על ידי מייק* » 12 ינואר 2003, 09:53
למה להתחיל בהתנצלויות?
ככה.
- אני רואה שהדף הזה רדום כבר יותר משנה, ואילו אני גיליתי אותו רק היום. אז אולי איש לא יראה אותו עכשיו.
- אינני בטוח שמה שאני עומד לומר שייך לעניינו של דף זה. אולי ראוי להעביר אותו לדף נפרד?
ובכן: למקרא הדף, ובעקבות ספר שקראתי השבוע, אני רוצה לספר על הנושא "האמת ההיסטורית במקרא".
יש גישות שונות לנושא, ושתי הגישות הקיצוניות הן:
א. כל מה שכתוב בספרי-הקודש הוא אמת היסטורית בלתי מעורערת.
ב. כל מה שכתוב במקרא ולא אושר לפי מקורות אחרים לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
כמובן שבין שתי גישות קיצוניות אלה יש כל גוני-הביניים.
המחלוקות בנושא רוחשות בין החוקרים מזה מאה וחמישים שנה. ספר אופייני בנושא זה הוא ספרו של ורנר קלר, שיצא בעברית תחת השם "התנך כהיסטוריה", אבל שמו המקורי הרבה יותר אינדיקטיבי: "והתנך בכל זאת צודק". בכל זאת. והוא מנסה להוכיח למשל, בין היתר, כי קריעת ים סוף היא מאורע אפשרי, וכך עשר המכות, מתן תורה, המן שירד במדבר ועוד. בעשרות השנים האחרונות מתפתחת, בעיקר בין מדענים אירופיים, אסכולה הדוגלת בספקנות רבה יותר ויותר לגבי האמת העובדתית בסיפור המקראי לגבי תולדות עם ישראל לפני המאה השביעית לפני ספירת הנוצרים. זאת אומרת: מה שמסופר על חורבן שומרון ואחריו, ובמיוחד על ממלכת יהודה בימי יאשיהו - הם מוכנים לקבל, אם כי גם זה מוגש בתנ"ך לדעתם בצורה מוטה, מגמתית. חלק ממה שמסופר על ממלכת ישראל במאה התשיעית לפני ספירת הנוצרים, בימי המלך עומרי ובנו אחאב - אושר על-ידי מקורות חיצוניים וגם הוא יכול להתקבל, אמנם בחשדנות. אבל כל מה שקדם לכך - אינו מתקבל. לא הממלכה הגדולה של שאול, דוד ושלמה, לא השופטים, לא מהלך כיבוש הארץ בידי בני ישראל כפי שהוא מוגש במקרא, לא מוצא עם ישראל ושלבי התגבשותו, ובודאי לא הנדודים במדבר. וגם לא מהלך הארועים של אבות האומה - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה ורחל.
לפני כעשר שנים הצטרפו כמה מטובי הארכיאולוגים הישראלים לחבריהם באירופה. בעקבות תסכולם, משנכשלו בנסיונותים הכנים לאשש את סיפורי יהושע, השופטים, שאול, דוד ושלמה - עברו לקיצוניות ההפוכה. עתה הם טוענים כי המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל, בתוספת מסקנות מתוך חומר כתוב מאותן תקופות מן הארצות השכנות (החומר הכתוב מן הארץ מתקופות אלה דל ביותר) - מחייב להגיע למסקנה כי אין לתנ"ך ערך רב כמקור היסטורי לתקופות שלפני ימי עומרי ואחאב, אולי גם לא לתקופות הבאות.
נושאי דגלה של דעה זו בישראל הם בעיקר החוקרים ישראל פינקלשטיין, זאב הרצוג ונדב נאמן.הדברים הגיעו לקהל הרחב במאמר מבריק ומשכנע של פרופ' זאב הרצוג שהתפרסם ב"הארץ" ב-29 באוקטובר 1999, תחת הכותרת "התנך - אין ממצאים בשטח". העורך הצמיד למאמר בין היתר כותרת-משנה צעקנית "תקופת המקרא לא הייתה" - דבר שלא נאמר כלל בצורה זו בגוף המאמר, אך משכה אל המאמר הרבה תשומת-לב ציבורית והרבה אש.
בין הארכיאולוגים שקמו להגן על המקרא כמקור בעל-ערך לתקופת ההתנחלות והממלכה המאוחדת (שאול, דוד, שלמה) בולטים אמנון בן-תור, אדם זרטל ועמיחי מזר.
חשוב לציין, כי שני הצדדים יודעים להציג טיעונים תקפים ומשכנעים, ומי שמצפה להכרעה חד-משמעית לכיוון זה או אחר יצטרך לחכות עוד עשרות שנים.
העניין הציבורי התבטא בין היתר בהרצאות, דיונים וסימפוזיונים ציבוריים שנערכו בנושא.
אני ממליץ בכל לב לקרוא ספר מרתק ושוה-לכל-נפש בשם "הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא". זהו קובץ הכולל תמצית של מאמרים והרצאות שנישאו בנושא זה בסימפוזיונים השונים שנערכו בשנים האחרונות . ערכו אותו ההיסטוריון הפרופסור ישראל לי לוין והארכיאולוג הפרופסור עמיחי מזר, והוא יצא לאור על-ידי יד יצחק בן-צבי ומרכז דינור.
למה להתחיל בהתנצלויות?
ככה.
[list=1]
[*] אני רואה שהדף הזה רדום כבר יותר משנה, ואילו אני גיליתי אותו רק היום. אז אולי איש לא יראה אותו עכשיו.
[*] אינני בטוח שמה שאני עומד לומר שייך לעניינו של דף זה. אולי ראוי להעביר אותו לדף נפרד?
[/list]
ובכן: למקרא הדף, ובעקבות ספר שקראתי השבוע, אני רוצה לספר על הנושא "האמת ההיסטורית במקרא".
יש גישות שונות לנושא, ושתי הגישות הקיצוניות הן:
א. כל מה שכתוב בספרי-הקודש הוא אמת היסטורית בלתי מעורערת.
ב. כל מה שכתוב במקרא ולא אושר לפי מקורות אחרים לא היה ולא נברא, אלא משל היה.
כמובן שבין שתי גישות קיצוניות אלה יש כל גוני-הביניים.
המחלוקות בנושא רוחשות בין החוקרים מזה מאה וחמישים שנה. ספר אופייני בנושא זה הוא ספרו של ורנר קלר, שיצא בעברית תחת השם "התנך כהיסטוריה", אבל שמו המקורי הרבה יותר אינדיקטיבי: "והתנך בכל זאת צודק". בכל זאת. והוא מנסה להוכיח למשל, בין היתר, כי קריעת ים סוף היא מאורע אפשרי, וכך עשר המכות, מתן תורה, המן שירד במדבר ועוד. בעשרות השנים האחרונות מתפתחת, בעיקר בין מדענים אירופיים, אסכולה הדוגלת בספקנות רבה יותר ויותר לגבי האמת העובדתית בסיפור המקראי לגבי תולדות עם ישראל לפני המאה השביעית לפני ספירת הנוצרים. זאת אומרת: מה שמסופר על חורבן שומרון ואחריו, ובמיוחד על ממלכת יהודה בימי יאשיהו - הם מוכנים לקבל, אם כי גם זה מוגש בתנ"ך לדעתם בצורה מוטה, מגמתית. חלק ממה שמסופר על ממלכת ישראל במאה התשיעית לפני ספירת הנוצרים, בימי המלך עומרי ובנו אחאב - אושר על-ידי מקורות חיצוניים וגם הוא יכול להתקבל, אמנם בחשדנות. אבל כל מה שקדם לכך - אינו מתקבל. לא הממלכה הגדולה של שאול, דוד ושלמה, לא השופטים, לא מהלך כיבוש הארץ בידי בני ישראל כפי שהוא מוגש במקרא, לא מוצא עם ישראל ושלבי התגבשותו, ובודאי לא הנדודים במדבר. וגם לא מהלך הארועים של אבות האומה - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה ורחל.
לפני כעשר שנים הצטרפו כמה מטובי הארכיאולוגים הישראלים לחבריהם באירופה. בעקבות תסכולם, משנכשלו בנסיונותים הכנים לאשש את סיפורי יהושע, השופטים, שאול, דוד ושלמה - עברו לקיצוניות ההפוכה. עתה הם טוענים כי המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל, בתוספת מסקנות מתוך חומר כתוב מאותן תקופות מן הארצות השכנות (החומר הכתוב מן הארץ מתקופות אלה דל ביותר) - מחייב להגיע למסקנה כי אין לתנ"ך ערך רב כמקור היסטורי לתקופות שלפני ימי עומרי ואחאב, אולי גם לא לתקופות הבאות.
נושאי דגלה של דעה זו בישראל הם בעיקר החוקרים ישראל פינקלשטיין, זאב הרצוג ונדב נאמן.הדברים הגיעו לקהל הרחב במאמר מבריק ומשכנע של פרופ' זאב הרצוג שהתפרסם ב"הארץ" ב-29 באוקטובר 1999, תחת הכותרת "התנך - אין ממצאים בשטח". העורך הצמיד למאמר בין היתר כותרת-משנה צעקנית "תקופת המקרא לא הייתה" - דבר שלא נאמר כלל בצורה זו בגוף המאמר, אך משכה אל המאמר הרבה תשומת-לב ציבורית והרבה אש.
בין הארכיאולוגים שקמו להגן על המקרא כמקור בעל-ערך לתקופת ההתנחלות והממלכה המאוחדת (שאול, דוד, שלמה) בולטים אמנון בן-תור, אדם זרטל ועמיחי מזר.
חשוב לציין, כי שני הצדדים יודעים להציג טיעונים תקפים ומשכנעים, ומי שמצפה להכרעה חד-משמעית לכיוון זה או אחר יצטרך לחכות עוד עשרות שנים.
העניין הציבורי התבטא בין היתר בהרצאות, דיונים וסימפוזיונים ציבוריים שנערכו בנושא.
אני ממליץ בכל לב לקרוא ספר מרתק ושוה-לכל-נפש בשם "הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא". זהו קובץ הכולל תמצית של מאמרים והרצאות שנישאו בנושא זה בסימפוזיונים השונים שנערכו בשנים האחרונות . ערכו אותו ההיסטוריון הפרופסור ישראל לי לוין והארכיאולוג הפרופסור עמיחי מזר, והוא יצא לאור על-ידי יד יצחק בן-צבי ומרכז דינור.