על ידי דנה_ה* » 04 אפריל 2007, 15:36
הגיע הזמן, כך נראה, לספר על איך נעמה שלנו הגיעה לעולם...
זה קרה לפני חודש בדיוק, ואחרי אין ספור פעמים שניסיתי לשבת ליד המחשב והיא בדיוק התחילה לבכות, נראה אם עכשיו אצליח. מקסימום זה יהיה בהמשכים.
אז תכננו ללדת אצל אילנה שמש ונפגשנו אתה פעמיים. הרציונל לנסוע כל כך רחוק מהבית היה שאנחנו גרים רחוק מבי"ח (כ- 35 דקות אם אין משאית שנוסעת לפנינו) ובכל זאת לא רציתי ללדת בבי"ח אם זה אפשרי. אני הרגשתי מצויין והכל בהריון היה תקין, עד ש....
בשבוע 36 וחצי החל לחץ הדם שלי לעלות ובסוף שבוע 37 אשפזתי את עצמי במחלקת יולדות בפוריה, אחרי שרופאת הנשים שלי סירבה לראות אותי או לתת לי לבצע כמה בדיקות דם / שתן וכו', כדי לבדוק אם יש רעלת הריון או לא. באשפוז התברר כי אכן יש רעלת הריון, אמנם קלה, אבל לא כזאת שאפשר ללדת איתה בבית או אצל אילנה שמש. וכאן בעצם החלה הלמידה, או אולי יש לחשוב על זה כעל התנסות מעשית?
לפני כן, מעולם לא אושפזתי בבי"ח, אפילו לא ליום. ועכשיו, אני במחלקת יולדות, מחכה, נמצאת במעקב, ובינתיים מגלה איך זה להיות מאושפזת בבי"ח, איך זה להתקלח בי"ח, לאכול אוכל של בי"ח, לחכות לביקור רופאים ועוד ועוד...
כמובן שמצבי בכל זאת היה שונה ממצבן של אחרות, שכן בפוריה אני מרגישה כבת בית - מכירה את כל הצוות, החל במיילדות, אחיות ורופאים, ועד טכנאי רנטגן, אלונקאי, שומר ומזכירת המחלקה. ובכל זאת זו היתה לי חוויה מעניינת מאוד ומלמדת מאוד.
השיעור האמיתי, אגב, היה השיעור שאותו אנו מלמדות בקורס הכנה ללידה, והוא אולי הכי חשוב- השיעור שמדבר על להיות גמישים, לא להגיע ללידה עם תמונה מקובעת של איך אני רוצה ללדת, אלא עם המרכיבים שחשוב לי שיהיו שם. ובתוך כל הסיטואציה שהשתנתה, ועוד תשתנה הרבה פעמים עד ללידה ותוך כדי ואחרי, לנסות להיות שלמים עם כל רגע ורגע, לקבל החלטות לפי מה שעומדים מולו כרגע ולא לפי מה שדמיינתי או חלמתי (או פנטזתי) בבית. את השיעור הזה אני חושבת שהצלחתי ליישם לא רע, וכמעט כל הזמן הרגשתי מאוד טוב, מאוד רגועה, עם הרבה שלווה. יש גם משהו טוב בהתנתקות הזו, המוחלטת כמעט, מבית / כביסה / לטייל עם הכלב / חברים / מחשב וכו'. הרגשתי שככל שעובר הזמן אני נכנסת פנימה אל תוך עצמי, ומרגישה שם טוב. כמו מין אי של שלווה.
היה לי חדר פרטי, צבוע בתכלת ומקושט במפות, פרחים ודיסק-מן שהביאו לי חברותיי במסיבת טרום-לידה מופלאה שערכו לי (שבמהלכה קיבלתי מסאז' מ- 8 ידיים, והרבה חיזוקים ללב ולנפש, ומתנות קטנות ומשמחות). על המדף היתה ספרייה קטנה של הספרים שהביאו לי לקרוא (ממליצה מאוד על סוכנות הבלשיות מספר 1 ועל דמעות של ג'ירפה..) ועל הקיר תליתי את ה"מגן" שלי- ציור מיוחד שהכנתי בקורס הריון, שכולל ציורים המסמלים עבורי אלמנטים מחזקים ומעודדים. בקיצור- בשבוע שלפני הלידה זה היה הקן הקטן ששהיתי בו רוב הזמן. ומה עשיתי?
אז חוץ מלקרוא, לשמוע מוסיקה ולישון, התחלנו גם בנסיונות להשראת לידה. הסיבה היתה שהיתה רעלת הריון, אמנם קלה, אבל רעלת מטבעה אינה משתפרת לעולם. היא עשויה להחמיר או להישאר כמו שהיא, ואני הכי הכי פחדתי ממצב של רעלת חמורה שבה אזדקק לקבל מגנזיום, שהמשמעות היא לא להיות עם התינוק/ת ביממה שאחרי הלידה. חוץ מזה נותרו עוד שבועיים לתאריך הלידה המשוער, שיכולים בקלות גם להפוך לחודש. ובחודש הזה אם יש רעלת אז חייבים לבצע מעקב (שבקופ"ח כבר לא הסכימו לבצע), כך שאצטרך להישאר באשפוז בכל מקרה... ובנוסף - כמות מי השפיר הלכה וירדה, שזה עוד סימן לרעלת הריון, עד למיעוט קשה ממש בסוף.
אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר - אני הרגשתי טוב וגם הפוצקה שבפנים הרגישה טוב. מה שאומר שנסיונות השראת הלידה היו מאוד מתונים. מאחר והרחם שלי כנראה ממש לא התכוון עדיין ללדת, היינו צריכים לנסות את כל מה שאפשר ומה שקיים, וזה אומר- נרות pg, פרפידיל ג'ל, קטטר אטד ופיטוצין. נכנסתי לשגרה יומית - קמה בבוקר, מתקלחת ואוכלת ארוחת בוקר, יורדת לחדר לידה ועושה לעצמי מוניטור, מנתקת את עצמי ומחתימה רופא ואז דנה איתו ב"מה נעשה היום?". מחליטים ביחד (הרופא היחיד שאמר לי - "ואז אחליט מה לעשות" קיבל כזאת שטיפה..) וניגשים לביצוע. לקראת אחה"צ היו מתחילים לי צירים שהנמשכו עד 1 בלילה בד"כ, ואז הייתי הולכת לישון ולמחרת - חוזר חלילה. מין בידור שכזה לשעות היום. וכל זה נמשך שבוע בדיוק. היום השביעי החל אותו דבר- ובשעה 15:00 התחילו לי צירים, צפופים וכואבים....
אבל נראה לי שאסיים לעכשיו ואמשיך אח"כ (מקווה שאגיע לזה לפני שיעבור חודש נוסף), פשוט נעמה כבר מתחילה להראות סימני התעוררות במנשא...).
הגיע הזמן, כך נראה, לספר על איך נעמה שלנו הגיעה לעולם...
זה קרה לפני חודש בדיוק, ואחרי אין ספור פעמים שניסיתי לשבת ליד המחשב והיא בדיוק התחילה לבכות, נראה אם עכשיו אצליח. מקסימום זה יהיה בהמשכים.
אז תכננו ללדת אצל אילנה שמש ונפגשנו אתה פעמיים. הרציונל לנסוע כל כך רחוק מהבית היה שאנחנו גרים רחוק מבי"ח (כ- 35 דקות אם אין משאית שנוסעת לפנינו) ובכל זאת לא רציתי ללדת בבי"ח אם זה אפשרי. אני הרגשתי מצויין והכל בהריון היה תקין, עד ש....
בשבוע 36 וחצי החל לחץ הדם שלי לעלות ובסוף שבוע 37 אשפזתי את עצמי במחלקת יולדות בפוריה, אחרי שרופאת הנשים שלי סירבה לראות אותי או לתת לי לבצע כמה בדיקות דם / שתן וכו', כדי לבדוק אם יש רעלת הריון או לא. באשפוז התברר כי אכן יש רעלת הריון, אמנם קלה, אבל לא כזאת שאפשר ללדת איתה בבית או אצל אילנה שמש. וכאן בעצם החלה הלמידה, או אולי יש לחשוב על זה כעל התנסות מעשית?
לפני כן, מעולם לא אושפזתי בבי"ח, אפילו לא ליום. ועכשיו, אני במחלקת יולדות, מחכה, נמצאת במעקב, ובינתיים מגלה איך זה להיות מאושפזת בבי"ח, איך זה להתקלח בי"ח, לאכול אוכל של בי"ח, לחכות לביקור רופאים ועוד ועוד...
כמובן שמצבי בכל זאת היה שונה ממצבן של אחרות, שכן בפוריה אני מרגישה כבת בית - מכירה את כל הצוות, החל במיילדות, אחיות ורופאים, ועד טכנאי רנטגן, אלונקאי, שומר ומזכירת המחלקה. ובכל זאת זו היתה לי חוויה מעניינת מאוד ומלמדת מאוד.
השיעור האמיתי, אגב, היה השיעור שאותו אנו מלמדות בקורס הכנה ללידה, והוא אולי הכי חשוב- השיעור שמדבר על להיות גמישים, לא להגיע ללידה עם תמונה מקובעת של איך אני רוצה ללדת, אלא עם המרכיבים שחשוב לי שיהיו שם. ובתוך כל הסיטואציה שהשתנתה, ועוד תשתנה הרבה פעמים עד ללידה ותוך כדי ואחרי, לנסות להיות שלמים עם כל רגע ורגע, לקבל החלטות לפי מה שעומדים מולו כרגע ולא לפי מה שדמיינתי או חלמתי (או פנטזתי) בבית. את השיעור הזה אני חושבת שהצלחתי ליישם לא רע, וכמעט כל הזמן הרגשתי מאוד טוב, מאוד רגועה, עם הרבה שלווה. יש גם משהו טוב בהתנתקות הזו, המוחלטת כמעט, מבית / כביסה / לטייל עם הכלב / חברים / מחשב וכו'. הרגשתי שככל שעובר הזמן אני נכנסת פנימה אל תוך עצמי, ומרגישה שם טוב. כמו מין אי של שלווה.
היה לי חדר פרטי, צבוע בתכלת ומקושט במפות, פרחים ודיסק-מן שהביאו לי חברותיי במסיבת טרום-לידה מופלאה שערכו לי (שבמהלכה קיבלתי מסאז' מ- 8 ידיים, והרבה חיזוקים ללב ולנפש, ומתנות קטנות ומשמחות). על המדף היתה ספרייה קטנה של הספרים שהביאו לי לקרוא (ממליצה מאוד על סוכנות הבלשיות מספר 1 ועל דמעות של ג'ירפה..) ועל הקיר תליתי את ה"מגן" שלי- ציור מיוחד שהכנתי בקורס הריון, שכולל ציורים המסמלים עבורי אלמנטים מחזקים ומעודדים. בקיצור- בשבוע שלפני הלידה זה היה הקן הקטן ששהיתי בו רוב הזמן. ומה עשיתי?
אז חוץ מלקרוא, לשמוע מוסיקה ולישון, התחלנו גם בנסיונות להשראת לידה. הסיבה היתה שהיתה רעלת הריון, אמנם קלה, אבל רעלת מטבעה אינה משתפרת לעולם. היא עשויה להחמיר או להישאר כמו שהיא, ואני הכי הכי פחדתי ממצב של רעלת חמורה שבה אזדקק לקבל מגנזיום, שהמשמעות היא לא להיות עם התינוק/ת ביממה שאחרי הלידה. חוץ מזה נותרו עוד שבועיים לתאריך הלידה המשוער, שיכולים בקלות גם להפוך לחודש. ובחודש הזה אם יש רעלת אז חייבים לבצע מעקב (שבקופ"ח כבר לא הסכימו לבצע), כך שאצטרך להישאר באשפוז בכל מקרה... ובנוסף - כמות מי השפיר הלכה וירדה, שזה עוד סימן לרעלת הריון, עד למיעוט קשה ממש בסוף.
אבל חוץ מזה, הכל היה בסדר - אני הרגשתי טוב וגם הפוצקה שבפנים הרגישה טוב. מה שאומר שנסיונות השראת הלידה היו מאוד מתונים. מאחר והרחם שלי כנראה ממש לא התכוון עדיין ללדת, היינו צריכים לנסות את כל מה שאפשר ומה שקיים, וזה אומר- נרות pg, פרפידיל ג'ל, קטטר אטד ופיטוצין. נכנסתי לשגרה יומית - קמה בבוקר, מתקלחת ואוכלת ארוחת בוקר, יורדת לחדר לידה ועושה לעצמי מוניטור, מנתקת את עצמי ומחתימה רופא ואז דנה איתו ב"מה נעשה היום?". מחליטים ביחד (הרופא היחיד שאמר לי - "ואז אחליט מה לעשות" קיבל כזאת שטיפה..) וניגשים לביצוע. לקראת אחה"צ היו מתחילים לי צירים שהנמשכו עד 1 בלילה בד"כ, ואז הייתי הולכת לישון ולמחרת - חוזר חלילה. מין בידור שכזה לשעות היום. וכל זה נמשך שבוע בדיוק. היום השביעי החל אותו דבר- ובשעה 15:00 התחילו לי צירים, צפופים וכואבים....
אבל נראה לי שאסיים לעכשיו ואמשיך אח"כ (מקווה שאגיע לזה לפני שיעבור חודש נוסף), פשוט נעמה כבר מתחילה להראות סימני התעוררות במנשא...).