על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 05 ינואר 2006, 17:14
יש לי חברה שחוותה דברים דומים מאוד. הדרך שלה להתמודד ולהתחיל לפתור את הבעיה היתה קודם כל לדבר עליה, לא להתבייש בה - ובאמת מרגע שדיברה, אף אחד מסביבה לא חשב שזה נושא שיש להתבייש בו. היא לא רק דיברה, ליתר דיוק היא כתבה על זה הצגה שלמה וגם שיחקה והופיעה בה במשך כמה שנים, מול אולמות מלאים (היא שחקנית). כלומר, כל העולם יודע על הבעיה שלה
רק אז הצליחה להתחיל להתמודד איתה באמת.
אז קודם כל - כל הכבוד לך על האומץ, על כך שאת מספרת את זה פה, לקוראים באתר. ואת צודקת שאי אפשר להסתיר דברים כאלה לאורך זמן, ושהשקר פועל לרעתנו בסופו של דבר.
שנית, נכון תמיד קשה יותר להתחיל לספר לאנשים שקרובים אלינו - אבל ממילא את אומרת שאחותך יודעת שאת מקיאה. האם יש דרך שתוכלי לדבר איתה על הנושא?
אם לא, אולי תוכלי לדבר עם קרובת משפחה מבוגרת יותר? חשוב שזו תהיה מישהי שיכולה לתמוך בך. שלא תלעג ושלא תכעס. האם את יכולה לחשוב על מישהי כזו במשפחה, או לחלופין אמא של חברה?
את אומרת שאת לא רוצה שההורים שלך יידעו. לפי ההרגשה שלי, הם דווקא לא יכעסו (אולי רק בהתחלה, לזמן קצר) אלא אולי אפילו קצת "ישמחו" לדעת. מן הסתם הם מרגישים ש"משהו לא בסדר", שאת מסתירה משהו, מצוברחת או מסתגרת, והם לא יודעים למה. אולי עברו להם בראש כל מיני רעיונות מה הבעיה, כל מיני דברים איומים פי אלף, דברים שלא נכונים בעצם - בגלל זה אני אומרת שיכול להיות שהם ירגישו הקלה אחרי שתספרי. יבינו פתאום דברים "לאחור". אולי תתחילי מלספר רק לאמא, אולי יעזור לך שאחותך תספר לה קודם, אולי תכתבי לה מכתב (אולי תדפיסי את מה שכתבת פה!). אני מקווה מאוד שאחרי הגילוי תרגישי תחושת שחרור, ואז אמא שלך תוכל להתייצב לצידך במקום לחשוד כל הזמן ולנחש ניחושים לגבייך, ואז תוכלו לחשוב יחד מה לעשות.
מה הלאה? לטפל-לטפל-לטפל. הצעד השני של אותה חברה שלי היה לפנות לטיפול מקצועי - ללכת לפסיכולוג. זה נשמע מפחיד, אבל היא אומרת שסייע לה מאוד ללכת לפגישות והיא ראתה בזה ייעוץ - איך להחזיר לעצמה את השליטה בחייה. איך לא להיות קורבן של הבולימיה. עד כמה ששמעתי ממנה לאחרונה, היא נמצאת היום בשלב שונה לגמרי בחייה, ומאושרת מאוד. זה לא קורה בן יום, אצלה זה קרה אחרי שנים של טיפולים ועבודה עצמית, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. ושוב כל הכבוד לך שאת עולה על הבעיה שלך, מודה בה ומוכנה להתמודד איתה, בגיל כה צעיר. אם תרצי לפנות לפסיכולוג, אפשר אולי למצוא מישהו מתאים דרך קופת חולים או דרך יועצת בית הספר.
שיהיה לך בהצלחה. @}
(())
יש לי חברה שחוותה דברים דומים מאוד. הדרך שלה להתמודד ולהתחיל לפתור את הבעיה היתה קודם כל לדבר עליה, לא להתבייש בה - ובאמת מרגע שדיברה, אף אחד מסביבה לא חשב שזה נושא שיש להתבייש בו. היא לא רק דיברה, ליתר דיוק היא כתבה על זה הצגה שלמה וגם שיחקה והופיעה בה במשך כמה שנים, מול אולמות מלאים (היא שחקנית). כלומר, כל העולם יודע על הבעיה שלה :-) רק אז הצליחה להתחיל להתמודד איתה באמת.
אז קודם כל - כל הכבוד לך על האומץ, על כך שאת מספרת את זה פה, לקוראים באתר. ואת צודקת שאי אפשר להסתיר דברים כאלה לאורך זמן, ושהשקר פועל לרעתנו בסופו של דבר.
שנית, נכון תמיד קשה יותר להתחיל לספר לאנשים שקרובים אלינו - אבל ממילא את אומרת שאחותך יודעת שאת מקיאה. האם יש דרך שתוכלי לדבר איתה על הנושא?
אם לא, אולי תוכלי לדבר עם קרובת משפחה מבוגרת יותר? חשוב שזו תהיה מישהי שיכולה לתמוך בך. שלא תלעג ושלא תכעס. האם את יכולה לחשוב על מישהי כזו במשפחה, או לחלופין אמא של חברה?
את אומרת שאת לא רוצה שההורים שלך יידעו. לפי ההרגשה שלי, הם דווקא לא יכעסו (אולי רק בהתחלה, לזמן קצר) אלא אולי אפילו קצת "ישמחו" לדעת. מן הסתם הם מרגישים ש"משהו לא בסדר", שאת מסתירה משהו, מצוברחת או מסתגרת, והם לא יודעים למה. אולי עברו להם בראש כל מיני רעיונות מה הבעיה, כל מיני דברים איומים פי אלף, דברים שלא נכונים בעצם - בגלל זה אני אומרת שיכול להיות שהם ירגישו הקלה אחרי שתספרי. יבינו פתאום דברים "לאחור". אולי תתחילי מלספר רק לאמא, אולי יעזור לך שאחותך תספר לה קודם, אולי תכתבי לה מכתב (אולי תדפיסי את מה שכתבת פה!). אני מקווה מאוד שאחרי הגילוי תרגישי תחושת שחרור, ואז אמא שלך תוכל להתייצב לצידך במקום לחשוד כל הזמן ולנחש ניחושים לגבייך, ואז תוכלו לחשוב יחד מה לעשות.
מה הלאה? לטפל-לטפל-לטפל. הצעד השני של אותה חברה שלי היה לפנות לטיפול מקצועי - ללכת לפסיכולוג. זה נשמע מפחיד, אבל היא אומרת שסייע לה מאוד ללכת לפגישות והיא ראתה בזה ייעוץ - איך להחזיר לעצמה את השליטה בחייה. איך לא להיות קורבן של הבולימיה. עד כמה ששמעתי ממנה לאחרונה, היא נמצאת היום בשלב שונה לגמרי בחייה, ומאושרת מאוד. זה לא קורה בן יום, אצלה זה קרה אחרי שנים של טיפולים ועבודה עצמית, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. ושוב כל הכבוד לך שאת עולה על הבעיה שלך, מודה בה ומוכנה להתמודד איתה, בגיל כה צעיר. אם תרצי לפנות לפסיכולוג, אפשר אולי למצוא מישהו מתאים דרך קופת חולים או דרך יועצת בית הספר.
שיהיה לך בהצלחה. @}