על ידי אירית* » 08 ינואר 2004, 11:39
באמת הפסקתי לכתוב באמצע ולכן לא פירטתי את השאלות.
אז ככה....
יש לי שלושה ילדים. בן עשר וחצי, בן שבע וחצי ובת שש וחצי. כמו שאמרתי כשהם חוזרים מבית הספר, אני שם, בשבילם מאד נהנית איתם, העולם שלהם מקסים אותי, יש להם המון שאלות, הם שמחים, יצירתיים וכל מה שאמא יכולה להגיד על הילדים שלה. מזה מס' ימים עולה לי השאלה, האם אני לא מפנקת אותם, האם אני לא פנויה אליהם מדי . שאלות אלו עלו לי למשל בזמן שהולכים לישון. אני מחכה שהם ייכנסו למיטות, כי הם רוצים סיפור, ליטוף, דיבור וזאת אחרי שרוב היום הם קיבלו את זה (למרות שיש ימים שאני לומדת ואז אני מגיעה בערב). בקיצור, להם לא בוער להכנס למיטה. לי זה בוער כי אני יודעת שמחר יהיה קשה לקום והמון אנרגיה הולכת על תהליך הקימה בבוקר. ואז אני אומרת לעצמי שהאורח חיים הזה שאני מאמצת לי לחצי יום, לא יכול להפסק בלילה או בבוקר וזה מעמיד אותי בדילמה. כי אם הם היו נשארים בבית, לא היתה בעיה ואם היינו ישנים בלינה משפחתית גם לא היתה מתעוררת בעיה כזו. אבל לא מתאים לנו להוציא אותם מבית הספר, ולינה משפחתית להתחיל מגיל כזה נראה לי די מוזר. לפעמים השילוב בין איך שאני מגדלת אותם, למציאות לא נראה לי או מעמיד קשיים. חשוב לציין שהבן זוג שלי בצבא ולא נמצא כל יום בבית וכשהוא מגיע, הדברים קצת משתנים, למרות שהוא מצליח יפה להשתלב ואף מרגיש סיפוק . נוצר מצב שבגלל הזמינות שלי וההשקעה האמיתית וההקשבה שלי לילדים, אני מרגישה שהם צורכים אותי יותר, ואני חוששת, כי דווקא בתהליך הזה שאמורים להיות יותר עצמאיים, הם נעשים יותר פנקנים. ולפעמים אני חושבת לעצמי, אולי העניין הזה של זמינות לילדים משרת את הדחיינות הכרונית שלי, יש לי עיסוק שלם ומלא אבל אולי הוא רק תירוץ.
אני מקווה שזה לא יצא מבולבל מדי
באמת הפסקתי לכתוב באמצע ולכן לא פירטתי את השאלות.
אז ככה....
יש לי שלושה ילדים. בן עשר וחצי, בן שבע וחצי ובת שש וחצי. כמו שאמרתי כשהם חוזרים מבית הספר, אני שם, בשבילם מאד נהנית איתם, העולם שלהם מקסים אותי, יש להם המון שאלות, הם שמחים, יצירתיים וכל מה שאמא יכולה להגיד על הילדים שלה. מזה מס' ימים עולה לי השאלה, האם אני לא מפנקת אותם, האם אני לא פנויה אליהם מדי . שאלות אלו עלו לי למשל בזמן שהולכים לישון. אני מחכה שהם ייכנסו למיטות, כי הם רוצים סיפור, ליטוף, דיבור וזאת אחרי שרוב היום הם קיבלו את זה (למרות שיש ימים שאני לומדת ואז אני מגיעה בערב). בקיצור, להם לא בוער להכנס למיטה. לי זה בוער כי אני יודעת שמחר יהיה קשה לקום והמון אנרגיה הולכת על תהליך הקימה בבוקר. ואז אני אומרת לעצמי שהאורח חיים הזה שאני מאמצת לי לחצי יום, לא יכול להפסק בלילה או בבוקר וזה מעמיד אותי בדילמה. כי אם הם היו נשארים בבית, לא היתה בעיה ואם היינו ישנים בלינה משפחתית גם לא היתה מתעוררת בעיה כזו. אבל לא מתאים לנו להוציא אותם מבית הספר, ולינה משפחתית להתחיל מגיל כזה נראה לי די מוזר. לפעמים השילוב בין איך שאני מגדלת אותם, למציאות לא נראה לי או מעמיד קשיים. חשוב לציין שהבן זוג שלי בצבא ולא נמצא כל יום בבית וכשהוא מגיע, הדברים קצת משתנים, למרות שהוא מצליח יפה להשתלב ואף מרגיש סיפוק . נוצר מצב שבגלל הזמינות שלי וההשקעה האמיתית וההקשבה שלי לילדים, אני מרגישה שהם צורכים אותי יותר, ואני חוששת, כי דווקא בתהליך הזה שאמורים להיות יותר עצמאיים, הם נעשים יותר פנקנים. ולפעמים אני חושבת לעצמי, אולי העניין הזה של זמינות לילדים משרת את הדחיינות הכרונית שלי, יש לי עיסוק שלם ומלא אבל אולי הוא רק תירוץ.
אני מקווה שזה לא יצא מבולבל מדי