על ידי שגיא_רז* » 21 יולי 2004, 01:20
אורית, הבטחתי ולכן אקיים.
הורי התגרשו כשהייתי בערך בן 7. מאז כל קשר עם אבי היה מקרי לחלוטין, על אף שגר באותו רחוב שלנו( כאמור בבני ברק " עיר הקודש " ). עתה כשבגרתי, ותודעתי התרחבה, אני יכול להבין אירועים עמוקים וזכרונות חושיים, שהיו חזקים מאוד בזמנו. לאירוע בר המצוה היתה משמעות עצומה מבחינתי ביחס הלא קיים ביני לבין אבי. באיזשהו שלב התברר לי, כי הוא מאוד נסה להיות חלק מההתארגנות, ואף לרכוש לי תפילין. עוד מנהג וחובה חזקה מאוד של אב, שמעביר את החובה לבנו גם סמלית וגם מהותית. יחסי אב ובן, כך למד אני כהורה מבני בן ה-7, יש בהם הרבה מהמאבק במובן המלא של המלה, יש בהם הרבה מהעצמה, מהגבריות שמתפתחת אצל בן המצווה, יש בהם הרבה אהבה ונתינה של שפה וכח ויראה. אני היום יודע ומתפתח ומתקדם עם בניי, ועם היש אל מול האין הגדול, שהיה לי בילדותי. ובמעמד הקריאה בתורה, כשאבי נוכח בפועל, ועומד מאחורי, אבל לא לידי כמי שקורא את הפסוק:
" ברוך שפטרני מענשו שלזה ", נוכח בפועל אבל חסר לחלוטין, באותו רגע ממש, ומיד לאחריו הרגשתי את כל עמוד השדרה שלי (וכבר אז לא הייתי הנמוך בכתה) מצטמק לגודלה של חוליה אחת. תחושה כזאת המשכתי והרגשתי עוד מס' פעמים בחיי עד לגילוי די עצמי של פריצת דיסק בחוליות התחתונות של עמוד השדרה. פריצה שבגינה הגעתי לכאבים עזים וחוסר יכולת תפקוד. מה שסייע לי היה התוודעות ולימוד אלכסנדר בדרך חוויתית ביותר, שחברה את אותה ראשית פריצה בבר המצווה שלי, עד למצב בו הנחתי לכאב, נתתי לו להיות, אפשרתי לו להתקיים, עד שהוא גווע בתוכי, שם הוא עדין קיים, ומדי פעם מזכיר לי את קיומו. לשמחתי היה בי גם העוז ליצור ביזמתי קשר מחודש עם אבי רק לאחרונה ולעמוד נכחו, לא מתוך כעס ונקמה, אלא בהקשבה קבלה ולב מתרחב.
טקסים דתיים אינם רלוונטיים אם הם אינם רלוונטיים לך ולבנך. אם בכל זאת אתם רוצים קשר ברגע חשוב ומיוחד זה לשרשיכם היהודיים אל תחפשו אותו במובן הצר של מה צריך לעשות ואיך צריך להרגיש תנו ללב היהודי שלכם להרגיש איזה פסוק מתאים ומה אתם באמת מרגישים.
עלו והצליחו בלב טוב
תודה
אורית, הבטחתי ולכן אקיים.
הורי התגרשו כשהייתי בערך בן 7. מאז כל קשר עם אבי היה מקרי לחלוטין, על אף שגר באותו רחוב שלנו( כאמור בבני ברק " עיר הקודש " ). עתה כשבגרתי, ותודעתי התרחבה, אני יכול להבין אירועים עמוקים וזכרונות חושיים, שהיו חזקים מאוד בזמנו. לאירוע בר המצוה היתה משמעות עצומה מבחינתי ביחס הלא קיים ביני לבין אבי. באיזשהו שלב התברר לי, כי הוא מאוד נסה להיות חלק מההתארגנות, ואף לרכוש לי תפילין. עוד מנהג וחובה חזקה מאוד של אב, שמעביר את החובה לבנו גם סמלית וגם מהותית. יחסי אב ובן, כך למד אני כהורה מבני בן ה-7, יש בהם הרבה מהמאבק במובן המלא של המלה, יש בהם הרבה מהעצמה, מהגבריות שמתפתחת אצל בן המצווה, יש בהם הרבה אהבה ונתינה של שפה וכח ויראה. אני היום יודע ומתפתח ומתקדם עם בניי, ועם היש אל מול האין הגדול, שהיה לי בילדותי. ובמעמד הקריאה בתורה, כשאבי נוכח בפועל, ועומד מאחורי, אבל לא לידי כמי שקורא את הפסוק:
" ברוך שפטרני מענשו שלזה ", נוכח בפועל אבל חסר לחלוטין, באותו רגע ממש, ומיד לאחריו הרגשתי את כל עמוד השדרה שלי (וכבר אז לא הייתי הנמוך בכתה) מצטמק לגודלה של חוליה אחת. תחושה כזאת המשכתי והרגשתי עוד מס' פעמים בחיי עד לגילוי די עצמי של פריצת דיסק בחוליות התחתונות של עמוד השדרה. פריצה שבגינה הגעתי לכאבים עזים וחוסר יכולת תפקוד. מה שסייע לי היה התוודעות ולימוד אלכסנדר בדרך חוויתית ביותר, שחברה את אותה ראשית פריצה בבר המצווה שלי, עד למצב בו הנחתי לכאב, נתתי לו להיות, אפשרתי לו להתקיים, עד שהוא גווע בתוכי, שם הוא עדין קיים, ומדי פעם מזכיר לי את קיומו. לשמחתי היה בי גם העוז ליצור ביזמתי קשר מחודש עם אבי רק לאחרונה ולעמוד נכחו, לא מתוך כעס ונקמה, אלא בהקשבה קבלה ולב מתרחב.
טקסים דתיים אינם רלוונטיים אם הם אינם רלוונטיים לך ולבנך. אם בכל זאת אתם רוצים קשר ברגע חשוב ומיוחד זה לשרשיכם היהודיים אל תחפשו אותו במובן הצר של מה צריך לעשות ואיך צריך להרגיש תנו ללב היהודי שלכם להרגיש איזה פסוק מתאים ומה אתם באמת מרגישים.
עלו והצליחו בלב טוב
תודה