איזה מורים מעולים הילדים האלה אה?! ציינת כבר בהתחלה שאתה מזהה את הבעת הפנים הזאת גם אצלך באופנים שונים.אם תשים לב יותר לעומק,תוכל אולי ללמוד מתי אתה עושה מן פרצופים כאלה ומה מסתתר מאחוריהם ואז תוכל אולי להבין את בינך טוב יותר...ניראה לי ששם טמון המפתח להבנה ולהיתחברות משום שמה שאני שומעת ממך בעצם זה: אני לא מצליח להיתחבר ולקלוט את בני באותו הזמן, הוא כאילו מרוחק ושומר סוד ואני לא יודע מה באמת קורה לו בתוכו...אז נכון שצריך לקבל את זה שהילדים מפתחים לאט לאט עולם פנימי שגם לנו אין תמיד דריסה בתוכו אבל אולי שווה קצת יותר לנסות להיתחבר אליו מבפנים,אל עולמו(ויש המון דרכים) כדי שירגיש פתוח לביטוי אמיתי ולא ירגיש צורך להסתיר. אולי לשאול אותו לשלומו לאחר "קטע" כזה,או לשבת לצייר יחד ולראות מה יוצא,אני קולעת? מנסה לעזור קצת אבל השעה מאוחרת וכוס של יין אדום ששתיתי מערפלת מעט את מחשבתי...בכל מקרה ניראה לי שהוא מבקש ממך להיתעמק בשאלה,וזוהי המטרה המרכזית,לשאול,לא להיות בטוח,להישאר ערני ופקוח אליו ואל נפשו, ולראות אותו.
שבת שלום והרבה אהבה ובעיקר היזדהות והערכה על החיפוש ועל תשומת הלב הכנה|L|

תודה

עודד, הזכרת לי איך לא מזמן נסעתי עם שתי בנותיי במכונית והתינוקת התחילה לבכות. אמרתי לבכורה (3) "אולי תנסי להרגיע אותה?". פתאום השתרר שקט. הסתכלתי במראה וראיתי אותה מחייכת לתינוקת מאוזן לאוזן, את החיוך הכי מאולץ שראיתי בחיים... זה היה נוגע ללב וקורע מצחוק בו זמנית.
נראה לי, אם כן, שילדים לומדים לחייך "חיוך יזום" ולא ספונטני כחלק טבעי מתהליך הלמידה החברתית שלהם, כאמצעי להעברה מוּדעת של מסרים. גם לי קצת צובט בלב לראות את התהליך הזה אצל בתי, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שיש לו גם פנים חיוביות.
אני מצטרפת למי שהציע לך להרפות מהחיוך ולא לייחס לו משמעות רבה מדי, ובמקביל - להמשיך ליצור עבור הבן שלך סביבה שמאפשרת לו להרגיש את הרגשות שלו, לתת להם שמות, לבטא אותם ולדבר עליהם מדי פעם (נראה לי שאתה מצוין בזה).

ברונית,
וחווה הזרה
מה זה?

אחר כך חשבתי שאולי החיוך הזה הוא ג'סטה שהילד קלט איפשהו
כן, בהחלט יכול להיות. במובן מסויים את צודקת, זה יכול להיות פשוט משעשע.

אורנה,
אפשר לקבל את זה כפשוטו. כמו שהוא. זה משחרר.
תודה! אני שמח שאת מזכירה לי את זה כל פעם מחדש. זה באמת עוזר ומשחרר.

עודד, התיאורים המצחיקים/מוטרדים שלך העלו לי דימוי של צייר (אתה) שמנסה לתפוס את הבבואה של עצמו בשביל פורטרט עצמי, וחווה הזרה.

אחר כך חשבתי שאולי החיוך הזה הוא ג'סטה שהילד קלט איפשהו, אולי הוא ראה גארפילד?

הבן שלי גם מודד מימרות והבעות, שלפעמים הוא מתהלך איתן ימים שלמים.

תמשיך לעדכן, זה ממש סיינפלדי

עודד,

אולי אני לא צריך להבין בכלל. אבל ככה אני... זה נראה לי בעל משמעות ולכן אני מנסה להבין את זה.

זאת נראית לי שאלה רלבנטית. כי היא נוגעת בך וקשורה אליך. השאלה על החיוך של בנך קשורה אליו. למה הוא עושה את זה? אף פעם לא נוכל לדעת בוודאות.
מה כן?
אפשר לקבל את זה כפשוטו. כמו שהוא. זה משחרר. אותך, את בנך. זה מפנה מקום לסוג אחר של תקשורת בינכם שיותר מתאימה לך.

אבל מה זה עושה לך, מה זה מעלה אצלך, איפה זה נוגע בך, אלו שאלות שתוכל למצוא להן תשובות שיובילו אותך הלאה, אל עצמך באופן מדויק יותר.

אולי אני לא צריך להבין בכלל
למרות מה שנהוג לחשוב - הבנה לא בהכרח מקדמת אותנו להרגשה טובה יותר. אז הבנו שככה וככה קרה כי ככה וככה. ומה הלאה? לאן ההבנה מקדמת אותנו?

אולי אני לא צריך להבין בכלל
זאת נראית לי נקודת מוצא טובה לחיים!

אכן -- הוא מחייך לא כי שמח, אלא כסוג של תקשורת, משהו שמכוון אליך. הוא מתבגר.

עודד, מה העיניים אומרות בזמן החיוך הזה?
זו שאלה מצויינת. עד כמה שאני זוכר עכשיו, העיניים לא מחייכות. אולי אפילו מביעות איזה חשש, בקשת אישור. אבל אני צריך לבדוק את זה בפעם הבאה שזה יקרה. תודה.

אולי זה לא חיוך מאולץ, אלא חיוך מכוון
אם הוא מכוון אז הוא מאולץ, לפחות במידה מסויימת. כך אני רואה את זה. חיוך אמיתי בא ממקום של שמחה, לא של כוונה.
בכל אופן, נניח שנקרא לזה מכוון, אני עדיין לא מבין למה הוא מכוון.
אולי אני לא צריך להבין בכלל. אבל ככה אני... זה נראה לי בעל משמעות ולכן אני מנסה להבין את זה.

אולי זה לא חיוך מאולץ, אלא חיוך מכוון.

האם את חושבת שיכול להיות שההבחנה הזו היא רק שלי? יכול להיות שהוא לומד את קסמו של חיוך ואת התגובות הנעימות שהוא מביא איתו, ומתחיל להבחין בהשפעה שיש לו ולמעשים שלו על הקרובים אליו.

אין לי ספק שזה אמיתי ושחוסר הנעימות שלך קשור בהתנהגות מאולצת של מבוגרים, ממנה אתה סולד. זה לא רק מקסים, זה גם טבעי - הוא מבחין בינו לבינך ומכיר ביכולת שלו לחולל דברים. מה שאתה חושב משמעותי עבורו, כשהוא מבין שאתם נפרדים. ברגע שילדים מתחילים להבין שיש נקודות מבט נוספות, מחוץ לעצמם, הם מתחילים לפתח עצמי משלהם. לפעמים במקביל לומדים 'לשקר' או להסוות, כחלק מאותו תהליך.

עודד, מה העיניים אומרות בזמן החיוך הזה?

פתאום כשהסתכלתי אליו חשתי את האהבה הגדולה אליו וחייכתי אליו מהמקום הזה. כשהוא ראה את זה, הוא חייך אלי בחזרה.
הוא ענה לך - לא שמחה (החיוך האמיתי) אלא הכרה במה שנתת לו - חיוך של אהבה.

אני עשיתי משהו ולא התפניתי אליו.... כשהוא סיים, הוא פנה ללכת החוצה, ובדרך עבר לידי, הביט בי, נתן לי אחד מהחיוכים האלה שלו, והמשיך בדרכו
הוא אמר לך משהו: "אני מבין שאתה עסוק ואני אוהב אותך" - לרגע, כן התפנית אליו. מספיק בשביל לראות את החיוך

החיוך הזה שלו אינו חיוך של שמחה (מה שאתה קורא: אמיתי) זהו חיוך של הכרה, חיוך של קשר, חיוך של אמירה: "אני אוהב אותך".

אין לו מושג שהחיוך הזה לא אמיתי..
האם את חושבת שיכול להיות שההבחנה הזו היא רק שלי? אולי. אבל זה נשמע לי מוזר. תנסי עכשיו, ברגע זה, לעוות את פנייך לצורת חיוך. זה מרגיש מוזר, לא? ככה נראה לי החיוך הזה שלו. אבל כמובן, אולי אני טועה.

לגבי "ילד טוב ירושלים" ורצון לרָצות:
יש עוד משהו שמטריד אותי לאחרונה, ואולי הוא קשור. לפעמים הוא מתחיל להגיד משהו, ואז מפסיק באמצע וממלמל ככה חצי לעצמו חצי לנו "טוב, לא חשוב, לא חשוב". או שהוא אומר משהו ואנחנו לא מבינים ומבקשים שיחזור, ואז הוא אומר דבר כזה. נשמע לי כאילו הוא פתאום לא בטוח שמה שהוא אמר זה "בסדר" או שזה יתקבל טוב, והוא עוצר את עצמו.
אני לא יודע אם אני לא מגזים ומסתכל יותר מדי דרך זכוכית מגדלת ודרך כל הרגישויות שלי (הרי גם לי יש תיק על הגב), אבל כשאני רואה דבר כזה, לבי נחמץ. אני מפחד שהוא לא מרגיש חפשי איתי, וזה ההיפך ממה שאני רוצה בשבילו ובשבילי.

מלאכותי או לא - החיוך שלו מביא אותך אליו.
לא ממש הבנתי, אבל אני חושב שאני לא מתחבר לזה. החיוכים האלה לא מגיעים כשהוא רוצה אותי. הם באים בתגובה למשהו, ונראה לי שיש בו איזו שאלה כשהוא מחייך ככה. אבל לא פענחתי את זה.

כשהוא מחייך באמת, הוא מחייך באמת. לגמרי. ואז זו באמת לפעמים הזמנה, ואני נענה לה הרבה פעמים. אני אוהב את החיוך האמיתי שלו, ואני אוהב להענות לו. ויש לו הרבה סיבות לחייך והוא עושה זאת הרבה.
אולי זו הסיבה שאני לא מבין מאיפה מגיע החיוך השונה הזה.

שתי מתנות לי אליך

המשפט: חיוך - קו עקום שמיישר את הכל

ו - קישור מלא חיוכים

עבר לידי, הביט בי, נתן לי אחד מהחיוכים האלה שלו, והמשיך בדרכו. איזה חמוד

מילר מדברת על המצב הרצוי, או התקין, בו הילד רשאי לבטא רגשות שונים, כולל זעם ותוקפנות, בלי שמתערער בטחונה של אמו (כך במקור ), בלי שהיא תתיחס אליו כ'המשך' ומייצג שלה בעולם ותרגיש מאוימת מרגשות קשים או אמביוולנטיים.

מותר לו להיות טוב ורע בלי צורך לעמוד על המשמר (מחשש שיאבד את אהבת אמו, או יאבד את אמו). במצב שבו האמא משתמשת בילד, באופן לא מודע, כדי לספק צרכים שלה ולא מאפשרת לו לחוות את עצמו כנפרד ממנה - הילד משתדל לרצות אותה, במחיר דיכוי עצמי.

האם הילד שלך 'ילד טוב ירושלים', מעמיד את הרצונות שלך מעל הכל? זה לא נשמע כך. לי נראה יותר שהוא מלא חום, בטוח באהבתך אליו ואין לו מושג שהחיוך הזה לא אמיתי..

ועוד משהו.
יש קטע ידוע על חיוך -

ערכו של חיוך
החיוך אינו עולה מאומה,אך ערכו רב.
הוא מעשיר את המקבל מבלי לרושש את הנותן.
אין אדם שיהיה כה עשיר עד כי החיוך לא יוכל להוסיף לו מאומה.
יתר על כך - אין לקנותו בכסף ולהוציאו במרמה או להשיגו בגניבה.
אין לו ערך אלא אם מופיע הוא באופן טיבעי.
יש אנשים שעייפים מידי בכדי שיהיו מסוגלים לחייך אליך.
לעומתם-חייך אתה!!!
כי אין אדם הנזקק לחיוך יותר מאותו אדם שאינו מסוגל לחייך אליך.

החיוך הזה שלו, זה שאתה רואה אותו כמאולץ,
מוציא אותך מהיכן שאתה - אליו.
נראה לי שזו מעין הזמנה - הוא מזמין אותך ל חייו.
ובלי משים, אתה נענה לו.

מלאכותי או לא - החיוך שלו מביא אותך אליו.

ואולי אני טועה....

גם אני חושב שהוא מקסים. ואני בטוח שהוא מלמד אותי. כל הזמן.
אבל הפעם אני קצת איטי, ולא מצליח ללמוד את השיעור...

עודד, אני חושבת שהבן שלך מקסים!
נראה לי שהוא מנסה ללמד אותך משהו....

"מסיכה 17" - המסיכה עם החיוך, זו שאנחנו שמים כשחרא לנו בפנים ואנחנו רוצים בכל זאת להיות נחמדים לסביבה.
לפעמים, היא הופכת להיות מסיכה קבועה על פנינו.
לפעמים, היא פשוט מגרשת את הרגשות הלא טובים, ומשאירה אותנו נעימים לעצמנו ולסביבה.

נסה (אתה) להביע גם רגשות (שלך) אחרים.
נראה לי שאני עושה את זה, אבל זו בהחלט נקודה למחשבה. תודה.

יש לי.
נסה (אתה) להביע גם רגשות (שלך) אחרים.

ב דחילו, זרקת אותי לגמרי. אני אפילו לא בטוח שאני מבין מה התכוונת. תוכלי אולי להסביר?

אני מבין את ההבחנה שאת עושה בין לעשות "מה שמצפים ממנו" ואכן זה מוזכר הרבה בעקרון הרצף. אבל אני יותר חשבתי על נסיון לרצות אותנו. באמת, הגבול הדק בין שני הדברים לא ברור לי כנראה.

---

אתמול והיום היו שני מקרים שזה קרה. ניסיתי להבין קצת יותר מזה, ואני עדיין מבולבל.

אתמול היה לנו יום לא-מי-יודע-מה מבחינת התקשורת והסבלנות. בסופו של היום, מאוחר בלילה, הוא כבר היה עייף ורצה שאני אקח אותו על הידיים למיטה. פתאום כשהסתכלתי אליו חשתי את האהבה הגדולה אליו וחייכתי אליו מהמקום הזה. כשהוא ראה את זה, הוא חייך אלי בחזרה. אבל זה היה אחד מהחיוכים האלה, שאני קורא להם "מאולצים".

הבוקר גם היה מקרה. אני עשיתי משהו ולא התפניתי אליו. הוא רצה לצאת לכלבה בחצר, ולכן הלך והתלבש בעצמו, מיוזמתו (פעם ראשונה שאני זוכר שהוא מיוזמתו פשוט הולך לארון, בוחר לו בגדים ולובש אותם). כשהוא סיים, הוא פנה ללכת החוצה, ובדרך עבר לידי, הביט בי, נתן לי אחד מהחיוכים האלה שלו, והמשיך בדרכו.

עדיין לא ברור לי מה זה.

תבשיל, אני חושב על מה שכתבת "מסיכה" (נאוה, מה זה "מסיכה 17"?) ואני חושב שיש בזה משהו. לכן אני קורא לזה "מאולץ" - זה לא חיוך אמיתי ולכן הוא כנראה מסתיר משהו אחר.

אני מפרש את זה כנסיון שלו "לעשות את הדבר שמצפים ממנו", גם אם זה לא אמיתי. וזה מעורר בי הרבה רגשות, פחדים, אפילו בהלה. אני לא רוצה שהוא יעשה דברים שהוא לא מתחבר אליהם, רק כדי לקבל אישור מאיתנו. אני נזכר ב"דרמה של הילד המחונן" ונתקף חלחלה.
לעשות 'מה שמצפים ממנו' - היא יכולת שטבועה בילדים (ובנו) והיא חשובה להם (ראה עקרון הרצף). בדרמה של הילד המחונן מתוארת תלות רגשית נפוצה, אבל המקור לה אינו הילד אלא ההורה. הורה שלא מפריד בינו לבין הילד ומשליך על הילד את ציפויותיו וחרדותיו. ה'שיקוף' הבריא הוא למצוא 'בארשת פניה של אמו את בבואת עצמו' (מתוך הדרמה).

ולכן זה מקסים, מה שבנך עושה @}

עברו כמה ימים ונתתי לעצמי זמן לחשוב על הדברים שנכתבו ולנסות להתבונן. האמת, שלא ראיתי הרבה עדיין ולא הגעתי למסקנות, אולי משום שזה לא קורה בתדירות גבוהה.

בכל מקרה, תודה על התגובות, הן נתנו לי חומר למחשבה ולהתבוננות. אני אמשיך להתבונן ולחשוב, ואעדכן בהמשך.

ועוד משהו -
שם הדף "מחייך אלי חיוך מאולץ", ואילו בתיאור שלך, מדובר על חיוכים שהם לא לאף אחד (שקוע בעצמו עם חיוך מוזר שכאילו נתקע. הבנתי נכון?) או במצבים מסוימים של "תחייך!".

לא יודעת מה להציע.
רק מעדכנת שגם אני פה.
@}

אני מסכימה עם תבשילה. (זהו, מצאתי לך ניק!)
הוא פשוט מעתיק את הפרצוף שלך
החיוך המאולץ הזה טעון אצלך כמשהו שלילי.

שני ניחושים -
אחד - מחזיק את הפנים כמוך. פשוט מעתיק תנועה. וזה קורה גם אם אתה במצב אחר. עבוד על עצמך, הילד יהיה בסדר.
שני - בגלל תשומת הלב הרבה שאתם נותנים לרגשות אחרים, הילד לפעמים מעדיף מסכה. יכוליות ככה?

ואתם עצמכם? אתם מתרגזים או נוטים לתפקד עם "מסיכה 17"?

הוא משקף משהו.
או שהוא מנסה "להיות נחמד" מסיבה כזאת או אחרת.
או שהוא מסתיר את רגשותיו - מסיבה זו אח אחרת.

או...
שהוא עושה את זה כשהוא רוצה משהו - סוג של התחנפות

אני מנסה לחשוב איתך ביחד - אבל רק אתה מכיר אותו ואת הבית שלכם.

כשהוא עצוב אנחנו מחבקים אותו, מנסים לתת לו תמיכה, לשקף את הרגשות שלו, להזדהות איתו. כשזה מתמשך הרבה זמן, אנחנו מנסים למצוא משהו שיעניין וימשוך אותו.

כשהוא כועס? פה אולי קצת קשה יותר. גם כאן אנחנו משתדלים לתמוך, לשקף, לתת לגיטימציה לכעס. אבל אני מודה שלפעמים זה קשה, במיוחד כשהכעס מופנה לאחיו הצעיר (כמעט שנתיים), שלפעמים מלווה גם בחטיפת דברים, דחיפות או מכות (ראי מכות לאח חדש). גם כשהכעס מופנה כלפינו, לפעמים, כשאין לנו מספיק סבלנות, אז אנחנו לא כאלה הורים לדוגמא... אבל בכל מקרה, אני לא מרגיש שיש כאן איזו התנהלות כללית של חוסר לגיטימציה מצידנו, שהיתה עלולה להוביל לתופעה שתיארתי.

לגבי מבוגרים אחרים - כמובן שיש כאלה שאומרים "לא צריך לבכות, לא נורא" או "אתה כבר ילד גדול" וכל מיני שטויות כאלה. אבל זה קורה מעט, וגם כשזה קורה ואני בסביבה, אני משתדל למצוא דרך לנטרל את הדברים שנאמרו (מבלי לפגוע במי שאמר אותם, תלוי במי מדובר).

איך מגיבים אליו כשהוא כועס או עצוב? - אתה, רעייתך, וגם מבוגרים אחרים

לאחרונה שמתי לב שהבן הגדול (בן 4 ורבע) מחייך אלי לפעמים מין חיוך לא אמיתי כזה. מין עיוות של הפנים שמזכיר קצת חיוך באיך שהוא נראה, אבל הוא לא באמת חיוך.

לפעמים כשזה קורה אני שם לב למה קורה איתי באותו רגע, ואני מגלה שגם על הפנים שלי נתקע איזה חיוך שהיה אולי אמיתי לפני כמה שניות או דקות, אבל עכשיו הוא כבר פשוט נשאר שם סתם. ואז אני מרפה את הפנים, וגם בני עושה כך.

אבל לפעמים זה לא קשור אלי. פעמים אחרות שראיתי אצלו דבר כזה היו כשמצלמים, ואז תמיד יש איזה חכם (לא אנחנו, בדרך כלל) שאומרים "תחייך". הוא עוד לא יודע לזייף ולכן החיוכים האלה שלו נראים מאולצים ומטופשים למדי.

משום מה העניין הזה מטריד אותי קמעא. אפילו לא לגמרי ברור לי מה מטריד אותי בזה, אבל אני חושב שזה בעיקר זה שאני מפרש את זה כנסיון שלו "לעשות את הדבר שמצפים ממנו", גם אם זה לא אמיתי. וזה מעורר בי הרבה רגשות, פחדים, אפילו בהלה. אני לא רוצה שהוא יעשה דברים שהוא לא מתחבר אליהם, רק כדי לקבל אישור מאיתנו. אני נזכר ב"דרמה של הילד המחונן" ונתקף חלחלה.

מן הסתם, יש כאן גם תגובה שלי לשיקוף של עצמי. אני רואה את עצמי בתוך הילד הזה, חושב על עצמי אז והיום, איפה אני מחובר לעצמי ואיפה לא, מה אני עושה כי זה אמיתי ונכון לי, ומה אני עושה כדי לקבל את האישורים של הסביבה. לא תמיד נעים לחשוב על זה. אני מגלה הרבה שכבות שהייתי רוצה להשיל.

יחד עם זה, אני לא באמת יודע אם החיוכים המאולצים של בני קשורים אלי. זה רק ניחוש.

אשמח לשמוע מחשבות, רעיונות, הצעות.

<אם מישהו יודע על דף קיים שמתאים, אפשר להעביר לשם>