על ידי סמדר_נ* » 15 דצמבר 2008, 13:54
בהחלט יש מקום להחזיר את יראת הכבוד למורה ואת הלגיטימציה לסמכות שלו, כולל תלבושת אחידה, כולל לקום למורה בתחילת השיעור, כולל להבהיר שיש כאן דמות בכירה שיש לכבד את דבריה ואת הכללים שהיא פועלת על פיהם. השאלה באיזו דרך.
לפני כמה שנים היה דיון כזה בדף
בתי ספר דמוקרטיים.
כתבתי אז שבביה"ס התיכון שלי (לא דמוקרטי, אלא תיכון לאמנויות) נבעטו כל כללי "יראת הכבוד" ברגל גסה, ע"י תלמידים ומורים גם יחד. לא רק שלא קמנו ולא היתה תלבושת אחידה (היתה ובוטלה ע"י מועצת התלמידים בתמיכת המורים שרק רצו שייקחו מהם את עול הפיקוח בנושא הזה). היתה לי למשל מורה למתימטיקה שטענה כי מבחינתה אנו יכולים לעשות כל מה שעוזר לנו ללמוד, מה שכלל לאכול בשיעור, לצאת באמצע, ולשבת כל השיעור על הפרקט מתחת לפסנתר. אני מניחה שלרוב המורים זה יישמע הגיהנום בהתגלמותו.
אבל זה לא היה כך -- רחוק מזה.
אותה מורה מתירנית במיוחד, למשל, זכתה אצלנו לכבוד רב. היא לימדה היטב, היה לה איכפת מאיתנו, היה איתה דיאלוג ישיר, והיא היתה דמות חינוכית לעילא (בכל הנוגע לאחריות אישית, למשל). אה, גם הציונים בבגרות היו טובים, למי שזה דווקא מעניין אותו. רוב המורים זכו אצלנו לכבוד (והמעטים שלא, שום קימה או תלבושת לא היתה עוזרת להם, תאמיני לי), ודאי שלא היו נתונים לאיום ממשי מצידנו, וגם אנחנו לא מצידם. המורים לאמנויות, למשל, התייחסו אלינו כאל "קולגות צעירים" ואף טרחו להבהיר זאת בכל הזדמנות. הם בהחלט זכו לכבוד, ולעתים אפילו להערצה.
מה שאני מנסה לומר הוא שהקשר בין הגינונים החיצוניים לבין כבוד הוא רופף למדי אם בכלל. אותם גינונים נוצרו כדי להשיג שליטה, לא כבוד.
בהקשר הזה מועיל לקרוא את הבחנותיה המושגיות של "אורית קמיר"
www.notes.co.il/orit בין הדרת כבוד (honor), הילת כבוד (glory), כבוד מחיה (respect) וכבוד סגולי (dignity). עושה הרבה סדר בראש (ניסיתי לשים קישור ספציפי יותר, אבל כנראה בשל הבלגן שיש כרגע ב"רשימות" הוא לא עובד. בכל אופן, ניתן למצוא התייחסות לסוגייה בסימניית הצד, במאמר "יושר אקדמי ותרבויות כבוד בישראל" וכמו כן, למי שרוצה להתעמק, בספרים "שאלה של כבוד" ו"כבוד אדם וחווה"). אם לנסח במושגים אלה את מה שאני מתכוונת לומר -- הייתי רוצה לראות במערכת החינוך, ובכל מערכת אחרת, דגש על כבוד מחיה וכבוד סגולי, ולא על הדרת כבוד. לא אחת פעולות שנעשות כדי להגן על הדרת הכבוד סותרות במפורש זכויות הנגזרות מהכבוד הסגולי ומכבוד המחיה. לא ראיתי את המצגת, אבל מתגובותיכם אני מבינה שאופייה והרבה מהפרקטיקות המוצעות בה הן בדיוק כאלה.
כל האמור לא סותר את זה שאני מסכימה
שלכל הצדדים יש עבודה לעשות בנדון, ושזה עניינה של החברה כולה ולא רק של המורים, או הרופאים, או מי שלא יהיה השעיר לעזאזל התורן, שבסך הכל חי באותה חברה כמו כולנו, ואינו, ואף אינו מתיימר להיות, טוב יותר מכל אחד אחר.
[u]בהחלט יש מקום להחזיר את יראת הכבוד למורה ואת הלגיטימציה לסמכות שלו, כולל תלבושת אחידה, כולל לקום למורה בתחילת השיעור, כולל להבהיר שיש כאן דמות בכירה שיש לכבד את דבריה ואת הכללים שהיא פועלת על פיהם. השאלה באיזו דרך.[/u]
לפני כמה שנים היה דיון כזה בדף [po]בתי ספר דמוקרטיים[/po].
כתבתי אז שבביה"ס התיכון שלי (לא דמוקרטי, אלא תיכון לאמנויות) נבעטו כל כללי "יראת הכבוד" ברגל גסה, ע"י תלמידים ומורים גם יחד. לא רק שלא קמנו ולא היתה תלבושת אחידה (היתה ובוטלה ע"י מועצת התלמידים בתמיכת המורים שרק רצו שייקחו מהם את עול הפיקוח בנושא הזה). היתה לי למשל מורה למתימטיקה שטענה כי מבחינתה אנו יכולים לעשות כל מה שעוזר לנו ללמוד, מה שכלל לאכול בשיעור, לצאת באמצע, ולשבת כל השיעור על הפרקט מתחת לפסנתר. אני מניחה שלרוב המורים זה יישמע הגיהנום בהתגלמותו.
אבל זה לא היה כך -- רחוק מזה.
אותה מורה מתירנית במיוחד, למשל, זכתה אצלנו לכבוד רב. היא לימדה היטב, היה לה איכפת מאיתנו, היה איתה דיאלוג ישיר, והיא היתה דמות חינוכית לעילא (בכל הנוגע לאחריות אישית, למשל). אה, גם הציונים בבגרות היו טובים, למי שזה דווקא מעניין אותו. רוב המורים זכו אצלנו לכבוד (והמעטים שלא, שום קימה או תלבושת לא היתה עוזרת להם, תאמיני לי), ודאי שלא היו נתונים לאיום ממשי מצידנו, וגם אנחנו לא מצידם. המורים לאמנויות, למשל, התייחסו אלינו כאל "קולגות צעירים" ואף טרחו להבהיר זאת בכל הזדמנות. הם בהחלט זכו לכבוד, ולעתים אפילו להערצה.
מה שאני מנסה לומר הוא שהקשר בין הגינונים החיצוניים לבין כבוד הוא רופף למדי אם בכלל. אותם גינונים נוצרו כדי להשיג שליטה, לא כבוד.
בהקשר הזה מועיל לקרוא את הבחנותיה המושגיות של "אורית קמיר"www.notes.co.il/orit בין הדרת כבוד (honor), הילת כבוד (glory), כבוד מחיה (respect) וכבוד סגולי (dignity). עושה הרבה סדר בראש (ניסיתי לשים קישור ספציפי יותר, אבל כנראה בשל הבלגן שיש כרגע ב"רשימות" הוא לא עובד. בכל אופן, ניתן למצוא התייחסות לסוגייה בסימניית הצד, במאמר "יושר אקדמי ותרבויות כבוד בישראל" וכמו כן, למי שרוצה להתעמק, בספרים "שאלה של כבוד" ו"כבוד אדם וחווה"). אם לנסח במושגים אלה את מה שאני מתכוונת לומר -- הייתי רוצה לראות במערכת החינוך, ובכל מערכת אחרת, דגש על כבוד מחיה וכבוד סגולי, ולא על הדרת כבוד. לא אחת פעולות שנעשות כדי להגן על הדרת הכבוד סותרות במפורש זכויות הנגזרות מהכבוד הסגולי ומכבוד המחיה. לא ראיתי את המצגת, אבל מתגובותיכם אני מבינה שאופייה והרבה מהפרקטיקות המוצעות בה הן בדיוק כאלה.
כל האמור לא סותר את זה שאני מסכימה [b]שלכל[/b] הצדדים יש עבודה לעשות בנדון, ושזה עניינה של החברה כולה ולא רק של המורים, או הרופאים, או מי שלא יהיה השעיר לעזאזל התורן, שבסך הכל חי באותה חברה כמו כולנו, ואינו, ואף אינו מתיימר להיות, טוב יותר מכל אחד אחר.