גם אני הגעתי בעקבות גריין. אולי נמאס לך שמנדנדים, אבל, מה עלה בגורלך?

[po]אמא מדומיינת[/po] , את עדיין כאן? @}

joy at sudden disappointment מאת ג'לאל א-דין רומי

מה שבא, בא מתוך צורך ,
צער עמוק, רצון כואב,

כאבה של מריה עשה את ישו התינוק .
רחמה פתח את שפתיו,
ואמר את המילה .

לכל חלק ממך יש שפה סודית .
ידיך ורגליך אומרים מה עשית .

וכל צורך מביא את מה שנחוץ ,
כאב נושא את תרופתו, כמו ילד .
(אני ממשיכה באנגלית)

having nothing produces provisions.
ask a difficult question,
and the marvelous answer appears .

build a ship' and there'll be water
to float it. the tender-throated
infant cries and milk drips
from the mother's breast.

be thirsty for the ultimate water,
and then be ready for what will
come pouring from the spring.

והסיפור ממשיך , ומתאר כיצד מוחמד, לאחר ששטף את רגליו, הושיט יד לקחת את נעלו.
באותו רגע ירד נשר מן השמים וחטף את הנעל.
הנעל נטתה ונחש ארסי נפל ממנה.

וסוף השיר:
פעם מישהו שאל שיח', מהו סופיזם .
"the feeling of joy, when sudden dissapointment comes"
אל תצטער על מה שלא בא ,
יש דברים שלא קורים,
אשר מונעים מאסונות לקרות .

ומעבר לזה, [po]אמא מדומיינת[/po], אם את עדיין שם, אנא המשיכי לכתוב.
אני מקווה שמישהו יהנה מן המגילה לשעת לילה מאוחרת שרשמתי,
אני מקווה שנלמד את מהותו של הצורך.

מה יכול לצמוח מאין?

פיזיקאים אומרים שהיקום צמח מאין. זה די הרבה לא?

_לא כדאי לעצור שם, ב אין . זה שיעור שאני לא חדלה ללמוד אותו. כל יום מחדש, מכל היבט אפשרי.
מה יכול לצמוח מהאין?
אין מצמיח (או נובל לתוך: ) עוד אין. ויש מצמיח יש חדש._
[po]אמא מדומיינת[/po] תודה לך, על ניסוח התובנה שמסתובבת אצלי בראש בתקופה האחרונה בבהירות כזו.
עוד דחיפה להצמד בכל הכוח ליש.

שלום לך, [po]אמא מדומיינת[/po],
קראתי. התרגשתי. הזדהיתי. מאוד-מאוד.

[u]לפעמים אני עוד חושבת לכתוב את הספר הזה. רומן שבמרכזו תעמוד דמות של אשה צעירה כמהה. כל כך כמהה. עד שהכימהון הזה (ותודה למשוררת מרים ברוך חלפי על המילה המהדהדת הזו) מעביר אותה על דעתה.[/u]
את הספר "כימהון" של מרים חלפי, אני אוהב במיוחד. ולגבי הספר המדומיין שלך, אני מאחל לו שייכתב ושייקרא על-ידי אנשים ונשים כִּמְהוֹנִיִים. לאלה האחרונים אני מאחל סוף אחר לסיפור. סוף נולד.

@} (())

[u]מצטרפת אליך בתחינה משותפת לקדוש ברוך הוא, ומבקשת בשבילי וגם בשבילך שישחרר אותנו מכל מה שמעכב אותנו מלהכנס להריון, ועדיף מגבר חם ואוהב מעניק ותומך, ורצוי גם לא שעיר.[/u]

זה מה שגוריין.

[u]יום אחד יבוא ילד. ויבוא בעתו[/u]
אמן.

מה, היה גריין? (מדומיינת מוחמאת...מה גריינו?)

תודה על החיבוקים.

[po]עדי יותם[/po] ,

אני עדיין כאן. לפעמים. בין לבין. כבר הספקתי לשכוח מהדף הזה (הוא כבר אוטוטו בן שנתיים, הדף...), ולהיזכר בו לפני כשבוע בערך, כך שאת לא היחידה...
אחרי שכתבתי את הדברים החלטתי דווקא להמעיט בדיבור הזה. בכתיבה הזו, שכל כך עומדת בתוך החסר, בתוך ההיעדר, ולהתפנות ליֵש, לקיים.
כל שנכתב פה עוד בעינו עומד. אבל אולי לא בחריפות גדולה כל כך. נכון שיש תקופות יותר קשות, יותר חלשות, אבל בכל זאת. החלטתי לחיות את חיי, ולא חיים מדומיינים (עד כמה שניתן)...
יום אחד יבוא ילד. ויבוא בעתו, אני מקווה.
בינתיים אני ממשיכה בחיי. מנסה לרתום את כוחותיי ודמיונותיי לאפיקים יצירתיים יותר, יצרניים יותר.
אני מרגישה את האין, מרגישה אותו כל יום, אבל בוחרת עד כמה שאני יכולה, לא לעמוד קרוב מדי לשפת התהום הזו. זה לא טוב לי, אני חושבת.
ועוד אני חושבת, שהבנתי את זה לעומק, הבנה של ממש, מיד אחרי שפתחתי את הדף הזה, ו"קראתי" את עצמי מבחוץ.

לפעמים אני עוד חושבת לכתוב את הספר הזה. רומן שבמרכזו תעמוד דמות של אשה צעירה כמהה. כל כך כמהה. עד שהכימהון הזה (ותודה למשוררת מרים ברוך חלפי על המילה המהדהדת הזו) מעביר אותה על דעתה. אך מכיוון שלא רציתי שאותה דמות תתלכד עם זו שלי, עם אני האמיתית, העדפתי להשהות בינתיים את הרעיון הזה. בינתיים. אולי יום אחד עוד ייכתב הספר הזה.

לא כדאי לעצור שם, ב [b]אין[/b] . זה שיעור שאני לא חדלה ללמוד אותו. כל יום מחדש, מכל היבט אפשרי.
מה יכול לצמוח מהאין?
אין מצמיח (או נובל לתוך: ) עוד אין. ויש מצמיח יש חדש.
זה בנאלי. זו קלישאה. זו כמעט סיסמא עלובה. אבל אני מנסה להבין שזה עובד בשבילי. ואולי לא רק בשבילי.

תודה... (())

(()) רק עכשיו ראיתי את הדף הזה, בזכות גריין. מדומיינת, את עדיין כאן?

(())

(())

[po]אמא מדומיינת[/po] לבי אלייך. אני בטוחה שזה אינו דבר פשוט להתבונן סביבך ולראות דברים שאת רוצה בם גם כן ועדיין אינם בידייך!
עלה לי משהו לא פשוט בעקבות קריאת דברייך ורציתי בעדינות מהוססת להעלותו בפנייך. אני לא מתכוונת לפגוע או להרגיז, רק להעלות איזשהו רעיון. אם לא בא לך, הרגישי חופשייה למחוק!
מה שאני רואה (מהצד) הוא שיש לך המון תקוות, ציפיות, מאווים, רצונות לגבי אותה ילדה דמיונית בינתיים (שהרי היא תגיע אלייך בסוף!) וזה גורם לי לתהות האם לא כל אלו הם ה"תוקעים" אותה מלהגיע, אולי במחשבה שכל אלו יונחתו עליה כאשר היא תופיע פה. אולי זה משקל רב מדיי בשביל ילדונת פיצפונת לשאת על גופה הזעיר. אולי יש צורך להקל עליה את בואה ולהשליך מעט מהטען העודף הזה החוצה. אולי זו הזדמנות להתבונן גם פנימה לגנים הפרטיים (ולא רק החוצה לגינות הציבוריות) ולבדוק מה באמת צריך לקחת למסע הזה ומה הוא מיותר ורק יכביד על הנושא?

קודם כל, בלי כל קשר לתוכן דברייך, את כותבת מקסים.

שנית, אני יכולה מאד להזדהות איתך, ילדתי לראשונה בגיל 36 (אני לא יודעת בת כמה את), מהריון לא מתוכנן. אני בהחלט מכירה את הכמיהה הזאת לילד, וזה מאד טבעי. אני מודה שעדין יש לי אותה, למרות שכבר ילדתי, אבל משום מה אני הצלחתי להימשך עד היום רק למישהו שטוען בחירוף נפש שהוא לא רוצה ילדים, לפחות לא עכשיו, ואני בת ארבעים כבר עוד מעט, אז אם לא עכשיו, אימתי? אני מתחילה לחשוב שזה לא במקרה שאת בתי האהובה ילדתי כתוצאה מהריון לא מתוכנן. ברגע שאני אמורה לעשות את זה במתוכנן אם מישהו, אני הולכת דוקא למי שלא רוצה. כלומר, כנראה שבאיזה שהוא מקום היה לי עד היום הרגל של להשאר מתוסכלת. תודי שיש איזו שהיא רומנטיקה בתיסכול. מצד שני יש המון לקיחת אחריות בהחלטה להביא ילד לעולם, ואפילו בלמצוא לו קודם את האבא המתאים. מבחינת- "טוב, אז כבר נולדה לי ילדה, אז אם היא כבר הגיעה לעולם, שלא באשמתי כמובן, אני אעשה ככל שביכולתי להעניק לה חיים טובים, אבל להביא עוד אחד/ת? זה כבר מוגזם!!!".
אז אולי זה נשמע לכם איום ונורא, אבל אני בוחרת להיות גלויה עם עצמי ואיתכם, ואולי זה מה שייתן לי את הזפטה המיוחלת למוח.אז כן. אני מודה שבאיזה שהוא מקום כיוון המחשבה הזה היה קיים אצלי, אבל החל מרגע זה, שהוא רגע יציאתו לאור, זה הופך להיות נחלת העבר. אלוהים, שמעת?

אני, אם כך, אמא מדומיינת, מצטרפת אליך בתחינה משותפת לקדוש ברוך הוא, ומבקשת בשבילי וגם בשבילך שישחרר אותנו מכל מה שמעכב אותנו מלהכנס להריון, ועדיף מגבר חם ואוהב מעניק ותומך, ורצוי גם לא שעיר.

:'( קורע לב

זה לא טירוף, למרות שלפעמים אני תוהה אם אינני הולכת ומאבדת את שפיותי בשל דבר שאין לו אפילו קיום בעולם. בגלל ההעדר. בגלל החסר. חושבת לפעמים על יֶרמָה של לורקה. אבל לי אין אפילו חואן לנקום בו את נקמת האַין. רבות וגדולות שוררו המשוררות על האורי שלהן, הבן-לו-היה, ומה איתי? ומה יאמרו על לא-בכינרת לא-בשחפת לא-בתצלומי שחור לבן מהוהים אלא סתם בדירה שכורה סתם בעישון מופרז סתם בכתיבה אינסופית בבהייה בחלונות אל הריק... קראתי את [po]אישה עצובה[/po]. זו לא נחמה, אבל יש לה חואן לפחות. יש קיר לתלות עליו ראשי חיות ניצודות, תעודות-אשם ומטרת חִצֵי כעס. ומה לי?
מה לי שיש מולי גנים ציבוריים תוססים בילדים וילדים וילדים וזוגות והורים ותינוקות.
"הנה הולכת אישה עם סיבה" - כך מתנסח המשפט בראשי אל מול אישה מתהלכת וכרסה בין שיניה בגאון, או עם תינוקה בחיקה. הנה הולכת אישה עם סיבה.
כן. יום אחד. אחד.
וכבר יום אחד כפול שלוש מאות שישים וחמש כפול עשר לפחות אני מחשבת חוסָרים. ואֵינוּיוֹת. ובודקת - ולא באה עלי רוח הקודש לעַבּרֵני. ולא באים שליחים לבשר הבשורה. ובתוך ביתי בתוך חדרי בתוך נשמתי אני כבר הפכתי למרטירית. חוגגת מדי שנה את יום הקדושה שהפכתי להיות. ובאין גאולה, וכל שעלי לעשות הוא להמתין, ולהתנהג, ולהסביר פניי אל מול אלה שאולי עתידים להוות נושאי המזור למדוויי (וכמה אני שונאת אותם, וכועסת, עוד בטרם היכרתי אותם, על ששוללים ממני מדי שעה את האושר) - אני משתעשעת לי ומכניסה את עצמי להריון. ויולדת. ומגדלת את בתי (קודם, לפני שנים, זה היה בני. לי יש הזכות לבחור ולהחליף כאוות רצוני...) לבדי. ואני נותנת לה שם, ומסתובבת איתה בגינות העיר, ונוסעת איתה באוטובוסים ומסבירה לה דברים, והיא שואלת. והיא מתעניינת. אני ישנה איתה במיטה - רק של שתינו - ומחברת לה סיפורים ושירים ומילים מצחיקות שרק אנחנו מבינות ויוצרת לי עולם מדומיין משלי - שבו כל משאלותיי מתגשמות. פעם, בזמנים אחרים, חֵירומיים יותר, דמיינתי לי ילד עם שם ופנים ואופי משלו וכתבתי עליו סיפור. אבל גם לפני וגם אחרי שהתגשם הוא לחומר (כמה עצוב: ילדיי שלי מתגשמים בבשר הנייר.) היה הוא איתי כל הזמן. שיחקתי איתו והשתוללתי איתו והרשיתי לו לכעוס ולבכות ולשאול ולהתעניין ולהיות לבד, אם ירצה. ואחרי הרבה שנים גיליתי את השיח סביב החינוך הביתי והבנתי. הבנתי שאני עושה לי מין חינוך ביתי שכזה. חינוך פנימי. חינוך ביתי דמיוני. לפעמים אני חושבת שזו תרפיה מן המעלה הראשונה, לפעמים אני חושבת שאני הולכת ומשתגעת. אבל יום אחד. יום אחד.
שלוש מאות שישים וחמש כפול עשר זה שלושת אלפים שש מאות וחמישים. עידן גיאולוגי.
אני מספרת לכם את כל זה בסוד.
אל תגלו.
אני מרגלת פה, אצלכם. באופן טבעי. טבעי שארגל דווקא כאן. סוכנת כפולה.