לא כתבתי בשביל לדכא אנשים.
עם פסימיות כזו אנחנו נופלים בדיוק למקום שבו הם רוצים.
אנחנו צריכים לאהוב. לאהוב את כולם - כן גם את בעלי השררה.
בצהוב כתוב - הדבר היחידי שבאמת בשליטתך - זה מצב רוחך.
מאוד מתאים למה שאני מתכוונת.
האמת תשחרר אותנו, אבל לפני זה היא תעצבן אותנו.
יש הרבה אנשים שמתעוררים עכשיו ולא מקבלים שככה חייב להיות.
להעביר אינפורמציה אחד לשני זה חלק מאוד חשוב מהשתחררות.
אבל אסור להפסיק להיות שמחים ואוהבים.
אני מאמינה שזה חלק חשוב ביותר בפתרון. כמו בחיי הפרטיים, לא להתעסק במה שחסר או לא טוב, אלא להודות על מה שיש. ואם אני מנסה למצוא טוב בסיטואציה הזו - אני רואה את החיבור בין אנשים מכל קצוות העולם שמדברים אחד עם השני בלי קשר למוצאם. מנסים למצוא יחד פתרון.
אני - חיוך יכול לשנות חיים. מקווה שאני נשמעת הגיונית עם
אז שוב פעם מכל הלב - אהבה, שלום והרמוניה לכולם

כל פעם שמזכירים את הצפרדע והמים החמים עולה בי מחשבה - מישהו באמת עשה ניסוי כזה אכזרי, ואם כן בשביל מה???

את צודקת כל כך. באופן אישי מיואשת.
למרות האינטרנט שנותן אשליית כוח, שלטון הכסף מתחזק
עוקרים להם את יערות הגשם כי צריך עוד שטחים להאכלת הבקר שהאדם הלבן צורך וזורק 40% מזה ונהיה חולה ואז לוקח תרופות שעולות הון ועל כל זה אנחנו משלמים. כולנו. לא רק השבטים האחרונים הנאיבים
האקלים משתנה, יוקר המחייה עולה, רמת הפשע עולה, השירות לאזרח יורד
הבנתי שהמצב יהיה רע מאד מאד לפני שיהיה טוב
צריך מסה קריטית של אנשים שיתעוררו. שלא יסכימו לאכול מזון חי, לתת לבנקים לשלוט בנו, לאפשר לבעלי ההון לזהם את המים, המזון, האדמה, האוויר
הלווי שלא הייתי יודעת כלום. לפני 5 שנים גם אני צרכתי בהנאה וזיהמתי בלי מצפון
בכלל לא כיף להתעורר ולגלות שהעולם על סף כליה
שאנחנו כמו הצפרדע שמתבשלת במים ונעים לה וכשכבר מספסיק להיות לה נעים היא חלשה מדי לקפוץ החוצה
כנראה שצריך עוד ועוד אנשים שירגישו את המים הרותחים כדי שנשנה
כרגע מה שאמרת לעשות נכון. לכתוב על זה להעיר אנשים. אבל כל עוד האנשות לא תעבור לתזונה טבעונית זה לא יעזור.
בעל המאה הוא בעל הדעה ובעת ההיא איש הישר בעיניו יעשה. זאת המציאות של חיינו. ברוכים הבאים ל2012
לא נשאר עוד מקום לגדל תירס. חוששני שגורלם של השבטים נחרץ

שלום לכולם
אני כבר זמן מה קוראת פה באתר ומעריכה ביותר את הרגע שהכרתי אותו.
הוא עשה לי באמת טוב, ועוד יש לי המון לקרוא.

כבר זמן מה אני מקבלת בפייסבוק מידע על מה שקורה בברזיל והעוול הנורא שנעשה לשבטים האידינים. יש פה הרבה אנשים שאהבו את עקרון הרצף, והנה השבטים האחרונים שעוד נשארו פחות או יותר לא נגועים עומדים בפני אסון. שואה!!!
היום קיבלתי את הפוסט הזה:

WHAT DID YOU DO ONCE YOU KNEW?

ובאמת אין לי תשובה.
מבקשים כמובן להפיץ את האינפורמציה בין חברים (אבל אין לי הרבה, ובטח לא מספיק)
אחרי מחשבה האתר הזה עלה לי בראש.
אתר בו הרבה אנשים אכפתיים קוראים ואולי להם יהיה רעיונות.

לשלוח מכתבים לשגרירויות ברזיל בעולם.
אולי זה נשמע נאיבי אבל אם הם יקבלו כל כך הרבה אולי זה בכל זאת ישפיע?
מה עוד אפשר לעשות???

יש כמה פוסטים מאוד מעניינים. אני לא יודעת איך לעשות מפה לינק.
Support Chief Raoni
בפייסבוק, שם תוכלו למצוא הרבה אינפורמציה על המצב.
פשוט עצוב מה נעשה שם.

אני מקווה שבחרתי דף נכון על מנת לכתוב את דבריי.
אשמח לשמוע ממכם.
אני יודעת שיש מספיק צרות בארץ, אבל כיום עם התקשורת שעומדת בפנינו זאת הזדמנות להיות איכפתיים לא רק למשפחתך, חבריך, שכניך, עמך - אנחנו חלק מהאנושות העולמית וזאת אחריות בפני עצמה.

אהבה, שלום והרמוניה לכולם

איזה דפוקים, בחיי
אוי, כל כך עצוב. ממש כואב לשמוע.
איזה טמטום.

הי טרה
גם אני הייתי שם היום וגם אני לא הבנתי למה הכל נראה פתאום כל כך חשוף ויבשושי - כמו איזה אתר בנייה... אני מוכנה לחתום על העצומה, למרות שלעץ הענק זה כבר לא יעזור.. אולי לעץ אחר.

היום הייתי במרכז הישן בכרמיאל. הוא עבר שיפוץ אינטנסיבי בחודשים האחרונים. מרחוק המרכז היה נראה לי מין ריק כזה, שממה. משהו משונה.
פתאום קלטתי!! במסגרת השיפוץ הם הורידו עץ ענק, ירוק עד, רחב צמרת שסביבו היתה חומה ושם ישבו הזקנים. הייתי בהלם!!! במקום, הם נטעו בככר עצים חדשים, דקיקים וחסרי עלים. חלקם כבר התיבשו ומתו, לא נקלטו ....

הייתי כל כך בשוק שצעקתי בקול רם "מה??? הם הורידו את העץ? מה? הם מפגרים??"
האיש מהחנות שליד היה העץ יצא ואמר "זה היה הבית של הציפורים. כל כך הרבה ציפורים גרו על העץ הזה...זה היה הבית של הציפורים"
אין גבול לטמטום, לרשעות, צרות המוחין, אכזריות, וקוצר הרואי. הם לא מבינים שעכשיו בקיץ יהיה כל כך לא נעים ברחבה הזאת? אז מה אם האקרשטיין החדש יישאר ישר ונקי, מי בכלל ירצה לבלות שלם? הרעיון היה להחזיר את הקונים למרכז הישן. איזה דפוקים, בחיי.

בא לי לכתוב להם מכתב, לשלוח עצומה, להחתים אנשים.

כמובן שאפשר להעביר ורדים! עדיף היה לעשות את זה בחורף, אבל נראה לי שעם טיפול טוב, גם עכשיו זה יצליח. כדאי לעשות את זה כשיודעים שלא יהיה חמסין שבוע אחרי המעבר. להוציא עם גוש (אולי הטרקטור יכול לעשות את זה?), לשתול כמה שיותר מהר, לגזום ולהשקות הרבה.
אני אשמח לשתול את הורדים האלה בגינה שלי, אני גרה בצפון.

זהו,ניגזר,
עוד חודש מורידים את הבית של סבא וסבתא ברמת גן,
סבא שתל שיחי וורדים מזמן מזמן,היום הם בגובה של 2מ מפיצים ריח משכר,מדהים.
גם ציפור גן העדן וגם קקטוס שהיום מגיע ל-7-8מ.
אני מחפשת בית חדש לכל אלה ,ועצה של מביני דבר אם שיחי וורדים יכולים לשרוד עקירה ושתילה מחדש.בבקשה,ניקרע לי הלב רק מלחשוב על הבולדוזר מוריד את הגינה אם למישהו יש רעיון ורצון בצמחים,כיתבו לי. תודה תודה.

איזה יופי

איך שותלים עץ "באופן בלתי חוקי" באמצע העיר..
http://www.youtube.com/watch?v=[po]oYj0WVM VHc[/po]

ועוד צעד אחד קדימה: בעיר אתנס שבג'ורג'יה (מוכרת לחובבי הרוק בתור העיר שממנה הגיעו REM) ישנו עץ שהוא הבעלים של עצמו . למעשה זהו בנו של העץ שהיה בעלים של עצמו, העץ המקורי מת לפני הרבה שנים ממחלה או משהו כזה...
למי שלא מאמין - הייתי שם והעץ הזה אכן זה קיים

עץ יקר
אינני משפטנית אך שמעתי כבר בעבר כי במסגרת חוקי עזר עירוניים, בד"כ יש גם התייחסות לנושא עקירת עצים. כלומר לא כל אחד יכול להגיע ולעקור סתם, במיוחד אם העץ הוא עתיק.

שיעור באקולוגיה מתוך YNETהמשחקים לילדים הקטנים
תלחצו על האות T, ואחר כך על העצים שבתמונה.

תודה לכן על המילים שכתבתן. אין לי נחמה אולם הידיעה שערך אהבת הטבע נטוע עדיין בלבבם של קומץ אנשים מחזקת את רוחי.
השמש זרחה והאירה את בושתי לעיני כל. המתנתי לביצוע גזר הדין. ההתעללות נמשכה לאורך כל היום ורק בשעות בין הערביים הבנתי שזכיתי לעוד יום אחד של חסד. יום אחד. מה עשיתם אתם היום ? מה הייתם עושים לו זה היה יומכם האחרון ?. זקן אני מאוד ושבע שנים. עמדתי דומם, ערוף נוף וניסיתי לזקוף ככל שיכולתי את גזעי הכביר שנותר לפליטה. למשמע השקט הרועם שהותירו הציפורים בלכתן נשבר לבבי בקרבי. החוק לצערי לא הגן עלי. מרגע שהוגדרתי כמטרד הותר הרסן והדיירים החדשים יכלו לכלות בי את זעמם. אתרע מזלי ובחרתי לי בית גידול לא מוצלח בתקופה שבה החלו להלביש את הארץ בשַׂלְמָת בטון ומלט. בשבוע בו החוק התיר הרס של שמורת טבע לטובת אספלט ואישר כריתת עצי אלון עתיקים לטובת ישובים צפופי דיור דיני נחרץ. אוהבי היו עדים בילדותם לכריתת עצי תאנה, חרוב, ברוש ותפוז. גם אז כמו היום לא עמדו מנגד אולם לא הצליחו לעצור את רוע הגזרה. פעמים רבות מדי שמעו את ההקבלה בין עץ ללכלוך וצפו בנהרות בטון מנקים את הארץ. מסביב לביתי נטעו עצי קובייה שאינם מלכלכים. עצים מבויתים ולא עצי פרא כמוני. היום חלף מהר. נפשם הסוערת של אוהבי שקטה מעט ושמחה על שעות החסד המעטות שניתנו לנו לבלות יחדיו. להב הגרזן חזר לאיים עם רדת החשיכה. אם יעמדו לי כוחותיי אכתוב גם מחר.

עץ אלמוני יקר,
ביום שישי האחרון, לכבוד ט"ו בשבט התכנסו יחד כל אנשי הישוב הקטן בו אנו גרים ונטענו חורשה חדשה (420 עצים!)
אני מקדישה בזאת את החורשה הקטנה לך ולכל העצים החולקים את גורלך.

כל כך עצוב.
בשכנות לחברים טובים שלי בנו בית חדש וכרתו שלושה עצי זית ענקיים ובנו בית מכוער וגדול. אה - וגם עץ מנגו ענק. איזה אנשים טיפשים. כל פעם שאני מבקרת את אותם חברים אני לא יכולה שלא להיזכר באותם עצים.

איך דבר כזה חוקי?
אנחנו באים והולכים אבל עצים נשארים מאות שנים! זכותם לחיות צריכה להיות חזקה יותר מזכותינו לבנות איפה שבא לנו.

בדיוק השבוע חברתי סיפרה שסוף סוף הדיירים החדשים נכנסו לבית. שכן אחר ניגש בנחמדות לשכן החדש ואמר לו "שלום, ברוכים הבאים, אני השכן שלך". בתגובה ענה השכן כורת העצים באנטיפתיות "שמתי לב" ונפנה לדרכו

אני מצטער אם דברי ישמעו מבולבלים. היום זהו יומי האחרון ונפשי סוערת. מחר הם ישובו ויסיימו את שהתחילו היום. גורלי נחרץ. למות. עם זריחת החמה ישקו אותי בכוס התרעלה מבלי שאוכל להתנגד והרעל יפעפע בעורקי לאט לאט. זקן אני ובא בימים ואין בכוחי להילחם בחורשי הרעה. גזר הדין היה צריך לצאת אל הפועל לפני כשבוע אולם מפאת החג נדחה. קר לי. נותרתי לבושתי הרבה ערום בלילה חורפי גשום. כסותי מוטלת על הקרקע לידי מבלי שאוכל ללבשה בשנית. מחר נושלך לאשפה או נימכר למרבה במחיר. הם הגיעו בשעת בוקר מוקדמת. בתחילה סברתי לתומי שבאו לנוח בצילי אולם הסכינים החדים ששלפו לא הותירו מקום לספק. הם היו עשרה. לא היה לי סיכוי. אוהבי ניסו להציל אותי בכל דרך שרק יכלו אולם החוק לא עמד לצידי. קיוויתי שהקרן הקיימת תעשה מעשה ותידחה את הבקשה לקצץ את פתיל חיי אולם כולם הסכימו שאני מהווה מיטרד ולכן אחד דיני – למות. העובדה שאני נטוע במקום עוד לפני שהוקם בית המגורים לא סייעה בידי. גם עשרות שנים של שכנות טובה נשכחו. הדיירים החדשים לא הרימו את מבטם לצפות בפני. אולי היו נכלמים ובושים בעצמם. אולי הבושה אבדה. הם היו טרודים בהכנה למערכת הקולנוע הביתי ובחיבור צלחת הלוויין. לרוע מזלי דרכם של שורשי העמוקים הצטלבה עם דרכם. התנשאתי לגובה רב. תחת כסותי מצאו ציפורים רבות מחסה בימי החורף הסוערים ובימי הקיץ החמים. הם הסתייעו במנוף. כמעט שש שעות לקח להם להפשיט אותי ולקצץ את גופי. הנפש כאבה יותר מייסורי הגוף. מדי פעם שמעתי את צחוקם של הטובחים. שהתבוננתי למטה ראיתי את חבריהם מגיעים בזה אחר זה. הם צחקקו והעמיסו את מכוניתם לעייפה בשלל. עוברים ושבים חלפו על פני ברכב וברגל. אף אחד לא הפנה את מבטו. כולם היו מרוכזים בדרכם והיו נחושים להתגבר על ההפרעה שנקרתה בדרכם. אוהבי עמדו חסרי אונים וצפו במלאכה מבלי שיכלו לעשות מאומה מלבד לצלם ולתעד את שנעשה. הקל עלי במעט שלפחות הם ליוו אותי בדרכי האחרונה ולא נטשו את הבית ביום הקשה. ביתם נישאה על ידיהם וחשה בכאבם. היא ראתה גם כיצד האיש שחתך בבשרי מנצל את טוב ליבי. ביד אחד נאחז בי וביד שנייה חתך ללא הרף. משסיים הניח ללא בושה את כלי המשחית עלי. לאט לאט פסקה הרוח לנשב בענפי. גשם החל לרדת. גופי שהיתמר לגובה רב הועמס על משאית בשכיבה. נותרתי גדם נמוך קומה. עומד ערום ומושפל. עשרות הציפורים הרבות ששבו עם שקיעת החמה לחסות בין ענפי נותרו מחוסרות קורת גג ונאלצו לחפש מקום מסתור אחר. אוהבי בכו. בבוקר צפו בשערי הגולש ולא לאט נגלתה לעיניהם המשאית ואני עליה. בשעת הערב כבר לא נותר ממני כמעט זכר. הוכנעתי. ציוץ הציפורים נדם. הם החליטו היום לעזוב את ביתם. אינם יכולים להישאר במקום בו כורתים עצים. עצוב לי. הייתי רגיל לצפות בעולם ממרומי גובהי ועתה נותרתי נמוך קומה, מוכה וחבול. מחר תושלם המלאכה ויוותר ממני רק גדם עץ. בערב שמעתי רדיו מנגן את שירי חודש שבט. אוהבי באו לחבק את מה שנותר ממני בשעת לילה מאוחרת. להיפרד.