על ידי תמרוש_רוש » 30 נובמבר 2007, 19:07
לא רק כלפי אחרים. אלא גם כלפי עצמי. ואולי קודם כל.
נכון. לזה אני התכוונתי.
לעבוד בשני הכיוונים במקביל.
ר' נחמן אמר שאחת הדרכים לוותר על הכעס היא להמיר את הכעס ברחמים.
יש לי על זה סיפור, אמנם סיפור מיד-שניה, אבל בכל זאת...
המורה שלי נודדת ברחבי העולם ונפגשת עם הרבה אנשים. היא סיפרה לי על איש אחד מאחת הארצות באפריקה, שכבר המון שנים מתחוללת בה מלחמת אזרחים. החיילים שם הידרדרו למעשים איומים ונוראים (הם לפעמים פולשים לכפר ומכריחים הורים להרוג את ילדיהם, וגרוע מזה). בין השאר, הם לוקחים בכוח ילדים, אםילו ילדים צעירים מאוד, ומאמנים אותם להיות חיילים-רוצחים, מקהים את לבם כבר מגיל צעיר.
האיש הזה, בעל מחויבות עמוקה ביותר, החליט להציל ילדים. הוא הולך ממש "על קו האש", ממחנה צבאי למחנה צבאי, בלי היסוס, ותובע מהחיילים לתת לו את הילדים שהם לקחו. יושב אתם, מתווכח, מתעקש מבקש - עד שהוא מצליח.
עד היום הוא (והאנשים המסייעים לו) הצליחו להציל כ- 15,000 ילדים-חיילים, ולהעביר אותם למחנות שיקום, ואולי אפילו לאיחוד מחדש עם המשפחות שלהם.
והדבר שנגע ללבי: האיש הזה אמר, שכשהוא בא אל החיילים הוא בא מתוך אהבה, לא רק אהבה לילדים (זה אלמנטרי) אלא גם אהבה לחיילים עצמם. לא אהבה למעשיהם האוימים. לא "סליחה" סתמית וחסרת מוסר, אלא אהבה עמוקה לאנושי שבהם, לנעלה שבהם, שהושחת במהלך השנים, אבל עדיין נמצא שם עמוק עמוק בתוכם.
והוא אמר, שאם לא היה בא באהבה - הוא לא היה מצליח לשכנע אותם לתת לו את הילדים.
(פרשנות שלי: כיוון שבא באהבה, כיוון שהצליח לראות את האנושי גם באדם שהתאכזר והושחת - היה יכול לגרום לאנשים האלה להביא לידי ביטוי את הטוב שבהם, אפילו לרגע אחד, מספיק בשביל שהם ימסרו לידיו את הילדים, את הדור הבא, ויעצרו את מעגל ההשחתה)
[u]לא רק כלפי אחרים. אלא גם כלפי עצמי. ואולי קודם כל.[/u]
נכון. לזה אני התכוונתי.
לעבוד בשני הכיוונים במקביל.
[u]ר' נחמן אמר שאחת הדרכים לוותר על הכעס היא להמיר את הכעס ברחמים.[/u]
יש לי על זה סיפור, אמנם סיפור מיד-שניה, אבל בכל זאת...
המורה שלי נודדת ברחבי העולם ונפגשת עם הרבה אנשים. היא סיפרה לי על איש אחד מאחת הארצות באפריקה, שכבר המון שנים מתחוללת בה מלחמת אזרחים. החיילים שם הידרדרו למעשים איומים ונוראים (הם לפעמים פולשים לכפר ומכריחים הורים להרוג את ילדיהם, וגרוע מזה). בין השאר, הם לוקחים בכוח ילדים, אםילו ילדים צעירים מאוד, ומאמנים אותם להיות חיילים-רוצחים, מקהים את לבם כבר מגיל צעיר.
האיש הזה, בעל מחויבות עמוקה ביותר, החליט להציל ילדים. הוא הולך ממש "על קו האש", ממחנה צבאי למחנה צבאי, בלי היסוס, ותובע מהחיילים לתת לו את הילדים שהם לקחו. יושב אתם, מתווכח, מתעקש מבקש - עד שהוא מצליח.
עד היום הוא (והאנשים המסייעים לו) הצליחו להציל כ- 15,000 ילדים-חיילים, ולהעביר אותם למחנות שיקום, ואולי אפילו לאיחוד מחדש עם המשפחות שלהם.
והדבר שנגע ללבי: האיש הזה אמר, שכשהוא בא אל החיילים הוא בא מתוך אהבה, לא רק אהבה לילדים (זה אלמנטרי) אלא גם אהבה לחיילים עצמם. לא אהבה למעשיהם האוימים. לא "סליחה" סתמית וחסרת מוסר, אלא אהבה עמוקה לאנושי שבהם, לנעלה שבהם, שהושחת במהלך השנים, אבל עדיין נמצא שם עמוק עמוק בתוכם.
והוא אמר, שאם לא היה בא באהבה - הוא לא היה מצליח לשכנע אותם לתת לו את הילדים.
(פרשנות שלי: כיוון שבא באהבה, כיוון שהצליח לראות את האנושי גם באדם שהתאכזר והושחת - היה יכול לגרום לאנשים האלה להביא לידי ביטוי את הטוב שבהם, אפילו לרגע אחד, מספיק בשביל שהם ימסרו לידיו את הילדים, את הדור הבא, ויעצרו את מעגל ההשחתה)