כל הדפוסים - כריסטופר אלכסנדר

אצבעות עיר וכפר‏

דפוס 3 – ‏City Country Fingers

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

...לפריסת הערים הנחוצה כדי ליצור מחוז מאוזן – פריסת ערים? (2), תועיל גם שמירה על יחס מאוזן בין שטח עירוני ושטח כפרי פתוח בתוך העיירות והערים עצמן.


התפשטות השטח העירוני הרצוף היא הורסת חיים, ועושה את הערים בלתי נסבלות. אך לעצם גודלן של הערים יש חשיבות ועוצמה.

אנשים מרגישים נוח כשיש להם גישה לכפר, תחושה של שדות פתוחים וחקלאות; גישה לצמחי בר, ציפורים וחיות. כדי לאפשר גישה כזו, כל מקום בעיר צריך להיות סמוך לאזור כפרי. בו בזמן, עיר טובה לחיים רק אם יש בה צפיפות רבה של פעילויות גומלין בין אנשים, עבודה וצורות חיים שונות. למען הפעילות ההדדית הזו, על העיר להיות רציפה – לא מקוטעת. בדפוס הנוכחי ננסה ליצור איזון בין שתי העובדות האלו.

הבה נתחיל בעובדה שכדי שהאנשים החיים בערים ישמרו על אחיזתם השורשית באדמה שתומכת בהם, הם זקוקים למגע עם האזור הכפרי. סקר של גאלופ שנערך בשנת 1972 מחזק מאד את העובדה הזו. שאלת הסקר היתה: "אם יכולת לגור בכל מקום, היית בוחר בעיר, פרבר, עיירה או משק חקלאי?". התקבלו התשבות הבאות מ-1465 אמריקאים:

עיר 13%
פרבר 13%
עיירה 32%
חווה 23%

וחוסר שביעות הרצון הזה מהערים מחמיר. ב-1966, 22% אמרו שהם מעדיפים את העיר – ב-1972, רק שש שנים אחר כך, נתון זה צנח ל-13%.

. ("Most don't want to live in a city," George Gallup, San Francisco Chronicle, Monday, December 18, 1972, p. 12.)

קל להבין למה אנשי העיר מתגעגעים לקשר עם האזור הכפרי. רק לפני 100 שנים חיו 85% מהאמריקאים בכפרים; כיום 70% חיים בערים. מסתבר שאיננו יכולים לחיות רק בתוך ערים – לפחות לא בערים מהסוג שבנינו עד עכשיו – הצורך שלנו בקשר עם הכפר הוא עמוק מידי, זהו צורך ביולוגי.

גם אם נחשוב שאנו יוצאי דופן, סביר שאנחנו מתוכנתים באופן גנטי לסביבה של אויר נקי ומגוון של נופים ירוקים, כמו כל היונקים. "להרגע ולהרגיש בריאים" פרושו בפשטות לתת לגופנו להגיב בדרך שעוצבה בו במשך מאות מליון שנות אבולוציה. גופנית וגנטית, נראה שאנחנו מותאמים מיטבית לסוואנה טרופית, אבל כחיה תרבותית ניצלנו את יכולתנו ללמוד כדי להסתגל לחיים בכרך ולעיר. במשך אלפי שנים ניסינו לחקות בבתינו לא רק את האקלים אלא גם את הסביבה של עברנו האבולוציוני: אויר חמים ולח, צמחים ירוקים, אפילו חיות שיתפנו בחיינו. היום, אם נוכל, אולי נבנה גם חממה או בריכה צמודות לסלון, נקנה בית בכפר, או לפחות ניקח את הילדים לחופשה בחוף הים. עדיין לא הבנו באופן מדוייק את התגובות הפסיכולוגיות הספציפיות ליופי הטבעי והמגוון, לצורות ולצבעים בטבע (במיוחד לירוק), לתנועתן וקולן של חיות אחרות, כמו ציפורים. אבל ברור שיש להתייחס אל נוכחות הטבע בחיי היום יום כצורך ביולוגי. ואין להזניח את הנושא בדיונים על מדיניות המשאבים לאדם.

(H. H. Iltis, P. Andres, and O. L. Loucks, in Population Resources Environment: Issues in Human Ecology, P. R. Ehrlich and A. H. Ehrlich, San Francisco: Freeman and Co., 1970, p. 204.)

אבל לתושבי הערים נעשה קשה מאד לפגוש בחיי הכפר. באיזור המפרץ של סן פרנסיסקו 54 קמ"ר של שטח פתוח הולכים לאיבוד כל שנה. ככל שהערים גדלות, מתרחק אזור הכפר יותר ויותר.

(Gerald D. Adams, "The Open Space Explosion," Cry California, Fal1970, pp. 27-32.)

כאשר ניתק הקשר בין תושבי העיר לאזורי הכפר, הופכות הערים לבתי כלא. את מקומן של חופשות חקלאיות, שנה בכפר לילדי העיר, ופרישת אנשים קשישים לכפר, תופסים בתי מלון מפוארים, מחנות קיץ, ובתי אבות "כפריים". ולרבים, הקשר היחיד שנשאר הוא יציאה לסוף שבוע מהעיר, חנוקים בכבישים המהירים ומעט מרכזי בילוי מאורגנים. רבים מהנופשים חוזרים לעיר כשעצביהם מרוטים משהיו עם יציאתם.

כדי לבסס מחדש את הקשר הנכון בין העיר לכפר, ויחד עם זאת לשמור על הצפיפות הנחוצה לפעילויות העירוניות, צריך למתוח את השטח העירוני לצורת אצבעות ארוכות ומפותלות שחודרות אל תוך השטח הכפרי, כפי שמוצג בשרטוט. באופן כזה, לא רק לעיר תהיה צורה של אצבעות ארוכות וצרות, אלא גם לשדות הסמוכים אליה.

הרוחב המירבי של אצבעות העיר יקבע לפי המרחק המירבי הסביר בין מרכז העיר לאזור הכפרי. אנחנו מעריכים שכולם צריכים להיות במרחק 10 דקות הליכה מהכפר. כך יוצא שרוחבה של אצבע עירונית לא יעלה על מייל אחד (1.6 ק"מ).

הרוחב המינימלי של אצבע כפרית יקבע לפי הרוחב הקטן ביותר האפשרי למשק חקלאי טיפוסי. מכיוון ש-90% מהחוות הן בשטח של עד 500 אקרים (2000 דונם) ואין שום הוכחה מהימנה לעדיפות של חוות ענק, רוחבן של אצבעות הכפר האלו יהיה לפחות מייל אחד.

(Leon H.Keyserling, Agriculture and the Public Interest, Conference on Economic Progress, Washington, D.C., February.1976)

יישום הדפוס הזה מצריך מדיניות חדשה בשלושה מישורים: לגבי החוות, על המדיניות לעודד בנייה מחדש של חוות קטנות, חוות שתתאמנה לחגורת המייל של שטח כפרי. שנית, צריכה להיות מדיניות המגבילה את נטיית הערים להתפזר לכל כיוון. ושלישית, השדות צריכים להיות ציבוריים בפועל, כך שאנשים יוכלו להגיע גם אל חלקות-האדמה שמעובדות באופן פרטי.

דמיינו איך הדפוס הזה ישנה את חיי העיר.

לכל תושב בעיר תהייה גישה לכפר; השטח הפתוח יהיה במרחק של חצי שעה נסיעה באופניים ממרכז העיר.

לכן:

יש לשמור על אצבעות שלובות של שטחים כפריים ושטחים עירוניים, אפילו במרכז העיר הגדולה. רוחבן של אצבעות העיר לא יעלה על מייל אחד, בעוד שרוחב אצבעות הכפר יהיה לא פחות ממייל אחד.


כאשר השטח הררי, בנו את אצבעות הכפר בעמקים ואת אצבעות העיר על המורדות העליונים של הגבעות – עמקים חקלאיים? (4). חלקו את אצבעות העיר למאות קהיליות נפרדות בניהול עצמי – פסיפס קהיליות? (8), ואת הדרכים הראשיות ומסילות רכבות מתחו באמצע אצבעות העיר – רשת תחבורה ציבורית? (6), כביש היקף? (17)...

קהילה של 7000‏

דפוס 12-- ‏Community of 7000

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יודן

פסיפס של קהילות משנה?_(8) נוצר על ידי ריבוי של קהילות גדולות וקטנות שגודלן המקסימלי כ – 10000 נפש_

לאנשים אין יכולת השפעה אמיתית בקהילה הגדולה מ – 5,000 – 10,000 אנשים

אנשים יכולים להשפיע באופן אמיתי על הממשל המקומי שלהם כאשר יחידות הממשל המקומי הן אוטונומיות, נשלטות באופן עצמאי, מנהלות בעצמן את תקציבן וקטנות מספיק כדי לאפשר קשר ישיר בין כל אדם ברחוב ונציגיו.

זהו רעיון ישן, זה היה המודל לדמוקרטיה האתונאית במאות השלישית והרביעית לפני הספירה; זו הייתה תכניתו של ג'פרסון לדמוקרטיה האמריקאית, זו הייתה דעתו של קונפוציוס בספרו על הממשל, _התמצית הגדולה.

להוגים אלה, שליטה בעניינים מקומיים היא התנסות חיובית כשלעצמה. סופוקלס כתב שהחיים היו בלתי נסבלים ללא החופש ליזום פעולה בקהילה קטנה. אך שליטה זו איננה רק טובה כשלעצמה, אלא גם נתפסה כדרך היחידה למנוע שחיתות. ג'פרסון רצה לבזר את מוקדי הכוח לא משום ש"העם" הוא חכם ונבון, אלא דווקא משום שאנשים מועדים לטעות, ועל כן היה זה מסוכן לרכז את הכוח בידיים מעטות שבהכרח יטעו טעויות גדולות. "יש לפרק את המדינה למחלקות" הייתה סיסמת הפעילות שלו, כך שהטעויות יהיו ניתנות לבקרה, והאנשים יזכו לניסיון וישתפרו.

היום המרחק בין אנשים ומוקדי השלטון הוא עצום – מבחינה פסיכולוגית וגיאוגרפית כאחד. מילטון קוטלר, ג'פרסוניאני תיאר זאת כך:
התהליך של ניהול העיר הוא בלתי נראה מבחינת האזרח שאיננו מבחין במרכיבי האנושיים אבל מרגיש את הכאב החד של המיסוי. עם התדרדרות השירותים הציבוריים, דרישותיו וצרכיו מובעים ביתר עוצמה. אבל ביטויים אלה של צורך נעלמים כלא היו, משום שנראה שהממשל איננו קשוב להם. הנתק בין האזרח והממשל הוא הבעיה הפוליטית המרכזית של השלטון המקומי, משום שהוא מבטא דינמיקה של אי סדר ציבורי... (Milton Kotler, Neighborhood Foundations, Memorandum #24; Neighborhood corporations and the reorganization of city government,” unpub. Ms., August 1967).

יש שתי דרכים שבהם מבנה הסביבה, כפי שהוא בנוי כעת, יוצר ומחזק את ההפרדה בין האזרחים והשלטון. אחד, הקהילה הפוליטית איננה מאפשרת קשר בין חבריה ובין מנהיגיהם פשוט משום גודלה. שתיים, השלטון איננו זמין, הוא ממוקם הרחק מתחום פעילותם היום יומית של האזרחים. אם לא ישונו שני התנאים הללו, אין זה סביר שניתן יהיה להתגבר על הניכור הפוליטי.

  1. גודלה של הקהילה הפוליטית. ברור שככל שהקהילה הפוליטית תהיה יותר גדולה המרחק בין האזרח הממוצע ובין ראשי השלטון יהיה גדול יותר. פול גודמן הציע כלל אצבע, המבוסס על ערים כמו אתונה בימי גדולתה, שאף תושב לא צריל להיות במרחק של יותר משני חברים האיש הרם ביותר בשלטון המקומי. נניח שכל אחד מכיר 12 אנשים בקהילה המקומית שלו. הנחה זו וכלל האצבע של גודמן יביאו אותנו להערכה שהגודל האופטימלי לקהילה הפוליטית הוא 123 או 1728 משפחות שהם כ – 5,500 אנשים. מספר זה מתאים גם להערכה ישנה של אנשי אסכולת שיקגו של 5000. והוא דומה מבחינת סדר הגודל לגודל של ECCO החברה השכונתית של קולמבוס, אוהיו, בת 6000 עד 7000 תושבים המתוארת על ידי קוטלר (Committee on Government Operations, US Senate, 89th Congress, Second Session, Part 9, December 1966).
לעורכים של The Ecologist היו אינטואיציות דומות בקשר לגודל הנכון ליחידות השלטון המקומי. (ראו Blueprint for Survival, Penguin Books, 1972, pp. 50-55) וטרנס לי (Terence Lee) במחקרו: “The Urban Neighborhood as a socio-spatial schema”, Ekistics 177, August, 1970, מעיד על חשיבותה של הקהילה המרחבית. לי מעריך שגודל של כ – 300 דונם הוא טבעי לקהילה כזו. בצפיפות של 7 אנשים לדונם קהילה זו תכיל כ – 2000 אנשים, בצפיפות של 15 אנשים לדונם כ – 4500.

  1. שלטון מקומי זמין. אפילו כאשר הסניפים המקומיים של השלטון מבוזרים מבחינה פונקציונלית, הם עדיין מרוכזים מבחינה מרחבית, חבויים במוסדות שלטון עירוניים או מחוזיים, מחוץ לתחום החיים היום יומיים. מקומות אלה הם מאיימים ומנכרים. מה שדרוש הוא שכל אדם ירגיש בבית במוסדות השלטון שלו וחופשי להציג את רעיונותיו ותלונותיו. אדם צריך להרגיש שזהו הפורום שלו, באופן ישיר, שהוא יכול להתקשר ולדבר עם האדם האחראי לכל עניין ועניין, ולהיפגש איתו תוך יום יומיים.
מסיבה זו פורומים מקומיים צריכים להיות ממוקמים במקומות נגישים ונראים. הם יכולים למשל להיות ממוקמים בשווקים הפעילים ביותר בכל קהילה של 5000 עד 7000 תושבים. אנו דנים בנושא זה ביתר הרחבה בדפוס בית ועד הקהילה? (44), אך אנו מדגישים זאת כאן, משום שמיקום ה"לב" הפוליטי של הקהילה, מרכז הכובד הפוליטי שלה הוא מהותי לקימום קהילה עצמאית.


אספה של כמה אלפי אנשים

לכן:

יש לבזר את השלטון המקומי לקהילות בנות 5000-10,000 נפש. יש להעניק לכל קהילה כזו את הכוח להחליט על הנושאים הקשורים לה ישירות: שימושי קרקע, מגורים, רחובות, גנים, משטרה, בתי-ספר, סעד ושירותים קהילתיים.

אוכלוסיה של 5-10,000 ממשל עצמי

שליטה במיסוי מקומי

יש לתחום את הקהילות (גבול קהילת משנה‏‏ (13)) באמצעות שטחים נרחבים הכוללים פעילויות משותפות וכלל עירוניות. על כל קהילה לכלול מספר רב של שכונות מיוחדות? (14) שלכל אחת מהן נציג בועד הקהילה. יש לפתח מרכזים למפגש (מרכז אקסצנטרי? (28)וטיילת שכונתית? (31)), במרכז זה יש להקים את בית ועד הקהילה? (44) כביטוי למרכז הפוליטי שלה.

גבול קהילת משנה‏

דפוס 13- ‏Subculture Boundary

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יודן

... כדי ליצור פסיפס קהילות משנה? (8) ולחזק את הקהילות המרכיבות אותו, יהיו אלה קהילה של 7000‏ (12) או שכונות מוגדרות? (14) יש ליצור גבולות ביניהן. גבולות אלה כשלעצמם, על פי דפוס זה יתחילו לתת חיים לקהילות המשנה שביניהן, על ידי כך שיתאפשר להן לממש ביתר קלות את זהותן.


הדפוס פסיפס קהילות דורש שמאות קהילות שונות יוכלו לחיות זו לצד זו, בדרכן שלהן ובמלוא עוצמתן. אולם לכל קהילה יש את האקולוגיה שלה. היא יכולה לממש את זהותה ללא הפרעה מצד שכנותיה אם היא מופרדת מהן על ידי גבולות פיזיים.

בדפוס פסיפס קהילות משנה? (8) טענו שקיומם של תרבויות משנה רבות בעיר איננו דפוס גזעני המייצר גיטאות, אלא דפוס המאפשר לעיר לכלול מגוון גדול של סגנונות חיים בעלי ייחוד וזהות.
אולם מוזאיקה זו יכולה להיווצר רק אם התרבויות השונות מבודדות זו מזו במידה מספקת, כך שאף אחת מהן איננה יכולה לדכא את סגנון החיים של זולתה, או להיות מדוכאת על ידה. כפי שנראה להלן, דרישה זו מחייבת הפרדה בין התרבויות השונות על ידי שטחים פתוחים, מקומות עבודה, בנייני ציבור, מים, פארקים או גבולות טבעיים אחרים.

הטיעון מתבסס על העובדה הבאה. בכל מקום שיש אזור הומוגני של מגורים, התושבים שלו יפעילו לחץ כבד על שכניהם כדי שיתאימו את עצמם לנורמות ההתנהגות וסגנון החיים שלהם. לדוגמא, "המרובעים" שגרו בסמיכות ל"היפים" של רובע הייט-אשביורי בסן פרנסיסקו ב – 1967 חששו שה"הייט" יוריד את ערך הנכסים שלהם, ועל כן הפעילו לחץ על העירייה ש"תנקה" את הרובע – כלומר, שתהפוך את הרובע לדומה יותר לאזור שלהם. תופעה זו קורית בכל פעם שתרבות משנה אחת שונה מאוד משכנתה. אנשים חוששים שהאזור הסמוך "יזחל" אליהם, יוריד את ערכי הדירות, יפגע בילדיהם, ירחיק "אוכלוסיה טובה" וכיוצא בזה. הם יעשו הכל כדי להפוך את האזור הסמוך לדומה יותר להם.

Carl Werthman, Jerry Mandel ו – Ted Dienstfrey (Planning and the Purchase Decision: Why People Buy in Planned Communities, University of California, Berkeley, July 1965), שמו לב לתופעה דומה אפילו בין תרבויות משנה דומות למדי. במחקר שבדק תושבים של שכונות מתוכננות, הם מצאו שהמתח שנוצר בין קבוצות תושבים שונות נעלם כאשר היה מספיק שטח פתוח, שטח ללא שימוש, דרך מהירה, או מים ביניהם. בקיצור, גבול פיזי בין תרבויות משנה שונות, אם היה מספיק רחב, הקטין את החיכוך.
ברור אם כן, שתערובת עשירה של תרבויות משנה לא תוכל להיווצר אם כל אחת מהן תהיה מוגבלת על ידי לחץ משכנותיה. תרבויות המשנה צריכות להיות מופרדות אם כן על ידי מרחב שאיננו למגורים, רחב ככל שניתן.

ישנה עוד הבחנה אמפירית התומכת בעיקרון שלעיל. אם נבחן את המרחב המטרופולינים, ונזהה את תרבויות המשנה החזקות ביותר, בעלות האופי המיוחד ביותר, כמעט תמיד נראה שהן ליד גבולות, וכמעט אף פעם אינן בסמיכות מיידית לקהילות אחרות. בסן פרנסיסקו למשל, האזורים המיוחדים ביותר הם טלגרף היל וצ'יינהטאון. טלגרף היל מוקפת משני צדדיה על ידי המזחים של הנמל, ואילו צ'יינהטאון גובלת משני צדדים באזור המרכז הבנקאי. דבר דומה נכון גם בקנה המידה של המטרופולין. פוינט ריצ'מונד וסאוסוליטו, שתיים מהקהילות המיוחדות ביותר באזור המפרץ, מבודדות כמעט לגמרי: סאוסוליטו על ידי המפרץ והגבעות שמאחוריה ופוינט ריצ'מונד על ידי המפרץ ושטחי תעשייה. קהילות המנותקות במידה מסוימת חופשיות לפתח זהות מיוחדת להן.



גבולות בין קהילות משנה_

עדות נוספת לטיעוננו באה מאקולוגיה. בטבע הבידול של מינים למיני משנה הוא בעיקר תוצאה של התמיינות גיאוגרפית, השינויים הגנטיים המתחוללים בתקופה של בידוד מרחבי של קהילה ממין מסוים (ראו למשל: Ernst Mayr, Animal Species and Evolution, Cambridge, 1963, Chapter 18: “The Ecology of Speciation,” pp. 556-585). מספר גדול של מחקרים אקולוגיים מצאו שפרטים מאותם מינים מפתחים תכונות מיוחדות כאשר הם מופרדים מבני מינם על ידי גבולות פיזיים כמו רכסי הרים, עמקים, נהרות, רצועות אדמה יבשות, צוקים או שינויים משמעותיים באקלים או צמחיה. באופן דומה, בידול בין תרבויות משנה בעיר יוכל להיווצר בקלות הרבה ביותר כאשר התנועה של אותם מרכיבים היוצרים את השוני התרבותי – ערכים, סגנון, מידע וכו. – יהיה מוגבל חלקית לפחות בין תרבויות שכנות.

על כן:

הפרד בין תרבויות שכנות על ידי רצועות ברוחב של 70 מ' לפחות. גבולות אלה יכולים להיות טבעיים – קרקע לא מפותחת, חקלאות, מים – או מעשה ידי אדם – מסילות רכבת, דרכים ראשיות, גנים, בתי ספר, קצת מגורים. בתפר בין תרבויות המשנה, יש ליצור מקומות מפגש, שירותים משותפים הנוגעים לכל אחת מהקהילות.


גבולות טבעיים יכולים להיות מרחב כפרי? (7), אתרים מקודשים‏ (24), נגישות למים? (25), שקט מאחור? (59), גן נגיש? (60), בריכות ונחלים‏ (64), על שפת המים‏ (71). גבולות מלאכותיים יכולים לכלול דרכים עוקפות? (17), רחובות מקבילים? (23), קהילות עבודה? (41), רצועות תעשייה? (42), חברת נוער? (84), חניה מוסתרת? (97). הארגון הפנימי של הגבולות צריך להיעשות על פי שני עקרונות בסיסיים. יש לרכז את שימושי הקרקע השונים כך שייצרו מוקדי פעילות? (30), קהילת עבודה? (41); והגבול צריך להיות פתוח לקהילות שמשני צדדיו, כך שהוא יכול להוות מקום מפגש ביניהן - מרכז אקסצנטרי? (28) . . .

רשת למידה‏

דפוס 18 – ‏Network Of Learning

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

...רשת נוספת, לא מוחשית כמו של תעבורה אלא מושגית ושווה בחשיבותה, היא רשת של למידה: אלפי התרחשויות הקשורות זו לזו ברחבי העיר, ומרכיבות למעשה את ‏תכנית הלימודים" העירונית: אורח החיים שהיא מלמדת לצעיריה.


בחברה ששמה דגש על הוראה, תלמידים – וגם מבוגרים – הופכים פאסיביים ולא מסוגלים לחשוב או לפעול בעצמם. אנשים יצירתיים ופעילים יכולים לגדול רק בחברה ששמה דגש על למידה ולא על הוראה.

אין צורך להוסיף לביקורת על בתי הספר שלנו. היא נרחבת כל כך שקשה להוסיף לה. תהליכי ההוראה והלימוד גם הם נחקרו לעייפה... מה שחשוב עכשיו זה מה לעשות בעניין.

(George Dennison, Lives of Children, New York: Vintage Books, 1969, p. 3.)

הניתוח החודר ביותר וההצעה הכי מרחיקת לכת למערכת חינוך חלופית הם אלה של איוואן איליץ', בספרו "ביטול בית הספר" ("Deschooling Society‏) ובמאמר: ‏Education without Schools: How It Can Be Done‏.

איליץ' מתאר סגנון לימוד הפוך לגמרי מהנהוג בבתי ספר. זהו סיגנון המונע מהשפע של הזדמנויות הלמידה שיש באופן טבעי בכל מרחב עירוני:

האלטרנטיבה לשליטה החברתית של בתי הספר היא מעורבות בחברה דרך רשתות חברתיות שמאפשרות להגיע לכל המשאבים בסביבה לצורך למידה. הרשתות האלה כבר קיימות, אבל כמעט שלא משתמשים בהן למטרות חינוכיות. אם אפשר להוציא משהו טוב ממשבר ההוראה, זה חייב להיות שילוב הרשתות האלה בתהליך החינוכי...

בתי הספר בנויים על ההנחה שיש סוד מאחורי כל דבר בחיים; שאיכות החיים תלויה בידיעת הסוד הזה; שהסודות יתגלו רק ברצף מסודר; ושרק מורים יכולים לגלות את הסודות כמו שצריך. אדם עם מחשבה בית ספרית תופס את העולם כפירמידה מסודרת של חבילות הנפתחות רק בפני מי שמחזיק בכרטיסים הנכונים. מוסדות חינוך חדשים יפרקו את הפירמידה הזו. מטרתם תהיה לפתוח בפני מי שלומד את הגישה: להרשות לו להציץ אל חדר הבקרה או בית הנבחרים דרך החלון, אם אינו יכול להכנס דרך הדלת. מעבר לזה, מוסדות אלה צריכים להיות ערוצים הפתוחים לכל לומד גם ללא תעודות או קורות חיים, מרחב ציבורי שאפשר לפגוש בו עמיתים ומומחים מחוץ למעגל הקרוב...

בעוד מנהלי הרשת יתרכזו בעיקר בבניית דרכים אל מקורות למידה ותחזוקתן, יעזרו המחנכים לתלמיד למצוא את השביל שיוכל להוביל אותו אל מטרתו במהירות. אם ירצה התלמיד ללמוד קנטונזית מדוברת משכן סיני, המחנך יעמוד לרשותו כדי להעריך את הרמה שלהם, לסייע בבחירת ספרי הלימוד, ושיטות הלימוד המתאימות לכישוריהם, אופיים והזמן הפנוי ללמידה. הוא יכול לייעץ למכונאי-מטוסים-לעתיד במציאת מקומות טובים להתמחות. למי שמחפש שותפים לדיון רציני בהיסטוריה של אפריקה, הוא יכול להמליץ על ספרים. כמו מנהל הרשת, גם היועץ החינוכי רואה את עצמו כמחנך מקצועי. אפשר יהיה לשלם עבור שירותיהם בשוברי-השכלה (ואוצ'רים).

המסקנות הראשוניות של ועדת קרנגי (Carnegie Commission) מצטרפות לשורה של מסמכים חשובים שהופיעו בשנה האחרונה המעידים כי בעלי תפקידים נעשים מודעים לעובדה שלימודים לתעודה אינם יכולים להמשיך להיות האמצעי המרכזי לרכישת השכלה בחברה מודרנית. ג'וליוס נייררה (Julius Nyerere) מטנזניה הודיע על תוכניות לשילוב לימודים עם חיי הכפר. בקנדה, ועדת רייט (Wright) לחינוך על-תיכוני דיווחה שאין שיטה מוכרת של חינוך פורמלי היכולה לספק הזדמנויות שוות לאזרחי אונטריו. נשיא פרו קיבל את המסקנות של ועדת החינוך שלו המציעות לבטל בתי ספר בחינם לטובת אפשרויות חינוכיות חופשיות המצויות בחיים עצמם. דווח עליו שהתעקש לקדם את התכנית באיטיות בהתחלה כדי להחזיק את המורים בבית הספר, שלא יפריעו למחנכים אמיתיים.

(Abridged from pp. 76 and 99 in De-schooling Society by Ivan Illich. Vol. 44 in World Perspectives Series, edited by Ruth Nanda Anshen, New York: Harper & Row, 197I.)

בקיצור, מערכת חינוך המבוזרת בצורה כל כך קיצונית נעשית חופפת למבנה העירוני עצמו. אנשים מכל שדרות החיים באים ומציעים שיעורים בדברים שהם יודעים ואוהבים; אנשי מקצוע וצוותים מציעים התמחויות במשרדים ובסדנאות שלהם, קשישים מציעים ללמד ממה שעשו והתעניינו בו במשך חייהם, מומחים מציעים הדרכה פרטית בנושאי המומחיות שלהם. לחיות וללמוד זה אותו הדבר. לא קשה לדמיין שבסוף בכל בית שלישי או רביעי יהיה מישהו שיציע איזשהם שיעורים או הדרכות.

לכן:

במקום בית ספר שמלמד את כל התלמידים בקצב אחיד ובמקום אחד, מצאו דרכים לבזר את תהליך הלמידה ולהעשירו באמצעות קשרים עם כל מיני מקומות ואנשים ברחבי העיר: סדנאות, מורים בבית או סיורים בעיר, אנשי מקצוע המוכנים לצרף את הצעירים כעוזריהם, ילדים גדולים מלמדים קטנים, מוזיאונים, טיולי קבוצות נוער, סמינרים אקדמיים, מפעלים, קשישים וכן הלאה. כדי להמחיש איך כל אלה בונים את עמוד השדרה של תהליך הלמידה רשמו אותם, תארו אותם, ופרסמו אותם בתור "תכנית הלימודים" של העיר; ואז, תנו לסטודנטים, לילדים, למשפחותיהם ושכונותיהם לטוות בעצמם את הדברים שירכיבו את "בית הספר" שלהם. הם ישלמו באמצעות שוברים סטנדרטיים שינופקו מתוך מיסי הקהילה. את מתקני החינוך החדשים בנו כך שירחיבו ויעשירו את הרשת הזו.


מעל הכל, עודדו קיומם של סמינרים וסדנאות בבתים פרטיים – עסק ביתי‏ (157); ודאו שיש בכל עיר "מעבר" שבו יוכלו הילדים לשוטט לבדם בבטחון – ילדים בעיר? (57); בנו בתים ציבוריים לילדים, לפחות אחד בכל שכונה – בית ילדים? (86); הקימו בתי ספר קטנים, המבוססים על עבודה מעשית, בחלקי העיר שיש בהם הרבה פעילות מסחרית ויצרנית – שיעורים בחלון ראוה? (85), עודדו בני נוער לארגן בעצמם חברת לימוד משלהם – חברת נעורים? (84); התייחסו אל האוניברסיטה כמקבץ לימודי מבוגרים עבור כל התושבים באזור – האוניברסיטה כשוק‏ (43); והשתמשו בעבודתם האמיתית של אנשי מקצוע וסוחרים כצמתים המרכזיים של הרשת – מומחה ומתלמדים‏ (83)...

אתרים מקודשים‏

דפוס 24 – ‏Sacred Sites

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

... בכל מחוז ובכל עיר, למעשה בכל שכונה, יש מקומות מיוחדים שנעשו סמל לאזור ולשורשים של האנשים שחיים בו. מקומות אלה יכולים להיות נקודות חן טבעיות או ציוני דרך היסטוריים שהשאירו הדורות הקודמים. אבל הם נחוצים, בצורה זו או אחרת.


אי אפשר לשמור על השורשים הרוחניים ועל הקשר לעבר אם הסביבה הפיזית לא מחייה ומקיימת את השורשים האלה.

מתוך נסויים בלתי פורמליים בקהילות שלנו אנחנו מאמינים, שישנה הסכמה מאד רחבה לגבי איזה אתרים מבטאים את הקשר של האנשים לאדמתם ועברם. במילים אחרות, נראה שהאתרים המקודשים של אזור, מתקיימים כמציאות ציבורית אובייקטיבית.

אם הדבר נכון, הכרחי כמובן שהאתרים הספציפיים האלה ישומרו ותוענק להם חשיבות. הרס של מקומות שהפכו לחלק מהזהות הקהילתית, במובנה המוסכם והרחב, יגרום ללא ספק לפצעים עמוקים בגוף הציבורי.

חברות מסורתיות הכירו תמיד בחשיבותם של אתרים כאלה. הרים נבחרו כמקומות מיוחדים לעליה לרגל; נהרות וגשרים הפכו קדושים; בנין או עץ, סלע או אבן, מקבלים את הכוח שבאמצעותו יכולים האנשים להתחבר לעברם.

אבל החברה המודרנית מתעלמת לעיתים תכופות מהחשיבות הנפשית של המקומות הללו. מיישרים אותם במחפרים, בונים עליהם, משנים את טיבם, מסיבות פוליטיות וכלכליות, בלי התחשבות במשמעויות הרגשיות הפשוטות והבסיסיות האלו; או שפשוט מתעלמים מהם.

אנחנו מציעים את הצעדים הבאים:

  1. בכל אזור גיאוגרפי, גדול או קטן, לשאול מספר גדול של אנשים מה הם האתרים והמקומות שגורמים להם להרגיש קשורים לאזור; איזה אתרים מסמלים יותר מכל את הערכים החשובים של העבר ואיזה מבטאים את הקשר שלהם לאדמה. ואז, לדאוג שהאתרים האלה ישומרו בצורה פעילה.

  2. אחרי שהאתרים נבחרו ועברו שימור, לעצב את סביבתם בדרך שתדגיש את המשמעות הציבורית שלהם. אנחנו בדעה שהדרך הטובה ביותר להעצים אתר היא על ידי יצירת רצף של שטחים שדרכם עוברים האנשים המתקרבים לאתר. זהו העיקרון של "תחומים מתכנסים" המפורט בדפוס מקום קדוש‏ (66).

גן שמגיעים אליו רק אם עוברים סדרה של גנים חיצוניים, שומר סוד בחובו. מקדש שניתן להכנס אליו רק אחרי שעוברים דרך סדרת חצרות כניסה יוכל לתפוס מקום יקר בלב האדם. הקושי להעפיל לפסגת הר מעצים את הדרה; יופיה של אישה מודגש כאשר היא נחשפת לאט-לאט; יופיה הגדול של גדת הנהר – קני הסוף, עכברי מים, דגים קטנים, פרחי בר – נרמס על ידי גישה ישירה מידי; אפילו האקולוגיה לא יכולה לעמוד בפני גישה ישירה מידי – היא פשוט מופרת.

לכן עלינו לבנות סביב אתר מקודש סדרה של חללים שמתעצמים ומתכנסים לאתר. האתר עצמו הופך למין קודש הקודשים שבלב. ואם האתר גדול מאד – הר – אפשר ליישם את הגישה הזאת למקומות מיוחדים שמהם אפשר לראותו: מקדש פנימי שמגיעים אליו אחרי שלבי טיפוס רבים, שאינו ההר עצמו, אלא למשל גן שממנו רואים את ההר ביופי מיוחד במינו.

לכן:

בין אם האתרים המקודשים גדולים הם או קטנים, בין אם הם עומדים במרכז העיר, בשכונה או הרחק בשדות, יש לכונן תקנות אשר יגנו עליהם לחלוטין כדי למנוע חילול השורשים שלנו בסביבה המוחשית.


בכל אתר קדוש צריך ליצור מקום, או רצף של מקומות, בשביל להרגע, להנות ולחוש את הוויית המקום – חצרות אחוריות שקטות? (65), חלון זן‏ (124), מקום אצל העץ‏ (171), מושב גינה? (176). מעל לכל, יש להגן על הגישה לאתר כך שיגיעו אליו רק ברגל או דרך סדרת שערים ומפתנים שחושפים אותו בהדרגה – מקום קדוש‏ (66)...

גברים ונשים‏

דפוס 27 – ‏Men And Women

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

ממש כפי שיישוב או שכונה צריכים להתאים לאנשים בכל הגילים – קהילה של 7000‏ (12), מעגל החיים? (26) – כך גם הם צריכים איזון בפעילויות של שני המינים, ויש לספק בצורה שווה את הדברים שמשקפים את הצדדים הגבריים והנשיים בחיים.


עיר מודרנית חצויה לפי מין. הפרברים לנשים, מרכזי העסקים והתעשיה לגברים; גני ילדים לנשים, מכוני הכשרה מקצועית לגברים; סופרמרקטים לנשים, חנויות כלי עבודה לגברים.

מאחר שאין בחיים דבר שהוא לחלוטין גברי או לחלוטין נשי, עולם שבו יש הפרדה קיצונית בין המינים גורם לעיוות המציאות ולהפצת והקשחת העיוותים. במדע שולט הפן הגברי, ולרוב גם גישה מכניסטית; במדיניות חוץ שולטת הלוחמנות, שגם היא תוצר של האגו הגברי. בתי ספר מוצפים בעולם הנשים, וכך גם בתי המגורים. הבית הפך לממלכתה של האשה באופן מגוחך כל כך שיזמים מפרסמים בתים עדינים ו"נחמדים" כמו חדרי איפור. הרעיון שבית כזה יוכל לשמש לבניית דברים או גידול ירקות, עם נסורת ליד הכניסה, הוא כמעט לא מתקבל על הדעת.

הדפוסים לפתרון הבעיה הזאת עדיין אינם ידועים. נוכל לתת מושג לגבי סוגי הבניינים וייעודי הקרקע והמוסדות שיאזנו את הבעיה. אבל אי אפשר להבין מה המבנה הגיאומטרי המתאים עד שמכירים בעובדות החברתיות ומאפשרים להן להשפיע על הסביבה הפיזית. בקיצור, עד שלא יוכלו גברים ונשים כאחד להשפיע על כל החלקים בחיי העיר, לא נוכל לדעת איזה מין דפוסים פיזיים יתאימו לסדר החברתי הזה.

לכן:

הבטיחו שכל חלק בסביבה – כל בניין, שטח פתוח, שכונה, ואזור מסחרי – ייבנה לפי חושים של גברים ונשים במשולב. שמרו על האיזון בין הגברי לנשי בכל מיזם מכל גודל, החל במטבח וכלה במפעל.


אין לבנות שכונות מגורים ללא סדנאות לגברים; ולא אזורי תעשיה בלי משרות חלקיות ומעונות לאמהות – פיזור העבודה? (9). בכל מקום שמאזן את הגברי והנשי, דאגו שלכל גבר ואשה בפני עצמם יהיה מקום להתפתח, מוגדר ונפרד מהצד המנוגד – חדר משלך‏ (141).

זקנים בכל מקום‏

דפוס 40 – ‏Old People Everywhere

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

... בשכונות שנוצרו כהלכה יש אנשים בכל הגילים ושלבי ההתפתחות – שכונה מוגדרת? (14), מעגל החיים? (26), מגוון משקי בית? (35); אבל, מכיוון שבחברה המודרנית נשכחים הזקנים ונשארים לבדם לעיתים תכופות, יש צורך לנסח דפוס במיוחד כדי להדגיש את הצרכים שלהם.


אנשים זקנים צריכים אנשים זקנים, אבל הם צריכים גם צעירים, והצעירים צריכים קשר עם הזקנים.

לאנשים זקנים יש נטיה טבעית להתכנס יחד בקבוצות או קהילות. אבל אם הקהילות הזקנות הללו נעשות מבודדות או גדולות מידי, פוגע הדבר בצעירים ובזקנים כאחד. לצעירים אשר נמצאים בחלקים אחרים של העיר, אין סיכוי להנות מחברת הזקנים, והזקנים עצמם נהיים מבודדים הרבה יותר מדי.

"מאחר והתייחסו אליהם כזרים, הצטופפו המבוגרים עוד יותר כדי לתמוך זה בזה או פשוט כדי להנות. בעשור האחרון צצה תופעה, שגם אם התרגלנו אליה היא עדין מדהימה: עשרות עיירות חדשות הסגורות לכל מי שגילו פחות מ-65. הקהילות נבנות באזורים מרוחקים וזולים, ומציעות בתים עם 2 חדרי שינה במחיר של כ-18 אלף דולר ומפלט מהאלימות העירונית... ומהלחץ של פער הדורות." (Time, August 3, 1970)

אבל הבחירה של זקנים לעבור לקהילות כאלו וההערות שלעיל משקפות מצב תרבותי עגום. העובדה היא שהחברה המודרנית מדירה זקנים; וככל שהם מתרחקים, גדל השבר בינם לבין הצעירים. אין לזקנים ברירה אלא להיבדל; יש להם, כמו לאחרים, כבוד עצמי. הם מעדיפים לא להיות במחיצת צעירים שלא מעריכים אותם, והם מזייפים שביעות רצון כדי להצדיק את עמדתם.

היפרדות הזקנים גורמת לקרע דומה גם בחייהם האישים: כאשר אנשים זקנים עוברים לגור בקהילות לזקנים, איש לא מכיר עוד את עברם, החוט המקשר נקרע ואובד. תולדות נעוריהם נעדרות מחייהם כמבוגרים – אין רצף בין התקופות; חייהם חתוכים לשניים.

שימו לב איך, בניגוד למצב היום, היו המבוגרים רצויים ומכובדים בתרבויות מסורתיות:

"נראה שלשיבה יש מידה מסויימת של יוקרה בכל החברות הידועות בעולם. למעשה, זו תופעה כל כך כוללת שהיא מאפילה על גורמים תרבותיים רבים המשפעים על עניינים הקשורים לגיל."

(The Role of Aged in Primitive Society, Leo W. Simmons, New Haven: Yale University Press, I945, p. 69)

ליתר דיוק:
"...עוד קשר משפחתי שכיח בעל משמעות גדולה לזקנים היה ההתחברות האינטימית בין ילדים קטנים לבין זקנים. תכופות, הם הושארו ביחד בבית בשעה שהאנשים הכשירים לעבודה גופנית יצאו לפרנס את המשפחה. הזקנים, עם חכמתם ונסיון חייהם, הגנו והדריכו את הקטנטנים, בעוד הילדים בתורם היו 'העיניים, האזניים, הרגליים והידיים' לידידיהם השבריריים. השמירה על הקטנים סיפקה לקשישים תעסוקה מועילה ועניין תוסס בחיים בתקופת ההזדקנות הארוכה והמשמימה." (שם, עמ' 199)

ברור שהזקנים לא יכולים להשתלב מבחינה חברתית בלי להשתלב מבחינה פיזית – להיות באותם רחובות, חנויות, שירותים ושטחים ציבוריים יחד עם כולם. אבל גם ברור שהם צריכים להיות בחברת זקנים אחרים; והחלשים שבהם זקוקים לשירותים מיוחדים.

ויש כמובן הבדלים בין הזקנים עצמם ברצונם להיות עם בני גילם. ככל שהם בריאים ועצמאיים יותר, יצטרכו פחות את חברתם של זקנים אחרים ויוכלו לגור רחוק יותר משירותי בריאות יחודיים. דרגות הטיפול וההשגחה נעות מסיעודיות מוחלטת; לסיעודיות-חלקית הכוללת ביקורי בית פעם ביום או פעמיים בשבוע; לקשיש שזקוק לעזרה מסויימת בקניות, בישול וניקיון; לקשיש עצמאי לחלוטין. כיום, אין אבחנה דקה כזו בטיפול בקשישים – הרבה פעמים, מכניסים אנשים שצריכים רק מעט עזרה בבישול ונקיון, לבתי אבות שמספקים סיעוד כולל, במחיר כבד להם, למשפחתם ולקהילה. מבחינה פסיכולוגית, זו פעולה מחלישה, והם נעשים רפים וחסרי אונים כי נוהגים בהם ככאלה.

על כן, צריך למצוא דרך לטפל באנשים זקנים באופן שיענה על כל טווח הצרכים שלהם:

  1. להשאר בשכונה המוכרת להם – כלומר, זקנים בכל שכונה.
  2. להיות יחד עם זקנים אחרים, אבל בקבוצות קטנות מספיק כדי לא לבודד אותם מהאנשים הצעירים שבשכונה.
  3. לחיות באופן עצמאי אם הם לא זקוקים לסיוע, אבל בלי לאבד את היתרונות של הקהילתיות.
  4. לקבל סיעוד או ארוחות מוכנות אם הם זקוקים לזה, מבלי להצטרך לעבור למעונות סיעודיים, רחוק מהשכונה שלהם.

כל הדרישות האלו יכולות להתמלא בבת אחת פשוט אם בכל שכונה יהיה "כיס קטן" של אנשים זקנים – לא מרוכזים כולם במקום אחד, אלא עם גבולות מטושטשים, כמו נחיל דבורים. כך תשמר הסימביוזה בין צעירים למבוגרים ותתאפשר התמיכה ההדדית שהזקנים בתוך "הכיס" צריכים. אולי עשרים יגורו בבית מרכזי משותף, עוד 10 או 15 בדירות פרטיות קרובות אליו אבל שזורות בבתים רגילים, ועוד 10 עד 15 בדירות רחוקות יותר מהמרכז, בין בתי השכונה, אבל בטווח של 100-200 מטר מהמרכז, כך שיוכלו ללכת לשם בקלות למשחק שחמט, לארוחה או לאחות.

המספר הכולל, 50, מגיע מהטיעון של ממפורד:

"הדבר הראשון שצריך לקבוע הוא מספר הקשישים שאפשר לשכן בשכונה אחת; והתשובה לכך, לדעתי, היא שצריך לשמור על אותה התפלגות גילים נורמלית כמו באוכלוסיה כולה. כלומר, 5-8 אנשים מעל לגיל 65 על כל מאה איש; כך שלמשל, בשכונה של שש מאות איש, יהיו בין שלושים לחמישים אנשים זקנים."

(Lewis Mumford, The Human Prospect, New York, I968, p. 49)

באשר לאופיו של הבית לקבוצה, הוא יכול להיות שונה משכונה לשכונה. במקרים מסויימים זו תהייה פשוט קומונה, בה אנשים יבשלו יחד ויקבלו עזרה חלקית מילדים ובני נוער או מאחיות מקצועיות. אבל, כ-5% מהקשישים בארה"ב הם סיעודיים. זאת אומרת ששניים-שלושה אנשים בכל קהילה יצטרכו טיפול מלא. מכיוון שאחות יכולה בדרך כלל לעבוד עם ששה עד שמונה אנשים, סביר שכל בית שכונתי משותף שני או שלישי יאפשר סיעוד כולל.

לכן:

בנו מגורים לכ-50 אנשים זקנים בכל שכונה. מקמו מגורים אלה בשלושה מעגלים... 1. מרכז עם שירותי בישול ובריאות 2. דירות פרטיות סמוכות למרכז 3. דירות רחוקות מהמרכז ומשולבות בין שאר הבתים, אך לא מעל 200 מטר מהמרכז... כך ש-50 הבתים יחד נראים כנחיל אחד קוהרנטי, בעל מרכז ברור משלו אבל, מתחבר בשוליו לבתים רגילים אחרים בשכונה.


התייחסו אל המרכז כמו לכל בית משותף; כל הדירות, הקרובות והמרוחקות כאחד, צריכות להיות קטנות – דירה לגיל הזהב? (155), חלקן יכולות להיות מחוברות לבתים הגדולים יותר בשכונה – בית המשפחה‏ (75); ציידו כל מרכז שני או שלישי במתקני סיעוד מתאימים; במקום כלשהו בהיקפו של "כיס הקשישים" אפשרו סוגים של עבודה שמתאימים לאנשים זקנים – במיוחד הוראה והשגחה על ילדים קטנים – רשת למידה‏ (18), בית ילדים? (86), עבודה מיושבת? (156), גן ירק‏ (177)...

האוניברסיטה כשוק‏

דפוס 43 – ‏University As Marketplace

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי קניון‏_

… בדפוס רשת למידה‏ (18) הסברנו את החשיבות שכלל החברה תהיה מחויבת לתהליך הלמידה ולביזור ההזדמנויות ללמוד. רשת הלמידה יכולה להתחזק באמצעות הקמת אוניברסיטה שמתייחסת ללימודים כאלה חלק שגרתי בחיים של כל האנשים בחברה, צעירים כבוגרים.


אוניברסיטאות תחומות ונבדלות, עם תנאי קבלה מחמירים ונהלים נוקשים המכתיבים מי יכול ללמד, מחסלות את ההזדמנויות ללמידה.

האוניברסיטאות המקוריות בימי הביניים היו למעשה חבורות של מורים, אשר משכו אליהם תלמידים מכיוון שהיה להם מה להציע. האוניברסיטה תפקדה כמו ככר שוק של רעיונות, הממוקמת בתוך העיר, ומציעה לאנשים לרכוש ידע ומיומנויות לפי צרכיהם. כניגוד לכך, האוניברסיטה המבודדת של ימינו, עם עודף הנהלים ששולטים בה, מחסלת את המגוון והעוצמה של הרעיונות השונים ובנוסף מגבילה את אפשרות הסטודנט ללקט ולרכוש רעיונות.

כדי ליצור מחדש סוג זה של חופש אקדמי ואפשרות לחילופי רעיונות ולצמיחת רעיונות נחוצים שני דברים:

ראשית, הסביבה החברתית והפיזית מוכרחה ליצור אווירה המעודדת, לא מדכאת, אינדיבידואליות וחופש מחשבתי. שנית, הסביבה מוכרחה ליצור אווירה אשר תעודד את הסטודנט להחליט בעצמו אילו רעיונות הגיוניים עבורו – סביבה המעניקה לו את מירב האפשרויות וחשיפה למגוון גדול של רעיונות כדי שיוכל להחליט בעצמו.

הדימוי אשר מתאר בבירור סביבה שכזו הוא דימוי ככר השוק המסורתית, עם מאות דוכנים קטנים שכל אחד מהם מציע מומחיות, טעם ואיכות יחודיים, מסודרים כך שקונה פוטנציאלי יכול להסתובב ביניהם בחופשיות ולבחון את הטובין לפני הרכישה.

איך אפשר לעצב את האוניברסיטה לפי מודל כזה?

  1. כל אחד יכול להשתתף בקורס. בתור התחלה, בשוק-אוניברסיטה אין נהלי קבלה. כל אחד, בכל גיל, יכול להכנס ולבחור להשתתף בקורס. למעשה, “קטלוג הקורסים" יפורסם ויופץ בהיקף נרחב, בעיתונים וברדיו וכן יוצג במקומות צבוריים ברחבי האיזור.
  2. כל אחד יכול להעביר קורס. באופן דומה, כל אחד יכול להגיע ולהציע קורס. אין הבדלים חדים ונוקשים בין מורים לשאר האזרחים. קורס יתקיים במידה ונרשמו אליו אנשים. בהחלט עשויות להיות קבוצות של מורים המתאגדים יחדיו ומציעים כיתות משותפות. מורים עשויים להציב דרישות מוקדמות להשתתפות בקורס או להנהיג חובת נוכחות, אולם, כמו בשוק של ממש, התלמידים יצרו את הביקוש. אם במשך פרק זמן מסוים אין איש ניגש ללמוד בקורס של פרופסור מסוים, עליו לשנות את ההיצע או למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר.

קורסים רבים, מרגע שאורגנו, יכולים להתקיים בבתים פרטיים ובמקומות מפגש ברחבי העיר. חלקם יזדקקו למרחב גדול יותר או ציוד מיוחד וכל הקורסים יזדקקו לגישה לספריות ומתקני ציבור אחרים. השוק-אוניברסיטה זקוק, אם כן, למבנה של ממש בכדי לתמוך במבנהו החברתי.

ללא ספק, שוק אינו יכול להיתהוות בצורתו של קמפוס מבודד. להיפך – הוא יטה להיות פתוח ופומבי, ארוג בתשתית העירונית, אולי עם רחוב או שניים בהם מרוכזים מתקני האוניברסיטה.

בגירסה מוקדמת של דפוס זה, אשר נכתבה במיוחד עבור האוניברסיטה של אורגון ביוג'ין, תארנו במפורט את מבנה האוניברסיטה התואם, כך אנו סבורים, את ככר השוק הרעיונית. עצתנו הייתה:

צרו את האוניברסיטה כאוסף של בניינים קטנים הממוקמים לאורך מדרחוב, אשר בהם מתקיימים פרויקטים לימודיים, אחד או שניים בכל בניין. קיימו את כל התנועה האופקית במרחב הציבורי, בין פרויקט לימודי אחד למשנהו, בקומת הקרקע. מכאן עולה, שכל הפרויקטים מתנקזים ישירות אל המדרחוב ושהקומות העליונות בבניינים מחוברות ישירות לקרקע, באמצעות מדרגות ודלת כניסה. חברו את כל שבילי המדרחוב כך שיצרו, כמו בשוק, תוואי מרכזי להולכי רגל, עם כניסות ויציאות רבות מתוכו. התוצאה הכללית של תבנית זו היא שכל הסביבה הופכת לאוסף של מבנים נמוכים יחסית, במרווחים של כ-15 מטרים זה מזה, הנפתחים למדרחוב גדול. כל בנין מכיל אוסף של כניסות וגרמי מדרגות.

אנו סבורים כי דימוי זה של אוניברסיטה כשוק הפזור ברחבי העיר עדיין תקף.

לבסוף, כיצד תנוהל אוניברסיטה כזאת? איננו יודעים. שיטת השוברים, בה לכל אחד יש גישה שווה לשוברי תשלום, נראית סבירה. דרושה גם איזו שיטה להתאמת התשלום לגודל הכתה, בכדי שמורים לא יקבלו שכר לפי מספר התלמידים. יתרה מזאת, יש צורך בשיטת הערכה כך שמידע מהימן אודות מורים וקורסים יועבר לאנשי העיר.

לכן:

כוננו את האוניברסיטה כשוק להשכלה גבוהה. כתפיסה חברתית פירוש הדבר שהאוניברסיטה פתוחה לאנשים בכל הגילים, בהיקף לימודים מלא, חלקי או קורס אחד בכל פעם. כל אחד יכול להציע קורס. כל אחד יכול ללמוד בקורס. מבחינה פיזית, לאוניברסיטה-שוק יש צמתים מרכזיים בהם ממוקמים המבנים הראשיים והמשרדים, בעוד כיתות הלימוד והמעבדות נפרשות הלאה מן המרכז – בתחילה מרוכזות בבניינים קטנים לאורך מדרחובות להולכי רגל ובהדרגה הולכות ומתמזגות בעיר עצמה.


בנו את צומת הדרכים המרכזית באוניברסיטה כטיילת (31); קבצו את הבניינים סביבה ב-מערכת בניינים? (95), מדרחוב (100). ספקו גישה מהאזור המרכזי לגן שקט  – חצר אחורית? (59); ופזרו את בתי המגורים באופן רגיל – בתי מגורים בתווך? (48); כיתות הלימוד עצמן צריכות להתאים עד כמה שאפשר למבנה של מומחה ומתלמדים‏ (83) ...

מרכז בריאות‏

דפוס 47 – ‏Health Center

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

ההכרה המפורשת במחזור החיים כבסיס לכל קיום אישי מקדמת מאוד את הבריאות של האנשים בקהילה – מחזור החיים? (26); הדפוס הנוכחי מתאר מוסדות ייעודיים יותר שעוזרים לאנשים לטפל בעצמם ודאוג לבריאותם.


יותר מתשעים אחוזים מהאנשים בכל שכונה רגילה אינם בריאים, לפי קריטריונים ביולוגיים בסיסיים. את החולי הזה אי אפשר לרפא בעזרת בתי חולים או תרופות.

בתי חולים מתמקדים בחולי. הם יקרים להחריד; הם לא נוחים בגלל אילוצים של ניהול מרכזי; והם נוטים למצוא חולי במקום לרפא אותו, מאחר שרופאים מתפרנסים מאנשים חולים.

בניגוד לכך, ברפואה הסינית המסורתית, אנשים משלמים לרופא רק כשהם בריאים; כשהם חולים, הוא מחוייב לטפל בהם ללא תשלום. לרופאים האלה יש תמריץ לשמור על בריאות המטופלים שלהם.

כדי שמערכת בריאות באמת תצליח לשמור על בריאות הציבור, גופנית ונפשית, היא חייבת להתמקד בבריאות ולא בחולי. לכן היא חייבת להיות מבוזרת כדי להמצא בסמיכות לפעילויות היומיום של האנשים. עליה לעודד פעילות יומיומית שתורמת לבריאות. לב הפתרון, למיטב הבנתנו, חייב להיות מערכת של מרכזי בריאות קטנים פזורים בקרב האוכלוסיה, שמעודדים פעילויות גופניות כמו שחיה, ריקודים, ספורט, ואויר צח – ומעניקים טיפול רפואי רק כפן משלים לפעילויות אלה.

בספרות הרפואית מצטברות עדויות לחשיבות מרכזים כאלה, הפועלים בגישה של שמירה על הבריאות. (ראו, למשל: Scientific American, Vol. 228, No. 4, April 1973, pp. 13-17;Milton Roemer, "Nationalized Medicine for America," Transaction, September 1971, p. 31.)

ידועים לנו כמה נסיונות ליצור מערכות בריאות לפי קוים אלה. אולם רובם לא עמדו בציפיות, למרות הכוונות הטובות, מאחר שהם עדיין נטו לטפל בחולי במקום לשמור על בריאות. קחו למשל את התוכנית ל"מרכזי בריאות נפש קהילתיים" של סוף שנות הששים. על הנייר, המרכזים האלה נועדו לעודד בריאות, לא לרפא חולי.

בשטח זה סיפור אחר לגמרי. ביקרנו באחד מהמתקדמים ביותר מהמרכזים האלה, בסן-אנסלמו, קליפורניה. המטופלים סתם יושבים כל היום; עיניהם מזוגגות; הם משתתפים בחצי-לב ב"טיפול בחמר" או "טיפול בציור". אחד המטופלים בא אלינו ואמר בעיניים נוצצות משמחה: "דוקטור, זה מרכז בריאות-נפש נהדר; הכי טוב שהייתי בו." בקיצור, המטופלים מוחזקים שם כמטופלים; הם רואים את עצמם כמטופלים; במקרים מסויים הם אפילו שמחים על תפקידם כמטופלים. אין להם שום עיסוק מועיל, שום עבודה, שום השג נראה לעין בסוף היום, שום דבר להתגאות בו. המרכז, למרות נסיונו להיות אנושי, למעשה מחזק את תפיסת החולי של המטופלים ומעודד התנהגות חולנית, אף שהוא מטיף לבריאות.

אותו הדבר קורה גם בתוכנית קייזר-פרמננטה בקליפורניה. בתי-החולים של קייזר זכו לתשבוחות שהם "מעבירים את הדגש מטיפול בחולי לשמירה על הבריאות" ( William H. Glazier, "The Task of Medicine"). חברי קייזר זכאים לבדיקה שנתית רב-שלבית, שנועדה לספק לחברים תמונה מלאה על מצבם הבריאותי. אבל תפיסת הבריאות שנוצרת מכך היא עדיין כזו של חוסר במחלות. זוהי תפיסה שלילית במהותה. לא נעשה כל נסיון ליצור בריאות בצורה בונה ולשמור על בריאות ממשית ופורחת. וחוץ מזה, מרכז קייזר הוא בסך הכל בית חולים ענק. מתייחסים לאנשים כאל מספרים; המרכז הוא כל כך גדול ודחוס כך שלרופאים אין אפשרות לראות את המטופלים שלהם כאנשים בסביבתם הטבעית. הם רואים אותם רק כמטופלים.

מרכז הבריאות היחידי שמוכר לנו שבאמת מוקדש לבריאות במקום לחולי הוא מרכז הבריאות פקהאם באנגליה. מרכז הבריאות פקהאם היה מועדון שניהלו שני רופאים, שנבנה סביב בריכת שחיה, רחבת ריקודים, ובית קפה. בנוסף, היו שם חדרי-רופא, ומשפחות – לא אנשים יחידים – באו לקבל שם בדיקות תקופתיות כחלק ממכלול הפעילויות שנוצר סביב השחיה והריקודים. בתנאים האלה, אנשים השתמשו במרכז במשך היום ובערבים. הנושא הבריאותי הפך לחלק מחיי הקהילה הרגילים, וזה יצר את הבסיס למערכת בריאות יוצאת דופן.

למשל, מסתבר שרבות מנשות המעמד הנמוך באנגליה שלפני מלחמת העולם התביישו בגופן שלהן. הבושה הגיעה לעוצמה כזאת שהן התביישו להניק ולשאת את התינוקות שלהן, ובמקרים רבים לא רצו את התינוקות כתוצאה מכך. מרכז פקהאם הצליח לפרוק את הסינדרום הזה לחלוטין באמצעות ההתמקדות בבריאות. תוכנית השחיה והריקודים, יחד עם הבדיקות התקופתיות, עזרו לנשים להפוך גאות בגופן; הן כבר לא פחדו מתינוקותיהן, לא התביישו בגופן; התינוקות הרגישו רצויים; והתדירות של הפרעות רגשיות ונפשיות אצל ילדים ירדה באופן דרסטי בפקהאם החל משנת הפתיחה של המרכז.

הקשר הביולוגי העמוק הזה בין בריאות גופנית, חיי משפחה, ורווחה רגשית, פתח עידן חדש בהבנת הביולוגיה האנושית. הוא מתואר בצורה יפה ובפירוט על ידי שניים מרופאי מרכז פקהאם (Innes Pearse and Lucy Crocker, The Peckham Experiment, A Study in the Living Structure of Society,New Haven: Yale University Press, 1946). רק כשרעיונות ביולוגיים עמוקים ורבי עוצמה כאלה יזכו להתייחסות רצינית, אפשר יהיה ליצור מרכזי בריאות במקום מרכזי חולי.

לכן:

יש לפתח בהדרגה רשת של מרכזי בריאות קטנים ברחבי העיר, בערך אחד לכל קהילה של כ-7000 איש; כל מרכז כזה צריך להיות מצוייד כדי לטפל במחלות נפוצות בגוף וגם בנפש – אבל מאורגן במהותו סביב דגש על פעילויות בילוי ולימוד שעוזרות לשמור על בריאות טובה, כמו שחייה וריקודים.



על הצוותים הרפואיים להיות קטנים ועצמאיים – שירותים קטנים בלי סחבת? (81), אבל מתואמים אחד עם השני ועם מוסדות רפואיים אחרים בעיר, כמו מרכזי לידה? (65). בכל מרכז הפעילו פעילויות שמתאימות למהלך הטבעי של החיים והעבודה באזור: בריכת שחיה, סדנאות, סאונה, אולם התעמלות, גן ירק, חממה. אבל אל תכפו על המתקנים האלה ליצור יחידה אחת אלא שלבו אותם יחד באופן רופף עם חלקים אחרים של העיר – מגורים בין לבין? (48), ספורט מקומי? (72), מגרש הרפתקאות? (73), עסק ביתי‏ (157), גן ירק‏ (177). אולי הדפוס החשוב ביותר לעזור לאנשים לשמור על בריאותם הוא ההזדמנות לשחות; אידיאלית, נסו להציב בריכת שחיה בכל שכונה – על שפת המים‏ (71).

רשת שבילים ומכוניות‏

דפוס 52 – ‏Network Of Paths And Cars

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...את הכבישים יש לפרוש לפי כבישים מקבילים? (23), כבישי טבעת מקומיים? (49), רחובות ירוקים? (51); את השבילים המרכזיים לפי כיסי פעילות? (30), טיילת (31), ו

מסלולי אופניים‏

דפוס 56 – ‏Bike Paths and Racks

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...בתוך אזור תחבורה מקומית? (11) מצטברים כלי רכב קטנים כמו אופניים, קלנועיות, אולי אפילו סוסים, שזקוקים למערכת מסלולי אופניים. מסלולי האופניים תורמים באופן משמעותי ליצירת אזורי תחבורה מקומית, ועשויים לעזור גם בעיצוב כבישים מקומיים טבעתיים? (49) ו

בריכות ונחלים‏

דפוס 64 – ‏Pools And Streams

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי קניון‏_

מוצאנו מן המים. גופנו מורכב בעיקר ממים. למים תפקיד מהותי בפסיכולוגיה שלנו. אנו זקוקים למים בסביבתנו. לשם כך עלינו לנקוט ביחס של הערכה ויראת כבוד למים על כל צורותיהם. אבל בערים, באשר נפנה, נגלה כי מקורות מים טבעיים אינם בהישג יד.

אפילו באקלימים ממוזגים, בהם מצויים המים בשפע, נגלה כי מקורות מים טבעיים יובשו, הוחבאו, כוסו ואבדו; מי גשם זורמים במורד הביובים, מאגרי מים נחסמים ומגודרים, בריכות שחייה ציבוריות רוויות בכלור ומגודרות, ואגמים הזדהמו כל כך עד שאיש אינו קרב אליהם עוד.

גישה יומיומית למים, הנחוצה כל כך לנו ולילדינו, תתאפשר רק אם המים, על כל צורותיהם, יחשפו, ישמרו ויטופחו במרקם מקומי ואינסופי של בריכות קטנות, אגמים, מאגרי מים ונחלים בכל שכונה.

[…] חיינו יהיו דלים אם לא נשכיל לבסס חיבור עשיר ומשמר עם מים. במרבית הערים אין הדבר אפשרי. בריכות שחייה, אגמים וחופי רחצה הם מעטים ומרוחקים. לעיתים קרובות, המגע היחיד שלנו עם מים הוא באמצעות פתיחת הברז. אנו לוקחים את המים כמובן מאליו, אך על אף נפלאות אספקת המים המודרנית, אין היא עונה על הצורך הרגשי במים ועל הצורך להבין את מעגל המים, היקפו ומסתוריותו.

[…] קחו למשל את הבריכות הרדודות להן זקוקים ילדים. אפשר שבריכות אלו תהיינה זמינות ברחבי העיר, קרובות מספיק בכדי שילדים יוכלו להגיע אליהן בכוחות עצמם. בריכות נוספות יווצרו בעיקולי הנחלים הזורמים בעיר ובהן תתפתח מערכת אקולוגית מאוזנת – בריכות עם ברווזים ודגים שגדותיהן בטוחות לילדים.


מדרגות לבריכת מים בהודו

חשבו על מאגרי המים ומערכות הפצת המים. מאגרים אלו יהיו נגישים ויאפשרו לאנשים לבוא במגע עם מקורות אספקת המים. בסמוך למים ניתן יהיה ליצור פינות המזמינות לרגעי התבוננות והגות. מקומות מקודשים אלו ישתלבו במרחב הציבורי, למשל כסיומה של טיילת, או כגבול חלקה משותפת בין שתי קהילות.

חשבו על מים זורמים. אנשים שנשללה מהם הגישה למים זורמים בסביבתם אינם חוסכים מאמצים בכדי לצאת מן הערים אל הטבע, שם יש באפשרותם לצפות בנהר הזורם, או לשבת בסמוך לנחל ולבהות במים. ילדים מוקסמים בראותם מים זורמים. הם משחקים בהם ללא הפסק - משליכים מקלות וצופים בהם נעלמים עם הזרם, משיטים סירות נייר, מערבלים בוץ וצופים בו שוקע בהדרגה.

יש לתחזק ולשמר נחלים בנתיבם הטבעי, ביחד עם הצמחייה הגדלה בסמוך להם. ניתן לאסוף מי גשם ממרזבים לבריכות קטנות ולתת להם לזרום בתעלות פתוחות לאורך גנים ושבילים להולכי רגל כך שאפשר יהיה לצפות בזרימתם ולהנות ממנה. ניתן לחדש את זרימתם של מקורות מים שיובשו ונחסמו לצורך בניית ערים.

לסיכום, אנו מציעים שכל פרויקט בנייה, בכל קנה מידה, יטפל בהפצת המים ובנגישות למים בסביבתו. במידה וחסר מגע מזין עם מים, יוכל כל פרויקט בנייה לתרום את חלקו, לחוד ובשיתוף עם פרויקטים אחרים, בכדי להביא מים לסביבת המגורים. אין דרך אחרת ליצור מרקם ראוי של מים בערים.

אנו צריכים בריכות שחייה בריכות נוי ובריכות טבעיות, פלגים של מי גשמים, מזרקות, מפלים, ערוצי מים טבעיים ונחלים הזורמים בתוך הערים, בריכות זעירות בגנים ומאגרי מים. כל אלה צריכים להיות נגישים ולאפשר לנו לחוש את המים, בעונג ובהערכה.

לכן:

יש לשמור על הבריכות והנחלים הטבעיים ולהניח להם לזרום בתוך העיר; לבנות שבילים שיאפשרו לצעוד לאורכם, וגשרים כדי לחצות אותם. יש להשתמש בנחלים כגבולות טבעיים בעיר, ולתת לתנועה לחצות אותם רק במעט מקומות על פני גשרים. עד כמה שאפשר, יש לאסוף מי גשם בתעלות פתוחות ולהניח להם לזרום לצד שבילים להולכי רגל ולפני חזיתות הבתים. במקומות שאין בהם מים זורמים טבעיים, יש ליצור מזרקות ברחובות.

מקום קדוש‏

דפוס 66 – ‏Holy Ground

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~... הגדרנו את הצורך במחזור חיים שלם, עם טכסי מעבר בין שלבים במחזור – מחזור החיים? (26); והמלצנו לשמר חלקות אדמה מסויימות בגלל חשיבותן ומשמעותן – אתרים מקודשים‏ (24). הדפוס הנוכחי מגדיר את סידור המרחב סביב המקומות האלה. לסידור יש עוצמה כה רבה עד כי במידה מסוימת הוא עצמו יכול להעניק קדושה לאתרים, ואולי אף לעודד התפתחות של טכסי מעבר מתאימים.


מהם כנסיה או בית כנסת? זהו מקום של עבודת קודש, רוחניות ותפילה, כמובן. אבל מעבר לכך, מבחינה אנושית, זהו שער. אדם נכנס לעולם דרך הכנסיה ועוזב אותו דרך הכנסיה. ובכל השלבים החשובים של חייו, הוא עובר שוב דרך הכנסיה.

הטכסים המלווים לידה, התבגרות, נישואין ומוות הם אבני יסוד להתפתחות האישית. רק אם ינתן לטכסים המשקל הרגשי הדרוש להם, יוכלו הגבר או האישה לעבור בהצלחה משלב חיים אחד למשנהו.

בכל החברות המסורתיות – שבהן מקבלים הטכסים עוצמה וכבוד אדירים – הם נתמכים, בדרך זו או אחרת, על ידי חלקים בסביבה הפיזית שיש להם אופי של שערים. כמובן ששער או פתח כשלעצמו לא יוצר טכס. אבל טכסים לא יכולים להתפתח בסביבה שמתעלמת מהם בכוונה או הופכת אותם לחסרי חשיבות. בית חולים אינו מקום להטבלה; בית-לוויות מונע מאיתנו להרגיש את מהות הלוויה.

מבחינה מעשית, הכרחי שלכל אדם תהייה הזדמנות לבטא את השייכות החברתית שלו כאשר הוא או הקרובים לו מגיעים לאחת מאותן נקודות מעבר חשובות בחיים. והשייכות החברתית הזו באותה נקודה בחיים צריכה להינטע במקום המזוהה כמעין שער רוחני למעברים כאלה.

איזו צורה או סידור פיזי צריך "שער" כזה כדי לתמוך בטכסי המעבר וכדי ליצור את הטוהר, הקדושה ותחושת החיבור לאדמה אשר מעניקים משמעות לטכסים אלה?

כמובן שפרטי המקום משתנים מתרבות לתרבות. יהא אשר יהא הדבר שנחשב לקדוש – הטבע, אלוהים, מקום מיוחד, רוח רפאים, שרידים מקודשים, הקרקע עצמה או רעיון – הוא מופיע בצורות שונות בתרבויות שונות, ודורש סביבות פיזיות שונות כדי לקדש אותו.

אבל אנחנו מאמינים שקיים גורם יסודי משותף בכל התרבויות. נראה שבכל התרבויות הדבר הקדוש, מה שלא יהיה, יורגש כקדוש רק אם קשה להגיע אליו, רק אם הוא דורש הגעה בשלבים, המתנה, רמות גישה, חשיפה הדרגתית, התגלות הדרגתית, מעבר דרך סדרת שערים. יש דוגמאות רבות: העיר הפנימית בפקין; העובדה שמי שיש לו ראיון עם האפיפיור צריך לחכות בכל אחד משבעה חדרי המתנה; הקרבת הקורבנות האצטקית שהתרחשה על פירמידות מדורגות בתלילות, כשכל מדרגה קרובה יותר למזבח; מקדש איסה ביפן הבנוי כמערכת תחומים מקוננים אחד בתוך השני.


רמות גישה  
 
גם בכנסיה נוצרית רגילה, עוברים קודם בחצר הכנסיה, אחר כך באזור המושבים, ואז, באירועים מיוחדים, מעבר למעקה וקרוב למזבח, ורק הכומר לבדו יכול להכנס לארון יין הקודש. לחם הקודש מוגן בחמש שכבות שמקשות עוד יותר על הגישה.

נראה כי מעשה השכבות הזה, או הקינון של תחומים, מבטא פן בסיסי בנפש האדם. אנחנו מאמינים שכל קהילה, בלי קשר לדתה הייחודית, ואפילו אם אין לה דת מאורגנת בשום צורה, צריכה מקום שבו תחווה את התחושה הזו של כניסה הדרגתית ואיטית דרך שערים למרכז קדוש. כאשר יש לקהילה מקום כזה, אפילו אם אין לו קשר לדת, אנחנו מאמינים כי איזושהי תחושת קדושה תתעורר לחיים בקרב אלה שעוברים את החוויה הזו.

לכן:

בכל קהילה ושכונה יש לסמן איזשהו אתר מקודש כשטח דתי ולעצב סביבו סדרה של תחומים מקוננים שהכניסה לכל אחד מהם היא דרך שער, כך שככל שנכנסים פנימה יותר מגיעים לתחום פרטי יותר ומקודש יותר, עד לתחום הפנימי מכולם, קודש הקודשים, שאליו מגיעים רק אחרי שעוברים דרך כל התחומים שסביבו.


בכל מעבר בין תחומים הציבו שער – שער מרכזי? (53); סמוך לכל שער, מקום לעצור ולהתבונן על המקום-הפנימי-יותר הבא – חלון זן‏ (134); ובקודש הקודשים הפנימי ביותר, משהו שקט מאוד שמעניק השראה – אולי נוף, או רק עץ פשוט, או בריכת מים – בריכות ונחלים‏ (64), מקום אצל העץ‏ (171)...

על שפת המים‏

דפוס 71 – ‏Still Water

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי קניון‏_

הדפוסים גישה למים? (25) ו-בריכות ונחלים‏‏ (64) מספקים גופי מים מסוגים שונים ביישוב. הדפוס הנוכחי מלטש את גופי המים השקטים – הבריכות והמקומות לשחיה - ויוצר להם שפה בטיחותית עבור ילדים. הוא גם עוזר להגדיר את המרחב הציבורי ב-מקבץ בתים? (37), קהילת עבודה? (41), מרכז בריאות‏ (47), שטח ציבורי? (67), ו-מגרש ספורט? (72).


כדי לבוא במגע עם מים עלינו, מעל לכל, לדעת לשחות. בכדי לשחות באופן יומיומי, בריכות, פלגים ומאגרי מים צריכים להיות פזורים ברחבי העיר כך שכל אחד יוכל להגיע אליהם בתוך דקות.

כבר הסברנו בדפוס בריכות ונחלים‏ (64) כמה חשוב לבוא במגע עם מים – ועד כמה יכולים מקווי המים הטבעיים, במידה וישארו נגישים, להפוך למרכיב טבעי באקולוגיה היומיומית של קהילה.
בדפוס זה נוסיף להעמיק ונשים את הדגש על השחייה.

למבוגרים אין מגע מספק עם מים אלא אם הם יכולים לשחות בם. לשם כך צריך מקווה המים להיות גדול ועמוק במידה שתאפשר שחיה בתוכו. [....] בדפוס זה, ננסה לבסס דגם של בריכת שחייה צבורית ובטיחותית, בה יהיו המים עמוקים מספיק לשחייה, מבלי לסכן ילדים קטנים אשר משחקים בקרבת המים.

במשך מליוני שנים, ילדים גדלו בבטיחות מוחלטת לאורך חופי האוקיינוסים, גדות נהרות ואגמים. מדוע בריכת שחייה כה מסוכנת? התשובה תלויה בדיוק בקצה...

ככלל, החיבור הטבעי בין המים לחוף מסומן באמצעות מעברים הדרגתיים, הניכרים לעין ולחושים, בין סוגי קרקע וצמחייה. ההשלכות האנושיות הנובעות מכך הן חשובות: בני אדם יכולים להלך בנוחות לאורך הגדה מבלי לדאוג לבטחונם. הם יכולים לשבת על הגדה ולטבול את רגליהם במים, או לפסוע במים בגובה הקרסוליים. ילדים יכולים לשחק בבטחה כאשר הגדה היא הדרגתית. תינוק הזוחל לתוך אגם לא יתקל בהפתעות פתאומיות; הוא יעצור כשהמים יהפכו עמוקים מדי ויזחול בחזרה. הוכח, כי ילדים אפילו מלמדים את עצמם לשחות כאשר הם חופשיים לשחק בבריכה בעלת שיפוע הדרגתי ביותר מן הרדוד לעמוק. בבריכה כזאת, חלקם אף למדו לשחות לפני שידעו ללכת.

[...] אך בריכת שחייה, וכמוה כל מקווה מים ששוליו מלאכותיים ונוקשים, חסרה את ההדרגתיות הזו. ילד עשוי לרוץ במהירות רבה בסמוך לבריכה ולפול בפתאומיות לתוך מים עמוקים.

הקצה הבלתי צפוי, המסוכן לילדים, משפיע, במובנים פסיכולוגיים, גם על מבוגרים. למרות שהקצה הפתאומי אינו מהווה סכנה עבורם, מכיון שהם יכולים לזהותו ולהשמר מפניו, נוכחותה של פתאומיות שגויה מבחינה אקולוגית מעוררת אי-נוחות ופוגמת בשקט ובשלווה שהמים עשויים להעניק.

לכן מהותי כי שולי כל מקווה מים, אגם, בריכת שחייה, נהר או תעלה, יעוצבו כך שיהיו בעלי שיפוע טבעי המשתנה ככל שאדם מתקרב אל הקצה וממשיך להשתנות במגע עם המים עצמם – רדודים בתחילתם והולכים ומעמיקים בהדרגה.

כמובן, יש צורך במים עמוקים בכדי לשחות. אך החלק העמוק אסור שיהיה נגיש באופן ישיר. השוליים סביב החלק העמוק צריכים להיות מוגנים באמצעות קיר או גדר. איים יכולים להבנות בכדי שאנשים יוכלו לשחות אליהם ולצלול מהם.

לכן:

= בכל שכונה, צרו מאגר מים - אגם, בריכה - לשחייה. שמרו על הבריכה פתוחה לקהל הרחב בכל עת ומקמו את הכניסה לבריכה רק מצידה הרדוד. עשו שמי הבריכה יעמיקו בהדרגתיות. התחילו בעומק של סנטימטרים ספורים.


ככל האפשר, בנו את הבריכה כחלק מהמערכת הטבעית של מים זורמים, כך שהיא תטהר את עצמה ולא תזדקק לכלור – בריכות ונחלים‏ (64). דאגו שתהיה לה חשיפה לדרום – חוץ דרומי‏ (105). ככל האפשר, עטרו את שפת הבריכה בחדר חוץ קטן או בסבכת עם צמחים מטפסים, כדי שיהיה אפשר לשבת ולהסתכל - חדר חוץ ציבורי? (69), שביל מקורה‏ (174), קיר לישיבה? (243) ….

בית המשפחה‏

דפוס 75 – ‏The Family

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: רונית סלע?, דגנית ב‏, בשמת א?, יונת שרון‏_

נניח שהחלטתם לבנות לעצמכם בית. אם תמקמו אותו נכון, בית זה יוכל לעזור ביצירת שכונה, או שורת בתים, או גבעה של בתים – אשכול בתים? (37), שורת בתים? (38), גבעת בתים? (39) – או שיוכל לתרום לחיוניות של אזור יצרני – בתי מגורים בתווך? (48). הדפוס הנוכחי מספק מידע חיוני בנוגע למאפיין החברתי של בית המשפחה עצמו. אם תצליחו ביישום הדפוס הזה, הוא יעזור בשיקום מעגל החיים? (26) ו

בית למשפחה גרעינית‏

דפוס 76 – ‏House for a Small Family

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: אבו ארבע?_

~על-פי הדפוס בית המשפחה‏ (75), כל משפחה גרעינית צריכה להוות משק-בית החבר במשק-בית גדול יותר. אם זה בלתי אפשרי, עשו מה שתוכלו, כאשר אתם בונים בית למשפחה מצומצמת, כדי ליצור משק-בית גדול יותר, ע"י חיבורו למשק-הבית השכן. בכל-מקרה, לכל הפחות, צרו התחלה של אשכול בתים? (37).


בבית למשפחה מצומצמת, היחס בין הילדים והמבוגרים הוא הדבר הקריטי ביותר.

רבים הם משקי-הבית הקטנים, אשר אינם די גדולים כדי שיהיה בהם "בית ילדים" מלא, ואינם די עשירים כדי לקחת אומנת, המוצאים את עצמם "מוצפים" על-ידי הילדים. באופן טבעי, הילדים רוצים להיות במקום שבו נמצאים המבוגרים; להורים שלהם אין לב, וגם לא את הכוחות, להרחיק אותם מחלקים בבית. כך שבסופו של דבר, הבית כולו מקבל אופי של חדר ילדים – בגדי ילדים, ציורים, מגפיים ונעליים, אופניים, משאיות משחק – ובלגאן.

יחד עם-זאת, מעטים הם ההורים שמוכנים לוותר לחלוטין בביתם על הרוגע, הניקיון והשקט של עולם המבוגרים. כדי להשיג את האיזון, בית למשפחה מצומצמת צריך אפוא להיות מורכב משלושה אזורים נפרדים: ממלכת הזוג, השמורה למבוגרים; ממלכת הילדים, שם שולטים צורכי הילדים; ואזור משותף, הממוקם בין שניהם ומחבר אותם זה לזה.

ממלכתו של הזוג איננה רק חדר, אם-כי חדרים הם חלק ממנה. זוהי טריטוריה המכילה אותם כשני מבוגרים, כזוג – לא בתור אבא ואימא. חלקים אחרים של חייהם מערבים ילדים, חברים ועבודה; חייב להיות מקום שיבטא אותם כמבוגרים, לבדם. הילדים יכולים להיכנס לטריטוריה הזאת – אבל כשהם שם, צריך להיות ברור שהם בעולם המבוגרים. ראו גם אזור זוגי‏ (136).

גם עולמם של הילדים צריך להיתפס כטריטוריה שהם כילדים חולקים ביניהם – ממלכת הילדים? (137). כאן חשוב לראותו כחלק של הבית, באיזון עם החלקים האחרים. שוב, הנקודה הקריטית כאן איננה שההורים "מופקעים" מחלק זה של הבית, אלא שכאשר הם שם, הם נמצאים בטריטוריה של הילדים.

האזור המשותף מכיל פונקציות שהילדים והמבוגרים חולקים: הם אוכלים יחד, יושבים יחד, משחקים, אולי מתרחצים, מטפחים את הגינה – כל מה שמצריך טריטוריה משותפת. סביר להניח שהאזור המשותף יהיה גדול יותר משני החלקים האחרים של הבית.

לבסוף, שימו לב שהדפוס הזה שונה מהדרך שבה בנויים כיום רוב הבתים המיועדים למשפחה מצומצמת. לדוגמה, קונספט פופולארי כיום, שניתן להשוותו לדפוס זה, הוא בית פרברי דו-אזורי, המורכב מאזור השינה ומאזור הפעילות.


בית פרברי טיפוסי דו-אזורי

למרות שיש בבית כזה "חדר-שינה עיקרי", חלק השינה של הבית הוא במהותו עדיין דבר אחד – הוא מוקף בילדים מכל צדדיו. תוכנית זו לא עושה את ההפרדה שעליה אנחנו מדברים.

הנה תוכנית נהדרת לבית שכן עושה זאת:


בית תלת-אזורי – ממלכת הילדים נמצאת בקומה העליונה

לכן:

הבית צריך לכלול שלושה אזורים נבדלים: ממלכה זוגית השמורה למבוגרים; ממלכת הילדים שבה צרכי הילדים הם הקובעים; ושטח משותף ביניהן, שמחבר את שתיהן. תכננו את שלוש הממלכות בגודל שווה בקירוב, כאשר האזור המשותף גדול מהאחרים.


התייחסו אל בית זה, כמו לכל בית, כפיסת טריטוריה נפרדת – בית משלך? (79); בנו את שלושת החלקים העיקריים בהתאם לדפוסים הספציפיים של כל חלק – אזורים משותפים בלב? (129), אזור זוגי‏ (136), אשכול מיטות‏ (143); וחברו את האזורים המשותפים ואת אשכול המיטות, לפי הדפוס אזור זוגי‏ (137).

מומחה ומתלמדים‏

דפוס 83 – ‏Pools And Streams

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי קניון‏

...רשת למידה‏ (18) מסתמכת על על לימודים מבוזרים שמהווים חלק בלתי נפרד מכל פעילות – לא רק בכתה. כדי לממש את הדפוס הזה, חיוני שצוותי עבודה במפעלים, משרדים, סדנאות וקהילות עבודה, יהיו מאורגנים באופן שמאפשר את תהליך הלמידה. הדפוס הנוכחי מפרט את הארגון הדרוש, וכך עוזר ליצור גם סדנאות ומשרדים עצמאיים? (80) וגם רשת למידה‏ (18).


הדרך הבסיסית ללמוד היא לעזור למישהו שיודע היטב את העבודה.

זוהי הדרך הפשוטה ביותר לרכוש ידע, והיא יעילה להפליא. בהשוואה אליה, למידה בעקבות הרצאות וספרים היא יבשה כאבק. אך אופן למידה זה כמעט ונכחד לחלוטין בחברה המודרנית.
בתי הספר והאוניברסיטאות השתלטו והפכו לעיוניים אופני למידה רבים, אשר בימים עברו היו קשורים בקשר הדוק לעשייה הממשית של אנשי מקצוע, סוחרים, אומנים ומלומדים עצמאיים. במאה ה-12 למשל, אנשים צעירים למדו באמצעות עבודה לצד המומחים – עזרו להם ובאו במגע ישיר עם כל חלקי האוכלוסיה. כאשר האדם הצעיר חש כי הוא בשל לתרום את חלקו בתחום מסוים של ידע או משלוח יד, הוא היה מכין מוצר ברמת המומחה – master-piece. ובהסכמת המומחה, הופך לחבר בגילדה (אגודה של בעלי מקצוע העוסקים באותו תחום – ש"ק).

ניסוי שנערך ע"י אלכסנדר וגולדברג הדגים כי כיתה בה אדם אחד מלמד קבוצה קטנה תתגלה כמוצלחת יותר במקרים בהם ‏הסטודנטים" עוזרים "למורה" לעשות משהו, או לפתור בעיה עמה הוא מתמודד בכל מקרה, ומוצלחת פחות כאשר מדובר בהעברת נושא מופשט או עניין כללי.

אם אכן כך הדבר במרבית המקרים, כלומר, אם סטודנטים יכולים ללמוד טוב יותר כשהם מתפקדים כמתלמדים ועוזרים לעשות משהו מעניין, מתבקש כי בתי הספר והאוניברסיטאות שלנו, כמו גם המשרדים והמפעלים, יספקו תנאים פיזיים הולמים אשר יאפשרו, בטבעיות, קיום יחסי מומחה-מתלמד: תנאים סביבתיים בהם עבודה משותפת סובבת סביב מאמציו של המומחה וכאשר חצי תריסר מתלמדים – לא יותר – שוהים בחללי עבודה המחוברים לסביבת העבודה המשותפת.

ידועה לנו דוגמא לדפוס זה, בבניין הביולוגיה המולקולרית באוניברסיטת אורגון. הקומות בבניין מורכבות ממעבדות, כל קומה תחת פקוחו של פרופסור לביולוגיה, בכל קומה שניים או שלושה חדרים קטנים הנפתחים למעבדה ומיועדים לסטודנטים לתואר, הפועלים תחת הנחיותיו של הפרופסור.

אנו מאמינים כי צרות שונות של דפוס זה אפשריות במגוון של מקומות עבודה כמו גם בבתי ספר. עריכת דין, ארכיטקטורה, רפואה, מקצועות הבנייה, עבודה סוציאלית,הנדסה – בכל תחום ניתן לבסס דרכי למידה ובעקבות כך, בהתאמה, את הסביבה בה עובדים המתלמדים.

לכן:

ארגנו את העבודה בכל קבוצת עבודה, מפעל ומשרד כך שהעבודה והלמידה ילכו יד ביד. התייחסו לכל מטלה כאל הזדמנות ללמידה. לצורך כך, ארגנו את העבודה סביב המבנה המסורתי של מומחה ומתלמדים. תמכו בצורה זו של ארגון חברתי באמצעות חלוקה של חללי העבודה לאשכולות הפזורים במרחב, אחד לכל מומחה ומתלמדיו, בהם יוכלו להפגש ולעבוד בצוותא.


אזורי העבודה יהיו
משרד חצי פרטי‏ (152) או מעטפת עבודה‏ (183). יש לשמור על קבוצות עבודה קטנות, ולתת לכל קבוצה אזור משותף, מרחב לפגישות, ומקום לאכול ביחד – אזורים משותפים בלב? (129), ארוחה משותפת? (147), קבוצות עבודה קטנות? (148), חדרי ישיבות קטנים? (151)...

בית קפה שכונתי‏

דפוס 88 – Street Cafe

מתוך הספר "A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: ירושלמית מבחירה?

...הגדרת השכונה נעשית ע"י שכונות מוגדרות? (14); נקודות המיקוד הטבעיות שלהם ניתנות ע"י מוקדי פעילות? (30) ו

תיקון מקום‏

דפוס 104 – ‏Site Repair

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~המאפיינים הכללים של מערכת בניינים ניתנו בדפוסים מערכת בניינים? (95), מספר הקומות? (96), ו

חוץ דרומי‏

דפוס 105 – ‏South Facing Outdoors

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~כחלק מהרעיונות הכלליים על מיקום שיצר תיקון מקום‏ (104), הדפוס הנוכחי עוסק בהצבת הבנין והחלל הפתוח סביבו ביחס לאור השמש.


אנשים משתמשים בחוץ אם הוא מואר באור השמש, ולא משתמשים בחוץ שנמצא בצל, למעט באקלים מדברי.

לגבי בניין, יתכן וזו העובדה הכי חשובה. אם הבניין מוצב נכון, יהיו הבניין והגנים שסביבו מקומות מלאי פעילות, שמחה וצחוק. אם יוצב לא נכון, כל תשומת הלב שבעולם והפרטים הנפלאים ביותר לא ימנעו ממנו להיות מקום שקט ועגום. בכל עיר, מבוזבזים אלפי אקרים של שטח פתוח מכיוון שהם נמצאים צפונית לבניינים ולא מקבלים אור שמש. זה קורה גם בבנייני ציבור וגם בבתים פרטיים. לדוגמא, בניין ענק של "בנק אמריקה" נבנה בסן פרנסיסקו על ידי חברת אדריכלות מובילה כך שרחבת הכניסה שלו פונה לצד צפון. בשעת הפסקת הצהריים, הרחבה ריקה והאנשים אוכלים את כריכיהם ברחוב, בצד הדרומי, באור השמש.


חוץ צפוני

וכך לגבי בתים פרטיים קטנים. בגלל הצורה והכיוון של המגרשים ברוב אזורי הפיתוח, החוץ סביב הבתים אינו שמיש כי הוא אינו פונה לשמש.

בעייתיות זו נתמכת באופן משכנע בסקר שנערך בבלוק מגורים בברקלי, קליפורניה, לאורך רחוב וובסטר שכיוונו מזרח-מערב. 18-20 אחוז מהדיירים שרואיינו אמרו שהם משתמשים רק רק בחלק של חצרם הפונה לשמש. חציים, הגרים בצד הצפוני של הרחוב, כלל לא השתמשו בחצר האחורית שלהם אלא ישבו בחצר הקדמית, על יד המדרכה, כדי להנות מהשמש הדרומית. החצרות האחוריות שבכיוון צפון שימשו רק לאיכסון גרוטאות. איש מהמרואיינים לא העדיף חצר מוצלת.


שטחי חוץ דרומיים מועדפים^

כמו כן, הסקר חיזק את התפיסה שלא משתמשים בחוץ אם כדי להגיע אליו מהבית צריך לעבור דרך חגורת צל רחבה. ארבע חצרות שפנו לצפון היו גדולות מספיק כדי לקבל בשמש בקצה שלהן, אבל רק באחת מהן דווח שיש שימוש לשטח הזה – היחידה שבה אפשר להגיע אל השמש בלי לחצות רצועה רחבה של צל.

למרות שהרעיון של חוץ דרומי הוא פשוט, יש לו השלכות חשובות ויהיה צורך לערוך שינויים גדולים באופן השימוש בקרקע כדי שיפעל נכון. למשל, יהיה צורך לשנות את פרישתן של שכונות מגורים מדרך ארגונן הנוכחית. מגרשים פרטיים צריכים להיות ארוכים יותר בבכיוון צפון-דרום, כאשר הבית בצד הצפוני.


^בנייני דירות מאורגנים כדי "לתפוס" שמש^

שימו לב שדפוס זה פותח באזור מפרץ סן פרנסיסקו. כמובן שחשיבותו משתנה בהתאם לגובה ולאקלים. ביוג'ין, אורגון למשל, באקלים גשום למדי ובקו רוחב 50, דפוס זה עוד יותר חיוני: צידי הבניינים הפונים דרומה הם החוץ בעל הערך הגבוה ביותר בימי שמש. באקלים מדברי הדפוס הזה פחות חשוב; אנשים באקלים כזה יעדיפו חוץ שיש בו איזון בין אור לצל. אבל באופן כזה או אחר, זהו דפוס חיוני לחלוטין.

לכן:

יש למקום את הבניינים תמיד בחלק הצפוני של המגרש כאשר החלק המיועד לחוץ פונה דרומה. לעולם אין להשאיר חגורה רחבה של צל בין הבניין לבין החלק המואר של החוץ.


אפשרו גם ל

חוץ חיובי‏

דפוס 106 – ‏Positive Outdoor Space

^מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~כשיוצרים חוץ דרומי‏ (105) חייבים למצוא גם מקום לבית וגם מקום לחוץ. אי אפשר לעצב אחד בלי השני. הדפוס הנוכחי מתאר את התכונות הגיאומטריות של החוץ; הדפוס הבא אגפי אור? (107) מתאר את הצורה המשלימה של פנים הבית.


אם השטח שמחוץ לבית הוא לא יותר משארית השטח שנשארה בין הבניינים, לרוב לא ישתמשו בו.

יש שני סוגים שונים מהותית של שטח מחוץ לבית: שטח חיובי ושטח שלילי. השטח הוא שלילי כאשר הוא חסר צורה – השאריות שנשארו לאחר הצבת הבניינים, שמוגדרים באופן חיובי. השטח בחוץ הוא חיובי כאשר יש לו צורה ברורה ומוגדרת, ממש כפי שלחדר יש צורה מוגדרת, וכאשר הצורה של השטח משמעותית כמו צורת הבניינים סביבו. לשני סוגי השטח האלה יש תכונות גיאומטריות שונות לחלוטין, וקל להבחין ביניהן באמצעות היפוך הדמות והרקע בתוכנית השטח.


מימין: בניינים שיוצרים שטח חיובי בחוץ; משמאל: בניינים שיוצרים שטח שלילי כשארית

בשרטוט של סביבה שבה השטחים החיצוניים הם שליליים, הבניינים נראים כדמויות ואילו השטח החיצוני כרקע. אין אפשרות להיפוך. אי אפשר לראות את השטח החיצוני כדמות בפני עצמה, ואת הבניינים כרקע שלו. בשרטוט של סביבה שבה השטחים החיצוניים הם חיוביים, אפשר לראות את הבניינים כדמות ואת השטח החיצוני כרקע, ואפשר גם לראות את השטח החיצוני כדמות על רקע הבניינים. כלומר, אפשר לעשות לתוכנית היפוך בין הדמות והרקע.

דרך אחרת להגדיר את ההבדל בין שטח חיצוני חיובי לשלילי היא לפי מידת הסגירות והקמירות.

במתמטיקה, שטח הוא קמור כאשר לכל שתי נקודות בתוכו, הקו המחבר ביניהן נמצא כולו בתוך השטח. שטח הוא אינו קמור כאשר יש בו נקודות שהקו המחבר ביניהן עובר מחוץ לשטח בחלקו. לפי הגדרה זו השטח למטה הדומה למלבן הוא קמור, ואילו השטח בצורת ר הוא לא קמור ולא חיובי, כי הקו המחבר את נקודות הקצה שלו עובר דרך הפינה ולכן יוצא מהשטח.


מימין: קמור; משמאל: לא קמור

שטחים חיוביים צריכים להיות מוקפים מספיק כדי שתהיה להם צורה סגורה (למרות שהם לא סגורים באמת, כי יש שבילים שיוצאים מהם או אפילו צד שלם פתוח), כך שהשטח שנוצר יראה קמור. שטחים שליליים הם כל כך לא מוגדרים שאי אפשר להצביע על הגבולות שלהם, או שהגבולות יוצרים צורה לא קמורה.


מימין: שטח לא ברור, חסר צורה, "שום דבר"; משמאל: שטח ברור הוא מקום בפני עצמו... והוא קמור.

מה המשמעות המעשית של ההבחנה בין שטח חיצוני חיובי לשלילי? אנשים מרגישים נוח בשטחים חיוביים ומשתמשים בהם; אנשים חשים חוסר נוחות יחסית בשטחים שליליים ולכן שטחים כאלה נותרים חסרי שימוש.

את התמיכה המשכנעת ביותר בטענה זו כתב Camillo Sitte בספרו City Planning According to Artistic Principles. הוא ניתח מספר גדול של רחבות עירוניות באירופה, וניסה למצוא הבדלים בין הרחבות שוקקות החיים לבין אלה שלא. הוא מראה, דוגמה אחר דוגמה, שלכל הרחבות המוצלחות – אלה שאנשים השתמשו בהן ונהנו מהן – יש שתי תכונות: מצד אחד, הן סגורות באופן חלקי; מצד שני, הן נפתחות אחת אל השניה כך שכל רחבה מובילה לרחבה אחרת.

קשה להסביר למה אנשים מרגישים נוח יותר בשטחים סגורים או סגורים-חלקית. קודם כל, ברור שזה לא נכון בכל המקרים. למשל, אנשים מרגישים נוח בהחלט נוח על חוף פתוח, או במישור רחב. אבל בשטחים קטנים יותר – גן, פארק, טיילת, ככר – הסגירות אכן עוזרת משום מה ליצור תחושת בטחון.


ארבע דוגמאות לשטח חיצוני חיובי

סביר שהצורך בסגירות מקורו באינסטינקטים הקדומים שלנו. למשל, כשאדם מחפש מקום לישיבה בחוץ, לרוב הוא לא יבחר לשבת חשוף באמצע השטח – בדרך כלל הוא יחפש עץ להשען עליו; או שקע באדמה סביב, בקיע טבעי שיקיף אותו חלקית ויגונן עליו. המחקרים שערכנו על צרכי המרחב של אנשים בעבודה מגלים תופעה דומה. כדי לחוש בנוח, אנשים זקוקים למידה מסויימת של סגירות סביבם וסביב העבודה שלהם – אבל לא יותר מדי. קלייר קופר חקרה פארקים ציבוריים ומצאה שגם שם קורה אותו הדבר: אנשים נמשכים לאזורים סגורים חלקית – לא פתוחים מדי ולא סגורים מדי. (Clare Cooper, Open Space Study, San Francisco Urban Design Study,San Francisco City Planning Dept., 1969).


הככר בננסי

כששטח פתוח הוא שלילי, למשל בצורת ר, אפשר להציב מבנים קטנים או חלקי בניינים או קירות, באופן כזה שיחלק את השטח השלילי לכמה שטחים חיוביים.


להפוך את השטח משמאל לשטח מימין

וכאשר שטח חיצוני הוא סגור מדי, יתכן שאפשר יהיה לפתוח מעבר בבניין כדי לפתוח אותו.


להפוך את השטח משמאל לשטח מימין

לכן:

דאגו שכל השטחים בחוץ בין הבניינים יהיו חיוביים. תנו לכל שטח כזה מידה מסוימת של סגירה; הקיפו אותו באגפי בניינים, עצים, גדרות שיחים ומעברים מקורים, עד שהוא הופך לישות עם מהות חיובית ולא סתם נשפך סביב פינות.


הציבו אגפי אור? (107) כדי ליצור את השטחים. השתמשו בשבילים מחופים במטפסים, קירות ועצים כדי לסגור שטחים פתוחים מדי – מקום אצל העץ‏ (171), קיר גן? (173), שביל מקורה‏ (174); אבל וודאו שכל שטח יפתח לאיזשהו שטח גדול יותר, כדי שהוא לא יהיה סגור מדי – מדרג שטחים פתוחים? (114). השתמשו ב

כניסה ראשית‏

דפוס 110 – ‏Main Entrance

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: ענן בעננים‏_

~כבר יש מיקום גס של הבניין באתר לפי תיקון מקום‏ (194), חוץ דרומי‏ (105), אגפי אור? (197). וגם יש מושג כללי של נתיבי המעבר במערכת הבניינים ושל דרכי הגישה לבניין – אזורי מעבר? (98), משפחת כניסות? (102). עכשיו צריך לקבוע את הכניסה לבניין.


קביעת מיקום הכניסה הראשית למבנה היא אולי אחד הצעדים החשובים שתעשו בתהליך תכנון המבנה כולו.

מיקום הכניסה הראשית למבנה משפיע על אופן ההעמדה של המבנה כולו. הוא משפיע על התנועה לתוך המבנה ומתוכו, ובנוסף, כל שאר ההחלטות לגבי העמדה במבנה נובעות מתוך החלטה זו. כאשר הכניסה ממוקמת באופן נכון, גם הפונקציות במבנה מוצאות את מקומן בקלות ובטבעיות. לעומת זאת, כאשר הכניסה ממוקמת באופן גרוע, המבנה תמיד יראה כאילו חסר בו משהו. לכן חשוב מאוד שמיקומה של הכניסה הראשית (או הכניסות הראשיות) יעשה כבר בתחילת התכנון, ובאופן נכון.

הבעיה המעשית המשפיעה על מיקום הכניסה הראשית היא פשוטה. הכניסה חייבת להיות ממוקמת באופן כזה שאנשים המתקרבים למבנה, יראו את הכניסה או יקבלו איזשהו רמז על מיקומה, כבר ברגע שהם רואים את הבניין עצמו. כך הם יכולים לכוון את תנועתם לכיוון הכניסה כבר ברגע שהם מתחילים לזוז לכיוון הבניין, וזאת, מבלי שיצטרכו לשנות את הכיוון או את הדרך אליו.

הבעיה המעשית ברורה, אבל קשה להגזים בחשיבותה להצלחתו של המבנה. מנסיוננו גילינו שעד שהשאלה נפתרת ונמצא מיקום מתאים, הפרויקט יהיה תקוע. ולהפך, ברגע ש נקבעה כניסה ראשית ויש תחושה שהיא נמצאת במקום הראוי, אז גם החלטות אחרות נקבעות באופן טבעי. העניין נכון לבית פרטי, בתי דירות, מבני ציבור קטנים כמו גם למתחמים גדולים של מבנים ציבוריים. זאת אומרת שזהו דפוס בסיסי, ולא משנה מה גודל או חשיבות המבנה המדובר.

הבה נתבונן בשאלה הפונקציונלית הזו באופן מפורט: כול אחד ימצא שזה מרגיז לחפש את הכניסה הנכונה מסביב למבנה או באזור בו ישנם מספר מבנים. לעומת זאת, כאשר יודעים היכן נמצאת הכניסה, לא טורחים לחשוב על כך. זוהי פעולה אוטומטית – הולכים פנימה, חושבים מחשבות על הא ועל דא, מתבוננים במה שתופס את המבט – ולא מוכרחים להסתכל על הסביבה בתשומת לב רק כדי להצליח למצוא את הדרך. ובכול זאת, לבניינים רבים יש כניסות קשות לאיתור; במובן זה הן לא "אוטומטיות".

יש שני שלבים לפתרון בעיה זו: קודם כל, הכניסות הראשיות צריכות להיות ממוקמות באופן נכון. שנית, יש לעצב אותן כך שיראו באופן ברור.

1. מיקום:

במודע או שלא במודע, אדם שהולך מתכנן את צעדיו מראש כך שילך במסלול הקצר ביותר האפשרי ) ראה: Tyrus Porter ,A Study of Choosing Behavior, thesis, University of California, Berkeley, 1964. ) אם הכניסה אינה נראית לעין מיד כאשר המבנה מתגלה לעיניו, אדם אינו יכול לתכנן את המסלול שלו. לכן, על מנת לתכנן את מסלול חייב אדם לראות את הכניסה לבנין ברגע שהוא רואה את הבניין.

יש סיבות אחרות מדוע הכניסה צריכה להיות הדבר הראשון בו תתקל. אם אתה צריך ללכת מרחק רב לאורך המבנה לפני שתוכל להיכנס אליו, זה אומר שאחרי שנכנסת לבנין יש סיכוי גבוה שתצטרך להסתובב וללכת בחזרה לכיוון ממנו הגעת. זה לא רק מעצבן, בנוסף סביר להניח שתתחיל לתהות האם אתה הולך בכיוון הנכון, והאם לא פספסת את הכניסה הנכונה. קשה לתת מספר לעניין אבל אנחנו מציעים מרחק של לא יותר מ-15 מטר. אף אחד לא מוטרד מהליכה של 15 מטר, אולם מרחק גדול יותר מתחיל להרגיז.

לכן הצעד הראשון בדרך למיקום הכניסה הוא לבדוק מהי הדרך להגיע לאתר. מקם את הכניסה כך שברגע שרואים את המבנה, רואים את הכניסה, והשביל המוביל אל הכניסה איננו מרוחק יותר מ-15 מטרים לאורך הבניין.


מיקום הכניסה

2. צורה:

מי שמתקרב למבנה צריך לראות את הכניסה באופן ברור. ובכל זאת, הרבה אנשים המתקרבים למבנה הולכים לאורך החזית או במקביל לה. זווית הכניסה שלהם היא משמעותית ביותר. מזווית זו, רוב הכניסות למבנים בקושי נראות. מבנה יהיה נראה מזווית הכניסה אם:
א. הכניסה בולטת מחוץ למבנה
ב. המבנה מוגבה באזור הכניסה, וגובה זה נראה כאשר מתקרבים אליו.


צורת הכניסה

וכמובן, צבעה של הכניסה, האור והצל מסביב לה, נוכחותם של כרכובים וקישוטים, יתרמו גם הם. אבל החשוב ביותר הוא שהכניסה תהיה שונה באופן בולט מהסביבה המיידית שלה.

לכן:

מקמו את הכניסה הראשית של מבנה בנקודה בה ניתן לראותה באופן מיידי מדרכי הגישה העיקריות, ותנו לה צורה ברורה ובעלת נוכחות שתבלוט מהבניין.



כשאפשר, צרו משפחה של כניסות דומות שיבלטו ככול האפשר מהרחוב או במתחם בניינים – משפחת כניסות? (102). בנו את החלק הבולט בכניסה כחדר שיהיה גדול מספיק להיות נעים, מואר ויפה – חדר כניסה‏ (130), והעבירו את השביל בין הרחוב וחדר הכניסה דרך סדרה של מעברי אור, גובה ומראה – מעבר כניסה? (112). ודאו שיש לכניסה קשר מתאים עם החניה – חניה מוגנת? (97), חיבור לרכב? (113).

גן חבוי למחצה‏

דפוס 111 – ‏Half Hidden Garden

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: רונית סלע?

הדפוס הנוכחי מסייע לעצב את הצורה הבסיסית של קבוצת בתים? (37), שורת בתים? (38), קהילת עבודה? (41), בית משלך? (79) ו

גינת גג‏

דפוס 118 – ‏Roof Garden

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~...בין הגגות המשופעים שנוצרו על ידי גג מגן? (117) יש גגות שטוחים שאפשר לצאת ולהלך עליהם. הדפוס הנוכחי מתאר את המיקום הטוב ביותר לגינות על הגגות האלה ומפרט את אפיוניהן. אם יוצבו כראוי, סביר שיהוו את הקצוות של אגפי אור? (107) בקומות שונות וכך באופן אוטומטי יסייעו ביצירת מפל גגות? (116).


חלק עצום מהשטח בעיר מורכב מגגות. צרפו עובדה זו לכך שסך כל השטח העירוני שמקבל שמש הוא מוגבל, ותווכחו שאין זה אלא טבעי ואף חיוני לבנות גגות שינצלו את השמש והאויר.

אבל, כמו שראינו ב

שבילים ויעדים‏

דפוס 120 – ‏Paths and Goals

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...אחרי שנקבעה הצורה הכללית של הבניינים ושל שדרות העמודים ושל השטחים הפתוחים לפי מערכת בניינים? (95), אגפי אור? (107), חוץ חיובי‏ (106), שדרת עמודים? (119) – יש להפנות את תשומת הלב לשבילים בין הבניינים. הדפוס הנוכחי קובע את תוואי השבילים האלה וגם עוזר ללטש את העיצוב של דרגות ציבוריות? (36), רשת שבילים ומכוניות‏ (52), ו

צורת שביל‏

דפוס 121 – ‏Path Shape

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...כל מיני שבילים הוגדרו בדפוסים הגדולים יותר - טיילת (31), רחוב קניות? (32), רשת שבילים ומכוניות‏ (52), מדרכה מוגבהת? (55), רחוב להולכי רגל? (100), ו

מדרגות לישיבה‏

דפוס 125 – ‏Stair Seats

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~...ידוע לנו ששבילים ומקומות מפגש ציבוריים גדולים יותר, צריכים להיות בעלי צורה ברורה וסגורים במידת-מה כך, שאנשים יסתכלו לתוכם ולא מתוכם – כיכרות ציבוריות קטנות? (61), חוץ חיובי‏ (106), צורת שביל‏ (121). מדרגות סביב השוליים עושות זאת באופן מושלם; הן גם מעטרות את משפחת כניסות? (102), כניסה ראשית‏ (110), ו

שמש בבית‏

דפוס 128 – ‏Indoor Sunlight

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~לפי חוץ דרומי‏ (105), הבניין ממוקם כך שהשמש תוכל להאיר אותו ישירות, על פני הגן שלו. מ

חדר כניסה‏

דפוס 130 – ‏Entrance Room

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי טוהר?_

~המיקום והצורה כללית של הכניסה מתוארים בדפוס משפחת כניסות? (102), כניסה ראשית‏ (110) ו-מעבר כניסה? (112). הדפוס הזה מתאר את פרטי הכניסה, ומשלים את הצורה המובאת בדפוס חיבור למכונית? (113) ו-מרפסת פרטית ברחוב? (140).

כשנכנסים למבנה או יוצאים ממנו, צריך מקום לעבור דרכו, גם בפנים וגם בחוץ. זהו חדר הכניסה (הכולל מבואה בפנים ואזור כניסה בחוץ).

מבחינה אינטואיטיבית אנחנו רוצים לכבד את הרגע הזה – כניסה או יציאה – ועל החלל לתמוך בכך ולהדגיש את הזמן המיוחד הזה גם בפנים וגם בחוץ.

  1. הקשר בין חלון לכניסה:
    • מי שמגיע לפתוח את הדלת, בדר"כ ירצה לדעת קודם מי נמצא מהעבר השני.
    • אנשים אינם רוצים להתאמץ במיוחד כדי להציץ בבאים.
    • אם הבאים הם חברים, נחמד לקדם אותם בתרועה ובנפנופי שלום, עוד לפני שנפתחת הדלת.
    לכן צריך להיות חלון (או כמה חלונות) במסלול מהסלון או המטבח לדלת, שמשקיף מהצד על האזור שמחוץ לדלת.

  2. הצורך במחסה מחוץ לדלת:
    • אנשים זקוקים למסתור מפני הגשם, הרוח והקור כאשר הם מחכים להיכנס.
    • אנשים עומדים סמוך לדלת כאשר הם מחכים שתפתח.
    לכן מחוץ לכניסה יש לבנות גגון ולתחום את החלל משלושה צדדים.

  3. הניואנסים של פרידה:
    כאשר מארחים ואורחים נפרדים, חוסר במקום שמוגדר כ"נקודת פרידה" מוביל ל"טוב, אנחנו כבר ממש חייבים ללכת" חוזר ונשנה.
    • כאשר החליטו באמת לעזוב, אנשים רוצים ללכת ללא היסוס.
    • אנשים רוצים להיפרד בצורה נינוחה ולא פתאומית.
    לכן צרו אזור מוגדר מוגדר מחוץ לדלת הכניסה בגודל 2 מ"ר או יותר, תחום בעזרת קירות נמוכים, מעקה או מדרגה בין המבואה לרכב של האורחים.

  4. מדפים ליד הכניסה:
    כאשר נכנסים עם חבילה --
    • צריך להחזיק את החבילה שלא תתהפך ותיפול.
    • בו זמנית, צריך ידיים חופשיות כדי למצוא מפתח או לפתוח את ידית הדלת.
    וכאשר יוצאים מהבית --
    • בדרך כלל הראש טרוד בעניינים אחרים ויש נטיה לשכוח את החבילה שרצינו לקחת.
    כדי להימנע ממצבים אלו כדאי להתקין מדפים בגובה המותניים גם בפנים וגם מחוץ לדלת; מקום להשאיר חבילות לקחת החוצה; מקום להניח חבילה לרגע בשביל לפתוח את הדלת.

  5. עיצוב פנים של המבואה:
    • הנימוס מחייב שמי שנכנס בדלת יעבור בפתח רחב.
    • דיירים רוצים אינטימיות בתוך ביתם.
    • לא נעים אם מי שעובר ליד הדלת פולש לפרטיות או מפריע.
    לכן, עצבו את מבנה המבואה בצורה זיגזג או באופן שחוסם את מי שעומד על סף הדלת מלראות את החדרים האחרים בבית, מלבד המבואה עצמה.

  6. מעילים, נעליים, אופניים:
    • צריך לחלוץ נעליים עם בוץ.
    • דרוש מרחב של כ-1.5 מטר כדי להסיר מעיל בנוחות.
    • אנשים מכניסים הביתה עגלות, אופניים, צעצועים מהגינה וכיו"ב כדי להגן עליהם מפני גשם או גניבה.
    לכן, צרו "פינה מתה" לאיחסון, קולבים לאיחסון מעילים תלו במקום שניראה לעין מיד בכניסה, ולידם מרחב של מטר וחצי.

לכן:

בכניסה הראשית למבנה, צרו חדר מואר היטב שתוחם את הכניסה ומפצל את הגבול בין הפנים לחוץ. החדר הזה מורכב גם מחלל מחוץ לדלת וגם מחלל בפנים. החלל החיצוני יכול להיות מרפסת קלאסית; החלל הפנימי יכול להיות מבואה או חדר המתנה.


שימו בחלל החיצוני פריט שקושר את הכניסה לשאר הכניסות ברחוב – משפחת כניסות? (102), כשאפשר, החלק החיצוני יהיה מרפסת – גלריה בהיקף? (166). הציבו ספסל או מושב כדי שיהיה אפשר להתבונן בעוברים והשבים או לחכות למישהו – ספסל בכניסה‏ (242). בחלק הפנימי, חשוב להאיר את החלל משניים או אפילו שלושה צדדים, כדי שהרושם הראשוני יהיה נעים – ריקמה של אור וצל? (135), שני כיווני אור? (159). פתחו חלון בדלת הכניסה עצמה – דלתות עם זגוגיות? (237). בנו ספסל בנוי‏ (202) ושלבו את חדר הכניסה ב-סדרת מקומות ישיבה? (142). תכננו מדף בגובה המותניים‏‏ (201) לחבילות ושקיות. השלימו את הצורה של חדר הכניסה לפי צורת החלל הפנימי‏‏ (191).

חלון זן‏

דפוס 134 – ‏Zen View

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

...איך נהנה מהנוף בצורה הטובה ביותר? מסתבר שהדפוס שעונה על השאלה הזו לא מכתיב את דפוסי החדרים או החלונות בבניין אלא את המעברים שבו. הוא מסייע למקם ולרדת לפרטים של כניסה דרך שינויים? (112), חדר כניסה‏ (130), מעברים קצרים? (132), המדרגות כבימה? (133) -– ובחוץ, שבילים ויעדים‏ (120).


האב-טיפוס של חלון-זן מופיע בבית יפני ידוע, שנתן לדפוס הנוכחי את שמו.

על ראש הר גבוה, חי לו נזיר בודהסיטי בבית אבן קטן. הרחק, הרחק באופק, השתרע האוקיינוס, שנראה ברור ויפה מההרים אך לא מביתו של הנזיר או מהשביל המוביל אליו. אבל, בחזית הבית היתה חצר המוקפת בקיר אבנים עבה. מי שבא אל הבית, הייה עובר בשער, נכנס לחצר, וחוצה את החצר באלכסון לעבר הדלת הקדמית. בחלקה הרחוק של החומה היה חרך צר ומלבני, חתוך בחומה העבה. כאשר עבר המבקר בחצר, בנקודה אחת, כשהוא בדיוק מול החרך, לרגע, נגלה האוקיינוס לעיניו. ואז, הוא עבר אותו שוב, ונכנס לתוך הבית.


בית הנזיר

מה קורה בחצר הזו? בגלל שנוף הים המרוחק מופיע בצורה כל כך מאופקת, הוא נשאר חי לנצח. מי שראה אותו, היוכל לשכוח? עוצמתו לעולם לא תדהה. גם לעיני האיש שחי שם, שעובר מולו יום אחר יום, יהיה עדיין חי.

זוהי מהות הבעיה עם כל נוף. זה דבר יפה. רוצים להנות ממנו, לרוות ממנו כל יום. אבל ככל שהוא יותר פתוח, יותר גלוי, ככל שהוא צועק יותר, הוא ידהה מהר יותר. בהדרגה הוא יהפוך לחלק מהבניין, כמו טפט; ועוצמת היופי תשמט מתפיסתם של דיירי הבניין.

לכן:

אם יש נוף יפה, אל תקלקלו אותו על ידי בניית חלונות ענק הפעורים אליו כל הזמן. במקום זה, עצבו את החלונות הפונים אליו בנקודות מעבר בין שבילים, במסדרונות, כניסות, מדרגות ובין חדרים. אם החלון אל הנוף מוצב נכון, יקבלו האנשים הצצה אל הנוף המרוחק כאשר הם מתקרבים אל החלון או עוברים על ידו: אבל לעולם אין הנוף נראה מהמקומות בהם אנשים שוהים לאורך זמן.


הציבו את החלונות כך שישלימו את הקשר הבלתי-ישיר עם הנוף – דלתות וחלונות טבעיים? (221). עצבו אותם כך שיעזרו ליצירת ריקמה של אור וחושך? (135) ובנו מושב לצפיה בנוף – מושב חלון? (180). אם הנוף חייב להראות מפנים החדר, צרו פינה מיוחדת בחדר שצופה אל הנוף, כך שהנאה מהנוף תהפוך לעשיה בעלת משמעות משל עצמה...

אזור זוגי‏

דפוס 136 – Couples Realm

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: ירושלמית מבחירה?_

...דפוס זה עוזר להשלים את בית המשפחה‏ (75), בית למשפחה גרעינית‏ (76) ו

מטבח כפרי‏

דפוס 139 – ‏Farmhouse Kitchen

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~תכננתם, או שיש לכם כבר, אזור משותף במרכז הבניין. במקרים רבים, במיוחד בבתי מגורים, הלב של האזור המשותף הזה הוא מטבח או אזור אכילה כי ארוחות משותפות יכולות לבסס יותר מכל דבר אחר כמעט את תחושת השותפות (אזורים משותפים בלב? 129, ארוחות משותפות? 147). הדפוס הנוכחי מגדיר סוג מסורתי של מטבח שבו הבישול והאכילה והחיים קורים כולם באותו המקום.


מטבח מבודד, נפרד מחדר המשפחה ובנוי כמפעל מזון יעיל אך לא נעים, הוא שריד מתקופת המשרתים, ומתקופה מאוחרת יותר שבה נשים לקחו על עצמן את תפקידי השירות.

בחברות מסורתיות, שבהן אין משרתים ובני המשפחה דואגים בעצמם לארוחות, כמעט לא קיים מטבח מבודד. אפילו כשהבישול נעשה כולו בידי נשים, כפי שהיה נהוג במקרים רבים, עבודת הבישול נחשבה לתפקיד קהילתי בעל חשיבות עליונה; והתנור המרכזי, המקום שבו בישלו ואכלו, היה המוקד של חיי המשפחה. (באנגלית המלה hearth משמעה גם תנור וגם הבית, המשפחה.)

כשהבישול עבר לידי משרתים, בארמונות ובתי האחוזה של העשירים, המטבח הופרד מאולם האכילה. אחר כך, בבתים של המעמד הבינוני במאה ה-19, כשהשימוש במשרתים הפך רוֹוח, התפשט הדפוס של מטבח מבודד והפך לחלק מקובל בכל בית. אבל גם כשנעלמו המשרתים נשאר עדיין המטבח מופרד, כי זה נחשב תרבותי ונעים יותר לאכול הרחק מהמראות והריחות של האוכל. המטבח המבודד עדיין התקשר לתרבות של בתי העשירים, שבהם חדרי אוכל נפרדים מהמטבח היו דבר מובן מאליו.

אבל במסגרת המשפחתית ההפרדה הזו הציבה את הנשים במצב קשה. לא יהיה זה מוגזם לומר שהיא אחראית לחלק מהנסיבות שגרמו למצב הנשים באמצע המאה העשרים להיות בלתי אפשרי ובלתי נסבל. אשה שקיבלה על עצמה את האחריות על הכנת האוכל נאלצה למעשה לבודד את עצמה במטבח, וכך הפכה בלא משים למשרתת.

בתים אמריקניים מודרניים שמעוצבים לפי "תוכנית פתוחה" פותרים חלק מהקונפליקט הזה. לעתים קרובות יש בהם מטבח מופרד למחצה מחדר המשפחה: לא מבודד, ולא לחלוטין חלק מחדר המשפחה. כך יש למי שמבשל איזשהו קשר עם שאר המשפחה, ונפתרת בעיית הסטיגמה ואי-הנעימות של עבודה במטבח ובחדר שטיפת כלים מבודדים.

אבל זה לא מספיק. אם נתבונן מתחת לפני השטח, נראה כי גם בתוכנית כזאת מסתתרת ההנחה שבישול הוא מטלה לא נעימה, ואילו אכילה היא תענוג. כל עוד דרך מחשבה זו קובעת את סידור הבית, נותר הקונפליקט שהיה במטבח המבודד. הקשיים הכרוכים במצב הזה יעלמו סופסוף רק כשכל בני הבית יקבלו לחלוטין את העובדה שלדאוג לעצמם באמצעות בישול זה חלק מהחיים ממש כמו לדאוג לעצמם באמצעות אכילה. זה יקרה רק כשהתנור המרכזי יחזור להיות המוקד שמתאספים סביבו, לצד שולחן המטבח הגדול, כפי שקורה בחברות מסורתיות. בחברות כאלה ביצוע מטלות נחוצות הוא חלק מהחיים, והוא לא נדחק מהתודעה בגלל השימוש המטעה במשרתים.

הפתרון לכך הוא שימוש בדפוס של המטבח הכפרי. במטבח הכפרי משולבות עבודות המטבח לחלוטין עם שאר פעילויות המשפחה בחדר אחד גדול. הפעילות המשפחתית מתרכזת סביב שולחן גדול במרכז: שם אוכלים, מדברים, משחקים קלפים, ועושים עבודות שונות שבכללן גם הכנת אוכל. העבודה נעשית בחברה, גם על השולחן וגם על דלפקים הצמודים לקירות מסביב. לפעמים ניצבת באחת הפינות כורסה ישנה ונוחה, שבה אפשר לנמנם לצד הפעילויות.

לכן:

עשו את המטבח גדול מהרגיל, מרווח מספיק כדי שיהיה בו די מקום להיות "חדר המשפחה", והציבו אותו קרוב למרכז האזור הציבורי של הבית, לא בקצה כמו מטבח רגיל. דאגו שיהיה בו מספיק מקום לשולחן רחב וכסאות, חלקם מרופדים וחלקם לא, עם דלפקים ותנור וכיור בצידי החדר; והבטיחו שיהיה מואר היטב ונוח.



תנו למטבח אור משני צדדים? (159). את הדלפקים האריכו בנדיבות (עיצוב המטבח? 184), והפנו אותם דרומה לאור השמש (דלפק מואר‏ 199); השאירו מקום לגומחה או שתיים סביב המטבח (חדרי גומחה‏ 179); הציבו שולחן גדול במרכז ותלו מנורה נעימה, גדולה וחמה בדיוק במרכז כדי למשוך את המשפחה לאור (אווירת ארוחה‏ 182); מלאו את הקירות במדפים פתוחים בשביל סירים, ספלים, בקבוקים, וצנצנות (מדפים פתוחים‏ 200, מדף בגובה המותניים‏ 201). הכניסו גם כורסה (סדרת מקומות ישיבה? 142). ובשביל צורת החדר ובנייתו, התחילו ב

חדר משלך‏

דפוס 141 – ‏A Room of One's Own

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~...הדפוס שיפוע פרטיות? (127) מבהיר שבכל בית יש צורך בחדרים שבהם אפשר להיות לבד. בכל משק בית של יותר מאדם אחד, הצורך הזה הוא בסיסי והכרחי – בית המשפחה‏ (75), בית למשפחה גרעינית‏ (76), בית לזוג? (77). הדפוס הנוכחי, המתאר חדרים פרטיים, מהווה הקבלה והשלמה לפעילות החברתית שמתאפשרת באמצעות אזורים משותפים בלב? (129).


אין אדם היכול להיות קרוב לאחרים, בלי האפשרות להיות גם לבד.

אדם שגר בבית בלי חדר לעצמו יתקל כל הזמן בבעיה: הוא רוצה להשתתף בחיי המשפחה ושיעריכו את חשיבותו כחבר בקבוצה; אבל הוא לא יכול לפתח ייחוד משל עצמו כי אין בבית מקום שהוא לחלוטין בשליטתו. זה כמו לצפות מאיש טובע להציל מישהו אחר. רק מי שיש לו זהות עצמית חזקה ומפותחת יכול להסתכן ולקחת חלק בחיים משותפים.

הרעיון הזה נחקר על ידי שני סוציולוגים אמריקאים, פוט (Foote) וקטרל (Cottrell):

"יש נקודה קריטית ביחסי קירבה, שאם עוברים אותה האמפתיה מפסיקה לגדול. (א) עד לנקודה מסויימת, יחסי קירבה עם אחרים מגבירים את היכולת לגלות אמפטיה כלפיהם. אבל כאשר האחרים נמצאים כל הזמן בסביבה, נראה שהאורגניזם מפתח מנגנון הגנה של התנגדות להענות אליהם... סייג זה ליכולת להיות אמפתיים צריך להלקח בחשבון כאשר מתכננים את הגודל והצפיפות המיטביים של אוכלוסיה עירונית, וכן בתכנון בתי הספר ובתי המגורים המשפחתיים. (ב) משפחות שמיעדות זמן ומקום לפרטיות, והמלמדות את הילדים את התועלת והסיפוק שיש בפרישה לתוך עולם דמיוני פרטי, יראו יכולת אמפתיה ממוצעת הגבוהה מאשר אלו שלא."

(Foote, N. and L. Cottrell, Identity and Interpersonal Competence, Chicago, 1955) pp. 72-73, 79)

אלכסנדר לייטון (Alexander Leighton) טען דבר דומה בהדגישו את הנזק הנפשי הנובע מחוסר פרטיות שיטתי. [Psychiatric Disorder and Social Environment, Psychiatry,18 (3), p. 374, 1955].

במונחים מרחביים, מה צריך כדי לפתור את הבעיה? פשוט – חדר משלך. מקום ללכת אליו ולסגור את הדלת; מפלט. פרטיות של מראות וצלילים. וכדי להבטיח שהחדרים באמת מספקים פרטיות, צריך למקם אותם בקצה הבית: בקצה האגפים של הבניין; בשוליו של שיפוע האינטימיות? (127); הרחק מהאזורים המשותפים.

נתבונן בחברי המשפחה אחד אחרי השני, בצורה יותר מפורטת:

הרעיה. נתבונן בה ראשונה כי בדרך כלל היא זו שנתקלת בקושי הגדול ביותר. היא שייכת לכל מקום, וכל מקום בבית שייך לה באופן כלשהו, אך רק לעיתים נדירות יש לאשה חדר שהוא אך ורק שלה. המאמר המפורסם של וירג'יניה וולף "חדר משלך" הוא ההצהרה החזקה והחשובה ביותר בעניין הזה – והוא שנתן לדפוס הזה את שמו.

הבעל. בבתים ישנים, היה לבעל חדר עבודה או סדנה ביתית משלו. אבל בבתים ובדירות המודרניים, זה נעשה נדיר כמו חדר לאשה. ואין ספק כי זה חשוב באותה מידה. תכופות, חושב האיש על ביתו ורואה ילדים קטנים משתוללים ועומס של דרישות העצום המוטל עליו. אם אין לו חדר משלו, הוא צריך להשאר במשרד, רחוק מהבית, כדי לקבל שקט ושלווה.

הנוער. לבני נוער הקדשנו דפוס שלם על בעיה זו: דירת נוער? (154). טענו שם כי הנער המתבגר הוא הוא שמתמודד עם בניית זהות עצמית חזקה ויציבה; אבל מבין המבוגרים, דוקא מהצעירים נמנע לרוב אזור בבית שמסומן באופן ברור כשלהם.

הילדים. ילדים קטנים פחות מרגישים צורך בפרטיות, אבל הוא עדיין קיים אצלם. הם צריכים מקום לשמור על הדברים שלהם, להיות קצת לבד, לארח חבר בפרטיות. ראו אשכול מיטות‏ (143) ו

אשכול מיטות‏

דפוס 143 – ‏Bed cluster

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שני פביאן?

מתחמי השינה הוגדרו להיות בתוך אזור זוגי‏ (136) ו

משרד חצי פרטי‏

דפוס 152 – ‏Half-Private Office

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...בתוך הארגון הכללי של חלל קבוצתי ואזורי עבודה פרטיים לפי שיפוע אינטימיות? (127), שטח משרדים גמיש? (146), ו

דירה להשכיר‏

דפוס 153 – ‏Rooms to Rent

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~הדפוס הנוכחי יוצר את הבסיס לעיצוב הבניינים המשניים. בשימוש נכון, הוא יכול לקדם יצירת מחרוזת מפעלים שכונתיים? (45), בית המשפחה‏ (75), סדנאות ומשרדים עצמאיים? (80), שירותים קטנים בלי סחבת? (81), שטח משרדי גמיש? (146), דירת נוער? (154), דירת גמלאות? (155), עסק ביתי‏ (157); באופן כללי הוא הופך כל בניין לגמיש, מתאים למגוון גדול יותר של מצבים. יחד עם השינויים בחיי השוכנים בבניין, משתנים גם הצרכים לשטח בו. על הבניין להתאים את עצמו לצמצום או עליה בדרישות לשטח.


כאשר אנשים עוזבים משפחה או עסק, צריך למצוא שימוש לשטח שנשאר ריק. אחרת אלה שנשארו מאחור ירגישו כאילו הם חיים בקליפה חלולה שגדולה עליהם. אולי הם אפילו יאלצו למכור את הבית כי הם לא יוכלו להרשות לעצמם את הוצאות התחזוקה של מקום גדול מדי.

ובאותה מידה, מאחר שהתרחבות והצטמצמות הן לרוב בלתי צפויות, חשוב שיהיה אפשר לחבר חזרה לבניין את החלקים שהופרדו. יתכן ששוב יהיה צורך בחדרים שניתנו להשכרה, כאשר הנסיבות ישתנו והמשפחה או העסק יתרחבו.

כדי לאפשר את הגמישות הזאת, צריך שיהיה בבניין חלקים עצמאיים יחסית. באופן מעשי, צריך לתכנן חדרים מסוימים מראש כך שיהיה אפשר להשכיר אותם במקרה של שינוי בגודל המשפחה או העסק. החיבור בין החדרים האלה לשאר הבניין צריך להיות כזה שאפשר לסגור אותו כדי להפריד אותם, ולפתוח אותו כדי לחבר אותם לבית חזרה. באופן כללי, זה אומר שחדרים האלה צריכים כניסה נפרדת, חדר רחצה נפרד או גישה ישירה לחדר הרחצה, ואולי גם גישה למטבח.

בדנמרק, אולה דיברו (Ole Dybbroe) פיתח שיטת תכנון לבתים עם הדפוס הזה. הבתים שהוא הציג במסמך Enfamiliehuset 1970 (Landsbankernes Reallanefond, stiftedes den 9. maj 1959) מתפתחים לאט, ואפשר לחבר כל חלק בהם לבית המרכזי, או להפוך אותו ליחידת מגורים עצמאית. הנה התוכנית שלו לבית המורכב מארבע יחידות מגורים:


בית עם ארבע יחידות מגורים בתכנון דיברו

למרות שבדרך כלל יש להשכרה השפעה הרסנית על הסביבה – ראו בית משלך? (79) – נסיוננו מראה שהשכרה פנים-אל-פנים, כשבעלי הבית גרים במבנה המרכזי, יוצרת יחסי השכרה בריאים למדי. בעל הבית חי במקום ולכן אכפת לו מה קורה לשכניו ולסביבתו, להבדיל מבעלי בית נעדרים שמחזיקים בנכס רק בשביל הכסף. והדיירים בדרך כלל גרים במקום רק לזמן קצר ומעדיפים לוותר על המעמסה של בעלות. אפילו בהשכרה כזאת היה טוב יותר אם אפשר היה לחלוק את הבעלות על חלקים מהבניין, עם אפשרות לקחת את הבעלות הזו חזרה. אבל בהעדר הסדרים חוקיים מתאימים, השכרה פנים-אל-פנים היא לדעתנו הדרך היחידה להשכיר שאינה הרסנית לחברה ולסביבה.

לכן:

הפכו לפחות חלק מהבניין למתאים להשכרה: תנו לו כניסה פרטית בנוסף ומעבר לחיבור שלו עם שאר הבית. וודאו שאפשר לסגור בקלות את החיבור לשאר הבית בלי שזה יחסום את המעברים הרגילים בבניין, והבטיחו שחדר הרחצה נגיש מהיחידה הנפרדת בלי לעבור דרך שאר הבית.


מקמו את החדרים להשכיר כך שיוכלו להפוך גם ל

עסק ביתי‏

דפוס 157 – Home Workshop

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...במרכז של אשכול בתים? (37) וב

שוליים לבניין‏

דפוס 160 – ‏Building Edge

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~נניח שמיקום השוליים של הבניין נקבע בדפוסים הקודמים – כשהעיצוב האחרון נעשה לפי שני כיווני אור בכל חדר? (159) ולפני זה לפי המיקום של אגפי הבניין והחללים הפנימיים שלהם ולפי החצרות והגנים והרחובות בין הבניינים (-- אגפי אור? (107), חוץ חיובי‏ (106). הדפוס הנוכחי מכין את הקרקע לפיתוח האזור שבין הפנים והחוץ. לרוב חושבים על האזור הזה כגבול, קו חסר עובי, קיר. אבל זו טעות מוחלטת...


בדרך כלל כשמתכננים בניין מסתכלים פנימה, על החדרים שבו. אנשים לרוב לא חושבים על זה שבניין צריך להיות מוכוון גם החוצה.

אם הבניין לא בנוי כלפי חוץ, למרחב סביבו, באותה תשומת לב ובאותו אופן יוצר כפי שהוא בנוי כלפי פנים, האזור סביב הבניין יהיה חסר שימוש וריק. כתוצאה מכך, הבניין יהיה בסופו של דבר מבודד ומנוכר, כי כדי להגיע אליו אנשים חייבים לעבור בשטח מת.

ראו למשל את גוש הפלדה והזכוכית התעשייתי הזה. אי אפשר לגשת אליו משום מקום פרט לכניסה, כי המרחב סביבו לא מותאם לשהיית אנשים.



השוליים לא מאפשרים שום חיים

לעומת זאת, הביטו בבניין הישן והחמים הזה, המוקף בספסלים, מרפסות, פרחים, פינות ישיבה, מקומות לעמוד. השוליים שלו חיים. הוא מחובר לעולם סביב מעצם העובדה שהוא בנוי כמקום בפני עצמו, מקום שאנשים יכולים לבלות בו.



שוליים שאפשר להשתמש בהם..

חשבו על ההשפעה של ההבדל הקטן הזה. הבניין התעשייתי מנותק מהסביבה, מבודד, אי. הבניין עם השוליים מלאי החיים הוא מחובר לסביבתו, הוא חלק מהמרקם החברתי, חלק מהעיר, חלק מחייהם של האנשים שחיים ועוברים סביבו.

הנה נתון שתומך בהבחנה הזאת: מסתבר שאנשים מעדיפים להיות בשוליים של חלל פתוח – וכאשר השוליים האלה מותאמים לשהיית אנשים, אנשים נאחזים בהם בדבקות. למשל, בתצפיות בהתנהגות אנשים בחוץ, גילה יאן גֵל כי "יש נטיה ברורה, גם אצל אנשים יושבים וגם אצל אלה שעומדים, להתמקם ליד משהו: בניין, עמוד, רהיט, וכו'." לו היו מתחשבים בנטיה הזאת גם לגבי הצד החיצוני של הבניין, ממש כפי שעושים בפנים, אז הקירות החיצוניים היו נראים אחרת לגמרי ממה שהם היום. הם היו יוצרים מקומות בפני עצמם – קירות שזורים פנימה והחוצה, וגג שנמשך מעליהם בשביל ליצור מקומות קטנים לספסלים, מודעות והודעות שאנשים יוכלו לעצור ולהביט בהן; וכדי שהגומחות האלה בבניין יהיו בגודל מתאים, הן יגיעו לפעמים לעומק של עד שני מטר.

כשהם עשויים היטב, השוליים הם אזור ביניים: הם מחזקים את הקשר בין הפנים לחוץ, מעודדים היווצרות קבוצות שחוצות את קו ההפרדה הזה, מעודדים תנועה מצד אחד לשני, ומאפשרים פעילות בשוליים עצמם. זהו מושג מהותי ביותר.

לכן:

יש להתייחס לשוליים של הבניין כישות בפני עצמה, מקום, אזור עם נפח, ולא סתם קו או חיבור ללא עובי. לשבץ בשולי הבניין מקומות שמזמינים אנשים להתעכב. ליצור מקומות עם עומק וכיסוי גג, מקומות לשבת, להשען, לפסוע, במיוחד בנקודות סביב הבניין שמשקיפות לאזורי התרחשות מעניינים או יפים בחוץ.


השתמשו במדרכות מקורות, גלריות, מרפסות, ודקים – שביל מקורה‏ 119, חדר חוץ? 163, היקף גלריה? 166, מרפסת שני מטר? 167, חיבור לאדמה? 168; קחו בחשבון במיוחד את השמש – מקום מואר? 161, חזית צפונית? 162; והוסיפו מושבים וחלונות שישלימו את תחושת החיבור – מדרגות לישיבה‏ 125, חלונות לרחוב? 164, מקומות ישיבה‏ 241, ספסל בכניסה‏ 242.

עצי פרי‏

דפוס 170 – ‏Fruit Trees

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

גם ב

מקום אצל העץ‏

דפוס 171 – ‏Tree Places

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~עצים הם יקרי ערך. שמרו עליהם. השאירו אותם כפי שהם. אם נהגתם לפי תיקון מקום‏ (104) הרי שכבר דאגתם להשאיר את העצים שלמים ולא לתת לבניה חדשה לפגוע בהם; אולי שתלתם עצי פרי‏ (170); ואולי אתם מתכננים לשתול עצים נוספים. הדפוס הנוכחי שב ומדגיש את חשיבות השמירה על שלמות העצים, ומראה איך לשתול אותם, לטפל בהם, ולהנות מהם, באופן כזה שהמקומות שהם יוצרים נעשים שלוחות חיות של הבניין.


כאשר שותלים עצים או גוזמים אותם בלי לתת את הדעת למקומות המיוחדים שהם יוצרים, הם נהיים חשובים כמתים עבור האנשים שזקוקים להם.

העצים הם בעלי משמעות עמוקה וחיונית לבני האדם. לעצים עתיקים יש משמעות ארכיטיפית; בחלומות רבים הם מייצגים שלמות נפשית: "מאחר שהתבגרות נפשית אינה תוצאה של מאמץ מודע וכוח רצון אלא קורית מעצמה באופן טבעי, היא מיוצגת בחלומות לרוב באמצעות העץ, שצמיחתו האטית, מלאת העוצמה וחסרת התכנון, מגשימה דפוס ברור."

(M. L. von Franz, "The process of individuation," in C. G. Jung, Man and his Symbols, New York: Doubleday, 1964, pp. 161, 163-64.)

יש גם סיבה להאמין כי עצים, יחד עם בתים ואנשים אחרים, מהווים אחד משלושת המרכיבים הבסיסיים ביותר של הסביבה האנושית. השיטה של בית-עץ-אדם שפיתח הפסיכולוג ג'ון בק (John Buck) משתמשת בציורים של שלושת "המכלולים" האלה כבסיס למבחני השלכה אישיותיים. עצם העובדה שעצים נחשבי טעוני משמעות כמו אנשים ובתים, היא כשלעצמה עדות לחשיבותם.

(V. J. Bieliauskas, The H-T-P Research Review, 1965 Edition, Western Psychological Services, Los Angeles, California, 1965; and Isaac Jolles, Catalog for the Qualitative Interpretation of the House- Tree-Person, Los Angeles, California: Western Psychological Services, 1964, pp. 75-97).

אבל בדרך כלל, העצים שנוטעים בערים ובפרברים בימינו לא עונים על הצורך האנושי בעצים. הם לא מספקים תחושת יופי ושלווה, כי מציבים אותם ובונים סביבם בלי לתת את הדעת למקומות שהם יוצרים.

העצים שאנשים אוהבים הם אלה שיוצרים מקומות עם משמעות חברתית: מקום לנוח, מקום לעבור דרכו, מקום לחלום עליו, ומקום לצייר. לעצים יש יכולת ליצור מגוון סוגים של חלל חברתי:

רק כאשר היכולת של העץ ליצור מקום באה לידי ביטוי, או-אז מורגשת נוכחותו וחשיבותו האמיתית.

לעצים שמוצבים כיום אין דבר מכל זה – הם תקועים בגומות מבודדות במגרשי חניה ולצד הכביש, או בתוך "אזורים גנניים" שאפשר לראות אך לא להיות בהם. הם לא יוצרים מקום בעל משמעות – ולכן הם חסרי משמעות עבור האנשים.

עכשיו, יש סיכון שמי שקרא עד כאן יטעה לחשוב שצריך "לנצל" עצים לטובת האנשים באופן מועיל. ולמרבה הצער, אכן יש כיום בערים נטיה חזקה לנהוג בדיוק כך – להתייחס לעצים כמכשירים לסיפוק הנאה עבורנו.

אבל אנחנו אומרים בדיוק ההפך. עצים בעיר, סביב בניין, בפארק, או בגן, אינם כמו עצים ביער. הם זקוקים לתשומת לב. כשבוחרים לגדל עץ בעיר, יש להכיר בכך שזה משנה את מהותו האקולוגית. למשל, ביער העץ צומח במיקום העדיף מבחינתו, היכן שהצפיפות, השמש, הרוח, הלחות – כולם מותאמים לו בתהליך של ברירה טבעית. אבל בעיר העץ צומח היכן שנשתל, והוא לא ישרוד ללא טיפול מסור – גיזום, השגחה, איטום פגעים בקליפה...

וכאן אנחנו מגיעים לאבחנה דקה לגבי מערכת היחסים בין האנשים לעצים. העצים לא יזכו לטיפול אם הם לא יהיו במקום שאנשים אוהבים ומשתמשים בו. אם נוטעים אותם בצורה אקראית בגן כלשהו או בין השיחים באיזשהו פארק, הם לא יהיו קרובים לאנשים מספיק כדי לעורר את תשומת ליבם; וזה מקטין את הסיכוי שהם יזכו לטיפול שהם זקוקים לו.

כך שבסיכום נוכל לראות את טבעה של הסימביוזה המורכבת בין עצים לבני אדם:

  1. ראשית, אנשים זקוקים לעצים – מהסיבות לעיל.
  2. אבל כשאנשים נוטעים עצים, העצים האלה זקוקים לטיפול (להבדיל מעצים ביער).
  3. העצים לא יקבלו את הטיפול הדרוש להם אם הם לא במקומות שאנשים אוהבים.
  4. וזה מחייב שהעצים יצרו מרחבים חברתיים.
  5. כשהעצים יוצרים מרחבים חברתיים, הם יכולים לצמוח באופן טבעי.
כך יוצא שמכוח הנסיבות המיוחדות, עץ בעיר לא יכול לצמוח היטב ובאופן התואם את טבעו, אלא אם הוא משתף פעולה עם האנשים ועוזר להם ליצור חללים שהם זקוקים להם.

לכן:

אם נוטעים עצים יש לנטוע אותם בהתאם לטבעם, כך שיצרו קשת, שדרה, ככר, חורשה, או עץ משתרע בודד באמצע שטח פתוח. ואת הבניינים הסמוכים יש לעצב בהתאם לעצים, כך שהעצים, בפני עצמם וגם יחד עם הבניינים, יצרו מקומות שבהם אנשים יוכלו להשתמש.


השתמשו בעצים ליצור "חדרים" וחללים, שדרות וככרות, באמצעות שבילים מחופים בין העצים, ובאמצעות שבילים ומושבים תחת העצים עצמם – חדר חוץ? (163), שביל מקורה‏ (174), ספסל גן? (176), מקומות ישיבה‏ (241). אחת הדרכים הנחמדות ביותר ליצור מקום אצל העץ היא לבנות סביב הגזע קיר נמוך שמגן על השורשים ומשמש כספסל – קיר ישיבה‏ (243).

גינת פרא‏

דפוס 172 – ‏Garden Growing Wild

*מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏.
תרגום: יונת שרון‏_

אחרי הצבת הטרסות ושתילת עצי פרי – מדרון מדורג? (169), עצי פרי‏ (170) – מגיעים לגינה עצמה, לאדמה ולצמחים. בקיצור, מגיעים להחלטה על סוג הגינה, על סוגי הצמחים שיגדלו בה, על סגנון הגינון המתאים לסביבה הבנויה והטבעית.


גינה שצומחת בהתאם לטבעה שלה אינה איזור פרא, אבל גם אינה יצירה מלאכותית.

גנים רבים נראים ייצוגיים ומלאכותיים. ערוגות הפרחים מסודרות כמו היו מפות שולחן או תמונות מצוירות. הדשאים מכוסחים כמו היו פרוות פלסטיק אחידה. השבילים נקיים כמו אספלט חדש מבריק. הריהוט חדש ונקי, טרי מהחנות.

לגנים כאלה חסרות התכונות שגורמות לגן לקום לחיים – תחושת הטבע, מבוית אבל עדיין פראי, מטופח מספיק כדי להשתלב עם הבניינים סביבו והאנשים שעוברים בו. האיזון בין פראות לטיפוח הגיע לשיא בגנים האנגליים העתיקים.

הגנים האלה מסודרים כך שהתהליכים הטבעיים יקיימו את צורת הגן ולא יקלקלו אותה. למשל, חזזיות ועשבים צומחים בין אבני מדרך. בגן הגיוני וטבעי, הגן בנוי כך שהתהליך הזה משפר את הגן ולא פוגע בו. בגן לא טבעי הארועים הקטנים האלה מחייבים "טיפול" – הגנן חייב לשלוט ולהלחם בהפצת זרעים, עשבים, התפשטות שורשים, צמיחת הדשא.

בגינת פרא בוחרים את הצמחים ומציבים את קווי ההפרדה ביניהם באופן שצמיחתם תווסת את הגינה בעצמה, ואז אין צורך לווסת אותה על ידי שליטה חיצונית. ככה הצמחיה לא מתפרשת יותר מדי ומשחיתה את צורת הגינה. למשל, נוטעים צמחי בר בין הפרחים ובמדשאות כדי לא להשאיר מקום להתפתחות עשבים שוטים שצריך לעקור. אבנים טבעיות תוחמות את המדשאות כדי שלא יהיה צורך לחתוך את קצוות הדשא כל כמה שבועות. סלעים ניצבים היכן שיש הבדלי גובה. וצמחי מסלעה קטנים צומחים בין האבנים כדי שלא יישאר מקום לעשבים שוטים.

גינת פרא היא בריאה יותר ומסוגל לקיים צמיחה באופן יציב יותר מאשר בגן המלאכותי והגזום. אפשר לעזוב אותה לגדול בעצמה, היא לא תהרס מהזנחה של עונה אחת או שתיים.

וגם עבורנו יש בגינת הפרא חוויה עמוקה יותר. הגנן מתפקד כרופא טוב, משגיח על התהליכים הטבעיים, מדי פעם נוקט בפעולות נקודתיות – מדלל, משרש מין מסוים – רק כדי לתת לגן יותר מקום לגדול ולהפוך להיות מה שהוא. לעומת זאת, גינות שמחייבות טיפול בלתי פוסק משעבדות את הגנן; אי אפשר ללמוד מהן באותו האופן.

לכן:

גדלו עשבים, חזזיות, שיחים, פרחים, ועצים באופן הדומה לאופן שהם צומחים בטבע: בערבוביה, בלי גבולות ביניהם, בלי אדמה חשופה, בלי ערוגות פרחים ייצוגיות, ועם קווי הפרדה ושוליים עשויים בצורה לא מהוקצעת מאבנים ולבנים ועץ שהופכים חלק מהצימוח הטבעי.


אל תשימו בגן אלמנטים ייצוגיים, אלא אם יש להם שימוש – כמו חממה (175), מקום ישיבה שקט – מושב גן? (176), מים – על שפת המים‏ (71), או פרחים שצומחים היכן שאפשר לגעת בהם ולהריח אותם – פרחים מוגבהים? (245).

שביל מקורה‏

דפוס 174 – ‏Trellised Walk

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...נניח שהגדרת את המקומות העיקריים בגן – חדר חוץ? (163), מקום אצל העץ‏ (171), חממה (175), עצי פרי‏ (170). היכן שצריך להדגיש במיוחד שביל – שבילים ויעדים‏ (120) – או, חשוב יותר, היכן שצריך לסמן את הגבול בין שני חלקים בגן בלי לבנות קיר, יש צורך בשביל מקורה בסבכה שיתחום את השטח. מעל הכל, שבילים מקורים עוזרים ליצור חוץ חיובי‏ (106) בגן או בפארק; שביל כזה יכול אולי לעזור ביצירת כניסה דרך מעברים? (112).


לשבילים מקורים בסבכת צמחים יש חן מיוחד. הם כל כך ייחודיים, כל כך שונים מדרכים אחרות לעצב שביל, שהם כמעט ארכיטיפיים.

בדפוס צורת שביל‏ (121) הסברנו ששבילים צריכים להיות בעלי צורה מוגדרת ממש כמו חדרים. בדפוס חוץ חיובי‏ (106) הסברנו את הצורך בשטחים גדולים יותר בחוץ שהם בעלי צורה מוגדרת חיובית. שביל מקורה עונה על שתי הדרישות האלה בעת ובעונה אחת. הוא מאפשר ליישם את שני הדפוסים האלה ביחד בצורה פשוטה ואלגנטית. אבל מאחר שהוא משלב ביניהם באופן כל כך מהותי, החלטנו להתייחס אליו כדפוס בפני עצמו.

ננסה להגדיר היכן מתאים ליצור מבנה לקירוי מעל שביל.

  1. השתמשו בקירוי כדי להדגיש את השביל, או כדי לסמן קטע מתוכו כחלק מיוחד על מנת להפוך אותו למקום נחמד ומזמין במיוחד לפסוע בו.

  2. מאחר שהשביל המקורה תוחם את האזורים שמצדדיו, השתמשו בו כדי ליצור מעין קיר המגדיר אזורים בחוץ. למשל, שביל מקורה יכול ליצור חדר חוץ גדול אם הוא מקיף את הגן באופן מלא או חלקי.


קירוי השביל נותן צורה לשטח בחוץ

לכן:

כאשר יש צורך לתת לשביל הגנה מיוחדת, או פרטיות, בנו סבכה מעל השביל ושתלו צמחים מטפסים שיכסו אותה. השתמשו בסבכה כדי לעצב את האזורים שמשני צדי השביל.


התייחסו לעמודים התומכים בסבכה כמוקדים בפני עצמם ליצירת מקומות – מושבים, צלחות להאכלת ציפורים – מקום אצל העמוד? (226). בנו את השביל מאבנים המונחות על האדמה – מדרכה עם חריצים‏ (247). השתמשו בצמחים מטפסים על סבכה צפופה כדי ליצור את האיכות המיוחדת של אור רך ומעומעם מתחת לסבכה – אור מעורפל‏ (238), צמחים מטפסים‏ (246)...

גן ירק‏

דפוס 177 – ‏Vegetable Garden

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...כבר יש לנו דפוס אחד שמבטא את האופי השימושי של גנים ציבוריים ופרטיים כאחד – עצי פרי‏ (170); נשלים אותו עם היבט מצומצם יותר של הגן אך חשוב לא פחות, היבט שכל גן ציבורי ופרטי צריך לכלול: להעשיר שטחים ציבוריים – שטח משותף? (67) – וגנים פרטיים – גן חבוי למחצה‏ (111) – עם חלקה לגידול ירקות.


בעיר בריאה יכולה כל משפחה לגדל לעצמה ירקות. חלפו הזמנים שאפשר היה לראות בכך תחביב; זהו חלק בסיסי במערך החיים האנושי.

ירקות הם המזון הבסיסי ביותר. אם נשווה מוצרי חלב, ירקות ופירות, בשר, ומאכלים סינתטיים, אז הירקות הם החיוניים ביותר. כקבוצה הם היחידים שיכולים להחזיק לבדם תזונה אנושית. ובחברה מאוזנת מבחינה אקולוגית, סביר שנצטרך לפתח מערכת יחסים מאוזנת עם הירקות כמזון יומיומי. (ראו, למשל: F. Lappe, Diet for a Small Planet, New York: Ballantine, 1971.)

מאז המהפכה התעשייתית, גוברת הנטיה להסתמך על ירקות ממקורות זרים; אבל בחברה שבה לירקות מקום מרכזי, ועם הקטנת התלות במקורות חיצוניים, יהיה טבעי לכל משפחה לגדל בעצמה את הירקות ממש כמו לנשום בעצמה את האוויר.

גודל השטח הדרוש לגידול ירקות עבור משפחה הוא קטן באופן מפתיע. 400 מ"ר יכולים לספק ירקות לאורך כל השנה למשפחה בת ארבע נפשות. ונראה שירקות מניבים "החזר תזונתי" גבוה יותר ליחידת אנרגיה (שמש, עבודה) מאשר מזונות אחרים. זה אומר שכל בית או אשכול בתים יכול ליצור אספקת ירקות משלו, ושבתים ללא שטח פרטי צמוד צריכים שתהיה להם חלקה בגן ירק משותף שנמצא בקרבתם.

מעבר לצורך הבסיסי הזה בגני ירק בעיר, יש צורך קשה יותר לתפיסה. פארקים, עצי שדרה, ודשאים מטופחים כמעט לא תורמים לחיבור ביננו לבין האדמה. הם לא מלמדים אותנו דבר על הפוריות שלה, כלום על הסגולות שלה. רבים מהאנשים שנולדו, גדלו וחיים בעיר פשוט לא יודעים מאיפה מגיע המזון שהם אוכלים או מה טיבו של גן חי. הקשר היחידי שלהם לתנובת האדמה מגיע מהעגבניות על מדף הסופרמרקט. אבל מגע עם האדמה ותהליכי הצמיחה שלה אינו סתם עיסוק תמהוני חביב ומיושן שאפשר לוותר עליו בקלות. למען האמת הוא חלק בסיסי בתחושת הביטחון הטבעית. עמוק בפנים, חייבת להיות איזושהי תחושת חוסר ביטחון בבני העיר שאספקת המזון שלהם תלויה לחלוטין בסופרמרקטים.

גינות קהילתיות לא חייבות להיות פרוייקט יקר. כאשר תושבי סנטה ברברה החליטו להקים גן במרכז העיר במאי 1970, הם השתמשו ביכולתם לחשוב בצורה יצירתית. הם רכשו חלקה ריקה (במחיר דולר אחד ל-6 חודשים) והעיריה סיפקה להם מים בחינם וטרקטור ליומיים. קומפוסט לא היה בעיה: הם קיבלו עלים ממחלקת הפארקים, בוצה מהתברואן המחוזי, וזבל סוסים ממועדון רכיבה סמוך. כלי עבודה וזרעים הגיעו מתרומות. ("Community Gardens," Bob Rodale, San Francisco Chronicle, May 31, 1972, p. 16.)


גינה בבית ספר באמסטרדם, מעובדת בידי הילדים.

לכן:

הקצו חלקה עבור גידול ירקות בגינה הפרטית או בשטחים משותפים. יש צורך בשטח של כ-100 מ"ר לאדם. ודאגו שגן הירק יהיה במקום שטוף שמש ומרכזי לכל הבתים שהוא משרת. הקיפו אותו בגדר ובנו לצידו מחסן קטן לכלי עבודה.


כדי לדשן את הירקות, השתמשו בקומפוסט הטבעי מהבית והשכונה – שירותי קומפוסט‏ (178); ואם אפשר, נצלו את המים האפורים מהכיורים והמקלחת להשקיה – חדר רחצה? (144)...

חדרי גומחה‏

דפוס 179 – ‏Alcoves

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏, דגנית ב‏_

הרבה חדרים גדולים אינם שלמים אם לא נפתחים אליהם חדרים קטנים יותר וגומחות. הדפוס הנוכחי מתאר חדרונים וגומחות שמשלימים את הדפוסים אזורים משותפים בלב? (129), מטבח כפרי‏ (139), רצף מקומות ישיבה? (142), אזור עבודה גמיש? (146), מקום להמתין? (150), חדרי ישיבות קטנים? (151), ורבים אחרים.


אף חדר אחיד, בגובה אחיד, לא יכול לשרת היטב קבוצה של אנשים. כדי לאפשר לאנשים להיות יחדיו כקבוצה, החדר חייב לאפשר להם להיות גם לחוד, כבודדים וכזוגות, באותו המרחב.

הבעיה הזו חמורה במיוחד באזורים המשותפים בבית – המטבח, חדר המשפחה, הסלון. למעשה, היא כל כך קריטית בהם, שהבית עלול להפריד את המשפחה אם לא פותרים אותה. לכן, למרות שהדפוס מתאים גם למקומות עבודה ומסחר ולבתי ספר – למעשה, לכל החדרים המשותפים באשר הם – נתמקד בדיון בבתים פרטיים ובשימוש בגומחות סביב החדרים המשפחתיים המשותפים.

בחיים המודרניים תפקידה העיקרי של המשפחה הוא רגשי; היא מקור לבטחון ואהבה. אבל אלה יוכלו להתקיים רק אם בני הבית יכולים לשהות יחד באופן פיזי כמשפחה.

במקרים רבים זה קשה. כל אחד מבני הבית בא והולך בשעות שונות; אפילו כשכולם בבית, לכל אחד יש עיסוקים משלו: תפירה, קריאה, לימודים, נגרות, בניה, משחק. בבתים רבים העיסוקים השונים גורמים לכל אחד ללכת לחדרו הפרטי, בנפרד מהמשפחה. יש לכך שתי סיבות. ראשית, בחדר משפחה רגיל, אחד מבני הבית עלול בקלות לסבול מהפרעות הנוצרות ממעשיהם של האחרים: מי שרוצה לקרוא יופרע על ידי אלה שצופים בטלוויזיה. שנית, בדרך כלל אין בחדר המשפחה מקום שבו אפשר להשאיר דברים בלי שיגעו בהם. ספרים שמונחים על שולחן האוכל יפונו לקראת הארוחה, משחק שהופסק לא יוכל לחכות באמצע הסלון. באופן טבעי, בני הבית מתרגלים לעשות את הדברים האלה במקומות אחרים – בנפרד מהמשפחה.

הפתרון לבעיה הזו הוא למצוא דרך שבה בני הבית יוכלו להיות יחד גם כאשר הם עוסקים בדברים שונים. זה אומר שבחדר המשפחה צריכים להיות מספר חללים קטנים יותר לעיסוקים שונים. החללים האלה צריכים להיות רחוקים מספיק מהחדר המרכזי כך שהבלגן שמתפתח בהם לא יפריע לשימושים המשותפים של החדר המרכזי. החללים צריכים להיות מחוברים כך שהאנשים עדיין יהיו ביחד כשהם נמצאים בהם, כלומר: הם צריכים להיות פתוחים אחד כלפי השני. בד בבד, הם צריכים להיות גם מופרדים, כך שמי שנמצא בהם לא יסבול הפרעות מידי האחרים. בקיצור, חדר המשפחה צריך להיות מוקף גומחות קטנות. גומחות אלה צריכות להיות בגודל שמתאים לאדם אחד או שניים: כשני מטר רוחב, ובין מטר לשני מטר עומק. כדי להפריד אותם מהחדר המרכזי, כדי שלא יעמיסו עליו, וכדי שתהיה הפרדה למי שנמצא בהם, הן צריכות להיות צרות יותר מקירות החדר המרכזי, והתקרה שלהן צריכה להיות נמוכה יותר.


גומחות לחדר משפחה^

מאחר שהדפוס הזה כה חשוב, נביא ציטוטים מחוקרים שונים כדי להדגיש את העובדה שאנשים רבים הגיעו לממצאים דומים:

מתוך:
Psychosocial Interior of the Family, Gerald Handel, ed., Chicago, Ill.: Aldine Publishing Company, 1967, p. 13.
"שניות יסודית זו של חיי המשפחה יש לה משמעות גדולה, כי נסיון היחיד למצוא את תחומי העניין שלו בעולם ואת זהותו העצמאית, מתנהלים בד בד עם רצונו בקשרים מספקים עם בני המשפחה האחרים. באותו הזמן, בני המשפחה האחרים עסוקים בקשר איתו ובעצמם.
זוהי תבנית היחסים שבתוכה מפתחת המשפחה את חייה ומנסה להתאים את עצמה לצורות בהן יבחרו בניה להיות ביחד ולחוד..."

מתוך:
Children in the Family by Florence Powdermaker and Louise Grimes, New York: Farrar & Reinhart, Inc., 1940, p.108:
"גם אם יש לילד חדר משלו, אין הוא רוצה להיות שם לבד כל היום אלא לבלות חלק ניכר מזמנו בחלקים אחרים של הבית..." וכן p. 112: "...הוא נהנה ומשתוקק לתשומת לב. הוא אוהב להראות לבוגרים דברים ולחלוק עימם את הנאת גילוייו. וגם, הוא מוקסם מפעילותיהם של המבוגרים ורוצה לדחוף אצבע בכל עוגה..."

מתוך:
Svend Riemer, "Sociological Theory of Home Adjustment," American Soc. Rev., Vol. 8, No. 3, June 1943, p. 277:
"כדי להשתלב בפעילויות של שאר בני המשפחה יש צורך "להגר"... בין חדרים שונים בבית.
אותה פעילות צריכה לפעמים לעבור מחדר לחדר בשעות שונות של היום.
את שיעורי הבית, למשל, צריך לעשות בחדר המגורים אחרי הצהריים בזמן בו מכינים אוכל במטבח; בשעות הערב אולי צריך לעבור למטבח כדי לפנות מקום לפעילויות פנאי של בני המשפחה האחרים. "ההגירה" בין חדרים שונים יכולה לפגוע בריכוז. אולי היא נושאת גם תחושה של חוסר בטחון. כאשר מגדלים ילדים בבית, יש להתייחס לחסרונות האלה במלוא הרצינות."

ברור, אם כן, שהצרכים המנוגדים לפרטיות ולחברה בעת ובעונה אחת ובאותו המקום, קיימים כמעט בכל משפחה. לא קשה לראות שאותם כוחות פועלים בכל חדר ציבורי: אנשים רוצים להיות ביחד אבל בד בבד הם זקוקים למעט פרטיות מבלי לוותר על החברה. אם עשרה אנשים, או חמישה, נמצאים יחד בחדר, ושניים מהם רוצים לפנות הצידה לשיחה שקטה, הם זקוקים למקום מתאים. רק גומחה, בגירסה כזאת או אחרת, מעניקה להם את הפרטיות הדרושה מבלי לאלץ אותם לוותר לחלוטין על חברת הקבוצה.

לכן:

בנו מקומות קטנים בשוליים של כל חדר משותף, בדרך כלל ברוחב עד שני מטר ובעומק מטר עד שניים, ואפילו קטנים יותר. גומחות אלה צריכות להיות בגודל המתאים לשני אנשים לשבת, לשוחח, או לשחק, ולפעמים בגודל מתאים לשולחן עבודה או קפה.



תקרת הגומחה צריכה להיות נמוכה מזו של החדר המרכזי – מגוון גבהים? (190); הפרידו את הגומחה מהחדר המרכזי בגבול חלקי באמצעות קירות נמוכים ועמודים – חצי קיר? (193), מקום עמוד? (226); אם הגומחה היא בקיר חיצוני, הפכו אותה למקום חלון עם חלון נחמד, אדן נמוך, ומושב מובנה – מקום חלון? (180), ספסל בנוי‏ (202); והתייחסו אליה כאל עיבוי הקירות החיצוניים? (211). לפירוט צורת הגומחה, ראו צורת החלל הפנימי‏ (191).

אווירת ארוחה‏

דפוס 182 – ‏Eating Atmosphere

^מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

כבר ציינו עד כמה הארוחות משותפות חיוניות לשמירה על לכידות חברתית בקבוצת אנשים (ארוחות משותפות? 147); והצבענו על דרך לבנות אותן כחלק מהמטבח עצמו (מטבח כפרי‏ 139). הדפוס הנוכחי מפרט איך ליצור אווירה לארוחה משותפת.


כשאנשים אוכלים יחד הם עשויים להיות יחד גם ברוחם - או שהם עשויים להיות רחוקים ברוחם. יש חדרים שמזמינים לאכול בנחת ובנינוחות ולהרגיש ביחד, בעוד אחרים מכריחים לאכול מהר ככל האפשר כדי ללכת למקום אחר להרגע.

מעל הכל, כשהשולחן מואר באור אחיד, וכשרמת התאורה שלו זהה לזו של הקירות סביבו, האור לא עוזר לקרב את האנשים; עוצמת ההרגשה מתמוססת; כמעט אין תחושה של התכנסות מיוחדת. אבל כאשר אור רך תלוי נמוך מעל השולחן, והקירות סביב חשוכים כך שנקודת האור היחידה הזו מאירה את פני האנשים ומהווה מוקד לכל הקבוצה, או-אז הארוחה יכולה להיות משהו מיוחד, קשר, שותפות.

לכן:

הציבו שולחן כבד באמצע אזור האכילה – גדול מספיק לכל המשפחה או הקבוצה שתשתמש בו. תלו אור מעל השולחן כדי ליצור אגן אור מעל הקבוצה, ועטפו את האזור באמצעות קירות או באמצעות חשיכה מנוגדת. בנו מספיק מקום להזיז את הכסאות אחורה בנוחות, ושימו מדפים ודלפקים בקרבת יד עבור חפצים הקשורים לארוחה.


קבעו את פרטי התאורה לפי בריכות אור‏ (252); ובחרו בגוונים שיהפכו את האזור לחמים וחשוך ונעים בערב – צבעים חמים‏ (250); שימו כמה כסאות רכים במקום קרוב – מגוון כסאות‏ (251); או בנו באחד הקירות ספסל בנוי‏ (202) ושימו עליו כריות גדולות; לאכסון השתמשו ב

מעטפת עבודה‏

דפוס 183 – ‏Workspace Enclosure

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...לדפוס הנוכחי יש תפקיד חיוני ביצירת אווירה שבה אנשים יכולים לעבוד ביעילות. אפשר ליישם אותו במקום אחר מקום כדי ליצור את הדפוסים הגדולים יותר של מקומות עבודה – שטח משרדים גמיש? (146), משרד חצי פרטי‏ (152), ו

מעגל ישיבה‏

דפוס 185 – ‏Sitting Circle

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...לפי סדרת אזורי ישיבה? (142), יהיו סוגים שונים של אזורי ישיבה ברחבי בניין משרדי או בית או סדנא – חלק רשמיים וחלק לא, חלק גדולים וחלק קטנים, פרושים בהתאם ל

גומחה למיטה‏

דפוס 188 – ‏Bed Alcove

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: ענן בעננים‏_

~גומחות למיטה עוזרות לעצב את הצורה של אשכול מיטות‏ (143), שינה קהילתית? (186) ו

צורת החלל הפנימי‏

צורת החלל הפנימי‏

דפוס 191 – ‏The Shape Of Indoor Space

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~בדפוס תקרות בגבהים שונים? (190) אפשר לקבל מושג כללי איך כל קומה בבניין יוצרת מפל של גבהים; לדפוס הזה אופייני מרכז גבוה – שם נמצאים החדרים הגדולים יותר – ושוליים, שם נמצאים החדרים הקטנים, עם גובה תיקרה שהולך ויורד. כמו כן, משתנה הגובה בכל קומה. כך, בקומות הנמוכות גובה התיקרות הממוצע יהיה גבוה יותר מאשר בקומות הגבוהות. הדפוס הנוכחי מעניק לכל חלל נפרד, בתוך המפל הכללי הזה, צורה מוגדרת יותר.


הריבועים והמלבנים המדויקים, דוגמת גביש, שמעצבת האדריכלות העכשווית, אינם מועילים במיוחד לבני האדם ולמבנה עצמו. צורות אלו מבטאות את החזון המוגבל של אנשים העסוקים יותר מידי במערכות ואמצעי יצורן.


המראה הגבישי

כיוון מחשבה חדש, שהתנער לחלוטין מהזוית הישרה, ניסה להתרחק מהטירוף הזה. חלק גדול מהטכנולוגיות האורגניות החדשות, יוצרות בניינים וחדרים שעיצובם דומה יותר לרחם, חורים ומערות.


המראה הביולוגי

חדרים ביולוגיים אלה אין בהם הגיון מכיוון שהם מבוססים ברובם על חזיונות שווא, בדיוק כמו צורות הגביש הנוקשות אותן הם מנסים להחליף. אם אנחנו לוקחים בחשבון את הגורם האנושי שמשפיע על החדרים, הרי שתתאים כאן צורת ביניים. יש סיבות לכך שהקירות צריכים להיות ישרים פחות או יותר; ויש סיבות בגללן רוב הזוויות צריכות להיות 90 מעלות בקירוב. אבל הקירות המרכיבים את הזווית לא חייבים להיות זהים באורכם והזוויות לא צריכות להיות 90 מעלות בדיוק. החללים צריכים להיות מלבניים אבל לא מושלמים, לא זהים ולא מדוייקים.

ההנחה העיקרית שלנו היא שסביב כל חלל המוגדר על ידי מספיק קירות כך שיהיה נפרד, הקירות צריכים להיות פחות או יותר ישרים, מלבד קירות שהם עבים מספיק כדי להיות קעורים בשני הכיוונים.

הסיבה פשוטה. משני צידיו של כל קיר יש מרחבים חברתיים. מכיוון שמרחב חברתי הוא קמור בצורתו – ראו דיון מורחב ב

חלונות המשקיפים לחיים‏

דפוס 192 – ‏Windows Overlooking Life

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: ענן בעננים‏_

הדפוס הנוכחי עוזר להשלים את הדפוסים הקודמים שמעצבים את החדרים: שני כיווני אור? (159), תקרות בגבהים שונים? (190), ו

דלתות בפינות‏

דפוס 196 – Corner Doors

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...הדפוס הנוכחי עוזר לקבוע את המיקום המדויק של הדלתות. השתמשו בו כדי ליצור את הזרימה דרך חדרים? (131). השתמשו בו גם כדי ליצור סדרת אזורי ישיבה? (142) באמצעות שמירה על פינות ישיבה שלא מופרעות ע"י מעבר אנשים; ואפשר להשתמש בו ליצירת מרבד אור וצל? (135) כי כל דלת, אם יש בה זגוגיות והיא ליד חלון, יוצרת בריכת אור טבעית שמושכת אליה אנשים.


ההצלחה של חדר תלויה במידה רבה במיקום הדלתות. אם הדלתות יוצרות מסלולי מעבר שהורסים את המקומות בחדר, אנשים לעולם לא ירגישו נוח בחדר.

נתחיל במקרה של חדר עם דלת אחת. באופן כללי, עדיף שהדלת תהיה ליד הפינה. אם הדלת נמצאת באמצע קיר, כמעט תמיד נוצר מסלול מעבר שחוצה את החדר לשניים, הורס את המרכז, ולא משאיר בחדר אף אזור גדול מספיק לשימוש. היוצא מכלל זה הוא המקרה של חדר ארוך מאוד וצר. במקרה זה יש הגיון בכניסה מאמצע אחד הקירות הארוכים, כי כך נוצרים שני אזורים ריבועיים בקירוב, ולכן גדולים מספיק לשימוש. דלת מרכזית כזאת יכולה להיות שימושית במיוחד כאשר לחדר יש שני שימושים נפרדים שטבעי למקם כל אחד מהם בצד אחר.


חדרים עם דלת אחת

לגבי המקרה של חדר עם שתי דלתות או יותר: כל אחת מהדלתות האלה צריכה להיות ליד אחת הפינות מהסיבות שנזכרו. אבל במקרה הזה צריך לקחת בחשבון לא רק את המיקום של כל דלת בפני עצמה, אלא גם את היחסים ביניהן. הן צריכות להיות עד כמה שאפשר באותו צד של החדר, כדי להשאיר את שאר החדר פנוי מתנועה.

באופן כללי, אם נצייר קווים המחברים את הדלתות, אז השטחים שנשארים שלמים בלי שהקווים חוצים אותם, צריכים להיות גדולים מספיק כדי להיות שימושיים, וצריכים להיות בעלי צורה חיובית ברורה – משולש שנשאר בין מסלולי מעבר יהיה בשימוש רק לעתים רחוקות.


חדרים עם יותר מדלת אחת

לבסוף, נציין שהדפוס הזה לא תופס לגבי חדרים גדולים מאוד. בחדר גדול מאוד, או בחדר עם שולחן גדול במרכז, הדלתות יכולות להיות באמצע הקיר ועדיין ליצור תחושה מיוחדת של רווחה ופאר. למעשה, במקרה כזה אפילו עדיף לשים אותן באמצע בשביל ליצור התחושה הזו. אבל זה עובד רק כשהחדר גדול דיו.

מלבד בחדרים גדולים מאוד, כמעט אף פעם לא מתאים למקם דלת באמצע קיר. זה מתאים במבואה, למשל, כי המבואה מוגדרת לפי הדלת. אבל ברוב החדרים, במיוחד חדרים קטנים, צריך למקם את הדלתות סמוך ככל האפשר לפינות. אם לחדר יש שתי דלתות, ואנשים עוברים דרכו, שתי הדלתות צריכות להיות באותו צד של החדר.


כאשר הדלת מסמנת מעבר, כמו בכניסה לחדר שינה או מקום פרטי, בנו אותה נמוכה ככל שתעיזו – משקוף נמוך? (224); ודאגו לעבות את הכניסה בארונות כשיש צורך מיוחד בפרטיות – ארונות בין החדרים‏ (198). מאוחר יותר, כאשר תבנו את מסגרת הדלת, עשו אותה חלק מהקיר ועטרו אותה באופן חופשי – מסגרות כשוליים מעובים? (225), עיטור (249); אם החדרים לא פרטיים במיוחד, שימו חלון בדלת – דלתות עם זגוגיות? (237)...

ארונות בין החדרים‏

דפוס 198 – ‏Closets Between Rooms

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

אחרי עיצוב החדרים, יש להחליט היכן להציב ארונות. נצלו אותם במיוחד כדי להקיף אזור עבודה – מעטפת עבודה‏ (183), סביב אזור התלבשות – חדר הלבשה‏ (189), ולצד דלתות של חדרים הדורשים פרטיות כך שהכניסה אליהם עצמה תיצור עומק – דלתות בפינות‏ (196).


פיזור שטח האחסון והארונות קורה בדרך כלל ללא תכנון מראש.

אבל כשהארונות ממוקמים כראוי הם יכולים לתרום רבות לעיצוב הבניין. אולי החשובה מכל היא יכולתם לחסום רעשים (בידוד אקוסטי). קטעי הקיר שמקיפים את הארון, כמו גם הבגדים, הקופסאות ושאר מה שמאוחסן בו, חוברים יחד ליצירת מחסום קול משמעותי. אפשר להשתמש בתכונה הזאת של ארונות ולמקם את כל אזורי האחסון על קירות שבין חדרים ולא על קירות חיצוניים, שם הם יפריעו לכניסת אור השמש.

בנוסף, כאשר שטח אחסון ממוקם בקיר פנימי של חדר, סביב דלת הכניסה אליו, העובי שנוצר הופך את המעבר בין החדר והמסדרון למוגדר יותר. עבור מי שנכנס לחדר, העובי של הקיר עם הארון יוצר שטח כניסה, וכך הופך את החדר לפרטי יותר. לכן הדרך הזאת להשתמש בארונות כעיבוי סביב כניסה לחדר מתאימה למקומות כמו אזור זוגי‏ (136) ולחדרים פרטיים אחרים – חדר משלך‏ (141).
 

ארונות יוצרים אזור כניסה לחדר

לכן:

סמנו את כל החדרים שצריכים להכיל ארונות. אחר כך הציבו את הארונות עצמם על הקירות הפנימיים שמפרידים בין שני חדרים, או בין חדר למעבר, ושמצריכים בידוד אקוסטי. מקמו את הארונות באופן שיוצר אזור מעבר בכניסות לחדרים. בשום אופן אין להציב ארונות על קירות חיצוניים. זה מבזבז בידוד אקוסטי ומסתיר אור שמש יקר ערך.


 בהמשך, יש לכלול את הארונות כחלק מהמבנה הכללי של הבניין – קירות עבים? (197).

דלפק מואר‏

דפוס 199 – ‏Sunny Counter

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי טוהר?

מטבח כפרי‏ (139) ו-עיצוב מטבח? (184) קובעים את המראה הכללי של המטבח ואיזורי העבודה בו. הדפוס שמש בבית‏ (128) מבטיח אור שמש במטבח. אבל כדי לייצר דפוס יפה, מזמין וחמים במטבח יש לשים לב למיקום הדלפק (איזור השיש/ משטחי העבודה) והחלונות שמקיפים אותו.

מטבח אפלולי הוא מדכא. המטבח זקוק לאור השמש יותר מכל חדר אחר בבית.

בתמונה המרכזית של הדפוס רואים מטבח שטוף שמש, שלכל אורכו יש חלונות המעניקים תחושת רווחה ונועם.


מטבח אפלולי

לעומת זאת במטבח אפלולי ללא אור טבעי ויש תחושה של ערבוב משום שנעים פחות לעבוד מול קירות ובעזרת מנורות באמצע היום.

מטבח עגום כזה הפך נפוץ מאוד משתי סיבות: הפניית המטבח לכיוון צפון, כי המתכנן רצה לשמור את חלל המגורים לדרום. שנית, חשיבה על המטבח באופן פונקציונלי בלבד, כמקום המיועד לפעילות בישול מכנית.
אבל כפי שתארנו בדפוס מטבח כפרי‏ (139) המטבח הוא חדר לחיי משפחה ולא רק חדר עבודה.

לכן:

מקמו את החלק המרכזי של דלפק המטבח בחלק הדרומי והדרום-מזרחי של המטבח. תכננו חלונות גדולים מסביב כדי שהשמש תשטוף ותמלא את חלל המטבח באור טבעי בבוקר ואחרי הצהרים.


תכננו מעבר לחלונות המטבח נוף לגינה או לפינת משחקים של הילדים בחצר – חלונות המשקיפים לחיים‏ (192). אם אתם קצרים במקום איחסון, תכננו מדפים פתוחים‏ (200) על גבי החלונות ותנו לשמש לחזור מבעדם. בנו דלפק שישתלב באופן אחיד עם מבנה החדר וכזה שיאפשר שינויים – עיבוי הקירות החיצוניים? (211). השתמשו ב-צבעים חמים‏ (250) מסביב לחלונות כדי לרכך ולהעניק גוון חמים לאור השמש.

מדפים פתוחים‏

דפוס 200 – ‏Open Shelves

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

על גבי קירות עבים? (197) – במיוחד ב

מדף בגובה המותניים‏

דפוס 201 – ‏Waist-High Shelf

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~בכל מקום שיש מדפים פתוחים, ובכל חדר שנוטה לצבור עציצים, ספרים, צלחות, פתקים, קופסאות, אגרטלים, וחפצים קטנים שהבאת מחוץ לבית, יש צורך במקום שבו הדברים האלה יוכלו להמצא בלי הפרעה, מבלי שיהפכו את החדר למבולגן. (קירות עבים? 207, מדפים פתוחים‏ 200)


בכל בית ומשרד יש "תנועה" יומיומית של החפצים שמשתמשים בהם הרבה. אם החפצים האלה אינם בהישג יד, זרימת החיים נעשית לא נוחה, מלאה טעויות; דברים נשכחים, הולכים לאיבוד.

תמצית הבעיה שוכנת בביטוי "בהישג יד". זה מדויק באופן מילולי וכך צריך להבין אותו. כשאדם מושיט יד למשהו, כף ידו נמצאת בערך בגובה המותניים. אם יש משטחים מתאימים בסביבה, סביב החדרים והמעברים והדלתות, והם מוצבים בגובה המותניים, הם מהווים מקום טבעי להניח דברים ואחר כך לקחת אותם. מטבעות, תמונות, ספרים פתוחים, תפוח, חבילה, עיתון, דואר, פתק: הדברים האלה נמצאים בהישג יד כשהם על מדף בגובה המותניים. אם אין משטח כזה, אז או ששמים את הדברים האלה במקום מסודר ואחר כך הם נשכחים ואובדים, או שהם נשארים מפוזרים ומפריעים בדרך וכל הזמן צריך לפנות אותם.

מעבר לזה, הדברים שנוטים להצטבר על מדף בגובה המותניים נהיים באופן טבעי תצוגה משתנה של הדברים היומיומיים ביותר – הדברים שהם באופן המיידי ביותר חלק מהחיים. ומאחר שלכל אדם אלה דברים שונים, המדף בגובה המותניים עוזר להפוך את החדר לאישי באופן ייחודי, ללא מאמץ.

לכן:

בנו מדפים בגובה המותניים לפחות סביב חלק מהחדרים המרכזיים שבהם אנשים חיים ועובדים. עשו אותם ארוכים, ובעומק 20 עד 40 ס"מ, עם מדפים או ארון מתחתם. הכניסו רווחים במדף עבור מושבים, חלונות, ודלתות.



בנו את המדף ישירות למבנה – עיבוי הקיר החיצוני? (211). זהו מקום מתאים לשים את אוצרותיך האישיים – דברים מחייך‏ (253).

ספסל בנוי‏

דפוס 202 – ‏Built-in Seats

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: שירלי טוהר?

ברחבי הבניין – סדרת מקומות ישיבה?‏ (142) – יש גומחות, כניסות, פינות, וחלונות שבהם טבעי להציב ספסלים בנויים – חדר כניסה‏ (130), חדרי גומחה‏‏ (179), מקום אצל החלון? (180). הדפוס הזה עוזר להשלים אותם.

ספסלים מובנים הם דבר נהדר! אהובים על כולם. נותנים תחושת נוחות ושפע. אך לרוב הקונספט פשוט לא עובד – הם צרים מידי, ממוקמים לא נכון והמשענת והמושב נוקשים מדי. הנוף הנשקף מהישיבה בהם לא נכון.

הסיבות לכישלון פשוטות וקריטיות. אם המושב תוכנן לא נכון, לא יעשו בהם שימוש והם יהוו בזבוז של מקום, בזבוז של כסף, ובזבוז של הזדמנות פז.

מיקום: טיבעי למקם את ספסל הבנוי בפינה חבויה כדי למלא אותה, אך לרוב זה רחוק מהעין ומהלב. אם רוצים לבנות ספסל בנוי צריך לחשוב איפה הייתם שמים ספה או כורסא רחבה – שם המקום לבנות את הספסל. לא תקוע בפינה חשוכה.

נוחות וגודל המושב:
אף אחד לא רוצה לשבת על מדף. המושב צריך להיות רחב מספיק כדי לאפשר נוחות, לפחות 45 ס״מ, עם משענת מלוכסנת קלות (לא אנכית), ועם ריפוד חמים ורך.

הנוף הנשקף ליושבים:
כאשר יושבים, רוב האנשים מעדיפים לשבת מול נוף או אנשים אחרים.  
מרבית הספסלים הבנויים מפנים את היושבים עם הגב לנוף או לאנשים אחרים.
מקמו את המושב כך שהיושבים יוכלו לראות משהו מעניין.

לכן:

לפני שבונים ספסל, שימו כורסה או ספה ישנה במקום שבו רוצים לבנות את הספסל. שנו את המיקום שיהיה מדוייק לכם. תשאירו אותה שם לכמה ימים. תראו אם הישיבה עליה מסבה לכם הנאה. שנו את המיקום אם לא. אם מצאתם את המיקום הנכון והנעים תדעו כי זהו המקום הנכון. כעת בנו ספסל רחב ומרופד כמו הכורסא/ספה הישנה - עכשיו זה יעבוד.


לאחר שהחלטתם היכן למקם את הספסל הבנוי, בנו אותו יחד עם קירות עבים? (197) כך שיהווה חלק מהמבנה, לא רק תוספת לקיר - עיבוי הקירות החיצוניים? (211)

מערה לילדים‏

דפוס 203 – ‏Child Caves

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

במקומות שנועדו למשחק ילדים – מגרש הרפתקאות? (73), בית הילדים? (86), אזור הילדים? (137), וגם קירות עבים? (197) – אפשר לשלב פריט מיוחד.


ילדים אוהבים להיות במקומות קטנים דמויי מערה.

במשחקיהם, ילדים מחפשים חללים סגורים כמו מערות כדי להכנס לתוכם ומתחתם - בתוך ארגז, מתחת שולחן, באוהל, וכו'. (לראיה ראו L. E. White, "The Outdoor Play of Children Living in Flats," Living in Towns, Leo Kuper, ed., London, 1953, pp. 235-64.) [וגם "הבית של יעל" -המת']

הם מנסים ליצור מקומות מיוחדים עבורם ועבור חבריהם – רוב העולם שסביבם הוא מרחב של מבוגרים והם מנסים לגלף להם מקום בגודל מתאים לילד.

כאשר ילדים משחקים במין "מערה" כזאת, כל ילד תופס כחצי מ"ר; יתרה מזאת, ילדים אוהבים לעשות זאת בחבורה, כך שהמערה צריכה להיות גדולה מספיק: חבורה כזאת מונה שלושה עד חמישה ילדים, אז גודל המערה צריך להיות עד 2.5 מ"ר ועוד כ-1.5 מ"ר למשחקים ומעבר.

לכן:

בכל מקום שילדים משחקים – בבית, בשכונה, בבית הספר – הכינו "מערות" עבורם. קבעו את המערות האלה בשאריות שטח שנוצרו באופן טבעי, כמו מתחת המדרגות או מתחת לשיש. השאירו תקרה נמוכה – 75 עד 120 ס"מ – וכניסה קטנטונת.


 בנו את המערה ישירות במרקם הקירות – עיבוי הקירות החיצוניים? (211). עשו את הכניסה קטנה בהתאמה למערה – גירסה קיצונית של פתח נמוך? (224).

אדן נמוך‏

דפוס 222 – ‏Low Sill

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

הדפוס הנוכחי עוזר להשלים את הדפוס דלתות וחלונות טבעיים? (221) ולממש את האהבה לנוף ולטבע הדרושה לדפוסים חלון זן‏ (134), מקום של חלון? (180), ו

מקום לצנרת‏

דפוס 229 – Duct Space

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~...בבניין הבנוי לפי מבנה יעיל? (206) ושיש בו תקרות בצורת כיפות? (219), נשאר חלל משולש לא מנוצל בשולי התקרה. זהו המקום הטבעי ביותר להעביר צנרת.


אף פעם לא יודעים איפה עוברים הצינורות והכבלים; הם קבורים איפשהו בקירות; אבל איפה בדיוק?

ברוב הבניינים, כבלים, צינורות, ביוב, גז, טלפון, וכיו"ב, קבורים בתוך הקירות בחוסר סדר וחוסר תיאום. זה מסבך את תהליך הבניה כי קשה לתאם את ההתקנות של השירותים השונים לפי הבניה של חלקים שונים בבניין. זה מקשה על תכנון תוספות לבניין הגמור כי לא יודעים איפה עוברים הצינורות והכבלים האלה. וזה משאיר חור בהבנה שלנה את סביבותינו: מערך השירותים והתשתיות בבניינים שאנו חיים בהם הוא תעלומה מבחינתנו.

אנחנו מציעים לרכז את כל קווי התשתיות יחד ולהעביר אותם בשולי התקרה בכל חדר, במרווח שנוצר בין הכיפה המעוגלת שמעל החדר לבין הרצפה הישרה של הקומה שמעליו – תקרות בצורת כיפות? (219).

קווי חשמל וחימום מגיעים לכל מקום בבניין ולכן צריכים לעבור סביב כל החדרים. קווי מים וגז יעברו רק סביב חלק מהחדרים. כל הקווים ירוכזו אנכית בפינות החדרים. ככה הקווים יוצרים גזעים אנכיים בפינות שמהם יוצאות לולאות אופקיות סביב התקרה. זה סידור שקל להבין אותו ולהתחבר אליו.


הכל במקום אחד

לכן:

בנו את הצנרת לחימום, מים, גז, ושאר התשתיות במרווח המשולש שנשאר סביב התקרה בחדר. חברו את הצנרת בין החדרים באמצעות קווים אנכיים, במכלים מיוחדים, בפינות החדרים. בנו יציאות ולוחות בקרה במרווחים לאורך הצנרת כדי לאפשר גישה לקווים.


אחרי שהצנרת הוכנסה למקום, מלאו את החלל המשולש בבטון קל – תקרות בצורת כיפות? (219). את לוחות החימום שימו על פני השטח של המשולש – חימום קורן? (230); ושימו יציאות לתאורה במרווחים צפופים מתחת לצנרת, כשהכבלים אליהן יורדים בחריצי החיבור של משקופי החלונות – בריכות אור‏ (252)...

אור מעורפל‏

דפוס 238 – ‏Filtered Light

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...גם כשהחלונות מוצבים במקום מקסים, עדיין עלולה להיות בעיה של סינוור – דלתות וחלונות טבעיים? (221). רכות האור בחלון וסביבו היא משמעותית ביותר לתחושה בחדר. מסגרת החלון יכולה לדאוג לחלק מריכוך האור – פתח עמוק? (223) – אבל יש צורך בעזרה נוספת.


האור המסתנן דרך עלים או תחרה הוא נפלא. אבל למה?

ידוע שנעים להיות באור המעורפל דרך עלוות עץ – הוא משרה התרגשות, שמחה, עליזות; וידוע שאזורים עם תאורה אחידה יוצרים מרחב משעמם וחסר עניין. אבל למה?

  1. הסיבה הברורה ביותר: אור ישיר ממקור נקודתי מטיל צללים חדים, והתוצאה היא מראה נוקשה עם ניגודים חזקים. ולאנשים יש הרגל אופטי שמחמיר את הניגודים האלה: העין מגבירה ניגודים באופן אוטומטי כך שהם נראים לנו חדים יותר ממה שהם באמת. לדוגמה, תרשים של פסים צבעוניים נראה כאילו יש קווים שחורים בין הפסים. הניגודים והגבולות החדים האלה יוצרים תחושה לא נעימה – עצמים נראים נוקשים, ועינינו, שלא יכולות להסתגל לניגוד, לא מבחינות בפרטים.
    לכן יש לנו נטיה טבעית לפזר את האור באמצעות אהילים או תאורה לא ישירה, כדי שהמראה שנוצר יהיה רך יותר, כלומר, שהגבולות הנראים לא יהיו חדים, הניגודים יצתמצמו, יהיו פחות צללים, ויהיה קל יותר להבחין בפרטים. זו גם הסיבה שצלמים משתמשים באור מוחזר במקום בתאורה ישירה בצילום; כך נראים בתמונה פרטים שאחרת היו נעלמים בצללים.

  2. הסיבה השניה: להקטין את הבוהק המסנוור סביב החלון. כאשר חודר מהחלון אור חזק, הוא מסנוור לעומת החשכה של הקיר סביבו – ראו פתח עמוק? (23). עמעום האור, במיוחד בשולי החלון, מקטין את הסינוור כי פחות אור חודר פנימה.

  3. סיבה שלישית שהיא השערה בלבד: יתכן שיש הנאה חושית פשוטה בתבניות האור והצל המרצדות, שזה מעורר אותנו ביולוגית. יש אנשי קולנוע הטוענים כי ריצוד האור על פני הרשתית יוצר בפני עצמו הנאה חושית.

כדי ליצור אור מעורפל, יש לכסות במטפסים וסבכות את החלונות המקבלים שמש ישירה. עלים טובים לכך במיוחד כי הם זזים. ובשולי החלון אפשר ליצור עיטורים עדינים – כחלק מהזגוגיות – כך שהאור מתחזק בהדרגה מהשוליים למרכז החלון; העיטורים צריכים להיות במיוחד בחלקו העליון של החלון, היכן שהאור חזק יותר. הרבה חלונות עתיקים משלבים את הרעיונות הללו.

לכן:

בשוליים של החלון שימו רקמה מורכבת של אור וצל כדי לפזר את האור ולרכך אותו.


הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא עם צמחים מטפסים סביב החלק החיצוני של החלון – צמחים מטפסים‏ (246). אם אין צמחים, אפשר ליצור יופי של אור מעורפל עם גגון בד – גגות בד‏ (224), אולי צבוע ב

זגוגיות קטנות‏

דפוס 239 – ‏Small Panes

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~... הדפוס הזה קובע את הזיגוג ב

מקומות ישיבה‏

דפוס 241 – ‏Seat Spots

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~נניח שהמבנה של הבניין הושלם. כדי שיהיה מושלם לחלוטין יש לבנות את פרטי הגנים והשטחים סביבו. במקרים מסוימים יש גם תכנון לקירות תומכים וערוגות פרחים ומושבים, לפחות בקווים גסים; אבל בדרך כלל עדיף לקבל את ההחלטות הסופיות לגביהם אחרי שהבניין כבר במקום, כדי שיהיה אפשר להתאים אותם אליו ולעזור בחיבורו לסביבה – צורת שביל‏ (121), כיסי פעילות? (124), מרפסת פרטית ברחוב? (140), שוליים לבניין‏ (160), מקום שטוף שמש? (161), חדר חוץ? (163), חיבור לאדמה? (168), שביל מקורה‏ (174), מושב גן? (176), וכו'. קודם כל, מקומות הישיבה בחוץ, ציבוריים ופרטיים כאחד.


כאשר מקומות הישיבה בחוץ מוצבים ללא התחשבות בנוף ובאקלים, כמעט בטוח שהם ישארו חסרי שימוש.

עשינו תצפיות בזמנים אקראיים על כמה ספסלים בברקלי, קליפורניה, ובכל תצפית תעדנו את הנתונים הבאים: האם הספסל תפוס או שהוא ריק? האם אפשר לצפות ממנו על הפעילות באזור או לא? האם הוא בשמש או לא? מה מהירות הרוח בזמן התצפית? בשלושה מאחד עשר ספסלים ישבו אנשים; שמונה היו ריקים.

בזמן התצפית, כל שלושת הספסלים התפוסים פנו אל אזור פעילות, היו בשמש, ומהירות הרוח היתה 0.3-1.5 מטר לשניה. בזמן התצפית, לאף אחד משמונת הספסלים הריקים לא היו כל המאפיינים האלה. שלושה מביניהם היו מוגנים מרוח ופנו אל אזור פעילות, אבל לא היו בשמש; שלושה אחרים פנו אל אזור פעילות אבל לא היו בשמש והרוח היתה יותר מ-1 מטר לשניה, והשניים הנותרים היו בשמש ומוגנים מרוח אבל לא פנו לאזור פעילות.

סדרת תצפיות אחרת השוותה בין מספר הזקנים היושבים בככר Union Square בשלוש אחר הצהרים ביום בהיר לבין מספרם ביום מעונן. 65 אנשים ישבו ביום הבהיר לעומת 21 ביום המעונן, אפילו שהטמפרטורה בחוץ היתה זהה בשני הימים.

זה צפוי, כמובן, אבל הנקודה היא זאת: כשמתכננים מקומות לישיבה בחוץ – קירות נמוכים, מדרגות לישיבה, מושבי גן – יש לחפש מקומות עם המאפיינים הבאים:

  1. פונים אל אזור פעילות של הולכי רגל.
  2. פתוחים לכיוון דרום כדי להנות מאור השמש בחודשי החורף.
  3. קיר מגן מהכיוון שממנו נושבת הרוח בחורף.
  4. באקלים חם, מכוסים מפני השמש בשעות הצהרים של הקיץ, ופתוחים לכיוון הבריזה הקיצית.

לכן:

בחירת מקום הישיבה בחוץ חשובה הרבה יותר מאשר ספסל מפואר. למעשה, במקום טוב גם המושב הפשוט ביותר יהיה מושלם.

באקלים קריר, הציבו את הספסלים מופנים אל השמש ומוגנים מהרוח; באקלים חם, הציבו אותם בצל ובמקום פתוח לבריזה הקיצית. בשני המקרים, הפנו אותם אל אזורי פעילות.


ספסלים בניו אינגלנד


טוב במיוחד לבנות את המושבים כהמשך של מדרגות או כניסה לבניין או קיר נמוך או מעקה – מדרגות לישיבה‏ (125), ספסל בכניסה‏ (242), קיר ישיבה‏ (243)...

ספסל בכניסה‏

דפוס 242 – ‏Front Door Bench

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...כשיש מקומות ישיבה‏ (241) בתוך דפוסים גדולים יותר, נוצרים סביב שולי הבניין מקומות מזמינים לשהייה – שדרת עמודים? (119), שוליים לבניין‏ (160), מקום שטוף שמש? (161), חיבור לאדמה? (168); זה בולט במיוחד וחשוב ביותר ליד הכניסה – חדר כניסה‏ (130). הדפוס הנוכחי מגדיר טיפוס מיוחד של מקומות ישיבה‏ (241): ספסל שעוזר לעצב את חדר הכניסה ואת השוליים של הבניין סביב הכניסה. הוא חשוב באופן כללי, אבל נראה שיש לו חשיבות מיוחדת בכניסה של דירה לגיל הזהב? (155).


אנשים אוהבים לצפות ברחוב.

אבל הם לא תמיד רוצים להיות מעורבים במה שקורה ברחוב. תהליך היציאה למרחב הציבורי מצריך רצף של רמות מעורבות בנעשה ברחוב, מהפרטית ביותר ועד לציבורית לחלוטין. ילדה קטנה שצופה ברחוב אולי תרצה אפשרות להתחבא ברגע שמישהו מסתכל בה יותר מדי. במקרים אחרים, אנשים ירצו לצפות ברחוב מקרוב מספיק כדי שיוכלו להחליף מלה עם מי שעובר, אבל עדיין להיות מוגנים מספיק כדי לעסוק בענייניהם הפרטיים.


ספסלים בכניסות לבתים בפרו^

הסוג הציבורי ביותר של מעורבות הוא לשבת בחוץ. אנשים רבים, במיוחד זקנים, לוקחים כסא אל מחוץ לדלת או נשענים על קיר החזית של הבית, בין אם בזמן עיסוק כלשהו או סתם בשביל להנות מצפיה בחיי הרחוב. אבל מאחר שלא נעים להיות לגמרי בפומבי, יש צורך בספסל או מושב שהוא פרטי בבירור, גם אם הוא בחוץ. הטוב ביותר הוא ספסל שמאפשר לשבת בקצה השטח הפרטי, ומוצב כך שייצור אזור המשיק לשטח הציבורי.

לכן:

בנו ספסל מיוחד מחוץ לדלת הקדמית, שאנשים יוכלו לשבת עליו שעות על גבי שעות ולצפות בחיים החולפים לפניהם. מקמו את הספסל כך שייצור אזור פרטי למחצה לפני הבית. קיר נמוך, צמחים, עץ, יכולים לעזור להשלים את מעטפת האזור הזה.


הספסל יכול לעזור להבליט את הכניסה – כניסה ראשית‏ (242); הוא יכול להוות חלק מקיר הפרדה – קיר ישיבה‏ (243), עם פרחים בשמש לצידו – פרחים מוגבהים? (245). מקמו אותו בתשומת לב, לפי העקרונות שניתנו בדפוס מקומות ישיבה‏ (241)...

קיר ישיבה‏

דפוס 243 – ‏Sitting Wall

^
מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

...אם הכל בסדר, יש בחוץ בעיקר חללים חיוביים – חוץ חיובי‏ (106); סימנתם גבולות כאלה ואחרים בין גינות לרחובות, בין מרפסות לגינות, בין חדרים שבחוץ לבין מרפסות, בין גני משחקים וגינות – רחובות_ ירוקים (51), רחוב להולכי רגל? (100), גן חבוי למחצה‏ (111), מדרג חללים פתוחים? (114), צורת שביל‏ (121), כיסי פעילות? (124), מרפסת פרטית ברחוב? (140), חדר חוץ? (163), פתח לרחוב? (165), גלריה מסביב? (166), גינת פרא‏ (172). בעזרת הדפוס הנוכחי תסייעו לגבולות הטבעיים הללו לקבל את אופיים המתאים על ידי בניית קירות נמוכים דיים כדי לשמש מושב וגבוהים מספיק כדי לסמן את הגבול.


אם סימנתם מקומות המתאימים לבניית מושבים – מקומות ישיבה‏ (241), ספסל בכניסה‏ (242) – תוכלו לתפוס שתי ציפורים אם תשתמשו בקירות כמושבים; כך תתחמו את החוץ בנקודות בהן האופי החיובי שלו חלש מידי.

במקומות רבים קירות וגדרות בין אזורים בחוץ הם גבוהים מידי; אך וויתור מוחלט על גבול יטשטש את ההבדלים העדינים בין האזורים השונים.

קחו למשל גינה ברחוב שקט. במקום כלשהו לאורך קו המפגש בין השניים, צריך תפר כלשהוא, מקום שיאחד את השניים מבלי לפגוע בהיותם נפרדים. חומה או גדר חיה גבוהות, ימנעו מהאנשים בגינה להרגיש את הקשר לרחוב; האנשים ברחוב לא יכולים להיות בקשר עם הגינה. אך אם אין גבול כלל' קשה לשמור על ההבדל בין השניים. כלבים משוטטים יכולים לנדוד פנימה והחוצה כרצונם; לא נעים כל כך לשבת בגינה כי זה בעצם כמו לשבת ברחוב.

את הבעיה ניתן לפתור רק עם גבול שיפריד מצד אחד ויהווה תפר מחבר מצד שני.

קיר נמוך או גדר בנויה (‏balustrade‏ – ד.ב.) שגובהם מתאים לישיבה, הם פתרון מושלם. הם יוצרים גבול מפריד. אבל, מכיוון שהם מזמינים אנשים לשבת עליהם – ראשית עם הרגליים בצד אחד, אחר כך עם רגליים למעלה ולבסוף, להניף את הרגליים עוד קצת, ולעבור לצד השני, או לשבת עליהם בפיסוק – הם משמשים גם כתפר שמחבר בצורה חיובית את שני המקומות.

דוגמה: קיר נמוך עם ארגז חול מצידו האחד ושביל מצידו השני; קיר נמוך בחזית הגינה המחבר את הגינה לדרך ציבורית; קיר ישיבה שהוא קיר תומך (קיר עבה במיוחד) שצמחים שתולים בצדו אחד, עליו יוכלו אנשים לשבת לאכול צהריים סמוך לפרחים.

כך מתאר רסקין (Ruskin) קיר ישיבה :
"בקיץ שעבר התאכסנתי לזמן מה בקוטג' כפרי. מתחת לחלוני הנמוך היו כמה ערוגות של פרח החיננית, אחריהן שורה של שיחי דומדמניות וחזרזר ואז חומה נמוכה, כמטר גובהה, מכוסה בדו-פרית (Stone cress). מעבר לחומה, בחוץ, השתרע שדה תירס שקלחיו הירוקים נוצצים בשמש ודרך עפר חוצה אותו סמוך לשער הגינה. מחלוני יכולתי לראות כל איכר מהכפר שעבר על הדרך עם סל על זרועו בדרך לשוק, או את חפירה על כתפו בדרכו לשדה. אם חפצתי בחברה, יכולתי להשען על החומה ולדבר עם כל אחד; כאשר רציתי לעסוק במחקר, יכולתי לסווג את הצומח שעל ראש החומה – הדו-פרית לבדה צמחה עליה בארבעה מינים שונים; אם חפצתי בהתעמלות, יכולתי לקפץ מעל החומה, קדימה ואחורה. זו הגדר המתאימה לכפר הנוצרי; לא כזו שאי אפשר להסתובב בתוכה, בלי להראות כמו חיית בר וגם לא זו שבראותך אותה בבוקר, תצפה לראות שמישהו שופד עליה בלילה."
(John Ruskin, The Two Paths, New York: Everyman's Library, 1907) p. 203.)

לכן:

בחוץ, הקיפו כל אזור טבעי ובנו גבולות מעודנים בין אזורי החוץ השונים על ידי קירות נמוכים, בערך בגובה 40 ס"מ, שרוחבם מתאים לישיבה, לפחות 30 ס"מ.


בנו את הקירות בחפיפה למקומות ישיבה טבעיים ואז אין צורך בספסלים נוספים – מקומות ישיבה‏ (241); אם אפשר, השתמשו בלבנים או אריחים --אריח רך ולבנה? (248); אם הם מפרידים שני שטחים בגבהים שונים, חוררו בהם פתחים כדי ליצור גדר בנויה (Balustrades) --קישוט חיצוני? (259). שיתלו עליהם או לצידם פרחים אם הם בשמש וגדולים מספיק – פרחים מוגבהים? (245)...

גגות בד‏

דפוס 244 – ‏Canvas Roofs

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...סביב הבניין יש מקומות כמו גינת גג‏ (128), שדרת עמודים? (119), מרפסת פרטית ברחוב? (140), חדר חוץ? (163), גלריה בהיקף? (166), שביל מקורה‏ (174) ו

צמחים מטפסים‏

דפוס 246 – ‏Climbing Plants

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~... אפשר ליישם שניים מהדפוסים הקודמים באמצעות צמחים מטפסים: שביל מקורה‏ (174) ו

מדרכה עם חריצים‏

דפוס 247 – ‏Paving With Cracks Between the Stones

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~בדפוסים רבים יש צורך בשבילים, מרפסות ומקומות סביב הבניין בהם כדי לתת תחושה של קירבה לאדמה – רחובות ירוקים? (51), צורת שביל‏ (121), מרפסת פרטית ברחוב? (140), חדר בחוץ?(168), קשר לאדמה? (168), מדרון מדורג? (169). הדפוס הנוכחי בונה את השטח כך שאותם דפוסים גדולים יתמלאו חיים.


משטחים של אספלט ובטון קל לשטוף. אך לנו, לשבילים, למי הגשמים ולצמחים – אין בהם תועלת.

ראו שביל פשוט – לבנים או אבני מדרך מונחות על האדמה החשופה עם רווחים נדיבים ביניהן: נעים לפסוע עליו, הוא טוב לצמחים, לזמן החולף ולגשמים. פוסעים מאבן לאבן ומרגישים את האדמה תחת כפות הרגליים. השביל לא נסדק כי האבנים נעות יחד עם האדמה כשהיא מתרחבת ומתכווצת, ובהדרגה הן מקבלות מראה לא אחיד ועשיר. הזמן עובר ומראה את גילן של האבנים השונות ואת סיפורי הרגעים שעברו עליהן. צמחים, אזוב ופרחים קטנים גדלים בין הסדקים ואלה, משמרים את המערכת האקולוגית העדינה של התולעים, החרקים, החיפושיות ומגוון הצמחים. כאשר יורד גשם, נספגים המים ישירות באדמה; אין צורך בניקוז מרכזי, אין סכנת סחף קרקע, אין איבוד מים בזרימה לצד הדרך.

אלו הן סיבות טובות להניח את אבני המדרך בצורה רופפת. באשר למשטחי האספלט והבטון השטוחים והחלקים – אין להם שום מעלות כמעט – בונים אותם כאשר שוכחים את היתרונות הקטנים שיש בריצוף מאבנים נפרדות עם חריצים ביניהן.

לכן:

בבניית מדרכות ומרפסות, הניחו את אבני המדרך ישירות על האדמה והשאירו ביניהן חריצים של כמה סנטימטרים, כדי שישאר מקום לצמיחת עשב, אזוב ופרחים קטנים. אל תשתמשו כמובן, במלט או בבטון בין אבן לאבן.


השתמשו במדרכות עם חריצים כדי ליצור שבילים ומרפסות שממחישים את חלוף הזמן וכך עוזרים לאנשים לחוש את הארץ שהם הולכים עליה – חיבור לאדמה? (168); אבני המדרך הטובות ביותר הן אבנים רכות ופשוטות – מרצפות ולבנים רכות? (248).

צבעים חמים‏

דפוס 250 – ‏Warm Colors

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

הדפוס הנוכחי עוזר ליצור את הסוג הנכון של חומרים טובים? (207), משטח הריצפה? (233), קירות פנימיים רכים? (235). היכן שאפשר, כדאי להשאיר את החומרים במצבם הטבעי. רק להוסיף מספיק צבע לצורך קישוט, וכדי להפוך את האור בפנים חי וחם.


צבעי הירוק והאפור של בתי החולים ובתי המשרדים הם מדכאים וקרים. עץ טבעי, אור שמש וצבעים בהירים הם חמים. החום של הצבעים בחדר משפיע בדרך כלשהי על ההרגשה אם נעים להיות בו או לא.

אבל מהם הצבעים החמים והקרים? באופן פשטני, אדום וצהוב וכתום וחום הם חמים; כחול וירוק ואפור הם קרים. אבל ברור שלא תמיד חדרים עם אדום וצהוב יוצרים תחושה טובה; ולא תמיד חדרים עם כחול ואפור יוצרים תחושת קרירות. אמנם יש אמת שטחית באמירה הפשטנית הזאת: גוני אדום וחום וצהוב אכן עוזרים ליצור אוירה נעימה בחדר; אבל גם לבן וכחול וירוק יכולים ליצור אוירה נעימה. אחרי הכל, השמים כחולים והדשא ירוק. וברור שאנחנו מרגישים טוב בחוץ על הדשא הירוק תחת השמים הכחולים.

ההסבר לכך פשוט ומרתק כאחד. מה שהופך את האוירה במקום כלשהו לחמימה או קרירה אינו צבע הרהיטים שבו או הקירות שלו, אלא צבע האור. מה זה אומר? נוכל לבדוק את צבע האור במקום מסוים אם נשים שם משטח לבן לחלוטין. אם האור חם, המשטח יקבל גוון מעט צהבהב-אדמדם. אם האור קר, המשטח יקבל גוון מעט כחלחל-ירקרק. הגוון יהיה קלוש מאוד, ויתכן שיהיה כל כך קשה להבחין בו על משטח קטן עד שיהיה צורך להשתמש לשם כך בספקטרומטר.

אבל כשמבינים שכל מה שנמצא במקום הזה מקבל את הגוון של האור שבו – פני האנשים, ידיים, חולצות, שמלות, אוכל, נייר, הכל – קל לקלוט איזו השפעה גדולה יש לגוון האור במקום על איכות התחושות והרגשות שאנשים חווים במקום.

אולם צבע האור במקום אינו תלוי ישירות בצבע המשטחים המקיפים אותו. הוא תלוי בפעולת גומלין מורכבת בין הצבע של מקורות האור והאופן שהאור מוחזר מהמשטחים השונים. קרני השמש המוחזרות מכר דשא ירוק ביום אביב הן עדיין אור חם – כלומר, בטווח הצהבהב-אדמדם. האור במסדרון בית חולים המואר בנורות פלורוסנט ומוחזר מקירות ירקרקים הוא אור קר – בטווח הכחלחל-ירקרק. בחדר עם הרבה אור טבעי, האור הוא כללית חם. בחדר שחלונותיו פונים אל בניין אפור מעבר לרחוב, האור עלול להיות קר, אלא אם יש בו הרבה בדים צהובים ואדומים.

אם רוצים לוודא את גוון האור ללא ספקטרומטר, אפשר להשתמש בסרט צילום צבעוני. אם האור חם, קירות לבנים ייראו ורודים במקצת בתצלום. אם האור קר, קירות לבנים ייראו כחולים במקצת בתצלום. כך שכדי שהחדר יהיה נעים יש להשתמש במגוון צבעים שישתלבו יחד עם מקורות האור והמשטחים המחזירים שמחוץ לחדר כדי ליצור במרכז החדר אור מוחזר חם, כלומר בגוון צהבהב-אדמדם. גוונים אדומים וצהובים תמיד עושים זאת. גוונים כחולים וירוקים ולבנים יעשו זאת רק במקומות מתאימים, באיזון עם צבעים אחרים, ועם עזרה ממקורות האור.

לכן:

צבעו את המשטחים בצבעים אשר ישתלבו בגוני האור הטבעי, האור המוחזר והתאורה המלאכותית, כך שיווצר בחדר אור חם.



זה אומר שגוני צהוב, אדום וכתום ישמשו לרוב לצביעת חלקי חיץ, אהילים, ולפעמים עיטורים – סנטימטר חיץ? (240), קישוט (249), בריכות אור‏ (252). גגות בד‏ (244) צבעוניים ו

מגוון כסאות‏

דפוס 251 – ‏Different Chairs

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

~כשמגיעים לשלב ריהוט החדרים, חשוב לבחור את הרהיטים באותה תשומת לב כמו זו שהוקדשה לעיצוב הבית, כדי שכל פריט ריהוט, בנוי או חופשי, יהיה בעל אופי אורגני וייחודי כמו שיש לחדרים ולגומחות – סדרת מקומות ישיבה? (142), מעגל ישיבה‏ (185), ספסל בנוי‏ (202).


לאנשים שונים יש גודל שונה; הם יושבים במגוון תנוחות ישיבה. אבל הנטיה המודרנית היא לרהט בכסאות זהים.

כמובן שהנטיה לאחידות נובעת מהייצור ההמוני והחסכון שיש בו לכאורה. כבר שנים שמעצבים יוצרים "כסאות מושלמים" – כסאות שאפשר לייצר בזול על פס ייצור המוני. הכסאות האלה מתוכננים כך שיהיו נוחים לאדם הממוצע. מוסדות קונים כסאות כאלה מתוך שכנוע שהם יענו על כל צרכיהם.

אבל זה אומר שלאנשים מסוימים אף פעם לא נוח לשבת; ושמגוון מצבי הרוח שאפשר לבטא בישיבה נעשה דל להחריד.

אמנם לחלק מהאנשים נוח לשבת "בכסא הממוצע", אבל לא לכולם. לאנשים נמוכים או גבוהים מהממוצע לא נוח בו. ולמרות שלכאורה יש סביבות שהדרישות בהן אחידות תמיד – במסעדה כולם יושבים לאכול, במשרד כולם יושבים לעבוד – בכל זאת יש הבדלים חשובים: אם יושבים למשך זמן קצר או ארוך, אולי מתרווחים לאחור להרהר, לפעמים נשענים קדימה בויכוח סוער, או יושבים זקוף בהמתנה קצרה. אם הכסאות זהים, ההבדלים האלה מודחקים, ולחלק מהאנשים יהיה לא נוח.

מה שפחות קל לראות, אבל אולי חשוב מכל, זה העובדה שאנחנו משליכים את מצב הרוח שלנו ואת האישיות שלנו על הכסא שבו אנו יושבים. יש מצב רוח לכורסה ויש מצב רוח לכסא נדנדה, יש לכסא עץ פשוט ויש לשרפרף מוגבה. וזה לא רק עניין של מצב רוח, יש לכל אחד כסא אהוב, שנותן לו תחושת בטחון ונוחות; והכסא הזה הוא שונה לכל אדם. סביבה עם מגוון גדול של כסאות שונים זה מזה, מיד יוצרת אווירה שתומכת בעושר חווייתי; סביבה שבה כל הכסאות זהים מטילה הגבלה סמויה על האפשרויות לחוות.

לכן:

אין לרהט מקום בכסאות זהים. בחרו מגוון כסאות שונים: חלק גדולים, חלק קטנים, חלק רכים יותר, חלק כסאות נדנדה, חלק ישנים, חלק חדשים, עם מסעדים ובלי מסעדים, חלק עם מושב מרופד, חלק מעץ, חלק מבד.


בין אם כסא ניצב בודד ובין אם בקבוצה, הדגישו את אופי מקום הישיבה באמצעות בריכות אור‏ (252) מעל הכסאות.

בריכות אור‏

דפוס 252 – ‏Pools of Light

מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: יונת שרון‏_

...הדפוס הנוכחי עוזר להשלים מרחבים חברתיים קטנים כמו חדרי גומחה‏ (179) ו

דברים מחייך‏

דפוס 253-- ‏Things From Your Life

_מתוך הספר ‏A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר‏. תרגום: דגנית ב‏_

~... לבסוף, אחרי שהכל מסודר ואתם מתחילים לחיות במקומות שעשיתם, אולי תשאלו את עצמכם, מה כדאי לתלות על הקירות.


"סגנון" והגישה של "עיצוב פנים" נעשו כה נפוצים עד כי לעיתים קרובות, אנשים שוכחים להסתמך על החושים שלהם בבחירת הדברים שהם רוצים שיהיו בסביבתם.

יש שתי דרכים להסתכל בעובדה הפשוטה הזו. נוכל להסתתכל מנקודת המבט של בעל הבית, ומנקודת מבטם של המבקרים בו.

מנקודת המבט של בעל הבית, ברור שהדברים הנמצאים סביבך צריכים להיות הדברים בעלי המשמעות הגדולה ביותר עבורך, אשר להם היכולת להשפיע על התהליך המתמשך של שינוי עצמי, אשר הוא חייך. עד כאן ברור.

אבל התפקיד הזה נשחק בהדרגה, בזמנים המודרנים. האנשים החלו להסתכל החוצה על אחרים, ומעבר לכתפם באנשים שבאים לבקר אותם, ולהחליף את הקישוטים הטבעיים והאינסטיקטיביים שלהם בדברים שימצאו חן וירשימו, כך הם מאמינים, את המבקרים בביתם. זהו המניע של כל מדורי עיצוב הפנים והסגנון בירחוני הנשים. ומעצבים משתמשים בחרדות האלה על ידי עיצוב כולל, ואומרים לאנשים שאסור להם להזיז דבר, לצבוע קירות, או להוסיף צמח כי אין להם חלק במסתורי "הטעם הטוב".

האירוניה היא שהמבקר שנכנס לחדר לא רוצה בשטויות האלה יותר מאשר האנשים שחיים שם. הרבה יותר מרתק להכנס לחדר המבטא את האדם, או קבוצת האנשים, בצורה חיה. כך שאפשר לראות את חייהם, את קורותיהם, את תחביביהם מוצגים לראווה על הקירות, ברהיטים, על המדפים. מעבר לחוויה הזו – שהיא שטחית כמו דשא – העיצוב המלאכותי של הסגנון המודרני פשט את הרגל לחלוטין.

יונג (Jung) מתאר את חדר העבודה שלו, איך כיסה את קיר האבן בציורים שצייר כל בוקר ישירות על האבנים – מנדלות, דימויים מהחלום, רעיונות טורדניים. הוא מספר שעם הזמן החדר קם והיה בשבילו יצור חי – ביטוי חיצוני לבלתי מודע שלו.

דוגמאות שאנחנו מכירים: פונדק מנוהל על ידי צרפתי, מזכרות מהמחתרת מפוזרות בחדר ההארחה, מכתב משארל דה גול. חנות בשולי הכביש המהיר שעל קירותיה סידר המוכר את אוסף הבקבוקים הישנים שלו, מאות בקבוקים, בכל הצורות והצבעים, חלקם מחכים לניקוי, אחד יפה במיוחד מקשט את הדלפק על יד הקופה. אנרכיסט מוכר נקניקיות, על הקירות הוא מדביק קטעי סיפרות, מנשרים, מאמרים נגד המדינה.

כפפת צייד, מקל עיוורים, קולרו של כלב אהוב, פרחים שיבשנו והדבקנו על לוח מילדותנו, תמונתה של סבתא במסגרת אובלית, פמוט, אבק וולקני שמור בבקבוק, תמונה מהעיתון של אסירים המסתערים על הכלא ואינם יודעים שימותו, צילום ישן שבו הרוח מכופפת את העשב וצריח כנסיה במרחק, צדפים מחודדים שנהמת הים עוד נשמעת מתוכם.

לכן:

אל תתפתו להאמין שסגנון מודרני צריך להיות מהוקצע או פסיכודלי, "טבעי" "או "אמנות מודרנית" או "צמחים" או כל סגנון אחר שקובעי הטעם כרגע אומרים. הסגנון הכי יפה הוא זה נובע ישירות מחייך – הדברים האהובים עליך, הדברים שמספרים את סיפורך.