך שוב, מתגעגע אלינו, ורק אז נחזור הביתה סופית, נכנס למיטה שלנו ונישן.
עד מחר.

תגידי, כמה שעות יש ביממה שלך? לי זה נראה כמו שבוע פעילות, ועוד קמתם בעשר וחצי?!?!
ושוב אני קוראת אותך ומקנאה..
הייתי שם אבל לא מרגישה שהייתי בסיפור שלך.. רוצה גם ימים כאלה...
הרבה....
כן, קמנו נורא מאוחר, כי אנחנו בחינוך ביתי והעולם רודף אחרינו ולא להפך.
ועוד משהו - כאשר הולכים אל הרכבת יש לפחות חמישה חלזונות קטנים על שיח אחד, ושני קיני נמלים שאפשר למלא בחול ולהכין להם פתח חדש (ברק הוא גם ארכיטקט קיני נמלים...)

וזה היה יום מתיש, שנגמר באחת לפנות בוקר, אבל מאד באופני ונעים. שווה להצפין בשביל מפגש חינוכביתי כזה happy
(בואי מימה, בואי מימה...)
(יש שיר כזה, לא?)

קצת קיטורים וממשיכים

יום חמישי אכן היה מופלא ומקסים, אבל רק בחלקו הקטן. כלומר, רק כאשר היינו אצל פו. בשאר הזמן - היה כל כך איכסה שלא להאמין.
זה היה יום של בערך שמונה שעות (כאמור, יצאנו באחת עשרה וחזרנו בשבע בערב), ומתוכו בילינו ארבע שעות מוקפים באהבה וחיבוקים, וארבע שעות מוקפים בקוצים, עקרבים ודרדרים.

לכל אחד בעולם יש משהו להגיד על איך אני מחנכת את הילד שלי.
המאבטח ברכבת, ילד שן שש עשרה, הסביר לי כמה מסוכן לתת לילד ללכת בלי נעליים, ואחר כך עוד פנה אל ברק ושאל אותו למה הוא הולך בלי נעליים ("כי אני רוצה", היתה התשובה המבריקה)
נהג המונית הסביר לי שהסיבה שברק מסרב לחגור חגורת בטיחות היא שאנחנו לא מחנכים אותו לזה בבית. בלי לשים לב בכלל לזה שהילד מטורטר ועייף. החוצפן עוד הגדיל לעשות וסיפר לי על משפחה שלמה שנכנסה למונית, וכל הילדים ישר חגרו את החגורות שלהם בלי להתנגד בכלל. בניגוד אלינו, כמובן.
איש זר ברכבת שאמר לי "כן, כבר הבנתי שאצלכם הילד קובע הכל," בזלזול אינסופי. ההערה באה, דרך אגב, כאשר חיכינו שהרכבת תעמוד ברציף, וברק בחר באיזה עמוד הוא רוצה להאחז. העמוד היה בכוון ההפוך, והאיש היפנה את תשומת ליבי לכך שהרציף נמצא בצד השני. זה היה נחמד עד שאמרתי לו שברק בחר באיזה עמוד הוא רוצה להאחז, ואז הגיעה ההערה המטומטמת הזאת.
ועוד, ועוד, המון דוגמאות מארבע שעות של החלפת רכבות ועצבים.

זהו.
פרקתי.
הלאה.

לכל אחד בעולם יש משהו להגיד על איך אני מחנכת את הילד שלי.
המאבטח ברכבת, ילד שן שש עשרה נהג המונית_ _איש זר ברכבת ועוד, ועוד, המון דוגמאות
כל כך מכירה את זה..
נסי לספוג את זה עם ילד על הגב + ילדה לידך + תיק..
ובמקום לעזור לך לעלות לרכבת רק מעירים הערות [ואני רק העברתי בראש את אלף התשובות ה"נחמדות" בשביל כל מעירי ההערות והתאפקתי....
ואז חייל נחמד עזר לנו לעלות..
וככה היה לנו במשך יום שלם בשתי רכבות ושני אוטובוסים!!!
זה היה לפני שבוע בערך ועדיין מרתיח אותי...
יום ראשון

יום שלם של חיבוקים, התכרבלות וטלויזיה, ובסופו - נוסעים לחסן את נמש.
תמיד אני תוהה איך זה שאני דוחה את החיסונים של ברק, מתלבטת אילו מהם לתת לו, אבל כאשר זה מגיע לחתולה שלנו, אני מתייצבת כמו ילדה טובה, ומאפשרת לוטרינר להכניס לגוף שלה נוגדנים זרים, כספית ומתכות כבדות.

בית קטן, גינה, חבוי מהכביש הראשי המשתולל מאחורינו.
וטרינרית ארוכת שער וטובת מבט מקבלת אותנו.
"יש לכם חתולה נפלאה, יפה כל כך," היא מתפעלת, ואנחנו, כמו הורים טובים, מתמוגגים מהמחמאות.
מניחים את הכלוב של נמש על השולחן הממורט, וברק והוטרינרית מנהלים שיחה ארוכה. היא מסבירה לברק מה היא בודקת, וברק מסביר בתמורה מה עומדים לעשות לנמש ("לחסן אותה כדי שהיא לא תהיה חולה").
אחרי מספר דקות הוא מטפס אל הידיים של אבא כדי להיטיב ולראות את החדרת המחט הארוכה לצוואר החתולה שלנו.
היא בכלל לא מייללת. כמו ברק, היא מזהה נפש נעימה כאשר היא פוגשת אותה.
פעם אחת היא מתנגדת, כאשר הוטרינרית נותנת לה כדור נגד תולעים.
"גם לי היו תולעים בטוסיק!" ברק מנדב מידע באושר.

מסיימים.
מכניסים את נמש חזרה לקופסא שלה.
עיניו של ברק נוצצות, והוא מתעקש להרים את הכלוב של נמש. בשתי ידיים, גבו מוטה לאחור, הוא מתנשף כאשר הוא מרים את חמשת הקילוגרמים שלה.
רק אז הבכי החתולי מתחיל. הטלטולים מפחידים אותה יותר מהכל, ונמש חוזרת לנהום ולזעוק, מרי כנגד העולם שקרע אותה מביתה הבטוח.
עסקת חילופין - אני אסחוב את נמש, ובתמורה אבא ירים את ברק על כתפיו.
חוזרים הביתה.
נמש ממהרת להתחבא, ואנחנו ממהרים למיטה.
ברק נרדם, מותש אחרי שלא ישן בצהריים.
אבא נרדם, מותש אחרי יום עבודה ארוך רווי קפאין.
אמא ערה, מלחינה את הפוסט הבא בבלוג של ברק.

בבוקר נמש מצטרפת למיטה המשפחתית, מתחככת בנו. הזריקה נמחתה מזכרונה החתולי.
עד הפעם הבאה.

נהג המונית הסביר לי שהסיבה שברק מסרב לחגור חגורת בטיחות היא שאנחנו לא מחנכים אותו לזה בבית. בלי לשים לב בכלל לזה שהילד מטורטר ועייף
אבל הנהג צודק, לא? אם הוא עייף ובגלל זה את מחליטה שאין חובה לחגור, זה החינוך שלכם בבית. זו לגמרי החלטה ערכית.

(אפשר למחוק אם זה לא ברוח הדף).

לא. הילד היה מטורטר ועייף ולכן התנגד לחגורה. בסופו של דבר הוא נחגר ורק כך נסענו.
אילו הייתי אומרת משהו כמו "חמודי אתה עייף, אז אתה לא צריך להתחגר," אז היה מקום לביקורת שלו. אבל הוא לא התייחס בכלל למה שקורה, רק למה שנדמה היה לו שהוא רואה, והוא הלביש על זה את הפרשנות העילגת שלו.
אם זה לא היה ברור - ברק תמיד נחגר, וכמעט תמיד מתנגד לזה. אבל כאשר הוא עייף - הוא מתנגד לזה יותר.
דרך אגב, אילו את היית שם, אני בטוחה שלא היית מעירה את הדבר הזה. מקסימום היית אומרת משהו כמו "זה מאד קשה לשכנע ילדים לחגור חגורות, ביחוד כאשר הם עייפים."

וחוץ מזה - ברוכה הבאה! נעים לדעת שקוראים כאן hug

*יום שני*

היינו אמורים לסוע שוב לצפון, אבל הגבר יצא מהבית טרם הנץ החמה, והגיבור התעורר מיד לאחר מכן וסירב לחזור לישון. רק אחרי יותר משעה וחצי הוא נרדם לידי, ויכולתי להרגע גם.
כאשר התעוררנו השמש עמדה במרומי השמיים, וכל מחשבה על נסיעה פרחה ממני.
התקשרנו, ביטלנו, התנצלנו.
מה עכשיו?
סבא וסבתא, כמובן. יש להם גינה, ועץ שסק, ושניצלי עגל, ואנחנו רק צריכים לבוא ולאכול.
קדימה, הגיבור ואני נכנסים למכונית (חגורים blink), ונוסעים.
היום מתחמם סביבנו, אבל הרוח בגינה קרירה. הגיבור מטפס על סולם גבוה, קוטף שסק מאחד הענפים העליונים, ולאחר מכן יורד ומתחיל לשחק במשאית שהוא הביא.
לא רוצה לאכול - רק לקטוף.
כולנו יושבים לצהריים, וברק מתרוצץ, לא מצליח להרגע - נדנדה אדומה, ומשאית צעצוע ירוקה, בוץ חום ומים בצינור.
מי יכול לאכול כאשר יש כל כך הרבה דברים מענינים מסביב?
הוא יוצא לסיבוב בחוץ עם סבתא, טיול קצר.
אני נשארת בבית, עוזרת לקלף מלון מתוק ובשל.
הם חוזרים. ברק מיוזע וחמים, מתנפל על המלון עד שרעבונו נשבר.
חוזרים הביתה.
אבא מחכה לנו בחניה.
כולנו הולכים לישון, מצומצמים במיטה שקטנה מיום ליום, ככל שברק מתארך.
אחרי שלוש שעות הוא התעורר, אכל פיתה וחומוס, וקערת אורז גדולה.
עכשיו הוא התרחץ, לבש פיג'מה, ובקרוב יחזור למיטה.
עד מחר.

מאיפה השגת ילד שישן שלוש שעות ואחר כך הולך לישון לני חצות הלילה?
אצלי, שאלוהים יעזור לי אם הם ישנים יותר משעה בצהריים (המוקדמים).
מקנאה ואוהבת.
המיטה קטנה וקטנה? גם אצלנו זה קרה. השקענו במזרון יחיד שנצמד לשלנו. בהתחלה הילדה ישנה עליו אח"כ האיש. בכולופן זה מרווח.
מאיפה השגת ילד שישן שלוש שעות ואחר כך הולך לישון לני חצות הלילה?
אצלי, שאלוהים יעזור לי אם הם ישנים יותר משעה בצהריים (המוקדמים).

גם אני גם אני שאלתי אותו דבר!!!
יום שלישי

נסענו שוב צפונה. חצי מפגש חינוך ביתי - הפעם רק אנחנו והמשפחה המארחת.
הפעם החלטתי לזהם את הסביבה על חשבון הנוחות של המכונית הפרטית, וההמנעות מהערות זרים מיטיבים.
שמענו בדרך את זיגי, והפעוט דרש שנחליף לשירים שהוא מכיר, על האופניים ועל האנשים עם הישבן הגדול.
סיכמנו שבדרך בחזרה נשמע את הלהקה המלכותית. בינתיים דיוויד בואי מבשר על סוף העולם, והפעוט מכרסם פיתה עם חומוס במושב שלו (חגור, דרך אגב, בהקשר של הדיון קודם לכן...).
כאשר פנינו אל הצומת האחרונה, הגיבור פרץ בזעקת שבר - "אמא, המוצצי נקרע!"
מוצץ גומי בן שנתיים, נהרס לבסוף.
הילד שבור, בוכה ואומלל. פניו מתכרכמות בעצב עמוק, נטול ניחומים.
מגיעים.
הוא יוצא בקושי מהמכונית, אומלל כל כך עד שאפילו ההגעה לבית המוכר והבטחת הצעצועים המענינים לא מעודדת אותו.
נכנסים.
הגדולה יושבת בחדר העבודה, משחקת בשקט עם הדודה שלה.
הקטן ישן על אמו, ואנחנו פוסעים על קצות האצבעות שלא להעיר אותם.
מתמקמים.
הגיבור מוצא צעצועים, הרס המוצץ נדחק לבסוף עם החברה, הגדולה מצטרפת, אני מתיישבת ליד האמא עם כוס מים קרים, והשיחה מתחדשת, מאותו מקום שבו היא נפסקה בשבוע הקודם.
נעים כאן, צבעוני ומקבל.
הילדים יוצאים החוצה, וברק מזעיק אותי במהירות - יש ג'וק מת במרפסת. הוא הופך אותו בידיו, בודק כמה רגליים יש לו, ולבסוף שומט אותו.
"זה לא אמיתי, זה בכאילו." הוא מודיע, והולך לחפור בור מיוחד עבור הנמלים שבגינה.
לאחר דקות הקטנצ'יק מתעורר, והגיבור ממהר פנימה, "אמא, אמרת שכאשר הוא יקום נוכל להפעיל את הרכבת!"
אמא שלו מפעילה את הרכבת. אני מחממת את המרק שהבאתי.
עמוסות באוכל אנחנו יוצאות החוצה. הילדים שלה מצטרפים אלינו, מחסלים עוף, אורז ותפוחי אדמה, וממהרים שוב למשחקיהם.
רק ברק לא בא. הוא מוקסם מהרכבת החשמלית הנעה על הפסים, פורקת ועורמת כדורים שחורים. הוא מתיישב על כסא, משכל את רגליו ובוחן את הרכבת הנוסעת על הרצפה.
אני מציעה לו לאכול איתנו, אבל הוא מסרב, ואני מניחה לו - כאשר הוא יהיה רעב, הוא יבקש.
מה שנחמד במפגשים כאלה, שהאם השניה חושבת כמוני. לא צריך לדחוק בילדים, צריך לתת להם למצות את הזמן.
שעות עוברות. אנחנו מחזירות את הרכבת למקומה, והילדים פונים לצעצועים אחרים. יש מספיק טרקטורים ומכוניות לכולם.
אחרי ארבע ברק מבקש לאכול. הוא כבר רעב ועייף, והבקשות מתבלבלות בתוכו - הוא רוצה עוף ואורז ומרק, אבל אף אחת מהאפשרויות לא טעימה לו.
בסופו של דבר אני מסכימה לתת לו את המחצית השניה של הפיתה עם החומוס, והאם המארחת מעודדת אותי, מזכירה לי שהוא מרגיש את ההתנגדות שלי לבחירה שלו. היא לא מבקרת, רק מעודדת בעדינות, ואני נרגעת שוב, מרפה את השליטה הפולנית שמחייבת ארוחת צהריים חמה.
הסבתא של הילדים מגיעה, ואיתה אספקת עלי תות טריים. ברק כורע ליד קופסאת הנעליים הסגורה, מתבונן מרותק בזחלי תולעי המשי. הוא מלטף אותם בעדינות, מנסה להאכיל אותם באופן מכוון, ומוותר כאשר הוא מבין שאלו לא יונקים, אלא חרקים שאוכלים בזמנם הם.
כמעט כמוהו.
אנחנו מדברים על התגלמות, ואני מזכירה לו את הזחל הרעב. הוא, כמובן, מיד מעווה את פניו, אוחז בבטנו וקורא, "יש לו כאב בטן!"
נכון, חמודי, אבל אני רציתי לדבר על זה שהוא הופך לפרפר...

ערב יורד, ואנחנו נפרדים לשלום. הילדים מעניקים לברק מתנה - מוצץ חלופי במקום זה שנקרע.
הגיבור בוכה, מסרב להפרד, עד שאני מזכירה לו שלא נוסעים הביתה אלא אל הדודים שלו שגרים באותה עיר. לפני שאני מספיקה למצוא את הסנדלים שלי, הוא כבר נועל את שלו ורץ אל השער החיצוני, מחכה בחוסר סבלנות שאצטרף אליו.
קדימה, צריך לצאת.

נפרדים, מתחבקים, מבטיחים לבוא לבקר שוב.
חוצים את העיר, ואפילו מוצאים את הדרך בלי ללכת לאיבוד יותר מהרגיל.
חונים.
שער הכניסה כבר פתוח, ונביחות הכלבה מקדמות את פנינו. הדוד של ברק מחזיק אותה, ומשחרר רק אחרי שאנחנו נועלים את השער מאחורינו. ברק רץ אליה, מחבק אותה, והיא מתנפלת עליו, מלקקת את כולו. הם משחקים, בכל פעם מישהו אחר רודף אחרי השני.
"אמא, מי חפר את הבורות האלה?" הוא מצביע על בורות בחצר.
משהוא מבין כי מדובר בכלבה, הוא מבקש את חפירה, ויוצא להעמיק את הבורות בעצמו. הצחקוקים מהגינה מתחלפים בשלב מסוים בהתחלת בכי, כאשר הכלבה מתלהבת מדי מהחבר החדש.
אנחנו נכנסים אל הבית, משאירים את הכלבה בחוץ, והגיבור נח קצת עד שמתברר שגם בפנים יש יצור שדורש תשומת לב - משהו פרוותי ומצייץ שמתחבא מתחת למקרר.
הדוד מצליח לפתות לבסוף את גורת החתולים הקטנה, והגיבור מתלהב. היא זעירה, חמימה ורוטטת, והוא מצליח לאחוז בה בשתי ידיים שמנמנות בעצמו.

משחקים עוד, עד שהרעב מופיע.
דודים נפלאים יש לברק - במקרר יש יוגורט ובארון צ'יריוס. הוא מכלה שתי קערות, ומשאיר את קופסאת היוגורט הריקה לחתולה.

חוזרים למכונית. מנופפים לשלום לדוד שיוצא לאסוף את אשתו מהרכבת. ברק מבקש שגם אנחנו נקח אותה מהרכבת, אבל אני מסרבת. צריך לחזור הביתה.
כמו שסיכמנו אני מחליפה את הדיסק, ובמקום דיוויד בואי, קווין מזמרים.
הגיבור נרדם קצת אחרי חדרה, המוצץ החדש נשמט מפיו.
מגיעים הביתה.
אני מניחה אותו במיטה, מתעלמת מהלכלוך אחרי שהתפלש במלונה של הכלבה. לא נורא, מחר אפשר לעשות אמבטיה ולכבס את המצעים.
לילה חמים עוטף את כולנו, ממלא אותנו בחלומות מאושרים.

יום רביעי

השבוע כמעט נגמר. מרגישים את זה באוויר, בשריקות נהגי משאית הזבל שמתחת לחלון שלנו.
"אמא, למה המשאית לקחה את כל הבקבוקים מפח המחזור?"
אני מסבירה כמיטב יכולתי, אבל הוא פורץ בבכי כאשר אני מזכירה שמבקבוקי הפלסטיק יכינו סוודרים.
הוא לא רוצה סוודר, רק פח מחזור עמוס בקבוקים שקופים.
הבכי מתגבר, הוא משתולל בגלל דברים קטנים ולבסוף אני פוסקת - חזרה למיטה ולישון צהריים, מוקדם מהרגיל.
הוא ישן רק שעתיים, אבל מתעורר עירני ומאושר, "אמא, עכשיו נלך לעשות קניות?"
בודאי.
מכינים רשימה, ויוצאים אל המכונית, עמוסים בבקבוקים קטנים ופחיות.
ברק בוחר את העגלה, וממהר פנימה.
"אמא, תראי! קנו מכונה חדשה לנקוי רצפות!"
ואכן, במקום המכונה הכחולה יש עכשיו מכונה לבנה. הוא עוקב אחריה במשך מספר דקות עד שאני מכריזה שהגיע הזמן להתחיל את הקניות
"קדימה אל הבשר!"
"לא אמא," הוא נוזף בי, "קדימה אל היוגורט!"
ברור, הרי כבר יותר משבוע אין לנו יוגורט בבית, והפעוט מתגעגע לארוחת הבוקר הקבועה שלו.
הוא בוחר חבילת יוגורט כמו אצל סבא וסבתא, מוסיף לזה את דלי היוגורמה הרגיל, ולבסוף מבקש גם אקטימל, כמו שראה אצל חבר טוב.
אני מסכימה להכל. הסיבות שלו הגיוניות, והוא מרסן את עצמו, בוחר רק חבילה אחת מכל סוג.
ילד עם לחמניה טריה חולף על פנינו והריח מפריע לריכוז של ברק. ברגע הוא הופך מילד מאושר לאומלל, דורש לחמניה משלו.
"אמא, הבטחת שנאכל לחמניה ב'מגה'!"
נכון, הבטחתי.
בוחרים לחמניה.
הוא הולך ליד העגלה, ומאפשר לי להמשיך בקניות.
אנחנו מתחרים - מי יגיע ראשון אל מדף הביצים. משם אל הקורנפלקס, השימורים, חול חתולים, המוצרים האורגנים ואבקת הכביסה.
אני מסבירה לו על אבקת כביסה אקולוגית, והוא בודק על כל האבקות שנמצאות על גבי המדף - מי מהן נושאת את העלה הירוק שמתאים לנו.
ממשיכים במורד הרשימה עד שהיא מסתיימת.
נעמדים בתור.
הוא מתחיל לאבד את הסבלנות. התור ארוך מדי, והוא צמא.
ברגע האחרון לפני שאני מתפרצת עליו מגיע תורנו, ועכשיו הוא יכול להניח מוצרים על הסרט הנע, להסביר בחשיבות עצמית למוכרת על כל אחד מהדברים שקנינו.
אני מבקשת משלוח.
"חבל, יש לך כל כך מעט דברים."
נכון, אבל הם כבדים, אין לי עזרה, ואני בחודש הרביעי להריון ומשתדלת לא להרים בכלל דברים כבדים.
אני מתאפקת. קולה של פו באזני. ממילא זה לא יעזור. במקום זאת אני מחייכת בחביבות ועונה שאני מעדיפה משלוח. "הנה," אני מראה לה את הזיכוי שקיבלנו עבור הבקבוקי הריקים, "זה בדיוק המחיר של המשלוח. שווה לנו, לא?"

רציתי לקנות עוד כוננית, ואולי גם מדפים לחדר של הגיבור, אבל הוא עייף מדי, ואנחנו נוסעים הביתה.
אוכלים את שארית הלחמניה, ומתחילים לאפות עוגה.
ברק סופר איתי את כוסות הקמח - "אחת, שתיים, שלוש, חמש, שבע..."
אני מתבלבלת בספירה, מוסיפה יותר מדי קמח, ופתאום מתפרצת עליו.
שישתוק כבר, שיפסיק לדבר, כמה אפשר לשמוע את הזמזום הזה?
אלו רק ההורמונים, העייפות, והרעב, אני יודעת.
סולחת לעצמי, מתחבקת איתו.
מוסיפים ביצים, רוויון, קקאו.
התפקיד של ברק הוא להפעיל ולהפסיק את פעולת הבלנדר. חשוב מאד, בלעדיו העוגה לא היתה מוכנה.
מסיימים את העוגה הראשונה, מתחילים את השניה.
בינתיים המשלוח שלנו מגיע, ואיתו גם אבא.
ברק מתרוצץ בין השניים - לא מצליח להחליט האם הוא מעדיף קודם לשתות את האקטימל שלו או לחבק את אבא.
אהובי פותר את הבעיה, יוזם את החיבוק ומשחרר את הילד לשתיה הלבנה.
הוא אוכל קצת דיסה, והולך לצחצח שיניים עם אבא, להתקלח עם אבא, להתחבק עם אבא לפני השינה, לנשק את אבא, ולבסוף הוא קורא לי שאכבה את האור.
בלי חיבוק או נשיקה. התחבקנו מספיק היום, כנראה.
הוא נרדם, ואני קורסת מול הטלויזיה, מותשת.
מה עשינו היום?
כלום, רק קניות, אבל אני כבר לא מסוגלת אפילו להכין לעצמי ארוחת ערב.
חינוך ביתי זה דבר מתיש....

אני קוראת אותך עם דמעות בעיניים...
איזו אמא מדהימה את!!!
מה עשינו היום?
כלום, רק קניות

את ואני רואות אותו הדבר???
אני קראתי: בוקר קשה, טיפול בבקבוקים למיחזור, קניות מתישות, קופאית מעייפת, חזרה הביתה עם ילד, אפיית עוגה, משלוח, וכל מיני דברים שלא כתבת עליהם. כל אחד מהם גוזל אנרגיות.
לזה את קוראת כלום?
עוגת שוקולד?
אפשר לקבל תמתכון?

תענוג לקרוא אותך, יש סערות רגשיות חזקות כרגע, לאו דווקא ההריון, אולי גם האביב.

עוגת יומולדת עם ציפוי שוקולד וסוכריות צבעונית, שהעלמתי עין כאשר ברק אכל אותן עם כפית.

ואני אוהבת אתכן גם, אבל הרי אתן יודעות את זה...

יום חמישי

שנינו במטבח, עומלים על בצק השמרים שתפח במשך הלילה. הכדור הריחני מחולק לשניים - עוגה אחת לי ועוגה אחת לברק.
הוא מביא את הכסא האדום עם המשענת הכחולה, נדחק ביני לבין השיש.
"גם אני רוצה להכין עוגה!" הוא קורא, ורק אז נזכר ששכח להוציא את המערוך שלו מהמגירה התחתונה.
הוא יורד מהכסא, מוציא את המערוך ומתייצב שוב, מוכן לעבודה.
אני ראשונה - מרדדת את הבצק, יוצרת מלבן, מורחת שוקולד, מגלגלת וחותכת. יוצת עוגת שושנים בתבנית עגולה ומניחה להתפחה.
הוא עוקב אחרי ברצינות, ומודיע שעכשיו תורו.
אני מניחה את מחצית הבצק שלו על השיש המקומח ומניחה לו לנפשו, מתרווחת על הספה בזמן שהוא חובט בבצק.
"אמא, אני לא מצליח למערך את הבצק!"
הוא קורא בתסכול ואני חוזרת למטבח, מרדדת את הבצק כך שהוא יוכל להמשיך.
ידיים קטנות נתחבות אל בין השמרים, מפוררות את הבצק ומרכיבות אותו מחדש למגדל גדול - כפי שעוגה צריכה להראות בעיני הפעוט הנלהב.
"סיימתי!" הוא מודיע אחרי כמעט רבע שעה של לישה ורידוד, ואני מגיעה, יוצרת מלבן מהבצק שלו, מפזרת חמאה וקינמון, ויוצרת גם עבורו עוגת שושנים קטנה.
מניחים את הבצק להתפחה והולכים לישון.
קמים.
מתחילים לאפות.
אבא חוזר הביתה, מחייך מהריח שנשא במסדרון.
העוגה שבתנור ממלאת את הבית בניחוח עוגת שמרים משכר, ויש עוד עוגה שממתינה בחוץ, תופחת בתבנית.
בלילה שתי העוגות מוכנות, וברק מקבל פרוסת עוגת שמרים וקינמון במקום ארוחת ערב. מגיע לו - הוא הרי עבד קשה כדי שהיא תהיה מוכנה.

מגיע לו -
בטח מגיע! הרי הוא בעצמו מן לחמניה טעימה שכזו...
(תופסת פה טרמפ על הדימוי המרהיב שלך)
יום ראשון

קבענו עם חברה, אבל השעות התמסמסו, ובסוף נשארנו בבית.
הגיבור הודיע שהבית שלנו מלוכלך, נטל מטאטא, ובמרץ החל לכבד את הרצפה. בתגובה אני סידרתי כלים במדיח, ניקיתי את הכיריים והחזרתי ספרים למקומם.
לאחר מכן הוא רצה לשאוב אבק, אבל אסר עלי לטפל בשואב. רק הוא.
גורשתי לחדר העבודה, והילד שאב את השטיח, את הרצפה ולבסוף גם את האדמה שהתפזרה מאחד העציצים שבמרפסת. הוא עבד במשך יותר משעה וחצי, מעסיק את עצמו בזמן שאני בלגגתי והיגגתי עם חברות וירטואליות.
מאוחר יותר הוא שיחק בחדר שלו, משמיע צפירות ואזהרות לנוסעים ברכבת הצעצוע. הוא הפעיל את עצמו כל היום, משאיר אותי בבדידות מזהרת.
מזל שהוא התעייף בצהריים, אחרת בכלל לא הייתי רואה אותו היום.

בערב השארתי את שני הגברים ויצאתי לבדיקת תכולת הבטן. כאשר חזרתי, מנופפת בתמונת אולטראסאונד של הפלא, הגיבור חקר איך הרופא פתח את הבטן שלי, למה בכלל לקחתי את התינוקת לרופא (האם היא חולה? האם הכל בסדר איתה?), ואיך הרופא הכניס את המצלמה לבטן בלי לפתוח אותה.

צחצוח שיניים ולמיטה.

מי_מה‏ שאלה איך הגרלתי ילד שהולך לישון בשמונה.
אז זהו - שלא.
הוא נכנס למיטה בשמונה וחצי, וקרא לנו כל רבע שעה בערך. הקריאה האחרונה היתה קריאה בקול משונה למדי. מסתבר שהיתה לו נזלת, והוא החליט לפתור את הבעיה באופן יצירתי - על ידי דחיפת נייר טואלט לאף. רק כאשר הוא כבר לא הצליח לנשום הוא קרא לנו לעזרה.
שתי נשיפות, אחת מכל נחיר - והכל יצא.
החלק המסובך היה לא לפרוץ בצחוק למראה הפעוט שנחיריו מנופחים וקולו מאנפף.

עוד שעה ועוד שעה, בסופו של דבר (לקראת אחת עשרה בלילה) הקריאות נדמו, ונותר שקט בבית.
ראינו קצת טלויזיה, ליטפנו קצת את החתולה, ועכשיו השכבתי גם את הגבר הגדול לישון, מפנה לעצמי קצת זמן איכות עם סדרה מטופשת ושוקולד נוטלה מהקופסא (גרוע לבטן, מעולה למצברוח).

אני רק מקווה שהוא לא ידחוף לעצמו נייר טואלט לאף כדי למשוך תשומת לב....

*יום שני*

נסענו צפונה.
כאשר התחלנו בחיונך ביתי הייתי בטוחה שבכל יום נצא ונפגוש את החברים של הגיבור מהמשפחתון, אבל עכשיו הגענו לפעם בשבוע של פגישת ילדים אחרים בחינוך ביתי, וזה מספיק לו, מסתבר. הוא לא מבקש יותר מכך, כל עוד הוא ידע שנגיע אל החברים המסוימים האלה.

הוא נרדם בדרך, לצלילי אליס קופר, ידיו שמוטות לצידי גופו, לחייו סמוקות מהחום במושב האחורי.
אני מאד גאה בעצמי - מנווטת בעיר הבלתי מוכרת בקלות, מגיעה אל הבית המבוקש בלי לטעות.
מחלצת אותו מהכסא, ומעירה אותו תוך כדי.
הוא עדיין מנומנם, משעין את ראשו על כתפי, לא נפרד מהמוצץ.
נכנסים.
הקטן שלה גם כן ישן, שרוע על אמו. הגדולה משחקת, קופצת כאשר אנחנו נכנסים וצועקת בלחש, "ברק הגיע!"
"כן," אמא שלה מסכימה, "אבל הוא ישן, אז בואי נהיה בשקט עוד קצת."
היא מסכימה, יפהפה ותזזיתית, משכיבה את הבובה שלה לישון ליד ברק, מניחה את אצבעה המורה על שפתיה, מאותתת לי שלא להשמיע קול כיוון שהבובה ישנה.

ברק מתמתח, מוציא את המוצץ, מבקש לשחק באותו צעצוע שבו שיחק בשבוע הקודם.
אני מסרבת - זהו צעצוע מהזן המרעיש, והקטן שלה עדיין ישן.
הוא נכנע, מסכים להתפשר על ארוחת צהריים עד שהפעוט השני יתעורר.

קציצות ומג'דרה תוצרת בית ממלאות את שנינו.
ברק לא מפסיק להביט לכוון הילד הישן, מתוח. 'שיתעורר כבר', אני שומעת את מחשבותיו שלא נהגות.
הוא מתעורר.
אמו מרכיבה את המסילה, מחברת את הקרונות למקומם ומפעילה את רכבת הצעצוע בזמן שאני אוכלת מנה שניה.

שעות עוברות. היחסים בין הילדים מתפתחים עם השהות המתארכת. הם מסוגלים לשחק ביחד ולהפרד למשחקים נפרדים בלי כאב או בכי.
אנחנו מתיישבות בשמש החמימה שבחוץ. הילדים משחקים במים, מצחקקים בגלל הקור היחסי.

ברק מבקש לראות את תולעי המשי מהביקור הקודם. אני מוציאה את קופסאת הנעליים אל הדשא. חמשת התולעים התגלמו, והילדים מביטים על הפלא בעיניים פעורות.
"כמו מה הם נראים?" אני שואלת, והם מתארים את הצבע, את הצורה הכללית.
אף אחד לא משווה אותם לבמבה, ואני טופחת במחשבתי על כתפי ועל כתפיה של המארחת המקסימה שלנו. ילדים בני שלוש וחצי במדינת ישראל שלא מכירים במבה.
נפלא.

"ברק, הכנתי לך מרק," אומרת הילדה ומגישה לו צלחת צהובה ובה שרידי דשא צפים במים.
"אני לא יכול לאכול," הוא עונה תוך ניקוי שולחן הפלסטיק הקטן, "אני עסוק עכשיו."
ואני מחניקה צחקוק - הבעת פניו ומילותיו זהות לאלו של אביו.

השמש נעה מערבה והיום מתקרר.
צרי לצאת הביתה.
הילד מסרב להפרד, מבקש עוד משחק ועוד אחד.
לבסוף אני קורעת אותו מהמשחקים, מושיבה אותו בכסא הבטיחות.

מגיעים הביתה, מותשים מכדי לאכול.
הוא מבקש לראות סרט, ואני מתיישבת מול המחשב. סורקת את תבת הדואר, כותבת קצת ב'באופן'.

אבא חוזר, ושנינו מתעוררים. מכינים ביחד פיצה מקמח, שמן זית ויוגורט.
הוא לש את הבצק, מפורר חתיכות קטנות על השיש ועל הרצפה.
עייפה מלנקות אחריו, אני כורעת עם הסמרטוט, חשה את התנועה בגבי, בבטני.

אוכלים.
מתקלחים.

הולכים לישון.

כל כך כיף לקרוא אותך...

מאחלת שתמיד תמיד תמיד תמשיכו להיות משפחה נפלאה ומחוברת כזו...

יום שלישי

רכבת! נוסעים ברכבת!
שתי נערות יושבות בכסאות לידינו ומדברות על המורות, על בית הספר. אני מגניבה מבט - הן לומדות באותו תיכון שבו אני למדתי.
קשר נוצר.
הן מתפעלות מהגיבור, ואני מכך שדבר לא השתנה. המורים שלימדו אותי כבר עזבו, חלקם יצאו לפנסיה, חלקם פוטרו, אך הביקורת עליהם זהה, השאלות עליהן נבחנים זהות.

"רואים שאת משקיעה בו," אומרת אחת מהן, ואני מחייכת בבעלות.
"אמא," הגיבור מתעלם מהמחמאה, "איפה זה פתח תקווה הלבנה?"
אני מסבירה ש"סגולה" הוא שם של מקום, לא תיאור צבע, אך הוא לא מתרצה.

מגיעים לתחנת סגולה, והגיבור דורש לשתות לפני שהולכים לחנות הספרים.
צועדים בצל אל בורגר קינג.
כל הילדים אוהבים לאכול המבורגרים, לא?

הגיבור מזמין המבורגר, צ'יפס ומיץ תפוזים.
אני מעדיפה ראפ עם עוף בגריל.

שנינו מחסלים את ערימת הצ'יפס.
הוא פותח את הלחמניה ומרחרח את ההמבורגר, "אמא, אני לא אוהב את מה שיש בתוך הלחמניה שלי. זה לא טעים לי."
אני מסבירה שזה ההמבורגר, מוסיפה קטשופ, ובשקט, בתוכי, מרוצה ממנו - הוא לא אוהב ג'אנק, רגיל לאוכל ביתי, מבושל.
מרוצה גם ממני, שהצלחתי להכניס לו מודעות תזונתית למרות הזבל שמגיע אלינו הביתה מדי פעם.

הוא אוכל חצי המבורגר, ואני מניחה לו, מעניקה את הגלידה המובטחת.
גם לי לא טעים, ורוב הארוחה שלנו עוברת לפח. פניהם של ילדים בעלי בטן נפוחה מרעב חולפים מול עיני כאשר הארוחה מושלכת, אבל אין לי דרך לתקשר איתם, להתנצל שאני זורקת אוכל כאשר להם אין דבר בצלחתם.

הולכים לחנות כלי כתיבה. אני צריכה לקנות תבות לסידור מסמכים, אבל לא מספיקה בטרם דבר מופלא תופס את עינו של בני - שני עובדים מטפסים על סולם, עורמים ארגזים גדולים על גבי מדף גבוה. הוא רוצה לעזור להם, ואוכל את הגלידה במהירות האפשרית.
"את איתו בבית, נכון?"
אחד מהם פונה אלי כאשר הוא שם לב לשיחה ביננו.
אני מהנהנת, "איך אתה יודע?"
הוא מחייך, "רואים, ילדים שגדלים בבית חכמים יותר."

כנראה שהיקום מרגיש רע לגבי היחס שקיבלתי ממנו לפני שבועיים, ביום הנוראי ההוא ברכבת, וזו הדרך שלו לתקן את זה.

הגיבור מסיים את הגלידה, אבל העובדים לא מאפשרים לו לטפס על הסולם בשל בעיות ביטוח.
הוא מזעיף את פניו ופורץ בבכי.
אני מחבקת, מסבירה בשקט, אך הוא מסרב לצאת מהחנות, אבוד בתחושת הדחיה והעלבון.
נטולת עצות ואומללה אני מאיימת - או שירגע, או שנחזור הביתה.
הוא נרגע, ואנחנו ממשיכים.

יושבים על המדרכה, שותים מיץ. אופנוע עובר והגיבור מקפץ במקום בהתרגשות.
הולכים לחנות הספרים. מוכרת נעימה מוצאת עבורי את השלושה שאני מחפשת - "ילדים מבשלים", "אמנות המלחמה" ו"אשתו של הנוסע בזמן". ספר בישול, ספר אסטרטגיה וסיפור אהבה.
חיים.

הגיבור מתרוצץ בחנות, מטפס על עמודי ברזל, מתחבא מאחורי מדפים עמוסים וצוחק כאשר אני מחפשת אותו.

משלמים.
חוזרים לרכבת.
נוסעים לתל אביב.

בתחנה העמוסה רגע של בעתה - אני משלמת על ארטיק וקרואסון, והילד שלי נעלם מעיני. זועקת את שמו, תמונות מדממות חולפות בראשי.
הוא מופיע מאחורי קיר נמוך - פחות ממטר ממני בסך הכל, ועדיין - האימה.

חוצים את הכביש, אוכלים את הארטיק. הגיבור משקיף על הרכבות השועטות מתחתינו, משחק בדלת ברזל מסתובבת.
"זו רכבת," הוא מסביר, "והיא זזה מהר מהר."

אמא שלי אוספת אותנו, וברק בוחר לסוע לקניון במקום הביתה.
אוכלים שוב, הפעם משהו אמיתי, עם ירקות, לחם וחמאה.
אני שותה אספרסו קר - לא כדאי לשתות קפאין בהריון, אבל העייפות גוברת עלי.
עולים לקומה השניה.
הגיבור הולך עם אמא שלי לקנות לו לחמניה, ואני מודדת בגדי הריון.
הבטן העגולה צצה מבין הבגדים ההדוקים, וברק מחייך כאשר הוא חוזר לחנות מלווה בסבתו. הוא מושיט את ידיו, מלטף את התינוקת.

מסיימים את הקניות.
חוזרים הביתה.
לשים את בצק הלחם פעם אחרונה ודי לפני הלילה.

מקלחת.
הוא שוכב במיטה, מספר לאבא את תולדות יומו.
אני קורסת על הספה, מתחילה לקרוא את הספר.
אסיים אותו בשלוש וחצי לפנות בוקר, דומעת.
זה בסדר.
הכל בסדר.

אני מאוד אוהבת אשאת מציינת את "הפשרות" הקטנות שאת עושה במהלך היום... לגבי האספרסו, המזון, ועוד... למשל משתדלת שיהיה בריא אבל מציינת את הרגעים שלא תמיד מתאים/ מסתדר להיצמד לאג'נדה, אני חושבת שיש לכך תרומה גדולה לאמהות שקוראותמעבר לנושא הנקודתי.

כנראה שהיקום מרגיש רע לגבי היחס שקיבלתי ממנו לפני שבועיים, ביום הנוראי ההוא ברכבת, וזו הדרך שלו לתקן את זה.
אם יש לך קשרים עם היקום, תשלחי אותו אליי, יש לי כמה מילים להחליף איתו.

יקירתי, תענוג לקרוא אותך.
יום רביעי

בבוקר אנחנו קמים מוקדם, מתכרבלים, מתחבקים. הוא רואה קצת טלויזיה, משחק עם הרכבת שלו, עוזר לי להוריד כביסה מהחבל.
מאוחר יותר הוא שוכב על הבטן שלי ומהמהם.
"אני מלמד את התינוקת איך נשמע טרקטור." הוא מסביר וחוזר להמהומיו.
אנחנו יוצאים רק לקראת הצהריים כדי לקנות ירקות.
יש תיקן מת ליד אחד הקירות. הוא הפוך על גבו אבל רגליו עדיין זזות. ברק דוקר אותו במקל דק, שופך עליו מים מצינור מיזוג אוויר, מנסה להפוך אותו חזרה בעזרת המקל.
הוא לא מצליח ומכריז, "אמא, הרגתי אותו!"
ממשיכים עוד קצת.
פתחו מינמרקט אורגני חדש קרוב אלינו, וכמעט הכל בהנחה. אנחנו מעמיסים ביחד על הדלפק שעועית מאש, אזוקי, פסטה מקמח קינואה, ויטמינים להריון, חלב קוקוס.
הגיבור שלי בוחר לעצמו חטיף אורגני - תפוחי אדמה מומלחים. זה דומה לתפוצ'יפס רק מיובא מגרמניה ובלי שמנים צמחיים מוקשים. כל הרכיבים האורגנים מסומנים בכוכבית עם כיתוב.
רק המלח לא מסומן.
אני מחייכת - הדייקנות הגרמנית.
יש להם אפשרות להזמין עבורי ירקות למחר, ואני מסכימה - מעדיפה שלא להאריך את הטיול יותר מהנדרש.
בזמן שאני משלמת ברק משחק מאחורי הקיר. יש שם מזרקה קטנה, והוא טובל את ידיו ומנער אותן מטיפות המים.

יוצאים לרחוב.
הגיבור שלי עייף וכועס. הוא רוצה ללכת למגרש המשחקים, ואני מתעקשת שנחזור הביתה.
בסופו של דבר הוא מתרצה ואנחנו משתרכים בשמש.
מתחת לבית שלנו יש כבאית והוא מחייך, מתלהב, אבל אני עייפה מכדי להשתתף בהתלהבות שלו.
רוצה הביתה, לקרירות, למים, לשירותים.
למיטה.

הולכים לישון צהריים.
הוא נרדם בתוך דקות, משאיר אותי להרהורים.
הרי הייתי יכולה להתעכב קצת, לתת לו להתענג על משאית הכיבוי הגדולה. הוא אוהב לשחק במשאית הקטנה שלו, וסוף סוף הוא מצליח לראות אותה במציאות. רגשות האשם נעלמים כאשר גם אני נרדמת.
כאשר הוא מתעורר הוא כבר לא כועס.
אנחנו פורסים את לחם השאור מאתמול. הוא מבקש שאוריד את הקרום, ומסרב למרוח על הפרוסה דבר.
ככה טעים לו.
אני מבשלת את הפסטה עם רוטב העשוי מחלב קוקוס ומרסק עגבניות. אין לנו בצל או שום להוסיף טעם רוטב, אבל זה מספיק לי.
הוא רוצה פסטה בלי כלום. היום הוא אוכל רק דגנים, אבל הם מגוונים - קמח מלא, קמח שיפון, קמח קינואה.
זה בסדר, הכל בסדר.

אני עייפה מכדי לעמוד.
מקפלת את ערימת הכביסה בישיבה, כאשר אבא נכנס הביתה.
ברק רץ אליו, מונף בזרועותיו, מצחקק.

מתלבשת שוב.
יוצאים ביחד לקנות חומוס ונייר טואלט במגה.
אני משווה מחירים.
המוצרים במינימרקט האורגני ליד הבית שלי זולים בארבעים אחוז מהמוצרים המקבילים במגה.

חוזרים הביתה.
אני צונחת שוב על הספה, הפעם כדי להשאר.
אבא עושה מקלחת לברק, משכיב אותו לישון.
אני מגיעה להתכרבל איתו קצת לפני השינה, ולאחר מכן חוזרת לספה הנוחה שלי.
הגוף שלי זוכרת את התנוחה הזו - הרגליים פשוטות קדימה, הגב נשען על הכורסא, הראש נטוי מעט לאחור.

ברק נשאר ער במיטה עד אחת עשרה בלילה, ואז יוצא לסיבוב פיפי אחרון.
בדרך חזרה למיטה הוא עובר דרכינו, מחבק ומנשק אותי, לוחש לילה טוב לתינוקת.
הוא חוזר לחדר השינה.
בעלי מצטרף אליו אחרי מספר דקות.
ואז אני.

הלילה מגיע.
סוף סוף.

זהו, צמצמתי את הפער!!! hurray
קוראת ונהנית flower hug
יום ראשון

קמים עם שעון מעורר.
התיק הירוק פתוח, מקבל לתוכו את מברשת השיניים, הדאודורנט, דברים אחרונים של בוקר.
מתלבשים.
מתחבקים.
נוסעים.
מחכים בתחנת דלק במשך יותר משעה.
הטרמפ מגיע.
נפרדים.

"אמא, מתי אבא יחזור מהמילואים?"

רק עוד ארבעה ימים, אבל הם נראים כמו נצח.

עם קשר ובלי קשר - אתם מוזמנים לבוא אלינו, להתפנק ולשחק ולרבוץ (זה מה שעושים אצלנו. ושותים קפה). ובהזדמנות זאת אני אומר לך מזל טוב. אני עוקבת אחרייך די צמוד, אבל גרועה בנימוסים phased...

hug

רק עוד ארבעה ימים,
עכשיו רק עוד שלושה blink
תודה לכן על החיבוקים, יקירותי.
עוזר ומנחם, וחוצה את קרירות המחשב.
*יום שני*

קמים.
מכבים את השעון.
מתכרבלים עוד קצת.
מצחצחים שיניים, אוכלים ארוחת בוקר, בודקים אימיילים.
הכל רגיל, אבל אין למי להתקשר להגיד בוקר טוב, כי הוא לא בעבודה, אלא במילואים, ואני לא רוצה לגמור לו את הסוללה של הפלאפון.

אוספים את אחותי ונוסעים אל סבא וסבתא שלי.
הגיבור נכנס אל הדירה ורץ אל שואב האבק, מתחיל לנקות את השטיחים. לאחר מכן הוא יוצא אל המרפסת, מוצא מסור ומנסר חתיכת עץ ביחד עם סבא רבא.
אנחנו מתיישבים לאכול צהריים - מרק, עוף, קוסקוס.
אבא מתקשר, והחיוכים חוזרים. אני מספרת לו במהירות על מאורעות היום, שולחת נשיקות, מתגעגעת.
הוא מנתק, והיום נעשה מעט קליל יותר.

אחותי ואני מעלעלות באלבום התמונות הישן.
הגיבור מסיים לנסר בחוץ. הוא כבר לא רגוע ומאושר, בכי מתגנב לקולו.
נוסעים אל בית הורי.
אני משכיבה את הגיבור לישון, ומבטיחה לאחותי שאצטרף אליה לתה קר בתוך כמה דקות.
עייפות ההריון, היום החם, כולם מתערבלים ואני נבלעת לשינה של שעתיים, מתעוררת רק כאשר ברק דוחק בגבי, "אמא, אפשר כבר לקום? אני רגוע עכשיו."
אוכלים חטיף קל מול הטלויזיה המרצדת.
אבא שלי חוזר הביתה מוקדם, והגיבור מפזז - הוא לא מצליח להחליט באיזה משחק להתחיל. לבסוף הם מתפשרים על באולינג.
"אמא, לכי כבר." הוא דוחק בי, ואחותי ואני יוצאות לאיקאה, למלא את הבית שלי בעוד חפצים יקרים מדי ונטולי שימוש.
יצאנו לקנות כוננית ספרים וארגזי צעצועים ומצאנו ארבע כריות לכסאות חדר האוכל וצעצוע לברק.

חוזרים הביתה בלילה.
ברק עייף, ואני מותשת.
מסדרים את הכריות על מושבי הכסאות.
בפרץ פעילות אני מארגנת מחדש את חדר הארונות, מפנה מהרצפה חתיכות אבק גדולות, מגולגלות מאחורי שקי השינה.
שוטפת את כלי האוכל של החתולה.
עוברת עם סמרטוט על האיזור שבו טיילו נמלים היום.
מטאטאה את הרצפה בחדר השינה.
מאמבטת את הגיבור.
יושבת לחפור עוד קצת בבלוגים של אנשים לא מוכרים.
עונה על אימיילים ישנים.

הכל כדי לא לדחות את שעת השינה, כאשר אין כתף נעימה ללטף, נשיקה, חיבוק.

זה מגיע, בסופו של דבר. שנינו כורעים תחת עייפות היום.

עוד שלושה ימים.

יום שלישי

נוסעים רחוק.
לתענ"כים.
שעה ועשרים לכל כוון, הגיבור כבר מותש כאשר מגיעים.
בית פרטי, גדול, עם חצר.
וארגז חול.
וחתול.

הגיבור מגלה עולמות חדשים. הוא מתנתק ממני במהירות, קורא לי רק כאשר הוא לא מצליח להגיע למשהו.
אחרי שהוא ממצה את החצר הוא פונה אל תוך הבית, מתעמק בצעצועים הזנוחים של הילדים שנמצאים כעת בגן.

אנחנו יושבות, שותות תה, משוחחות.

קודם הוא בוכה, ורק אז אני מגלה שהגיעה שעת הצהריים.
אמא הולכת להביא ילדים מהגן, ושנינו נשארים, מחפשים סיפורים שהוא לא מכיר.
החתיכה החסרה, ציפור הנפש.
באמצע העץ הנדיב הם חוזרים, רעש וצהלות.

אוכלים צהריים, משחקים ביחד - מה רך יותר, אפונה או ספגטי? כמה דברים בצבע ירוק יש על השולחן?
הם משתפים פעולה עם האישה הזרה, ואני מתמלאת בתקווה שאולי הפעם המפגש בין השלושה לא יהיה דרמתי כמו פבעם הקודמת.

אחרי האוכל כולם חוזרים לחדר המשחקים.
ברק מנסה להשתלב, אך הם הודפים אותו, מכריזים ש"הוא לא מבין איך משחקים".
בסך הכל מכוניות ומסלול, אבל להם יש דרך משלהם, והכוון שבו ברק בחר להסיע את המכוניות לא נראה להם.
הוא בוכה מעט בצד, לבסוף מחלךיט לשחק במשהו אחר.
גם המשחק הזה נחטף מידיו.
הגיבור שלי לא מתייאש, ובוחר משחק שלישי.
בינתיים שני הילדים מתחילים לריב בינהם (מתחי גן שלא נפרקו? מתיחות רגילה בין אחים? אני לא יודעת), והם מותירים את החדר פנוי למעלליו של ברק.
הוא חוזר אל המכוניות וקורא לי - "אמא, תראי!" הוא מודיע בגאווה, "אני משחק כמו הילדים האחרים!"
ואני דומעת בשקט. אני רוצה לעצור אותו, להחזיר את הזמן, להגיד לו שהוא יכול לשחק איך שהוא רוצה, אך הוא כל כך גאה שהבין את "כללי המשחק", שאין בכוחי לחבל בחווית ההשתלבות שלו.
הילדים חוזרים אל החדר, משתלבים הפעם במשחק של ברק.
הוא מכתיב הפעם את הקצב - הוא בוחר את המשחק, והם הולכים אחריו, מצייתים לכללים שלו.
בכל זאת, בכי מופיע מדי פעם, כעס, ואף מכות.

נמאס לי.
זו לא הסביבה שבה אני רוצה שברק יהיה.
מתנצלת - רוצה להקדים את הפקקים שמחכים לי בצומת רעננה, ואנחנו יוצאים.
אחרי עשרים שניות של come togather ברק מבקש את המוצץ, ולפני הבית השני הוא נרדם.

חוזרים לכפר סבא.
אוספים את אחותי מהבית, ונוסעים אל הקניון. ברק מתעורר, שמח לגלות את דודה ט' במכונית איתנו.
אנחנו מסכימים שנקנה ארטיק ואחר כך נקנה ארגזים לחדר שלו. הוא מציין שהוא רוצה ארגזים אטומים בצבעים אדום, צהוב, ירוק, ושקוף.
אחרי האוכל והתה דודה ט' מעמיסה אותו על גבה ("אני לא שק קמח! אני בן אדם אמיתי!" הוא מוחה).
פוגשים את אמא שלי, והולכים אל החנות.
הוא בוחר שלושה ארגזים שקופים, ענקיים, עם מכסה מתקפל וגלגלים.

חוזרים הביתה.
בדרך שומטים את אחותי בביתה, ואמא שלי מביאה את הגיבור אלינו.
היא עולה, מביאה איתה את הארגזים, ולשם שינוי אני מחליטה לנצל את מצבי ההריוני, ואת נטיותיה הפולניות, ומגייסת אותה לסידור החדר של הגיבור.
מחלקים את הקופסאות לשלושה נושאים - מכוניות, אזלים וכל השאר, ומתחילים למיין את הצעצועים שעל הרצפה.
חלק נזרק לפח, חלק חזר לקופסא המקורית, הרוב נכנס לקופסאות המתאימות. אמא שלי מתרוצצת, זורקת לפח, מחזירה למקום.
ברק מכניס לקופסאות בהתאם לסדר שהסכמנו עליו, ואני יושבת על כדור פיזיו צהוב ומנענעת את התינוקת שבתוכי.

כל הצעצועים נאספו, מגלים את השטיח המאובק שמתחתם.
מעבירה מטאטא - אין לי סבלנות לשטוף את הרצפה עכשיו.

אמא שלי נפרדת מאיתנו, מאושרת שעשתה משהו כדי לסדר את הבית שלנו.

ברק מתיישב, מותש, מול הטלויזיה, ומבקש לראות קצת את שרק.
אני מתיישבת מותשת מול המחשב ומעלה את קורות היום שלנו.

אבא מתקשר, מותש, מהשטח. החיוך שלו עובר דרך השפופרת, למרות הרוח שבקו. הוא נהנה מהריצות, מהחברה, מלהרגיש שוב בן שמונה עשרה.

עוד יומיים.

ואצלנו הסתיימו הבוקר 3 שבועות... (וישר הרטיבו *לי* את רצפת המקלחת ובילגנו *לי* את הסלוןtongue)
איחוד מרגש ממתין מעבר לפינה. קטנלייך יומייםhappy
בדיוק, עוד יומיים...
מאוד גאה בך על איך שאת מתמודדת!
אני מסוגלת להבין כמה מתיש זה יכול להיות...
חיבוקים ונישוקים
יום רביעי

בוקר מגעיל במיוחד.
קמים עם השעון המעורר, מה שתמיד הופך לנו את היום.
ממהרים להגיע לסניף קופת חולים לבדיקת דם, ושם מתעכבים ארבעים דקות בתור של שלושה אנשים בגלל מזכירה לא מיומנת.
הגיבור מאבד את הסבלנות, מתרוצץ, בוכה, צועק, ואני הופכת לאט למודל האמא הגרועה, המאיימת, הצועקת, שלא מסוגלת להכיל אפילו ענב בודד, ובטח שלא ילד בן שלוש וחצי.
מגיעים בסופו של דבר למזכירה, "למה את מגיעה עכשיו?" היא שואלת, "זה נורא מאוחר."
אני מגייסת את מעט שלוות הנפש שנותרה לי, "חיכינו בתור ארבעים דקות."
"אה, באמת?" עיניה נפערות, "לא שמתי לב."
אני שותקת ולא מצביעה על הילד המיבב לידי.

נכנסים אל האחות.
הבדיקה מהירה, והגיבור מתבונן בענין. הוא שואל על המבחנות, על המחטים, על המדבקות.
אני מתחילה לפנטז על קרואסון נחמד בחוץ, אבל ברגע שהבדיקה נגמרת הוא חוזר לבכי ולצעקות, ואני מקפלת אותו הביתה.

הבית חשוך, החתולה ישנה.
הגיבור בוכה, משחרר את העייפות, הרעב, התסכול.
אני מכינה לעצמי פיתה עם חומוס, מחסלת אותה, ורק אז מתפנה להכיל אותו.
עכשיו אני מסוגלת לחבק, ללטף, להשמיע את ההמהומים האמפתיים המתאימים.
הוא נרגע, הבכי הזועם מתחלף ביפחות ולבסוף בהתכרבלות נעימה על הספה.
"אני רוצה דייסה," הוא מודיע, ואני ממלאת סיר קטן במים ובשיבולת שועל.
מדליקים את הטלויזיה על תוכנית שיפוץ בתים - תחביב של שנינו.
השקט חוזר, ואני מתחילה לתכנן את שנת הצהריים.

אחותי מתקשרת - משפצים אצלנו והיא זקוקה למקום מפלט. הפעוט שומע את החלק שלי בשיחה ומתחיל לקפץ, "נלך עם דודה ט' לאכול גלידה בבית קפה!"
היא מגיעה, והוא מראה את חדרו המסודר, משחק איתה קצת, עד שאני מרגישה מוכנה לצאת מהבית.
הולכים ברגל. בהתחלה הוא מחזיק בידיים של שתינו, מקפץ בין אבנים.
מגיעים.
הוא שוקע בטעם הגלידה שלו, ואנחנו בארוחות בוקר עתירות קלוריות.
אני עדיין מנגבת את שרידי השמנת בזמן שהוא מסיים, וגורר את אחותי להציץ בחנות הצעצועים הקרובה.

חוזרים הביתה.
כבר מאוחר מכדי ללכת לישון, ואני מטעינה את "שרק" לדוידי, ביחד עם צלחת דייסה נוספת (הוא עדיין רעב, מסתבר).
אחותי משתרעת על הספה ונרדמת, ואנחנו רואים טלויזיה ומתכרבלים לסירוגין.
ערב נוחת.
מעירה את אחותי, אורזת את הפעוט, יוצאים שוב.
הולכים לבקר חברה שחזרה מהגן.
הם שוקעים למשקחים סבוכים נטולי כללים אך מרובי ריצות וקפיצות. שניהם עייפים, ולכן מתרוצצים יותר.
הוא אוכל שוב, הפעם אורז לבן עם אבקת מרק.
אני מפחיתה את סף הפולניות המתגבר. גם אם הוא אוכל רק דברים לבנים היום, ללא חלבונים, זה לא אומר שהוא יאכל את אותם הדברים מחר.

חוזרים הביתה.
הוא חולץ את הסנדלים, ומבקש להתכרבל עלי פעם אחרונה ודי.
אני מסיימת לקרוא ארבעה עמודים בספר החדש שלי, ורק אז מבחינה שהוא ישן.

בלי מקלחת, בלי פיפי לפני השינה, בלי לצחצח שיניים.
מניחה אותו במיטה שלו.
זהוב וקטן, נרדם ללילה שלם.

מחר אבא יבוא, וסדרי העולם יתהפכו שוב, חזרה לנורמלי.

בלי מקלחת
מזלך שדודה_ט? היא לא אחותי, אחרת זה לא היה עובר לך בשלום hilarious
נראה ששתינו הסתערנו על המחשב באותו זמן אז כתבת לי מתי שכתבתי לך. משונה שלא הצלחת לפתוח את הכתבה, אצלי זה נפתח בקלות. נו אז מה עם יומעיון? תהיו?
ואני תמיד שוכחת לכתוב כמה אני נהינת לקרוא אצלך. אז, מאוד. שתדעי.
הבלחה מהיום:
"דודה ט', בואי אני אראה לך את העכביש שאוכל את הנמלים!"
מזיזים את הספה,והילד בוהה ברצפה ומחפש נואשות את העכביש.
אין עכביש. אבל יש שתי נמלים אבודות.
כשציינתי זאת בפניו ("עכשיו כשאין נמלים,כנראה העכביש הלך לחפש אוכל במקום אחר") ממרומי הספה, השובב בחיוך ממזרי מוצא נמלה, מרים אותה בשתי אצבעות קטנות ומעיף אותה על פרצופי הנדהם.
לשאלתי מדוע עשה זאת, השיב הגיבור בצחוק מתגלגל....(ואז חזר על כך שוב, עם הנמלה השניה.)

מתה, מתה על הילד הזה!
במיוחד עכשיו, כשהוא גדול ומדבר....

מימה - עניתי לך, והוספתי חיבוק, אפילו.
ואחותי היא סבבה של בחורה. היא גם יותר צעירה ויפה ממני, גבוהה, עם חזה גדול יותר, מוכשרת עד כאב בכל האומנויות הפלסטיות, חכמה, מצחיקה ובאופן כללי - בנאדם מדהים.
אני מאד שמחה שיצא לנו לבלות ביחד בימים האחרונים. אני חושבת לנסח מכתב תודה ליו"ר אגודת הסטודנטים הארצית שהשבית אותה מלימודים.

ט' - היית צריכה לראות את הילד מעניש את הנמלים שיצאו מהחדר "שלהן", ומחזיר אותן למקומן. מסוג הרגעים שבהם אני קופצת את השפתיים כדי שהצחוק החזק לא יבהיל אותו.

יא אללה, שהשתן לא יעלה לי לראש.
יום חמישי

אבא מתקשר בבוקר להגיד שהוא בדרך חזרה, ואנחנו מבטלים את התוכניות שלנו ונשארים בבית.
מחכים.
מחכים.
מחכים.
בצהריים הוא מגיע.
לבוש בבגדים אזרחיים, רק השיזוף להזיפים מסגירים את ההעדרות שלו.
נכנסים למיטה.
מתחבקים.

שקט, סוף סוף.

hug. מה, יש מצב שאתם לא באים ליומיון?
כרגיל, כתיבתך מסברת את העין.
סוף סוף.
איזה כיף שהוא חזר.

מה, יש מצב שאתם לא באים ליומיון?
oh דיר בלאק!!!

ואני תמיד שוכחת לכתוב כמה אני נהינת לקרוא אצלך. אז, מאוד. שתדעי.
יובל עמד מעבר לכתפי, קראנו את הבלוג של ברק לפני כמה ימים, והוא אמר שאת כותבת יפה. לא נותר לי אלא להסכים flower

hug חיבוק מחויך מאד לאור האיומים שנזרקו לחלל האוויר לאחרונה...

טרם החלטנו לגבי היומיון. תשאלו אותי ביום רביעי האם היינו. בכל מקרה - קל לזהות אותי - אני זאת עם הבטן והמשקפיים (מה הסיכוי שיהיו עוד נשים בהריון ביומיון של באופן?)

יום ראשון

הגיבור קם מוקדם, נשתל מול הטלויזיה לשעתיים ומאפשר לי לנום עוד קצת.
כאשר "שרק" מסתיים הוא מגיע לחדר העבודה נסער - "אמא! יש נמלים על השולחן ועוד מעט הם יגמרו לי את הפנקייקים!"
אני רצה בעקבותיו, ואכן - הנמלים חזרו, והביאו תגבורת. כל נטיף סירופ מייפל מוקף בגדוד, כל פירור בפלוגה, והן צועדות בשורה לאורך רגל השולחן, דרך השטיח ואל מתחת לספה.

נפלא.

אני מנגבת את השולחן הקטן, זורקת את הצלחת לכיור, ומתחילה למלא דלי במים. התוכנית המקורית היא לשטוף רק את הסלון, אבל הסלון שלנו מחובר למטבח, וממילא מפנים את המים לאמבטיה, וכך התוכנית מתעצמת וגדלה, עד שאנחנו מזיזים את התנור, את המקרר, את הספות, את המיטות, מרימים כיסאות ומקפלים שטיחים.
במשך שלוש שעות שנינו שוטפים את הבית. ברק מדי פעם נופל על ישבנו המתוק, ולאחר כל נפילה הוא מוריד את הבגד שנרטב. מכנסיים, תחתונים וחולצה מגיעים לסל הכביסה, ולבסוף ברק מתרוצץ ערום עם מגב וורוד בבית.
הוא סוחב דלי מלא במים, שופך אותם בכל חדר שנראה לו מלוכלך, ומזעיק אותי לשטוף בעקבותיו. מדי פעם הוא מתרגז שאני "גומרת לו את כל הלכלוך," כדבריו.
פעם אחת הוא פורץ בבכי כאשר הוא מחפש את הנמלים, ולא מוצא אותן, "למה שטפת לבד את כל הנמלים?" הוא מאשים אותי, עיניו דומעות.
אבל הכל נעלם לאור תענוג המים והסחבה.

מסיימים, שנינו מותשים.
הוא לועס בשקט פיתה עם חומוס, בכיו מתגבר עד שאני לוקחת אותו למיטה שלנו.
"אני לא יכול לישון, הרגליים שלי רטובות!" הוא מוחה ונרדם תוך כדי בכי, עייף מכדי לשים לב שרגליו התייבשו בינתיים.

מתעוריים לבית חשוך אך נקי, ונטול נמלים.
בערב אבא מחפש את ההדברה הקונבנציונלית שמתחבאת בארון השירות.
הוא לא מוצא אותה, ואני קצת שמחה - לא רוצה חומרים כאלה בסביבתי כאשר אני בהריון.

ברק מוביל אותו ברחבי הבית, מראה לו את כל המקומות ששטפנו.
"גם התינוקת עזרה," אני מוסיפה בחיוך, והגיבור מתרעם, "מה פתאום? היא כל הזמן נשארה בבטן שלך!"
טרם נולדה וכבר מנסה ליטול ממנו את הקרדיט על מעשיו.

בלילה בעלי שואל האם זה בכלל בריא לאשה "במצבי" לשטוף את הרצפה.
אני מרגיעה אותו בידענות, ואחרי שהוא נרדם ממהרת לאינטרט לוודא שאכן לא פגעתי בעוברית שלנו.
הממחים האנונימים אומרים שבהריון תקין אין סיבה לדאגה, והבעיה העיקרית היא כאבי גב בעקבות פעילות גופנית מופרזת.
הם צודקים, בבוקר למחרת אני מתעוררת עם גב דואב ושרירים כואבים.
אבל הבית עדיין נקי, והרצפה נעימה, וטוב לנו.

וטוב לנו.
חמסה חמסה טפו טפו טפו.
חג שמח!
(מה הסיכוי שיהיו עוד נשים בהריון ביומיון של באופן?
אשה אחת מכל 2 שתפגשי היא או בהריון או מיד אחרי לידה.ביומעיון כמובן.
מצטרפת ל מי_מה‏ : חמסה חמסה טפו טפו טפו.
חג שמח!

חג מתן האהבה!
פירורים מהבוקר -

"אמא, אל תדאגי, אני שומר עליך, ואת איתי בבית." הוא מלטף ומנשק אותי עוד קצת, סתם ככה, בתגובה למחשבה שעברה אצלו, מחקה אותנו כאשר הוא מתעורר מחלום רע.

וגם -
"אמא, אני רוצה שתקומי מהמיטה ותהיי רק איתי לבד. ואחר כך, כאשר אבא יתעורר, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות גם כן לבד."
"אתה מתכוון שהוא יהיה לבד בסלון, ואנחנו נהיה בחדר שלך?"
"לא, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות לבד איתי ואיתך."
הוא מצחקק ומתקן את עצמו, "בעצם, נשאל אותו אם הוא רוצה להיות ביחד."

וגם -
"אמא, נכון שאחרי שהתינוקת תוולד את תחזרי לעבודה?"
"נכון חמודי."
"ולא תהיי איתי יותר בבית?"
"נכון חמודי."
הוא חושב לרגע ומוסיף בעליצות - "ואז אבא ישאר איתי בבית!"

וגם -
"אמא, אני לא רוצה ללכת לגן של גדולים."
"למה?"
"כי אני רוצה ללכת לבית ספר."
"מה עושים בבית ספר?"
"לומדים כל מיני דברים."
"מה למשל?"
הוא מסתכל עלי כאילו שאלתי את הדבר המטופש ביותר האפשרי, "אני אלמד איך להתגלגל על הראש, כמוך וכמו אבא. כמו גדול."

וכאן המקום לפרסם ברבים שהחל מספטמבר אני יוצאת לחופשת לידה מהחינוך הביתי, והילד יוצא לחופשת לידה בגן.
חככנו, חיפשנו, השווינו ובחרנו מקום קרוב ככל הניתן למה שאנחנו מאמינים בו.
ולא - אנחנו לא מיואשים מהחינוך הביתי, והיינו רוצים להמשיך, אבל הכיס דוחק, וההצטמצמויות שלנו עזרו רק במעט, בייחוד לאור הגדלת המשפחה הצפויה. אז - הוא יכנס לגן ובשלב כלשהו לאחר מכן אני אכנס לעבודה.
חזרה לתורנויות, ולצריכת הקפה, ולישיבות הבוקר. ומבחינתו - חזרה להתפרצויות הבכי, לזעם, להתמודדות עם ילדים אחרים על מקום מול עיני הגננת. אבל הפעם שנינו בוגרים יותר, חזקים יותר, ואני מקווה שהפצעים יחלימו מהר יותר.

אבל הפעם שנינו בוגרים יותר, חזקים יותר, ואני מקווה שהפצעים יחלימו מהר יותר.
hug-sad hug
גמאני.
לי האמת קשה לחשוב על התינוקת שלך שישר תיכנס ל"מעון" בשביל חזרה לעבודה...
לי האמת קשה לחשוב על התינוקת שלך שישר תיכנס ל"מעון" בשביל חזרה לעבודה
sad
hug-sad
(זה ריאלי? את בכלל תעמדי בזה?)
יום חמישי או - יום הנסיונות השניים

בוקר - נסיון ראשון.
קמים.
הוא מתעורר מוקדם מדי, ומיד מתחיל בסדרת "אני רוצה הופ". כאשר הטלויזיה היא הדבר היחיד שהוא רוצה לעשות, לרוב זה נובע מעייפות.
אני מנסה לשכנע אותו לחזור למיטה, והוא מסרב.
סבב בכי וכעס, בסופו של דבר הוא מתרצה.

בוקר - נסיון שני.
חוזר למיטה, מתהפך שוב ושוב.
לא מצליח להרדם, יוצא מהמיטה, מסתובב בבית.

בוקר - נסיון שלישי.
אחרי עשר דקות חוזר למיטה שוב.
מתנמנם קצת, מספיק בשביל להתעורר עם חיוך.

דואר - נסיון ראשון
קמים. הוא אוכל קורנפלקס ויוגורט, ואני מורחת חומוס בפיתה.
יוצאים מהבית אל הדואר, אני ברגל, הוא על הקורקינט.
עוברים את הכביש, את גבעת החול, ובמחצית הדרך הוא מתעייף, "אני לא יכול לסוע יותר." הוא מבקש שאני אסחב את הקוקרינט. אני מסרבת.
במקום בכי וצעקות הוא מציע שנחזור הביתה, ונצא שוב.
מסכימים.
חוזרים הביתה.

דואר - נסיון שני
יוצאים ללא הקורקינט.
הוא אוחז בידו את מחצית הפיתה עם החומוס, נוגס בשמחה.
בגינה מתחת לבית הוא מועד על אחת האבנים, משתטח על פניו, והפיתה נופלת מידו אל החול.
בכי, זעם, וזעקות אבדן.
"אמא, לא צריך לזרוק את הפיתה, אפשר לנקות אותה מהחול!"
כן, אפשר, אבל אני לא מוכנה לסבב תולעים נוסף בבית.
חוזרים הביתה.

מאוחר כבר, אין לנו סיכוי להגיע אל הדואר לפני הסגירה.
הוא בוכה, צועק, אומלל.

חוזרים למיטה, מתכרבלים.
הוא נרדם.
שקט, סוף סוף.

מעניין למה ראיתי את זה חשבתי עליכם...
וואו, אחותי, איזו תמונה מקסימה!
זהו, הפכת רשמית לדודה פנדה happy
יום ראשון

יש רק משימה אחת היום - לשלוח בדואר רשום מכתב שמתעכב אצלי בתיק כבר שבועיים.
אחרי הסבר קצר, ותזכורת מהפעם הקודמת, הפעוט מוותר על הקורקינט ומסכים לצאת ברגל.
שמש חמה, ושנינו עוברים מהליכה מהירה להשתרכות איטית, מקפצים מצל לצל.
מגיעים לדואר. הגיבור בוכה, לא רוצה להכנס, רוצה להשאר בחוץ, לשלוח את המכתב ב"דואר האדום", ומצביע על התיבה הגדולה שמחוץ לסניף.
בסופו של דבר הוא מסכים להכנס, מושך באפו מבכי ממושך.
אין תור, מצוין לאמהות הריוניות בחינוך ביתי.
אני שולחת את המכתב, ורוצה לצאת שוב.
אי אפשר.
אחרי שהוא בכה שהוא לא רוצה להכנס לדואר, עכשיו הפעוט שלי שקוע - הוא מארגן מחדש את כל עלוני המידע, כלומר, שופך אותם על הרצפה ומחזיר אותם אחד אחד למגירות המתאימות.
יותר מרבע שעה חולפת עד שהוא מסיים, ורק אז נפרדים לשלום מהסניף וחוזרים אל שמש הצהריים.
עוברים את הכביש.
נכנסים לחנות כלי כתיבה.
אני מחפשת חוברת ללימוד קריאה ודאס (חומר דמוי חימר אבל רך יותר).
הוא מוצא אקדח מים וכדורי פלסטיק.
"אני רוצה ללמוד לכתוב" הוא מזכיר לי, ואני מהנהנת.
"אבל לא במחברת," הוא מוסיף במהירות, "על הלוח הגדול בבית, עם הטושים."
קונים את האקדח, משאירים את חוברת לימוד הקריאה והדאס מאחור.
זה מה שנחמד בחינוך ביתי - אפשר לשנות תוכניות.
בדרך עוברים ליד גן שעשועים. הגיבור מתפוצץ מהתרגשות, רוצה לנסות את האקדח החדש.
אני מגדירה את הכללים - מותר לכוון רק למקום שבו אין אנשים, אסור לכוון על אמא, על ילדים אחרים, על חתולים או על נמש.
מותר לירות על נמלים.
הוא מתחיל ביריות של כדורי הפלסטיק, מכוון במדרון ואז רץ אחרי הכדורים הצבעוניים, מנסה להשיג אותם. לאחר שירה את כל ששת הכדורים הוא מחליט להטביע נמלה. ממלא את כת האקדח במים ומשפריץ על נמלה שנבחרה היטב.
לנמלה שלום.
לבגדים שלו גם.
הוא מסיים עם האקדח, והולך לעבוד בחול, נוסע בטרקטור אדום דמיוני, מזהיר אותי שאזוז מהדרך, שלא ידרוס אותי.
מלא בחול וצחוק הוא חוזר אלי, עוזר לי לקום מכתם הצל שלי.
עוזבים את גן השעשועים, הולכים לקיוסק קרוב.
עכשיו ארטיק, בטעם מלון. הוא נוגס בקרח הכתום, ואני מעלעלת ב 7 לילות מהשבוע שעבר. חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני" כמו שהיא הגדירה את זה.
אני לא מוצאת את הכתבה, אבל מתעדכנת בחייו של שחקן / זמר / דוגמן.
קרטיב לנשמה.
מתחילים לחזור הביתה.
הבכי מופיע, משכנע אותי שאמנם מעט מוקדם מהרגיל לשנת הצהריים, אבל הגיע הזמן לחזור למיטה.
בבית הוא מספר לנמש על האקדח החדש, מראה לה איך לטעון את הכדורים אל הקנה, ולאחר מכן אוסף הכל ומניח בחדר.
מתכרבלים.
הוא נרדם.
גם אני.
אחרי שמתעורים הוא מדגים שוב את נפלאות האקדח לאבא שלו, ואז הם מתיישבים ליד הלוח המחיק הגדול וכותבים ביחד את השם של הגיבור. הוא מתעקש להוסיף דגש לכל האותיות, והמילה נראית מצחיקה בעיני המתורגלות.
בעיניו זה יפה.

עכשיו כבר ערב, הוא שרוע מול הופ, מחכה שהם ילכו לישון, ולאחר מכן גם הוא.
מחר יום חדש, ואולי הפעם פחות מעייף.

לילה טוב
גם ממני sleep
ואני מעלעלת ב 7 לילות מהשבוע שעבר. חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני"
זה בשבעה ימים או בסוף שבוע של מעריב. יש לי שני הגליונות בבלאגן של האוטו, מחכים שאמצא פח נייר. אם תהיי ביומיון, אתן לך לקרוא. (סתם כתבה, אם את שואלת אותי.) flower
חברה סיפרה לי שיש שם כתבה על זוג "כמעט כמונו, אבל יותר קיצוני" כמו שהיא הגדירה את זה.
דבר ראשון - מאוד מחמיא לי שהועלתי מדרגת קרובת משפחה לדרגת חברה happy
דבר שני - דברי סולפו (כמו תמיד, התקשורת עוינת). מה שאמרתי הוא שהיה כתבה על זוג מבאופן טבעי והם יותר קיצוניים ממכם. ה_"כמעט כמונו"_ הוא כבר פרשנות אישית שלך.
וחוץ מזה - המון חיבוקים ונשיקות ואת כותבת נהדר ואני מאוד מאוד נהנית לקרוא על מעלליכם hug
הי! ברוכה הבאה!
וואו, הדף הזה הופך למשפחתי יותר ויותר, כמה כיף לי hug

את צודקת, ה"כמעט כמונו" הגיע באמת ממישהי אחרת (שגם היא קראה את הכתבה), אבל התחלת הציטוט היא שלך. ככה זה בהריון, פרטי מידע נשמטים ככל שהבטן גדלה...

*יום שני*

אתמול נסענו לנקות את המכונית, אבל הגענו מאוחר מדי, קצת אחרי הסגירה. הבטחתי לפעוט שהיום ניסע למברשות שוב.

"אמא, נכון שכאשר אבא יבוא אז ניסע לנקות את האוטו במברשות?"
כל היום עובר עליו בציפיה לאחר הצהריים, כאשר ננסה להגיע בזמן לשטוף את האבק שהצטבר על המכונית.
הוא רואה טלויזיה ומדבר על זה, נוסע על הקורקינט ברחבי הבית וחושב איך ישקיף על המכונית מבחוץ בזמן שהיא תנוקה, ומבקש ממני להבטיח הוא יוכל לשאוב את האבק בתוך האוטו בסיום הרחצה.

אבא חוזר מוקדם מהצפוי, והילד מתעורר, נרגש.
אני יוצאת מהמיטה לאט, מכינה סנדביץ' לדרך, ואנחנו נוסעים.
התנועה איטית בשעות אחר הצהריים, וכל הרמזורים הופכים לאדומים כאשר אנחנו מתקרבים אליהם.
פטפוט שוטף אותי מהמושב האחורי, רצף מילים מציף. אני עונה בהמהומים מאשרים, לא מסוגלת להתרכז במשהו מלבד הכביש.

מגיעים לתחנת הדלק.

נכנסים לתחנה.

המנהרה סגורה.

אני מתקרבת אל אחד העובדים ושואלת מדוע.
"המכונה התקלקלה," הוא מושך בכתפיו ונפנה ממני.
אני מסתובבת לאחרו, מצפה לראות שפה רועדת או דמעות עגולות.
לא, הפעוט שלי יושב, מכרסם את הפיתה שלו ומחייך, "לא נורא אמא," הוא מנחם אותי, "בואי ניסע לקניון במקום."

אז נסענו לקניון, ואכלנו ארוחת ערב ב'ארומה', ופגשנו את אמא שלי ואחר כך את דוד א', והפעוט נע על הקורקינט שלו, והתחרה עם הדוד הגבוה סביב לעצים ולספסלים, והכל היה טוב.

יום שלישי

לא ישנתי טוב בלילה, יותר מדי קפה אתמול, ויותר מדי דאגות ליליות שלא עברו.
הפעוט לא מודע לכך, והוא מתעורר הרבה לפני.
הרבה לפני אבא, גם.

אני נסחבת אחריו למטבח, מכינה לו ארוחת בוקר בעיניים עצומות, ובוחרת בפתרון הקל.
הופ בשבילו, אינטרנט בשבילי.
אחרי עשר דקות הוא צץ בחדר העבודה, "אמא, מה את עושה?"
אני משמיעה שיר חדש במחשב, the time warp, מתוך מופע האימים של רוקי.
ברק מתיישב על הברכיים שלי, ומבקש לשמוע את השיר שוב.
אני מנגנת אותו. תצוגה יפה של אורות וזיקוקים.
הוא מתחיל להניע את גופו בהתאם לקצב.
"עוד פעם!"
ולאחר שלוש דקות "עוד פעם!"
עכשיו אין לי ברירה, אני מתלהבת גם כן, שאריות העייפות עוברות.
אני מלמדת אותו את התנועות (זו רק קפיצה לשמאל, ואז צעד לימין...), והוא מחקה אותי בחינניות ילדותית.
צחקוקים ואושר.
"עכשיו תורי לבחור שיר." הוא מודיע, ואני טוענת שיר אחר, מלודי יותר.
לא טוב לו, והוא מבקש שאבוא איתו לסלון.
על הרצפה פזור פאזל של פינוקי מתוך ספר פאזלים.
"אמא, איזו חתיכה את בוחרת עכשיו?" אני מצביעה על אחת החתיכות שעל הרצפה, והוא מניח אותה במקומה. משלימים את הפאזל ביחד, ולאחר מכן עוד פאזל, ועוד אחד.
"אמא למה פינוקי יצא לטייל בלי ההורים שלו?"
אנחנו מעלים השערות, ולבסוף הוא מחליט שכנראה ההורים שלו הרשו לו לצאת לבד כי הוא יצא לטיול קרוב לבית.
הפאזל האחד לפני אחרון מתאר את פינוקי נפרד מהחברה איתה הוא שיחק, וברק מודיע בשמחה, "הנה, עכשיו פינוקי יחזור הביתה אל אבא ואמא שלו!"

ישנים צהריים.
מתעוררים.
נוסעים לחבר, להעביר את השעות עד שאבא יחזור הביתה. הגיבור מאושר - אנחנו נוסעים במונית, מה שמאפשר לו לשאול את הנהג כל דבר, החל מכפתור החלון השבור ועד לנורות האזהרה הכבויות.
אני מקבלת חיבוק עז מאמו של החבר למראה הבטן המקפצת מחוץ למכנסיים, וברק ממהר למעלה, לחפש את הטרקטור איתו הוא שיחק בפעם הקודמת.
השעות עוברות בנעימות, הילדים מצליחים לשחק בינהם בלי יותר חיכוכים מהרגיל. ברק אמנם רצה לבקר ילדים אחרים, אבל נראה לי שהוא מעדיף לשחק פשוט בדברים שונים משלו ולא את החברה.
אחותו הצעירה של הילד משתרכת אחרי ברק בכל הבית. רק בן שלוש וחצי וכבר יש לו גרופית (חמודה, בחולצה ורודה ושער חום).
כאשר מתחילים להכין את ארוחת הערב הטלפון שלי מצלצל, ואהובי מגיע לאסוף אותנו.
חוזרים הביתה, מזמינים פיצה.

הפעוט מזמין את אבא שלו לראות את הריקוד החדש שהוא למד. הוא קופץ לשמאל, צועד לימין, מניח את ידיו על המותניים ומקפץ במקום בחדווה.
בעלי מתאפק שלא לצחוק בקול רם, אלא משבח את הגיבור על ההופעה המופלאה.
"אבא בוא לרקוד איתנו!"
לא, הפיצה מגיעה, גואלת את יקירי ברגע האחרון.

אוכלים, כולנו כמעט ונרדמים מעל הצלחות.

מצחצחים שיניים, נכנסים למיטה. הם נרדמים לפני.
הבטן שלי מתכווצת, ואני לא מצליחה להרדם.
נו טוב, נעדכן את הבלוג במקום.

מסכן הגיבור, עם המוזיקה שאת משמיעה לו, כשהוא ירצה למרוד הוא יהמם אותך בחולצה מגוהצת ותסרוקת "שביל בצד" (עוד לא גמרתי להתפעל מזה שהוא נרדם בנסיעה עם אליס קופר! כאילו, דיויד בואי וקווין אפילו גלגל"צ משמיעים, אבל אליס קופר?!?! סחתיין עלייך)
<מאחלת בהזדמנות שפע בעיטות ומיעוט חרדות>
כשהוא מגיע ל-16 אני לוקחת אותו ל"כוכב" (מקווה שעדיין יהיה קיים עד אז), עם V ענק על המצח, ומראה לו מה זה בדיוק, אבל בדיוק מופע האימים.
תזכרי מה אני אומרת.
(אני אוותר על הביריות והמחוך, מבטיחה.)

מי_מה‏, הילד הזה מחונך מוזיקלית ברמות שקשה להבין,
גם לא רק מוזיקלית, הוא מחונך בכלל, אבל באמת הוא יודע מה טוב.

יום ראשון

היום משחקים במשרד.
אני יושבת ליד המחשב, והפעוט מתרוצץ, מוציא שדכן, מחורר, נייר דבק, ומתחיל לעבוד.
ראשית הוא מחורר את הציורים שצבע בשבוע בעבר. לאחר מכן הוא פותח וסוגר את השדכן, חוקר אותו עד שהוא מבין לאן כל דבר מתחבר, ואיך משחררים סיכות בקלות.
אחרון חביב - נייר הדבק, אותו הוא מכרבל לכדורים קטנים ומשליך על הרצפה. כאשר זה משעמם אותו הוא מוצא אובייקט חדש להדבקה - אני.
רצועות קטנות מודבקות לזרועי הימנית, עד שאני עוצרת אותו ומכריזה שהגיע זמן ארוחת הצהריים.
פיפי ולישון, מנוחה נחוצה בהחלט אחרי בוקר דביק במיוחד.

בערב אנחנו אופים ביחד עוגיות שיבולת שועל שוהפכות לארוחת ערב. זה בסדר - הן עשויות מקמח מלא ומשיבולת שועל אורגנית. זה בריא, לא?
בלילה אבא מספר לו על עתידה של השמש, מתי היא תהפוך לענק אדום, ומה יקרה אז לכוכבי הלכת שבמערכת השמש.

נכון, נשארנו כל היום בבית, ולא "עשינו" שום דבר, אבל היה מאד כיף.

לפעמים יום בית זה בדיוק מה שהכי טוב לנשמה.
יום חמישי

מה עשינו?
כל כך הרבה זמן עבר (שלושה ימים שלמים) שאני כבר לא זוכרת...

נסענו לצפון, להיות עם חברות שלא פגשנו הרבה זמן, ולפגוש חברות חדשות.
נכנסים אל הבית, וברק כועס. ילד שהוא לא מכיר משחק בצעצוע שהוא רוצה.
מנסים לפשר, אבל בסופו של דבר הגיבור שלי מחליט לשחק בצעצוע אחר עד שהצעצוע השני יתפנה.
שמחה וששון - לכל ילד טרקטור.

אני יושבת על הרצפה עם האמהות האחרות. מכושפת מהשיחה שלהן. נעים לי להקשיב לשיחות של נשים, הדרך שבה השיחה זולגת בין הבקשות של הילדים.

הילד השני מושיט לגיבור את הצעצוע, ועובר לשחק בצעצוע חדש.
הגיבור שלי לא יפרד מהקומביים (ככה הוא מבטא את זה) עד שנצא לדרך.

אוכלים.
הוא לא רוצה לאכול, ואני קצת חוששת שהוא יהיה עצבני אחר כך, אבל אין לי דרך להכריח אותו.
כאשר מתכוננים לצאת הביתה, הגיבור מציע לבתה של המארחת לבוא איתנו.
שתינו מופתעות.
היא מתאוששת ראשונה ומסדרת לינה לילדתה.
אני מסכימה בחפץ לב, מחביאה את הפחד משני ילדים בני שלוש וחצי שבוכים במושב האחורי כל הדרך להוד השרון.

מעבירים את הכסא, נחגרים, נפרדים, נוסעים.

"אני לא אוהבת אדום." היא אומרת.
"אני כן אוהב אדום." הוא אומר.
'יופי', אני חושבת, 'עכשיו הם יתחילו לריב.'
הם לא.
במקום זאת הם מתחילים לפתח שיחה פילוסופית למחצה לגבי ההבדל בין משמעות הצבע לבין הצבע עצמו. הילדה מסבירה שהיא לא אוהבת את האדום ברמזור, אבל את הצבע האדום היא כן אוהבת. הגיבור טוען שהאדום ברמזור גם הוא צבע, ולפיכך היא אמורה לאהוב אותו.
שיחה של קרוב לעשר דקות, ואני מתמוגגת מקדימה.

"תסתכלי! הנה בריכות!" הגיבור מצביע על בריכות דגים בדרך.
היא לא רואה, והוא מצביע שוב עד שהיא מוצאת אותן. מכאן מתפתחת שיחה לגבי נקודות תצפית. האם היא לא ראתה מכיוון שהבריכות היו מוסתרות או שהגיבור ראה קודם כי הוא יושב במרכז?
הם לא מגיעים להסכמה, אבל זה בסדר. המטרה היא השיחה לא מי ינצח בויכוח.

עוברת לידינו משאית, ואחד הגלגלים לא מסתובב.
שניהם תוהים מדוע, עד שביחד הם מלים את האפשרות שאולי הגלגל לא מסתובב כי הוא לא נוגע בכביש.
"נכון," אומרת הילדה, "זו הסיבה."
"נכון," הבן שלי מהנהן, "וחוץ מזה, אני מבין בגלגלים יותר ממך."
"נכון."

איך הם לא רבים?
אני לא מבינה. יש להם אולי שלוש דקות של ויכוחי "כן נכון / לא נכון" במהלך הנסיעה, וגם אותם הם מפסיקים ברגע שאני מבקשת. לא צריך לצעוק, לא צריך לאיים. רק להגיד שהצעקות מפריעות לי לנהוג, ובבקשה שיחזרו לדבר בנימוס.

זו היתה הנסיעה המוצלחת ביותר שהיתה לנו.

בערב אבא חוזר הביתה ועוזר לגיבור להרכיב את מסילת הרכבת שהבאנו איתנו.
אני מסתכלת עליהם ורואה שוב את הדמיון. את המהנדס הקטן שעדיין לא פרח. ההבדלת בינהם מתמצה בניסיון. הדחף להבנת תהליכים כבר קיים אצל הגיבור.

זה היה יום מוצלח.

יום ראשון

אזהרת איכס. לא לבעלי קיבה חלשה!

"אמא," הוא מעיר אותי.
לא שמתי לב שהוא בכלל יצא מהמיטה. בימים האחרונים הוא כל הזמן משחק עם הרכבת שהבאנו. אחרי פעמיים הוא הפסיק להפעיל אותה, ועבר לשחק איתה ידנית, מסיע את הקרונות על הפסים ומדבר עבורם.
"מה, חמודי?"
העיניים שלי עדיין עצומות, המוח עדיין עטוף בקורי שינה. בגלל זה עוברות כמה דקות עד שאני מבינה מה הוא אומר לי.
"הזחל הלבן שאני אוהב נכנס מתחת לפסים, ועכשיו תמיס (שם שהוא המציא לאחד הקטרים במשחק) לא מצליח להרים אותו."
יש לנו בבית קצת דגי כסף. ברק קורא להם - "הזחלים שאני אוהב". אבל הם כסופים.
אני מתעוררת. או שהבן שלי נעשה עיוור צבעים, או שאחד הסיוטים שלי עבר מהחלומות למציאות.
הוא לא עוור צבעים.
היה חם, והיו משמשים בפח האשפה, ועכשיו זחלי זבובים לבנים יוצאים מהפח.
ממש עכשיו, מול העיניים שלי.

והילד החמוד, לא יודע שאמא שלו מבועתת מזחלים לבנים. ג'וקים זה בסדר, עכבישים לא מפריעים לי, אבל זחלים לבנים....
הוא שיחק עם שלושה זחלים שהגיעו עד למסילה שלו. הקטרים הרימו אותם, הסיעו אותם, גלגלו אותם, והוא שיחק בשקט עד שאחד הזחלים נפל מתחת למסילה והגיבור נזקק לעזרתי.
אני בולעת את הקבס, ומתגברת על הדחף הראשוני לרסס את הבית ב K 1000.
"חמודי, אני לא רוצה שתשחק עם הזחלים."
הוא מתחיל למחות, אבל אז המוח שלי מתעורר סוף סוף.
"רוצה לשים אותם בקופסא ולראות מה יבקע מהם?"
"פרפרים!" הוא מציע, ואני מביאה צנצנת קפה ריקה ונותנת לו להכניס את שלושת התועבות לתוכה.
כאשר הוא לא מסתכל, אני דורכת על עוד כמה זחלים שמצאו את דרכם מחוץ לפח, סוגרת את השקית במהירות ורצה לחדר האשפה, הגיבור משתרך מאחורי, לא מבין מה הדחיפות.
עולים חזרה הביתה.
אני מציפה את פח באקונומיקה. רעיל ככל הניתן, להרוג את שאריות הריח הרקוב.
הגיבור מוצא מקום לאכסן את הצנצנת עם האיכסה - בחוץ, על המעקה. גבוה ככל הניתן, כדי שיהיה להם קל לעוף אחרי שהם יהפכו לפרפרים.
מצוין, אני לא חושבת שהייתי יכולה לעמוד בזה אם הוא היה מבקש להניח את הצנצנת בתוך הבית.
הבוקר הוא התעורר, ודבר ראשון רץ למרפסת לראות האם הם התגלמו כבר.
הם מכווצים ולא זזים, אבל אני לא מתכוונת לפתוח את הצנצנת ולבדוק האם יש שם קורים קטנים או שהם מתו.
מצד שני - הוא מאושר, וכל עוד אני חושבת על זה בתור פרויקט חינוך ביתי, הקבס לא מתעורר שנית.

יום ראשון - החלק נטול האיכסה.

כאשר הורדנו את הזבל מצאנו למטה את שני הגננים שלנו.
"איפה היית?" הם מחייכים אליו, "לא היה כאן אף אחד שיתן לנו הוראות."
הגיבור נעמד, ידיו על מותניו, וצופה בהם, עוזר להם לאסוף את הדשא הקצוץ, ומסרב לעלות איתי הביתה.
אני שואלת האם יפריע להם להשאר איתו בזמן שאני אכין לנו סנדביצ'ים.
הם מאושרים, מבטיחים לשמור עליו, והוא בכלל לא שם לב אלי. אני רק מטרד.
כאשר אני יורדת שוב - הוא באמצע העבודה, מיוזע כמוהם, מאושר כמוהם.
הם מסיימים ואנחנו מתיישבים במרכז הדשא הקצוץ ואוכלים פיתה עם חומוס. אני מסיימת ראשונה ומבקשת מהגיבור לטפס לעגלה כדי שנוכל לצאת לדואר (הוא החליט שזה רחוק לו מדי, ואני הסכמתי שניסע בעגלה במקום ללכת ברגל).
בדואר יש תור ארוך מדי לטעמי, ואנחנו ממשיכים לחנות תינוקות לבדוק מחירים של בוסטרים. התינוק שלי כבר לא תינוק בכלל.
מוציאים כסף - התפקיד שלו הוא להכניס את כרטיס הכספומט למקומו ולאחר מכן להוציא את הפתקית ולזרוק אותה לאשפתון.
עדיין יש תור בדואר.
והוא צמא.
אני דוחפת את המחשבות על המינוס לירכתי מוחי, ואנחנו מתיישבים בבית קפה. מיץ תפוזים טרי בשבילו, קפה קר בשבילי.
מדברים. עדיין מדהים אותי כמה הוא מבין, כמה השיחות ביננו הפכו למענינות בחודשים האחרונים.
מתחבקים.
הוא מזמין אוכל - קורנפלקס של אמא, ואני מתרגמת למלצרית שמדובר בגרנולה ויוגורט.
הגיבור צריך פיפי. "אמא, אל תקומי!" הוא עוצר אותי ביד מורמת, "אני יכול להסתדר לבד."
אני הולכת אחריו, רק כדי לכוון אותו לשירותים. הוא נכנס לשם לבד, אבל עוזב את הדלת מהר מדי, וחובט את האצבע הגדולה בתחתית הדלת. הוא מדמם ובוכה, ואני סופגת את הדם, רואה שהפצע קטן, ומשכנעת אותו לשטוף את הרגל.
המלצרית מביאה לנו פלסטר גדול, ושואלת, כדרכם של מבוגרים, האם הדלת הכאיבה לו, ואם הוא רוצה שהיא תרביץ לדלת.
הגיבור זוקף את גבותיו הבהירות, "למה להרביץ לדלת?"
המושג של עונש פיזי לא קיים אצלו, ואני טופחת לעצמי על האגו בשקט, מרוצה מהבן שלי שמלמד אנשים מבוגרים ממנו על התנהגות הולמת.

אבא מתקשר, להגיד שהוא עייף, ובדרך הביתה.
אנחנו הולכים לדואר, משלמים את האגרה למשרד הבריאות וממהרים הביתה. הגיבור מבקש לטפס על אחד המתקנים בגן השעשועים בדרך, אבל הוא חם למגע. אני מסבירה שאחרי שהשמש תרד מעט הצעצועים יתקררו, ויהיה נעים יותר.

מגיעים הביתה, מצטרפים לאבא במיטה.

אחרי הצהריים הגברים נוסעים לשטוף את האוטו ואני יוצאת להסתכל על התינוקת.
הם חוזרים באוטו מלוכלך וברק נושך את שפתו במושב האחורי. המברשות שוב היו סגורות.
הבכי יתפרץ שעתיים מאוחר יותר, כאשר העייפות תכריע אותו.
בבית הוא משחק עוד קצת עם הרכבת החדשה, עוזר לי להכין סלק לארוחת ערב (שיהיה מוכן רק אחרי חצות...), ולבסוף הולך לישון.

זה לא היה יום עמוס, אבל נעים, וטוב לצאת מהבית, אפילו אם הטריגר מפוקפק משהו....

הכי אני אוהבת לקרוא את ימי הסידורים שלכם- הדואר, הבנק והכי את הבתי קפה happy .
(אם היית רואה איפה אני גרה היית מבינה למה happy )
(באם-אמא של החורים, אם זה לא היה ברור).
לי נורא מוזר לכתוב את ימי הסידורים האלה. כי אנחנו לא "עושים" שום דבר. סתם הולכים לדואר ומבזבזים כסף...
אז - תודה על העידוד hug
גם אני אוהבת את ימי הסידורים שלכם. ואני כל הזמן מנסה לדמיין איפה ישבתם, וחושבת שלעצמי שאני בטח לא מעודכנת באיפה שאתם גרים, כי הבתי קפה שאני מכירה די רחוקים מה"מתחם"...

תגידי - ילדה בת 3 וחצי שגרה בצפון באה לישון אצלכם? איזה אומץ! אצלנו מעבר לכביש הן (חברות הכי טובות) לא הצליחו עדיין ללכת על זה עד הסוף, תמיד ב 10 בלילה זה נגמר כשמישהי רוצה לחזור הביתה (נוסה פעמיים בערך, והן כמעט בנות 5). היא ישנה בינתיים רק אצל סבתא..

לא. הקפצנו אותה אל סבתא שלה, שגרה ברחוב שבו שכרנו דירה לפני שקנינו את הבית שלנו (ושבה גם התאהבנו בהוד השרון והחלטנו להשאר כאן).

אנחנו לא גרים במתחם! אנחנו גרים ליד המתחם. לא אותו דבר בכלל.

ובתי הקפה שלנו (פרסומת חינם למקומות שאוהבים ילדים) - "ארנו" בחנקין, שהפעם הגיבור לא רצה ללכת לשם "כי הגלידה כל הזמן נוזלת לי על היד", ומה שהיה פעם "טורונטו" ליד כיכר מגדיאל, ועכשיו קוראים לו "אצל זהבה" או משהו דומה.

ועכשיו קוראים לו "אצל זהבה" או משהו דומה.

קפה זהבה, גם אנחנו גילינו אותו לאחרונה.. עכשיו יש לי לוקיישן לדמיין happy

יום שלישי

קמים.
אוכלים.
"אמא, מה נעשה היום?"
"נסע ללשכת הבריאות."
"ומה נעשה ב..." מנסה את האותיות עד שהמילים נוצרות היטב, ורק אז משחרר אותן אלי, "לשכת הבריאות?"
"אמא תקבל רשיון היות רופאה.
"אני לא רוצה שתהיי רופאה! אם תהיי רופאה תצאי לעבוד, ואני רוצה שתשארי בבית איתי!"

אבל נסענו בכל זאת, וחיכינו בתור שעה, והגיבור שלי העסיק את עצמו מבלי לבכות שמשעמם לו. הוא ספר את הדלתות, ובדק את מספרי החדרים, ומילא מים בכוסות פלסטיק קטנות, ודיבר איתי קצת, והתחבק איתי הרבה, ובסוף הגיע תורנו.
קיבלתי את הרשיון שלי, נייר צהוב עם חתימה ותאריך. אני לא יכולה יותר להתנער מאחריות. כל עצה רפואית עכשיו מלווה בחותמת רשמית של משרד הבריאות שמצהירה, הנה כי כן, אני רופאה.

חוזרים לאוטו. על הכביש מונחות ערימות עפר וחצץ, צינורות ריקים מחכים בשמש.
אני מוצאת שלט שמסביר שעוד מעט יחלו עבודות לתיקון צינור המים ברחוב. ברק תוהה איך יפתחו את הכביש כדי להניח את הצינורות החדשים, ושנינו מעלים רעיונות - אולי עם טרקטור? אולי עם דחפור?
הוא רוצה להשאר עד שהפועלים יגיעו, ואז לעזור הם. הוא מתגעגע לטרקטורים שעבדו מתחת לבית שלנו. אני מבטיחה לו שאחפש עבורו אתר בניה חדש קרוב יותר לביתנו.

נוסעים לסבתא שלי.
אוכלים שם צהריים. המאכל האהוב על הקטן - קוסקוס. סבתי ההונגריה מבשלת לנין הישראלי שלה קוסקוס במטבח.
אני אוכלת אוכל הונגרי עמוס בפפריקה ושמן.
טעים לי, טעים לברק, טעים לתינוקת.
אחרי הואכל הוא יוצא עם סבא רבא לקנות לו מתנה, והם חוזרים עם טרקטור חדש.
הטרקטור שהגיבור הביא איתו מתחבר במהירות עם הטרקטור החדש, ולאחר היכרות הכרחית הם יוצאים לחפור ביחד בעציצים של סבתא שלי.
המבוגרים וזו שעוד לא נולדה יושבים בפינת האוכל ומדברים, מדי פעם צוחקים משיחת הטרקטורים.

מאוחר.
חוזרים הביתה, לישון צהריים.
הוא נרדם עלי בזמן שאני גולשת באינטרנט, ומתעורר אחרי שעה וחצי, כאשר אבא כבר בבית.

אנחנו יורדים לשטוף את האוטו - פעילות אחר צהריים מתאימה ליום חמים. מטלית ורודה לי, מטלית צהובה לו, ממלאים את הדלי במים, ומנגבים את האבק, עד שהאפור נעלם והכחול מופיע שוב.
מסיימים עם התזת חומר להברקת שמשות. זה לא הכרחי, אבל הגיבור אוהב לעשות את זה, ולי זה לא מפריע.
הוא שופך את המים המאובקים על אבני החניה, ועוקב אחריהם עד שהם נספגים בין המרצפות.
עולים למעלה.
שוטפים ידיים.
אבא וילד אוכלים ארוחת ערב, מצחצחים שיניים וקוראים לי להתכרבל לפני השינה.
הוא נרדם, ואני חוזרת אל הסלון, להתכרבל עם בעלי.

וכולם ביחד...:
מזלטוב מזלטובמזל טוב!!!!
גאה בך בטירוף! כל הכבוד!
ותגידי, עכשיו כשזה כבר רשמי... אולי את יכולה לעזור לי?
יש לי בעיה עם אוסמורגולציה באדנוהיפופיזה...נראה לי שהפרשת הGH ו PRL לא משהו וזה משפיע לי על וויסות המלחים...
אולי זאת בעיה בגלוקוקורטיקואידים? את חושבת שיש אצלי משהו לא תקין במחזור הצירקאדי? יש מצב שבכלל מדובר באקרומגליה, שמעתי שזה יכול לקרות אם יש גידול במדולה אובלנגטה...תעזרי לי בבקשה.
ואם את כבר פה, תני איזה מרשם לריטלין.
וסרוקסט.
וציפרלקס, שיהיה את יודעת.
וכולם ביחד...:
מזלטוב מזלטובמזל טוב!!!!

hug
אתן גנובות.
שתיכן hug
hilarious
את כבר קיבלת ממני את המזל טוב!!!! רוצה עוד אחד? hug
מזל טוב, יקירתי! איזה יופי.
תענוג לקרוא אותך, כתמיד.
יום חמישי

שני הומלסים, אמא מניקה, ילדה בוכה בזרועות סבתה, נשים מבוגרות יושבות על ספסל ומדברות בשפה אירופאית זרה.
תל אביב.

יצאנו בשש בערב מהבית, והגענו לבית אריאלה מספיק מוקדם בשביל לחקור את כל הכוכים והמדרגות. הייתי אמורה ללכת אל "כנס בדיון"‏http://bidyon.sf-f.org.il/‏ עם הבנזוג, אבל היתה לו עבודה לסיים, ושני זוגות ההורים היו עמוסים, ובסופו של דבר החלטתי שילדים הם *לא* מעמסה, ולכן מי שלווה אותי לכנס מדע בדיוני ופנטזיה הוא הפעוט.

היה נפלא.

כאשר מביאים ילדים למקום "של מבוגרים" יש תמיד רק שתי תגובות - אלו שמעקמים את האף וממלמלים מתחת לשפם, ואלו שמחייכים, והאור הנוגה מהילד נוגע בהם גם.
זה היה קהל מהסוג השני.
עורכי עיתונים, מתרגמים וסתם חברים דיברו עם הגיבור, התעניינו בטרקטורים שלו, שאלו לשמו, וחייכו אלי.
כל כך הרבה חיוכים.
בשלב כלשהו, בזמן אחת ההרצאות, הטרקטורים של הגיבור נסעו מהר והקימו רעש. כל העיניים הופנו אלינו, וביקשתי ממנו לשמור על השקט. הוא הסביר לי, ברצינות הראויה, שהטרקטורים שלו לא יכולים לסוע לאט. "הם טרקטורים, אמא, הם חייבים לסוע מהר!" הוא אמר בקול רם, ההדים נשפכים מהקירות המצופים של האולם הקטן.
אף אחד לא מחה.
להפך - היו עוד כמה חיוכים שצצו. חברי הפאנל עברו להשתמש במיקרופון, והעיניים הופנו חזרה אל הבמה.

מאוחר יותר, בזמן מחיאות הכפיים, הוא נופף אל הפאנליסטים, וקיבל נפנוף חזרה מאורח הכבוד, אדם מבוגר שלרוב נראה לי מעט מתנשא.
טעיתי בו.
טעיתי בכולם, למעשה, ובעיקר בבן שלי.
הוא התנהג באופן בוגר, הרבה מעבר לגילו.
אני לא יודעת האם זה מכיוון שהוא בבית, או בגלל האופי שלו. אבל היה לי כל כך כיף שהתחלתי לחשוב על להביא אותו לכנסים שלנו, להתערות בקהילה בגיל שלו.

הי - כבר הקראתי לו את הפרק הראשון של "האריה, המכשפה וארון הבגדים". עכשיו רק צריך לעבור על סדרת המוסד של אסימוב, וההשכלה שלו תהיה מספיק רחבה, לא?

שישבת

קמים מאוחר.
אוכלים ארוחת בוצוריים בבית קפה.
חוזרים הביתה.
הולכים לישון.
קמים.
אורזים.

נוסעים.
נוסעים.
נוסעים.
עוברים את תל אביב, את רמלה, את גדרה.
נוסעים.
עוברים את באר שבע, את ירוחם, את רהט.
נוסעים.
מחליפים דיסק, ואז עוד אחד.
נוסעים.
השמש שוקעת מימיננו, והפעוט מציין שכבר אין עצים, רק גבעות חול.
בתי העיר הלבנים מתחלפים בפחונים, עזים וגמלים. ארץ ישראל נעשית עתיקה ככל שאנחנו מדרימים.
חוצים את מכתש רמון.
מאתרים את הפניה ימינה, רגע לפני שהשמיים משחירים לגמרי.

מכוניות גודשות את הואדי הקטן, אבל מקום אחד מתאים לנו בדיוק.
הבנזוג ואחיו פורקים את האוהל ושקי השינה בזמן שאני מחליפה את הסנדלים בנעליים הגבוהות, נפרדת ממראה כפות הרגליים שלי ללילה שלם.
דׂודׂו (קיצור שמו של הגיס) והפעוט יוצאים לרוץ על גבעת חול, פנסים מהבהבים באדום מסמנים לנו את המצאם.
אחד הפנסים נעלם וצץ שוב. רק אחרי שהגיבור יחזור אלי אני אגלה שישבנו מלא בחול, וכך אדע שהוא נפל.
אני מסדרת את פינת החמד שלנו, מניחה את התרמוסים על הצידנית, מארגנת את השמיכות, מכניסה את שקי השינה לאוהל. הילד ואביו יוצאים לנפח את המזרון, וכאשר הם חוזרים, אנחנו מניחים אותו על המחצלת, משתרעים על הגב, וצופים בשמיים.
מישהו הדליק את כל הכוכבים עבורנו, שביל החלב נמתח בין האופקים, וכולנו נאנחים.

אחרי מנוחה וענבים אני יוצאת לתור בין הטלסקופים. מדי פעם הגיבור מצטרף אלי, אבל לרוב הוא מעדיף לחבוט במקל באדמה במקום להסתכל על גלקסיות מרוחקות וצבירים כדוריים. הוא מזהה את נוגה ואת צדק, ויודע להסביר שבשבוע הבא השמש תהפוך לענק אדום.
ידע אסטרונומי כמעט מלא (פרט לבלבול הזמנים הצפוי בגיל שלוש וחצי).
ארוחת הערב הלילה היא פיתה עם נקניק ומעט חסה בתור מנת ירקות.
הגיבור מניח את המקל שלו ומתכרבל איתי מתחת לשמיכה. הוא לא נרדם, אלא חוזר להשתולל עם הדוד בין האוהלים, מתרוצץ עם פנס אופניים מהבהב.
שעות מאוחר יותר, אחרי שקית דוריטוס ואפרסק, הוא יכריז שהוא מספיק עייף, ויכנס איתי לאוהל, להרדם בין שני שקי שינה.

אני מתעוררת שוב, יוצאת לעשות סיבוב שמיים אחרון, מבקשת בנימוס מבעלי הטלסקופים הגדולים להסתכל אל ערפיליות שלא נראות בטלסקופ שלנו. מבטיחה לעצמי שביום ההולדת הקרוב אני אפתיע את בנזוגי בעדשה חדשה, ויודעת ששוב, כמו בשנה שעברה, המתנה תיפסל בשל חסר תקציב משפחתי.

בנזוגי מוציא את הגיבור לזרועותי ומכניס את המזרון לאוהל. משאירים את הדוד הנפלא בחוץ ונכנסים להתחמם ביחד.
נרדמים חצי מחובקים מתחת לשני שקי השינה.

מתעוררים לפני השמש. השמיים כחולים, אבל אין ציפורים.
שקט מדברי צלול.

"מה נעשה היום?" הגיבור שואל, לא מודע לשעה.
"ניסע הביתה," אני עונה, והוא מסכים, רצוץ משינה של שש שעות בלבד.

נוסעים.
חולפים על פני רהט, באר שבע, תל אביב.
מחליפים את הגבעות החוליות בהרי בניינים ערומים בשורות, בינהם עצי פרי מלאכותיים.

אני מתכרבלת עם הגיבור במיטת הורי, והוא נרדם אחרי עשר דקות של התהפכויות.
גם אני.
צלצול הטלפון אחרי שעה מעיר אותי, מחזיר אותי הביתה, אל בנזוגי הממתין.

מסיימים סוף שבוע הפוך, שבו הלילה הוא היום והיום הוא הלילה.

מקסים!!!! איזה יופי.
אני לא כועסת שלא עצרתם אצלנו בבאר שבע רק בגלל שהיינו בסופ"ש במרכז. פעם הבאה - דיר בלאק! blink
יום רביעי

אחרי שלושה ימי פיג'מה רצופים החלטתי שכאבים זו סבה לנוח, אבל לא להתחרדן.
דוד ג' הגיע להושיע אותי, ויצאנו ביחד (אחרי ההשתוללות המסורתית כאשר הוא מגיע לביקור) לבית הקפה הקרוב.
בלי תירוץ של סידורים, רק מזומן בארנק וגיבור על הכתפיים של הדוד.
השמש חמה מדי, והנעליים שלי לא מספיק נוחות, אבל הגענו, והזמנו, וישבנו בבוקר קיצי בבית קפה בעירנו הנאווה, והרגשתי טוב.
לא בגלל בזבוז הכסף, אלא בגלל האפשרות שלבת עם הילד שלי במקום ציבורי בלי צורך "להשתלט" עליו, או "לאכוף עליו משמעת".
פעמיים הוא השתולל מדי, וגם אז הספיקה רק נזיפה מהירה, עם "מבט האמא" שלי.
נו, אתן מכירות את המבט. זה שמקבלים ביציאה מחדר לידה, ביחד עם הבטן המשתפלת ושלושת משפטי ה"לעולם לא אגיד אותם לילדים שלי".

"כבד לך?" אחי שאל אותי בשלב כלשהו, ולקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון.
כן, אני הולכת כמו ברווזה, אבל לא ממש כבד לי, עדיין לא. אני זוכרת את הכבדות של סוף ההריון, ועדיין רחוקה משם.

כלב עבר לידנו, עם חרוט פלסטיק על הצוואר, והגיבור שאל למה יש לו קופסא על הראש.
הסברתי שהחרוט מונע ממנו לגרד את הפנים, והגיבור שאל מתי גם הוא יקבל קופסא כזאת, כדי שגם הוא לא יגרד את הפנים שלו.

אחרי האוכל ביקרנו בחנות צעצועים, זאת שרק מסתכלים בה על הצעצועים אבל לא קונים שום דבר.
הגיבור ואחי עברו בין כל כלי המוזיקה, וניגנו על כל אחד מהם. הגיבור שלי הקיש על קסילופון ושר לפי המנגינה שהוא הקיש.
נדהמתי - לא דעתי שהוא מסוגל לחקות מנגינה. עד היום הוא בעיקר שר בטון אחיד את השירים שהוא מכיר. כנראה שכאשר יש לו שליטה על המוזיקה הוא מפנים אותה טוב יותר.

חזרנו הביתה, דביקים מגלידה וחוויות.
אחי עלה לשתות קפה, והגיבור סחט ממנו עוד משחק ועוד אחד, ועוד "אחרון ודי", עד שאחי הסתכל על השעון, ונפרדנו.

נכנסנו למיטה, והגיבור נרדם, מריח מזיעת ילדים ושמש.

בערב אפינו עוגיות, "אמא, בואי נעמיד פנים שאנחנו טבחים!" הוא מחייך אלי בזמן שאני מפעילה את המיקסר.
"בסדר."
הוא מסתובב אל אבא שרואה חדשות, "אבא, תראה, אנחנו טבחים!"

כל כך קל לגרום לו לאושר.

ארוחת ערב היתה, כמובן, העוגיות שהכנו.
אני אומרת לעצמי שיש בפנים קמח מלא וסוכר חום, וזה בריא יותר משאריות הפיצה מאתמול.

הוא הולך לישון עם בובת הכלבה הענקית שלו. לפני שהוא נדם הוא מבקש שמחר נלך לבקר במשפחתון הישן שלו ונביא להם את העוגיות שאפינו.

נראה.

זה בטח יהיה פוסט נפלא (what else is new?) happy
בבקשה, מקווה שלא תתאכזבי happy
יום חמישי

הגיבור מעיר אותי בקריאות, "אמא, הולכים לתת עוגיות לתינוקות, נכון?"
נכון.
אבל הוא אכל את כל צלחת העוגיות לארוחת הבוקר, והשאיר שלוש. לפי הספירה שלו זה מספיק.
לפי הספירה שלי, במשפחתון של חמישה ילדים + גננת + אמא אחת מורעבת - צריך להכין עוד.
אני משמנת את התבנית ומסיימת ליצור גבעות תבליל בתוכה.
הגיבור כבר עם סנדלים, נתלה על ידית הדלת, בוכה מהתרגשות בלתי פרוקה.
כאשר אני מעבירה את העוגיות לקופסא הוא מוצא בקבוק קולה ריק וממלא אותו במים, לוקח את כוס הפלסטיק שלו ומכניס את שניהם לתיק.
"אמא, סידרתי הכל!" הוא מודיע, "בואי נצא."
אנחנו יוצאים.
חם בחוץ, והוא נע בין הצורך לרוץ לבין הלחות החונקת.
בדרך עוצרים להתנדנד, ולשתות מברזיה, ולהסתכל על שיירת נמלים.
"אמא, אני אתחלק בעוגיות עם כל התינוקות. אני מאד נדיב, נכון?"
אני מאשרת שהוא אכן נדיב, והוא ממשיך לתכנן איך הוא יחלק את העוגיות.
חם לי מכדי לחשוב מה יקרה אם הדברים לא יתאימו לתוכנית המגובשת שלו.

מגיעים, ומתקבלים בצהלות שמחה.
הוא פותח את הקופסא, והגננת מבקשת מכל הילדים לשבת על השטיח.
הגיבור שלי עובר בין הילדים, בוחר עוגיה אחת לכל ילד, ומגיש בהדרת כבוד. לבסוף הוא מחזיר לי את הקופסא ומתיישב בעצמו, גבוה בין הפעוטות, מלחך את העוגיה שלו.
חצי שעה מאוחר יותר אני כבר הצטננתי מספיק, ורוצה להתחיל לחזור הביתה.
הוא לא .
יש צעצועים סביבו, מכוניות, ונדמה לי שכיף לו להיות "הילד הגדול", זה שמשליט סדר. הוא מארגן את הילדים בשקט, כמו אבא שלו. מדגים להם מה הוא רוצה, והם מסתדרים לפי הרצון שלו, מבלי שהוא יצטרך להרים את קולו או להסביר. חמישה ילדים נושאים אליו את מבטם, והוא במרכז.

הזמן עובר, ארוחת צהריים מגיעה, והוא מתיישב בין הילדים האחרים בטבעיות, אוחז בכפית, ממתין לאוכל "שלו."
אני נבוכה - לא הבאנו אוכל.
"זה בסדר," הגננת מרגיעה אותי, "נסתדר."
מסתדרים.
הגננת עוברת בין הילדים, עוזרת לאלה שעדיין לא מסתדרים עם הכפית, ותוך כדי מאכילה גם הבן שלי.
הוא מתחיל לצחוק, וכאשר היא מבינה מה עשתה גם היא צוחקת.

אני מתקשרת לחמי ולחמותי. זו הדרך היחידה לשכנע אותו לצאת מהמשפחתון - להחליף אטרקציה אחת באחרת.
מגיעים אליהם.
עכשיו אנחנו אוכלים. שניצל, תירס, סלט.
מתפתחת שיחה על גלידות. אני אומרת שאם כבר לאכול גלידה אז עדיף בן וג'ריס, שיש בהם רכיבים אמיתיים ולא דברים "בטעם" או"בריח" של מציאות.
הסבים לא מסכימים איתי.
נואשתי מלשכנע אותם. פעם בשבוע הם מאביסים את הבן שלי בתחליפי אוכל, אבל לפחות בשאר השבוע הוא אוכל בבית.
הגיבור אוכל רק שני קלחי תירס ויורד מהכסא. אני משקיטה את הפולניה הקטנה שבתוכי. אם הוא יהיה רעב הוא יאכל אחר כך.
כמובן שהפולניה צודקת, ואני טועה.

ישנים צהריים שם.
מתעוררים.
הפעוט מתעורר רעב.
הסבים מציעים לו גלידה.
אני מציעה שניצל.
מעניין במה הוא בחר (רמז - לא בשניצל).
הגיבור יורד לשחק בארגז החול עם סבא וסבתא, ואני נשארת בבית. בהתחלה חשבתי לרדת איתם, אבל התינוקת מעדיפה שאנוח. היא לוחצת בתוכי עד שאני נשכבת על הספה.
הם חוזרים, הפעוט שלי שוב רעב, רגליו מלאות חול, עיניו בוהקות מאושר.
לפני שאני מספיקה להציע לו שניצל או סלט, סבתא פותחת אריזת תפוצ'יפס.
ועוגיה אחת מאלו שאנחנו אפינו.
לפחות העוגיה מקמח מלא.

הוא מתיישב מול הטלויזיה, ורואה סרט של דיסני.
אני לא מכירה את הסרט, חוקרת את הסבים מה יש שם.
"תפסיקי להגן עליו." חמי מלגלג, "את רוצה שהוא יראה רק סרטי בנות?"
כן.
אני לא חושבת שילד בן שלוש וחצי צריך לראות סרטים עם קרבות, שדים ופיראטים (פיטר פן, אלאדין וכו').
"יש לו סיוטים." אני אומרת.
"אז מה?"
אני זאת שקמה אליו בלילה כאשר הוא מתעורר מחלום רע!
אבל אני מרככת את הטון, משנה קצת את המילים.
זה לא יעזור ממילא, ועדיף לי שיספרו לי מה הם עושים איתו מאשר שתחילו להסתיר ממני דברים 'כי אני לא מרשה'.

לקינוח הילד מבקש פלפל אדום. הוא אוחז בפלפל עד שאנחנו חוזרים הביתה, ואז אוכל אותו בזהירות, כאילו מדובר במעדן נדיר.
אבא חוזר מהעבודה עם מעדן גבינת סקי.
כן, מחלב פרה מפוסטר. אבל לפחות ללא צבעי מאכל, ויחסית עם מעט חומרים משמרים, וללא מלח. זה הממתק היחיד שיש לנו בבית בשבילו, ובתור ארוחת ערב מאולתרת בסוף יום ארוך זה מספיק טוב.
למה אני מצטדקת?
כי יש בתוכי קול שאומר שיכולתי למנוע את הזבל שנכנס אליו לגוף היום.
וגם קול אחר שאומר שלפחות זה תפוצ'יפס ולא במבה.

מקלחת, למיטה, לישון.

הוא נהנה היום.
וזה מה שחשוב.

ובקריאה חוזרת אני מבינה שאני מייחסת יותר מדי חשיבות לחלקים המרגיזים, ולא מפנה מספיק מקום לשעות המהנות שעברו עלינו במשפחתון. על ההתענינות הכנה בשלומי, על החיבוקים נטולי האנוכיות שהוא קיבל מילדי המשפחתון, על ההנאה הצרופה בלהסתכל עליו מדגים לשאר הילדים איך צריך לשחק במשחק מסובך.
על הבעת הפליאה בפניו כאשר הגננת הקריאה סיפור פשוט לילדים.
על האושר שלו, שהדביק גם אותי, כאשר הוא "מכר" לי צעצועים, וצחק כשהצעצועים בידי ניסו להתנגד למכירה.

רוצה לתקן - היה יום נפלא.

זה כל כך חשוב ששמת לב לזה...
משהו שלמדתי באמת רק בזמן האחרון, והקרדיט מגיע למיסטר נו-גיימס:
כל יום אנחנו מדברים בטלפון בערב, הוא חוזר מהעבודה ואני מהלימודים, ושנינו מחליפים מידע על היום שהיה.
לפני שבועיים בערך היה לי יום סופר מרגיז: בוחן שלא הלך משהו, רכבת שפוספסה ועוד כהנה וכהנה מנעמים של אנרגיות שליליות.
בערב כמובן סיפרתי לו כמה התעצבנתי ואיך היקום נגדי... אז אחרי שסיימתי לפרוק, הבחור דורש: "טוב בסדר, אבל מה כן היה מגניב היום?"
ואז חשבתי קצת, ופתאום נזכרתי שחברה שלי הביאה לי עוגייה, והבנתי את כל מה שלמרצה לסטטיסטיקה היה לאמר על מבחן כי בריבוע, ושסיימתי איזה תרגיל שהייתי צריכה להגיש... בעצם היה יום פרודקטיבי ממש!
ומאז, כל "סיכום יום" שלי מתחיל במה היה לי כיף היום, ואז אני כבר שוכחת את הדברים שעיצבנו.
הבנתי שלפני זה הייתי מעדיפה להתרכז ב"איך אלוהים מעדיף להיות נגדי", וגם אחרי שהגעתי הביתה ונרגעתי, שחזור המאורעות הלא-נחמדים רק גרם לכל הרגשות הרעים לעלות שוב, במקום לחשוב על מה כן הצלחתי לעשות היום, ומה היה דווקא כן נחמד.
זה קצת דבילי, אבל באמת בסופו של דבר מה שנשאר איתנו מכל יום זה מה שאנחנו מעדיפים לזכור ממנו... וזה לקח ממש נחמד וחשוב.
טפו עליכן וחמסה חמסה גם, איזה אחיות חמודות אתן.
שיהיו לכן המון ימים מגניבים עם סיכומים טובים.
חכמת ברק -

הייתי בשירותים, עוסקת בעיניני, והגיבור הוציא חמישה גלילי נייר טואלט מלאים ובנה מהם מגדל, מעסיק את עצמו במקביל.
הורדתי גליל אחד, והוא ספר שנשארו רק ארבע, אחר כך עוד אחד, והוא ספר שוב ונשארו רק שלושה.
כך המשכנו, חיבור וחיסור בסיסי.
בערב אבא בא וסיפרתי לו ששיחקנו בחשבון עם נייא טואלט.

יופי, חווית חינוך ביתי.

היום התיישבתי לי שוב בשירותים, והגיבור כרע מולי על השטיח ואמר, "אמא, בואי שוב *נתחשב* בגלילי נייר טואלט."
אז התחשבנו בהם happy

למה אני מצטדקת?
כי יש בתוכי קול שאומר שיכולתי למנוע את הזבל שנכנס אליו לגוף היום.

הזדהות עמוקה.
אמא, בואי שוב נתחשב בגלילי נייר טואלט." hilarious

יום ראשון

בבוקר הגיבור מתארח במשפחתון הישן, ואנחנו מקבלים קצת זמן זוגי לעצמנו.
עשינו קניות, אכלנו שטויות, ראינו סרטי אימה בעשר בבוקר.
בצהריים בנזוגי אמור לסוע לאוניברסיטה, ואני אמורה לקחת את הגיבור ולהשכיב אותו לישון.
מחליפים מבטים.
צוחקים.
ממתי אנחנו זוג רגיל, שעושה רק דברים מקובלים?
אוספים את הפעוט מהמשפחתון ונוסעים ביחד לאוניברסיטת תל אביב. נפרדים מאבא, והולכים לקפיטריה לאכול ארטיק.
הגיבור בוחר קרטיב מלון, ואני אוכלת כיף כף. הוא נוזלי כמעט כמו הקרטיב של הפעוט, אבל מתקתק וגורם לתינוקת לקפץ.
יוצאים החוצה.
יש מרחבי דשא מסביב, שנועדו לגיבורים קטנים הזקוקים למקום ריצה.
אני התפוחה מדדה אחרי הילד המתרוצץ. הוא נעצר ליד אנטרדה לזכר בוגרי האוניברסיטה. מבקש רשות, ומקבל, לרדת במדגות עד לקיר עם השמות.
"מה כתוב כאן אמא?"
"אלו השמות של כל החיילים שמתו שלמדו כאן."
הוא לא מבקש הסברים. בשבועות האחרונים הוא מדבר הרבה על מלחמה, חיילים ומוות.

ממשיכים.
הולכים לשירותים.
אוכלים שוב.
הקופאית משוחחת עם הילד. כמו כל אשה צעירה היא מבקשת ממני רשות לתת לו שוקולד. נחמד לי שהיא מבקשת רשות ולא דוחפת לו את הממתק כמו נשים מבוגרות יותר.
אני מסרבת, והגיבור מחזק אותי - "אמא לא מרשה לי לאכול שוקולד", הוא מסביר לה.
יוצאים החוצה.
יש בריכה קטנה, כסאות פלסטיק, ושמש.
הרבה שמש.
הוא מזיע, אבל מתעקש לטפס על הסלעים שמקיפים את הבריכה, עד שהוא מחליק, נופל, ובכי שנת הצהריים מפרץ סוף סוף.
אני מחזיקה אותו, מנחמת, והוא חוזר להתרוצץ בשמש.
לא הבאתי כובע, ואין לי קרם הגנה.
לא נורא, רק חצי שעה בשמש צהריים.

אני מכינה לו מטוס מנייר קטן, שמתרסק אל הבריכה.
הגיבור מנסה לדלות את המטוס, אבל נופל שוב ומוותר.
אני מוצאיה את המטוס, מניחה אותו על השולחן ומציעה לגיבור לשבת עלי.
"אמא, הבאת את המוצצי?" תקווה בקולו.
אני מנידה בראשי, והוא משפיל את מבטו, גופו אומלל.
"אני יודע!" הוא קורא לפתע, "אולי נתנדנד כאן?"
ליד הבריכה ספסל נדנדה עם צלון.
אנחנו מתיישבים על הספסל, ומתחילים להתנדנד.
אושר אין קץ, רכות.

אבא מסיים את הקורס שלו ומצטרף אלינו, וקצת אחריו חברה טובה.
הגיבור מפנה לכולם מקום על הספסל, אבל אנחנו מחליטים לחזור לדשא המוצל. הוא זועם, וצועק, אבל אבא מרים אותו על הידיים ומדבר איתו, והפעוט מתרצה.
כאשר אנחנו מוצאים נקודת צל חברתי ואני קורסות על הדשא, והגיבור ואביו יוצאים לטפס על פסלים ולרוץ.
מאוחר יותר אנחנו מתחלפים - ברק הולך איתי לקנות יוגורט ומיץ, ובנזוגי יושב על הדשא ומדבר על הלימודים עם החברה שלנו.
שעות עוברות, השמש שוקעת. הבכי מתחלף בפרצי פעילות, ושוב בכי קורע.
בשש אנחנו נפרדים מהדשא, מהחברה, מהאוניברסיטה.
נוסעים הביתה.
הגיבור נרדם במושב האחורי לפני שמגיעים לירידה לאיילון.

הוא ישן עד עשר וחצי בלילה, ואז מתעורר, מוכן ליום חדש.
מגיעים איתו להסכם - הוא יכול להשאר ער עד שאנחנו נלך לישון בתנאי שהוא יעסיק את עצמו בחדר שלו.
התעסוקה העצמית נודדת לאט לסלון, ולבסוף הוא מתיישב עלי עם מוצץ בפה, מחכה שהשינה תגיע.
ליאור שליין מופיע על המסך, והיגבור קורא חיוך על פניו, "אמא, זאת תוכנית שכן מתאימה לי!"
נכון, אבל שנינו עייפים מכדי להנות מהשנינויות של מהנחה המתולתל.

הולכים לישון כמשפחה.
נרדמים כמשפחה.
מחר נתעורר לבד.

*יום שני*

השעון המעורר מצלצל פעמיים, ובנזוגי יוצא לעבודה.
חם לי כל כך.
אני מתהפכת, והגיבור כבר ער, בוכה וצועק שהוא רוצה לראות טלויזיה.
עייפה מכדי להבין שהוא בעצם עייף, אני נכנסת לקרב חזיתי איתו, וכרגיל - אף אחד לא מנצח. הקרב נגמר בהרגעה של "התינוק יודע", חיבוק דוב גדול, נגדו הוא יכול לבעוט ולכעוס.
"אמא, אני ארגע." הוא אומר, ואני משחררת אותו.
הוא זוחל אל המוצץ שלו, נשכב לידי ומתחבק איתי.
אני נרדמת, ומתעוררת, והוא עדיין ער, לידי.
נרדמת שוב, והפעם, כאשר החום מעיר אותי - הוא ישן עמוק.
הבוקר עובר בהשלמת שעות השינה החסרות מהלילה הקודם. הגיבור שלי מתעורר רק בצהריים, מופיע במסדרון, מחייך, "אמא, אני אוהב אותך!"
הוא רץ לחיבוק שלי.
אפשר להתחיל את היום.
חם מכדי לצאת, חם מכדי לנשום, חם מכדי לבשל.
"אמא, אני רוצה שתשכבי כאן, על הספה, לידי." הוא מצביע על הספה.
"כדי שתוכל לראות טלויזיה ולהתחבק איתי?"
הוא מהנהן ומחייך.
אני לא יכולה לשכב איתו על הספה, יותר מדי דברים דורשים את תשומת הלב שלי.
אנחנו אוכלים כרוב קר בתור ארוחת בוצוריים, ואחר כך אני מכינה פנקייקים כארוחת צוערב. הוא רוצה להכין איתי, אבל כאשר אני מבקשת ממנו לשטוף ידיים הוא נמלך בדעתו, "קשה לי מדי עכשיו," הוא אומר, "אני צריך לנוח."
וחוזר לספה, ל"הופ!".

שותים הרבה, יושבים הרבה, מתחבקים.
אני חוזרת למחשב, ובוא מתיישב לשולחן העבודה שלו, מכסה הדפסי קטרים בצבעי גואש.

היום נמס לערב, ללילה, ואבא חוזר הביתה, בדיוק כאשר הטרקטורים של ברק יוצאים למשימה חשאית במרפסת.
"לא רציתם לצאת לקנות דברים?" הוא שואל.
"לא, אבא," הגיבור מתקן אותו, "אנחנו מחכים שיגיע האיש של הירקות!"
שעה מאוחר יותר האיש של הירקות מגיע, עם משלוח מיוחד בשבילנו.
מאוחר מכדי לבשל את הפירה שרציתי.
ברק אוכל עוד פנקייק גדול, מצחצח שיניים וננס למיטה.
אבא שר לו.
אני מקפלת כביסה.
הוא נרדם, האור הקטן דולק בחדר השינה שלנו.

עוד יום פיג'מה, אבל לא בדיוק.

אני מוסיפה hug לקוראות הסמויות, אלה שחושבות שרק מכיוון שהן לא מכירות אותי אישית הן לא יכולות להגיב כאן.

זה בסדר להגיב, וזה בסדר להשאר חבויות. את החיבוק תקבלו בכל מקרה happy

_את החיבוק תקבלו בכל מקרה_
אין עלייך. ואני ממש לא סמויה אבל מייד הזמנתי את עצמי להתחבק.
אין עלייך. ואני ממש לא סמויה אבל מייד הזמנתי את עצמי להתחבק. גם אני!
חיבוק בחזרה מסמויה נאמנה.
עוד חיבוק בחזרה
איזה קטע, כתבתי לך שהיינו באוניברסיטה לפני שקראתי שגם אתם... גם אנחנו נהנינו happy
_זה בסדר להגיב, וזה בסדר להשאר חבויות. את החיבוק תקבלו בכל מקרה_
תפסת אותי על חם...
נהנית לקרוא אותך.
וחיבוק אישי לאלמונית hug ולקוראת hug
תודה.
יום שלישי

למה כל כך חם לעזאזל?
אי אפשר לצאת החוצה, ערימת הניירות למחזור מוטלת ליד הדלת כבר שלושה ימים, ואני לא מסוגלת אפילו להכנס למכנסיים מרוב חום.
יושבת כל היום על הפוף בסלון ומרוקנת גלונים של מים לתוכי ולתוך התינוקת.

הגיבור עדיין לא הפנים את הנורמה שאומרת שכאשר חם לא זזים. הוא מתרוצץ, משחק עם בובות פרווה, טרקטורים ורכבות.

"אתה רוצה להרגיש את התינוקת בועטת?"
"לא," הוא מחייך אלי, "אבל כלבי (Klavi) כן רוצה."
הוא משכיב את בובת הפרווה הענקית על הבטן שלי ונובח.
"כלבי שמחה. היא מרגישה את התינוקת זזה!"

הוא חוזר אל הצעצועים שלו, משחק לידי על הרצפה.
יש סיפור חדש בבית - כלבי דגרה על ביצה, וממנה בקע הגור שלה, כלב פרווה קטן.
אני מבולבלת - הרי הוא רואה אותי בהריון.
"ברק, כלבים בוקעים מביצים?"
"מה פתאום?" הוא צוחק, "רק כלב (Klav) בקע מביצה."
אני נרגעת, חוזרת לבקבוק המים, צופה בכלב הקטן חוסם לרכבת את הדרך, מרחרח את הכדורים הקטנים שהיא מעמיסה על הקרונות שלה.

כלבי, דרך אגב, לא מניקה את הגור שלה. הוא אוכל את האוכל של החתולה שלנו. נמש (שהיא אמיתית לגמרי, וסובלת מהחום כמוני), עומדת ליד קערת האוכל שלה ומייללת, אבל הגיבור מסרב להוציא משם את בובת הפרווה.
"כלב עדיין רעב." הוא מסביר וחוזר לשחק ברכבת.
לפחות הוא לא משקה את הבובה.

בערב הוא מסביר לי שאחרי שהתינוקת תוולד הוא יעזור לי לטפל בה. הוא יקח אותה לשירותים אם היא תצטרך לעשות פיפי או קקי, כי רק צעירים יכולים לטפל בתינוקות, אני כבר מבוגרת מדי ולא מבינה.

נו טוב, לפחות הוא דוגל ב לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏...

הגיבור בוחר קרטיב מלון, ואני אוכלת כיף כף. הוא נוזלי כמעט כמו הקרטיב של הפעוט, אבל מתקתק וגורם לתינוקת לקפץ.

הקופאית משוחחת עם הילד. כמו כל אשה צעירה היא מבקשת ממני רשות לתת לו שוקולד. נחמד לי שהיא מבקשת רשות ולא דוחפת לו את הממתק כמו נשים מבוגרות יותר.
אני מסרבת, והגיבור מחזק אותי - "אמא לא מרשה לי לאכול שוקולד", הוא מסביר לה.

לאמא מותר ולו לא?

לאמא מותר ולו לא?
כן, כמו במבה, קפה, ושאר מרעין בישין שאני משתדלת למנוע מהגוף המתפתח שלו.
יום רביעי

יושבים בבית הקפה, חוגגים לאבא יומולדת.
שתי נשים עם שני תינוקות יושבות בשולחן ליד - "כמה כיף לכם!" אחת מהן מעירה, "הוא לא הולך לגן היום? הוא בחופש?"
לפני שאני מספיקה לענות השניה אומרת, "איזה יופי שלקחת חופש מהעבודה בשביל לבלות עם המשפחה."
אני מחייכת ומלטפת את זרועו של בנזוגי החוגג, "ככה בחרתי אותו."
הן מחייכות חזרה ושוקעות לשיחה על הבעלים שלהן שמעדיפים לראות כדורגל, ושחופש בעינהן הוא להיות בלי הילדים.

שאלת קיומו של הגיבור נשכחת אצלן.
היא נשארת אצלי.
עוד חודשיים בלבד נותרו לי לשבת איתו בבית קפה בבוקר סתם כך.
אני משחזרת את שרשרת הנימוקים. בשביל לחיות צריך כסף, בשביל כסף צריך לעבוד, בשביל לעבוד אני צריכה לצאת מהבית, בשביל לצאת מהבית צריך להכניס את הגיבור לגן.
השרשרת עדיין מחזיקה.
אבל עדיין יש צביטה בלב, ועדיין פתרונות חלופיים מתרוצצים אצלי, שוברים את כנפיהם השקופות במבואות הסתומים.
הגיבור ילך לגן, ואני לעבודה, ונהיה משפחה "רגילה".
כזאת שלא יושבת בבית קפה בעשר בבוקר באמצע השבוע סתם כך, כי לאבא יש יומולדת.

ושכחתי- מזלטוב ליומולדת של אבא של הגיבור! balloons
מאחלת שלא תצטרכו כסף כי יהיה לכם המון המון רק מכוח המחשבה
שתוכלו להשאר איפה שתרצו ומתי שתרצו רק בגלל שתרצו.
כזאת שלא יושבת בבית קפה בעשר בבוקר באמצע השבוע סתם כך, כי לאבא יש יומולדת.
hug
צריך להזמין הזדמנויות...
אהלן flower
hug
ואצלי כתוב: הספק מבורך.
hug

תודה לכן, יקירותי happy

נו טוב, לפחות הוא דוגל ב לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏‏...
hilarious

hug
איזה מרגיעונים כולן קיבלו.
לי יש: החסרונות הם היתרונות... happy

וואו.
אני מתחילה לחשוב שמישהו יושב ומסדר את המרגיעונים happy

(לי יש - _ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב - כאן ועכשיו_. מה עושים עם זה?)

הבהרה קטנה -

זה אמנם הבלוג של הגיבור שלי, אבל הוא נכתב על ידי אשה בהריון שלא זקוקה לביקורות, אלא רק לתמיכה וחיבוקים.
אם יש לכן משהו שעלול להשמע פוגע, אנא התאפקו. בינואר, בערך, ההורמונים ירדו לרמה סבירה, ואז אהיה מסוגלת לשמוע דברים שכרגע גורמים לי להרגיש רע.

hug להמשך שבוע רך ומכיל.

יום ראשון

עברה עלינו שבת קצת מסובכת - חגיגה לסבתא של הבנזוג, ואחר כך הייתי צריכה לצאת מהבית ולחזור מאוחר, דקות לפני שהגיבור הלך לישון.
במשך הלילה הגיבור התחיל להשתעל. תחילה שיעול רגיל, כחכוח קל במורד הגרון, אבל לפנות בוקר (שעת האסתמה והשיעולים) הוא השתעל שיעול גרוני, עמוק, והתעורר מהשיעול.

"אמא, למה כואב לי הגרון?"
הוא שואל, וחושך, ואני ישנה, וההסבר נפלט מבלי לחשוב, "יש לך בגרון וירוסים, שאלה חיות קטנות קטנות, שאפשר לראות אותם רק עם מיקרוסקופ, ובגללם כואב לך הגרון."
הוא שאל עוד משהו, אבל נרדמתי, ואחר כך גם הוא.

בבוקר הוא התעורר עם אבא והלך לשחק בחדר שלו. רק לקראת תשע הוא נכנס לחדר השינה, זחל למיטה והעיר אותי.

"אמא, אמרת שתספרי לי על הוירוסים בגרון שלי."

עכשיו אני כבר ערה, ויכולה גם לבדוק שההשערה שלי נכונה.
בלוטות נפוחות מתחת ללסת, שקדים אדומים, אין חום, אין נקודות לבנות.
וירוס.

"למה הוירוסים רוצים שיכאב לי?"
חמוד שלי, משוכנע שלכל דבר בעולם יש סיבה והסבר.
"הוירוסים קטנים מאד," אני מסבירה, "הם לא כמוני, או כמוך, או כמו נמש. הם לא חושבים. הם פשוט קיימים."

מאוחר יותר אני מבקשת שהוא ישתעל עם יד על הפה ושיתרחק ממני קצת, כדי לא להדביק אותי.
הוא צוחק, מניח את כף ידו על הירך שלי ומרים אותה, "אמא את רואה, את לא נדבקת אלי."

בצהריים הוא מבקש לשתות מהתרופה הגדולה שבמקרר (ורמוקס).
אני מסרבת, מסבירה שזו תרופה נגד תולעים בטוסיק, לא לגרון כואב.
"טוב," הוא מתרצה, "אז מהתרופה הקטנה."
אני פותחת את הבקבוק עם הפרפר, מתיזה טיפות ברזל נוזלי לכפית ונותנת לו.
הוא מלקק את שפתיו וצוהל, "אמא, עכשיו כבר לא כואב לי הגרון!"

וחוזר לשחק בתומס הקטר ובאבן שהוא מצא באדנית.

עכשיו הוא ישן, מותש מיום ארוך. בערב נצא למסעדה כדי להשביע את הרעב שלי לבשר.
אני מקווה שהוא יהנה, ויצהל, כפי שצהל כל היום.

יום שלישי

"אבל אמא, מה אני אעשה בלי הופ?"
החלטתי שהטלויזיה תשאר סגורה הבוקר. נמאס לי מקטיעת הפעילות בשביל בציורים המרקדים.
"אתה יכול לאכול חטיף."
הוא מסכים, ומהחטיף (ופל אורגני מקמח מלא עם חלבה...) הוא עובר למשחק שכולל שלושה טרקטורים ורכבת אחת.
אחר כך הוא מגיע להתכרבל איתי.
שנינו צוברים כוחות ומסתערים על היום.
אני מכינה ארוחת בוקר במטבח "שלי", והוא במטבח שלו - הוא מוציא מהארון את השף המהיר (כלי של טפרוור שנועד לריסוק מזון) ומרסק בפנים בננת פלסטיק ופרוסת עוגה. פותח, בודק האם הכל מרוסק כפי שהוא רוצה, סוגר מחדש, ממשיך לבחוש.
בסיום התהליך הוא מוציא את שני הפלסטיקים ומגיש אותם על צלחת פלסטיק לטעימה.
אני מסדרת את המבטח שלי, והוא את שלו, ושנינו מתיישבים לאכול ארוחת בוקר - לחם שאור עם ממרח חלבה.
הוא טועם מהממרח באצבע אחת ומודיע שלא טעים לו. הוא מעדיף לשחק בחתול.
אני אוכלת.
חתול ברק מתלטף עלי, שורט את הרגל שלי, רץ אחרי הכדור של נמש, חוזר אלי ומגרגר.
"אתה רוצה לאכול?"
הוא מהנהן, ואני מושיטה לו חתיכת לחם.
"אמא, אני כבר לא חתול!" הוא מתרעם ומתיישב לידי, מפקיע לעצמו את הצלחת שלי, עם פרוסת הלחם שלי ושותה מכוס המים שלי.
זה יותר טעים, מסתבר.

אחרי האוכל הולכים לחדר שלו. הוא מסיע את המכוניות על השטיח, ומסביר לי מה כל האנשים עושים (הם הולכים לקרקס, ואחר כך הביתה, לישון).

די, צהריים.
שנינו עייפים.
עכשיו אני מוכנה לפתוח את הופ, והוא נמרח בהכרת תודה על הספה. סוף סוף הוא יכול לנוח קצת.

יום רביעי

"מה עושים היום?"
"נוסעים לבקר חברים חדשים."
הוא חושב לרגע, "לא רוצה. אני רוצה להשאר בבית."

בסוף הוא מתרצה, ואנחנו יוצאים. נסיעה של פחות מעשר דקות מתארכת לעשרים כי טעיתי בדרך (פעמיים!), אבל הגענו.
בית פרטי, גינה, ארבעה ילדים מתרוצצים, שתי אמהות מדברות.
מפגש חינוך ביתי.

אני מחפשת את המבוכה שבהכרות עם אנשים חדשים, אבל שנינו מתערים בסביבה מיד. הנשים מחבקות, מכילות, נעימות, והגיבור מוצא משאית עם מנוף, ושוקע למשחק פרטי.
אין זמן למבוכה. יש פירות טריים, שיחה נעימה, צעצועים ואושר.
הרבה אושר.
חודשים לא היינו במפגשי חינוך ביתי, ושכחתי כמה זה חסר לי. להיות עם נשים שלא שואלות "מה הוא לא הולך לגן?" או "למה את לא מרשה לו....?"
מקבלות אותי, ואותו, כמו שאנחנו.
ואנחנו מקבלים אותן בחזרה.

הגיבור עובר מהמנוף למשאית זבל, ולמשחק מחשב שהבנים משחקים. משם הדרך קצרה לריצות ומשחקים ברחבי הבית. הבדלי הגדלים בינהם מטשטשים יחד עם התנועה.
צהריים.
הגיבור אוכל ביס אחד מהלחמניה הטריה וחוזר אל המחשב שהתפנה.
אחרי האוכל שלושה גדולים מתגודדים סביבו, מסבירים לו איך לשחק, מצביעים על המסך, והוא במרכז, קטן וזהוב, עוקב אחרי ההוראות.
תכננתי ללכת באחת, אבל כבר שתיים, ואז שלוש, ואני לא מבינה איך הזמן זורם כל כך מהר במפגשים האלה.

המשפחה השניה עוזבת, ואנחנו נשארים שלושה ילדים ושתי אמהות.
שותות תה, בונות עם הילדים משחק הרכבה, מדברות.
ברבע לחמש הגיבור מוצא אוצר - שני ארגזים עם מסילות ורכבות. הוא מתיישב להרכיב אותן, מוסיף למהפכה שיצר כבר בסלון.
בחמש בנזוגי מתקשר, לשאול מתי נחזור. אני לא רוצה לנתק את הילד מהרכבות.
עוד שעה חולפת.
הצעצועים נזנחים בבית לטובת הבריזה שבחוץ.
אני אוספת את הצעצועים לקופסאות, נותנת לגיבור לרוץ בגינה עם כרית, מצחקק ברוח.

חוזרים הביתה.
הוא מתיישב מול הופ, ואני מזמינה פיצה.
ג'אנק לגוף ולנשמה, אבל שנינו עייפים מכדי לחפש משהו ממלא יותר.
מקלחת.
מיטה.
הוא כבר ישן. אני אצטרף אליו עוד מעט.
קצת אחרי שאסיים לכתוב ב"באופן" את קורותינו.

יום חמישי

קבעתי להפגש עם חברה מהצפון שהגיעה לבקר משפחה באיזורנו. בחרנו בית קפה, אבל כאשר הגענו לשם הגיבור החליט שהוא מעדיף את בית הקפה שמעבר לכביש. מיתרונות החיים בעיר גדולה - בני שלוש יכולים לבחור לעצמם מקומות בילוי.
עמדנו מעבר לכביש ונופפנו להן בעת שחצו במעבר החציה. אמא וילדה בשמלה צהובה, מחייכות אלינו.
הילדים בחרו את השולחנות, התיישבו אחד ליד השניה, הזמינו לעצמם אוכל, ושקעו בשיחה ערה לגבי התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחייהם מאז שנפרדו בפעם האחרונה, מנדנדים את רגליהם על הכסאות הגבוהים.
אנחנו ישבנו והסתכלנו עליהם, שותות מים ומחייכות אחת לשניה, מדברות ביננו על התפריטים, המסיבות, והמאורעות בחינו מאז שנפרדנו לאחרונה.
אבל הרגליים שלנו כן הגיעו לרצפה.

אחרי האוכל יצאנו לגלידה ולקפה. ישבנו על המדרכה, ושוב - הקטנים דיברו בינהם, כמעט ולא זקוקים לנו. רק כאשר הגלידה הכתימה את השמלה הצהובה או את הידיים השמנמנות נחלצנו לעזרתם, חמושות במפיות ומים.

צהריים.
מאחר מכדי להשכיב את הגיבור לישון.
"רוצה לבוא אלינו?" שואלת הילדה, והגיבור מהנהן.
"זה עריון מצוין!" הוא צוחק, ואני מחייכת כאשר אני שומעת את שיבוש המילים שלו.
צועדים במעלה המדרכה.
חוצים את הכביש.
הילדים אוחזים ידיים, מדברים על הסכנות שבחצית כבישים ללא מבוגר, ושתי האמהות מחליפות מבטים.

מגיעים לבית הסבים.
הילדים נשפכים לחדר המשחקים, וחוזרים משם עם קרטוני משחקי הרכבה.
שעה וחצי חולפות בזמן שהם משחקים ביחד, מדי פעם מפסיקים כדי לראות קצת טלויזיה.

השעון שלי מצפצף - הגיע הזמן לצאת.
אנחנו נפרדים, צועדים חזרה למכונית החמה.
הוא משתחל למושב שלו, לוקח את המוצץ ונרדם. הגיבור שלי ישן כל הדרך לעבודה של אבא, וממשיך לישון בפקקים בדרך לתל אביב.
מגיעים.
פותחים את החגורה שלו.
הוא מתעורר, מחייך אל אבא, שלא ראה כל היום.
"רוצה ללכת לשחק בגן שעשועים?"
הוא מסכים, אבל קודם רוצה לשתות.
שלושתינו נכנסים לדירה שבה שני חדרים - אחד לטיפולי שיאצו ואחד לחוגי יוגה.
הגיבור מגלה את גן השעשועים האולטימטיבי - מזרונים עבים ודקים, כדורי פיזיו, כריות הנקה צבעוניות, אותן ניתן לערום לערימה אחת, לרוץ אליהן ולצחוק כאשר הן נופלות עליו.

אני נכנסת לטיפול, והגברים שלי ממשיכים לשחק בחדר היוגה. צחוקו של הילד נמהל בצחוקו של אביו, ושניהם מלווים אותי בזמן העיסוי והמתיחות.
אחרי הטיפול הגיבור כבר לא שם. רק אביו מחכה לי. אמא שלי הגיעה לקחת אותו אליהם, והשאירה את שנינו להמשך יום בוגר.

בלילה אנחנו נפגשים שוב, אצל הורי.
הוא עייף, ונרדם דקות אחרי שאנחנו משכיבים אותו במיטה שלו.
גם אנחנו.

מזמן לא קראתי אותך. זה מקסים
הילדים שלי בגן ואני מתגעגעת
מתי הלידה?
תענוג צרוף לקרוא.
hug אחד לטלי ו hug ללוטם המרוונית.

הלידה צפויה אי שם בערפילי אוקטובר, אבל לאור הלידה הקודמת (42+2 אחרי זירוזים וואקום) אני מתארת לעצמי שהיא תוולד בתחילת נובמבר.
עקרבית קטנה happy

יום שלישי

קמים מוקדם, נוסעים למעבדה המרכזית.
אמא מקבלת כוס גדולה עם 50 ג"ר סוכר, ושותה.
גיבור קטן מתרוצץ סביבה, מביא לה מים, מלטף את היד, מחייך, מחכה.
יוצאים לרחבה שבמרכז הבנין להמשיך לחכות ביחד.
הגיבור מסיע את הטרקטורים שלו באדניות הענקיות, חופר מעט אדמה, מדבר עם זוג מבוגר שעומד בצד ומתמוגג ממראה הילד הזהוב המשחק.
"אמא, למה יש רשת למעלה?"
אני לא יודעת, וזו הפעם הראשונה שבה הבחנתי שיש רשת מתוחה מעלינו בין הבנינים, תוחמת את האוויר המותר.

הטרקטורים נאספים חזרה לתיק - תורנו הגיע.
"קוראים לי ברק ואני בן שלוש וחצי!" הוא מכריז בפני הלבורנטית.
אני מושיטה את זרוע ימין, מקשיחה את עצמי מפני הדקירה, ובינתיים הגיבור שלי מציג בפני הלבורנטית את שני הטרקטורים שהביא איתו, מספר לה עליהם ומחייך.
"למה אתה לא בגן היום?" היא שואלת, והוא עונה, לפני שאני מספיקה.
"אני לא הולך לגן, רק בשנה הבאה אני אלך, לגן של גדולים." כך הוא מסביר, ובינתיים הדם שלי נשאב למבחנות קטנות, סדורות.
הוא מסרב למדבקה, ומבקש שגם אותו ידקרו. הלבורנטית מסתכלת אלי ואני מאשרת.
היא שולפת את המחט, הגיבור מסתכל, ומשנה את דעתו, "בעצם אני לא רוצה עכשיו." הוא אומר לי, מכתיף את התיק עם הטרקטורים, ואנחנו יוצאים.

הולכים לבית קפה קרוב.
אני מטביעה אומלט במלח, לוגמת מים, מחכה שהבחילה מהמתוק תעבור.
הוא אוכל קצת יוגורט וגרנולה ולאחר מכן שולף שוב את הטרקטורים ומסיע אותם על הרצפה לידי.
שתי נשים מתיישבות מאחורינו איתן ילדה בת שנה וקצת. היא מתענינת בטרקטורים שלו, מצביעה עליהם וצוחקתץ
הגיבור בוחן אותה, ומסיע את הטרקטורים למחבוא מאחורי אחת מרגלי השולחן.
"אני לא רוצה שהילדה תשחק בטרקטורים שלי."
לא צריך.
אוכלים עוד קצת.
"איך קוראים לך?" אמה של הילדה כורעת לצידו.
"אני ברק, ואני בן שלוש וחצי, ועכשיו אנחנו מחכים לדוד ג'. הוא האח של אמא, וכבר לא גר בלונדון."
האמא מחייכת אלי, "עוד מעט הוא יגלה את כל סודות המשפחה."
אני מחייכת חזרה, מסיימת לכרסם את החסה מהצלחת השקופה.

שעתיים עוברות במזגן, ואחי מגיע, גבוה ומחייך.
הגיבור רץ אליו, בקושי מאפשר לו לשתות את הקפה שהוא הזמין, "בוא נלך להאכיל את היונים!"
הם יוצאים ואני משלמת.
ליד הספריה בכפר סבא מעופפות יונים אפורות, ומעליהן, תלוי בזרועותיו של אחי, גיבור קטן מרחף ומנפנף בידיו.

הולכים לקניון, קונים צרכי כתיבה, חוזרים הביתה.
הגיבור מלמד את אחי איך משחקים בצעצועים שלו, ולאחר מכן שניהם מתיישבים למחשב.
אני מכינה אוכל, אבל הם לא מגיעים - המשחק מענין יותר ממני.

שעת שנת הצהריים חולפת, ואנחנו מחליטים לסוע לטויס אר אס.
הגיבור שלי בוחר לעצמו משאית זבל ירוקה, חברה למשאיות שלו.
משלמים.
יוצאים.
נפרדים מאחי, שחוזר לביתו.
חוזרים הביתה.

אבא חוזר מוקדם מהרגיל, והגיבור מתיישב בחיקו, מסתכל על מסך המחשב המרצד. אחרי מספר דקות ראשו נשמט והוא נרדם לשינה ארוכה, עמוסת חלומות.

יום רביעי
רצינו ללכת למפגש חינוך ביתי ולא הסתדר.
רצינו ללכת לקניות, וגם זה לא הסתדר.
במקום זאת נשארנו בבית, ראינו טלויזיה, שיחקנו במשאית החדשה, וחיכינו שמזג האוויר יתאושש.

בצהריים קיבלתי מסר מחברה - "אנחנו בבית, לא רוצה להפריע לשנת הצהריים המיתולוגית שלכם".
וכך, כל כך פשוט - מצאנו תעסוקה לשארית היום.

הגיבור התעורר, ויצאנו לפגוש חברים חדשים.
בית גדול, מרחב מתאים בדיוק לנסיעה על מכונית כתומה וקטנה.
השעה לא מתאימה לגיבור שלי. הוא כועס, מתנגש עם הילדים האחרים, ואחרי שעתיים אנחנו נפרדים ונוסעים לסבתא, עמוסים באוכל אורגני וענבים טריים מהשיח.

אצל סבתא - ילד אחר.
הוא צופה עם אחותי בסרט מטופש, אוכל ענבים ירוקים, מחייך, מחכה שאחי יחזור מהעבודה כדי לשחק איתו.
בקושי נפרד ממני לשלום, כל כך הוא שקוע בדברים שלו.
אני נוסעת לאסוף את בנזוגי מהעבודה, ואנחנו יוצאים לעיסוקים שלנו.

בלילה אוספים את הגיבור חזרה הביתה. הוא כועס שוב, תערובת של עייפות ותסכול כי מכונה בלעה את השקל האחרון של אחי, ולכן הם לא הצליחו להוציא עוד צעצוע משם.
חוזרים למיטה, מתכרבלים.
הוא נרדם עוד לפני שאני מספיקה לסדר את השמיכה סביבו.

חושך.
שקט.
לילה.

סליחה,כן?
אבל בשום פנים ואופן את לא תקראי לאף סרט עם מולי רינגוולד "סרט מטופש"!!!
ובמיוחד לא ל"בת שש עשרה הייתי"!!
אבל בשום פנים ואופן את לא תקראי לאף סרט עם מולי רינגוולד "סרט מטופש"!!!
ובמיוחד לא ל"בת שש עשרה הייתי"!!

סליחה אבל מסכימה איתה...

וחוץ מזה ממשיכה להנות מלקרוא אותך..
תמיד זה נראה לי שכל כך פשוט למלא את הימים כשאני קוראת אותך..

סליחה.
מתקנת את עצמי.
הגיבור ישב וראה עם אחותי סרט בעל עלילה מדהימה, דמויות עמוקות, ובכלל לא שטחי מטופש, על חייה של בת 16 בשנות השמונים הסוערות.
זה בכלל סרט פוליטי - הוא מתרחש על רקע משטר רייגן והתהפוכות השלטוניות בארה"ב של אמריקה.
blink

עכשיו תכיני לי עוד קציצות ירק טעימות?

שישבת

נוסעים לתצפית.
מתארגנים מהר, אבל יוצאים מאוחר, ושוב מגיעים אחרי החשיכה.
ההורים של מיקי כבר שם, עם מיקי, והגיבור מתרוצץ בחברת הכלבה השחורה. מטפסים על גבעה, מרחרחים סביב האוהל, וצונחים על המזרון בעייפות.
אוכלים, שותים, מתחבקים.
אני מתיישבת על המזרון, מדברת עם ההורים של מיקי ועם החבר שהגיע איתם. בנזוגי מסדר את הטלסקופ, מפנה אותו לכוון וגה - הכוכב הבהיר ביותר בשמיים בשעה הזו.
הגיבור מתמלא מרץ מחודש, ושועט עם מיקי בסיבובים, מלטף אותה ומרחיק את פניו כאשר היא מלקקת אותו. אין לו זמן להסתכל בטלסקופ - הוא עסוק.
אבא של מיקי שולף מגביר אור כוכבים, וכולנו משחקים בצעצוע החדש. העולם צבוע בירוק בהיר, הכל מודגש, והגיבור מצמיד עין אחת למשקפת ומנופף אלי בחושך. הוא לא יודע שרק הוא מסוגל לראות אותי, שאני לא יכולה לראות אותו.
אחרי שעה של צחקוקים ילדותיים וכלביים הוא מגיע לחיקי.
"אמא, תספרי לי על הכוכבים," הוא מבקש, ואני מראה לו את תצורת העקרב ועינו האדומה.
המבוגרים הולכים למגרש החניה להסתכל על הכוכבים, ואנחנו נשארים מתחת לשמיכת הפליז.
קול מציצת המוצץ מאט, ולבסוף נפסק.
הוא נרדם, עלי, ואני עוצמת את עיני ונחה איתו.
בשלב כלשהו בנזוגי מעיר אותי. אני מסתכלת על אנדרומדה, מנופפת לחיים ששם, אפילו שאני יודעת שהם לא יכולים לראות אותי.
עוברים לאוהל, להמשיך לישון.
כאשר השמש זורחת אנחנו מתעוררים, מקפלים את האוהל, אוכלים שאריות של פיתה וחומוס, נפרדים מההורים של מיקי והחבר, ונוסעים צפונה.
הגיבור יורד אצל ההורים שלי ליום של סבים.
הבנזוג בבית - פורק את הדברים והולך לישון.
אני לתל אביב, ליום ארוך של חזרות וקפה.

בערב מתאחדים שוב, מתחבקים מול המסך המרצד.
הולכים לישון.

נגמר סוף השבוע, מתחיל שבוע חדש.

יום ראשון

קמים מוקדם.
אבא שלי אוסף אותנו ואנחנו חוצים את הפקקים בדרך למוסך.
הגיבור מתרוצץ באולם הכניסה, בוחר לעצמו מכונית אדומה בתצוגה ומנסה לנהוג בה.
"אמא, שבי איתי,"
אני מסרבת, לא רוצה להדחק לתוך מכונית עכשיו.

יוצאים לקניון לארוחת בוקר.
בדרך עוברים על יד מכונה שפולטת סוכריות בתמורה לשקלים.
"אמא, אני יכול לקבל סוכריה?"
"כן, אבל רק אחרי האוכל."
הוא מסכים ואנחנו ממשיכים לבית הקפה.

הגיבור מסתכל אל המלצרית, "אני רוצה בבקשה קש אימא ויוגורט."
ואני מתרגמת - "מיזלי, בבקשה."
"אמא, די," הוא גוער בי, "אני רוצה להזמין לבד." פונה חזרה אל המלצרית, "קש אמא עם יוגורט, הפירות והדבש בצד."
המלצרית מתמוגגת, ואבא שלי ואני משתדלים לא לצחוק.

האוכל מגיע, ואנחנו סועדים בשקט, ממלאים את הקיבה המקרקרת בתשע בבוקר.
הגיבור אוכל את השכבה העליונה של הגרנולה ומודיע שהוא שבע.
"אני רוצה סוכריה." הוא מבקש מאבא שלי, ואני עוצרת אותם, "קודם תגמור את האוכל."
משפט פולני, אבל אני יודעת שהוא לא שבע, אלא רק מהופנט מהסוכריות שראינו.
אוכל עוד שתי כפיות, "אמא, קשה לי מדי לאכול. אולי את תאכילי אותי?"
והפעם, אני מסכימה.
הוא אוכל את כל היוגורט והגרנולה, ורק אז אני משחררת אותם להוציא סוכריה מהמכונה.

כאשר אני נוברת בשאריות הסלט שלי, ותוהה האם לאכול עוד פרוסת לחם, הם חוזרים.
הגיבור מנופף באושר בסוכריה על מקל, עמוסת חומרים משמרים וצבעי מאכל, אבל אני מחייכת.
סוכריה אחת בשבוע זה לא נורא.

"ותראי מה עוד קנינו!" הוא מצביע על הכיס בחולצה של אבא שלי, משם אבי מוציא טופי, מרשמלו, סוכריה בצורת מוצץ, ושני מסטיקים.

אני אוגרת את אנחת האכזבה בפנים. "אתה יכול לאכול רק סוכריה אחת."
הוא מתנגד, בוכה, אומלל. עייפות מצטברת ותסכול נוכח הסוכריות המפתות המונחות על השולחן מולו הופכים לבכי.
ואני נכנעת.
לא מסוגלת להאבק כאשר אבא שלי עומד מאחורי, וגם אני עייפה.
מה יקרה מכמה סוכריות?

ממשיכים לחנות כלי כתיבה בקצה השני של הקניון. במשך עשר דקות הילד שלי מחסל את כל הסוכריות.

רמת סוכר עולה.
הוא רץ.
בסיבובים, מקיף אותנו, רץ קדימה, נעצר, חוזר לאחור, רץ לפנים, רץ בין המדפים, מוריד דברים, מחזיר דברים, רץ שוב למדף אחר.
אני קוראת לו, אבל הוא מסונור מסוכר, ולא מקשיב.

משלמים.
עוברים לחנות צעצועים.

רמת סוכר מתאזנת.
הגיבור שלי מטייל בין הצעצועים, לוחץ על דברים מהבהבים, מניע גלגלים.
אני מוצאת ערכת סריגה לילדים, והולכת למצוא את הבן שלי, לשאול האם הוא רוצה אותה.

רמת סוכר יורדת.
"תראה מה מצאתי, אתה רוצה שנקנה את המסרגות האלה?"
"לא!" מצביע על מכונית מהבהבת, "אני רוצה את זה!"
אני מסרבת. מזכירה לו את ההסכמה שהגענו אליה בשבוע שעבר, לפיה לא נקנה יותר צעצועים עד יום ההולדת.
משחזרת את הטיעונים שהוא אמר בעצמו, מסבירה על כסף, על חסכון, על מקום פנוי בבית.
הוא לא מקשיב.
הילד הנפלא שלי, שלא עבר טנטרום כבר יותר משנה וחצי, מטיל עכשיו את עצמו על הרצפה, בועט ובוכה, חירש לקול שלי.
אבא שלי מחליט שזה מכיוון שהוא עייף, חירש להסבר שלי שזו התוצאה של יותר מדי סוכר בפחות מדי זמן.

מצמצמת נזקים.
יושבת על רצפת חנות הצעצועים, מערסלת את הילד שלי, מחבקת אותו, נותנת לו לצעוק ולבכות במרחב המוגן שבין זרועותי.
אבא שלי לוקח אותו בידיו, והגיבור מניח את ראשו על הכתף הגבוהה, עיניו בוכות.
אני משלמת על ערכת הסריגה הזנוחה.

חוזרים הביתה.
הבן שלי אומלל, עייף, בוכה.
עולים למעלה.
הוא חולץ נעליים וזורק אותן על הקיר.
אני מכניסה אותו למיטה, מחבקת, נותנת לו לפרוק את שאריות הבכי שלו.
הוא נרדם לארבע שעות.
בערב הילד שלי חוזר אלי, חמוד וחייכני, צוחק, משחק, שמח.

לא עוד סוכר מעובד.

*יום שני*

תופסים טרמפ עם אבא ודוד ג' שנוסעים לאילת. הם מורידים אותנו בפתח תקווה וממשיכים דרומה.
הגיבור לא נפרד ממזוודת הסריגה שלו, סוגר ופותח אותה.
מגיעים אל סבא וסבתא שלי.
אוכלים איתם צהריים מוקדמים.
הגיבור פותח את המזוודה, מסביר להם על מסרגות הפלסטיק, על כדורי הצמר, ומבקש ממני לסרוג איתו.
אני מעלה חמש עיניים, סורגת שורה אחת, ונותנת לו את המסרגות.
אנחנו מעבירים את העיניים ביחד, עד שנמאס לו, והוא משאיר אותי עם הוראות להמשך.
"אני רוצה נחש סגול," הוא שולף את כתר הפלסטיק המזוודה, ואני עוקבת אחרי ההוראות בדף המצורף לסריגת שרוול ארוך ודק.
אני סורגת, מדברת עם סבתא שלי, והגיבור וחצי הסבא שלי יורדים לקנות עוד משאית ענקית מפלסטיק.
הם חוזרים בעיניים בוהקות, והגיבור מסיע את המשאית על הרצפה.
"אני צריך זבל," הוא מבקש, וסבתא שלי שולפת ממחטה מהכיס.
המשאית מעמיסה את הממחטה ופורקת אותה, אני ממשיכה לסרוג נחש סגול, סבא וסבתא מדברים, והכל שקט ונעים.

בערב בנזוגי מגיע לאסוף אותנו. כולם שמחים לקראתו, מחבקים אותו, אומרים את המשפטים הרגילים שמכסים על הכבוד והאהבה שהוא מעורר במשפחה שלי.
נוסעים הביתה.
הגיבור שלי נרדם במושב האחורי, משאית הזבל על ברכיו.
עולים הביתה, משכיבים אותו במיטה, חולצים את הנעלים הכחולות.
מתקלחים, מחליפים בגדים, יוצאים שוב.
הגיבור מתעורר רק כאשר אנחנו כבר נוסעים בדרך להורים שלי.
"איפה הנעליים שלי, ומי לקח לי את המשאית?"
הוא בוכה, מבולבל, לא מבין את פער הזמנים מאז שנרדם.
מגיעים אל ההורים. היום ערב נשים - רק אמא שלי ואחותי שם. עוברת כמעט רבע שעה עד שהגיבור שלי מתעורר לחלוטין ומסוגל לשחרר אותי.
בנזוגי ואני נוסעים לעניננו, חוזרים אחרי חצות.
הגיבור שלי יושב בסלון ובוכה כאשר אני פותחת את הדלת, "אמא, למה חזרת כל כך מהר?"
אני לא מבינה, והוא מסביר, "דוד ג' עדיין לא חזר הביתה!"
הקטן שלי, המתין בסבלנות עד אחרי חצות כדי לפגוש את הדוד שלו.
אני מסבירה שהם נסעו לאילת ויחזרו רק מחר, ובסופו של דבר הילד מתרצה.
נועל נעליים, יורד איתי לאוטו, אוחז את מזוודת הסריגה ביד אחת ואותי ביד השניה.
מגיעים הביתה.
מקלחת מהירה.
הולכים לישון.

הוא עייף, מתעורר רק אחרי עשר בבוקר ביום שלישי.
וזה יהיה יום פיג'מה.

הלידה צפויה אי שם בערפילי אוקטובר, אבל לאור הלידה הקודמת (42+2 אחרי זירוזים וואקום) אני מתארת לעצמי שהיא תוולד בתחילת נובמבר.
וואי, חשבתי שאת מתקדמת יותר ממני.
אבל בול אותו הדבר.
מה, באמת happy
איזה כיף לנו!
יום רביעי

יום שלישי היה באמת יום פיג'מה, פרט לארוחת ערב משפחתית בערב, שגבתה מחיר נפשי (מיני התפרצות שלי, התפרצות גדולה של הגיבור והתכנסות של הבנזוג).
יום רביעי התחיל אחרת.
היינו אמורים ללכת למפגש חינוך ביתי, אבל הגיבור מצא משהו מענין בטלויזיה, ואחר כך התחיל משחק ארוך במשאיות שלו, ואני סתם הייתי מותשת מאתמול, והזמן נמשך, ונמשך, והצהריים הגיעו, ושנינו התכרבלנו מול הטלויזיה, מכרסמים פלפלים ומדברים על אהבה.
בשלוש הלכנו לישון.

בארבע וחצי התעוררנו.
הוא נועל סנדלים, אני לוגמת מים, ויוצאים.
עוצרים בחנות צעצועים קרובה - יש חניה מול החנות לשם שינוי.
נכנסים.
הוא עובר בין המדפים, מחפש מתנת יום הולדת לחבר טוב.
"אולי את זה?" אני מצביעה על קופסאת לגו.
"לא." הוא ממשיך.
"ומה עם זה?" אני מציעה משאית גדולה.
"לא." הוא עובר למדף סמוך.
"וזה?"
"אמא," הוא נוזף בי, "זה שוב לגו. הלל לא אוהב לגו."
הוא נעצר ליד רכבת גדולה, "אמא, את זה אני רוצה לקנות להלל."
המחיר - 229 ש"ח.
"לא, חמודי, זה יקר מדי."
הוא רגיל לתשובה הזאת, ואנחנו ממשיכים לחפש, סורקים את החנות, עוברים בין מחברות, בובות ספיידרמן ובראציות רוקדות.
"אולי את זה?" אני מורידה קופסא ובה משאית אדומה ארוכה שנראית כמו כבאית.
הוא נד בראשו וממשיך.
"אמא! מצאתי!" הוא קורא לי כאשר אני כבר מתייאשת.
אני ממהרת אליו - הוא אוחז קופסה ובה משאית, הליקופטר, מכונית ותמרורי רחוב.
המחיר סביר.
"בסדר גמור חמוד שלי."
הולכים לקופה. עומדים בתור.
הוא מקפץ מרגל לרגל, "אמא, את יודעת מה?"
הוא מרים אלי זוג עיניים עמוקות, "אני חושבת שאולי עדיף בכל זאת את הכבאית."
חוזרים למדף, מניחים את הקופסא הכחולה ונוטלים את הקופסא הצהובה.
"אני חושבת שזה מנוף."
"לא, זאת כבאית!"
משלמים.
המוכרת עוטפת את הקופסא.
"אמא, אני רוצה לקחת את השקית."
מלא גאווה הוא מסתובב ברחוב, אוחז בשקית שקופה בידו, שומר עליה.
אחרי שהוא כבר חגור במושב אני שואלת, "ואם זה בכל זאת מנוף ולא כבאית?"
הוא חושב ועונה, "אמא, גם אם זה מנוף זה בסדר."

והכל באמת בסדר.

יום ראשון

שבוע וחצי חלף.
עמוס בחזרות, הכנות, סיכומים ורשימות לקראת הכנס, ואז יומיים נטולי אמאבא, ושישי שהיינו בים, ושבת שהיינו בבית, ועכשיו - חוזרים לשגרה.

קמים בבוקר.
מכינים דייסת שיבולת שועל. הוא יושב מול הופ, ואני מבשלת.
"אמא, מתי נשטוף את הבית?"
"אחרי שנסיים לאכול."
אוכלים.
הוא מציף קוביית קרח בדייסה החמה, משחק איתה עד שנמאס, ואז בולע אותה בשלמותה ומחייך.
מרימים כיסאות, מזיזים שולחנות, אוספים צעצועים פזורים.
"אמא, עכשיו נשטוף את הבית?"
כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.
קודם חדר השינה. הוא אוסף את כדורוני שערות החתולה, ואני מציפה את הרצפה במים ומעבירה אותם לפתח הביוב הפתוח.
אחר כך חדר העבודה - הוא מוציא את הכסאות מהחדר, ועוזר לי לשפוך מים על הרצפה.
נכנסים לקצב - אני מפנה את המים לחדר האמבטיה, והוא אוסף אותם לביוב.
"לא ככה, בואו לכאן," הוא מדבר אל המים הסוררים שעוקפים את המגב, "לא, אתם צריכים להכנס לביוב, אל תלכו לחדר שלי!"

במטבח פירורי אוכל נאספים אל המים, בפינת האוכל - אבק.
הוא עומד מול חדר האמבטיה, דובק בתפקידו - פינוי המים לחור הביוב.
השקית עם הבקבוקים למחזור נופלת, ואחד מבקבוקי הזכוכית מתנפץ על הרצפה. הגיבור שלי עומד בפינת הפרוזדור, ממתין עד שאני אאסוף את כל החתיכות הקטנות. טוב שאנחנו שוטפים עכשיו - אפשר לנקות את הכל.

הוא מתעייף.
מתיישב על פיסת הספה הפנויה ורואה שאריות תוכניות מרצדות בזמן שאני מסיימת לשטוף סביבו.

"עכשיו לא לדרוך על הרצפה, טוב?"
הוא מהנהן, המוצץ כבר בפה. מגיע להתכרבל עלי כי המיטה שלו מונחת על שלנו - עדיין לא הספקתי להוריד אותה חזרה לרצפה.
הוא נרדם בזרועותי בזמן שאני מדברת בטלפון עם חברה, משלימה חסרים אחרי כנס מתיש.

חוזרים לשגרה, לאט.

כן. מגב לי ומגב לו, סמרטוט לי וסמרטוט לו, ומתחילים.

אני נותנת להם לפעמים שני מטאטאים קטנים כאלה, שופכת קצת אקובר ונותנת להם לחפוף לרצפה את הראש... (מישהו בבית הזה צריך לחפוף את הראש tongue)

*יום שני*

בוקר איטי.
אבא חולה על הספה בסלון, ברק עומד לידו, נוגע בו וצוחק, "אבא אתה לא דביק בכלל!"
בהסבר נוסף הוא מבין את המשמעות של "להדביק", ומאותו רגע עומד מרוחק מאבא שלו ומחייך אליו.
טלויזיה, מחשב.

בצהריים חברה מתקשרת - הם הגיעו למרכז, ושתינו מעמיסות את הילדים על המכונית ונוסעות אל איקאה.
הגיבור מוליך אותנו בריצה דרך חדרי ההדגמה הממורקים, ואנחנו משתרכות אחריו. הוא עוקב אחרי המפה התכולה בידו "אמא, עכשיו אנחנו כאן," מוליך את אצבעו על הקו המקווקו, "ועוד מעט נגיע לכאן".
מגיעים לאיזור הילדים.
הבן שלי והבת שלה חולצים נעליים ורצים במעלה המדרגות ובמורד המגלשה. ילדים אחרים מצטרפים.
גן שעשועים במזגן.
צחוק מסביב.
אנחנו יושבות על מיטת ילדים, מדברות על הרהיטים המוקטנים והיקרים מדי.

יותר מחצי שעה הם משחקים על המגלשה, ואז אנחנו אוספות את שניהם ועוברות למסעדה.

"אני לא אוהב צ'יפס!" הוא צועק ורוקע ברגל, "וגם לא שניצלים, ואני רוצה רק לראות טלויזיה!"
הוא צועק ובוכה, מסרב להצעה לטבול את הצ'יפסים בקטשופ (מה שקונה אותו לרוב כי אין לנו בבית קטשופ), מסרב לרעיון לחתוך את השניצלים ביחד, אומלל, עייף ורעב.

אני מוותרת.
מסתובבת אל החברה שלי וטובלת בהיסח הדעת את אחד הצ'יפסים במרק העגבניות.
"אמא, מה את עושה?"
אני מסבירה, והוא, בהבעת פנים חשדנית, מנסה גם כן.
מתיישב לשולחן איתנו ומתחיל לאכול את כל הצ'יפסים.
אני מחייכת, חותכת לעצמי שניצל וטובלת אותו במרק העגבניות.
בשלב הזה שתי הצלחות אצלו, והוא טובל הכל ומחסל את תכולת הצלחת במהירות.

כולם שבעים, מחייכים, אבל עייפים.
נכנסים למכונית, נוסעים דרומה.
הילדים נרדמים בדרך.

אנחנו נפרדים מהחברה ומביתה, וחוזרים הביתה, אל אבא החולה.
נשמטים במיטה לשניה טרופה של שעה, מתעוררים.
הוא בוחר משאית ענקית ואנחנו יוצאים שוב.
שוב צפונה, שוב פקקים.
מגיעים באיחור של יותר מחצי שעה, אבל מתקבלים בחיוך.

קצת שאלות, קצת התפעלות מהבטן, ואני נשכבת על המיטה, מוכנה לדיקור.
הגיבור נעמד לצד המיטה ומסתכל עלי בזמן שתוקעים בי מחטים קטנטנות.
"למה את לא מרשה לי לדקור אותך, אמא?"
השאלה הופכת במהירות לרצף שאלות לגבי מרידיאנים וזרימת אנרגיה, והפעוט והמדקר יושבים ביחד, מסתכלים על מפת הגוף ומשחקים ב"איפה צריך לדקור אם כואב ב...".
הילד שלי עוקב אחרי הקוים הצבעוניים, מחפש נקודות דיקור המתאימות לכאב בטן, כאבי אוזניים, כאבי ראש, והוא מאושר.

עשרים דקות עוברות, ועכשיו הפעוט מקבל הסבר איך לשלוף את המחטים, מכניס את המחטים לפח המיוחד, מדבר ללא הפסקה.
בסיום הטיפול הוא מקבל במתנה מוליך מחט, ומסתובב עם צינור הפלסטיק הקטן באושר.

חוזרים הביתה.
מצחצחים שיניים.
נכנסים למיטה.
הילד נרדם אחרי חמש דקות, וישן עד למחרת.

יש לי שאלה (כלל לא קנטרנית): מהן תחושותייך לגבי "ימי פיג'מה"?
מעורבות. מצד אחד - לא עושים הרבה בימים האלה, כאילו אנחנו "מבזבזים את הזמן".
מצד שני - אנחנו בחינוך הביתי. כל הקטע הוא שמותר לקחת הפסקה מהחיים ולנוח.
תודה על התשובה (אני מתחבטת בזה לא מעט, אחרי שהשבוע התברר לי שכנראה הילד צריך פחות חברה ממה שנדמה לי שהוא צריך, או פחות ממה שאני צריכה).
יום שלישי

אבא עדיין חולה, ואנחנו יוצאים מהבית. מנצלים את המכונית כדי להגיע רחוק - עד למרכז כפר סבא.
אוכלים ארוחת בוצוריים עם אחותי בבית קפה קטן. האוכל טעים, אבל עברות כמעט ארבעים דקות עד שהחביתה שהזמנו מגיעה לשולחן.
כדי להעסיק את הילד הרעב אני מקפלת לו עגור אוריגמי, ואחותי משחקת איתו. הם מתחבאים מתחת לדלפק הגבוה, מתרוצצים ברחבי בית הקפה, והצחוק שלו נשמע מעל קולות השיחה העמומים.
האוכל מגיע, והגיבור שואל מתי הוא יכול לקבל קינוח. אני מצביעה על כמות היוגורט שהוא צריך לאכול בשביל זה.
אחותי מתחלחלת - זו הדרך להפרעות אכילה.
היא צודקת.
אבל.
אמא שלי הרגילה את הילד לקבל משהו מתוק בסוף האוכל, וכאשר לא הגבלתי אותו הוא אכל מעט מדי, עבר לקינוח, ונשאר רעב ואומלל במשך שאר היום.
אוכלים.
הוא טועם מסלט הטונה של אחותי, מהלחם המטוגן שלי, מהיוגורט עם הגרנולה שלו.
האוכל נגמר, יוצאים החוצה.
הוא מקבל קרטיב בטעם אננס, ואני עולה אל הרופא, להוציא תעודת מחלה עבור הבעל השוכב במיטה ומשתעל.
מטיילים עוד קצת, עד שכולנו מתעייפים.
מחזירים את אחותי הביתה.
מחזירים את עצמנו הביתה.
נכנסים למיטה.
הולכים לישון.

יום רביעי

בבוקר משאירים את הגיבור אצל ההורים שלי, וממשיכים אל הרופא. הוא בודק את בעלי האומלל ומכריז שזה אכן וירוס, ממליץ על מנוחה, ומאריך את חופשת המחלה.
שנינו מתיישבים בבית קפה, כל אחד שוקע בארוחה שלו, מדברים קצת, מחייכים קצת, נמנעים מחיבוקים ומנשיקות.
הוא לא רוצה להדביק אותי, ואני מתגעגעת מעבר לשולחן.

אוספים את הגיבור מההורים שלי, מחזירים את אבא למיטה, אוספים צעצועים, ממשיכים הלאה.
נוסעים למפגש חינוך ביתי.
ילדים בכל גיל ממלאים את הבית, אבל הבן שלי נעלם לגינה. הוא מעדיף לשחק לבד עם משאיות וטרקטורים.
במשך שעתיים הוא בלתי נראה, ורק כאשר הוא מתעייף הוא נכנס לבקש אפרסק, ומתיישב ליד המחשב עם הילדים הגדולים ממנו.
"אני רוצה לשחק באבנים המתפוצצות, אמא."
האם המארחת מדליקה עבורו את המשחק - נימו מחפש את אבא שלו בגרמנית. השפה הזרה לא מפריעה לבן שלי, אחרי שמוצאים עבורו את משחק הזכרון שבו אבנים מתפוצצות כאשר מתאימים את הציורים שעליהן.

צהריים.
חוזרים הביתה, למיטה, מדלגים על הארוחה, נאכל כאשר נקום.
בערב אנחנו מחזירים אותו אל ההורים שלי, ונוסעים לבקר חברים.
אוספים אותו שוב בחצות.
ההורים שלי כבר ישנים, אחי מכין אוכל במטבח.
הגיבור שלי בוכה כאשר אני נכנסת אל הדירה - "אמא, את תמיד באה לאסוף אותי מוקדם מדי!"
הוא לא סיים את הסט, לא הספיק לשחק עם אחי.
חצות וחצי לפנות בוקר, והשעה מוקדמת מדי עבורו.
חוזרים הביתה.
אוכלים משהו מהיר ומאולתר.
נכנסים למיטה.
מחר יהיה יום פיג'מה, יש גבול להתרוצצויות.

יום חמישי

לי יש פצע הרפס מכוער וכואב על הסנטר, בעלי מרגיש רע אחרי היום הארוך אתמול, ושנינו מותשים.
הגיבור שלי מעסיק את עצמו - קודם רואה טלויזיה, אחר כך מוציא את מועך השום מהמגירה במטבח ומתחיל לשחק בפלסטלינה.
"אמא, תראי! יש כאן נחשים!" הוא מתהב מהסרטים היוצאים מהחורים הקטנים.
הוא מכין לי גלידת פלסטלינה, כריך פלסטלינה ולעצמו - נחשי פסטלינה.
טעים לנו מאד.
מתכננים לסוע לסבתא בתל אביב, אבל כולנו מתעייפים מהישיבה בבית, והולכים לישון מוקדם.
בערב לאבא יש טיפול שיאצו, אני על המחשב, והפעוט ממשיך להכין לי מאכלי פלסטלינה מעוררי תאבון.

בעצם, הוא עוזר לי למצוא תשובה לקרוטונית - ימי פיג'מה הם טובים, בעיקר אם אמא לא מרגישה טוב והפעוט מעסיק את עצמו...

ועכשיו צריך לקנות לך מתנה מועך שום חדש (אלא אם את יודעת איך מנקים פלסטלינה ממועך שום ואז גלי לי מהר! אני את שלי הרתחתי בסיר מים למשך ה-מ-ו-ן זמן ועברתי חור חור עם קיסם. לא הועיל. הולאם לצורך עבודות פלסטלינה ואני קניתי לעצמי אחד חדש).
ותרגישו טוב כולכם.
שבת שלום
hug flower hugflower hug
איך עובר הזמן כל כך מהר?

מרכזת את רשימת הדברים שעשינו השבוע, כדי שלא יאבד בערפילי הזכרון המתעמעם שלי -

  • קנינו מתנות לשני ימי הולדת, ונתנו אחת מהן. הגיבור בחר את המתנות בעצמו - מכונית מרוץ אדומה לבן, משאית זבל גדולה לבת. ניסיתי לשכנע אותו לבחור משהו יותר "נשי", אבל הוא סירב, מה שהתברר כהחלטה הנכונה. כאשר נתנו את המתנה הילדה התלהבה ממנה יותר מכל הבובות ואביזרי הציור שיש לה. זה היה ביום שני.
  • פגשנו כלבלכ קטן ואמא בשבוע 38, ושיחקנו ביחד. הגיבר והכלבלב רצו לפנים, והאמא ואני השתרכנו מאחור, מדברות על הריונות, לידות, ולילות. גם זה היה ביום שני.
  • הכנו ביחד פשטידת קישואים וטופו, וכאשר אכלנו אותה הגיבור אמר שהיא מאד טעימה לו. זה היה אתמול, יום רביעי.
  • הלכנו לקבל טיפול בשיאצו, והגיבור שיחק בחדר ליד במשך שעה וחצי, כאשר הבנזוג ואני התחלפנו בשמירה עליו. אחד המשחקים שלו - הוא מצא בובת כלבלב קטנה והשכיב אותה לישון על הצד, כמו שהוא ישן. אחר כך הוא הסביר לי שהלילה הכלבלב (שקוראים לו מאקי, דרך אגב, על שם מיקי של ההורים שלה מיקי), החליט שהוא ישן לבד במיטה, ואנחנו צריכים להיות מאד בשקט כדי לא להפריע לו. גם זה היה אתמול.
  • ראינו המון טלויזיה ביחד. אין סיבה אמיתית חוץ מזה שאני עייפה כל הזמן, ונטולת אנרגיה באופן כללי. המדקר המליץ לי להתחיל לקחת כמוסות אומגה 3, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. לא יכולה להסביר לגמרי למה. אולי אני צריכה לחזור לקחת ברזל? הערכים בבדיקות הדם תקינים, אבל אחרי בדיקת הסכרת המדומה שלי - אני לא בטוחה שאני סומכת על זה.
  • אכלנו בקנטאקי פרייד צ'יקן, והגיבור שמר בצד שתי חתיכות עוף לאכול בתור ארוחת בוקר היום. הוא אכל אחת, ואז הודיע שאת השניה הוא ישמור למחר. ילד חסכוני.
  • הוא יושב עלי, עכשיו, וכותב אותיות בפלאפון. הוא הפנים את העקרון של מספר לחיצות כדי לעבור בין האותיות, והוא יצר את הרצף "דהו". לבד.
  • הוא קורא מספרים ואותיות בזמן נסיעה מתוך הרכב. הרבה פעמים הוא קורא מספרים מעמודי חשמל או משלטים חולפים, ואז מצווה עלינו לעזור לו בהמשך הקריאה, אחרי שהשלט כבר עבר...
  • בזמן שלקח לי להקליד את המשפט הקודם הוא כבר הקליד את הרצף "זחטי" על צג הפלאפון המבהב.

עוד 21 ימים בלבד הוא יתחיל ללכת לגן, ואני כבר מתגעגעת. לריח שלו, לקול המצחקק, לבקשות הדחופות כאשר אני בשירותים.
גיבור שלי, איך אראה את העולם כאשר אתה לא לידי?
ומה יהה עלינו הקוראות? איך אנחנו נראה את העולם כשהוא לא לידך?
(למען האמת יש לי הרגשה, שאינה מבוססת על עובדות, סתם הרגשה, שיהיה בסדר גמור.עם כישורי הקריאה המדהימים שלו הוא יהפוך ל"עוזר גננת" תוך שניה)
איך אנחנו נראה את העולם כשהוא לא לידך?
מזדהה עם השאלה הזו flower
עכשיו אני נזכרת ששכחתי לספר- לפני כשבועיים נסעתי לבוקר סידורים עם הקטנה שלי (בת 2.9).
במהלך היום נזכרתי בכם מדי פעם, וזה עזר לי לחוות את היום אחרת, לראות אותנו מבחוץ כמו סיפור יפה, כמו הסיפורים שלך.
אפילו ישבנו בבית קפה happy
המדקר המליץ לי להתחיל לקחת כמוסות אומגה 3, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון טוב
למה לא בעצם? מחקרים מראים שזה גם עוזר להתפתחות מוח העובר, וגם בהנקה ראו תוצאות חיוביות באופן חד משמעי בנטילת אומגה 3 (שמן דגים) בקרב אמהות מיניקות. (זה ל-preview שלך, לא? blink )
מימה, הכל יהיה בסדר (זה מה שאני אומרת לעצמי).
אני רק מקווה שנצליח לשמור על הקשר שלנו גם כאשר הוא ילך לגן, שזה לא יתמסמס בין שאר העומסים של החיים המיינסטרימים (עבודה, תורנויות, קפה, בראוניז).

ובשמתי, אני לא יודעת למה אני לא רוצה לקחת עוד כדורים. כבר עכשיו אני לוקחת בין שלושה לארבעה ביום, אבל זו לא הסיבה. פשוט נרתת וזהו. חוץ מזה - צריך להשאיר משהו לשפר בהריון הבא, לא blink

יום ראשון

אבא לוקח יומיים חופש מהעבודה. תכננו לסוע לצפות במטאורים במכתש רמון, אבל במקום זאת מחליטים להשאר בבית ולנוח.
הגיבור משתף פעולה, משחק במכוניות שלו, מדבר עם אבא (בשקט, כדי לא להעיר אותי).
מאוחר בבוקר שניהם מגיעים לחדר השינה ומחבקים אותי.

אני מתחילה לבשל, ובינתיים מקשיבה לשני הגברים שלי בסלון. הם משחקים שחמט מגנטי.
"אבא, למה הוא לא קופץ?"
"כי זה חייל, הוא יכול ללכת רק ככה."
"ולמה הוא לא הולך אחורה?"
"כי הוא יכול ללכת רק קדימה."
"מי כן יכול לקפוץ?"
הפסקה שבה הבנזוג מסביר לילד על הפרש.
"אבא, מה זה?"
"זה המלך."
"אהה, המלך." הילד חוזר בהשתאות.
"המלך יכול לקפוץ?"
"לא."
"אבא, אני רוצה לשחק לבד עכשיו."

אבא נסוג בהתאם, ומותיר לילד מגרש דמיוני עמוס בחיילים, סוסים, צריחים ומלכות. חיש קל הוא מתחיל במשחק במסגרתו המלכה מנסה ללכת, אבל החיילים מפריעים לה, עד שהפרש קופץ מעליהם ועוזר לה לצאת מהמצור.
הוא כל כך חמוד, שאני מעדיפה לתת לאוכל להתקרר ולא לקרוא לו לאכול.
אחרי הארוחה הטרקטור של הגיבור מצטרף למשחק. מסתבר שצריך לערום את כל החיילים לערימה אחת, אבל לטרקטור קשה מכיוון שהם מתגלגלים מהכף שלו כל הזמן.

בערב, ב"הופ" רואים חבורת ילדים מצויירם מגיעים לקוטב הצפוני המצוריים ורואים שם אורורה מצויירת.
"זה הזוהר הצפוני," אני מסבירה לו, "אלו חלקיקים מהשמש נלכדים בשדה המגנטי של כדור הארץ."
הגיבור קופץ נרגש מכסאו, רץ לארונית הקנטה ושולף משם את ערכת השחמט, "מגנטי כמו זה, נכון אמא?"
כן, חמוד שלי, בדיוק אותו הדבר.

ולילה.

יום שלישי

אחרי יומיים עם אבא בבית, פתאום שוב לבד. מתרגלים לשקט מחדש.
יושבים על הספה, מתחבקים, רואים טלויזיה.
המזגן כבר תקין, אבל יש בריזה נעימה מבחוץ.
אני משתהה עם ארוחת צהריים, בסוף מחליטים על קורנפלקס ויוגורט בשבילו, ניוקי דלעת בשבילי.
ישנים, מכורבלים על הספה, יש המון זמן.

יום פיג'מה, איטי, ונעים.

אני תמיד כל כך מתענגת על הכתיבה שלך.
יום חמישי

היום בסימן המתנה.
קמים מאוחר, מחכים לחשמלאי שיגיע בצהריים. בינתיים צובעים קרטון בצבעי גואש, משחקים עם הטרקטורים, עושים כביסה.
רואים טלויזיה.
הבנזוג ואני רוצים לצאת בערב, אז אני מחליטה להשאיר את הגיבור ער במקום לתת לו לישון צהריים, כדי שיהיה עייף בערב. היום מתוכנן היטב - בצהריים יגיע החשמלאי, אחר כך נצא לקניות, נחזור, נאכל ארוחת ערב, מקלחת, פיפי ולישון - אולי הוא אפילו לא יראה את הבייביסיטרית החדשה.

החשמלאי מתקשר באחת להודיע שהוא יגיע רק בשתיים.
הגיבור מרוח על הספה, מתחיל באיתותי "אני עייף". אבל - אי אפשר להשכיב אותו לישון, כי ברגע שהחשמלאי יגיע הוא יתעורר.
מעבירים קצת את הזמן, מכינים קוסקוס, אוספים צעצועים, הוא מריץ את החתולה עם הכדור הירוק הקטן שלה.

החשמלאי מגיע, והגיבור מתעורר.
הוא קודח בתקרה ומתקין את המנורה הראשונה מהארבע כאשר הטלפון שלו מצלצל.
"מצטער, אני חייב לצאת," הוא מתנצל, "אני אחזור עוד שעה."
משאיר את הכלים ויוצא.
אני סומכת עליו - הוא יחזור.
בינתיים צריך להעביר את השעה עד שהוא יגיע. אי אפשר לצאת החוצה - לא נספיק לחזור בזמן.
מתיישבת למחשב, הגיבור עלי, עוזר לי להתכתב עם חבר ב ICQ.
פתאום אני מרגישה שהראש שלו נשמט, "חמודי," אני מנסה, "לא להרדם, תתעורר."
"אמא," הוא ממלמל, "אני לא ישן, רק נח קצת".
ארבע וחצי - הילד ישן.

הלך התכנון לדלג על מנוחת הצהריים.
לא נורא, החשמלאי יחזור עוד מעט, ואז הגיבור שלי יתעורר שוב.
"עוד מעט" מתברר כשלוש שעות - רק בשש הוא חוזר, ואני מצליחה להעיר את הפעוט המנמנם.
החשמלאי מתקין את המנורות, הפעוט נותן לו עצות, ובינתיים אני מכינה אותו לבייביסיטר שתגיע בעוד שעה.
אני לא יכולה לחתוך סלט - החשמלאי עובד על הספוטים מעל השיש. אני לא יכולה להתקלח - יש אנשים זרים בבית שלי.
אני יכולה רק לשבת על הספה ולהרים רגליים. לא שזה רע, אבל יש לי המון להספיק בחצי השעה עד שהבייביסיטר תגיע.
אופס, רבע שעה - היא מקדימה, מחייכת.
אני מעירה את הבנזוג, שלפחות אחד משנינו יספיק להתקלח.
החשמלאי מסיים, ואני מטאטאת את הבית, חותכת סלט.
המונה דופק - כל רגע שאנחנו נשארים בבית ביחד עם הבייביסיטרית עולה לנו כסף. כסף מבוזבז.
סידורים אחרונים - מסבירה לה שהילד התעורר רק בשש בערב, ובגלל זה הוא לא ילך לישון בשמונה אלא בעשר.
היא ממשיכה לחייך.

אורזת את הסלט, מחליפה למכנסיים, יוצאים לחברים.

אחרי חצי שעה מתקשרת לוודא שהכל בסדר בבית.
הכל בסדר.
אחרי שעה מתקשרת שוב.
הפעוט בוכה ברקע, ואני מונעת מעצמי לזנק אל הדלת ולחזור הביתה.
אחרי שעתיים הבייביסיטרית מתקשרת, נותנת לי לדבר עם הילד.
"אמא," הוא בוכה, "היא לא צחצחה לי שיניים כמו שאני אוהב."
לא מצליחה להבין האם היא צחצחה לו מהר מדי או לאט מדי, וזה גם לא משנה. הטון אומר את הכל - הוא עייף, מרוט, צריך לישון.
מתדרכת את הבייביסיטרית לגבי הרגלי השינה שלו (בפעם החמישית, אבל מי סופר?)
אחרי שעה שוב טלפון - הוא לא מפסיק לבכות, והיא שואלת אם זה בסדר מבחינתנו שהיא תשאר איתו בחדר עד שהוא ירדם.
נותנת לבנזוג לטפל בזה.
שעה נוספת חולפת ללא טלפונים.
מתקשרת אליה - שקט.
מתקשרת אחרי עוד חצי שעה - עדיין שקט.
אחרי עשר דקות - טלפון ממנה.
הגיבור ישן.
אחת עשרה וחצי.
"את רוצה שנחזור?"
"מה פתאום?" הקול שלה מגחך, "תהנו."
ואנחנו נהנים.

זה לא היה לילה ראשון בלי אמא, אפילו לא לילה ראשון בלי הורים. אבל זה היה לילה ראשון שבו הגיבור שלנו הלך לישון עם מישהו זה בבית, ואני גאה בעצמי שלא חזרתי הביתה מיד עם סימן המרי הראשון.
מותר, בגיל חודשיים לארבע, להשאר עם בייביסיטר, נכון? בייחוד אם היא לא נבהלת מהבכי, ומצליחה להפעיל את ההגיון הפשוט של לחבק את הילד שלי כאשר הוא בוכה, לתת לו לדבר עם אמא כדי להרגע, ולהרגיע את ההורים הרחוקים.

מקסים!!!
מי זאת?
נשמעת בייביסטר נהדרת..

תשאלי אותה אם היא מוכנה להגיע גם לאזורנו..

ואולי בחמישי נגיע אליכם.. אני אדבר איתך..

היא אכן נהדרת, אבל נטולת אוטו.
נראה איך נסתדר איתה בשבוע הבא, כאשר הגיבור כבר ידע שכאשר היא מגיעה - זה אומר שאבא ואמא הולכים.
ואו, איזו שאקלית!
(הבייביסיטר והאמא שלא עצרה מונית וחלה עם הרוח בוויש קולני לעבר הבית)
בת כמה הבייביסטירית?
ואיך אתם ביליתם?
ומה אמר הגיבור למחרת?
19
יופי
"אני אוהב כאשר ענת באה לשחק איתי, אבל בפעם הבאה אני רוצה שתישארו ותשחקו איתי גם".

happy

הגיבור שואל יותר שאלות לגבי התינוקת. איך בדיוק היא אוכלת את מה שאני אוכלת, ואם הדם לא נכנס לה לפה, ואם היא שומעת אותו, ובעיקר - מה היא יודעת לעשות.
חשוב לו לחזור שוב ושוב על כל הדברים שהיא לא יודעת לעשות והוא כן. לפעמים הוא שואל כדי לעזור לה ("אני אקח אותה לשירותים אם היא תרצה לעשות קקי", למשל), ולפעמים כדי להתגונן מפניה. הוא הניח צעצוע אהוב על מדף גבוה בשבוע שעבר כדי שהתינוקת לא תגיע אליו.

הקשר בינה לבינו כבר ברור לגמרי. בכל פעם שהוא מחבק אותה, מדבר איתה או אפילו סתם מניח את הראש על הבטן שלי - היא מתחילה לזוז. באחד הימים הוא נשען על הבטן עם המרפק שלו, והיא בעטה בו מבפנים. הוא זז לתנוחה אחרת מבלי לשים לב בכלל שההזזה שלו לא נעשתה על ידי אלא על ידה.
יש גם קשר מיוחד בינה לבין אבא שלה. כאשר הוא מדבר היא זזה, וכמובן כאשר הוא מלטף אותה. לפעמים היא אפילו מתעוררת כאשר הוא הולך לעבודה. מצחיקה כזאת.


יש לי חברים חדשים שלא חוו הריון, והשאלות שלהם משעשעות אותי - איך זה מרגיש כאשר היא זזה, או איך אני יודעת מתי היא מתמתחת ומתי היא בועטת. אני מנסה להסביר, מלטפת את הידיים שלהם כדי להדגים, אבל זה בקושי מתקרב למציאות.
כמו נסיון להסביר סקס, או את הטעם של שוקולד.
צריך לחוות את זה כדי להבין.


"מה תעשי אחרי הלידה?"
זו השאלה שחוזרת על עצמה עכשיו.
כולם מצפים ממני לחזור לעבודה, השאלה היא רק התזמון.
אני רוצה לחזור לעבודה, אבל רק לכמה שעות ביום, רק כאשר התינוקת תהיה לפחות בת חצי שנה, ורק לעבודה שאני יכולה להביא אותה איתי.
מישהו מכיר עבודה כזאת?

מישהו מכיר עבודה כזאת?
בטח!
הומסקולינג.
אני רוצה לחזור לעבודה, אבל רק לכמה שעות ביום, רק כאשר התינוקת תהיה לפחות בת חצי שנה, ורק לעבודה שאני יכולה להביא אותה איתי.
מישהו מכיר עבודה כזאת?

מישהו מכיר עבודה כזאת?
בטח!
הומסקולינג.

וואלה??? אז עלי עבדו..
לי לא משלמים..
תוקם לאלתר ועדת חקירה..
וגם תגידו למי מגישים תלונה על הלנת שכר?
לי לא משלמים
גם לי לא.
בגלל זה האידאלים ננטשים לטובת תשלומי המשכנתא....
*יום שני*

היום טרם נגמר, אבל כבר יש מה לספר (ולהשוויץ).
ראשית, השוויץ. אספתי שלוש תגובות מזרים ברחוב של "איזה ילד חמוד". אחד מהיתרונות הכמוסים של החופש הגדול הוא שלא מתפלאים למה הוא איתי ולא בגן, מה שמפנה יותר זמן למחמאות וחיוכים.

ועכשיו - היום.

בום גדול נשמע מהבית.
קפצתי במיטה, "ברק, הכל בסדר?"
"כן, אמא, אל תכעסי עלי."
"אני לא כועסת, אתה בסדר?"
"כן, אבל אני לא רוצה שתכעסי עלי".

אחרי ההדגשה השניה יצאתי מהמיטה, לברר למה בדיוק אני צריכה לכעוס עליו.
הפעוט עמד ליד המקרר הפתוח, מתמתח כדי להגיע למדף העליון, ועל הרצפה קערת האבטיח הגדולה וחתיכות אבטיח מקוררות מפוזרות סביבה.
"רציתי להעלות את האקטימלים למעלה כדי שנמש לא תגיע אליהם. אל תכעסי עלי אמא."
חיבקתי והסברתי שאני לא כועסת, ואספתי את האבטיח, וציינתי לעצמי שכלי טאפרוור אכן לא נשברים למרות הטיפול של ילדים בני כמעט ארבע, ודיברנו על זה שנמש אמנם חתולה מאד חכמה, אבל היא לא יודעת לקחת לעצמה אקטימל מהמקרר.
וקצת, קצת, ניצבטתי, כי הילד שלי מפחד ממני.
אמא שלי הגיעה.
מתלבשים, נועלים סנדלים, יוצאים.
מורידים את אמא שלי בדרך.
"אתה עדיף לאכול עכשיו או לראות את בדיקת העיניים של סבתא?"
"אני רוצה לאכול קודם."
אני חונה, והוא מתחיל לבכות.
"אמא, זה רחוק מדי!"
אני מנסה להסביר שבתי הקפה בדיוק מעבר לפינה, אבל הוא ממאן להקשיב. אני חונה רחוק מדי מבית הקפה עם הפיצה, וזהו.
יוצאים מהאוטו. הוא מוביל, דורך על עלים, מקפץ על פרחים, תופס בענפים.
על המדרכה מצוירות כפות רגליים צהובות, "אמא, נכון שאחד החברים שלך דרך כאן?"
"אולי אחד החברים שלך?"
"מה פתאום," הוא צוחק, "הרגליים של החברים שלי קטנות יותר."

מגיעים לפינת הרחוב, ואני מבינה את סיבת הבכי. באמת חניתי רחוק מדי.
"לבית הקפה הזה התכוונת?"
חיוך על פניו, "כן!"
"אבל חמוד שלי, פיצה האט סגורים עכשיו. הם נפתחים רק בצהריים."
מתקרבים, הוא רואה את הכסאות הערומים, ומבין.

מגיעים אל האופטומטריסט. הוא מוצא את סבתא שלו, ומתחקר את הבודק לגבי המכונה המוזרה.
"אולי אתה רוצה לראות זבוב גדול?"
הגיבור שלי מהנהן במהירות.
האופטומטריסט קורא לאחד מהעובדים בחנות, והוא מלווה את הילד שלי לחדר שבו בודקים ילדים. הוא חוזר אחרי דקות, מחייך, "אמא, ראיתי זבוב גדול והוא לא עף!"
והעובד מדווח, "הוא ראה את הזבוב, ולא רצה בלון כי בלונים מקבלים רק בימי הולדת."
אני מחייכת אל הבן שלי.
הבדיקה מסתיימת. עכשיו צריך לבחור משקפיים ולשלם.
הגיבור שלי מסתכל סביב, "אמא, אולי אני אעסיק את עצמי?"
אני מאשרת, והוא מוצא את פינת הילדים בחנות, מתיישב ליד צעצועי תינוקות שהופכים בהנחייתו למכוניות מירוץ ורכבות משא.
חצי שעה מאוחר יותר הוא כבר קופצני ורעב, ושלושתינו יוצאים לבית קפה.
עיר גדולה הוד השרון, יש בה ארבעה בתי קפה קרובים, ואנחנו בוחרים בזה עם הגגונים הכתומים ומזמינים ארוחות בוקר.
"אני רוצה קש אמא, יוגורט עם גרנולה, הפירות והדבש בצד." הוא מסביר למלצרית המבולבלת מהילד האסרטיבי. אני חוזרת על ההזמנה, מזמינה אוכל בשבילי, והיא יוצאת למטבח.
הגיבור שלי מחפש תעסוקה. כאשר אני אוסרת עליו לפזר מלח ופלפל על השולחן הוא יורד לרצפה ופותח את התיק הענק שהביא עמו. הטרקטורים שלו פוצחים בתהלוכה מתחת לרגלי השולחן, אמא שלי ואני מדברות, האוכל מגיע.
אוכלים, יוצאים, מחזירים את אמא שלי הביתה, מתחילים את היום.

יש לי חצי שעה עד לתור במרכז לבריאות האשה, ואנחנו הולכים לחפש בית קפה עם גלידה בטעם וניל בשביל הפעוט, ולא מוצאים.
אחרי עשר דקות של שיטוטים הוא מחליט להחליף את הגלידה בסוכריה על מקל.
נכנסים למרכז לבריאות האשה, ממתינים בתור.
מכאן ואילך היום נראה זהה - אנחנו ממתינים, נכנסים, הגיבור שופך את הצעצועים על הרצפה ומעסיק את עצמו עד שאני מסיימת לדבר עם האדם אליו הופניתי.
זה מתחיל טוב, אבל נמשך שעות, ואחרי כל כך הרבה זמן הוא נעשה רעב, עייף, ועצבני.
בסיום הפגישה אצל הדיאטנית הוא כבר לא יכול לעצור את הדמעות, ואני ממהרת איתו לאוטו.
"אולי נאכל צהריים במסעדה?" הוא מציע, אבל אני דוחה את הרעיון. רוצה הביתה, למיטה, למוצץ, למיזוג.

מגיעים.
הוא עייף מכדי לצאת מהאוטו, ומבקש יד לעזרה.
בחדר המדרגות הוא מתמלא במרץ זמני ורץ למעלה, אבל כאשר אני פותחת את הדלת הביתה הוא מרוקן שוב.
נכנסים למיטה, לקוחים את המוצץ, מתחבקים.
החתולה מגיעה להתכרבל איתנו, והוא מלטף אותה.
ידו צונחת באמצע הליטוף.
הוא נרדם.

קפצתי לביקור!
hug
מקסים העולל שלך! פשוט מקסים!
(וגם את) flower
שיואוו שניכם מדהימים.
אני מתגעגעת, ואין לי מבחנים עכשיו, ומשעמם לי, אז תבואו כבר!!!
(+ פסטיבל קומיקס בסופ"ש, מזכירה לך לבוא לבדוק את התוכניה!)
יום רביעי

הוא קם לפני, מבקש שאדליק לו "הופ". יש כבר שגרה קבועה - קודם הוא צופה ב"חבורת איינשטיין", אחר כך אוכלים ארוחת בוקר, אחר כך יש את "כוח הצלה", ואז מתחיל היום.

הוא אורז את התיק שלו, אני את שלי.
"אמא אל תשכחי את הפיתות!"
טוב שהוא מזכיר לי. ברגע האחרון זורקת את הקופסא לשקית, מוסיפה אגוזים בשבילי, הוא עולה על הבימבה שלו, ושנינו יחד יוצאים לדואר.
הוא נעצר מחוץ לתופרת, "אני רוצה להגיד לרותי שלום."
נכנסים. כבר חודשים הוא לא ביקר אצלה, אבל היא זוכרת אותו, מחייכת אליו.
הקומה העליונה מקבלת נופך מיסטי אצלו - מאז שהוא מכיר את התופרת השכונתית הוא רוצה לטפס לשם, ובכל פעם היא לא מרשה לו מסיבות אחרות. פעם זה היה מכיוון שהוא היה יחף, והיא לא רצתה שהוא ידקר מהסיכות.
הוא עדיין זוכר את זה, "אני רוצה לעלות לקומה השניה, יש לי סנדלים!" הוא מראה לה, אבל היא לא מסכימה.
הפעם התירוץ הוא שיש שם בלגן, והיא לא רוצה שהוא יראה.
הילד מאוכזב, אבל מתרצה.
יוצאים החוצה. יש שולי בטון אדומים שאפשר לטפס עליהם ולספור את החרכים בבטון.
"אמא, הדואר נורא רחוק." הוא אומר בנימה מיואשת.
"נכון, וגם מאד חם." אני מסכימה, ושנינו ממשיכים, למרות המרחק ולמרות החום.
"נהיה בתוך הדואר או מחוץ לדואר?"
"בתוך הדואר, כי אני צריכה לשלוח חבילה."
הוא חושב, "אבל יהיה לי משעמם שם!"
"אני מוכנה שתשחק בצעצועים שלך בדואר."
עכשיו הוא מחייך, וממשיך במרץ מחודש לבנין בעל הדלתות האדומות וסמל הצבי הרץ.
לוקחים מספר - אחד לי ואחד לו.
אני מתחילה להכניס את הספרים שאיתי למעטפה גדולה, והוא שופך את כל הצעצועים שלו על הרצפה. העכביש טווה קורים סביב הכיסאות, הג'יפ מזהיר את כל העומדים בתור שיש סכנה, והמחפר נלכד בדרך.
אשה בהריון מסתכלת עליו ומחייכת.
"אמא, אני רוצה לספר לה על העוקץ של העכביש שלי."
אני מבקשת רשות, היא מסכימה, והגיבור הקטן לוקח את בובת העכביש אל האשה הממתינה. הם משוחחים בינהם בזמן שאני מתגברת על המעטפה, ותורינו מגיע.
נעמדים ליד הדלפק, "אמא, אני רוצה להסתכל."
עוזרת לו לטפס, והוא מביט על האשה מאחורי הדלפק שמדפיסה את הקבלה.
"קח בולים," היא מושיטה לו ריבועים כחולים של דואר אוויר.
"אני לא רוצה להדביק," הוא מחזיר לה אותם, "אני רוצה להיתלות."
ובמילים אלה הוא מניף את רגליו באוויר ונשאר תלוי בעזרת הזרועות בלבד.
אני לא מתרגשת, אבל המנקה רצה אלי ומחזיקה אותו.
מזל שיש מיזוג - הפלישה למרחב שלנו לא מטרידה אותי. אני מודה לה, אומרת שהוא לא יפול, והיא עוזבת אותו.
הוא, כמובן, לא נופל.

אוספים את הצעצועים, ממשיכים למגרש המשחקים.
הוא מוריד את הסנדלים ורץ למגלשות. עושה ניסיונות בחול - מתברר שהחול המוצל קר, אבל החול החשוף לשמש חם. גם המשחקים שנמצאים בשמש חמים לו מדי, והוא מסתפק במשחקים בחצי מהגינה, מעדיף את תחושת החול על הרגליים היחפות על פני הכבילה לסנדלים.
נדנדות, מגלשות, ריצה על הדשא.
"אמא, אני צמא," ואחרי שהוא מרוקן רבע בקבוק, "אמא אני רעב."
מתכרבל עלי, אוחז את הפיתה ביד אחת, נותן לי ללטף את ראשו הזהוב.
הרוגע לא נמשך זמן רב - החבר הישן שלו מגיע לגינה, והוא נמשך למשחקים איתו ועם אחיו הקטן. הדינמיקה בינהם מדגישה את הבדלי האופי - הגדול חוטף צעצועים, יוזם משחקים תחרותיים. הילד שלי לא מגיב בכלל - כאשר חוטפים לו את הטרקטור הוא אומר, "זה שלי, תחזיר לי." מושיט את היד, ומקבל בחזרה. כאשר הילד הגדול מנסה למשוך אותו למשחק שלא מתאים לו, הגיבור שלי פשוט הולך למקום אחר ומשחק בעצמו.

שני פועלים מגיעים ומתחילים לשפוך חול חדש בגינה.
להלן הבדלי הגישות בין שני ילדי הגן שהיו שם לבין הבן שלי - ילדי הגן קפצו על החול, שרו ורקדו.
הילד שלי קפץ על החול, שר ורקד, ואחרי מספר דקות עקב אחרי הפועלים, הבין מהיכן הם מביאים את החול, הסתכל עליהם מעמיסים את המריצה, יזם איתם שיחה, רץ לצידם, ולאחר מכן הצטרף להמשך השירה והריקודים עם הילדים האחרים.

ואני מתחילה להרגע - אולי הוא כן יסתדר בגן, אולי השהיה עם ילדים אחרים תעשיר את עולמו ולא רק תפגע בו, ואולי - הדמיון שלי עובד יותר מדי, והגיע הזמן לשחרר את הגיבור שלי כי הוא תמיד יהיה הילד שלי.

עוד שמונה ימים לתחילת הלימודים.

ואת יודעת שיהיה בסדר גמור!
יום ראשון

יום עמוס.
השעון המעורר מצלצל, ואני לוחצת על הסנוז.
עוד שמונה דקות, ועוד שמונה דקות, ופתאום חייבים לצאת מהבית מהר.
"קום, חמודי, רוצה ללכת לראות את הפרות?"
הוא מתעורר, נועל סנדלים, מארגן לעצמו תיק עם צעצועים לדרך ומחכה לי ליד הדלת.
אני עדיין בפיג'מה, מורחת פיתות וממלאת קופסאת קורנפלקס לדרך.

מזמינה מונית. תחנת הרכבת קרובה, אבל אנחנו מאחרים.
מגיעים, קונים כרטיס - הוא בוחר את המכונה, אני רק מעבירה את כרטיס האשראי.
עולים על הרכבת.
הגיבור מוצא את הקטר, והדלת פתוחה, "אפשר להסתכל בפנים?"
אני מבקשת, נהג הקטר נעתר, והגיבור מתיישב על הכסא הגבוה, מדליק ומכבה כפתורים עד שצריך להתחיל לנוע, ואנחנו יוצאים לקרון.
"אני רוצה להנסיע את הרכבת!" הגיבור שלי מוחה, "אני יכול לשבת על הברכיים של הנהג." הוא אומר בתגובה להסבר שלי שאין מקום בשבילו בקטר.
הוא נרגע, ואנחנו נוסעים.

מחליפים רכבת בתל אביב.
יש לנו חצי שעה עד שהרכבת שלנו תגיע, ואנחנו מנצלים אותה כדי לאכול קצת יוגורט ולבכות שאנחנו עייפים.
"אמא, אני לא רוצה רכבת כחולה, אני רוצה רכבת אדומה."
המשאלה מתגשמת - רכבת דו קומתית, עמוסת חיילים עייפים עוצרת ברציף. הגיבור מתפתל בין המושבים, מחפש מקום לשנינו.
נוסעים.
בדרך שותים מים, משחקים עם הטרקטורים, מסתכלים מהחלון על תחנות רכבת אחרות, אנשים אחרים, ערים אחרות.

מגיעים.
חברה אוספת אותנו מהתחנה אל הבית הצהוב בקיבוץ. הבן שלה מבוגר מברק בשנה וחודש, יודע כבר לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר ועל קורקינט עם שני גלגלים בלבד.
הילדים מתכתשים מעט, מדברים מעט, משחקים מעט. קצת ביחד וקצת לחוד.

"אמא, אני רוצה כבר לראות את הפרות הקטנות!"
ואנחנו יוצאים לרפת.
בדרך עוצרים באורווה. הגיבור שלי מלטף סוס ומחבק כלב. שניהם מגיבים אליו, וגורמים לו לחייך.
מסתכלים על עוד סוסים, סגורים מאחורי גדר נמוכה. הוא רוצה להכנס לחצר שלהם, אבל אני מצליחה לשכנע אותו שעדיף שישאר לידי.

עצירת פיפי, וממשיכים לרפת.
בדרך נתקלים בבעיה - הרפת נמצאת מעבר למשטח חול גדול. הגיבור שלי לא מוכן ללכת על חול עם סנדלים, כי החול נכנס לסנדלים ולא נוח לו. מצד שני, כאשר הוא מנסה ללכת יחף מתברר לו שהחול חם מכדי לדרוך עליו.
אני מציעה שתי אפשרויות - או שהוא ילך עם הסנדלים על החול, או שנחזור הביתה.
הגיבור חושב, מצחו מתקמט, ואז עיניו מוארות - "אמא, יש לי רעיון נהדר! אני ארוץ על החול, ואז לא יהיה לי חם!"
ואכן, במשך שעתיים וחצי הוא רץ על החול שמתחמם בשמש הצהריים.

מתחילים בסיור בין העגלים, "אמא, אני רוצה לראות פרות קטנות!"
אני מנסה להסביר שאלו עגלים, והם קטנים, אבל מכיוון שהם יותר גדולים ממנו, הוא ממאן לשמוע.
על סף בכי אנחנו מגיעים לרפת שבה מרוכזות הפרות לפני חליבה. עכשיו הוא משתכנע - הפרות שראינו קודם לכן הן אכן קטנות, כי אלו פרות מאד גדולות.
אני רואה רק את הכוכים הקטנים, הצפיפות, הלכלוך, אבל הוא מתפעל מהפרות, מהחציר, מהמחלבה. כרגיל - הראיה שלו צלולה יותר משלי.

הטיול פותח שאלות חצי פילוסופיות:
"אמא, למה את לא מרשה לי לאכול חציר?"
ומאוחר יותר, כאשר אנחנו חוזרים לחול - "אמא, למה השמש כל הזמן מחממת את החול?"

הכלב שפגשנו באורווה עוקב אחרינו לרפת, ולפעמים לא ברור מי עוקב אחרי מי. הילדים כבר מסתדרים מצוין בינהם, רצים לפני שתי האמהות המשתרכות בשמש. הגדול מסביר לבן שלי על קוטפות הכותנה שחונות בסככה, והגיבור חוקר אותו על ברגים משונים שהוא מוצא.

עייפים, צמאים, ואדומים, אנחנו מתחילים לחזור הביתה.
"אמא, אני לא רוצה הביתה!"
ואני מבינה, ומתקנת את עצמי - לא הביתה, לבית של החברים החדשים שלנו.
הוא מסכים. עייף, רעב, צמא, אבל ממשיך ללכת. הכלב עדיין מלווה אותנו, והגיבור פותח בתחרות ריצה איתו עד הבית. הגיבור מנצח, אבל רק כי הכלב החליט באמצע הדרך לסטות לבית אחר.

מגיעים.
שותים, אוכלים חצי פיתה עם חלבה, משחקים עוד קצת.

הרעב מנקר אצל ארבעתנו, והחברה שלי מציעה שנצא לחדר האוכל. אני מסבירה לגיבור על הרעיון, והוא מתפלא - "מה, חדר אוכל *מחוץ* לבית?"
אכן כן, ועוד קצת הסבר על צורת החיים הקיבוצית, ויוצאים.
כל אחד מקבל מגש ואוכל. הגיבור מסכים לטעום רק מהפסטה ברסק עגבניות. לא נורא. אני אוכלת את המנה הבשרית שלי, את שלו, ואת המלון של שנינו. לקינוח יוצאים לסופר הקרוב ואוכלים גלידת תות.
יש בריכת דגים, וכלב חדש, וקצת צל, וכולנו משתרעים ומעכלים עוד קצת בחוץ לפני שיהיה חם מדי.

אחרי שהגיבור מסיים להאכיל את הדגים בעלים מהעציצים הסמוכים לבריכה, ואני מסיימת לדבר עם הבייביסיטרית, והילד הגדול מסיים לרכוב מסביב וכולנו מרגישים שהגיע הזמן לחזור למזגן - יוצאים שוב לבית.
הגיבור מגלה את הרכבת המופלאה של המארחים, ויושב להרכיב אותה. אנחנו משתרעות בסלון ושותות מים קרים, עד שמגיע הזמן לזוז.
נועלים סנדלים, ממלאים בקובק מים לדרך, ויוצאים.
לרכבת, צפונה.
"אמא, איזו רכבת תגיע?"
כחולה, מרובעת. זה מספיק טוב.
הוא מאד עייף, והצעצועים שלו מספקים מנוחה רגעית בלבד. אוכל קצת קורנפלקס, שותה קצת, והנה - מגיעים לתחנה בתל אביב.
"עכשיו אני רוצה רכבת אדומה!"
ושוב, המשאלה מתגשמת, ואנחנו יכולים לבחור מקום בקומה העליונה.
ילד אחד רץ ברכבת, וגם הגיבור שלי רוצה. אני מסרבת, ואחרי דיון אנחנו מגיעים להסכם - הוא יוכל לרוץ אחרי שנגיע לתחנה שלנו וכל האנשים ירדו.
מגיעם לתחנה שלנו.
הוא רץ.
מעלה ומטה, לאורך המסדרונות, עד שאני קוראת לו, ואנחנו יורדים.

חם לי מדי, לוקחים מונית הביתה.
מדליקים מזגין, עושים פיפי, וכבר חברה מגיעה לבקר עם שתי בנותיה. הגדולה מבוגרת מהגיבור שלי בחודשיים, הקטנה בת 10 חודשים.
שני הגדולים משחקים בינהם והודפים בכל פעם את הקטנה. לקראת שש בערב הגיבור שלי מותש לגמרי, ואנחנו נפרדים מהחברות.

מדליקים "הופ".
הוא שרוע על הספה, אני הולכת להשלים שעות מחשב.
אבא חוזר הביתה, והגיבור מתמלא מרץ. הוא מספר לאביו על כל החיות שפגשנו היום - סוסים, פרות גדולות, פרות קטנות, כלב וזבובים.
אני מכינה פיצה בזמן שאבא מכין לילד אמבטית קצף. הוא טובל בה עד ששיירי הריח מהרפת מוסרים ממנו, ויוצא חמים, ונקי ומקומט.

אוכלים.
מצחצחים שיניים.
הגיבור מקבל ארכה - הוא יכול לשחק בחדר שלו בזמן שאנחנו רואים את ד"ר האוס, אבל הוא לא מנצל את הזמן. במקום הוא מביא את המוצץ מחדר השינה ומתכרבל עלי. בסיום כתוביות הפתיחה הוא כבר ישן.
נשיקה, למיטה, לילה ארוך ויום חדש מחכה מחר.

עוד חמישה ימים.

איזה יום מעניין ועמוס, והכל בהריון הכל כך מתקדם, כל הכבוד לך!
במרגיעון כתוב: "הספק מבורך" happy
*יום שני*

"מה נעשה היום?"
הוא שואל בכל בוקר.
"היום נלך לחתונה."

ובערב הולכים לחתונה.
הוא מסרב "להתלבש יפה", ובהברקה רגעית אני אומרת לו שהוא צריך להחליף חולצה כי שלו מלוכלכת, אבל החולצה שאבחר לו היא רגילה לגמרי, ובכלל לא יפה.
הוא נעתר, ולובש את אחת החולצות הרשמיות שקנינו לו לאחרונה. הוא יפהפה, ושנינו מתאפקים שלא לספר לו עד כמה הוא יפה, כי ברור שברגע שהוא יבין שהוא לובש משהו מיוחד - הוא ידרוש להוריד את החולצה.

הגיבור מבקש להביא צעצועים, ואני מסכימה, אבל לפני שיוצאים הוא מחליט להביא איתו את הקורקינט.
בסדר.
מגיעים.
יוצאים מהמכונית.
מגרש חניה ריק ומזמין מחכה לו מחוץ לאוטו, והוא מבקש לרוץ לידנו. אני מאשרת, והוא מרים את רגליו, אבל אחרי שני צעדי ריצה משתטח על האספלט ופורץ בבכי. שתי הברכיים שלו מדממות, ואחת מכפות הידיים גם כן שרוטה.
אנחנו נכנסים לאירוע כאשר הגיבור על הידיים של אבא שלו, דמעות על לחיו. מחייכים לחתן ולכלה ורצים לשירותים, לנקות את הדם, ולהרגיע את הכאב במים קרים.
הבכי דועך, ואפשר להתחיל.
יש בריכת דגים, והפעוט מבלה דקות רבות בהתבוננות בהם, מאפשר להוריו להתחבק כיאות עם החתן והכלה, לחפש אוכל ולשתות משהו.
בזמן החופה הוא רץ על הדשא, אבל ארחי שהטקס נגמר הוא מוצא פרח קטם ומביא אותו לכלה. בחיוך מבויש הוא מושיט לה את הפרח, והיא מחייכת אליו, "אתה הילד הכי חמוד שאני מכירה," היא אומרת לו, והוא רץ להביא לה מקלון דשא יבש.
אני מצליחה לשכנע אותו שלא לתת לה את הדשא, כי בשמלה אין כיסים, ולא יהיה לכלה איפה לשמור את הדשא.
חוץ מזה - כבר התחילו לחלק את האוכל. זה משכנע אותו ואנחנו נכנסים.
הרעש מהמם את שלושתינו, אבל האוכל מסיח את הדעת.

מתחילים הריקודים, והגיבור מושך ביד שלי - "אמא, בואי לרקוד איתי." אני מאלתרת ריקוד מיוחד - אני יושבת על כורסא ליד הרחבה, והוא מקפץ לידי, מניע את ידיו באוויר ומסתובב. אחרי שלושה שירים אני לא עומדת בפיתוי, מורידה נעליים ומצטרפת אליו. שנינו רוקדים טוויסט.
שלושתינו, בעצם, כי הבטן שלי נעה גם היא במקביל לתנועות שלי. התינוקת בפנים ישנה, אבל המעטה החיצוני שלה מתנועע.

חוזרים לשולחן, שותים, אוכלים עוד קצת.
כולנו עייפים.
נוסעים הביתה.
עכשיו הגיבור ואביו כבר במיטה, ישנים, ורק אני עוד מקלידה, לתעד את הימים המשותפים האחרונים.

אני כל כך נהנית לקרוא אותך בבקשה אל תפסיקי גם אח"כ...
אני תמיד מתפעלת מהימים העמוסים שלכם (וזה לא , בשום אופן נגד ימי פיג'מה!). נראה כאילו הזמן מותח עצמו למענכם ועובר ל א ט .
אני יודעת שאת בטח חושבת לעצמך "הלואי וזה היה נכון, הנה, עוד מעט נגמרים 365 ימים , איזה לאט ואיזה נעליים" ואת אפילו צודקת. אבל זה ש 365 ימים יכולים לטוס, לא אומר שיום אחד לא יכול להמשך המון זמן.
הזמן ממילא לא בידנו. תהנו מכל רגע!
אני רוצה להשלים את שארית השבוע האחרון שלנו בבית, כדי שהבלוג של הגיבור יסגר ב"צורה יפה", אבל זה יבוא מאוחר יותר.
קודם - קצת מחוויות היום הראשון והשני בגן.

יום ראשון - שניים בספטמבר

יום חדש.
גן חדש.
הפעם אי אפשר לכבות את השעון המעורר. צריך לקום, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול, ולצאת.
הגיבור שלי כבר יודע לשנן ש"היום אני הולך לגן של גדולים", אבל עדיין לא מפנים את המשמעות. הוא מוכן ללכת לגן, אבל רק בתנאי שאני אשר איתו.
ואני?
למרות שנה בבית, כאשר אנחנו מגיעים לגן המסגרת משתלטת עלי. כל ה"צריכים" קופצים, והאינטואיציה שלי נדחקת מפני הכללים.
אי אפשר לחכות בבית עד שהוא מסיים לאכול, כי צריך לצאת בזמן.
אי אפשר להפרד במשך זמן כי צריך להתרגל לפרידות קצרות בבוקר.
אי אפשר לשחק עוד חמש דקות, כי צריך לשבת במפגש הבוקר.
אי אפשר להשאר למפגש, כי צריך לפנות את הגן לילדים.
וה"צריכים" נערמים, ומוחצים אותי. אני לא רואה איך הוא מעסיק את עצמו, רק את החסר במשחק משותף עם הילדים האחרים, כי בגן הרי אמורים לשחק עם ילדים, ואם הוא משחק לבד - משהו לא בסדר.
במקום להתפעל מהיכולת שלו לעמוד על דעתו, לכבד את הבחירות שלו, אני מנסה לדחוק אותו להדביק ולקשט את התמונה שהבאנו לגן כדי שיהיה כמו כל השאר.
וכך, בתוך דקות, היחסים ביננו נשברים. ואני כבר לא האמא הזורמת, המכבדת, נותנת המרחב. אני ילדת גן בעצמי, מנסה לרצות את הגננת כדי שלא להשאר לבד.

כאשר מגיעה שעת המפגש אני יוצאת לכניסה. אחרי חמש דקות הגיבור שלי מופיע - "אמא, אני לא רוצה להפגש עם כולם, אני רוצה להמשיך לשחק, אבל הילדים האחרים לא מרשים לי."
אחריו מגיעה אחת הגננות.
יושבים ביחד, מנסים למצוא פתרון. מסכימים שהוא ישחק על הרצפה ליד הילדים האחרים.
הוא חוזר לגן, ואני שוב לבד במשך מספר דקות, עד שרגליו טופפות חזרה אלי. לבסוף הוא מוצא פתרון, "אולי אני אלך לבית הספר?".
רק אחרי שאני מסבירה לו שגם בבית הספר יש מפגשי בוקר, והם ארוכים יותר, הוא מוכן לחזור לגן.
ושוב, אחרי דקות, הוא חוזר. הפעם - כל הילדים יושבים לאכול, והוא לא רוצה לאכול איתם, כי הוא הרי אכל כבר בבית.
"הגננית אומרת שאני חייב לאכול, אפילו שאני לא רעב, ואני לא רוצה."
המצוקה שלו מציפה את עיניו בדמעות, מחביאה את התואר "גננית", שבימים רגילים היה גורם לשנינו לחייך.

וכך זה נמשך - הליכה אל הגן וחזרה אלי, בכל פעם בעיה אחרת, וכלן בעלות עקרון משותף - הוא רגיל להעסיק את עצמו אם כולם עושים משהו שלא מענין אותו, אבל חוקי הגן מחייבים את כולם לשבת ביחד.

הזמן, כרגיל, פותר את הכל. ארוחת הבוקר מסתיימת, והילדים משוחררים למשחקים. אני יושבת עוד שעתיים בחוץ, אבל הוא לא בא.
בעשר וחצי נגמר היום. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי לאכול צהריים, לשחק, ואחר כך הביתה ולישון.
בערב כולנו בבית - הוא מתענג על החופש לבחור משחקים בעצמו, לבחור האם לאכול איתנו או לא, לבחור את המשחק האחרון לפני השינה.
בלילה הוא נרדם בקלות יחסית, ואני אופטימית לגבי מחר. הגיבור שלי רגיל לכללים, ואני בטוחה שהוא יפנים את המסגרת החדשה.

טעיתי, כמובן.

יום שני בגן - שלושה בספטמבר

"אמא, גם היום אני אלך לגן?"
"כן."
"בסדר, אבל רק בתנאי שתשארי איתי."

וכאן מתחילה הבעיה. יש לי נתמכת חדשה שאני צריכה לבקר במסגרת אמא'לה אמא'לה (תמיכה_באמהות_טריות‏). קבענו לתשע בבוקר, והחשבון שלי אומר שאם קמים בשש וחצי ויוצאים בשבע ורבע, עדיין תהיה לנו שעה לחיבוקים לפני שאצטרך לצאת.
החשבון תקין לגמרי חוץ מבעיה אחת - הגיבור לא רוצה לצאת מהבית. כלומר, הוא מוכן לצאת בשבע, אבל זה מוקדם מדי, ואני מציעה משחק קצר במחשב לפני היציאה.
המשחק הקצר מתארך, ואנחנו יוצאים באיחור של שעה.
אין זמן להתחבק, אין זמן להפרד, והילד שלי לא מוכן להרפות מאמא. אני מזכירה לו ....

המשך יבוא...

יום שני בגן - המשך

אני מזכירה לו שאני צריכה ללכת, אבל כמובן שזה רק גורם לו להצמד חזק יותר, "אמא, אולי אני אעזור לך עם החברה שלך?"
ואני לא מוצאת את המילים להסביר מדוע היום, בניגוד לכל השנה האחרונה, הוא לא יכול לבוא איתי.
יש אמהות שנשארות לשעת המפגש, ואני מחליטה להשאר גם. הוא יושב עלי, מסרב אפילו להוריד את התיק, כל ישותו זועקת "אני כאן רק לרגע, וכבר אני הולך".
משחקים משחק שמות, כל ילד מקבל קוביות ואומר את שמו.
הבן שלי מסרב להשתתף במשחק. מסרב אפילו לומר את שמו, רק יושב, משרבב את שפתיו, ומוודא שאני לא הולכת ממנו.
מתיישבים לאכול. אנחנו מסכימים שניפרד אחרי שהוא יסיים לאכול את הפיתה שלו.
הוא מסיים את המחצית הראשונה, ואני קמה ללכת.
"לא, אמא, יש לי עוד פיתה!"
אבל כבר תשע וחצי, ואני חייבת לצאת, ואני מחבקת, ומסבירה שוב ומנשקת ויוצאת מהדלת, וטפיפות רגליים רצות אחרי, וילד מתייפח נופל אלי, נאחז בבגדי וזועק, "אמא אל תלכי!"

והנה זה קורה.
חיבוק נוסף, אני מרימה אותו, מחזירה אותו לגן, מניחה אותו בידיה של אחת הגננות, והוא ממשיך להאחז בי. תחילה בגוף, ומשאני מתנתקת ממנו הוא אוחז בידיים, במכנסיים ולבסוף ברצועה של התיק.
אני ממהרת מהגן, כמעט רצה, בכיו רודף אחרי, מצליחה לעצור את הדמעות שלי עד שאני מתקשרת לבנזוג לנחמה, והן פורצות.
"תזכיר לי למה זה טוב?"
והוא, אהוב ליבי, מדבר עלי, על התחושות שלי, מאפשר לי לפרוק את הבכי שלי.

יושבת עם הנתמכת שלי, ואחרי שעה הטלפון מצלצל - "הוא הפסיק לבכות, ומשחק עם ילדים אחרים", הגננת מוסרת, מוודאת שהאם ההריונית תדע שדואגים לבנה.
חוזרת לגן לקראת הצהריים. התיק של הגיבור שלי מוטל על הרצפה, במקום בו ישבנו בבוקר. הוא משחק בצד, שקוע. כורעת לידו, מחייכת אליו.
"אמא," חיוכו מאיר, "דאגתי לך!" ומחבק אותי.
משחקים עוד קצת, עוזרים לגננת לחתוך פירות לארוחה, ומחליטים לצאת.
עכשיו הבכי מגיע.
שמו כתוב על התיק שלו בטוש, וגם על הסנדלים. רק עכשיו הוא שם לב, והדמעות פורצות - "אבל אני לא רוצה שהשם שלי יהיה כתוב על התיק! תמחקי את זה! אני רוצה תיק שהוא רק ירוק!"
ולא רוצה לצאת, ולא רוצה ללכת, ולא רוצה חיבוק, והכל רע.
יוצאים, בסוף.
מגיעים לאוטו.
השעה עשרה לשתיים עשרה. שנינו רעבים, שנינו עייפים, ואני מציעה בית קפה.
הוא מסכים, ואנחנו מנסים בית קפה חדש. היינו בו בפעם האחרונה לפני שלוש שנים וחצי - אז הוא עוד היה בעגלה, ואני התפעלתי מהבן של חברתי שכבר ישב בעצמו.
אחרי השניצל והפירה מצב הרוח של שנינו משתפר - הוא מגלה אקווריום דגים, ולאחר מכן הולך להסתכל על המטבח. כאשר מגיע הזמן לקינוח הוא מוצא לעצמו מלצרית, ניגש אליה, מתחקר אותה לגב סוגי הגלידות, מזמין לעצמו, וחוזר לשולחן רק כדי להראות למלצרית מי האמא שלו.
עדר מלצריות מתאסף סביב הגיבור שלי, והוא מדבר איתן. אני לא שומעת את השיחה, רק את פרצי הצחוק.
גיבור קטן וזהוב במרכז מעגל מבוגרים.

נוסעים הביתה.
הולכים לישון לשעה.
יוצאים שוב - לפגישה עם הדיאטנית. הוא מלווה אותי, ולאחר מכן מבקש סוכריה, כמו בפעם הקודמת שהיינו שם. הוא מקבל סוכריה, ואנחנו ממשיכים במסע. אוספים את אבא ונוסעים שוב לגן.
"הפעם לא תשאירו אותי שם לבד, נכון אמא?"
נכון.
"אז אני מסכים שניסע לשם."
נפגשים עם הגננות, מדברים על השנה האחרונה. איך מסכמים 365 ימים בשיחה של דקות?
"הוא היה איתי בבית."
וזה מספיק.
הוא היה איתי בבית.
ועכשיו כבר לא.

וההמשך - ילד_בית_הולך_לגן‏
חג שמח, שנה טובה, ואושר רב לכולנו.
השבוע האחרון בבית - שאריות שלא נכתבו

יום שלישי

בבוקר אנחנו אמורים להפגש עם סבא וסבתא שלי לפני שהם טסים לחו"ל, אבל זה מתבטל ובמקום זאת אנחנו נפגשים רק עם אבא שלי. אוכלים ארוחת בוקר ארוכה בבית קפה, צוחקים, מסתובבים, נפרדים.
בערב אורזים את החתולה בקופסא שלה ויוצאים אל הוטרינר.
בחדר הכניסה יש כלב חום עם פרווה חמימה והגיבור שלי מלטף אותו, משקיע את הידיים בפרווה הסבוכה, עד שמגיע תורנו להכנס לוטרינר.
"זאת החתולה שלי, נמש." הגיבור מציג אותה בפני האיש הגבוה בחולצת הניתוחים הירוקה.
"הבאת אותה בשביל לקבל חיסון?"
"לא, בשביל טיפול לתולעים." אני מתערבת לפני שהגיבור יחליט לחסן את החתולה.
"כי אנחנו לא רוצים שהיא תהיה חולה," הילד מוסיף בארשת פנים חשובה.
הוטרינר צוחק ומוריד את הסטטוסקופ.
"אתה יודע מה אני עושה?" הוא שואל את הבן שלי.
"אתה מקשיב ללב שלה." הילד עונה.
הוטרינר מחייך, "וגם לנשימות שלה. אתה רוצה לשמוע גם?"
הגיבור מסרב. יש לו סטטוסקופ בבית - הוא לא מעונין לנסות גם כאן.
הוטרינר מכין את החומר, מסביר לגיבור שלי על התהליך, עוזר לו לטפס על כסא גבוה כדי שהוא יוכל לראות את הזריקה.
"תזהר שהיא לא תברח!" הילד אומר לפני שהמחט ננעצת בעורפה של החתולה הכנועה.
היא לא בורחת.
מסיימים, אורזים את החתולה חזרה, יוצאים ללובי.
"אמא, תראי! יש כאן עוד כלב!"
כמה מפתיע - למצוא כלב אצל הוטרינר.
הגיבור מלטף אותו, משחק איתו, ומבקש רשות להכנס איתו לךבדיקה. אני מסכימה, מניחה את קופסת החתולה מתחת לכסא שלי ומתיישבת לקרוא עיתון.
הגיבור נעלם עם הכלב, בעליו והוטרינר בחדר בדיקות. אחרי דקות רבות הוא יוצא, זיק בעיניו.
"בפעם הבאה את לא נכנסת בלעדיו, רק איתו, את שומעת?" אני צוחקת. הוטרינר מחייך ונפרד מהגיבור שלי.
חוזרים הביתה.
משחררים את החתולה בבית, והגיבור רץ אל בובת הכלבה שלו ובודק אותה, את העיניים, את השיניים. מסתבר שהיא חולה מאד וצריך לתת לה חיסון וטיפול נגד תולעים. הוא מטפל בה ומשכיב אותה לישון כדי שתחלים.
מאוחר יותר החתולה מתגברת על הטראומה וחוזרת להתכרבל איתנו בסלון.
"אמא, נמש כבר לא חולה, נכון?"
לא, היא בריאה לגמרי, וכך גם בובת הכלבה שלו.

יום חמישי

יום רביעי הוא יום פיג'מה איטי. בערב הגיבור שלי נשאר עם בייביסיטר ואנחנו יוצאים לבקר חברים. כאשר אנחנו חוזרים הוא כבר ישן, אבוד בעולם חלומות ילדותי.

ביום חמישי יש לנו פגישה ראשונה בגן, להכיר את הילדים האחרים, להתרגל למקום.
חונים במגרש חול, והגיבור מבקש להוריד את הסנדלים כדי שהחול לא יכנס אליהם.
כל ההורים וכל הילדים מתכנסים בגן, וההיררכיה ברורה - אלה שזוהי להם השנה השניה משתלטים על הצעצועים, מוליכים את ההורים שלהם למקומות האהובים עליהם.
החדשים, כמונו, מפוזרים על השטיח בין החבורות הוותיקות, גונבים חלקי שיחה מאחרים, מחליפים מבטים מבוישים.
הגיבור שלי ממציא לעצמו משחק - הוא מעמיס קופים ממשחק אחד על משאית, ושופך אותם בתוך בית בובות. הוא מעסיק את עצמו, כרגיל, לא יוצר כמעט קשרים עם אחרים.
אני יושבת לידו על השטיח, מתביישת ליזום שיחה עם אמהות אחרות, מתביישת בבושתי.
הגיבור שלי מסרב להצמיד תג עם שם לחולצתו, מסרב לקשט את התמונה שהבאנו איתנו כדי לתלות על הקיר, מסרב לדבר עם ילדים אחרים או לשחק איתם.
ואני, במקום לאפשר לו למצוא את מקומו בשקט, רק משווה אותו לאחרים, שוכחת שהילד שלי לעולם לא נפתח בפני אחרים בקלות, שתמיד עוברות שעות עד שהוא מרגיש בנוח במקום זר והומה.

השעה מסתיימת, אנחנו יוצאים.
חוזרים הביתה, מחליפים בגדים, מכינים שני תיקי גב - אחד לי ואחד לו, יוצאים לים.
יש "אירוע מיוחד של האגודה" ‏http://www.sf-f.org.il/story_969‏ לכבוד סיום הקיץ, ואני יודעת שהבן שלי יהנה ממנו.
מגיעים לחוף פרישמן בתל אביב לקראת השקיעה. הילד שלי כבר מכיר את החברים שלנו, רץ אליהם בקריאות שמחה. הם עסוקים בליטושים אחרונים של הערים הבנויות בחול, ואנחנו חוזרים לאכול אבטיח, לשתות משהו קר, לנשום.
"אמא, אני רוצה להכנס למים, אבל רק עד הרגליים." כך אנו עומדים, במכנסיים מופשלים, מאפשרים לגלים ללחך את כפות הרגליים, מאזינים לחול ולמלח.
בנית קרתגו כבר הושלמה, ומנהלת האירוע מכריזה כי הגיע הזמן להחריב את ערי החול. הגיבור שלי מציב את הטרקטורים שהביא עימו, וכאשר האות ניתן - טרקטורי הפלסטיק נכנסים לשחזור העיר העתיקה ורומסים אותה. אנשים מבוגרים קופצים על הארמונות והגיבור שלי נוטש את הטרקטורים ומצטרף לקפיצות, והאושר על פניו זהה לזה הזורח מפני המבוגרים ממנו.

אוספים צדפים, מטיילים על שפת הים, צוחקים אל הגלים, חוזרים אל כולם.
מתארגן מעגל סיפורים, שבו כל אחד מהמשתתפים מתבקש להמציא סיפור מופרך ככל הניתן. הגיבור שלי מכורבל עלי, מוצץ בפיו ונראה כישן עד שבאמצע אחד הסיפורים הוא נעמד ומודיע, "גם אני רוצה לספר סיפור!"
הוא ממציא סיפור קצרצר, ומדושן עונג נשכב שוב בחיקי עד שהערב מסתיים.
מאוחר, נוסעים הביתה.
הוא נרדם לפני שאנחנו יוצאים מתל אביב, וכאשר מגיעים למגרש החניה אני מזעיקה את בנזוגי שיקח אותו הביתה.
מוותרת על מקלחת, מאפשרת לילד שלי ללכת לישון ברגליים עטויות גרבי חול וראש עמוס סיפורים.

שישבת

ימים אחרונים בבית.
הפורומים באינטרנט מלאים במחאות הורים על שהחופש ארוך מדי, שאין מה לעשות עם הילדים, שכל הזמן צריך לספק להם גירויים, ואני לא מבינה. הילד שלי מסתפק בלהתכרבל עלי, לשחק עם המכוניות שלו, לפגוש חברים.

בשבת באים אלינו חברים. הבן שלהם מבוגר מהגיבור שלי בשנה בדיוק, אבל ההפרשים מצטמצמים עם הזמן. לפני שנתיים הם התפעלו שהגיבור עדיין יונק, ואנחנו התפעלנו שהילד שלהם ישן בלילה בלי חיתול.
עכשיו הילדים משחקים ביחד, וחוץ מהגודל דבר אינו מפריד בינהם.
"בואו נשחק ביחד!" הגיבור מכריז, והאורח מסכים.
"במה נשחק?"
אני מצפה שהוא יציע פאזל, או מכוניות מירוץ.
"בואו נשחק במעגל סיפורים!" הילד שלי אומר ומסדר אותנו במעגל, כדי שנוכל לספר כל אחד סיפור.
ארוחת הצהריים מוכנה, והמעגל נדחה לאחרי האוכל, ולאחרי הקינוח, ולאחרי הקפה, ולבסוף האורחים יוצאים ואנחנו נשארים בבית.
"אמא, בואי נשחק מחר במעגל סיפורים," הגיבור שלי מבקש לפני השינה, ואני מסכימה, מקווה שגם אחרי שהוא ילך לגן הוא ישאר הילד שלי שמלביש משחקי מבוגרים על ילדים.

עם דמעות בעיניים רוצה להודות לך- על הסיפורים, על ההשראה, על הקסם שברגעים הפשוטים שאת מיטיבה כל כך לתאר.
נהניתי מאוד לקרוא ולמדתי ממך הרבה- ככותבת ובעיקר כאמא. תודה flower .
הבלוג ממשיך ב ילד_בית_הולך_לגן‏
(עכשיו רק ראיתי שלא שמרתי על ההמשכיות...)

תודה לכל המבקרות, התומכות והמחבקות.

יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף 365_ימים_דף_בלוג:
כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון.

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.