באופן טבעי

על ידי קופצת_ראש* » 25 מאי 2008, 18:21

וואו, איזה שבוע עבר עלייך.
ונשמע כאילו זו רק התחלה של משהו גדול יותר.
אש כל כך אינטנסיבית.

ובנימה אחרת
אשמח לקבל פרטים של מ'. נשמע לי מעניין להיפגש איתה.
כבר המון זמן מחפשת מיני מטפלים שילוו אותי ועוד לא מצאתי מישהו שאני מתחברת.
כמובן, רק אם זה לא מפריע לך.

על ידי הגבירה_בחום* » 25 מאי 2008, 18:02

זה היה שבוע של מדורות עם נפצים, חזיזים וקפצונים
השורשים שלי אחרי הכל בנתניה....משהו היה חייב להספג מכל זה (-:

על ידי הגבירה_בחום* » 25 מאי 2008, 12:02

איזה מרגש. הבערת מדורת ל"ג בעומר פנימית לגמרי.
לא חשבתי על זה ככה...
אולי בגלל שאני מנסה כל יום לעשות ל"ג בעומר פנימי (-:
אבל בתכלס, זה בדיוק העניין, תרגול היוגה התפתח בסופו של דבר למה שהוא היום כתחליף לפולחן הוודי המסורתי, שהיה כרוך תמיד בקורבן אמיתי (כלומר הרג של חיה כזו או אחרת) ובהבערת אש. מכאן לאט לאט האש נהייתה פנימית והפכה לטפס והקורבן גם הוא הפך פנימי. ואנחנו מקריבים כל פעם מחדש, את הנשימה שלנו, המחשבות הישנות שלנו, הרגשות השליליים וכך,כמו בכל טקס שקיימת בו אש (פנימית או חיצונית או שתיהן...(-:), נוצר מעבר, טרנספורמציה....
ספציפית אצלי, זה היה שבוע של מדורות עם נפצים, חזיזים וקפצונים (-:
ותודה למימה שהזכירה לי את הקשר @}

על ידי מי_מה* » 24 מאי 2008, 16:31

איזה מרגש. הבערת מדורת ל"ג בעומר פנימית לגמרי.

על ידי הגבירה_בחום* » 24 מאי 2008, 12:50

רוצה לכתוב פה על השבוע שחלף. כמו תמיד לפני הכתיבה פה, אני חוששת שהמחשבות שלי מבולבלות ושאני אפול שוב בנטייתי לערבב סיפורים ולהתרחק מן המרכז ואז זה עוצר אותי מלכתוב... אז נתחיל לאט לאט:
בתחילת השבוע הייתי בפגישה אחרונה בסדרת פגישות שהיו לי עם מ' המטפלת האנרגטית (ההיא עם הקריסטלים והמילים החכמות (-:). בד"כ הפגישות איתה מורכבות משיחה ומטיפול אנרגטי פיסי (שבו היא משתמשת בכל מיני שיטות שמשמשות לה ככלי). בכל מקרה, לפני כל טיפול כזה היא בודקת את מצב הצ'אקרות שלי עם מטוטלת כדי לבחון מה דורש טיפול כרגע מבחינת הגוף (שזו חוויה מרתקת כשלעצמה לראות איך חפץ דומם, מגיב לאנרגיה חיה ופועמת אצלי) וביחד עם מה שמדובר בשיחה באותה הפגישה היא בוחרת כיצד ומה לעשות איתי.
בכל אופן הפעם, היא גילתה ששתי הצאקרות התחתנות פשוט סגורות. לא עובדות 0-:. לא זו בלבד שלא עובדות, המטוטלת מסתובבת בהן לכיוון ההפוך... כך גם בצ'אקרת הלב, סיבוב מושלם. לכיוון ההפוך )-:
"אז מה??" שאלתי אותה, "משהו לא עובד טוב" היא ענתה לי בחיוך, רגועה כהרגלה. "נעבוד היום עם אבנים קצת יותר חזקות, מסכימה?" היא שאלה, ואני כמובן נתתי אישור לעשות בי ככל העולה על רוחה (היא אחד האנשים הבודדים שאני מצליחה ממש להתמסר לטיפול שלה). בקיצור, היה הטיפול, נגמר הטיפול שאין לי מושג באמת מה נעשה בו ואני הלכתי הביתה.
כבר באותו יום אחה"צ, התחילו לי כאבי בטן. משהו מוזר מאוד. כאילו גזים בלי גזים, כאילו מחזור ממש בלי קירבה אליו, כאילו קלקול קיבה אבל לא. לפי החישובים שלי זה עשוי היה להיות הביוץ שלי (שלפעמים אני מרגישה ממש כמיני מחזור ולפעמים בכלל לא) אבל זה אלו היו תחושות אחרות, שלא הרגשתי בעבר. לקח לי כמה שעות עד שצצה במוחי המחשבה: הצ'אקרות התחתנות

. פתאום דברים התחברו. היום בבוקר הן לא עבדו. היה טיפול, עם אבנים חזקות. עכשיו הן עובדות. עובדות בטרוף...
במשך כל השבוע, למעשה עד עכשיו אני ממשיכה לחוות את אותן חוויות לסרוגין. וכאילו כל מה שקורה לי השבוע קשור לשם, אל הבטן, אל האגן. ביום ד' יום הלימודים שלי, עבדנו כל האימון (4 שעות) על הסמאנה (סוג האנרגיה שנמצא בבטן ואחראי על העיכול ועל הבערת האש הפנימית, לחברות שאינן יוגיגיות).
4 שעות של בנדהות, קומבקות ארוכות בכל רגע (לחברות שהן כן יוגיגיות (-:) ואני - שכבר באתי הרי כולי בפעילות סמאנית אולטרה, הרגשתי צירים מוקדמים (-:
כך המשיך לו השבוע באימונים שלי, בשעורים שאני מלמדת - פעילות מעיים בלתי פוסקת. מתעוררת מלחץ בבטן, התכווצויות רחמיות, תחושת רצון להתרוקן כל הזמן. כל הזמן פיפי, קקי, כל מה שיש. שום דבר בתזונה שלי לא השתנה, זה פשוט שמשהו ממש דרמטי קורה שם. כאילו אני בעיכול מתמיד.
אתמול, הלכתי בבוקר לאימון בוקר של יום שישי שמייד אחריו אני נוסעת ללמד שעור בחדר כושר (אני באמת רוצה לכתוב על חדר הכושר הזה כמה דברים)
כך שבמשך האימון שלי, אני דולה כל מיני רעיונות לשעור שאני אמורה להעביר ומשלבת אותם במה שתכננתי מראש להעביר שם.
מה שקורה לרוב, הוא שמה שיוצא לי בפועל מהפה שם, הוא ממש לא מה שתכננתי. זו חוויה מדהימה (שעליה ארחיב בהמשך).
כך קרה שבמשך האימון שלי, בעודי מתמודדת עם ההתרחשויות הביטניות הבלתי פוסקות שכבר התחילו להתיש אותי, תכננתי לי את השעור שאעביר כשעור רגוע, שלא ידרוש ממני פעילות פיסית מאומצת מידי ויתן לי קצת מנוחה מעצמי. כשהגעתי בפועל לשעור והתחילה המדיטציה, שמעתי את עצמי אומרת דברים שלא רציתי לומר. שמעתי את עצמי מנחה אותם להתבונן בסוגי האנרגיות השונות בגוף. אני פתחתי את הפה לומר דבר אחד ויצא דבר אחר. משם, באותו האופן, התגלגל השעור והפך להיות שעור בנדהות, אחד הקשים שהעברתי.אף אחד מדברים שאמרתי שם, לא תכננתי לומר, אבל מישהו אחר כנראה כן תכנן.
וכמה אירוני ויחד עם זאת צפוי שבדיוק כשאני רוצה לתת לעצמי מנוחה מהבטן, מה שיצא מהשעור ה"רגוע" שלי הוא שעור מגה אינטנסיבי שבו הבטן והצ'אקרות התחתונות עובדות בלי הפסקה....כי זה מה שקורה עכשיו, כי אין יכולת לברוח מזה או להחליט אחרת ולא משנה כמה אתכנן דברים מכאן עד מחר - זה מה שיש.
היה שם סוטול כבד באוויר. סוטול עם ריכוז. מבחינת תנוחות, עשינו אולי חמש תנוחות בסיסיות אבל כולנו נטפנו זיעה מרוב אש שהיתה שם. ובסוף השעור הבנות באו בדמעות...ואני, עלי לא מאיימים בדמעות, אני ישר משיבה מלחמה ודומעת חזרה....
וזהו, אני עוד הפוכה מכל זה, ומעכלת (בלי הפסקה), ונדהמת מכל הכוחות האלה שפועלים עלי, שעוברים דרכי, אליי וממני ואולי לראשונה מוכנה באמת להכנע אליהם...
_{אלהים אדירים}...

על ידי מיכל_ע* » 21 מאי 2008, 00:09

אמן

אהבתי מאד.

על ידי הגבירה_בחום* » 20 מאי 2008, 23:03

תודה יקירותיי הוירטואליות
תודה לאהובותי שהתחילו כיקירות וירטואליות והפכו לאהובות בשר ודם.
ותודה להורי שהביאוני עד לאן שהביאוני.
_{תודה לאלוהיי שהביאני עד הלום} (-:

על ידי מי_מה* » 20 מאי 2008, 22:46

מי גאונה של מימה? מי מוכשרת ויפה וחכמה כל כך כל כך?
גם אני יותר אהבתי את התמונה הראשונה. אבל יותר אני אוהבת אותך.

על ידי אשה_שמחה* » 20 מאי 2008, 22:22

גדול! (התמונה, האיש דווקא קטן כזה...חמוד, עם הכוס קפה הקטנה

).

על ידי אלנור_יה* » 20 מאי 2008, 21:31

תמונות גדולות. מצחיקות לאללה אגב. האיש, הוא כולו הזוי לא? תפשת את זה יפה...
כמו פריים מתוך תוכנית סאטירה כלשהי על פוליטקאים...

על ידי הגבירה_בחום* » 20 מאי 2008, 21:25

זה ההוא. ההוא...(-:
תודה אישה.
עוד לא נחשפו התמונות האלה כך שאלה התגובות הראשונות שאני מקבלת (חוץ מהמשפחה וחברים קרובים)

על ידי אלטר_אגו* » 20 מאי 2008, 21:25

הי אחלה תמונות! ודוקא את הראשונה אהבתי יותר. ומיהרתי למעלה לקרוא את הסיפור. אוווף!

על ידי אישה* » 20 מאי 2008, 21:22

זה לא ההוא מהגימלאים?

אחלה תמונות.כל הכבוד.

על ידי הגבירה_בחום* » 20 מאי 2008, 18:08

לכל המעורבות בסיפור הצילום לעיתון. רק כדי לסגור את המעגל הזה (שנשפכו סביבו כ"כ הרבה מילים כאן ובכלל..)
אפשר לראות במה מדובר 2508065973]כאן 7f72e629d1[/po].jpg?v=0
ואת הפריים שבסופו של דבר נכנס לעיתון 2508066593]כאן 15bfc1fdd6[/po].jpg?v=0
ונאמר אמן (-:

על ידי קופצת_ראש* » 19 מאי 2008, 21:42

בדומה לאלנור יה גם אני רואה אותך בכל מיני דפים
ואני נדהמת מיכולתך להכיל ולתת תמיכה וחום וליטוף לכל כך הרבה אנשים.
(אפילו אם הם במרחב הוירטואלי) את נהדרת! @}
והכי חשוב תודה על כל זאת.

על ידי מי_מה* » 18 מאי 2008, 23:20

אויש, עשית גם לי חשק לבכות (לא שזה קשה בימים אלו והיום במיוחד) עם מה שכתבת אצל סוסת פרא .
מקסימה אחת.

על ידי הגבירה_בחום* » 11 מאי 2008, 18:45

תודה יקירותיי. חשבתי עליכן בזמן שכתבתי (-:

על ידי חוחית* » 11 מאי 2008, 18:27

אוהבת מאוד את מה שכתבת.
@}

על ידי מי_מה* » 11 מאי 2008, 18:11

איזה יופי כתבת. מתגעגעת גם.
היום אני בטוב.

על ידי הגבירה_בחום* » 11 מאי 2008, 11:16

חזרה לשגרה.
נגמר השבוע המוזר הזה (שבא אצלי אחרי שבוע מוזר אחר (-:), עם החופש הרציף הזה. הוא היה עמוס, באנשים ונסיעות ודיאלוגים. אפילו קצת מעייף. מלא בהתרוצציות (או לפחות כך נחווה בתחושה הפנימית שלי). אתמול בלילה התגנבה לליבי מחשבת עייפות לגבי השבוע שעומד להתחיל, שהוא שבוע רצוף ללא שבתונים וחגים, סתם שבוע. ועברה מחשבה על הקושי לחזור שוב לשגרה אחרי מן חלון מועדים שכזה ששולף אותך מהיומיום ודוחה את ההתמודדות היומיומית עם השגרה.
זה מעניין כי בדיוק לפני שהתחיל רצף החופש הזה, היתה לי שיחה מרתקת עם חברותיי היוגיגיות (לא בנות האתר (-:), על מושג החופש ועד כמה הוא מאיים ומפחיד את רוב האנשים. עד כמה אנשים כשהם נותרים עם זמן פנוי, הם נוטים למלא אותו בפעילויות צפופות כדי לא להשאר בריק הזה בלי גבולות. בלי מה שמגדיר את הזמן שלהם. שלא יאלצו לבהות, להיות נוכחים, להשאר לבד עם עצמם, בלי שום פעילות. דיברנו על איך לפעמים אנשים שמגיעים לגיל פנסיה חווים חרדות ומתח גדולים. חווים חוסר נחיצות, ומרגישים מיותרים, אחרי שכל חייהם העבודה שניהלה ומילאה את הזמן נעלמת, ומותירה אותם לבד, בלי עוגן עם בנאדם (הם עצמם) שהם לא מכירים בכלל, ותקועים בתוכו עד סוף החיים...
אחת היוגיגיות שהשתתפה בשיחה היא אישה מופלאה בת שישים שאומרת שהבעל שלה תמיד אומר לה שהוא ימות בעבודה.... ולא משנה כמה היא מפתה אותו בנפלאות הפנסיה עבור אנשים בריאים וצעירים ברוחם כמוהם. לא חשוב כמה היא אומרת לו: בוא נלך ונלמד דברים, נצא לטיולים ארוכים בעולם, לסדנאות....". התקופה הזו מבעיתה אותו, הוא לו מוכן אפילו לבדוק את אופציית החופש. הוא בוחר ב"כלא". וזה הביא אותנו בשיחה הזו לבחון עד כמה אנחנו בוחרים בכלא שלנו (הקטן לפעמים, החשוך, המגביל - המוכר) רק כדי לא להאלץ להתמודד עם החופש האמיתי.
דיברנו עוד על משל המערה ועוד איזכורים ידועים למושג המדובר הזה, והגענו, איך לא לפטנג'לי ולסוטרות (בסוף תמיד מגיעים אליו (-:). וגילינו, את סוטרה 3.9:
שאומרת: "טרנספורמציה של עצירה מתרחשת כאשר ההכרה נקשרת למצב העצירה (נירודהא), העולה ומתפשט בהכרה ברגע העצירה שבין הרושם שנעלם ובין זה שמופיע" - לכאורה אחת הסוטרות הסתומות בכל הספר הסתום והמקודד הזה, אבל בהקשר של השיחה שלנו, פתאום הבנו אותה.
ברוב הזמן אנחנו מתמקדים במחשבות שעוברות לנו בראש. כשמחשבה באה, היא עולה, עוברת, נגמרת ואז באה המחשבה באה שעולה, עוברת ויוצאת וכך הלאה. אי אפשר לחשוב שתי מחשבות סימולטנית באותה שניה, הן רודפות אחת את השניה ואנחנו מכוונים את תשומת ליבנו אליהן ולפעמים ממשיכים ומפליגים איתן ומזדהים איתן ושוקעים בהן לגמרי. הסוטרה הזו אומרת, שכשאדם מגיע למצב מתקדם בתירגול שלו, הוא מתחיל למקד את תשומת ליבו לא במחשבה, אלא במרווח הקצרצר שבין מחשבה למחשבה. קודם לומד לזהות אותו, ולראות שיש מרווח בין המחשבה שעברה (להלן הרושם הנעלם) ובין זו שתכף באה (להלן הרושם המופיע), אח"כ הוא מצליח להשאר ממוקד יותר זמן במרווח הזה ובכך להאריך את המשך שלו ולדחות קצת את בואה של המחשבה הבאה. ואח"כ, התודעה הופכת להיות רצף של מחשבות ואחריהן מרווחים ארוכים יותר של אי מחשבה, עד שהמרווח הזה הופך, קבוע ועיקבי ורציף ושם נמצאת ההארה.
במרווח הזה טמון החופש שלנו. החופש ממחשבות. שהן הכלא המשמעותי ביותר בחיינו
המרווח הזה, פתאום קלטנו, הוא אותו מרווח בין שאיפה לנשיפה. בין החוץ לפנים, "בחלל שבין". שם נמצא החופש. זאת הסיבה שאנחנו מתרגלים אותו. שם אנחנו בין העבר לעתיד, מעבר לזמן. בחופש.
השיחה הזאת היתה ביום רביעי ודי היממה והעסיקה אותי באותו יום, ואז התחיל החופש. כמובן שמיהרתי למלא אותו מייד בפעילויות חברתיות, נקיונות, מטלות שמחכות לתורן וכ' וכ', כשמידי פעם כשנגמרה פעילות אחת, מצאתי עצמי חושבת. יא, מה נעשה עכשיו?? (-:
עכשיו משהתחיל השבוע החדש, השגרתי, אני באופן מפתיע לא מרגישה בו מועקה של סוף חופש, אלא דווקא חירות חדשה. שגרה מבורכת. שיש בה זמן ומקום לכל דבר. זמן לעבוד,וזמן לתרגל, זמן לבשל ולנקות, זמן לקרוא, וזמן לבהות, וזמן לכתוב הודעות ארוכות בבאופן. יש גבולות וזמן מוגדר ובתוך הגדרות האלו, חופש.
חופש בתוך הגבולות

על ידי הגבירה_בחום* » 07 מאי 2008, 16:50

תודה רבה לכל המריעות.
איזה כיף לי. מזמן לא הריעו לי. לא הייתי מודעת לזה אבל ממש הייתי זקוקה לזה, לתפיחה על השכם שאומרת "את בסדר, את" (-:
השבוע הזה על כל ההתמודדויות שבו ממשיך להסתובב לי בראש, ויש יותר ויותר פרטים שעוברים עכשיו בראש שלי עיבוד, ומבינים את עצמם במבט לאחור.
אני חושבת שהחשש הגדול הזה מהצילום, מתקשר ישירות למקום הזה שעליו דיברתי עם המטפלת האנרגטית שעליה כתבתי לא מזמן. זה מתקשר במובן של המוכנות להיפגש פנים אל פנים עם משהו שאני לא רוצה לראות או להתמודד איתו. והנה, מרגע ההודעה על הצילום הרגשתי שאני דוהרת ישירות מול הפחד שלי. הפחד שלי לא להצליח, הפחד שלי להסתבר לאחרים ובעיקר לעצמי ככישלון, הפחד שלי לא להיות בשליטה. וכבר ברגע הזה היתה שם התמודדות. כי בזמנים אחרים הייתי רואה את זה ואומרת: "לא לא לא, זה לא בשבילי. לא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע" אבל כאן ראיתי את זה בא, דוחק אותי לפינה, שיקשקתי מפחד והמשכתי ללכת לתוך זה. היה בי משהו שידע שלא משנה אם אצא מהפקת הצילומים הזאת בארון, אני סיכוי שבעולם שאני מוותרת על ההתנסות הזאת.
וגם בצילומים עצמם, כשבזמן אמת ראיתי את כל התחזיות השחורות שלי מתממשות, אני נזכרת שהיה בי מן קול שאמר לי: "אוקיי, הנה זה קורה, את ממש לא בשליטה, הכל מתפרק לך, אף אחד לא מקשיב לך, אין לך מושג מה את עושה - אבל את עושה את זה. את פה"
וברגע הזה, שאתה מסכים לפגוש את הפחד הזה, לעמוד מולו, לעבור בתוכו - הרגע הזה הוא רגע טרנספורמטיבי בשבילי. אני נדהמת לגלות שמה שאני פוחדת ממנו הוא הפחד בעצמו. אני מפחדת לפחד. מפחדת להיות במקום הזה, מפחדת להפגש איתו.
ומה שהיה שונה בסה"כ בסיפור הקטן והמשעמם שקרה לי הוא זה שבעבר הייתי עושה הכל, מוותרת על הכל רק כדי לא לפגוש את הפחד פנים אל פנים, והפעם הסכמתי. הסכמתי להיות חסרת אונים. הסכמתי להיות צלמת גרועה שסביר להניח יצא לה צילום גרוע (כך הייתי משוכנעת לאורך הצילומים). הסכמתי להיות כישלון. וזה היה הניצחון הקטן שלי.

ותודה שוב לכולכן, אתן מחממות את ליבי @}

על ידי כוכב_נגה* » 07 מאי 2008, 08:55

גמני במריעות!
נהנית לקרוא אותך גם אם עד היום הייתי בשקט.
את בהחלט אישה מקסימה ומיוחדת.@}

על ידי לצד_הזרםן* » 07 מאי 2008, 08:31

וואוו!

כל הכבוד מאד משמח לשמוע גם על העשייה ובמיוחד ההתמודדות!
מצטרפת למריעות

על ידי מי_מה* » 07 מאי 2008, 00:49

מותק, את גדולה!

על ידי עיפרון_פחם* » 06 מאי 2008, 23:04

היי! אני ממש מתרגשת בשבילך. תחשבי, עשית בימים האלו שני דברים שאת מחכה להם כבר המון זמן! גם חופשה, וגם עבודה מאתגרת (סוג של קפיצת מדרגה מקצועית?)
את החופשה יזמת, ויצא לך בקלות, והצילום נחת עלייך בלי כוונה, ויצאה לך מלחמה. המשבר של חייך. מעניין, לא? כל הכבוד שהתמודד עם זה והצלחת. אני מקווה שעם נשיפת ההקלה בסוף הצילומים, הבנת כבר שלמרות שהיה מזעזע, בפעם הבאה זה כבר יהיה מעולה.

זהו. שתדעי שאני עוקבת כל הזמן, ורק שתקנית כהרגלי. גם בגלל שאתן (נו, את וכל שאר החבורה העליזה) כותבות על דברים שכל כך לא קשורים לחיים שלי שמוזר לי להגיב עליהם בכלל.

על ידי אשה_שמחה* » 06 מאי 2008, 15:14

איזה כיף לקרוא! תמיד מרגש נורא לגלות שוב ש משהו בא, איזה grace of god והכל מסתדר.

על ידי הגבירה_בחום* » 06 מאי 2008, 13:52

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך, כשיש לך משאלה ואת מבקשת אותה מהיקום (מבקשת, בודקת, מחכה מנסה ואחרי שנים מתייאשת)- הוא שפתאום בלי אזהרה היא מחליטה להתגשם ותופסת אותך לא מוכנה.
אחרי שבוע שלם סוער מאוד רגשית (הרגשתי עזובה ודחויה וברגע אחרי הרגשתי אהובה ומפוייסת - טלנובלה במיטבה), החלטתי שהחופשה שאני כ"כ מייחלת לה, לא תבוא מעצמה. אני אשכרה צריכה לצאת אליה. להוציא את עצמי אליה. וכך בצעד חסר תקדים וספונטני מאוד, הרמנו טלפון לבית הארחה והזמנו מקום לסופ"ש. היינו המומים מזה שעשינו את זה, ואח"כ מזה שלקח לנו 4 שנים לעשות את הצעד, ואח"כ מזה שבכלל איפשרו לנו ללון לילה אחד כי בסופשים יש הגבלה על שני לילות בלבד.
בהמשך היום מתקשרת חברה שנמצאת בתפקיד בכיר בעיתון בכיר ומספרת שתיק העבודות שלי שהעבירה לעיתון לפני שנה, זכה להתלהבות, ועכשיו הם רוצים שאבוא לצלם עבורם צילום. למוסף החג הקרוב. על עמוד כפול. אה כן. וזה צריך לקרות בסופ"ש. הסופ"ש היחיד בו העזתי לקבוע חופשה. נוספו על זה עוד כמה נוירוזות: המצולם הוא פוליטקאי, אין לי זמן להתוודע אליו ולהכיר אותו לפני הצילום (כמו שבד"כ עושים במקרים כאלה) ו...הוא יכול רק בערב. כשהשמש שוקעת והעיתון רוצה צילום בחוץ. יפה לא?
אני באמת לא רוצה להלאות אתכם בפרטים המכוערים (זה לא היה מראה יפה לראות אותי בחמשת הימים האחרונים (-:)
הרגשתי שעם כמות המתח הפיסי והנפשי שלי אפשר להקים תחנת כוח שתספק חשמל לכל ת"א. כ"כ הרבה פחדים וייאושים וחוסר וודאות. ואיזה פער עצום בין הסיטואציות שקורות אובייקטיבית ובין האופן שאני חוויתי אותן, כאילו אני עוברת את משבר חיי.
מבחוץ חברים קרובים דאגו להזכיר לי שמה שקורה הוא מגניב בעליל, שאני צלמת טובה, שבמשך שנים היינו יושבים יחד ומעלעלים בדפי המוספים ואומרים שהצילומים שם תפורים עליי - והנה זה בא. ואני, כאילו חרב עליי עולמי. מקללת את הרגע שביקשתי פעם לפני שנים את מה שביקשתי ועכשיו צריכה לעמוד מאחורי הבקשה ולהוכיח שאני שווה.
בתוך כל ההמולה הזאת (ותאמינו לי, הייתי קרובה מאוד לאיזה וואליום (-:), הייתי מודעת לזה שכל מה שחסר לי כאן הוא האמונה שלי בעצמי. היכולת להרגיש שלא משנה מה יקרה, ואיך יהיה, אני אהיה בסדר. כי יש לי ניסיון וראיה, ואינסטינקטים ויכולת ליצור תקשורת טובה. ויש לי הדרכה גבוהה פנימית.
אני מכירה את תחושת הביטחון העצמי השקט הזה מהיוגה. את ההרגשה שלפעמים אין לי מושג מה אני הולכת ללמד אבל יש את ההרגשה הפנימית הזו שהולך להיות שעור מעולה. ואם תשאלו אותי מה אני הולכת לעשות, לא אדע להגיד, אבל אדע להגיד שהולך להיות טוב, וזה בד"כ מה שקורה. זה מרגיש כמו חוויה חוץ גופית. משהו בא, איזה grace of god, ומעביר דרכי את השעור.
וידעתי שאם אני יכולה להרגיש את זה בתחום אחד, אין סיבה שלא ארגיש את זה בתחום אחר, שהוא המקצוע שלי ואהבתי.

בכל זאת, כדי לסכם, בסופו של דבר יצאתי לסופ"ש (הסתבר שהמצולם לא יכול גם בסופ"ש), זה נדחה לערב יום ראשון והשאיר אותי בעקצוצים כל הסופ"ש ולמזלי היו שם הרים אדומים ושקט וקסם של מדבר וכמה מדיטציות חזקות מאוד.
הצילומים עצמם היו מזעזעים. כל מה שחששתי ממנו קרה. (הוא הגיע באיחור של שעה, כמעט בחושך. ובא עם פמליית עוזרות ומאבטחים שניהלו לי ולו את החיים והסבירו לי איך לעשות את העבודה שלי. ומעבר לזה הוא לא הסכים לשתף פעולה ורצה לסיים מהפריים השני), אבל, כנראה שאותו חסד אלוהי ששום דבר בלעדיו לא יכול לקרות התחולל גם פה. הצילום הסופי יצא טוב (נשבעת לכם, זאת לא הייתי אני. אני הייתי בפאניקה ואיבוד שליטה מוחלטת), מערכת העיתון מרוצה מאוד וטוענת שקיבלה בדיוק את מה שרצתה......

על ידי תמה_מה* » 06 מאי 2008, 09:07

מאוד שמחתי לשמוע שאת אוהבת את העבודה שלי, ראיתי את האתר שלך, עבודות יפות באמת. אשמח לאיזה שיתוף פעולה או כל דבר אחר

על ידי קופצת_ראש* » 04 מאי 2008, 23:14

קראתי עוד קצת עד שהלחלוחית התמקמה בזווית העין.
אני נפעמת מההתנהלות שלך, מההתבוננות הסבלנית והרגישה, הלמידה המתמדת.
מנועם הדרכים ( זה עולה בכמה סיטואציות שכתבת)
מרגש

על ידי קופצת_ראש* » 01 מאי 2008, 21:21

אחרי שקראתי אותך קצת בימים האחרונים, ואחרי הביקור הנעים שלך אצלי
התחלתי לקרוא היום מתחילת הדף.
עוד לא קראתי הכל אבל
את מתארת כל כך במדויק דברים רבים שאני מזדהה איתם, כמו עוברים עליי גם
( הנמלה בהופעת רוק, השקיפות לעיתים,וכל מיני)
ואת כותבת נפלאה
כל כך המון תודה!
אני קצת נרגשת מכל הקריאה הזו ומתקשה להתנסח אבל אני מניחה שהבנת את הרוח הכללית...

מעתיקה לפה את השורות שכתבתי ב מי גאון של מימה
_"ליצן אחד ישב לבד ובכה.
הוא בכה ובכה ובכה והציף את כל הסביבה שלו בדמעות.
עד שמישהו נעצר לידו ושאל: ליצן, מה קרה, למה אתה עצוב?
והליצן ענה: אני לא עצוב, אני רק נח"_
היום ניסיתי "לנוח" כל אחה"צ, אבל לא הצלחתי. היום פשוט עצוב לי.

שתי אנקדוטות מהיום:

היום בבוקר, אני והבחור הידוע בציבור ((-:) לא הספקנו לשתות בבית וישבנו לשתות קפה במקום לא רחוק מאיתנו. זה מקום שהוא גם בית קפה ומעדניה עם כל מיני גבינות ומאפים וגם פתוח 24 שעות כך שהרבה פעמים נכנסים לשם אנשים בדרכם אל.... ומצטיידים במה שצריך.
בכל אופן, תוך כדי שישבנו שם עם הקפה נכנסה קבוצה גדולה של אנשים שנראו כמו כמה משפחות עם ילדיהם וניכר בברור שהם בדרך לאיזה טיול או נסיעה משותפת. הם היו מאוד מבודחים ועליזים. הסתכלנו עליהם ואמרתי לע' שאני מרגישה שאני כ"כ צריכה חופשה. חופשה אמיתית. לפחות בת יומיים עם לילה אחד באמצע ושאתמול היה דוגמא שהצלחתי להרגיש מן חופש באוויר אבל הוא נגמר מהר ושכ"כ בא לי על איזה מן רצף חופשתי כזה שבו קמים בבוקר אל תחושת חופש ויודעים שכל מה שמצפה לנו הוא רק חופש, גם בלילה וגם למחרת.... וע' אמר שהוא מבין אותי וכך סיימנו את השיחה ויצאנו כל אחד ליומו. אח"כ שנשארתי לבד במכונית נוסעת אל יעדי הראשון, המשכתי לחשוב על העניין הזה, ופתאום אמרתי לעצמי, רגע, מה יקרה אם אני אדמיין, בכאילו כזה, שיש לי בעצם חופש ושהיום שלי פשוט רצוף בפעילויות כיפיות (והפעילויות שלי לאורך היום הן באמת כאלה, רק בלי הגדרת החופש) ואני פשוט עוברת מפעילות אחת לשניה ומבלה את היום בנעימים. וככה התחלתי לומר לעצמי בראש: איזה כיף החופש הזה, אני נוסעת לי, השמיים כחולים, יש מוסיקה שאני אוהבת ברדיו, עוד מעט אגיע ל-X ויהיה כיף ואז אלך לקניות ואחזור הביתה ןאתכונן לשעור שיש לי בערב ודמיינתי לי שהשעור הזה הוא בכלל לא העבודה שלי, אלא אוסף של חברים שלי שאני פשוט מעבירה להם תירגול.... ופתאום כל היום הפך להיות מן חופש מלא פעילויות ועניינים כמו שאני אוהבת, ןממש הלהבתי את עצמי על החופש הזה, ורק בסוף פתאום קלטתי שזה בדיוק אותו היום שתוכנן, עם אותה הפעילות לפני שהכרזתי עליו יום חופש.
המשקפיים האלה שאני יכולה לבחור להרכיב, ולהוריד, זה פשוט עקרון שמהמם אותי כל פעם מחדש כשאני נוכחת לדעת שהוא מתקיים....

בצהריים, הייתי צריכה לעשות קניות. התכוונתי לנסוע לסופרמרקט אורגני ענק מימדים במתחם איקאה. מקום עם מבחר עצוווום של מוצרים טבעיים אורגניים, ואקולוגיים, יחס די רע לעובדים שלו ובד"כ מאוד יקר למעט דברים מסויימים זולים שיש רק שם או שמתשתלם לקנות שם. בכל מקרה מאז שהוא קיים, אני משתדלת לעשות את הקניות שם, ומה שאני יכולה לקנות אורגני אבל העניין הוא שמוצרים רגילים לפשוטי העם כמו קוטג'/ נייר טואלט/ נס קפה רגיל (לא מעולש!!) פשוט אין שם, כך שתמיד יש אוסף של מוצרים שאין שם וצריך לקנות במקום אחר.
בכל אופן, כשהגעתי לשם, גיליתי שהמקום סגור בחול המועד. בהתחלה, התעצבנתי קצת כי היו כמה דברים שיש שם שרציתי וכי זה הביא אותי להכרה שאני צריכה להכנס לסופר השכונתי שנמצא ליד הבית וגם כי, אין מה לומר המצפון שלי שקט יותר כשאני אומרת לעצמי בראש, ש"אני כ"כ בסדר שאני אוכלת אורגני" (אייקון של פלצנות) וכך המשכתי לכיוון הבית, ופתאום כשהתקרבתי אל הסופר הקטן (ובד"כ מעפן) מילאה אותי תחושת חופש כזאת. החופש שלי לבחור.
באותה מידה יכולתי להחליט לדחות את הקניות או להתרוצץ בין כל מיני חנויות טבע וללקט את המוצרים הטבעיים שרציתי, ויכולתי פשוט לשחרר את הציפיה שלי מעצמי, להכנס לסופר, לקנות כמה ירקות מרוססים ולהמשיך, כי ככה הסתדר היום. כי זה הכי טוב שיכולתי. כי לעשות את המקסימום מבחינתי הוא לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה ביום ספציפי בהתחשב במכלול של כל הגורמים המשתתפים ביום הזה, בהתאם למצבי ובמינימום תיסכול.
ושחררתי, קניתי במהירות, רק דברים שממש צריך בבית ושמחתי בקלות הזו שאיפשרתי לעצמי...

על ידי אשה_שמחה* » 22 אפריל 2008, 16:11

השלמתי קריאה. צחקתי ודמעתי, בו זמנית, בקטע עם התותים והויסקי וטום וייטס, איזו סצנה מפעימה. מי אמר שהחיים הם לא סרט משובח? (ארופאי אבל עם סוף טוב

). מרגישה צורך לחבק אותך, בינתיים רק כאלו-

על ידי חוחית* » 21 אפריל 2008, 23:45

כן, כן ושוב כן!!!
נשמע כמו יום כיף

לאהוב את הרגעים הקטנים השמחות הקטנטנות ולשחרר את הלחץ הזה, את הצורך הזה להיות כל הזמן במקום שאני לא נמצאת בו.
זה מה שכתבתי לפני כמה ימים ביום ו'. ואני רוצה לשתף בכמה רגעים כאלה שאני חווה במסגרת "יום ללא פיכס" שהטלתי על עצמי.
אז ככה: שמתי לי דיסק ישן של ניל יאנג, מזגתי לי כוס של וויסקי (כן, כן וויסקי! אל תסתכלו עליי ככה, אז מה אם השעה היתה רק חמש. גלן פידיך משובח (-:)
הדיסק של ניל יאנג נגמר. החלפתי אותו ב- closing time של טום וויטס (שזה דיסק שלא חשוב באיזו שעה של היום שומעים אותו הוא מחייב וויסקי ופקט סיגריות- חבל שאני לא מעשנת....) עד שהגיע martha, שיר מס' 4, יצאתי לי אל הגינה האהובה שלי מבושמת קלות. הגינה שלי שכ"כ משוועת למגע יד אישה.
נעמדתי מתחת לעץ התות השחור הענק שבגינה, שכרגע מתפוצץ מרוב תותים שחורים עצומים. התחלתי לקטוף אחד אחרי השני, לא יודעת לאיזה תות להתפנות קודם. כמו ילדה שגילתה שסוכריות באמת יכולות לצמוח על עץ, קוטפת מהר לפני שיפוג הקסם, הוויסקי ביד השניה, אני מתנדנדת קלות, חיוך מטופש על פניי. אני שרה בקול: martha, martha, i love you cant you see? h - ואני אומרת לעצמי בשכרותי הקלה: זה זה נכון?, זה מה שרצית להרגיש? על זה את מדברת? - כן אמרתי. זה זה.
_{כשהרמתי את המבט קלטתי את הכלבה הדלמטית של השכן, מביטה בי במבט בוהה, עם הראש מוטה הצידה ואוזן אחת מורמת, חושבת לעצמה: מה יהיה עם הנוער של היום.....(-:}

ליכולת להרפות, לעזוב, לתת לשק הזה של רגשות אשמה, טרדות ואגו להמשיך עם זרם המחשבות - בלעדיי. ובחיים, מנסה להיות נוכחת עכשיו. לא לצפות ליותר מידי, מהר מידי. לאהוב את הרגעים הקטנים השמחות הקטנטנות ולשחרר את הלחץ הזה, את הצורך הזה להיות כל הזמן במקום שאני לא נמצאת בו.

כאילו שאני כתבתי . מזדהה עם כל מילה. וכמה שזה קשה
להמתין ולחכות שהדברים יסתדרו מעליהם, לא לדחוק ולהאמין שבחרתי נכון.

כשאני מבקשת משהו מהיקום, אני מזכירה לעצמי השכם והערב לחפש את זה בכל פינה, לראות בכל דבר (בכל דבר!!) הזדמנות למשהו הזה
תודה. אימצתי. @}

יופי שכתבת אצלי. גם לי נעים מאוד. (-:

על ידי חוחית* » 11 אפריל 2008, 09:35

_והיה שם משהו בהיר, ברור פשוט. והיה לי ברור שכל רעשי הבוקר, חרחורי ההתעוררות לא ימנעו ממני לעשות צעד פשוט בדרך שלי. להזכיר לי שאני הולכת.
וידעתי שגם אם התפאורה שלי תהיה חלקית, גם אם אמצה 60%, עשיתי משהו. גם 20% טובים יותר מישיבה על הגדר ב- 0% עשיה.0% נוכחות.
הבחור שלי קם ושאל: את רוצה לתרגל היום? ואני עניתי: לא, אני מתרגלת היום.
תוך כדי התירגול, עברה בי בין נוכחות לנוכחות המחשבה: כמה זה פשוט, כמה זה קל. איזה חופש אדיר יש בשליטה שלי._

התיישבתי וקראתי אחת ולתמיד את כל הדף מתחילתו ועד סופו, ואני רוצה לומר לך שאני פשוט אוהבת אותך

מוקסמת מכתיבתך, מזדהה בכל כך הרבה מקומות.
די במעלה הדף מצאתי את הקטע שצוטט לעיל וכמו שאת יודעת הנושא הזה מעסיק אותי הרבה עכשיו אז תודה על המלים המדוייקות.

על ידי הגבירה_בחום* » 17 מרץ 2008, 13:56

עולה חזרה על הדף בהיסוס
הרבה זמן האצבעות לא כתבו והשריר שאמון על התיווך בין המחשבות לבין המילים מעט חלש.
לא יודעת להחליט מה חשוב לי יותר, להיות בתוך מה שאני עוברת או לשתף. לשמור לעצמי או לחשוף
תקופה משונה. כאילו לא קורה בה כלום וכל הזמן קורה. על השאלה "מה חדש" אין תשובה בלקסיקון. הכל כביכול אותו הדבר ובכל זאת, יש הרגשה של התרחשות תת קרקעית כמו נבט שבקע מן הזרע מתחת לפני האדמה והוא צומח ונמצא מלימטר לפני פריצה. ושם הוא מחכה.... אי אפשר לראות אותו ובאופן הזה הוא "כאילו" לא קיים, לא נכנס לספקטרום. והעובדה שהספקטרקום שלי כ"כ מצומצם לא משנה לפעמים - אני רוצה לראות ועכשיו!
רוצה להתרצות בו ברגע. אבל כשלרגע אני מצליחה להמתין, מוכנה כמו ילדה לקבל את הממתק שלי אח"כ, אני מרגישה אותם קורים, שינויים, מערבולות פנימיות, התארגנות מחדש של הגוף, של הראש, של הנפש. ואם אנסה לתפוס אותה, להניח עליה את האצבע היא חומקת - אין על מה לשים את האצבע, אין לה צורה, אין לה שם, אין לה ביטוי חיצוני - אין לה את כל הדברים האלה שאני לפעמים מתעקשת להשיג, לקטלג, לקטרג - אבל היא שם.

על ידי אור_נשי* » 13 מרץ 2008, 10:24

היי לך, נכנסתי לשמך בדף שלי, והגעתי לאתר שלך...מקסים!

אני באופן אישי מעדיפה להתייעץ בסוגיות עמוקות עם המורים שלי.פנים אל פנים אם מתאפשר
בוודאי. אני לא חושבת שהשיחות שמתקיימות בנושא יוגה מחליפות את הלימוד האישי וההדרכה ממורים שלנו, הן רק מהוות כר לשמוע עוד דעות ולחדד סוגיות שאכן מעסיקות אותנו ביומיום. האופן שבו דנים בהן פה באינטרנט, אינו הופך אותן לפחות עמוקות, אלא דווקא מחזק ומדגיש את העובדה שהן מחלחלות בכולנו ונוכחות בפרטים הקטנטנים בחיים וגם בפרטים הגדולים.
ולגבי הבילבול, זה נכון. זה אכן מבלבל קצת לשמוע פתאום גישות אחרות, דרכים אחרות משלנו.
אני חושבת שבתחילת הדרך יש לנו נטיה למצוא את המורה שלנו או הדרך שלנו ולהצמד אליהם מאוד מאוד חזק ויש מן האטמות טבעית לכל גישה או דיעה אחרת. וכל דיעה אחרת משלנו שאנו שומעים מערערת אותנו ומבלבלת ויוצרת תחושה של ביטול כל מה שלמדנו ואיננו יודעים איך לעמוד מול זה. וזה כנראה באופן טבעי, שלב הכרחי בהתפתחות היכולת שלנו להתמסר ולהתמקד וליצור לעצמנו דרך או סדהאנה משלנו אם תרצי. אבל עם הזמן, כשאנחנו מתבססים באימון והוא הופך חלק בלתי נפרד מחיינו, אנחנו פתאום מבינים שיש עוד גישות ועוד דיעות, ושהפלא ופלא, הן לא ממש מאיימות עלינו, אנחנו מסוגלים להקשיב להן בלי שהן יזעזעו את כל אמות הסיפים שלנו, לפעמים נשמע אותן ונחליט שהן לא משרתות אותנו ולפעמים נקשיב ואולי נמצא שיש בהן אלמנט אחד שדווקא אפשר לאמץ, ולפעמים דווקא היכולת להפתח לגישות אחרות ובאמת להקשיב להן, היא זו שמחזקת אותנו בדרך שלנו, מחזקת את הקשר ביננו לבין המורה שלנו, מעגנת אותנו בדרך האישית.
והדבר הכי מדהים מבחינתי בעניין הזה, הוא שכשאני מצליחה להפתח לדרך או גישה שונה משלי, להקשיב לה באמת וללא שיפוטיות אני מבינה כל פעם מחדש שכל השיטות, הדרכים והגישות מדברות בסופו של דבר על אותו הדבר. כולן רוצות להגיע לסמאדהי.
מה ששונה הוא הדרך לשם ויש המון דרכים. ומסתבר שזה מה שנפלא כי יש המון סוגים של אנשים. כך שכל אחד שיש בו רצון לחפש וללמוד, מוצא בסופו של דבר את מה שמתאים לו @}

ושוב,סליחה שנמחקה גם הודעה אחת שלך.זריזות היד על העכבר.כולנו בני אנוש.
נסלח ונשכח.@}
גם אני חושבת שכולנו בני אנוש או במקרה של הדיון שהתפתח בבלוג של חוחית בנות אנוש, ולא סתם בנות אנוש, אלא כאלה המנסות לעשות כמיטב יכולתן כנשים, כמורות, כאימהות וכיוגיניות, וכמו שכתבתי כתגובה לאחת ההודעות שלך, אני מסכימה עם דברייך - ולכן הפריעה לי נימה ביקורתית/ מתנשאת מסויימת ששמעתי בדברייך.
אינני פוסלת את השימוש בסנסקריט, נהפכהו - רק אני חושבת שהמושגים האלה בסנסקריט מאוד עמוקים ונוגעים בסוגיות מאוד נרחבות ועמוקות ואל לנו לנפנף בהן כדגל להבנתנו הגדולה. כולנו בדרך.
אינני נאחזת כלל בהודעה כזו או אחרת שנכתבה. זה הרי לא ממש חשוב, רק האקט שמשתמע ממחיקתה פוגע ולכן טוב שכתבת לי והבהרת את כוונותייך
אם ברצונך להניח לדברים, כל שאת צריכה לעשות הוא פשוט להניח להם. הרי כדי לקיים דיאלוג צריך שניים, ושתיים היינו.
בכל מקרה, אני חושבת שהדיון בדברים האלה הוא חשוב ומרתק ומחדד מאוד את החשיבה של כולנו וגם לי אין רצון להפוך את זה לעיסה נשית מכוערת ומתנצחת.
מקווה להמשיך ולשוחח באופן פורה ומכבד בנושא המרתק והמופלא ששפר עלינו מזלינו לקחת בו חלק
רק טוב @}

בכל אופן,אני מרגישה שאמרתי את שלי והשמעתי את דבריי.אני לא מרגישה טעם או רצון להמשיך לדון בכך.אני שמחה שדבריי עוררו גלים-זה אומר שהם נגעו לכולן בנקודות מבעבעות.
אישה יקרה
כן, זה אכן נשמע שבאת בסערה לומר את דברייך ולהשמיע לעצמך את מה שאת כבר יודעת ואולי קצת פחות לדון ולשמוע נשים אחרות שמעורבות לא פחות ממך בעולם היוגה. אולי בגלל זה את לא מרגישה טעם או רצון להמשיך לדון בכך - כי בשביל לעשות את זה, צריך להקשיב ולפנות מקום בראש לתובנות שונות משלך.
אז כמו שכתבה לי יוגינית נפלאה ומורה כאן באתר: עם נסיון התרגול מבינים שיש הרבה יותר סימני שאלה וחוסרי וודאות שאנו נאלצים להתמודד איתם בעולם התופעות מלא הניגודים ועם השנים והתרגול המצטבר מבינים שיש פחות ופחות סימני קריאה, והצהרות חותכות, ויותר ויותר קונפליקטים שאין תמיד דרך אחת ליישב ואנו פשוט צריכים ללמוד לחיות איתם ולעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים.
תמיד כדאי לשמר את אש התרגול,גם אם היא קטנה קטנה. אבל לא לכבות אותה לגמרי.זאת אומרת שכן חשוב לתרגל כל יום,אפילו כמה דקות,מאשר לתרגל פעם ב... תרגול ארוך - ובכן, זה נכון. אך אדם שהיוגה היא נר לרגליו, יודע שהיוגה אינה מצטמצמת אל גבולות המזרון בזמן שאנחנו מתרגלים אסאנות, פראניאמה או כל תירגול אחר. תירגול יוגה מקיף את כל ההתנהלות שלנו, את המוסר שלנו, את יחסינו לעצמינו ולעולם סביבנו, את יכולתנו לפעול מתוך יושר וטוהר פיסיים, נפשיים ומנטליים שהאסאנות ותרגילי הנשימה לוקחים בהם חלק - ובמובן הזה, אכן אנחנו לא רוצים לכבות את אש התירגול אף פעם ולדאוג שהיא נשארת דלוקה גם במחשבותינו ובכל התנהלותנו.
לגבי זה שאת שמחה שדברייך עוררו גלים-זה אומר שהם נגעו לכולן בנקודות מבעבעות. גם זה, כמו הרבה דברים בעולם בכלל וביוגה בפרט, הוא לא דבר מוחלט.
אני אישית חושבת שצריך מעט יותר משליטה באוצר מילים מצומצם מעולם היוגה (טאפס, צ'אקרה, גורו, ו...אהימסה) כדי לעורר גלים ולגעת בעומקן ובדיוקן של נקודות מבעבעות ביוגה. סוגיות כ"כ מורכבות שקשורות בנפש האדם והקוסמוס ובטבעם, שטקסטים על טקסטים בני אלפי שנים נכתבו עליהם בגלל מורכבותם מכדי שנוכל לסכמם בכמה מילים שלמדנו בסנסקריט.
ואותו הדבר לגבי, הידיעה שלך שלאנשים קשה עם האמת, האמת של מי? האמת שלך? האמת שלי? האמת של כולנו כבני אנוש היא יחסית ואינה אחת. והאמת האחת שקיימת, שאליה נחשפים באמת מתי מעט מוארים עדיין רחוקה מאוד ממני, וכמו שזה נראה מפה - גם ממך.
כך שקצת צניעות, כנות וכבוד הדדי לא יזיקו כאן - כך נוכל למלא אחרי שאוצ'ה (טוהר), סאטיה (אמירת אמת) ואהימסה (אי פגיעה) ביחד - ויהיה כיף גדול (-:

זו כמובן רק דעתי, ואת רשאית כמובן לחשוב אחרת
בכל מקרה, היי ברוכה באשר תלכי @}

_

על ידי קט_קטית* » 18 פברואר 2008, 18:44

גיליתי לאן עבר הדיון!
שלום ליוגיגיות D-:

על ידי מי_מה* » 17 פברואר 2008, 22:49

איך אני נהינת "לשוחח" איתך!
ובין היתר, אסירת תודה על הכתיבה ועל השימוש במילים כמו למגר ונהיר שהן מילים שגורמות לי לנשום עמוק.
מקווה להיפגש יום אחד. את מתעתדת להשתתף באיזו סדנא בעתיד הנראה לעיין? אולי נשלב אינטרסים (השתלמות והיפגשות)?

על ידי אלנור_יה* » 13 פברואר 2008, 11:10

הללויה!

מקווה שכך המשיך לו השבוע שלך...
לא הייתי בסביבה הרבה זמן.
תודה על הצעתך האופטימית לטיול משותף בארץ (-: נראה לי שלא יצא בקרוב...

על ידי אשה_שמחה* » 10 פברואר 2008, 20:09

i'm back

הללויה!

שעת צהריים מאוחרת.
אני יוצאת מהבית ופוסעת על השביל שמחבר בין הבית למכולת (או בשמה האקזוטי - הצרכניה).
פוסעת בשביל שבו אני הולכת כ"כ הרבה פעמים לעשות את הדבר שאני עושה כ"כ הרבה פעמים - לתלות מודעה על לוח המודעות.
וכך, אני הולכת לי, המושב כולו רדום משהו, זמזומים משכרים של דבורים וזבובים אופפים אותי, אוטובוס צהוב של המועצה חורק ליד תחנת עץ של המועצה גם היא ומוריד ילדים שחזרו מבי"ס (ילדים של המועצה (-:), מנומנמים, על הגב שלהם יש תיק כבד, והם גוררים רגליים במעלה הרחוב, כנראה מפנטזים על ארוחת צהריים או על בוב ספוג....
וככה אני הולכת, שמש נמוכה מצליפה בפנים שלי וחודרת לעיניים. חודרת ללבן של העניים, לירוק חום של העיניים, לשחור של העיניים (שבשבטים נידחים נקרא ה"אישון" (-:) - לא נותנת להתחמק מכל האור הזה - ואז זה פשוט קרה. בלי אזהרה מוקדמת:
תחושת אושר פשוט ותמים ממי שאני, ממה שאני. סיפוק פשוט ממה שאני עושה, מכל האנשים שאני נוגעת בהם ומכל אלה שנוגעים בי, סיפוק מציוץ הציפורים, מהפרחים, מהזבובים, מהמועצה....((-:)
סיפוק מהשביל הזה שאני הולכת בו כל יום, לעשות שוב ושוב את אותה הפעולה. סיפוק מאותה עיקביות לא מרפה שמניעה אותי להדפיס אינסוף של דפים צבעוניים ולתלות אותם יומיום על לוח המודעות (אפילו שהבחור שמלמד יוגה מהמושב השכן מוריד אותן יומיום כי זה לא טוב לו לעסקים. אני תולה והוא מוריד. למרות זה, ואולי בגלל זה)
טריליוני חלקיקים של אור התפוצצו בתוכי באותן שתי דקות הליכה למכולת. וכשפניתי לשוב בדרך חזרה והשמש בגבי, המשכתי להרגיש אותם רוחשים שם וכאן, בפנים ובחוץ. ולחשתי לעצמי בלי קול: i'm back

על ידי אשה_שמחה* » 04 פברואר 2008, 14:44

מאחלת לך שלוות נפש, זו שבאה מתוך הידיעה הברורה שהכל לטובה, ושכל התשובות בדרך @}
(ואם השלווה כבר הגיעה, אז אני שמחה אתך)

מיכל
תודה רבה על המילים הטובות שלך. הן נופלות עלי ממש כמו מתנה משמיים בימים אלה.
אני אפילו לא זוכרת מה כתבתי שם שהיה כ"כ חכם, אלך ואבדוק ואולי אחכים בעצמי קצת...
בעקרון נראה לי שכתבתי לא אחת באתר איפה אני מלמדת.
אני מלמדת קבוצות באיזור רעננה, כפ"ס, הוד"ש ושעורים פרטיים פחות או יותר בכל הארץ (להוציא את רמת הגולן והנגב (-:)
באיזור שוהם אין לי לצערי קבוצה (בינתיים...)
בכל מקרה, שוב תודה רבה על החיזוקים. הם מאוד עוזרים לי @}

על ידי מיכל* » 04 פברואר 2008, 11:23

באתי לראות מי החכמה שכתבה דברים כאלה יפים למחפשת שינוי. הייתי רוצה ללמוד יוגה אצל אחת כמוך, חבל שאת רחוקה. הולוואי שהיום יום כיף בשבילך

הפכפכות
הנה משהו שעוד לפני שהתחלתי לכתוב עליו אני יודעת את התשובה.
התשובה היא קבלה.
ועכשיו מהתחלה: אני כבר שנים עובדת כעצמאית, עובדת קשה מאוד. והקושי הזה (שיסכימו איתו וודאי רוב הקוראים העצמאיים), מתבטא לא בכך שאני עובדת מבוקר עד ערב אלא ברמות האנרגיה שאני צריכה להשקיע כדי לייצר עסק שותף, שלא נאמר מצליח, מול הזמן (אוף כמה זמן....) שלוקח לדברים להצטבר, להיות ברי קיימא, איתנים, ממשיים, כאלה שלא מתערערים מכל משב קל של רוח.
אז בתחום שלי (בעצם בשניהם) הטבע של הדברים הוא גם כך הפכפך. לאנשים כ"כ קשה להתחייב למשהו, הם רוצים ולא רוצים, רוצים ולא עושים, עושים ומתחרטים..... הדרך מהרגע שאדם נתקל בטלפון שלי ומחליט שהוא רוצה לברר לגבי הצטרפות לשעור עד הרגע (אם בכלל, אם לא התייאש בדרך...) שבו הוא ממש מרים את הטלפון ומחייג, היא ארוכה מאוד. ואם חייג ודיבר, ואהב את מה ששמע, בין זה ובין ההחלטה להגיע לשעורים, עומדת תהום, והיה והחליט לבוא ובהתלהבותו אמר לי, מצויין, אני מגיע ביום א' הקרוב - בין האמירה הזו לבין הגעתו הממשית לשיעור הקשר הוא מקרי... ואו אז הגיע לשעור, צריך גם להשאר, (ושומו שמיים) לשלם על זה, גם לשם יש דרך יסורים לא פשוטה לעבור וגם אם בא ונרשם והחליט שמגיע באופן קבוע, גם אז המורה לא יכולה לחקוק אותו בסלע ולקרוא לו תלמיד שלי....
וכך בשנים האחרונות, עם כל הברכה הזו שהתברכתי בה, והמקום הזה שמצאתי בדרך נס לתת, ולהיות ולייצר וליצור ולהתפרנס בכבוד - עם כל הטוב הזה, הדברים לא מצליחים להצטבר. בכל פעם שאדם חדש נרשם לקבוצה וליבי מבקש לשמוח ולנוח לרגע אחד על זרי דפנה (רגע אחד...) סימולטנית מודיע אחר שהוא פורש/ נוסע לחו"ל/ לא מתאים לו היום/ עובר לעיר אחרת/ לא מודיע כלום ופשוט נעלם.
אני יודעת כמה זה קשה להתחייב, יודעת עד כמה יש יותר סיבות לא לעשות מאשר לעשות, ויודעת ששומדבר לא נעשה באופן אישי - אבל זה נעשה, באופן עקבי, כמו אומר לי משהו. מה אתה רוצה לומר?
בעבר לקחתי את הדברים קשה יותר, נאחזתי בכל תלמיד (והיו מעטים) שבא כאילו הוא עומד להשאר איתי כל החיים, ואיזה שוק זה היה כשאחרי חודשיים או שלושה או חצי שנה פשוט מצא עצמו ללא כל קושי עוזב בגלל 123......

היום אני במקום טוב יותר (למרות שהיום היום ה- 3.2.08 אני במצב רגיש אחרת כנראה לא הייתי כותבת כך), אני יודעת שזה הטבע של הדברים, יודעת שכך הם קורים, שאין לי ברירה אלא להמשיך ולעשות בדבקות את מה שאני מאמינה בו, להמשיך ללמוד כל הזמן, להשתפר, לתקן ולהמשיך ולקום אל העבודה שלי, אל החיים שלי, אל מי שבא ללמוד אצלי (בין אם הם 10 אנשים ובין אם יש תלמיד אחד) באותה נכונות. והיו שעורים שהייתי באה באנרגיות שמוכנות לבלוע קבוצה שלמה וחיכה שם תלמיד אחד. (ואיזה שינוי דרמטי באנרגיות של מורה, כשאין לו קהל...) ושיננתי לעצמי במשך חודשים ארוכים שאני צריכה ללמד את אותו אחד כאילו היו עשרה, ולהאמין שהם יבואו. ובאמת ברגע שהצלחתי לשחרר, ולא לתת לכל תנודה כזו לערער אותי, דברים החלו לפעול באופן כוללני וגם פרטי אחרת.
יש קבוצות שבהן 15אנשים עולים אליהן לרגל רק בגללי, יש קבוצות שבסוף השעור אנשים ניגשים אליי עם עיניים מבריקות מהתרגשות, יש קבוצה שקיבלתי ממורתי הדגולה והיא הולכת וגדלה והתגובות הטובות סביבה הולכות וגדלות גם הן (ואת כל זה אני כותבת רק כדי להזכיר לעצמי שאני במסלול טוב, שהדברים בגדול טובים, שהדרך שעשיתי היא טובה - כדי להרים לעצמי לרגע את הפרצוף שנתקע בשעה האחרונה באדמה)
ועם כל ההילולה החיובית הזאת, מתקשר אליי לפני שעה תלמיד מהמתמידים יותר שלי ואומר: אני רוצה כרגע לפרוש. אני שואלת: למה מה קרה? והוא עונה: לא מסתדר לי. (בלי הסבר, בלי סיבה...), מרוב מבוכה, שמעתי עצמי אומרת: אוקיי שיהיה כל טוב בינתיים (כשבראש שלי יש קול שצועק: מה כל טוב מה? מה אוקיי? תשאלי שוב למה?? אולי הוא במצוקה? אולי עשית משהו לא בסדר??)
ומאז אני ככה, עם כל המודעות שלי, מרגישה קצת מקומטת.

אני רואה את האופן שבו הנפש שלי הולכת שולל אחרי הטבע ההפכפך של החיים. עולה למעלה כשמריעים לי, יורדת למטה כעוזבים אותי, מזדהה ונצמדת אל כל צמדי הניגודים, כאילו כל אלה ישנו את מי שאני. את טבעי האמיתי. ולא מצליחה ליישם את מה שאני מלמדת אחרים לעשות (לפחות את אלה שלא עזבו (-:) - להיות שוות נפש אל שניהם: אל ההצלחה ואל השפל.
לשמוח כששמח ולשחרר, לא להצמד, לא לצפות שכך ישאר תמיד, להיות עצובה כשעצוב, למצות, לשחרר, לדעת שלא ישאר כך תמיד.
הכל משתנה כל הזמן. חוץ מאותו חלק שבי שלא משתנה אף פעם. - את זה אני רוצה לקבל.

על ידי ציפ_ציף* » 02 פברואר 2008, 20:39

את מדהימה בתובנות שלך וברצון ללמוד את השיעור שניתן לך,
נסי לבדוק היכן מהדהד לך הרגש שעולה בעקבות האלימות אליה את נחשפת.
יכול להיות שזה יביא לתפנית בתובנה שהגעת אליה.

על ידי ציפ_ציף* » 31 ינואר 2008, 19:08

נכנסתי ונפעמתי מהדרך שלך,מזדהה מאוד.
כל הכבוד על האסרטיביות@}

על ידי אלנור_יה* » 29 ינואר 2008, 18:45

הי מתוקה, (את באמת מתוקה...)
שמחה שענית לי כי כך נכנסתי להגיד תודה וקראתי את הדברים היפים שכתבת.
נעים לקרוא צמיחה.
ושוב תודה...

בטחון עצמי
חזרתי עכשיו מפגישה. הפגישה היתה עם בעלת מקום שבו אני מלמדת בתנאים מזעזעים ובשכר מחפיר.
אני עובדת שם 7 חודשים, ומה שמחזיק אותי שם הוא קבוצת אנשים מדהימים בגיל המעבר, שעל פניו ממש אינם מייצגים את סוג האוכלוסיה שאפשר להגיע איתה לרמות גבוהות אבל בפועל יש בהם כ"כ הרבה דבקות ומסירות והקשבה והם חווים (אם יותר לי לציין שרובן נשים) תחושות עמוקות של רוגע וחום ואור הרבה יותר מקבוצות של אנשים צעירים שאני מלמדת.
בכל אופן, את השיחה הזו אני מפנטזת לעשות מהיום שבו התחלתי לעבוד שם. דחיתי את מועד קביעתה במשך שבועות מאז דיברתי על כך לראשונה. ולא ישנתי שבוע שלם מהרגע שבו קבעתי את הפגישה ועד היום.
בשיחה רציתי לדבר על נושא השיחה השנוא עלי מכל - כסף. הגעתי למסקנה שהגיע הרגע לקחת את הסיכונים והסיכויים ולבקש את מה שאני חושבת שמגיע לי, לבקש ציוד ראוי לשעור, לבקש תנאים מינימליים מתאימים (כמו שקט בחדר הכושר הצמוד בזמן השעור שלי, כמו חדר נקי, כמו תנאי חימום נאותים).
אני שואלת את עצמי למה לוקח לי כ"כ הרבה זמן לעשות צעדים שכאלה?
למה אני תמיד מניחה שלא מגיע לי? שבקשותי לא יענו? עוד לפני שעשיתי צעד כבר החלטתי מה תהיה התשובה, כבר החלטתי שאף אחד לא יקשיב לי, ואם יקשיב לי לא ירצה לשלם עוד כסף (למה שמישהו ירצה לשלם לי עוד כסף כשאפשר להביא תמיד איזה ילדונת שעשתה קורס של חודש ותעבוד כמעט בחינם?) וההחלטה הזו נחרטת עמוק בי ובמה שאני משדרת. הרי אם כבר החלטתי בפנים, איזה כוח בעולם יכול לשנות את זה בשבילי? זה כבר סגור, חתום, יצרתי מציאות במחשבה, בראתי אותה במו ידי, סגרתי עליה את הגולל. ועם המציאות בפוטנציה הזו אני מסתובבת לי בעולם ומתפלאת שדברים לא עובדים לטובתי. אני, אני אני לא עובדת לטובתי.

בכל מקרה הגעתי לפגישה. בעלת המקום שעד כה לא ממש דיברתי איתה מעבר לשלום שלום קיבלה אותי בחום מפתיע ביחס למקום המאוד לא נעים שהיא מנהלת. דיברתי את שעל ליבי, פתחתי במה שטוב במקום, בהנאה שלי לעבוד עם קבוצת הנשים הזו, במחוייבות שלי ובשליחות שאני רואה בלעבוד עם אוכלוסיה כזו (שרוב מורי היוגה הצעירים, משתפשפים עליה כמה חודשים ועוזבים)
וביקשתי בזה אחר זה את הדברים שרציתי. ביקשתי אותם כמו הדברים הלגיטימיים והאלמנטריים ביותר שהם. אני רוצה שכר הולם. אני מורה טובה, אני עובדת קשה וזה מגיע לי. ביקשתי מזרוני יוגה מהסוג הפשוט ביותר (דבר שהתלמידות והמורה שלימדה לפניי הזהירו אותי שכבר שנים פונים אליהם ומבקשים ודבר לא נעשה), ביקשתי שקט יחסי מצד חדר הכושר.
כל הבקשות שלי נענו בהבנה מלאה, אחרי כולם אחד אחרי השני נשמעו המילים בסדר גמור, זה יטופל, נשנה את מה שצריך. 5 דקות אחרי הפגישה כבר הוזמן הציוד טלפונית ויצא לדרכו ובנוסף לכל אלה קיבלתי תודה על המסירות והאכפתיות והרצון שלי לשפר....
אז אני לא יודעת מה מתוך זה יקרה ועד כמה יקרה לשביעות רצוני, ימים עוד יגידו אבל, מעבר למקרה הספציפי הזה שיניב תוצאות או לא, קרה שם משהו אחר, שכבר הניב תוצאות שכבר היה פירות שקצרתי מעבודה אחרת והוא האופן שבו אני מבקשת בבהירות בקשה ברורה. מציבה את עצמי בגלוי ובבהירות ומכוונת את עצמי אל המקום שאליו אני רוצה ללכת, מציבה את עצמי על השביל שהולך לשם ומקבלת בהשלמה את המקום הזה שעוד לא רואה את סוף הדרך שעוד לא יודע אם הדרך הזאת תהיה קשה או קלה, ארוכה או קצרה, רק יודע שהוא בדרך.

על ידי אני_צ'ה* » 04 דצמבר 2007, 19:13

גבירה יקרה ! קודם כל תודה ! בשמי ובשם הגב שלי שכבר הרגיש היום הרבה יותר טוב.......את פשוט מקסימה !! והשיעור היה נעים ומעולה ......שאלתי היא האם אוכל לשלם לך פר-שיעור? מהיכרות עם עצמי והנוגעים בדבר אני צופה שלפעמים אוכל ולפעמים לא, להגיע, מכל מני סיבות......(המרגיעון :זה לא נגדך, זה בעדי,)......
תודה על תשובתך ובכלל

, מור

אני רוצה לכתוב פה שוב תודה
לכל החברות החדשות והוותיקות שלי מהאתר שבכל הזדמנות שצצה, דואגות להמליץ עליי. זה מרגש ומחמם את ליבי.
ויותר מהאמונה בי וההמלצה עליי כאשת מקצוע, אני נרגשת מהמלצתכן עליי כאדם. תודה שכך אתן רואות אותי
למרות שכל אחת מהממליצות יודעת ומבינה שעליה אני מדברת אני רוצה להודות לכן על טוב לבכן באופן ספציפי:
נקודות ורודות אגדיות , אלנור יה , אשה שמחה , סוסת פרא , יעל כו - תודה גדולה והרבה אהבה

על ידי יעל_כו* » 02 דצמבר 2007, 06:22

הי ליאת יקרה,
גם לנו היה נעים מאוד אתכם!
אנחנו פשוט מאושרים מהתמונות והקליפ! ממש גרמתם לנו לחוות את החתונה שלנו שוב!!!
וגם הפעם היה לנו ממש כיף!.....
שיהיה לכם שבוע נחמד, רגוע ומעניין..
ד"ש מיאיר, שגם מוסר שנשמח להפגש שוב.. (-:

על ידי חמו_מה* » 18 נובמבר 2007, 22:00

קודם כל, בגלל שהייתי כ"כ שקועה בסיפור שלך, נשרף לי סיר עם רוטב עגבניות,
שנית, זאת בטח חווה אלברשטיין
ושלישית, מה יהיה עם כל עודף הרגישות והאחריות, שאנחנו לוקחים על מצב רוחם של המקורבים. זה לא בריא לבריאות.

לילה טוב
חמומה.

היכל התרבות.
מצבת המופיעים: 1 זמרת קטנה עם גיטרה וקול עצום, ממסמרת בצניעותה ופשטותה את האולם.
מצבת הנוכחים:
800 דודים ודודות שגילם הממוצע הוא 60
1 אבא בוהה עם מבט אטום
1 אמא מסדרת לו את צווארון החולצה
1 בן זוג מעט משועמם
1 אני חסרת מנוחה, מביטה לצדדים, דרוכה לתגובותיהם של יקיריה.
מרגע תחילת המופע, עם עלייתה לבמה, מתמלאת בהתרגשות למראה הענוו והקטן שלה, עומדת חשופה על הבמה העצומה, מוגנת רק ע"י הגיטרה שלה.
עם צלילי הפריטה הראשונים השערות סומרות, חום מוכר ותחושת געגוע מתפשטת בגוף, העיניים קצת בורקות. (לא צריך הרבה כדי שזה יקרה (-:)
מגניבה מבט שמאלה ונתקלת באבא לא מסתיר פיהוק רחב, מסתכלת ימינה ועניי המנצנצות פוגשות בעיניו הכבויות של הבן זוג, ואז פוגשות את המילים שלו (כאילו המבט לא הספיק) שאומרות: "קצת משעמם לי".
מחזירה מבט אל הבמה, אל האישה הזו שבוירטואוזיות מדהימה ושליטה מטורפת בקול ובנגינה, עם וותק של 40 שנה, עומדת שם כאילו זו הפעם הראשונה, נטולת כל פוזה, חפה מגינונים, כמו אומרת: "אני סתם באתי לשיר כאן עם הגיטרה..." כמו לא מודעת לקסם שמפיקים קולה ונגינתה.
אני מתרגשת, ובכל זאת לא שקטה. מחשבות מטרידות מסיטות. מדוע הם לא נהנים? מחניקה מן עלבון מטופש מעצם העובדה שדבר שכ"כ מרגש אותי נתקל באטימות. לא מחלחל, לא פותח לבבות. את לבבות יקיריי..
אני תופסת את עצמי לרגע אחד, לשיחה לא וורבלית בארבע עיניים ואומרת לי: למה גם זה הוא האחראיות שלך? למה השיעמום שלהם הוא אשמתך? למה ההתרגשות שלך, הרגישות שלך הופכת לאשמה בגלל האטימות שלהם? - ואני עונה לי - זו לא האחראיות שלך. זה לא התפקיד שלך. השעמום הוא שלהם, והתפקיד היחיד שיש לך, הוא לחוות, להיות נוכחת, להתמלא, להתרגש.
תודה על השיחה, אני אומרת לעצמי - עזרת לי. מחזירה את עצמי אל הבמה. רק אני והיא שם. הכנות של המילים והצלילים. הדיוק בדרך ההגשה שלהם מכוונים אליי. ההופעה ממשיכה ומתפתחת וניבנת,קצבים מתחלפים, שירים שאינם מוכרים לי מתחלפים בכאלה שגדלתי עליהם, החלק השקט של הערב מתחלף בקיצבי. המופע זורם ולוקח אותי למסע, ואני עצובה, ושמחה, מתגעגעת, מזדהה, מתמלאת משמעות.
אחרי שעה מגניבה שוב מבט וסופרת שוב את מצב הנוכחים:
800 דודים ודודות שרים
1 אבא מזמזם פיזמון
1 אמא מחוייכת
1 בן זוג רוקע ברגליים, מניד את הראש בקצב.
1 אני מרוצה.

שלום לגבירה!
באיחור רב אני חוזרת אלייך...תודה על מה שכתבת לי. מעניין מה שכתבת, על הניתוק מהמציאות. אני לא ממש מזדהה עם זה. אני מרגישה דוקא שאני יותר מדי "בתוך" המציאות, שאין לי הגנה ממנה, שהעצבים שלי טיפה חשופים מדי. פעם זה היה הרבה יותר גרוע, והיום אני יכולה לעשות יותר, בכוונה, ניתוק והפרדה של עצמי מכל מה שמסביב.
בכל אופן, למרות שאני עכשיו בתקופה שלווה, יחסית, אשמח לשמוע ממך על הדרכים והכלים שלך להתמודדות עם נפילות. אם יש לך עדיין כוח לשתף, אני במייל hila bz @ walla.com (תורידי את הרווחים).
יש לך כמה תמונות באתר שממש אהבתי (למשל זו עם האישה שמניפה ניילון נצמד)
שבוע טוב

על ידי סוסת_פרא* » 12 נובמבר 2007, 05:27

אה, ונכנסתי עכשיו גם לצילומים שלך. אהבתי חלק גדול מהם, ואפילו ריגשו אותי. (אהבתי במיוחד את התמונה של הבחורה שיושבת נשענת על המקרר הקטן בחדר המוזנח, וכל האור הזה מהחלון שמאחוריה...).

על ידי סוסת_פרא* » 12 נובמבר 2007, 05:15

נכנסתי לדף שלך, כי קראתי אותך כבר כמה פעמים (למשל אצל דרך עפר שם זמני, ובדף בן זוג קר נדמה לי...), ותמיד אני מרגישה נעים לקרוא אותך. את כותבת דברי חוכמה, ועם הרבה רגישות.

על ידי אשה_שמחה* » 07 נובמבר 2007, 20:47

וואו! מדהים. @}

אז ככה,
הנה עוד משהו שקרה לי לפני כמה שנים:
היו לי פעם קלפיי חיות אינדיאנים. בדומה לקלפי טארות, אפשר לבחור מהם קלף יומי.
יש על הקלפים האלו איורים מקסימים של חיות (בעיקר חיות שמאפיינות את דרום אמריקה) ואל חפיסת הקלפים מצורף ספר ובו על כל חיה יש פרק המפרש את סגולותיה ותכונותיה ואת המשמעות של קריאת הקלף, וכן מגוון פריסות שאפשר לעשות בעזרת הקלפים.
בקיצור, היתה תקופה, שבה הייתי בוחרת באקראי קלף חוזר של שועל. הפרוש לבחירת קלף שועל בספר דיבר על היכולת להיות רואה ואינו נראה. (זה דבר שבזמנו היה לי קשה מאוד להתמודד איתו - תחושת שקיפות שבה אנשים רואים דרכי ואינם מבחינים בי )
הפרוש בספר דיבר על הזדמנויות הלמידה הרבות שניתנות לנו כשאנחנו לומדים להיות זבוב על הקיר, כשיש לנו יכולת לבוא וללכת מבלי שמישהו ירגיש בנו.
בכל אופן, באחד הימים בתקופה הזו, שאם עוד לא הבנתם היתה די חשוכה ומבולבלת עבורי (אבל כנראה גם הכרחית להתפתחות שלי), הייתי מאוד נסערת או עצובה, והלכתי לגן ציבורי במושב שלי שאז היה מאוד מטופח וישבתי שם קצת עם עיניים עצומות, מנסה למקד את התודעה, לזכך אותה קצת, לנקות את הראש מהמחשבות המעכירות שמילאו אותו רוב הזמן. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, בחלק גדול ממנו, המוח שלי היה מלא מחשבות שיצאו ונכנסו ובכל זאת הגיע שלב מסויים שמשהו נרגע בי, הנשימה הלכה ותפסה מקום רציני יותר, התודעה נרגעה ואחרי פרק זמן שנדמה לי כמו חצי שעה, התחלתי לאט לאט, לפקוח את העיניים.
כשסיימתי לפקוח אותן עד הסוף, הבנתי (מתוך ערפילי תודעתי) שיש מולי משהו מאוד קרוב, שבשניה הבאה נראה לי כמו כלב שיושב מולי ממש מטר וחצי ממני ומתבונן בי. עוד שניה עוברת ומתוך האפיפות ששעוטפת אותי, אני מבינה שלכלב הזה יש אוזניים ארוכות. ממש ממש ארוכות. שיש לו עיניים ירוקות. ושבעדות מסויימות קוראים לו שועל.
והוא, זה, יושב מולי ומסתכל בי. כלומר אל תוך העיניים שלי ולא זז. הוא לא רצה ממני שומדבר. לא חיבה ולא אוכל. הוא פשוט התבונן בי.
אני זוכרת שפחד קל עבר בי, שכן למרות ששועלים מסתובבים כאן בשטחים הפתוחים שסביב המושב, שועל שיושב בצמוד אליך ומסתכל לך בעיניים הוא דבר שאני לא מורגלת בו. עם כל רגע שעבר היה לי קשה להכיל את העוצמה של הסיטואציה המוזרה הזו, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי בעודי מהופנטת אם זה לא כלב בכל זאת ((-:). הזזתי את הגוף, הוא לא זז. פשטתי את הרגליים שהיו מסוקלות קדימה, שומדבר.... יושב ומסתכל עלי, האף שלו במרחק 50 ס"מ מכפות הרגליים שלי. יושב ומסתכל לי בעיניים.
לא מפחד.
לא דרוך.
לא זז.
עברו עלינו ככה כמה דקות ארוכות. בסופו של דבר, מתוך חוסר יכולת להכיל את עוצמת הקוסמיות שהיתה שם עשיתי איזושהי תנועת הבהלה והוא קם והתרחק משם בהליכה מתונה.
אני לא יודעת מה זה היה, מי זה היה בדמות השועל הזה. אני עדיין מעדיפה לקבל יחס על פני התעלמות. אבל מאז, בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציה שאני מרגישה בה אבודה, או חושבת שמתעלמים ממני או מתייחסים אליי כמו אוויר, אני נזכרת בשועל שלי, ועושה שיפט ל mode קצת אחר. מנסה להתבונן כמוהו בעיניים של מה שעומד מולי.

על ידי ציפ_ציף* » 07 נובמבר 2007, 14:35

קראתי את מה שכתבת בהתרגשות,איך הכל כבר אצלנו,
בדיוק מושלם.
רק להתבונן במקום הנכון,אל עצמינו,פנימה,
להוריד ציפיות מהסביבה,
לקחת אחריות.
<שיעור נהדר בשבילי>

על ידי אשה_שמחה* » 04 נובמבר 2007, 15:41

איזה סיפור. אני אוהבת את הסיפורים האלו... @}
סיפורים קוסמיים

סיפור קטן:
המורה שלי, שבמרכז שלה אני גם מלמדת, שילמה לי משכורת, ונותרתי חייבת לה 25 ש"ח.
למרות שמדובר בסכום שאפשר לקנות בו בזוקה, למרות שהמורה שלי ממש ממש לא נזקקת לסכום הזה - אני שונאת להיות חייבת. שונאת.
וכך, במשך שבוע בערך, הסתובבתי עם שטר של 100 ש"ח בארנק וניסתי לפרוט אותו.
הדבר המוזר היה שבכל פעם שניסיתי לפרוט את השטר, לא נמצא לו פורט: לא במכולת, לא בחנויות, לא בתחנת הדלק, לא אצל בנזוגי ולא עם חברים.
וחשבתי לעצמי שזה נורא נורא מוזר שלאף אחד אין כסף קטן כדי לפרוט 100 ש"ח (לא 1000, סה"כ מאה)
אחרי שבוע שסחבתי ככה את ה"חוב" הגעתי שוב אל המורה שלי ובאקט "חסר כל משמעות" פתחתי את הכיס הקטן בארנק, זה המיועד למטבעות, בידיעה ברורה שאין שם כלום. ושם, חיכו לי 25 ש"ח מדוייקים. לא שקל יותר ולא פחות.
הם היו שם כל הזמן, כשרטנתי על בנזוגי על כך שאף פעם אין לו מזומן, כשיצאתי עם גבות מורמות כשבמכולת אין כסף קטן וכשהשתוממתי מצרוף המקרים המוזר שבו לחברה היו 25 ש"ח והיא ממש כרגע נתנה אותם בחנות - כל הזמן הזה הם היו שם, אבל אני לא טרחתי לבדוק.
וחשבתי על זה, שזה בדיוק הסיפור פה: אני מחפשת את עצמי בכל מיני מקומות, יוצאת לסדנאות, קוראת המון ספרים שיעזרו לי ויובילו אותי בדרך - אבל אני כבר כאן. ואולי כדאי לי לבדוק לעתים יותר קרובות...@}

על ידי יעל_כו* » 01 נובמבר 2007, 17:29

גבירה בחום יקרה-
רצינו לומר לך ולעומר שהייתם פשוט מקסימים אתמול!
הוספתם לנו כל כך הרבה חום וחיוכים ופשטות לאירוע הנפלא/מלחיץ הזה...
יאיר אומר, ובצדק, שאתם פשוט נכס לחתונה, ושהפכתם תפקיד של צלם חיצוני (ולפעמים מעיק...) לחלק טבעי, ואפילו אינטימי של האירוע. גם האורחים ממש התלהבו מהעדינות והנעימות שהקרנתם, ואמרו שהוספתם המון לאווירה.
זה פשוט נפלא גבירה יקרה!!! (ואת באמת גבירה- אפילו כשאת נשכבת על רחבת הריקודים בשביל לצלם ילדונת בת שבע עושה גשר....). כל כך חששתי מהצילומים והתשומת לב, אבל עם כל החן והקסם שבך, עזרת לי נורא להרפות ופשוט להנות. תודה תודה תודה!! לשניכם!
אני שמחה לדעת שעוד נפגש (ולא, לא בשביל זה כתבנו אלפיים ושמונה... זו באמת הייתה טעות....).
אם תרצו- ההזמנה לתה עם לואיזה (או קפה..) אצלינו, היא כמובן בתוקף, ואם לא יתאים אז נבוא לאיזור שלכם...

אז שוב תודה תודה ותודה...

על ידי לי_לו* » 01 נובמבר 2007, 06:20

תשמעי, זה קטע.
לפני יומיים הייתי שלא כהרגלי בפארק גדול באיזור הוד השרון, בייחד עם ילדיי, אחותי ואחי
בעודנו יושבים שם על הדשא והבנות משתעשעות לידנו, הכלבים מתרוצצים סביבנו, הגיעה אישה עם כלב שחור, עמדה לידנו ודיברנו קצת.
מסתבר שלפני כמה חדשים אחי פגש אותה, הם נזכרו.
ואז היא אמרה - כן, זו אני, הגבירה בחום.
ידעתי שזה מוכר לי וכשהבנתי למה, נכנסתי לביקור אצלך... והבנתי.
חוצמיזה רציתי להגיד לך שהצילומים שלך כל כך מרתקים! מעבר ליופי, הם פשוט מסקרנים ומרתקים אותי מאד.
שיהיה יום נעים
ונעים להכיר
לילך

בעקבות מחשבות האתמול, פתחתי את ליבי שהתמלא וגדש רגשות ומחשבות
שפכתי אותו מול אנשים מסויימים שהקשר איתם לא הולך לשומקום. נשאר כמו התחלה שמטבעה, נידונה להתפתחות או לגוויעה מחוסר עניין. דבריי נתקלו באותו מבט (אינטרנטי, אך מורגש), של אדם שעומד מול תופעה חדשה שאין לו מושג מה לעשות בה, אז בוחר לא לעשות.
זה כמובן לא מפתיע, זה בידיים שלי למשוך עצמי משם. ההשתפכות היתה עליה של מחשבות ורגשות על גדותיהם.
היום אני בסדר, חלפה הסכנה. כל המרפרפים יכולים לצאת מן המחסה. אני שוב סתמית ובלתי מחייבת. (-:

נעים מאד גם לי,קראתי אותך עוד קצת ואהבתי מאד מאד,וגם את האתר והתמונות והשיר...
יש פה המון חום ורכות וכנות.נעים.

_הלאה המסכימים ברוב טובם לקבל את חברתי אך לעולם לא יבקשו אותה
ומי שרוצה את קרבתי, טוב לו אם יתקרב.
ומי שרוצה את אהבתי, טוב לו אם יאהב_

כל מילה מילה... גם אני במין מקום דומה.
הי,גם אני מורה ליוגה ו..קדרית,כן יש גם חיה כזו (-:

לפתוח את האגרוף הקפוץ בעדינות ולשחרר.
פרפר לא יכול לעוף בתוך יד סגורה

(אני בכיס אוויר של מחשבות)

הרבה מחשבות יש לי בזמן האחרון. (יותר מידי מחשבות בדרך כלל (-:)
אני מרגישה שאני בעיצומו של מסע מן הגס אל המעודן, מן החוץ אל הפנים, מן השטחי אל העומק.
זה מתפשט ושולח זרועות לכל תחום בחיי: האוכל שלמדתי לאהוב, עדין ומשדל את החיך ברכות על פני אוכל מתובל שאונס את כל החושים, היצירות שלי שמנסות יותר ויותר לבטא רחשים פנימיים, לא מילוליים במקום תמונות מצב חיצוניות, ויותר מכל מעסיקים אותי יחסיי עם אנשים.
אני רוצה להרחיק מעליי קשרים שטחיים, רופפים ולזמן על פניהם קשרים עמוקים. אני מרגישה שאני כבר עושה את זה. יודעת טוב, מי נמצא שם, נוכח ומי מרפרף על פני השטח לסרוגין, בא והולך כדי לקבל לטיפה על האגו, נחמדות רופסת, להעביר את הזמן.
פחות ופחות משקיעה אנרגיות בפלירטוטי סרק, יותר ויותר אוספת אליי נשמות מפותחות, מלאות אהבה.
מבקשת להשתחרר מעול תחזוק הקשרים שרק יד אחת מחזיקה בהם את קצה החבל. היד שלי.
מבקשת לשמוט את היד המחזיקה לשווא חבל ומחכה שמישהו מהצד השני ימתח אותו.
לשמוט אותו ולפנות את היד - איבר כ"כ חשוב, מצרך כ"כ נדיר - למה שחסר לו מגע יד. היד שלי.
הלאה המסכימים ברוב טובם לקבל את חברתי אך לעולם לא יבקשו אותה
ומי שרוצה את קרבתי, טוב לו אם יתקרב.
ומי שרוצה את אהבתי, טוב לו אם יאהב
אני אמשיך לעשות זאת בין כה וכה, רק בלי ללבות את האש

על ידי ציפ_ציף* » 11 אוקטובר 2007, 10:35

היום אני הולכת ללכת בדרך אליי
נכנסתי לדף שלך וצללתי...התחלתי עם השיר המקסים של בנאי ורובינא -שבגללך אני שורקת אותו השכם והערב בכל פעם שאני רואה את השם שלך במה חדש...
והמשכתי דרך הכתיבה הנעימה שלך עד הלום.מתרגשת מההורים שלך שכל כך רוצים לתת,מזדהה עם התסכול מהקבלה הלא מדויקת לך.
מאחלת לך דרך נעימה,זורמת,
לא איטית מידי ולא עמוסה מידי.
בדיוק מה שטוב לך.
<אפשר ללמוד ולתקן גם בחסד,מי אמר שחייבים לסבול בשביל להשתנות?>

על ידי חמו_מה* » 10 אוקטובר 2007, 21:21

את כותבת בחן ובטוב טעם. ובמילים אחרות : תמשיכי, תמשיכי...
איזה חופש אדיר יש בשליטה שלי - כ"כ נכון. מזדהה לגמרי...

קמתי הבוקר עם החלטה.
לכאורה היה זה בוקר ככל הבקרים בהם אני קמה עם החלטה. ובכל זאת היה בו משהו שונה. נחוש.
הרי גם אתמול קמתי עם החלטה, וגם שלשום, לחזור לתירגול הרציף היומיומי שלי, לחזור אל הדרך המסע שלי אל עצמי,
וכמו בכל יום, צפיתי בעיניים פקוחות בהחלטה שלי זולגת לי מבין האצבעות. תמיד באותן השיטות שיש לחיים לשאוב אותנו מעצמנו כשאנחנו לא אוחזים חזק:
הבוקר מתחיל, קפה קצר וענייני הופך ארוך ומרוח, אח"כ הבית מלא רעשים, האיש מתעורר, גורר את קורי הבוקר שלו על פני הבית - גם לו מותר..
אני משתהה, מחכה שיגמור. שיתארגן, יתלבש, יאסוף את דבריו וילך אל העבודה או אל כל מקום אחר שהוא לא כאן. שישאיר את המרחב לעצמי.
אבל הוא מתמהמה, מתקלח לאט, מסתבן לאט, מתנגב לאט, שותה קפה לאט עם עיתון רחמנא לצלן! בוחר בגדים לאט והכל הכל לאט. אני מחכה, מחכה לתפאורה שלי, להיות במאה אחוז כמו שאני רוצה, עצבים מתחילים לחלחל בי, עוד שעה חולפת. בשעה 11 הוא יוצא. אני כבר עצבנית, רעבה, האימון נדחה לאחה"צ בידיעה ברורה וערמומית שזה לא יקרה.
והיום, כמו כל יום, קמתי עם אותה החלטה, אך היום היתה בה ידיעה פנימית עצמאית שמה שאני רוצה הולך לקרות.
היתה בה עצמאות שכזו שאינה תלויה בדבר, עצמאות ונוכחות מלאה של דברים שפשוט קורים, כמו גשם, כמו עץ, כמו עונות השנה.
קמתי, הכנתי קפה וכתבתי לעצמי כמה שורות במחברת הצהובה שכתוב על הכריכה שלה "its not about doing, its about being":
" היום אני הולכת ללכת בדרך אליי. אני לא יודעת לאן אגיע, לא יודעת אם אלך רחוק, לא יודעת אם יקח לי הרבה זמן או מעט, לא יודעת אם הדרך תהיה מישורית, אם רוח קלילה תנשוב אם האקלים יהיה מתאים - אבל אני אלך היום בדרך הזאת. שלי"
והיה שם משהו בהיר, ברור פשוט. והיה לי ברור שכל רעשי הבוקר, חרחורי ההתעוררות לא ימנעו ממני לעשות צעד פשוט בדרך שלי. להזכיר לי שאני הולכת.
וידעתי שגם אם התפאורה שלי תהיה חלקית, גם אם אמצה 60%, עשיתי משהו. גם 20% טובים יותר מישיבה על הגדר ב- 0% עשיה.0% נוכחות.
הבחור שלי קם ושאל: את רוצה לתרגל היום? ואני עניתי: לא, אני מתרגלת היום.
תוך כדי התירגול, עברה בי בין נוכחות לנוכחות המחשבה: כמה זה פשוט, כמה זה קל. איזה חופש אדיר יש בשליטה שלי.

תודות רבות ושלומות ונשיקות לכל הממליצות הצדיקות שדואגות לי
תודה על החברות, ועל הצדיקות (-:

על ידי יעל_כו* » 28 אוגוסט 2007, 14:51

שלום לך הגבירה בחום!
באמת המליצו לי עלייך בדף שלי כמה צדיקות....
ואח"כ גם קראתי פה בדף שלך והוקסמתי.... נורא נורא יפה את כותבת. וגם מצלמת.
בכל אופן, בהחלט אשמח לשמוע פרטים ולדבר.
יש לך טלפון שאפשר להשיג אותך בו?
אם את רוצה להתקשר אלי, אני ב- 6427473 בירושלים,
או ב- 050-714474.
אשמח לשמוע ממך... יעל

על ידי אלנור_יה* » 27 אוגוסט 2007, 16:04

הי גברת צלמת,(-: אני המלצתי עליך כבר בדף של יעל כו לפני כמה ימים... מה, נראה לך שאפשר היה לפספס הזדמנות להביא לך קצת ברכה ופרנסה? אגב גם נקודות ורודות אגדיות הכניסה המלצה, אתמול, נדמה לי.
בקיצור- צדיקים- מלאכתם וגו'.
צ'או בינתיים.

על ידי חמו_מה* » 22 אוגוסט 2007, 15:30

קפצתי ולא היית בבית, אז הסתכלתי שוב בתמונות שלך.
נורא התחברתי להוא שיושב אבוד עם המחשב במדבר (הייתי תולה את התמונה הזאת מעל המחשב

)
וגם הצהוב בלי הנעליים שמאזין לו בנחת לאיזה קונצרט...
בכלל, נהנת מהפלפל שבתמונות.
אה, ומה זה הבית המדהים ההוא שצלמת?
(בפעם הראשונה שראיתי את התמונות לא היינו בחברו, אז לא היה לי נעים לשאול שאלות).
יום נעים
מבת כיתתך
חמומה @}

על ידי ג'ינ_ג'ית* » 02 אוגוסט 2007, 12:20

קראתי את הדברים שלך בדף אני שונאת את אחותי על ההתמודדות שלך כשטיפלת בהורים ומצאת דרך להעלים את התסכול שחווית מאחותך. רציתי לומר שלמרות שאני ממש לא ננמצאת באותה סיטואציה (טיפול בהוים או חיכוך עם אחות) הפיתרון שמצאת - לדמיין שאחותך לא שם ולהישאר עם זה שבמילא היית עושה את כל מה שעשית- הוא פיתרון גאוני.

על ידי אורי_קורי* » 24 יולי 2007, 14:08

כוונתי היתה שכבר הורדתי את הראש לסקילה, (בגלל שחשבתי שהוידוי שלי יגרור סקילה) ואז פתאום קיבלתי מימך תגובה כל כך רכה, וזה עשה לי ממש כיף. תודה. וגםהסתכלתי באתר שלך, וחבל לי לקלקל במילים את ההרגשה שזה עשה לי, מצד שני אני רוצה שתדעי - יש שם תמונות שגורמות לי למין אופטימיות נרגשת כזאת, כלומר, אם יש כאלה יצירות בעולם, יש בו גם טוב...

אני נוסעת לנתניה להעביר שעור יוגה להורים
כבר שנתיים אנחנו עובדים יחד.
קולגה שלי אמרה לי פעם בתחילת דרכי:
"מה שלא תעשי, רק אל תלמדי את ההורים"
אחרי שהסתיימה הכימותרפיה של אמא, חזרנו לעבוד.
אמא שלי, כמו הרבה נשים חזקות שעברו טלטלה, מחלה
חזקה, נפתחת, עם אור בעיניים, ראייה חדשה, הכרת תודה. שומעת. מקשיבה.
אבא שלי, אטום, קשה, בוהה, לא מרגיש, לא מחובר.
מה נשמע אבא? - שורדים
איך הגב היום? - כואב.
איך זה מרגיש לך, מה שאנחנו עושים? - לא יודע
אני מתמלאת כעס ותיסכול. מוצפת מכף רגל עד ראש
על מה אני כועסת? על מי? - על מי שהוא, על מה שהוא.
על קטנות האמונה, צרות האופקים, הבחירה בקהות
על עצמי. על חוסר החמלה, על הביקורתיות.
הדבר היחיד שמאפשר לו להרגיש הוא כאב הגב.
הוא כולו גב. התודעה שלו מלאה בגב התחתון.
תודעת הגוף שלו מורכבת מגב.
אני מנסה בעדינות לומר:
איך מרגישות הכתפיים? איך התחושה ברגליים?
הגב שלך כואב, אני יודעת, אבל יש לך עוד ילדים
הכתפיים, הרגליים, הבטן - איך הם מרגישים?
לא יודע.
אני מתמלאת "רחמים עליי ועל כולם, רחמים על העולם"
ללמד את ההורים שלי, כמו היו הילדים שלי
כמה עצוב, כמה מצחיק, איזו תכנית על גאונית, אירונית
להיות ההורה של ההורים שלי, ויום אחד ההורה של הילדים שלי.
אני סולחת לעצמי, מוותרת על כעס.
מתייחסת לעצמי כאילו הייתי הילד שלי.
מובילה אותו ביד ואומרת חמוד שלי, הכל יהיה בסדר.

ברוכה הבאה@}
את כותבת מקסים (לא מסורבל בכלל!). אהבתי לקרוא!

על ידי טלי_מא* » 06 יולי 2007, 15:22

שלום לך הגבירה בחום
לבטח עוד לא מאוחר לברכך ברוכה הבאה

אף שהדף התמלא והתארך במהירות.

הצצתי באתר היפה שלך ואחת מתמונות הבתים נתנה לי מעט השראה מחודשת לצביעת קירות.

הופעת רוק. המון אנשים
אני מכניסה לאוטומט אנטי עדרי
אנחנו נכנסים יחד ומתקרבים אל הבמה .
נכנסים יחד מקבילים. גם היום יש בינינו ים.
המוסיקה יפה. אני לא שם .
האולם מלא אנרגיות, אני לא מתמלאת.
יורדים מהבמה, לוחצים לנו ידיים .
מחליפים משפטים יבשים
ללא שום כוונה. עקרים .
בקומה השניה, בר צופה על האולם
צלליות אנשים יושבים עליו בשורה
עשן מסתלסל מעל ראשיהם השחורים .
צלליות רחוקות מנותקות מהקהל
מעקה תוחם אותן
זה איזור ה- vip
נכנסים אליו רק עם צמיד
צמיד יולדות מנייר - מקנה לך לידה
אל עולם האנשים החשובים מאוד
צלליות חשובות מאוד יודעות שהן חשובות ?
הנמלה שהייתי ידעה שהיא קטנה.

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: הגבירה בחום ארכיון 1