על ידי או_רורה* » 26 אפריל 2009, 00:44
הצרים היו בסדר. כשהם קרו הייתי צריכה להתמתח ולזוז קצת - הם לא היו ממש חזקים, אבל תכופים מאוד, וידעתי שזה הרגע לנסוע.
הגענו לאילן ב6 בבוקר.
אילן וטלי, ונלי הדולה, טרוטי עיניים אחרי שחיכו לנו מ4, קיבלו אותנו בכניסה לצימר הלידה.
חיבוקים. חיוכים.
הייתכן? ככה מתחיל תהליך לידה? לא בבית חולים, עם הניאונים, לא עם אנשים זרים וגסים, לא עם לעמוד בתור ולמלא טפסים ולקחת דם....
ובעיקר, לא עם חרדה ופניקה בלב.
טוב, החרדה היחידה שהייתה לי באותו רגע הייתה שהפתיחה תהיה לא מספיק גדולה ונחזור הביתה.
נכנסתי להיבדק.
עצרתי את הנשימה כשאילן אמר (ברוב טקט..) -"כן, נראה לי בלי לבדוק שאת לא יותר מ-2. את לא נראית מספיק כואבת..".
ואז... "פתיחה 5!!!!!" יש!!!!! לא האמנתי....
בדיוק מה שרציתי.
את השלב המייאש של ההתחלה העברתי ביומיים האחרונים בבית.
איזה מזל....
מאחר ולא כאבתי מאוד, נשלחתי להסתובב עם נועם קצת בשמש.
הסתובבנו,. שתינו קפה.
יום שבת בבוקר. שקט, שמש.
מידי פעם ציר מתגבר. עומדים, זזים. נהמות חלשות.
וטוב לי.
אני בטוחה, מוגנת.
חוזרים לאילן אחרי שעתיים.
פתיחה 6.
מחליטים על להיכנס למים.
אני מתפשטת, שמה בגד ים ונכנסים לבריכת הלידה.
איזה הזוי.
שלושים וחמש מעלות, בחוץ חורף, אני עם בגד ים, בריכה ענקית עם חלון פנורמי צופה החוצה, איתי במים טלי, שהיא מטפלת במים.
בחוץ נלי, מוזגת לי מים כל הזמן, נועם משכשך רגליים במים, ואילן שותה קפה.
מרגיש כמו מסיבת בריכה.
מדברים, צוחקים, מידי פעם ציר.
אני מתמתחת. מופלא לי כמה קל הגוף שלי במים.
לא רוצה שייגעו בי בכלל עדיין. צוחקת.
מסתכלת על נועם, מחליפים מבטים לא מאמינים.
עוברת שעה. ועוד אחת.
אני מתחילה להתכנס לתוך עצמי.
משהו מפריע לי.
פתאום אני לא רוצה להיות חלק מכל ההמולה הזו.
אני מבקשת שייצאו, רק שנועם יישאר איתי.
הם יוצאים. אין אגו, אין כלום.
בהמשך מבקשת גם מנועם ללכת.
מתכנסת, מרחפת, צפה לי במים בשלווה, מדברת עם העובר.
ואז, זה באמת מתחיל.
לידה פעילה.
הצירים נהיים צפופים יותר.חזקים יותר.
אני כבר לא צוחקת ומסתלבטת.
אני עכשיו בלידה.
כואב לי יותר.
אבל עדיין נסבל.
הם חוזרים.
אני כועסת.
הם נותנים לי עוד חצי שעה במים, אבל טלי מסבירה לי שמאחר שהחלטנו שאני אסיים את הלידה בבית החולים צריך להתחיל לזוז.
בסוף, אני יוצאת.
פתיחה 7.
נוסעים לבית חולים.
הצרים היו בסדר. כשהם קרו הייתי צריכה להתמתח ולזוז קצת - הם לא היו ממש חזקים, אבל תכופים מאוד, וידעתי שזה הרגע לנסוע.
הגענו לאילן ב6 בבוקר.
אילן וטלי, ונלי הדולה, טרוטי עיניים אחרי שחיכו לנו מ4, קיבלו אותנו בכניסה לצימר הלידה.
חיבוקים. חיוכים.
הייתכן? ככה מתחיל תהליך לידה? לא בבית חולים, עם הניאונים, לא עם אנשים זרים וגסים, לא עם לעמוד בתור ולמלא טפסים ולקחת דם....
ובעיקר, לא עם חרדה ופניקה בלב.
טוב, החרדה היחידה שהייתה לי באותו רגע הייתה שהפתיחה תהיה לא מספיק גדולה ונחזור הביתה.
נכנסתי להיבדק.
עצרתי את הנשימה כשאילן אמר (ברוב טקט..) -"כן, נראה לי בלי לבדוק שאת לא יותר מ-2. את לא נראית מספיק כואבת..".
ואז... "פתיחה 5!!!!!" יש!!!!! לא האמנתי....
בדיוק מה שרציתי.
את השלב המייאש של ההתחלה העברתי ביומיים האחרונים בבית.
איזה מזל....
מאחר ולא כאבתי מאוד, נשלחתי להסתובב עם נועם קצת בשמש.
הסתובבנו,. שתינו קפה.
יום שבת בבוקר. שקט, שמש.
מידי פעם ציר מתגבר. עומדים, זזים. נהמות חלשות.
וטוב לי.
אני בטוחה, מוגנת.
חוזרים לאילן אחרי שעתיים.
פתיחה 6.
מחליטים על להיכנס למים.
אני מתפשטת, שמה בגד ים ונכנסים לבריכת הלידה.
איזה הזוי.
שלושים וחמש מעלות, בחוץ חורף, אני עם בגד ים, בריכה ענקית עם חלון פנורמי צופה החוצה, איתי במים טלי, שהיא מטפלת במים.
בחוץ נלי, מוזגת לי מים כל הזמן, נועם משכשך רגליים במים, ואילן שותה קפה.
מרגיש כמו מסיבת בריכה.
מדברים, צוחקים, מידי פעם ציר.
אני מתמתחת. מופלא לי כמה קל הגוף שלי במים.
לא רוצה שייגעו בי בכלל עדיין. צוחקת.
מסתכלת על נועם, מחליפים מבטים לא מאמינים.
עוברת שעה. ועוד אחת.
אני מתחילה להתכנס לתוך עצמי.
משהו מפריע לי.
פתאום אני לא רוצה להיות חלק מכל ההמולה הזו.
אני מבקשת שייצאו, רק שנועם יישאר איתי.
הם יוצאים. אין אגו, אין כלום.
בהמשך מבקשת גם מנועם ללכת.
מתכנסת, מרחפת, צפה לי במים בשלווה, מדברת עם העובר.
ואז, זה באמת מתחיל.
לידה פעילה.
הצירים נהיים צפופים יותר.חזקים יותר.
אני כבר לא צוחקת ומסתלבטת.
אני עכשיו בלידה.
כואב לי יותר.
אבל עדיין נסבל.
הם חוזרים.
אני כועסת.
הם נותנים לי עוד חצי שעה במים, אבל טלי מסבירה לי שמאחר שהחלטנו שאני אסיים את הלידה בבית החולים צריך להתחיל לזוז.
בסוף, אני יוצאת.
פתיחה 7.
נוסעים לבית חולים.