דף_בלוג ? אולי. דף_התלבטויות , זה בטוח.
אנחנו כאן, בדרום צרפת, לרגל עבודתו של אב-המשפחה. מין הזדמנות כזאת שלא יכולנו להרשות לעצמנו להחמיץ.
החלטנו לנצל את המעבר לשינוי חינוכי: הגדולה - חמש וחצי - היתה בגן בארץ, וגם הקטן (שנתיים וחצי) היה מעט במשפחתון. מאז חודש אוגוסט האחרון שניהם איתי, בתחילה בבית, בתל אביב. אחר כך חודשיים וחצי אצל הסבים בקיבוץ, ועכשיו כבר חודש שאנחנו יחד כאן, בבית הצרפתי החדש שלנו.
טוב, לא חשבתי שזה יהיה פשוט. בעצם, לפעמים דווקא כן. לפעמים כן היתה לי הרגשה כזאת שהקשיים שהבת הגדולה חווה, והקשיים שאנו חווים איתה, יימסו מאליהם עם ה'התבייתות' שלנו. מין תחושה שההתמודדות בגן היא שמקשיחה אותה, מחייבת אותה לגדל קליפה כזאת, ובבית תוכל להרגע אל תוך היוםיום שלנו ולוותר קצת על הקליפה הזאת.
זה לא קרה.
אולי כי היתה הזמניות בקיבוץ, והחששות לקראת השינויים הקרבים. וכאן - בקושי נחתנו, עוד יש ארגזים שלא פרקנו, אז איך אפשר להתרכך.
מצד שני, תמיד יש כל מיני כאלו מסביב שמסבכים, ואנחנו חיים כאן, עכשיו, ולא בלקראת איזה זמן ומקום שם הכל יהיה אחרת.
ואני כן מרגישה שהסביבה כאן רגועה וטובה, והיוםיום שלנו - משחקים קצת, מטיילים קצת, מבלים במטבח (תמיד חם שם
) נעים.יכול להיות שדברים כאלו לוקחים זמן. מה יכול להיות, בטוח. מצד שני, אני גם לא מרגישה שקורה איזה תהליך של שינוי.
היא עדיין מלאה בכעס, ושופכת הרבה ממנו על הסביבה. נזהרת בי (לא בגלל המעבר לחינוך ביתי, גם קודם היה כך) ומוצאת באחיה הקטן מטרה קלה לפרוק עליו כעס. ואני, הלב שלי מתכווץ כשרואה איך היא פוגעת בו. ומתכווץ כשרואה כמה היא במצוקה. ולפעמים מתכווץ ומתפוצץ וגבולות נפרצים ואני פוגעת בה.
בקיצור, בלגן.
ונורא מסובך לנו חברתית החינוך הביתי כאן.
קודם כל, יש כאן מעט חינוך ביתי. יוצא שקבוצת החינוך הביתי המקומית מפוזרת נורא, אין אף אחד שניתן להגיע אליו בלי אוטו, וגם המפגשים השבועיים שלהם הם במרחק נסיעה. ואין מישהי שתוכל לאסוף אותנו, או לפחות לא הצלחנו בינתיים למצוא כזאת. וחייבים איזה רצף של מפגשים בשביל להתחיל להרגיש קשר, בשביל לזכור שמות אפילו. וגם, כולם מדברים צרפתית (הפתעה!) ואנחנו לא, אז עוד יותר קשה.
שנית, גינות משחקים. יש רק אחת בסביבה. רחוקה למדי, דלה למדי. עד שמתעוררים, עד שמתלבשים, עד שנמס הכפור בחוץ ואנחנו מעזים לצאת - יוצא שמגיעים לגינה בצהריים, בדיוק כשכל המקומיים הולכים הביתה לארוחת צהריים (אין מצב שיביאו, כמונו, כריך ופירות לגינה. ארוחת צהריים היא עניין מושקע ורציני בהרבה, או לפחות ככה אני מדמיינת את זה מבחוץ).
הזירה השלישית היא הרחוב בו אנו גרים. יש ילדים שמשחקים ברחוב, אבל היא לא יודעת לצאת ולהצטרף, ולא נראה מתאים שאני אנסה לתווך לה את הדרך לשם, כי הם כולם בלי הורים (יש הורים, כמובן, אבל בבית).
דברים עוד ישתנו, אני יודעת. בחודש מרץ העבודה של בן זוגי תעבור למקום קרוב יותר, ואז הוא יוכל לנסוע באוטובוס או אופניים או משהו, ואצלנו יהיה האוטו לפעמים, כך שנוכל לפחות להגיע לפגישות. פרט לכך, בקיץ יהיה חם יותר, אנשים יבלו יותר בגינה וילדים ישחקו יותר בחוץ, והכל יהיה פשוט יותר.
(בכלל, מה זה הכפור הזה?? באנו לכאן כי אמרו לנו שבסך הכל משהו כמו 5 מעלות פחות מאשר בארץ, אבל זה לגמרי לא נכון. קר נורא נורא. בצהריים יש כמה דקות בהן השמש מצליחה להפשיר את העולם, אבל בשאר הזמן קור ארקטי).
אבל בינתיים היא אומרת שמתגעגעת לחברים, לחברה. גם בארץ לא היתה מתחברת בקלילות, אבל היו לה כמה חברים קרובים מאד. וחסר לה.
היא אפילו אומרת שרוצה ללכת לגן כדי להכיר ילדים. וכדי ללמוד את השפה. ואני עוברת ליד גן הילדים, שהוא בעצם חלק מבית הספר, וכל ישותי אומרת "לא". איכשהו הילדים שם נראים לי עזובים כלכך. ומילא אם אפשר היה לשעות ספורות, אבל לא - הפורמט כאן הוא שהגן משמונה וחצי עד ארבע, ואפשר לקחת את הילדים באמצע להפסקת צהריים (11:30-13:30). אם אפשר היה לקחת ולא להחזיר אחר הצהריים, הייתי מנסה. אבל כל כך הרבה??
אז בינתיים שלושתנו בבית (ובערב ובסופשבוע ארבעתנו), אחד מרוצה, אחת מתקשה, אחת מקווה (ובערב ובסופשבוע עוד אחד שמרוצה וגם מקווה).
ואיך בכלל נלמד צרפתית ככה? אין לי מושג. עוד שאלה.
יצא שרק רציתי להציג דברים, וכבר פירטתי והרחבתי והדגמתי. נו, כזאת אני (מרחנית).
בכל אופן, אשמח לשמוע תגובות. והערות. והארות. ושיתופים והתחלקויות. ואספר עוד, מבטיחה
)
.
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
