על ידי רוצה_בטוב* » 23 נובמבר 2005, 23:52
איזה יופי שהגבתן/ם... כבר התחלתי להתייאש.
אני מסכימה עם פריחה והתחדשות - באמת, מאז שעלה עניין הגירושין של הוריו של בן זוגי, ובעיקר מאז הגירושין עצמם, הוא אינו הבן זוג שהיה. מבחינתו - הכל התמוטט. ולפתע הוא נאלץ לתמוך בהוריו (במקום מה שהיה רגיל - שהם תומכים בו...), שהבית השתנה, הקודים, האנרגיות... מקום המפלט הבטוח שהיה כבר אינו... וגם חששות עלינו - האם זה נכון להקים פה זוגיות חדשה תוך כדי החורבן שהוא חווה לנגד עיניו ? - האם זה אפשרי בכלל ?
אני מנסה להראות לו את 1/2 הכוס המלאה - שלא היה להם טוב יחד, שהם אנשים בוגרים וזכטותם לבחור, שעדיין יש לו משפחה - רק במבנה שונה, שלפעמים שינוי מביא התחדשות ודברים טובים ...
אני מנסה להביא אותו, עם כל האמפטיה (שאולי לא הזכרתי אותה כעת, אך היא בהחלט קיימת) למקום הבוגר והשכלתני יותר. לא לילד שלקחו לו ופרקו לו את המשפחה, אלא לאדם בוגר שינסה להבין לליבם.
וגם כשההורים נשארים כפי "שהיו" כשגדלנו איתם - אפשר לראות שינויים בקשר שלהם (לטוב ולרע...) ולהבין שזו דרכו של עולם, לא ?
אני לא מצפה שהעניין יחלוף על פנינו כלא היה, אך אני מתקשה עם הזעזוע הקשה (מידי לטעמי) שהזוגיות שלנו סופגת מהמצב.
מאז שכל הספור התחיל (והיו מעורבים בו קטעים לא נעימים של שקרים ובגידות וכל מיני לכלוכים) בן זוגי שכח אותי . רק הוא והבעיות שלו (למרות שהן לא שלו - אלא הוא לקח עליהן אחריות) קיימים. רק הרצונות והצרכים שלו נחשבים וצריכים לבוא על סיפוקם. האובדן שלו באמת גדול - זה זועק מכל פינה , ואין מה לעשות אלא לקבל את המצב החדש, להאמין שמכאן "אפשר רק לעלות" ולהסתגל לאט לאט... פשוט לתת לזמן לעשות את שלו ולהתאבל על מה שלא קיים עוד תוך הבנה בוגרת של המצב.
הבעיה שלי היא שלטעמי בן זוגי - יותר מידי שוקע במצב...ואני לא יודעת מה לעשות איתו.
איזה יופי שהגבתן/ם... כבר התחלתי להתייאש.
אני מסכימה עם פריחה והתחדשות - באמת, מאז שעלה עניין הגירושין של הוריו של בן זוגי, ובעיקר מאז הגירושין עצמם, הוא אינו הבן זוג שהיה. מבחינתו - הכל התמוטט. ולפתע הוא נאלץ לתמוך בהוריו (במקום מה שהיה רגיל - שהם תומכים בו...), שהבית השתנה, הקודים, האנרגיות... מקום המפלט הבטוח שהיה כבר אינו... וגם חששות עלינו - האם זה נכון להקים פה זוגיות חדשה תוך כדי החורבן שהוא חווה לנגד עיניו ? - האם זה אפשרי בכלל ?
אני מנסה להראות לו את 1/2 הכוס המלאה - שלא היה להם טוב יחד, שהם אנשים בוגרים וזכטותם לבחור, שעדיין יש לו משפחה - רק במבנה שונה, שלפעמים שינוי מביא התחדשות ודברים טובים ...
אני מנסה להביא אותו, עם כל האמפטיה (שאולי לא הזכרתי אותה כעת, אך היא בהחלט קיימת) למקום הבוגר והשכלתני יותר. לא לילד שלקחו לו ופרקו לו את המשפחה, אלא לאדם בוגר שינסה להבין לליבם.
וגם כשההורים נשארים כפי "שהיו" כשגדלנו איתם - אפשר לראות שינויים בקשר שלהם (לטוב ולרע...) ולהבין שזו דרכו של עולם, לא ?
אני לא מצפה שהעניין יחלוף על פנינו כלא היה, אך אני מתקשה עם הזעזוע הקשה (מידי לטעמי) שהזוגיות שלנו סופגת מהמצב.
מאז שכל הספור התחיל (והיו מעורבים בו קטעים לא נעימים של שקרים ובגידות וכל מיני לכלוכים) בן זוגי שכח אותי . רק הוא והבעיות שלו (למרות שהן לא שלו - אלא הוא לקח עליהן אחריות) קיימים. רק הרצונות והצרכים שלו נחשבים וצריכים לבוא על סיפוקם. האובדן שלו באמת גדול - זה זועק מכל פינה , ואין מה לעשות אלא לקבל את המצב החדש, להאמין שמכאן "אפשר רק לעלות" ולהסתגל לאט לאט... פשוט לתת לזמן לעשות את שלו ולהתאבל על מה שלא קיים עוד תוך הבנה בוגרת של המצב.
הבעיה שלי היא שלטעמי בן זוגי - יותר מידי שוקע במצב...ואני לא יודעת מה לעשות איתו.