בתור מי שלמדה בחינוך וולדורף (אנתרופוסופי) לא הכל ורוד, ולהפך.
הבעיה היא שמקדשים את המורה לרמת אליל, וכשהמורה הוא לא אדם משכמו ומעלה, נוצר מצב שיש אדם עם כוח רב מדי וכמעט הערצה, והוא מקבל יד חופשית מול ילדים.
ראיתי בעצמי איך מורים משפילים תלמידים חלשים.
ראיתי גם מורים נהדרים ומשכמם ומעלה.
אבל, וזה אבל גדול, יש גם לא מעט שלא.
הם חושבים את עצמם למורמים מעם, ומתנהגים ככה.
אחרי חוויות שליליות בבית הספר האנתרופוסופי, אני נוטה לחשוב שילדי לא ילכו לבית הספר, כל עוד אוכל.

מנהלי האתר של הולט שחררו לאחרונה שפע של חומר מעולה על חינוך ביתי חופשי, בין השאר:
[url=http://www.holtgws.com/writingbyjohnhol.html]מאמרים של הולט[/url]
[url=http://issuu.com/patfarenga/docs]כל גיליונות העבר של עלון Growing Without Schooling שהולט הקים[/url]
אני ממליצה בחום!

שלום אנשים פשוטים,

ראיתי (מעט) מסגרות אנתרופוסופיות, התרשמתי כן מנוקשות בגישה. הטריד אותי שיש נטיה ואפילו הסבר ללמה לא מדברים עם ילד על רגשות, והדבר עורר אצלי סמני שאלה. כן התרשמתי מהאסטטיקה, מהעמלנות ומערך לעבודה. יכול להיות שהמפגש עם איש חינוך ספציפי זה או אחר, מעוררים חוויה והתרשמות אחרים בנוגע לאנתרופוסופיה.

אני דווקא חושבת שרוב האנשים שמכנחים בבית דוגלים ב-unschooling, מה שאומר שבעצם מאפשרים לילד ללמוד, כשזה מגיע ממנו. בניגוד לאנתרופוסופיה, לא עוצרים במכוון את התהליך הלימודי.

הייתי רוצה לכתוב פה מיספר הערות לדברים הכתובים וגם להוסיף ולתקן אותם בעתיד.בקשר לחינוך הביתי: הרבה מהדברים שמועלים פה הם נכונים או נכונים חלקית.אנשים כמונו רוצים שילדים ילמדו באופן משמעותי.כלאמר שזה ידבר אל ליבם.אבל נישאלות פה שאלות גדולות: האם הורה שמחליט ללמד בעצמו הוא מוכשר גם לעשות כן? לא כל אחד יכול,למרות שהוא יכול לנסות. ושאלה נוספת: האם רק בגלל האהבה הגדולה שלנו לילדינו אנחנו צריכים להיות חברים שלהם? פה אני חושב בפירוש שלא! הילד צריך להרגיש את אהבת הורה\ הוריו ללא תנאי. ויש לו אינטואיציה להרגיש זאת. אבל לא צריך לפחד מלתת לו להרגיש את הדבר הבא: בכל זאת אני מבוגר ממך , בעל ניסיון גדול ממך בחיים , ולכן אתה צריך לכבד זאת. אם זה לא ייעשה -לילד תהיה הרגשה של חופש ,אבל פרוע.הוא לעולם לא יבין גם את היחס הנכון "לדבר גדול ממני" כמו אלוהים,למשל.או כל דבר רוחני גדול שיש לכבד.
והשאלה הבאה שנישאלת: האם אין בתי ספר שעושים זאת טוב מאיתנו,לפעמים? אני מכוון לבתי הספר האנתרופוסופים שעושים,או שמנסים לעשות, את כל הדברים היפים שהוצגו בתגובות , אבל עם ייראת כבוד למורה ועם מיסגרת. אבל ,באמת , למי שמבין : המיסגרת אינה נוקשה. עובדה שהם מחכים עם דברים אינטלקטואלים הרבה שנים עד להתפתחות טבעית של האינטלקט בילד , ולא מאיצים את ההתפתחות הזאת באופן מלאכותי. ואני בטוח שיש הורים שקופצים עכשיו ואומרים :"אבל דוקא חשבתי להיפך: חשבתי שאם אעזור לילדי בשלב מוקדם ללמוד מתימטיקה,למשל,זה יהיה טוב ,זאת תהיה התפתחות טבעית שאני עוזר לה". קראתם את הספר של שטיינר: "התפתחות הילד לאור מדע הרוח,אנתרופוסופיה" ? זה רק סיפרון דקיק אבל מחכים ביותר.

אני נחשפתי לג'ון הולט דרך מאמר שידידה הביאה לי,לאחר שהייתה בכנס לחינוך דמוקרטי בברזיל,מאחר וחייתי באותה תקופה בברזיל,קניתי את ספרו "איך ילדים לומדים" בפורטוגזית ונהניתי מאוד לקרוא.אולי בגלל התרגום המצוין מאנגלית לפורטוגזית...הוא מאוד קריא וכל כך רלוונטי תמיד. אז ראיתי שלא ממש כתבו על הספר הספציפי הזה שלו, וחשבתי פשוט להציע למי שרוצה להשאיל אותו ממני(אולי האוכלוסיה הדרום אמריקאית הנרחבת שבארץ....) אפשר ליצור איתי קשר דרך המייל bianca.fleishman at gmail

עכשיו סיימתי ליקרוא את-"בלמידה מתמדת" וכמו שקורה לי לעיתים מזומנות,התחלתי ליבכות...(מין מחלה נפשית קלה...).זה מרגש אותי עד דמעות ליקרוא רעיונות שאצלי איכשהו יותר "תחושתיים" מאשר מובנים ,וכשאני מוצאת מישהו שלקח את התחושות האלה שלי והופך אותן למישפטים רהוטים -ביחוד בדברים שמיתקשרים לאופן שבו אני רואה ילדים,ומלווה את הגדילה והלמידה של ילדי-זה כל כך עוזר לי לא להרגיש מטורפת...באופן כללי כך אני מרגישה ביחס לאתר הזה...כשנולד בני הבכור לא היתעסקתי ביכלל בשאלות כמו -איפו הוא ישן,עד מתי הוא ינק,אם מתי וביכלל הוא ילך לגן או לבית ספר וכאלה.(אני זוכרת בברור שאני ובן זוגי היתעסקנו בדברים כמו-אם הוא יבוא אלינו בגיל 12 עם החלטה לעשות קעקוע -מה נעשה...כשבני נולד,בעצם כימעט ולא ראיתי או הכרתי תינוקות אחרים ביכלל...)אני לא יודעת איך ולמה,ניראה לנו מובן מאליו שהוא ישן איתנו,ינק כמה ומתי שבא לו,יהיה בבית עם אחותו ואיתי עד שלמי מאיתנו ימאס מיזה ואז ניראה מה הלאה...העינין הוא שכל הדברים האלה לא נעשו מתוך איזו אידאולוגיה-פשוט ככה הם קרו וקורים,אני לפחות ביכלל לא מרגישה מחוץ למיין סטרים(אני יודעת,כמובן, שרוב הילדים הולכים לגן ולא ישנים יחד עם הוריהם,אבל אני לא כל כך חוווה את זה כי המכרים שלנו מיתחלקים בערך חצי חצי...) בכל אופן,ליראות שעוד אנשים רואים כמה זה מעקב ומצמית להגיד לילד מה איך ומתי לעשות,ליקרוא שלעוד אנשים קשה להעלות על הדעת שאחרי שילד לומד לבד איך ללכת ולתקשר ולדבר ועוד מיליוני דברים פיתאום זה ניגמר ומגיעה איזו נקודה מיסתורית שבה לפתע -הם צריכים שילמדו אותם...טוב ,הישתפחתי קצת...בקיצור-תודה

[u]בשעה טובה יצא הספר [po]בלמידה מתמדת[/po] – תרגום של [po]Learning All The Time[/po].[/u]
התגובות להודעה זו הועברו לדף [po]בלמידה מתמדת[/po].

בשעה טובה יצא הספר [po]בלמידה מתמדת[/po] -- תרגום של [po]Learning All The Time[/po].

תירגמתי את הערך על [b]הולט[/b] מויקיפדיה האנגלית ל[url=http://he.wikipedia.org.]ויקיפדיה העברית[/url]
אתם מוזמנים להיכנס, לערוך, להרחיב וכל שאר הדברים שאתם יודעים לעשות כה טוב (לא בציניות!).

[url=http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%94%D7%9F_%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%98]ערך על ג'והן הולט[/url]

אני תלמיד כיתה י"א, לקראת בגרות במתמטיקה, מעוצבן על המערכת, על הלימוד הלא נכון, על היחס הלא נכון שלומדים לתלמידים, שכל התלמידים רואים, רובם מבינים, אבל אף אחד לא עושה שומדבר כדי לשנות את זה.
אני, בתור תלמיד, מנסה איך שאני יכול או מקווה לנסות לשנות את המצב של מערכת החינוך, ליצור קשב יותר טוב אצל המורים לרצונות של התלמידים, לצרכים שלהם, לשוני ביניהם ולעובדה שהם לא מכונות (רובם לפחות).
היום, במקרה קראתי כמה ציטוטים של ג'ון הולט באתר ציטטות, סתם כי חיפשתי ציטטות מתוך עניין ללמוד, ואמרתי לעצמי "בואנה הבנאדם צודק, בוא נחפש עליו עוד חומר".
הגעתי לפה, קראתי את רוב הדיון, ואני חייב לעמוד על כמה נקודות:
[list]
[*] לכל אחד מהמבוגרים יש מספר זכרונות נקודתיים מתקופת הלימודים שהותירו בהם צלקת שעליה הם כועסים. אתם לא צריכים לחפש כל-כך רחוק. תשאלו כל תלמיד תיכון ממוצע והוא יוכל להסביר לכם הכי טוב מה רע בצורת החינוך.
[/list]
הבעייה שלאותם תלמידים, אין כוח כדי לשנות את המערכת, וכשהם גדלים ואולי צוברים כוח, אז הלימודים נשארים מאחור, זוכרים בעיקר את הדברים טובים כי כיף לשכוח את הרעים ולא עושים כלום בנידון.
[list]
[*] אני, בתור תלמיד בתיכון נחשב (ליד"ה בירושלים), רואה כל יום איך הופכים אנשים למכונות ומזדעזע.
[/list]
אנשים חכמים, בעלי יכולת גבוהה, מנצלים את יכולתם כדי לשנן, כדי לזכור, ולא כדי להבין.
זאת הטעות הבסיסית של ביה"ס. במקום ללמוד איך לחשוב ולחקור הוא מלמד מה לחשוב.

אני מתכוון לקרוא את הספרים של הולט כדי שאי יוכל להיות שותף יותר פעיל בדיון הזה, ולהציג גם את הצד של מי שהוא תלמיד כיום.

אח. ידעתי שהשם הזה מוכר לי. כנראה שראיתי פה באתר את השם שלו. קניתי את הספר "כיצד נכשלים ילדים" בדוכן ספרים משומשים (5 שח). יכולה להשאיל למי שמחפש לקרוא בעברית.

בנוגע לתחושת האי-הבנה ששאלו עליה. נשמע שהולט מגזים קצת. אבל אני, בתור תלמידה טובה שהכל הלך לה בקלות גם מבלי לשבת ולחרוש בבית (בדיוק פגשתי חבר שיצאתי איתו בתיכון שהביע את פליאתו איך אני שבכלל לא למדתי בתיכון מסיימת עכשיו תואר שני), זוכרת קטעים/שעורים שבהם לא הבנתי מה רוצים ממני. לדוגמא:
[u]שעור מתמטיקה בחט"ב[/u] - לימדו איך לפתור בעיות מילוליות. ידעתי מצוין לפתור אותן, כמה חברה בסוף הכיתה היינו מתחרים מי מגיע ראשון לפתרון. אבל לא הצלחתי להבין איך אמורים לפתור את הבעיות הללו בשיטות שהמורה לימדה עם כל מיני טבלאות. אז במקרה זה היתה לי את השיטה שלי, אבל מה עם התלמידים שלא היתה להם שיטה?
[u]שעור אנגלית בכתה ד'[/u] - המורה שלימד אותנו אנגלית פשוט אמר משהו ושאל מי יודע איך לכתוב את זה. היו כמה בנים שידעו את האותיות והיו כותבים על הלוח את מה שאמר. אישית לא הבנתי איך אני אמורה לדעת איך לכתוב את זה ואיך אני אמורה ללמוד מזה משהו (ד"א להולט יש איזשהו תיאור שהוא ממליץ עליו ב-How Children Learn והוא ממש דומה לזה). אז במקרה זה כנראה שביקשתי שילמדו אותי, ואני זוכרת שסבתא שלי לימדה אותי את האותיות ואת הבסיס.
גם בכיתות מאוחרותיותר היו מלמדים כל מיני חוקים של עבר/הווה/עתיד ומעין נוסחאות איך ליצור אותם וזה היה נראה לי איזה סוד לא ברור איך אני אמורה לדעת איזה זמן לשים שם.
בתיכון היו לי מורים מעולים באנגלית ואז גם ממש התחלתי לקרוא ספרים (לא מותאמים לרמה, רגילים)ץ היום יש לי אנגלית מצוינת ואני קוראת חופשי ספרים באנגלית (של הולט בין היתר).

בעלי טוען היום שהפחד שיחשבו שאני לא חכמה מנע ממני, לדעתו, לפנות לילדים אחרים ולבקש מהם להסביר לי דברים שלא הבנתי. אבל כאמור, סה"כ היתה לי חוויה מהנה מאוד בביה"ס. אבל אני גם יודעת שאלו היו בי"ס מאוד לא טיפוסיים (בית ספר פרטי קיבוצי עד סוף ט' ואז בי"ס קיבוצי-אזורי פרטי שהיה פעם בי"ס פתוח).

באמתחתי עד כה קריאה של "How Children Fail" ושל [po]Learning All The Time[/po] ואני חושבת שהראשון יותר מאיר עיניים.
כפי שכתבתי מה שכל כך מצא חן בעיני בו היה יכולת ההתבוננות של הולט. לעומת זאת [po]Learning All The Time[/po] מתחלק לפרקים שהם יותר סיכומיים, מניפסטיים כאלה, שאין בהם כמעט hands on שזו נקודת החוזק בכתיבה שלו לדעתי, ולפרקים מעשיים שברובם הם מייגעים. היו נחמדים הפרקים על קריאה וכתיבה, אבל בדיונים הארוכים במתמטיקה ומוסיקה הרגשתי הרבה מוץ מעורב בתבן.

אני זוכרת שבתיכון, קלטתי את ענין ה"המורה מדבר עם 5 תלמידים".
מורה מצוין (עבורי) למתמטיקה, לימד בו"ז אותנו (קבוצה של 5-6) וכיתה ריאלית "רגילה" של 20-30 תלמידים.
כשדיברתי עם התלמידים ההם, אני חושבת שהם אמרו לי שהם לא אוהבים את המורה, ואף אחד לא מבין, והוא מדבר אולי עם 4-5 תלמידים. אצלינו זה היה אחרת. (5-6 תלמידים, המורה כותב על הלוח מה שאני אומרת לו לכתוב, ואח"כ מתקן את הטעויות שלי-שלו. אין לי ספק שאני [b]למדתי[/b]).

עוד על מצבי חוסר הבנה קיצוניים?
מורה (בי"ס יסודי, אני חושבת שבכתה ד) שהראתה בניות סרגל-מחוגה על הלוח. בזמנו, אבא שלי היה ימאי, אז הכרתי טוב את הרעיונות האלה (מתחבר למה שדני לסרי כתב בבאופן האחרון, על הכרה מבפנים של עיסוקים), ויצא לי לחלץ את המורה מהסיבוך של הסרגלים הגדולים האלה על הלוח. קשה לי להאמין שתלמידים רבים הצליחו ממש להבין את החומר הזה. /-:

עדי ויונת - הארתם את עיני, אני לחלוטין מכירה כל מה שדיברתם עליו.
כשהייתי בצבא נשבעתי לעצמי בכל רגע ורגע שאני לא אשכח כמה נורא זה ואכן אני לא שוכחת, אבל כשהייתי בבית ספר עוד לא ממש הבנתי בתוך איזה סיוט אני נמצאת. הביקורת שלי על ימי בבית הספר התחילה להתעצב שנים אחרי שסיימתי. התוצאה היא ש: א. פשוט שכחתי, ב. אני צריכה לכתוב מחדש את הנראטיב של ימי בית הספר ולתת פרשנות חדשה לכל אותן חוויות.

מורה מאוד ותיק בבית ספר תיכון "נחשב" (הכוונה בנחשב היא ש"טובי בנינו" יוצאים משם) אמר לי פעם שכשהוא מרצה בכיתה י"ב הוא יודע שהוא מדבר עם 3-4 אנשים מתוך 40. הוא טען שגילה שאין טעם לנסות לתקשר עם יותר, וכך הצליח להעביר את זמנו בנעימות.

עירית, כתבת: [u]מעניין אותי אם את אישית או מישהו שהכרת חוויתם פעם בבית הספר מצב שבו שום דבר ממה שלמד מורה בבית הספר לא מובן.[/u]

כן, החל מכתה ד'. (לפני זה לא היו לנו כמעט שיעורים פרונטליים)

אני יודעת כי הרבה פעמים היו שואלים אותי (או מבקשים להעתיק שיעורי בית), ככה שהייתי רואה מתי לא מבינים. אני חושבת שבכתה של כ-25 ילדים, היו כ-5 שהבינו בשיעור (לא אותם 5 בכל השיעורים). אני זוכרת אלפי פעמים בהם המורה שואלת את הכתה שאלה שאמורה להיות ברורה מאליה, וכמעט אף פעם לא עולות יותר מחמש ידיים להצביע, בדרך-כלל פחות.

ואני זוכרת מאוחר יותר, באוניברסיטה, את רוב הסטודנטים כותבים את דברים המרצים מלה במלה.
אני: "איך אתם מצליחים גם לכתוב וגם להבין?"
הם: "אנחנו עוברים על זה בבית ואז אנחנו מבינים."
אני: "לא יותר קל להפסיק לכתוב ולהבין בכתה?"
הם: "ממילא לא נבין בכתה."

אני זוכרת גם שבתיכון, המורות הטובות היותר נחשבו גם קשוחות מאוד. בדיעבד, אני מבינה מה הן עשו: הן דאגו לקבל משוב כל הזמן. בכל שיעור היה או בוחן, או עבודה שעשינו (כל אחד לבד) בשיעור עצמו. ככה אם מישהו לא הבין, הן היו רואות שהוא נתקע. אבל הן היו היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: רוב המורות לא דאגו לקבל משוב כזה, ורוב התלמידים לא הבינו בלי שהמורות ידעו את זה בזמן.

אני מציע מבט אחר על התופעה: במקצועות המדויקים במיוחד, בבתי הספר מלמדים בעיקר איך ליישם ידע מוכן, ופחות איך להבין את הנושא לעומק. מבחינת המורה, ההישג הנדרש מהתלמיד מוגדר במונחים של יכולת לענות על שאלות, ולא במונחים של יכולת להסביר.

למשל, כאשר לומדים את משפט פיתגורס, תלמיד "טוב" הוא זה שיכול אחר כך להשתמש במשפט כדי לחשב אורכים של קווים. הוא זה שיצליח במבחן, יקבל ציון גבוה, ולכן המורים וההורים יהיו מרוצים ממנו. ייתכן שהוא שכח, או בכלל לא הבין מלכתחילה, את ההסבר ל [u]נוסחה[/u] A [sup]2[/sup] + B [sup]2[/sup] = C [sup]2[/sup]. תלמיד אחר, שהבין את ההסבר, הוקסם ממנו, ואולי אפילו המשיך משם למקומות רחוקים יותר בגיאומטריה - עלול להיכשל במבחן מפני שאינו מבצע את ה"תרגיל" מספיק מהר, או שהוא טועה בחישוב ואינו בודק את עצמו. תלמיד כזה ייחשב כאילו לא הבין את החומר - למרות שהוא כנראה יכול ללמד את חבריו יותר טוב מהמורה.

הנאמר לעיל אולי נשמע מרגיז; אבל לדעתי, לרוב האנשים, כולל רוב המהנדסים, עובדי ההיי-טק ושאר העיסוקים ה"נחשבים", אכן מועילה יותר היכולת ליישם ידע קיים מאשר היכולת להבין דברים לעומק. מבחינה זו, מערכת החינוך מכינה את רוב העוברים בה לחיים האמיתיים. לרוע המזל, דווקא ל [b]מורים[/b] חשובה מאוד היכולת להבין דברים לעומק, ולצערי נראה שזו לא תכונה נפוצה אצלם בימים אלה. וזה מזכיר לי את החתימה של יונת :-)

אני אוסיף ואחדד כעת שקראתי את מה שבשמת כתבה - גם אני מכירה את הרצון לרצות את המורים, כאמור לא באופן אישי, אבל מהסביבה. אני לא מכירה את חוסר ההבנה הטוטאלי.
ודרך אגב, בשמת, הולט מתאר שם מקרים שבהם הוא נוקט בכיתתו דרך של הכוונת התלמידים לחקירה עצמאית של מספרים וזה פשוט לא עובד בגלל שזה קורה במסגרת בית ספר. כלומר במסגרת שבה מראש ובאופן אינהרנטי קיימות האסטרטגיות המקלקלות.

התכוונתי נתק מבחינה זו שלמורים אין שמץ של מושג מה תלמידיהם מבינים ומה לא.
אני יכולה להבין איך קשר מהסוג שאת מתארת יכול לפגוע בלמידה. אני גם זוכרת שבאמת היו תלמידים (גם באוניברסיטה) שפחדו מהמורים, פחדו להגיד שהם לא יודעים או שלא עשו שיעורים ועשו מאמצים להסוות כאלה אירועים - שלא "יעלו" עליהם".
אני באמת מעולם לא חוויתי את התחושות הללו ולא הבנתי ממה הילדים (אנשים) האלה פוחדים. אבל מעולם לא חשבתי שזה עשה אותי לתלמידה טובה יותר כי גם בין ה"לחוצים" היו תלמידים טובים ביותר.
אבל יונת, מעניין אותי אם את אישית או מישהו שהכרת חוויתם פעם בבית הספר מצב שבו שום דבר ממה שלמד מורה בבית הספר לא מובן. ג'והן הולט נותן תיאורים קיצוניים של מצבים כאלו וטוען שהילדים שמבינים [b]משהו[/b] הם יוצאי הדופן.

אה, ואני גם הייתי תמיד טובה בלרצות את המורים. באינסטינקט.
הבת שלי בדיוק כמוני.
בגלל זה אני ממש לא מוכנה לשלוח אותה לבית הספר.

מעניין. אני מאוד אהבתי מתמטיקה. לא הייתי כישרון גדול (כן, קיבלתי 10 בבגרות במתמטיקה מורחבת, אבל זה על חומר שלימדו אותי. כישרון גדול במתמטיקה פירושו בעיני - ללמוד לבד את החומר שעוד לא הגענו אליו, וגם להבין אותו... כזאת לא הייתי מעולם, בתחום הזה). אבל תמיד ידעתי מצויין את מה שלימדו, ואהבתי - ממש אהבתי - גיאומטריה, וגם בעיות בטריגו. זה מין ריפוי בעיסוק כזה, מין כיף כזה, קשה להסביר.
בזכות ג'ון הולט אני עוזרת לבתי ללמד את עצמה חשבון בדרך הנכונה. כלומר - נותנת לה לחוות את המספרים באופן מוחשי, ושתלמד את עצמה. היא מציבה לעצמה שאלות, ומתעסקת בלענות עליהן ובלחקור את המספרים. כמו שהוא מתאר, זה בא בגלים. פתאום יש התעסקות. אחר כך כמה זמן שקט, עברה לכתוב סיפורים, ללמד את עצמה אותיות כתב, ללמד את עצמה לקרוא בלי ניקוד, או לגזור דמויות תלת מימדיות לעשות תיאטרון בובות.
עכשיו מתקרבים לכתה א', אז כל מיני קרובים "שוחרי טוב" בעיני עצמם מתחילים "לבחון אותה". אני התחלתי להסביר בעדינות, שאני לא שואלת אותה שאלות בחשבון, אלא נותנת לה לגלות את החשבון בעצמה, לחקור את המספרים. אמרתי שאני מפחדת שהיא תלמד תשובות בעל פה כמו תוכי, ושמאוד חשוב לי שהיא תבדוק בעצמה ותגיע למסקנות בעצמה. בינתיים התגובות טובות.

עירית, אני זוכרת בבירור איך כל הילדים רצו אהבה מהמורים. כמובן שאז לא חשבנו על זה כ"אהבה", אלא שישימו לב אלינו, יגידו לנו שמה שעשינו או אמרנו הוא טוב, שלא יגידו שטעינו, שלא ישימו לב כשאנחנו לא יודעים. אני זוכרת חלק מהטקטיקות להמנע ממבוכה/השפלה. ואני זוכרת מתי ויתרתי סוף-סוף על המשחק הזה.

הולט לא מדבר על "נתק" בין המורים לתלמידים, אלא להפך: הוא אומר שדווקא הקשר שיש ביניהם גורם לפגיעה בלמידה. הוא אומר בפירוש שהתלמידים ש [b]לא[/b] ניסו ליצור קשר טוב עם המורים, אלה שלא היה אכפת להם, הם אלו שהצליחו ללמוד טוב יותר.

אני מבינה מה את אומרת, למרות שאני די משוללת היכולת לנחש מה המורה רוצה לשמוע והעדר היכולת הזו באמת תמיד היה בעוכרי בבית הספר.
אני רק רוצה לציין שכל (או כמעט כל? לא זוכרת) הדוגמאות של הולט מדברות על שיעורי מתמטיקה.

אני הייתי תלמידה מצוינת. קל לי מאוד לפענח את הקוד של "מה המורה רוצה לשמוע" ולתת לה את זה. העיבוד של החומר האקדמי אצלי נעשה בצורה שטחית לחלוטין - איך לדלות את העיקר ואיך לשנן אותו. נפטרתי מחלק מזה באוניברסיטה, כשלמדתי באמת רק מה שעניין אותי. אבל עד היום קשה לי להתעמק בדברים וקל לי מאוד למצוא את התשובה הקלה. למזלה או לרוע מזלה, אני די בטוחה שהורשתי את היכולת הזו גם לבכורה. מסיבה זו אני מנסה מאוד לעודד אצלה את ההתעמקות במה שמעניין אותה.
אני משערת שזה קשור גם לחוסר ההצטיינות שלי במתמטיקה. שם אי אפשר לחפף בצורה כזו. כל המבחנים הפסיכומטריים שעברתי אי פעם הצביעו אצלי על יכולת אנליטית גבוהה, אבל מעולם לא למדתי לישם אותה, ועד היום אני מעדיפה לעקור שן מאשר להתעסק במתמטיקה ובענפים ריאליים אחרים.

קראתי לפני כמה שבועות את "איך ילדים נכשלים". התרשמתי מאוד מהולט עצמו, מיכולת ההתבוננות שלו. הבנתי שבספר הזה הייתי עדה לתחילת התהליך שעבר עליו משלב היותו חלק מהממסד ועד להמלצה על חינוך ביתי חופשי.
רציתי לשאול את מי שקרא את הספר לגבי החוויה של בית הספר מבחינה [b]אקדמית[/b] - הדברים שהוא מדבר עליהם, הנתק המוחלט בין המורים לתלמידים, האסטרטגיות של הילדים שמכוונות לרצות את המורים ושמסתירות מאחריהן חוסר הבנה מוחלט של חומר הלימוד - האם אתם זוכרים חוויה כזו מימיכם בבית הספר?
אני פשוט לא חוויתי את זה. האם זה ייחודי לתלמידים הפחות טובים? אולי לבתי ספר מסויימים? איך אפשר להסביר את העובדה שהוא מצא ש[b]אף[/b] תלמיד בכיתות שהוא תצפת עליהן, כולל התלמידים שנחשבו כטובים, לא הבין מאומה?
אני דווקא מאמינה לכל מילה שהוא כתב וכאמור מאוד התרשמתי מהרגישות שלו, אבל לא התחברתי לחוויה.

אגב, בזמנו תרגמתי קטע קצר מהמאמר הזה (שהוא גם הפרק הראשון בספר "Teach Your Own" Amazon:0385290071):

[u]אפשר לסכם בקצרה מה אנשים צריכים על מנת ללמד את ילדיהם. קודם כל, הם צריכים לחבב אותם, להנות מחברתם, נוכחותם, מרצם, תמימותם ותשוקתם. הם צריכים להנות מדיבורם ושאלותיהם, ולהנות באותה מידה מהניסיון לענות על השאלות האלה. הם צריכים לחשוב על ילדיהם כחברים, אפילו חברים קרובים, צריכים להרגיש מאושרים יותר כשהם קרובים ולהתגעגע אליהם כשהם רחוקים. הם צריכים לבטוח בהם כבני אדם, לכבד את אצילותם השברירית, לנהוג בהם באדיבות, לקחת אותם ברצינות. הם צריכים להרגיש בליבם חלק מהפליאה של ילדיהם, הסקרנות, וההתלהבות מהעולם. והם צריכים מספיק בטחון עצמי, ספקנות במומחים, ונכונות להיות שונים מרוב האנשים, כדי לקחת על עצמם את האחריות ללמידה של ילדיהם. אבל בזה מתמצה כל מה שהורים צריכים. אולי רק למיעוט קטן יש את כל התכונות האלה. ודאי שחלק התברכו בהן יותר מאשר אחרים. רבים יסגלו אותן לעצמם כשילמדו להכיר את ילדיהם טוב יותר; רוב ההורים המחנכים את ילדיהם בבית אומרים שהם למדו לחבב אותם יותר, לא פחות. בכל מקרה, אין אלה תכונות שאפשר ללמד או ללמוד בבית-ספר, או למדוד במבחן, או לאשר בתעודה.[/u]

מענין לענין באותו ענין
בימים אלה נסגר העתון של gws
עקב בעיות כלכליות קשות
ומצוי הירושה שקבלו מגון הולט בעצמו
הקרן עוד תפעל, רק העתון לא יצא
מי שרוצה יכול להזמין גליונות קודמים או ספרים שלו וכו...

אני קוראת את learning all the time ונהנית מאוד.
כל כך פשוט וכל כך נכון
וכל כך קל להרוס למידה אינטואיטיבית של ילדים!

לי היה פרוייקט לתרגם מאמר בשם "17 [po]שאלות נפוצות בחינוך ביתי[/po]"
פניתי לקרן של גון הולט שהיו נחמדים להפליא ולא הביעו כל התנגדות להפצה. להפך, כל מה שהם דרשו בתמורה זה שיוזכרו פרטיה של האגודה כדי שיוכלו למצוא אותם במקרה של ענין נוסף
[url=http://www.naturalchild.org/[po]common]Common Objections to Homeschooling[/url] objections[/po]/index.html By John Holt

מכל ספריו, הטוב והרלוונטי ביותר להורים הוא לדעתי האחרון: [po]בלמידה מתמדת[/po] (Learning All The Time). מאוד מומלץ.

אבי הרעיון של [po]חינוך ביתי חופשי[/po].
[list]
[*] [url=http://ootips.org/horut/holt-intro.html]סקירה של עבודתו[/url]
[*] [url=http://www.amazon.com/exec/obidos/redirect?tag=ootips&path=tg/listmania/list-browse/-/2A92CUBCV6XIN]ספרים שהוא כתב[/url] (באנגלית)
[*] ספרים שלו בעברית: [po]בלמידה מתמדת[/po], כיצד נכשלים ילדים, כיצד לומדים ילדים.
[/list]