אה, אוקיי, סליחה.
אם רוצים אפשר למחוק חזרה. (חבל :-()

<ובאמת יש בעייתיות עם כך שכשמשחזרים דפים ישנים, הגרסאות שלפני האחרונה נעלמות. זה לא מהיום.
אולי כדאי לדבר עם יונת...>

_למה הדף נמחק?
אני לא רואה שהייתה פה בקשת מחיקה..._
אהבת, היתה בקשת מחיקה מפורשת של סופה עצמה בגירסה קודמת. בגלל זה מחקו בזמנו את הדף. אני שחזרתי אותו בטעות (הסתכלתי בגרסאות קודמות ולחצתי enter כך שזה שמר את השינויים).
הגירסה היתה נגישה לפני כמה ימים, ועכשיו לא. זה קורה בהמון דפים פה לאחרונה.
זהו אחד הבלוגים המאלפים בבאופן, אבל היא ביקשה למחוק...

למה הדף נמחק?
אני לא רואה שהייתה פה בקשת מחיקה...

מצטרפת לכל האיחולים! @}
כמו שאמרת, בדיוק כמו שאמרת, _יש קשיים, יש מריבות, אבל אני מרגישה שאנחנו עולים למעלה כל הזמן.
אני באמת אוהבת אותו._
איזה יופי לכם! :-)

וואאווו, קראתי עכשיו את כל הדף (טוב רק את החלקים של [po]סופה במדבר[/po] ) ואני רוצה לומר לך שזה הכי [po]שם דף מתאים[/po] שיכול להיות.
[u]מאחלת לך (לכם) כל טוב והמון בהצלחה בעליה למעלה.[/u]
(())

(())מאחלת לך (לכם) כל טוב והמון בהצלחה בעליה למעלה.

טוב לי.
יש קשיים, יש מריבות, אבל אני מרגישה שאנחנו עולים למעלה כל הזמן.
אני באמת אוהבת אותו.

[po]סופה במדבר[/po], את באמת אישה אמיצה. מאין גייסת את הכוחות לעשות את כל התהליך הזה, להנהיג כך את חייך ?
הסוף הנוכחי של הסיפור שלך מרגש ומשמח כל-כך!!!
אני עכשיו בסיטואציה ההתחלתית ומרגישה כ"כ עייפה ומבולבלת.
אשמח אם תכנסי אלי לבקר בדף [po]ראויה לאהבה[/po]. אולי תוכלי לתת לי השראה.
תודה |L|

(()) אבל גדול יותר.

[u]אמן לכל האיחולים...[/u]
ושיהיה לכם רק טוב. חשבתי עלייך הרבה מאז שנעדרת מכאן. {@

<זה שאת חושבת על קהל הקוראים ובעיקר הקוראות כמובן - זה כל כך מרגש ומקסים מצידך :-) >

סומכת עלייך ועליו, סומכת על הילדים המדהימים שלכם, שכולכם שותפים מלאים למצב שיצרתם לעצמכם; שיש עינים פקוחות שרואות מה קורה מעל ומתחת לפני השטח; שיש עינים עצומות, שיודעות להתענג על היש; ושהיש הזה יהיה לכם כל עוד תרצו אותו ותחזיקו אותו ותשמרו עליו ותקיימו אותו, כי אתם - אתם, וכי האהבה שלכם היא שם והיא נוכחת והיא אמיתית!

אוהבת ומתגעגעת וחושבת עלייך ה-מ-ו-ן (())

פלוניה,
מי שלא עושה - לא טועה.

@}
אמן לכל האיחולים...

מצד אחד אני שמחה לשמוע שאת מרגישה כמו בירח דבש.
מצד שני, ירח דבש זה באמת משהו שנגמר, ואחריו נשארת מציאות.
משהו בתאור שלך נקרא לי אידילי מדי. הפער בין מה שהיה למה שאת מתארת הוא כל כך קיצוני,
שעולה בדעתי שבנוסף על השינוי ששניכם עברתם, יש כאן תקופת-המתנה בה שניכם נמנעים מאזורי הקונפליקט ומוקדי הסכנה. אבל החיים מאלצים אותנו לגעת בהם בסוף, ואז מה יהיה?
האם באמת עינייך פקוחות?
אני קוראת אותך דווקא די עוצמת עיניים בשמש חמימה, ומתעלמת מאפשרות שאחרי הקיץ החמים יגיע חורף, שגם הוא חלק מהחיים.

נכנסתי לדף הזה רק היום וקראתי אותו בנשימה עצורה (מלבד כמה עצירות להתייחסות לילדים...) מתחילתו ועד סופו.
וואוו כמה את מדהימה!!!!
אחרי האמירה של כולם שלא תעיזי לחזור אליו נעדרת כאן לקצת, ועכשיו חזרת עם חזרה אליו - ממקום מודע, בודק , בוחן. בעיניים פקוחות.
לאור כל מה שקראתי כאן סומכת עלייך שעינייך תמשכנה להיות פקוחות ושתדעי לשים את הגבול אם [u]זה כמו ירח דבש וייגמר מתישהו. שזה לא יכול להיות טוב סתם ככה, אחרי סה"כ חצי שנה של פרידה[/u]
[u]כמובן שגם אני עברתי שינוי משמעותי, אחרת זה לא היה מתאפשר[/u]

_שיהיה לכם בהצלחה
ושתשכילו לשמור על המקום הבוגר והיפה הזה שתיארת_
[u]הילדים משחקים יחפים בבוץ (ששש.... לא לגלות), בעלי החיים חופשיים (התרנגולת נכנסה לנו הביתה וחתולים התכרבלו עם כלבים), ההורים יושבים ושותים איזה תה מעשבים שגדלים בר בחצר וצוחקים הרבה.[/u]

שימשיך כך. אמן !!! (())

_מרגש...
שיהיה לכם בהצלחה
ושתשכילו לשמור על המקום הבוגר והיפה הזה שתיארת._
(())

[u]מאחלת לך אושר אמיתי[/u]

וואו
מרגש...
שיהיה לכם בהצלחה
ושתשכילו לשמור על המקום הבוגר והיפה הזה שתיארת.

(())
{@

חיבוקים. המון אושר והצלחה

(())
[u]מאחלת לך אושר אמיתי[/u]

קראתי הכל ברצף...
מאחלת לך אושר אמיתי

עדכון:

חצי שנה לא היינו ביחד, אבל כן עשינו עבודה, עברנו תהליך, הוא, אני, הילדים, כולנו יחד.
לפני חודשיים הוא עבר לגור איתנו. בלי דיבורים או הבטחות, באופן טבעי, הביא את המחשב שלו, פיניתי לו מדף בארון וזהו. פתאום שוב.
נפלא כל כך, ואני אומרת לעצמי כל הזמן שזה כמו ירח דבש וייגמר מתישהו. שזה לא יכול להיות טוב סתם ככה, אחרי סה"כ חצי שנה של פרידה. אבל משהו בסיסי באמת השתנה. זה לא שהיום הוא סופרמן ואני שוכבת במיטה ושותה יין.
הוא לא מתייחס יותר אל הילדים כמו אל יתושים. הוא רואה אותם. מקשיב להם, משחק איתם, נענה להם.
הראיה שלו השתנתה. הוא כל הזמן היה מדבר על הודו, רצה לנסוע להודו, לחיות שם תקופה ארוכה ורק בעיות טכניות כמו אני או אמא שלו מנעו ממנו להגשים את החלום. בוקר גשום אחד ישבנו במרפסת והוא אמר שאם היינו מגיעים לחצר כמו שלנו בהודו, היינו מתפעלים איך הם חיים-
הילדים משחקים יחפים בבוץ (ששש.... לא לגלות), בעלי החיים חופשיים (התרנגולת נכנסה לנו הביתה וחתולים התכרבלו עם כלבים), ההורים יושבים ושותים איזה תה מעשבים שגדלים בר בחצר וצוחקים הרבה...

כמובן שגם אני עברתי שינוי משמעותי, אחרת זה לא היה מתאפשר. אני בכלל לא רציתי להתחתן, בטח שלא בגיל צעיר ועם רב וכתובה והינומה. אז לא הלכתי עם הטבעת ולא שיניתי את שם המשפחה, הרגשתי שנכפה עלי להתחתן ולכן אני אתכחש לזה.
עכשיו אני מבינה יותר מהם נישואים, משמעות, חשיבות.
אני בוחרת להיות איתו, עם הקשיים והמגבלות, עם האהבה והמריבות, האושר והדיכאון. אני נמצאת בקשר הזה מתוך בחירה ולא מתוך קורבנות. אני יודעת שאני יכולה לעזוב אם רק ארצה, אבל בוחרת להישאר.

רק נכנסתי להתעדכן, ולשלוח לך (()) ע-נ-ק-י (כמו שהגיבור שלי אומר).
קטונתי מלהשיא עצות, אבל אני כאן, בשקט, בשבילך.
המון אהבה,
ממני.

[u]ויכול להיות שעכשיו אתם בתקופה רגועה,[/u]
מסכימה איתך.
זה לא משהו שהולך להיגמר, הוא תמיד ינסה לשלוט בך, ותמיד ינסה לפגוע בך.
הוא לא ממש קולט את ההשפעה שיש לו עלייך,
הוא לא קולט עד כמה הוא פוגע,
והוא בכלל לא קולט את העובדה שאת מאוהבת בו.
הוא לא מבין בכלל שמישהי מסוגלת להיות מאוהבת בו.

הבעיה היא- שהוא אף פעם לא יקלוט (אולי רק אחרי טיפול נפשי ארוך...),
ואין מה שישנה את התנהגותו.
אני יודעת שזה מייאש מה שאני אומרת,
כי זה אומר שאין עתיד ליחסים, וצריך לוותר על התקווה,
ואת לא יכולה להיות בטוחה שעוד שנה כבר תאהבי מישהו אחר ותהיי מאושרת.

אם את רוצה להתייעץ בעניינים משפטיים עד שתגיעי בדרך הבירוקרטיה הארוכה לעו"ד מהסיוע המשפטי, את מוזמנת לכתוב לי.
בשנה האחרונה פיתחתי מערכת ידע משוכללת ואני מאוד בקיאה בנושא.
קראתי אותך רק עכשיו (את הכל). מאוד הזדהיתי. הזדהיתי עם תאורי חוסר העזרה, עם התפקידים שכל אחד מכם לקח על עצמו.
בגלל מה שעברתי בעצמי, נמנעתי עד היום מלהכנס לדף עם השם שיכולתי לתת גם לבלוג שלי. לא היה לי מקום לעוד.
אבל אני שמחה שקראתי. מסיבה מוזרה זה מעודד לעת שאנשים עוברים דברים דומים, מרגישים תחושות דומות, מאבדים פנטזיות וכואבים על כך.
אני חושבת שאת אוהבת אותו והוא עשה לך רע אבל כנראה עדיין לא ממש זעזע אותך.
האם את רוצה שהוא יזעזע אותך?
כי לי נראה שבסוף זה יגיע. החיים הרי סובבים במעגלים, ויש תקופות רגועות יותר ופחות, ויכול להיות שעכשיו אתם בתקופה רגועה, אבל כמו שפעם כתבת שהכתובת היתה על הקיר ואף אחת לא הופתעה שעזבת אותו - גם עכשיו הכתובת על הקיר, ולכן הרבה כתבו לך - אל תחזרי אליו עד שכבר אזרת כוח ועזבת. הוא שוב יעשה לך רע.
מצד שני - יש אימרה שכל אחד מקבל את המבחנים שהוא יכול לעמוד בהם. אולי מה שעברת עדיין לא גרם לך להתרחק לצמיתות.
ברור שזה תהליך. אני מקווה שתסיימי אותו עם התוצאות שיעשו לך רק טוב.

[u]מעריכה כל מילה[/u]

שמחה לשמוע (())

[u]את צריכה ייעוץ משפטי מעורך דין[/u]
כן, הייתי בנעמ"ת, הפנו אותי ללשכה לסיוע משפטי, אח"כ נפגשתי עם עו"ד שלהם והפנו אותי לעו"ד חיצונית, ליד הבית שלי, שעוד לא קיבלה מהם כמובן את מכתב ההפניה שלי ויש עוד ביורוקרטיה עד שניפגש, אבל זה כבר קורה.

[po]בתנועה מתמדת[/po], אח, איזו רוח קרב ונחישות. מעריכה כל מילה.

הטיפול שאני הולכת אליו הוא יותר אנרגטי / רוחני מפסיכולוגי. אני כבר ממש מחכה. ביקשתי מחבר שלי שישמור על הילדים כשאני הולכת לשם, כרגע אבי הילדים התקשר לומר שהוא הקדים פגישה שיש לו באיזור כדי להיות איתם במקום החבר!! מקווה שהוא אכן יגיע.

מתגעגעת אלייך,
אוהבת אותך,
כואבת איתך.
הלבטים האלה, הלב השבור הזה, הסיבוכיות הזו - קשה עד מאד.
(())

סופה יקרה, קודם כל, המילים שכתבת [u]אני לא יכולה לתבוע מזונות כל עוד אנחנו נשואים / אין הסכם גירושין.[/u] הן לגמרי לא נכונות. להיפך, כל זמן שאתם עדיין נשואים הוא חייב ב"מזונות אישה", כלומר,הוא חייב גם לכלכל [b]אותך[/b] ולא רק את ילדיכם.
את צריכה ייעוץ משפטי מעורך דין. שיפרוס בפנייך את כל האפשרויות.
את תוכלי לקבל סיוע משפטי במחיר נמוך מאוד, בגלל המצב הכלכלי שלך
מלבד זאת, את זקוקה גם לטיפול לעצמך. לא משנה איזה: פסיכולוגי,או הילינג.
אני ממליצה על הילינג היות שהוא מחבר אותך מאוד לעצמך, גורם לאיזון כללי, נפשי ופיזי, ועושה עבודה שבטיפול פסיכולוגי יכול לקחת שנים. תוכלי למצוא תשובות בעצמך ותקבלי גם כוחות נפש.
אם את רוצה, אני אשמח לתת לך מספר טיפולים במחיר נמוך במיוחד.
ואני אשמח גם להכיר אותך (-: בלי קשר.
שולחת לך חיבוק חם חם והמון אהבה.
מאחלת לך שתמצאי בעצמך את הכוחות לעבור את התקופה הקשה הזו.


[u]אני חותמת על כל מילה של מיצי[/u] ושל ליבי

ואו,
(()),
ונשימה עמוקה.

סופה יקרה,
אני חותמת על כל מילה של מיצי.

וחוצמיזה, כשקראתי עכשיו, זה הכי צרם לי (הדגשת מילים שלי)-

את שואלת - [u]איזה גבר יאהב את הילדים שלי [b]כמו[/b] אבא שלהם[/u]

וזה הרף שהוא מציב - [u]אמר שאני שוב נוטשת אותו ושהוא [b]מעדיף לא לראות את הילדים בכלל[/b] אם הוא לא יכול להיות איתי ביחסים טובים[/u]

כן, הוא [b]כל-כך[/b] אוהב אותם שהוא מוכן לוותר עליהם בקלות יתרה כאשר הוא מרגיש פגוע וננטש.
למה? איך שאני קוראת את זה, האדם הנמצא בראש סדר העדיפויות שלו הינו- הוא עצמו.
כל השאר, כולל ילדיו המתוקים ואשתו הסופרוומנית, אינם מעניינים (ומעולם לא עניינו) אותו, פרט למצבים בהם כולם משחקים לפי הכללים [b]שלו[/b] ועונים על הצרכים [b]שלו[/b].

לעניות דעתי, כל גבר שיאהב אותך באמת, יצליח לדלג בקלילות מעל רף אהבת-הילדים שאביהם מולידם קבע.....

ועוד משהו קטן לפני שאת מוחקת את השם שלי מספר הטלפונים שלך(מקווה מאד שלא..(-:)

הוא מתלונן שאת שוב "נוטשת" אותו? הוא הרי מעולם לא היה נוכח, כך שהוא בטח לא יכול היה לנטוש אותך. לעומת זאת, לתפקיד הקורבן הוא נכנס מזמן ומסרב לצאת....

@}

[u]מיצי, מאוד קל לקום וללכת. אבל אחר כך יש בור[/u]
תראי, אי אפשר לומר שאיך שנהיה קשה ברחת מהתמודדות. את נשארת, נשארת ונשארת. ניסית. התאמצת. עמדת בדברים שלא הרבה נשים מסוגלות לעמוד. אני שוב מרגישה הולכת על ביצים פה, אבל אני בכל זאת אכתוב מה שאני חושבת כי את חשובה לי.

במידה מסוימת הביחד שלכם היה אשליה - כי את היית לבד. לבדך טיפלת בבית, לבדך טיפלת בילדים, לבדך פרנסת משפחה בת 4 נפשות. תקראי את שתי ההודעות שפותחת את הבלוג הזה.

וגם:
[u]את הדברים הקשים באמת אני עוד לא מסוגלת לחשוף, זה יבוא לאט לאט, כשאני אהיה פנויה לפתוח את זה. הרמזים תמיד היו שם, אבל העדפתי לראות אותו דרך וילון עם לבבות ורודים.[/u]

[u]כל ערב בגן שעשועים, כל שבת בבוקר בים - אני רואה אבות עם ילדים או אבות + אמהות וילדים. לרוב אני האמא היחידה שמסתובבת לבד עם הילדים.[/u]

[u]הוא אמר לי שהוא לא מתכוון אף פעם לעבוד כשכיר או לעזור עם הילדים.[/u]

[u]מה שמדהים אותי, זה איך כולם כל כך מזועזעים ואומרים לי שהייתי בגיהנום ולא מבינים איך שרדתי, בזמן ש הוא כל הזמן אמר לי שככה זה צריך להיות ושאני לא עושה מספיק. שאני אשמה בזה שלא טוב לנו כי אני כל הזמן מתלוננת.[/u]

_אני זוכרת את הפעם הראשונה. רבנו על משהו, לא יודעת על מה, כשלפתע הוא התחיל להשתולל, לצעוק ולזרוק חפצים על הקיר.
הייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי. את ההרגשה הזאת לא שוכחים. את ההתקפלות הזאת בפינה, להגן על הבטן, להגן על הראש, לשים ידיים על השערות שלא ימשכו, ליד הקיר זה טוב, מתחת לשולחן יותר טוב. הגוף שלי זכר היטב מה צריך לעשות למרות שעברו שנים. ל ב ר ו ח . ברגל הוא ישיג אותי, אין זמן לחפש את המפתחות של האוטו. ל ה ס ת ת ר .
נעלתי את עצמי בשירותים ורעדתי מפחד. בכיתי בהיסטריה, לא מאמינה שבן הזוג שלי משתולל ככה.
במשך שעות הוא ניסה לשדל אותי לצאת משם, במילים רכות ועדינות. הוא היה המום שחשבתי שהוא הולך להכות אותי.
למחרת נולד הילד הראשון._

טוב, הבנת את רוח הדברים, נכון? בדף [po]אמא שאוהבת יותר[/po], בשמת כתבה על זה שאהבה נמדדת במעשים. בנזוג מכה או מתעלל או אדיש, יכול להגיד מהיום ועד מחרתיים "אני מאד אוהב את אשתי". מה שקובע אם הוא באמת אוהב, זה לא הרגש הערטילאי שהוא חש בלבו, אלא מה שהוא עושה. סופה, מה הוא עושה? מה הוא עשה? מה הוא יעשה אם וכאשר שוב תחיו ביחד והוא שוב יחוש שמעמדו אצלך בטוח ושאת לא הולכת לשום מקום?

את רוצה עוד ילדים, את רוצה משפחה, ומגיעה לך משפחה. ואת תקבלי אחת. את לא חייבת לחזור לאבי-ילדיך בשביל זה. את לא רוצה שיהיה להם חצי-אבא: האם היה להם אבא שלם כשהוא היה בבית? יכול להיות שהם העדיפו את נוכחותו בבית, אבל תחשבי על המחיר שאת והם הצטרכתם לשלם עבור השהיה שלו בבית, ותצטרכו לשוב ולשלם אם יחזור. אף גבר אחא לא צריך לשמש להם תחליף אבא. יש להם אבא. הוא יהיה עוד דמות בוגרת ומשמעותית, אבל לא אבא.

אני עוד פעם מסכמת ב (()) ומקווה שמי שתיפגשי איתה תצליח לעזור לך.

ואם אני יכולה לעזור במשהו את יודעת איפה למצוא אותי @}.

(()).
בהצלחה, יקירה.

[u]ושהוא מעדיף לא לראות את הילדים בכלל אם הוא לא יכול להיות איתי ביחסים[/u]
תראי, אני יודעת שהוא מקסים אתכם- גם אותך וגם את הילדים.
אני יודעת שיש בו את הניצוץ, את הברק, את הקסם,
אבל אני חושבת, שהוא מסוכן.
את עוד יכולה להתמודד איתו,
אבל ילדים רכים לא.
מאידך, אני רואה שכבר פנית למישהי, וזה לדעתי הדבר הכי טוב.
רואים שאת בבקרה עליו גם בהקשר של הילדים.
שיש מי שפוקח עין ומגונן על הילדים ממנו.
כל הכבוד לך על האומץ להסתכל למציאות בעיניים.

[u]אולי ויתרתי מהר מדי?[/u]
לדעתי לא ויתרת מהר מדיי. לא היה בכלל מה להיאבק מראש.
הוא מסוגל לדברים שאת לא מסוגלת אליהם. דברים לא קלים,
שאת לעולם לא תסכימי לעשות לאחרים.

אני לא מתכוונת למחוק אף תגובה.
אני לא מתכוונת לחזור אליו, נכון לעכשיו.

בדחילו ורחימו מעיזה להצטרף (וגם אותי את יכולה למחוק)

[u]סופה, אני אולי חצופה, ואולי זה לא ממקומי לכתוב דבר כזה, ואם זה לא מתאים לך תמחקי, אבל מקריאה מעמיקה בבלוג הזה , בא לי לצרוח: אל תחזרי אליו! עד שקמת והלכת![/u]

מבחינה כלכלית, אין ספק שעדיף לי בלעדיו.
[u]לדעתי, כדאי לא לשאול אותו דבר[/u]
כבר שאלתי וסיכמנו שנדבר מחר. אני יודעת שאני לא אצא עם תשובה חד משמעית וסביר להניח שהפגישה תסתיים במריבה. אולי זה יעזור לי להחליט סופית שלא.

מיצי, מאוד קל לקום וללכת. אבל אחר כך יש בור. תהום. חושך. אפילה. ומחשבות שונות ומשונות... אני רוצה עוד ילדים. חצאי אחים? משפחות מורכבות? איזה גבר יאהב את הילדים שלי כמו אבא שלהם? למה אני לא יכולה פשוט להבליג כמו פלונית שכתבה קצת למעלה? למה אני חושבת שמגיע לי יותר ממה שאני מקבלת? אולי ויתרתי מהר מדי?

אני לא עוברת לגור איתו בקרוב או בכלל. החלטתי שעד האביב אני רוצה להישאר איפה שאני, בבית שלי ושל הילדים, ואין לו כאן מקום. אני לא רוצה החלטות פזיזות, בעיקר בשביל לא לשגע את הילדים, כן ביחד לא ביחד, אבא ישן כאן אבא לא ישן כאן.
הכל מאוד מורכב ומאוד עדין.

אמרתי לו שאני רוצה שלתקופה היחסים שלנו יהיו רק טכניים, מתי הוא רואה את הילדים ואיפה, ואולי אפילו ניעזר בצד שלישי שיקח אותם אליו וממנו. הוא התחיל לבכות, אמר שאני שוב נוטשת אותו ושהוא מעדיף לא לראות את הילדים בכלל אם הוא לא יכול להיות איתי ביחסים טובים. אני יודעת שלילדים מאוד טוב לראות אותו (אני יודעת שהוא "משחק" על זה). היום הקטן פתח בזעקות "אבא" קורעות לב כשהוא ראה איש שדומה לו קצת מרחוק.
ויש גם את המשפחות המורחבות שמעורבות.
מסובך, רגיש, כבד.
אני נפגשת בעוד כמה ימים עם מישהי שאולי תעזור לי למצוא את התשובה אצלי.

סופה, אני אולי חצופה, ואולי זה לא ממקומי לכתוב דבר כזה, ואם זה לא מתאים לך תמחקי, אבל מקריאה מעמיקה בבלוג הזה , בא לי לצרוח: אל תחזרי אליו! עד שקמת והלכת!

ויחד עם זאת, אם את כן מחליטה לתת צ'אנס - המאמץ לשנות צריך לבוא, לדעתי, לפני שאתם חוזרים להיות ביחד או אפילו רק מדברים על זה - למשל, על ידי תשלום סדיר ואחראי של מזונות.

שוב, אם זה נראה לך לא לעניין פה תמחקי, ואני לעולם לא אשיא לך שוב עצה בעניין בלי שתבקשי אחת קודם.

וחוץ מזה הרבה (()). שולחת לך כוחות להתמודד עם הדברים בצורה הטובה ביותר.

לדעתי, כדאי לא לשאול אותו דבר, למרות שאני מאד מזדהה עם חוסר היכולת לסבול את האפור
(מכירה את זה היטב).
אי אפשר לפנות אליו, כי הוא, מטרתו הלא מודעת היא לבלבל כמה שיותר, כדי לשלוט בך.
מאידך- האם זה משנה מבחינה כלכלית אם את גרה איתו או בלעדיו? בכל מקרה, הוא לא עוזר כלכלית, הכל על כתפייך.

אני שורדת כלכלית, אבל בקושי. ההורים שלו לא יכולים לעזור ואני לא רוצה לפרט את הסיבות. הם נותנים לי פה ושם. אני נעזרת בעיקר בהוריי והם לא בדיוק בור ללא תחתית.


[u]מה את מרגישה?[/u]
בעיקר בלבול. ביקשתי ממנו שנדבר ונחליט לאן הולכים כי אני לא יכולה עם האפור הזה. אני לא מסוגלת להיות באויר (ואולי זה השיעור שלי??). אני רוצה שחור או לבן. חותכים או עושים מאמץ לשנות. מחר אנחנו נפגשים.

כן, הבנתי שהוא לא מצליח להסתדר כלכלית בכוחות עצמו.
האם יש דרך כלשהי שתסתדרי לבד?
או האם יש סיכוי שהוריו יסכימו לעזור לך ישירות (ממילא זה עבור הנכדים שלהם)?
בכל מקרה, אני חושבת שמוקדם מדיי לחשוב על גירושין ותביעת מזונות.
נראה לי שאני, אם הייתי במקומך, לא הייתי מסוגלת להתגרש כרגע,
כך שזו לא ממש אופציה.
מה את מרגישה?

אני לא יכולה יותר לזרום מסיבה חשובה אחת - מזונות. הוא לא משלם, אני לא יכולה לתבוע מזונות כל עוד אנחנו נשואים / אין הסכם גירושין. אני מאוד תקועה ככה.

[u]עדית, הצחקת אותי...[/u]
אני שמחה!!

נראה שעכשיו את בשלב השאלה- האם להתקדם קדימה או ללכת אחורה,
באמת מאד מאד מבלבל.
עצתי לך- אל תחליטי. בשביל מה?
תזרמי, הכח כרגע בידייך
ומן הסתם תמיד היה, אבל הוא עשה רושם של כל כך אדיש,
וזה היה כל כך מפחיד. זוכרת את עצמי במצבים האלה!
סיוט!
את לא נראית בכלל כמישהי שדואגת לאגו שלה,
עד עכשיו עשית רושם של הגונה מאד.

וואהו!
קראתי הכל בבת אחת עכשיו. וככה לאורך כל אותם (5?) חודשים נראה שזה אכן תהליך שאת עוברת ושזה לוקח את הזמן שלו...
כנראה זוהי דרכם של הדברים, זוהי דרך הריפוי, זוהי דרכך להבין את הדברים לעומק ולהפנים!
נראה לי שאת עושה את זה טוב יותר מפעם לפעם.
גמני מחזקת אותך ונפעמת מהיכולות שלך |H|

עדית, הצחקת אותי...

אני בכלל לא יודעת אם בא לי לשקם, אם אני נסחפת לתוך התהליך הזה או ממשיכה בצעדים קטנים בדרך שלי. (אגו??)

(())

שמחה לקרוא את העדכון וגם לדעת שיש תהליך, גם אם הוא איטי. וחוצמזה, מתי את באה?

אני מאד מאד מאד שמחה בשבילך :-D!!!

אז איפה כל הדיבורים האלה??
_"כנראה שהייתי צריך לפנות את המקום שלי בשביל הגבר שלך"
" אני רק רוצה שיהיה לך טוב ואיתי לא היה לך טוב"
"את נראית הרבה יותר קורנת ורגועה מאז שנפרדנו"_

ואיפה זה?
[u]השיא היה כשהוא אמר שהוא לא מתכוון להתנזר ממין[/u]

בקיצור, סופה, לא לפחד כלל!!!!
הוא נובח, לא נושך :-D

שיהיה לך כיף!!!

לא הייתי בדף הזה הרבה זמן ואני נכנסת לעדכן קצת.
הוא עבר לגור בבית הוריו לפני כשבוע, כי הוא הבין שהוא לא מצליח להחזיק דירה משלו ולשלם מזונות (העביר לילדים כסף פעם וחצי במהלך חמשת החודשים שחלפו מאז הפרידה).
אני פניתי לנעמ"ת ומשם ללשכה לסיוע משפטי כדי להגיש תביעת מזונות וגירושין. הכל הולך מ-א-ו-ד ל-א-ט. לפעמים זה מרגיז אותי ולפעמים נראה לי שכך עדיף.
היחסים שלנו טובים עכשיו, יצאנו לכמה בילויים משותפים לאחרונה, פעם אחת אפילו השארתי את הילדים אצל הוריי ויצאתי איתו לסרט. אני מבינה עכשיו עד כמה הוא היה מוזנח.
בימים האחרונים הוא מדבר על טיפול זוגי, על לחזור להיות ביחד, על כמה שהוא אוהב אותי. אני התוודיתי בפניו ש"היה לי קטע" עם מישהו. ושהיו לי מספר "דייטים". הוא אמר שהוא לא היה מסוגל להסתכל על אף אחת. אני מאמינה לו.

וואו! כל הכבוד לך- כל כך רגישה ובאמת אמיצה.
את עוברת דבר כל כך קשה.
אני יושבת פה עכשיו שעתיים בלילה, וקוראת את דברייך (כבר כואב לי העורף..).
הוא אכן מניפולטיבי,
ואת אכן בדרך להחלמה. זה לוקח זמן, אבל זה שיש לך כבר בית משלך, משמעותו שכבר עברת את הגבול, את כבר לא תחזרי.

אני מעבירה סדנא על התמודדות עם גברים כאלה.
אבל אני רק בהתחלתה, ואפילו עשיתי תכנית רדיו, בתחנה גברית
שהתייחסה לתכנית כאל "פמיניסטית" והורידה אותה אחרי 9 תכניות.

אז רציתי להגיד לך דבר אחד, מנסיוני-
הוא לא יעזוב אותך אף פעם! ולא תהיה לו אף אחת אחרת.
אני מוכנה להתערב איתך (על כסף!!!).
כל השטויות האלה שהוא אמר לך...רגע, אני אמצא אותן-
קודם כל זה שהוא אמר לך על ההתחלה שהוא לא מתכונן להתנזר ממין- זו מלחמה שלו בך (על שעזבת אותו, כמובן).
אחר כך, _"כנראה שהייתי צריך לפנות את המקום שלי בשביל הגבר שלך"
" אני רק רוצה שיהיה לך טוב ואיתי לא היה לך טוב"
"את נראית הרבה יותר קורנת ורגועה מאז שנפרדנו"_
כל זה נאמר במטרה להפחיד בלבד!
הוא רגיל שאת פוחדת לאבד אותו, והוא רוצה שזה ימשיך.
הוא עדיין בשוק מזה שהעזת לעזוב. ועכשיו ינסה להחזירך להיות תלויה בו בכל דרך אפשרית!
בדרכו המעוותת, הוא אוהב אותך, תתפלאי! הוא לא יכול לחיות בלעדייך!
ושימי לב- אין לו אף אחת! לא עכשיו ולא עוד שנתיים.
זה בדרך כלל מה שקורה ליצורים האלה.
והייתי במקום הזה. לא פעם ולא פעמיים.
אז תפסיקי לייסר את עצמך עם ה"לא אוהב". הוא כרגע פוחד פחד מוות שאת תתאוששי ותמצאי מישהו אחר. לכן הוא מנסה להפחיד אותך.
מה שאמרת לשי בזמנו רחוק להיות מה שהוא אומר לך עכשיו. הסיטואציה שונה לגמרי, אבל מכיוון שהוא תוקפן ומומחה בהשלטת טרור, הוא יודע מה לעשות לך כדי שתמשיכי לפחד.
את יכולה גם לכתוב לי אם בא לך- [email protected]

וכולן כל כך חכמות פה, שזה מדהים,
ואת כותבת כל כך יפה. סופרת אמיתי!

נפלתי במזל על הדף הזה דרך "דפים אקראיים" ואני מרגישה מבורכת שככה קרה. כולי נפעמת מהאומץ ומהכוח שלך. ומצד שני בא לי להרים טלפון לחצי השני שלי ולהגיד לו תודה גדולה.פתאום הבנתי כמה אני מבורכת ,במה זכיתי מבלי לשים לב ואני שואלת את עצמי איך זה קרה.
תודה לך על הסיפור שכלכך ריגש . תודה לך על הפרופורציות שהכנסת לחיי. מחבקת אותך מרחוק ורוצה להגיד שאם תרצי אני כאן לעזור . אם תרצי לבוא להכיר , אם אי פעם תחסר לך משפחה - תדעי שאנחנו כאן בשבילך. הדלת פתוחה רק תבואי.

יקירתי המקסימה, האמיצה, האהובה.
שולחת אליך חיבוק עוטף ומחמם.
באהבה ממני.

זה מזכיר לי את הסיפור על הכלב שהזנב שלו היה חולה, והוטרינר פסק סופית ש... [b]אין מה לעשות! למען בריאות הכלב חייבים לכרות את הזנב![/b]
אבל... בעל הכלב מאוד ריחם על הכלב המתוק המסכן הקטן ... הוא כל כך אהב אותו שהוא ממש היה מלא רחמנות כלפיו. איך אפשר ככה להניף סכין ולכרות לו את כל הזנב בבת אחת??
את יודעת מה הוא עשה? כל יום הוא ניגש אליו עם הסכין ביד, וכל יום הוריד לו חתיכה פיצפונת מהזנב.
זה מה שיש לי לומר על
[u]שהסיטואציה הזאת טבעית בתהליך הפרידה, אל תתביישי, זה כמו לחתוך כבל עבה כשבכל פעם נפרם ממנו חוט ועוד חוט, ובאיזה שלב נהיה קצת מפחיד להניף את הסכין ולבצע את החתך הסופי.[/u]

מאחלת לכן שקט, יציבות ואהבה. אני חיה כבר שנים רבות ב"דימוי של שלמות" אני קוראת לזה. אני בחרתי להתפשר ולהשאר ואני לא יודעת אם הבעיה היא ב"הוא" או בדימוים הפסיכולוגים, רגשים, רוחנים השתולים בנו מגיל ינקות , הם אשר גורמים לנו לעשות את השגיאות הגדולות מלכתחילה. עכשיו אפשר להאבק, וצריך הרבה כח פנימי או אפשר לגדול בתוך המערכת המצמצמת ורק כשגדלנו לפרוץ את המסגרות. שנה טובה

סופה יקרה, כגרושה די טריה תפסת אותי. מאוד התרשמתי ממך ומהתהליך שאת עוברת, נגעת לליבי וריגשת אותי.
[u][b]התביישתי לספר שלפעמים הוא נמצא כאן יומיים או שלושה רצוף, התביישתי לספר שלכאן הוא בא כשהוא חולה ואני מנקה את הקיא שלו ושמה לו מגבות קרות על המצח, התביישתי לספר שאנחנו עושים סקס כל הזמן וגם אם אני מחליטה שזהו, אני נמסה ברגע שהוא מניח עלי את היד[/b][/u]
הייתי שם גם, במצב של חוסר החלטה, של רצון לסיים את הסיפור אבל חוסר יכולת לסיים אותו כפי שבא לידי ביטוי במגע, בקשר עם חברים שלו ומשפחה שלו שהם למעשה שלוחה שלו וכו' - את בודאי מבינה.
אז מה אני רוצה להגיד לך?
א. שהסיטואציה הזאת טבעית בתהליך הפרידה, אל תתביישי, זה כמו לחתוך כבל עבה כשבכל פעם נפרם ממנו חוט ועוד חוט, ובאיזה שלב נהיה קצת מפחיד להניף את הסכין ולבצע את החתך הסופי.
ב. אנחנו הצלחנו לשים לזה סוף בטיפול משותף שבו קודם כל אישרנו בודאות ובהדדיות שלמרות כל מה שקיים ביננו אנחנו לא מעוניינים לחזור לחיות כזוג אלא להתגרש, ולאחר מכן המטפלת סייעה לנו באמצעות טיפים איך להניף את הסכין (למרות שהאמירה עצמה - כמוה כסכין). לדוגמא: למשך תקופה איש מאיתנו לא הולך לאירועים משפחתיים של השני, עד שיסתיים התהליך.
ומהו סיומו של התהליך? היום בו נדבר זה עם זו מתוך ההורות המשותפת, מתוך ידידות וללא מטענים. את יודעת, לא יכולתי להאמין, אבל היום הזה כבר כאן!!! אני יושבת איתו ועם ילדינו המשותפים ועם שני בני הזוג החדשים שלנו בשיא הטבעיות.
כתבתי הרבה, מתנצלת, אבל עוד משפט אחד שתפס אותי:
[u]איבדתי את החלום[/u]
נכון, ועל כך את מתאבלת, שימי לב שאת לא מתאבלת על המציאות שאבדה לך אלא על הפנטזיה. ביום שאני הצלחתי להבין את זה לגבי עצמי, יכולתי לחוש יחד עם האבל והצער גם נחישות לסיים את הקשר.
שולחת לך (()) ומאמינה שעם כל הכאב והצער זו גם אחת התקופות החיוניות והעוצמתיות ביותר בחייך, בה את מעזה להזיז ולפרוץ גבולות.

(())

[u]כמהה אליו או אל בעל?[/u] לא רוצה לחשוב על עצמי כעל מישהי שכמהה לבעל. אני מרגישה כאילו הוא הטיל עלי כישוף, או שאני שכנעתי את עצמי שאני מכושפת, אבל אני כל כך מתגעגעת אליו שכואב לי הגוף, מבפנים ומבחוץ. לפעמים זה נעים לי להרגיש ככה, לפעמים בא לי להקיא אותו, להרוג אותו.

מה שכן, התחלתי לתרגם. אם הוא אומר משהו תמים ואני נפגעת, אני מסבירה לו בצורה הכי מדויקת ונקיה שאני מצליחה - אמרת ש... ואני הבנתי ש... והרגשתי ש... וככה [b]אני[/b] מפרשת את המשפט הזה. לפעמים הוא המום מהפער בין המשפט המקורי לבין מה שאני הבנתי.
זה קורה גם לצד השני, אני אומרת משהו ופתאום הוא נסגר, מתכווץ, שותק. ואני מבארת מילה אחר מילה, אות אחרי אות, למה התכוונתי, למה לא התכוונתי. מדי פעם גם הוא מתרגם לי. אני כל כך גאה בעצמי שאני מצליחה להיות מובנת ולהבין, סוף סוף. אני מתחילה להבין דברים. לא את כל מה שהייתי רוצה, יש דברים שהוא לא מתרגם לי או שאני בכל זאת לא מצליחה לתפוס, אבל אני מרגישה את ההחלמה שלי.
התינוק מאוד דומה לו, חיצונית וגם באופי, אם אפשר לקרוא לזה אופי. דרך הטיפול שהתינוק עובר בגלל קשיים מסויימים שיש לו, אני מבינה אותו יותר, רואה אותו, רואה את אבא שלו, רואה את עצמי ונדהמת מהאסימונים שנופלים לי.

[u]כל כך קשה לי ללכת למפגשים משפחתיים מאז שאני לא משפחה[/u]
המשפט הזה קפץ לי. אולי כאן ישנן תשובות לשאלות שלך. כי לי למשל ברור שאתם, אמא ושני ילדים, כן משפחה.


[u]אז למה אני כל כך כמהה אליו? למה כשקר לי אני רוצה להתחמם על ידו? למה איתו אני רוצה לדבר לפני שאני הולכת לישון? למה כשאני מתעוררת איתו בבוקר, אני מלאה בעליצות ושמחה ואנרגיה להזיז הרים? למה אני לא מעזה בכלל להתחיל בהליכי גירושים?[/u]

כמהה אליו או אל בעל? רוצה [b]אותו[/b] (לטוב ולרע) או צריכה את מי ש [b]את[/b] איתו?( משפחה 'שלמה', מטפלת, רחמנית, טובה...אני סתם מנחשת) אני שואלת כי אני חושבת שלפעמים האנשים שקרובים אלינו ממלאים תפקיד חשוב מאד בהגדרה העצמית שלנו. אם הם ישתנו או יתרחקו, נצטרך לשנות את איך שאנחנו רואים את עצמנו ואת המציאות שלנו וזה קשה מאד ולוקח זמן ולא פשוט.

ואל תתביישי, לא התחייבת כאן על כלום. מותר לך לעשות את הדרך שלך בקצב שלך. ומותר לך גם להחליט לחזור אליו. את בוחרת את המציאות שלך.

[u]נראה לי שאחרי שיש ילדים ביחד אז זה משהו בגוף הפיסי מחובר כמעט עם דבק מגע[/u]
מסכימה.

אני מברכת אותך על האומץ ומאחלת לך הצלחה בדרך החדשה.

שלום סופה, כתבתי לך לפני כמה חודשים גם כן על דברים דומים שאני עוברת עם בעלי ובאמת קיבלתי את האומץ ואמרתי לפחד שלום וביקשתי לאחרונה מיובל לצאת מהבית, והוא, אחרי כמה "התחרפנויות" הבין שהפעם אי אפשר לשכנע אותי אחרת וזה באמת מה שאני רוצה....ואכן הוא אירגן לעצמו לגור באיזה קראוון באותו יישוב שלנו, העביר את הדברים שלו לשם,והוא אפילו מבלה שם קצת אבל משום מה כל לילה הוא חוזר לישון פה, בבית שלי, שלנו, וככל שהוא נמצא פה יותר אני מבינה שאני באמת לא רוצה אותו, לפחות לא ככה!

אז למה הוא חוזר? למה אני לא מסוגלת "שוב פעם" להגיד די?!
נראה לי שזה טבעי, נראה לי שאחרי שיש ילדים ביחד אז זה משהו בגוף הפיסי מחובר כמעט עם דבק מגע בלי קשר לרגשות וליחסים הדפוקים, נראה לי שזה גם כמו ההתחברות הראשונית צריך זמן, זמן עיכול.
אני מרגישה שגם אם נדמה לי שאני הולכת צעד אחורה זה בעצם לא, כי כל מה שטבעי לי זה מה שצריך להיות באותו רגע
מאחלת לנו שנמצא את הדרך לחיות איתם בשלום אבל מרחוק
באהבה יעל

בקושי הצלחתי לגרור את עצמי לארוחה בסוכה של דודה שלי. לפני שלוש שנים בדיוק, הלכנו לערב החג בסוכה, זוג טרי ומאוהב, לבשר על ההריון. הערב באתי בעצב, בחוסר רצון. כל כך קשה לי ללכת למפגשים משפחתיים מאז שאני לא משפחה, אבל הבנתי שאין ברירה. חוצמזה, התגעגעתי לסבתא שלי. סבתא שלי המדהימה, ששאלה אותי בשקט למה הוא שוב לא בא איתי. ואני, מופתעת לרגע שהיא לא יודעת, אבל נזכרת מיד שבמשפחה שלי לא מדברים על דברים רעים. כשמישהי עושה בדיקת הריון, עוד לפני שהשתן מתייבש לו על המקל, כל קרוב משפחה הכי רחוק (גם ההוא שבדיוק נמצא בטרק בהימלאיה) יודע מיד שיש תינוק בדרך. אבל כשמשהו לא טוב קורה, התעלמות. אני הבנתי שבת דודה שלי התגרשה רק כשהיא הביאה את החבר החדש שלה, הבנתי שההריון של אחותה לא התפתח רק כשהיא בישרה על ההריון החדש, הבנתי שלדודה שלי יש סרטן רק חודשים ספורים לפני מותה, ארבע שנים אחרי שגילו את המחלה.
סבתא שלי החכמה, ששאלה היום אם הוא צועק עלי ושובר דברים בבית, כי רואים לו את זה על הפנים. סבתא שלי, שמקדשת את מוסד הנישואים אבל אמרה לי לא להישאר איתו אם לא טוב לי. סבתא שלי, שמגיל 16 מאחלת לי בכל יום הולדת שאני אמצא כבר בעל ואלד ילדים, מתכווצת בכאב ומתאפקת לא לבכות בשבילי על מה שעברתי עם הבעל שלי.

***************************************************
פנינת חוכמה של אבא שלי, השבוע: "אנחנו לא מבינים למה התחתנת איתו בכלל". כמה רגישות.

לא כתבתי הרבה זמן כי התביישתי. התביישתי לספר שלפעמים הוא נמצא כאן יומיים או שלושה רצוף, התביישתי לספר שלכאן הוא בא כשהוא חולה ואני מנקה את הקיא שלו ושמה לו מגבות קרות על המצח, התביישתי לספר שאנחנו עושים סקס כל הזמן וגם אם אני מחליטה שזהו, אני נמסה ברגע שהוא מניח עלי את היד, התביישתי לספר שבראש השנה היינו אצל המשפחה שלו ואח"כ נסענו לחברים ולאכול ולטייל...

ככל שאני נמצאת איתו יותר, אני מבינה שאני לא רוצה לחיות איתו. אני מתחילה להבין יותר דברים על עצמי, על הקשר שלנו, עליו, על הילדים. אני יודעת שמגיע לי בן זוג שיכבד אותי וירצה להיות איתי. אז למה אני כל כך כמהה אליו? למה כשקר לי אני רוצה להתחמם על ידו? למה איתו אני רוצה לדבר לפני שאני הולכת לישון? למה כשאני מתעוררת איתו בבוקר, אני מלאה בעליצות ושמחה ואנרגיה להזיז הרים? למה אני לא מעזה בכלל להתחיל בהליכי גירושים?

[u]איבדתי את החלום[/u]
מי רוצה לחיות בחלום???
[b]רוצים לחיות במציאות מיטיבה[/b].
מחלום מתעוררים.ואם המציאות מ ס ר י ח ה זה נורא קשה להתעורר רוצים ישר לחזור לישון ולחלום......
במציאות מיטיבה ערים כל הזמן וזה נעים או לא נעים לפעמים אבל זה אמיתי ויש רגעים שזה כ"כ נעים עד שזה מרגיש חלומי.
אוהבת אותך מחבקת אותך.
מהכרות.....החלום שלך היה נורא רחוק מהמציאות, יקרה שלי...נורא רחוק.מידי רחוק.מכאיב רחוק...
אם לדייק עוד....היית חייבת לחלום כדי לשרוד-------------------------------------------------------------------------------------------- אי אי אי
מחבקת עוד יותר אחרי המשפט האחרון,
(()) (()) (()) (()) (()) (())
דודה שורש
בדרך אליכם.
שבוע הבא???

את, את בעצמך, הינך עולם ומלואו של טוב, שפע, אהבה, נתינה, הבנה ועוד.
נראה לי שאם תתני [b]לעצמך[/b] את הדברים האלה שאת יודעת לתת לאחרים, לגברים בפרט, תקבלי מכך עוצמה וכוחות ואנרגיות טובות.

אם תתני לזרימה להיות, לגלי העצב לעטוף ואז להיגמר, יתפנה מקום לגלי השמחה, לזוגיות, להדדיות, לקבלה ונתינה עם גבר אחר, גבר שלא רק יקח ויפיל, גבר שיהיה שותף, חבר, אוהב.

נראה לי שאם תתני לעצמך [b]לקבל[/b] את הדברים האלה מעצמך קודם כל, תוכלי לקבל אותם גם ממנו, מהגבר החדש שיגיע; שיגיע כשתהיי מוכנה לקראתו

(())

[u]כי זה יקרה, את עוד תראי.[/u]
מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו, זה לא נראה ככה. אני לא מעזה בכלל לחשוב על משהו כזה.

[u]איבדתי את החלום[/u]

יקרה, אכן החלום שהיה לך כשהתחתנת איתו - לחיות בזוגיות מאוזנת ואוהבת ולקיים חיי משפחה טובים ונעימים - נגוז.
למעשה החלום הפך לסיוט, לחלום רע. אבל........

אין שום סיבה שתאבדי את החלום הראשוני, שתוותרי על החלום להשיג את כל זה עם גבר אחר שיהיה ראוי לך, שידע להעניק ולאהוב ויעשה אותך אשה מאושרת.

את הצעד הראשון לקראת מימוש החלום הראשוני הזה, כבר הצלחת לעשות, וזה המון.
התרחקת מהמקום בו היית אשה נרמסת וחזרת למקום שבו את אשה שיודעת לעמוד על שלה, שיודעת שמגיע לה הכי טוב שיכול להיות, שלא נותנת שידרכו עליה. עם הפנים קדימה- רק דברים טובים יכולים לצאת מהמהלך הזה.

אז אל תפסיקי לחלום על האיש שתפגשי שידע לאהוב ולהיות שותף אמיתי ולקבל את כל הדברים הנפלאים שיש לך לתת, ויאהב את הילדים וביחד תרכבו אל האופק בשקיעה.....(-:
כי זה יקרה, את עוד תראי.
(())

התעוררתי מחלום. קראתי את כל הדף שלך. זה הדף שנכנסתי אליו בשעה הזו. נראה לי רלוונטי.

החלום: אני בטיול. מקום עם המון אנשים, יש שם חברה טובה שלי. ומגיע גבר, אותו אחד שממנו נמלטתי במציאות. נמלטתי היא המלה המתאימה. ובשלב שני לקחתי אחריות.
הוא מנסה לגרום לי ללכת אחריו בכל מיני מניפולציות רגשיות של כמה אני חסרה שלו. ואני נמשכת ללכת אחריו. בפנים הבטן פוחדת מאד אבל בחוץ אני ממשיכה לדקלם את המשפט: הוא השתנה, הוא זקוק לי ומתחילה ללכת אחריו לצאת מהמקום המוגן עם כל האנשים.
חברה שלי מזכירה לי: הי תשארי פה. כאן את בטוחה, מוגנת אם לא בפנים עדיין אז לפחות בחוץ. ואז אני נזכרת שאני בכלל נשואה, אני נשואה לגבר אחר, תומך ומבין ושומר. איך זה שעדיין אני רוצה ללכת אחריו, כמה הפצע גדול? ואני מסרבת. נשארת על מקומי.
החלום ממשיך: אני במקום אחר עוד טיול, מדי פעם גבר נכנס ומנסה להתחיל אתי, נוגע בי ביד, מנסה לחבק. אני מרגישה כעס גדול וצועקת עליהם מה אתם חושבים לעצמכם, מי אתם שתגעו בי? אני נתתי לכם רשות?. אחר כך אני על חוף הים עם שני גברים פתאם אור השמש מתכסה לחלוטין ונהייתה חשיכה גמורה. ואז מגיע גל ענק של צונאמי, אנחנו נמצאים ליד הגדר אני נאחזת בה ואומרת להם לא לעזוב אותה מה שלא יהיה. הגל מערבל אותי בתוכו, מנסה לקרוע אותי מהגדר, אני נחנקת. אבל לא עוזבת. הגל עובר. החשכה מתפזרת. ניצלתי. מישהו אומר עוד 2 דקות יהיה עוד אחד. ואני אומרת לעצמי בגל הבא אני כבר לא אהיה כאן.

[b]זה בשביל שתינו[/b]
היא חזקה, שומרת על עצמה, איבדה הרבה, וכעת היא מחזירה לעצמה את הנפש הטהורה והטובה של הילדה הקטנה שפגעו בה מאז ומעולם. היא לא ידעה לשמור על עצמה. אבל כעת היא לומדת. וזה תהליך. היא נמלטה, היא מסרבת ללכת אחרי הפוגע למרות שהנפש הפצועה והמכורה עדיין רוצה, היא מוגנת על ידי הרבה אנשים אחרים במקום אחר, החברות הטובות מזכירות לה מי היא באמת ומה היא רוצה.היא לא הולכת היא נשארת שומרת על עצמה. עברו שנים היא כבר נשואה לאחר אבל הפצע עדיין שם, צריכה לעמוד על המשמר. אבל כעת כשמשהו לא טוב מגיע, היא כועסת, מסרבת לקחת בו חלק, יש לה זכויות משלה. והחושך מגיע בעוצמה לפעמים, גלים גדולים של צונאמי, אבל ראו זה פלא, קורים שני דברים: החושך נעלם ומתבהר לו אחרי כמה זמן, והיא חזקה ויציבה בתוכה, עומדת בפני כל הסערות, אווחזת בחוזקה בגדר, ויודעת שתצליח לא לתת לסערה לקחת אותה, אחרי כן היא כבר יודעת לבחור בדרכים אחרות. כשהגל הבא יגיע היא תהיה במקום אחר.
[b][po]סופה במדבר[/po] אחזי היטב במוט האהל שלך או אמרי לו...כי גם אותך סופה נודדת סחפה[/b]

זוהי מהות אומנות הלחימה העתיקה מכל. אני לא נמצא יותר במקום בו יש סערות. מאחלת לי ולך את זה בקרוב ממש. את כל כך נפלאה (())

איבדתי את החלום.

מצא אחד, אני מבינה את הכאב ועוצמת האובדן. (גם אני התגרשתי פעם).

מצד שני, מה איבדת?
מהצד, נראה שאיבדת פנטזיה, חלום. איבדת את התפיסה הבלתי מציאותית שהיתה לך לגביו ולגבי הקשר ביניכם. מפה, אני רואה רק פתח לדברים חדשים, אופטימיים יותר, לאפשרויות חדשות, לניתוב האנרגיות שלך לצמיחה שלך ושל ילדייך במקום לשימור מצב חרא.
לי נראה שאיבדת גבר מתעלל ואדיש. איבדת גבר דכאוני ולא-אכפתי. איבדת גבר מניפולטור ומעמיד פנים. איבדת גבר פסיבי ומנוכר שרק חיכה שאת תלכי, כי הוא חלש מכדי לעשות זאת בעצמו.
איבדת את החלק שבך שמסכים להיות מנוצל, נרמס, דרוס, מעוך.
זה כל כך רע?

תבכי אהובה, תבכי. את כבר יכולה להרשות לעצמך.

((-))

שיניתי את הניק בדף הזה. ככה יותר נוח לי. אם פיספסתי, אודה למי שיתקן. תודה.

((-))

כואב, כואב, כואב. אתמול בלילה סוף סוף בכיתי כשדיברתי איתו. כל היום אני עוצרת את הדמעות, בפגישת עבודה, באוטו עם הילדים, אצל ההורים שלי, באוטו בדרך לעבודה... כל הזמן נושכת את השפתיים, ענן על העיניים, צורב בגרון, חותך בבטן, מדי פעם דימעה ארורה חומקת החוצה.
כואב לי. הוא לא נלחם עלי. כשאמרתי לו שהחלטתי להיפרד, הוא לא רצה. אבל לא היה מוכן להתאמץ כדי שאני אשאר. גם כשלבסוף הצבתי לו תנאי אחד - רק תנאי אחד - שילך לטיפול, ואני אעמוד לצידו ואתמוך בו - הוא לא הסכים. ויתר. וכואב לי להגיד את זה, כואב לי אפילו לחשוב, שהוא לא אוהב אותי. כנראה לא אהב אותי בכלל. הוא אומר לי עכשיו משפטים כמו:
"כנראה שהייתי צריך לפנות את המקום שלי בשביל הגבר שלך"
" אני רק רוצה שיהיה לך טוב ואיתי לא היה לך טוב"
"את נראית הרבה יותר קורנת ורגועה מאז שנפרדנו"

כאילו דברים מאוד רוחניים ורגישים, אבל לא. אלו בדיוק המשפטים שאני אמרתי לחבר שהיה לי לפניו כשנפרדתי ממנו. היה לי קל להגיד כאלו דברים, כי כבר לא אהבתי אותו. אולי מעולם לא אהבתי אותו. אני מרגישה ממנו התנשאות, רחמים ולא חמלה. כמו שהיה לי עם ההוא. וכשאני אומרת לו שהוא מדבר אלי כמו שאני דיברתי אל שי, הוא אומר שזה נכון.
אולי זה טוב שסוף סוף כואב לי. שאני צוללת לתוך האובדן. קשה לי להתמודד עם הסוף. זהו. זה לא יקרה.
החלום, החלום...

גמני [u]מחבקת אתכם.[/u]

הי. אני נמצאת בסיטואציה די דומה, אבל בלי הרגישות שלך והיכולות שלך. לכן כשהתקשרתי אתמול הייתי חסרת רגישות בצורה מחפירה. זה קורה לי הרבה לאחרונה, ואני קולטת את זה בהצתה מאוחרת. מאד. אלף אלפי סליחות.

רציתי להגיד לך שאני מבינה משפטים כאלה שלך מאד:
[u]כואב לי לחשוב שקרעתי את הילדים מאבא שלהם.[/u]
ואני מבינה גם תגובות כאלה:
_שום דבר!
התרחקת כדי להתחזק... וכו'_
שמאד רוצות לחזק אותך.
אבל את נמצאת בתהליך עמוק של אבל כבד. על משפחה שהיתה ואיננה. על חלומות. על תכניות. על מה שכבר לא יהיה לילדים שלך.
זה לא אומר שום דבר על מה שהיית או לא היית צריכה לעשות. רק על זה שזה כואב בצורה שלא ניתן לשאת בכלל, ושכאבים כאלה צריך לחוות עד הסוף, לא לנסות להתנגד להם כי אז יש להם כח הרבה יותר גדול. אם הצלחתי לעשות משהו טוב, זה להיכנע לכאב. והוא עבר. ובא עוד גל. ועבר... מניחה שעם הזמן זה הולך ומשתפר.

ועוד משהו.
מעבר להקלה העצומה בהתחלה, המעורבת בקושי ובכאב, יש עכשיו, אחרי כשלושה חודשים, נצנוצים של תחושות מוכרות של עצמי שכבר שכחתי.
לא יודעת להגדיר אותן מעבר לזה, אבל זה משהו שאוצר בתוכו המון אנרגיות טובות.

מחבקת אתכם.

[u]מאוד קשה לו המצב של אמא שלו ואין לו עם מי לדבר[/u] באמת נשמע לא קל.

כתבתי את שכתבתי כי אני מקווה בשבילך שהעובדה שאת האדם היחיד שהוא יכול לדבר איתו, לא יגרום לך למעמסה רגשית שאת לא ממש זקוקה לה כרגע, ולא יזרוק אותך חזרה לתפקידך הנצחי ביחסים ביניכם.

כמו שכתבת, אתם [u]בשלב מאוד מורכב ביחסים שלנו ובחיים שלנו[/u].
את בנסיון להתנתק מהאחריות לשלומו / מצב רוחו. חזרה לתחושת האחריות הזו כי אין לו למי לפנות פרט אלייך, עלולה להקשות עלייך לבנות את הנפרדות הדרושה לך כדי "להמשיך הלאה".
יהיה קשה לשים גבולות כשאת מלאת חמלה כלפיו. אני לא אומרת שאת צריכה להיות חסרת חמלה, אלא שאת צריכה לדאוג להזכיר לעצמך איפה היית לפני מס' שבועות, איפה את עכשיו, ושפנייך קדימה, לשינוי, ולא אחורה.
מקווה שאני מצליחה להעביר לך את כוונתי. @}

[u]אם אני מבינה נכון והוא מתכוון גם אלייך (ולא רק לעצמו)-[/u] הוא מדבר על עצמו והפעם זאת לא מניפולציה. מאוד קשה לו המצב של אמא שלו ואין לו עם מי לדבר, הוא לא אדם שמדבר ואין לו הרבה חברים קרובים, אז הוא מדבר איתי.

יקרה,

שמחה שזכיתי להיות שותפה לחלק הטוב של היום שלך @}

ולגבי החלק השני.....אולי אפשר לומר משהו על כוח המחזוריות של הטבע- לידה ומוות קשורים זה בזה קשר בלתי ניתן להתרה. כל רגע מישהו מת ומישהו אחר נולד....ולמה אני מזכירה את זה?

הלידה שלך מחדש כאשה חופשייה המחפשת את האושר המגיע לה, קשורה כן/או לא לפטירתה המתקרבת של חמתך האהובה, שאת מרגישה כ"כ דומה לה.
אל תתני לאובדן המתקרב הזה להאפיל על האור המתחיל להאיר בקצה המנהרה של חייך. לעד תוכלי להמשיך לברך על כך שזכית לחמות כזאת. במקביל- לעד תוכלי לברך על שהיה לך הכוח והאומץ לעזוב את החיים עם בנה. זה לא סותר.

[u]לפני כמה ימים הוא כתב לי שהלב יכול להתמודד רק עם משבר אחד בכל רגע נתון[/u]

יקרה, אם אני מבינה נכון והוא מתכוון גם אלייך (ולא רק לעצמו)- אל תתני לו לבלבל אותך עם כלמיני מניפולציות רגשיות שהוא כ"כ טוב בהן.
ראשית- את, בכל מה ש [b]לא[/b] קשור למותה הקרב של חמתך האהובה- לא במשבר. את בהתמודדות לבניית חייך החדשים בלעדיו.
יש הבדל.
את תעמדי באובדן הזה ללא שתאלצי למצוא עצמך נזרקת חזרה לזרועותיו (שבטח יתנו לך ליפול שוב על הקרקע במקום לאחוז ולתמוך בך.....).
מעניין שהוא שכח להזכיר גם שהלב (שלו) לא יכול להתמודד עם שום מחוייבות רגשית או מעשית בכל רגע נתון......דבריו נשמעים יותר כמו משפט "יפה" כזה שכותבים ביומני התלמיד לנערה המתבגרת, ולא כמו משהו שצריך לחשוב עליו כאיזו אקסיומה קיומית.

ואני מדגישה-
אין צורך לערבב בין הדברים. מותר יהיה לך להתאבל על האם ללא שינוי מצב היחסים עם בנה.

ובקשר לביקור בביה"ח- למרות כל אי-הנעימות והסרבול שבדבר, הייתי עושה את מה שנדרש כדי ש [b]כן[/b] תזכי לראות אותה לפני שיהיה מאוחר מדי. זה מגיע לך ומגיע לה.
אם אוכל לעזור במשהו- אנא עדכניני.

<לא הספקתי לדבר עם מי שהבטחתי- אינשאללה מחר...(-:>

[u]כואב לי לחשוב שקרעתי את הילדים מאבא שלהם.[/u]

(מצטערת שאני נדחפת עם הסיפור שלי שוב, אבל רוצה להגיד ש:)
אבא שלי גם הוא איש מדהים. גאון, אוטודידקט. אם הוא היה משחק "מי רוצה להיות מליונר" הוא היה מצליח לפתור את כל השאלות שמעל 200 ש"ח ועד מליון בכל משחק. הוא מצחיק, והוא נגר מוכשר.
והוא גם מאוד מפחיד. עדיין (למרות שפעם אחרונה שנכחתי ב"התפרצות" שלו היתה לפני 10 שנים).

את מרגישה שקרעת את הילדים מאבא שלהם, ובאמת, בעולם מושלם כולם היו מנהלים משפחות מהאגדות. "אף אחד לא ציפה לאינקוויזיציה הספרדית". אף אחד לא חולם על טיפול שיניים מקיף או מיגרנה.
בעולם הלא מושלם שלנו, הילדים שלך הרוויחו את כל הטוב שיש לאבא שלהם להעניק להם, ונחסך מהם כל הרע. הם הרוויחו, אבא שלהם הרוויח, ומערכת היחסים שלהם עם אבא שלהם הרוויחה יותר מהכל. אני מבטיחה לך.

אוי, איזה יום. אחרי שהמשלחת מת"א נסעה הביתה (והותירה אותנו כאן שבעים ומאושרים :-) ) הסתערתי על הגינה, סוף סוף חפרתי בור לקומפוסט, גירפתי עלים, ניכשתי עשבים, השקיתי, עדרתי, אספתי הרים של דשא שהשכן כיסח והתחברתי סופית לאדמה שאני חיה עליה. במהלך האקסטזה חבר אהוב התקשר לספר שבת זוגו בהריון וקיבלתי הצעת עבודה מצויינת. מצאתי את עצמי נוטפת זיעה, מכוסה בבוץ ומגירה נוזלים מהיבלות החדשות בידיים. וואו. פסגת העולם.
ואז הוא התקשר וסיפר שהמצב של אמא שלו התדרדר. היא גוססת. ואני לא ראיתי אותה כבר שלושה שבועות כי היא לא רוצה שאני אבוא עם הילדים לבית החולים ומבקשת שנבוא כשהיא תחזור הביתה. אולי היא לא תחזור הביתה. בבת אחת הרגשתי את הנפילה.
אני רוצה לנסוע לבקר אותה ואני צריכה שהוא יבוא איתי כדי להיות עם הילדים בחוץ. לא. אני יכולה לקבוע עם אחותו או עם אח שלו.
אני מבולבלת ודואגת. היא חשובה לי. היחסים איתה טובים, תמיד בירכתי על כך שזכיתי בחמות כזאת.
לפני כמה ימים הוא כתב לי שהלב יכול להתמודד רק עם משבר אחד בכל רגע נתון. ועכשיו הוא כולו שקוע באמא שלו. אני מפחדת. אני מפחדת. אני הולכת לאבד אישה שאני אוהבת, בשלב מאוד מורכב ביחסים שלנו ובחיים שלנו. בשבוע שעבר היא יצאה הביתה לכמה שעות ומיהרה לבנק להעביר לי כסף. אני כל כך דומה לה שזה מפחיד.

סופה אני לא ממש מכירה אותך, אבל הדף הראשון שקראתי באתר היה שלך (מקרי? לא נראה לי) אתמול נכנסתי לאתר בפעם הראשונה.
ולא הפסקתי לבכות, הזכרת לי את עצמי לפני תקופה לא ארוכה , היו חלקים שקראתי ולא האמנתי כאילו שאני אמרתי אותם לפני זמן לא רב.
ובקשר לכל מה שאת עוברת - אני יודעת שאת יודעת אבל אני אזכיר לך שזה תהליך ובסופו של דבר בקצב שלך תיצרי לעצמך ולילדים שלך את האיזון המחודש, בקצב שלך תשלימי את תהליך הפרידה ממנו, ואז יהיה לו תפקיד אחד בלבד- האבא של ילדיי, (או שלא אבל זה תלוי בשניכם), ועוד מעט תתחילי להנות מפירות מעשייך, עוד קצת, התקופה הזו עוברת בסוף
שולחת לך כח

[u]נשיקות לאהוב'שלי לוקי[/u]
שולחת גם לך
דודה
(())

סופה, את מקבלת פה כלכך הרבה מילים מחזקות, אין לי כלכך מה להוסיף , רק להגיד לך, שאולי מפני שכולן תמימות דעים כאן שאת צריכה להתנתק ממנו בצורה חד צדדית, ויש לי הרגשה ותתקני אותי, שאם לא היה לך כלכך ברור שזה לטובת הילדים לא היית מתנתקת. יש לי תחושה שבתודעתך הוא עדיין הבן זוג שלך.
לא קל רגשית להיות אשה שאין לה בן זוג. אבל חייבים לזרוק משהו ישן בשביל משהו חדש. (תשאלי את חברתנו הפנג-שוויאיסטית) את לא רק מתנתקת ממנו, את מתנתקת מסיפור שקיבל תפנית לא בריאה, לא טובה.
הסיפור הזה הוא שלך.
את מתקנת את הסיפור שלך. לא את שלו. כל מה שקרה לו ויקרה לו זה הסיפור שלו. אולי הוא יראה את הדרך שאת עושה את זה, ויעשה את זה גם. אולי לא.
בכל מקרה, אני לא ממש מומחית בדברים האלו (תארי לעצמך איזה מגילות ההיתי כותבת אם כן:-) )
מחבקת אותך וכל מה שתצטרכי, תגידי.

[u]כואב לי לחשוב שקרעתי את הילדים מאבא שלהם.[/u]

שום דבר!
התרחקת כדי להתחזק, כדי ליצור מציאות אחרת,בשבילך ובשביל הילדים שלך, וזה בדיוק מה שקורה!
כל הכבוד!
אומרים שבמערכת יחסים של התעללות המכה והמוכה הם אחד. המוכה מביא על עצמו את המכות לא פחות מהמכה. אז הדרך היחידה לצאת מהמעגל הזה היא להפסיק אותו, ויפה שעה אחת קודם.
חזקי ואמצי.

סופה את באמת אישה אמיצה. כל הכבוד והרבה בהצלחה. אולי הפרידה תעשה לכם טוב. אולי בסוף תחזרו.

אז באמת- [u]כמה עצוב לחשוב על כך שדווקא פרידה היא זו שעשוייה לגרום לו סופסוף לממש את תפקיד אבהותו.[/u]

[u]פשוט לא יידע לעשות את מה שצריך?....[/u]
הוא מדהים עם הילדים. פשוט מדהים. הוא בכלל מתקשר מצוין עם ילדים (כשבא לו...). אם הוא מסכים להיות איתם, הוא איתם מכל הלב ושמח ואוהב אותם. הגדול כל כך נהנה להיות איתו, והתינוק, שזילזלתי קצת בתחושות שלו, חשבתי שהוא לא יודע, ממש מזנק מהידיים שלי כשהוא פוגש את אבא שלו. כואב לי לחשוב שקרעתי את הילדים מאבא שלהם. מצד שני, כשהם פוגשים אותו, הם מקבלים אבא אוהב, סבלני ומפנק שאפילו מכבה את המחשב לכבודם. בפגישות של כמה שעות הוא לא מספיק להתעצבן או לכעוס עליהם.

[u]אני זוכרת שפעם בעת מריבה אמרתי לו שאם ניפרד אז הוא יהיה חייב להיות עם הילדים לפעמים.[/u]
איך הוא הגיב/מגיב לזה? יש מצב שהוא באמת לא מסוגל לתפקד כאבא? (הלם קרב, 'אוטיזם'....או משהו אחר).

דשא, אני לאורך כל הדף חשה את האהבה הגדולה שלך אליו. @}
כמה עצוב לחשוב על כך שדווקא פרידה היא זו שעשוייה לגרום לו סופסוף לממש את תפקיד אבהותו.
ומה יקרה אם הוא באמת לא יהיה מסוגל לזה? פשוט לא יידע לעשות את מה שצריך?....

[u]לקחת כל יום בנפרד. לעבור את אותו היום בצורה הטובה ביותר שמתאימה לאותו יום בלבד![/u]

בערב היתה לי פגישת עבודה לא רחוק מהבית שלו. לאור הנסיון העגום לפני מספר ימים, החלטתי להשאיר אצלו רק את הגדול. הם מאוד נהנו וגם אני עם התינוק. אני זוכרת שפעם בעת מריבה אמרתי לו שאם ניפרד אז הוא יהיה חייב להיות עם הילדים לפעמים. איזה כיף. אני ממש מתענגת על השעות האלו שהוא עם הילד/ים ואני חופשייה.

חלק מהבנות שהיו בפגישה לא שמעו עדיין שנפרדנו. אז סיפרתי ואף אחת לא הופתעה. מסתבר שהכתובת היתה על הקיר ורק אני לא ראיתי.

אני רוצה לכתוב משהו לכל המתנצלות והפוחדות שמא פגעו בי או העליבו אותי ומציעות למחוק. עד כה, לא נתקלתי בשום פניה שהכעיסה אותי / העליבה אותי / פגעה בי בצורה כלשהי. לא נתקלתי בשום דבר שהייתי רוצה למחוק. אתן כותבות לי מתוך כאב, הזדהות, חמלה, אהבה ורוך, כל כך הרבה רוך. למה שאני ארצה למחוק משהו? אולי חלק מהדברים לא מדברים אלי כרגע ולא נהירים לי, אבל אני יודעת שלא סתם הם נכתבו ואולי בעתיד אני אקרא ואבין.

אני מנהלת דיאלוג עם כל אחת ואחת מכן. חלק מהדיאלוגים גלויים, חלקם מתנהלים רק בראש שלי ואין בי כוח להוציא את המילים משם אל המקלדת. אבל הכל נכנס אלי ללב.

ולא שיודעת איך כדאי לעשות את זה, אבל נראה לי שלא את היא זו שצריכה להביא איתך אוכל עבור הילדים כשהוא איתם.
הוא צריך להבין שכשהוא עם הילדים, הוא האחראי הבלעדי עליהם, כולל להאכיל אותם, לשמח אותם, לפעול איתם, להחליף חיתול, לנקות את החיתול המלוכלך, וכו'.
לא שאת צריכה להאשים אותו בחוסר יכולת להיות אב כזה. נהפוכו. מוטב שתעצימי אותו ללהיות כזה.

חבל שאין לי עצות באשר לאיך עושים את זה...

סופה, אם אפשר עוד זוית:
פרידה היא תהליך. לא משנה מה הצעד החיצוני, כמה קריעה או קטיעה או כריתה או התנתקות יש.
תהליך פנימי שלך. לא צעד חד-פעמי.

בעיני הצעדים הראשונים בתהליך שכבר התחיל הם לזהות חלקים שלך וחלקים שלו בתוכך ולהפריד ביניהם.
להבין מה את רוצה, מה חשוב לך - ולעמוד על כך.
להפריד טריטוריות לחלוטין עשוי לעזור מאוד בהתחלה.

לייצר גבולות ברורים במקומות ובזמנים שנוחים ומתאימים לך.
למשל - כשהוא עם הילדים - [b]הוא[/b] איתם. [b]הוא אחראי[/b]. הוא מחליט איפה יהיו, דואג למה יאכלו ומה יעשו ואחראי להחזיר אותם בזמן, מטופלים כראוי. אם הוא לא מסוגל - שלא יראה אותם. הפשרה לראות אותם איתך מחזירה אותך לאחור. הפגישות חייבות להיות בזמן שקבעת. לא מגיע? אתם לא מחכים.
ואת גם לא יכולה לתת לו עצות איך להיות עם הילדים. זו אחריותו. עם כל הכאב שלך על ויתור על השליטה המוחלטת שלך על היחס לילדים. את כבר לא יכולה לשלוט על היחס שלו אליהם. זה שלו, לא שלך. את יכולה רק לעמוד על המשמר לא לאפשר יחס מזניח או פוגע. ולשלול מפגשים אם משהו כזה קורה. אם הוא מתפקד איתם כשורה - אין לך מה להתערב שם.

כבר נתת תנופה לתהליך - עכשיו צריך אורך נשימה, נחישות וסיבולת. כמו בריצת מרתון. כי קל לשכוח וליפול למקומות הישנים והמוכרים.
הנה את נעזרת בדף הזה לזכור מה את עושה.

(())