^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הצילווווווו
חתכתי ירק עם סכין שף ונחתכתי באצבע ליד הציפורן (ניראה שהורדתי חתיכה קטנה)
ירד דם שמתי קפה מה השלב הבא????????

שאלה,?ביום שבת נכתכתי בין העצבאות כששטפתי כלים, חתך די רציני.. מאז ועד היום אני חבושה ( כמובן שאני מחליפה את התחבושת) ושתי העצבאות מחוברות יחד אני מפחדת שאם אני אלך בלי תחבושת בכלל זה לא יחלים( כי העצבאות כמובן זזות..) או שזה יזדהם לי.. כי מבצבץ שם בשר .. :/ מה אתם אומרים ?

היי אני גילית בראש של הבן שלי במקלחת גלד של חתך די גדול הייתי אומרת אפילו שהיה מצריך הדבקה . כנראה שבגן לא שמו לב שהוא דימם וזה הגליד ועכשיו לאחר כחודש חודש וחצי הגלד נהיה שמנוני לבן ממש כמו דבק . לציין כי הפצע ללא כל התערבות הגליד לבד .... זה בסדר ?

אני כולי מכוסחת פציעות, וזה לא פונקציה של חדות הסכין, אלא של גודלה (ושל חוסר מיקוד שלי. כי כאמור, אני חתוכה גם ממנדולינה.)
כשאני משתמשת בויקטורינוקסים קטנים (וחדים נורא!) ולא בזוועות שאישי משתמש בהן (סכיני שפים מקצועיים עצומי מימדים) אני הרבה פחות נחתכת.
לא יודעת למה, אבל עם הסכינים המקצועיים אני הרבה יותר "נכנסת לזה" ולא שמה לב מה אני עושה
<נ"אמ ממחש"א>

השאלתי משפט מידיד שהוא גיטריסט- אני מקפיד באופן נחרץ לא להחזיק במטבח שום סכין חד שהוא חד...
כשהסכין לא חד צריך להשקיע יותר מאמץ ואז יש יותר סיכוי לפספוס.
להחזיק סכינים לא חדים זה לא להעניש את עצמך באופן קבוע רק בגלל האמונה (השגויה) שבכך אפשר למנוע פציעות מזדמנות.

(עוגיה רוויית פציעות מטבח ומאשימה לא את הסכין אלא את נפשה הפזורה).

אתן מתכוונות לשטף דם פנימי?
לא רק. גם חבלות רציניות יותר כמו "עיקמתי רגל" [מאלה שאף פעם לא יודעים אם זו פריקה או נקע, אבל מה זה משנה? זה מחלים לבד]
שם תמיד מתנפח מאוד מאוד, וממליצים לקרר עם קרח כדי להפחית את מידת ההתנפחות, ככה שמידת הכאב תפחת [זה בנוסף לכך שעצם הקירור משכך כאבים].

ניצן- תודה על נושא מעניין.

ושאלה: האם משנה ב"טיפול ללא טיפול" מה המצב הבריאותי הכללי, האם זה מתאים גם למי שאינו בתזונה בריאה מאד?

גם אני פעם נתתי לעיניינים להתרפא לבד.
מה שאני זוכרת- שנוצר גלד חזק וקשה מאד שאח"כ התבקע ונהיה מתחת פצע משני. זה היה בקיץ כשהיה יותר יבש מעכשיו.

ולעצם סכיני המטבח:
השאלתי משפט מידיד שהוא גיטריסט- אני מקפיד באופן נחרץ לא להחזיק במטבח שום סכין חד שהוא חד...

זה, לכאורה, כדי להקל על הכאב שנובע מההתנפחות?
במפרקים למשל (קרסול, פרק כף היד) - זה באמת מפחית כאב

אתן מתכוונות לשטף דם פנימי? מעולם לא עלה בדעתי ללחוץ עליו. ובכנות, הם מעולם לא הכאיבו לי במיוחד.. יכול להיות שיש קשר בין הדברים?

גם אני התיחסתי להתנפחות ממכה.

סליחה, הבלבול הוא באשמתי. התכוונתי כמובן להתנפחות ממכה, שנובעת משטף הדם התת-עורי.

התנפחות יכולה להיות סתם בגלל שכלי דם נקרעו ואז הדם מתפזר לו ומכאיב.
הפתרון שלי הוא להרים את האבר המתנפח מעל ללב, כדי שהכבידה תעצור את הצטברות הדם.
בכל מקרה, נראה לי שאנחנו מערבבות כאן התנפחות ממכה לעומת דלקת -- אלה דברים שונים.

(ולכן חשוב, לדעתי, לא להפריע להתנפחות)

עד כמה שידוע לי- ההתנפחות היא דלקת (טובה) שמתרחשת באזור הפצע.
הפצע משדר מצוקה, מגיעים לאזור מלא תאי דם לבנים (מע' חיסון), ולכן הכול אדום ונפוח.

כאב מהתנפחות? התנפחות גדולה זה בד"כ מאבק בזיהום, בעסה שיש זיהום ,אבל ההתמודדות איתו היא בריאה. התנפחות קטנה, זה המהלך הטבעי (ההזוי מבחינה טכנולוגית של הזרמת חומרים וכוח אדם לחידוש רקמה בזמן שיא.) למה להפריע לו?

זה, לכאורה, כדי להקל על הכאב שנובע מההתנפחות?
לכאורה כן, אלא שהכאב מההתנפחות בטל בשישים לעומת הכאב של הלחיצה....

למה לעזאזל שלא יתנפח? למי זה מפריע?
שאלה מצוינת.
נדרשתי לא מזמן לשאלה של - האם לקרר ולמנוע התנפחות, או לא.
הילדים הם אלה ששאלו "אבל אמא, אם הגוף מנפח, אולי זה טוב".
זה, לכאורה, כדי להקל על הכאב שנובע מההתנפחות?

ניצן - אני לגמרי אתך. מבחינתי הסיבה היחידה לחבישה היא כדי להימנע ממכות אקראיות באזור החתך שיגרמו לו שוב להיפתח, ואם מצאת משהו שמונע את זה בלי החבישה - אחלה. אותי אשכרה גידלו על האמירה שפצעים צריכים "להתאוורר" כדי להתרפא.
אם הפציעה לא נגרמה ממשהו שיש סיבה טובה לחשוב שהוא מזוהם, אני גם לא שמה עליו כלום (מקסימום קצת רוק - נכון שיש תחושה שזה עוצר את הדימום?), אבל אף פעם לא ניסיתי להימנע מלחיצה ולראות את הדם מפסיק בעצמו. מבטיחה לנסות בחתך הבא.

<מגניב. בפעם הבאה שאני אחתך זה לא יהיה "שיט, עוד פעם לא נזהרתי", אלא "יש! הזדמנות לנסות את השיטה של ניצן!">

<ובפינת "מעצבן לראות" - אף פעם לא הבנתי את אלה שלוחצים על שטף דם עם סכין "כדי שלא יתנפח". למה לעזאזל שלא יתנפח? למי זה מפריע?>

כשהייתי קטנה (כבת 6) חתכתי את האגודל שלי עם סכין יפנית (די חלודה, עכשיו שאני חושבת על זה). ולעינייננו:
לא נתתי לדם לזרום כמו שעשית, אבל חסמתי עם האגודל השני.
הלכתי להורים שלי בסלון, בשיא הטבעיות, פתחתי את החוסם שעשיתי עם האגודל, ושאלתי בקול רגוע:
"אבא, מה עושים עם זה?"
באותה הזדמנות הדם התחיל להשפריץ לכל עבר... הורים שלי כמעט חטפו התקף לב, אז לקחו אותי במהירות למד"א לחבישה.
מיותר לציין שלמחרת כבר הורדתי את החבישה...
לסיכום - הגוף יודע לרפא את עצמו. זה ברור. אבל מותר לעזור לו קצת עם עצמו... (חסימה עם היד לא נחשב?) זה מה שאני עושה גם היום, אם הפצע הוא בגודל כזה שאפשר לחסום את הדם.
חוסמת את הדם ונותנת לזה להתרפא לבד...
ולצוויל - המרק הרותח לא היה על הכיריים. היה על השיש, ובעלי לקח את הילד כדי להראות לו איך הוא טוחן יפה את המרק...

אז מה? זה יותר מדי הארד קור?
למה ככה?
נשמע לי שהתוצאות שלך מדברות בעד עצמן לא?

_אם הוא נחתך הוא שם איזולירדבנד על הפצע
מוכר_
גם לי.

עד שמגיעה הפציעה שמחייבת מיון
אינדיד.

אז מה? זה יותר מדי הארד קור? הרוב שמים חבישות לבנדר?

אם הוא נחתך הוא שם איזולירדבנד על הפצע
מוכר (-:
עד שמגיעה הפציעה שמחייבת מיון )-:

את מתכוונת שהוא לא נתן שיגעו? ותוך שבוע החלים חתך של חצי סנטימטר? זה די מרשים.
תודה.
הוא אכן לא נתן שיגעו בשום אופן. ואני לא נתקלתי בפצעים מסוג זה שמזדהמים. הגוף שלנו לא כ"כ חלש ומסוגל להתגבר על חתכים.
ועוד דבר, כשהבת שלי היתה בת שנתיים בערך היא נפלה מנדנדה וסדקה את הכתף, בטבעיות היא החזיקה את היד צמודה אל הגוף ומקובעת. ככה הלכה כמה ימים עד שלאט לאט שחררה אותה בהדרגה.

הבחור עובד עם כלים כבדים ומסוכנים על בסיס יומיומי ומספק שפע הזמנויות לפציעות והחלמה
גם הזוגי שלי מספק כאלה. אם הוא נחתך הוא שם איזולירדבנד על הפצע. כשהוא בא הביתה, אני מבקשת שיוריד (כי זה דבק/לא בריא/...) מוריד וזהו. הכל עובר.

זה חוזר לשפה משותפת

טוב /-:

נכון, אבל אז ההחלמה לא טבעית, רק החומר שמשתמשים בו הוא טבעי.

ניצן, בקשר לתפיסה שהגוף הוא המרפא- את משכנעת את המשוכנעים (-:

התערבות - כשמערבים גורם נוסף (כורכום, קפה שחור, פולידין או כל דבר שהוא) "ועוזרים" לגוף לרפא (או מחלישים את כוחות הריפוי שלו. תלוי בסוג ההתערבות, אם היא נגד או ביחד עם הגוף).
אז לא, לא כל ריפוי הוא ספונטני. ספונטני= מתרחש כתוצאה מתהליכים טבעיים ללא התערבות של גורם חיצוני .

טבעי - גם פניצילין הוא טבעי, עשוי מעובש מסוים. גם ציאניד...

וזו בדיוק ההטעיה שבשם, הוא מזמן גם הצעות לריפוי מחומרים טבעיים, ולא רק דוגמאות לריפוי ללא התערבות....
אבל האמת, אם זה ויכוח אז לא בא לי... אם לא אז נהדר!

(טוב, יש שבר בחוליה בגב שהתעקשתי שלא ינתחו ושלא יתקעו לי ברגים בעמוד השדרה. יצא משתלם. נחשב?
כן. נחשב. שם נסללה הדרך שלי.
אצלי היתה הדרדרות מטורפת בגיל 19, מ100% בריאות לשוכבת על הגב בצרחות עם כאבי תופת עד פ"ת שהבטיחו לי 5 רופאים (הלכתי למלא חוו"דים שניות ) שאילו לא אנותח, לא אוכל לשאת הריון בעתידי (!!! שקר גס. יתכן שאפילו הניתוח גרם לבעיה שיוצרת בעיות בלידה.) על כל פנים, הניתוח לא היה הצלחה גדולה והייתי בשיקום למשך שנה. כאשר פגשתי רופא שיקומי אחד שצקצק שתמיד עדיף לתת לגוף לטפל בעצמו, כי ניתוחים הם בלתי הפיכים. אני מוסיפה - בעוד שכוחו של הגוף לרפא את עצמו הוא אינסופי.

החלמה מפציעות ללא התערבות ?
(אז למה לא "החלמה טבעית"? איך "ללא התערבות" זה יותר מדוייק מ"טבעי"? אני קצת מרגישה כמו "אורגני/לא אורגני" במקום "טבעי או ללא תיאור/מודבר")
אני לא מתחברת לביטוי "ריפוי ספונטני" כי אני חושבת שכל ריפוי הוא ספונטני. שתמיד הגוף עושה לבד. שרוב המקרים בהם מאמינים שמקלים/מקצרים/עוזרים יש להם מחירים שכבר שכחנו להתייחס אליהם. זה כולל, אגב, גם מצבים כרוניים ומחלות קשות. אני מאמינה בשיקום, בבניית תנאים מיטביים לגוף, בתזונה נכונה, וכו' על פני כל התערבות "רפואית". אבל אולי זה כבר באמת לדף אחר.

דף מעולה. תודה.

ניצן, מה שאת מספרת על הגלד הענק עם הגלד מתחת הוא מסוג הדברים שכשאתה שומע אתה אומר לעצמך,
כאילו דא! הרי ברור שזה יהיה ככה לא?
כל כך הגיוני...

אין לי משהו מאוד דרמטי לתרום מניסיוני האישי
(טוב, יש שבר בחוליה בגב שהתעקשתי שלא ינתחו ושלא יתקעו לי ברגים בעמוד השדרה. יצא משתלם. נחשב? (-: )
אבל באתי פה לתרום את בנזוגי.
הבחור עובד עם כלים כבדים ומסוכנים על בסיס יומיומי ומספק שפע הזמנויות לפציעות והחלמה.
לאחרונה הוריד לעצמו חתיכה רצינית מהאגודל
( לא לרכי לבב. )
חשבנו שהוא יישאר סוג של נכה-אגודל שכזה כי הוא הוריד חתיכה כזאת רצינית, כמעט עד העצם.
בעניין ההחלמה הטבעית אני לא יכולה לתרום פה מידע - החתך היה עמוק וסכנת הזיהום מפחידה מדי, כך שהוא חבש אותו
וגם מרח פולידין וסינטומיצין לרוב.
אבל התוצאות מדהימות - הגוף שיקם את עצמו בצורה יוצאת מן הכלל והצמיח רקמה חדשה כך שמבחינת הנפח האצבע ממש חזרה לעצמה.
וזה קרה בזמן קצר יחסית - שבועות בודדים.
אמנם הרקמה צלקתית וחסרת תחושה אבל המצב טוב ממה שחשבנו וציפינו. לגמרי סטיב אוסטין

ריפוי מפצעים ללא התערבות ? ריפוי ספונטני מפצעים ? (מונח קצת מקצועי מדי לא?)
אגב,שלילה לא חיבת להיות שלילית (-: ותודה על הרצון לשפה משותפת...

טוב, נכנעתי. מבחינתי השם מדוייק. כי אני כוללת גם כורכום ב"לא במאה אחוז החלמה טבעית." אבל בסדר. שפה משותפת זה חשוב.
מציעה את החלמה עצמית מחתכים, פציעות ללא התערבות (אמנם ניסוח על דרך השלילה, אבל התערבות נתפסת כשלילית בניגוד לטיפול שנתפס כחיובי.)

את מתכוונת שהוא לא נתן שיגעו? ותוך שבוע החלים חתך של חצי סנטימטר? זה די מרשים.
צריך לקחת בחשבון שבאופן כללי ילדים הי די סטיב אוסטינים... מחלימים מפציעות בקצב מסחרר. התרשמתי מהדיוק שלו ומהאיפשור שלך

אצלי היתה היום תקלה ונתקלתי במשהו והתקלפה לי השכבה הקשה.
פייר? אני בהשתאות. מה שקרה זה שמתחת ל"חבישה הטבעית" שהיתה שם (דם שזרם והושאר להתקרש בלי לשטוף, התקשה והתגבש במשך כיממה) יש גלד סטנדרטי דק ועדין!
זה ממש כאילו שהגוף חבש לבד במיען גלד מסוג יותר קשה ויבשושי, ומתחתיו יש גלד מסוג אחר, הסוג המוכר, זה שתחתיו העור מתחבר מחדש ומחלים. מקוה שמובן.
האזור עוד רגיש, אבל הקצב פשוט מפליא אותי.

הבעיה היא ששם הדף מטעה ואז מגיע שלב בקשה ל רגע, סטופ כדור הארץ. וזה לא כלכך נעים למי ששלח הודעה שהיא לא בדיוק מה שאת כיוונת אליו.

מודה שאין לי נסיון אישי רב בתחום החתכים העמוקים.
אבל בעבר הרחוק הבכור שלי שיחק שאיצטרובל הוא אבוקדו והוא חותך אותו לחצי עם סכין (אמיתית).
תוך כדי הוא נחתך די עמוק (4-5 מ"מ) ברווח שבין האגודל לאצבע המורה. לא זכור לי שירד הרבה דם. כשבוע ימים הוא הלך עם האגודל צמודה לכף היד ולא שיחרר גם בשינה (כשניסיתי לראות מה קורה שם).
החתך החלים, נשארה צלקת. לא יודעת אם גם היום יש צלקת.

באופן אישי אני מעדיפה להתמקד בחיובי. בניסוח "ללא טיפול" יש משהו שלילי, משהו שמניח שטיפול הוא ברירת מחדל חיובית, וכו'.
אני מעדיפה גם להתמקד בנושא שהעליתי בתחילת הדף מאשר בחלופות לשמו, לפחות לזמן הקרוב.

וגם - אשמח לנסות ולשתף בפעם הבאה, מעט חוששת מלהיות במצב כ"כ מצפה לפציעה הבאה

ניצן, מה דעתך על החלמת פציעות ללא טיפול?

קוראת.

נראה לי, שזה שמנים שהקרקפת מפרישה...

שלשום גילחתי לעצמי 2 מ"מ מהאצבע המורה הימנית במנדולינה. זו הפציעה השלישית מסוג זה שיש לי. פעם אחת הורדתי חתיכה די רצינית (3-4 מ"מ עומק) מהאגודל עם סכין שף, פעם אחת הורדתי סד"ג דומה של 2 מ"מ עם סכין קילוף אבל נשאר סרח עור שהדבקתי חזרה למקום.
אוי, קצת מזעזע.
הדס, מעניין העניין של הקרקפת. מה שם עוזר לכוויות?

הרעיון שבבסיס התפיסה הרפואית של משפחתנו הוא שהגוף מרפא הכל בעצמו. הזרם המרכזי ברפואה המערבית גורס שהרפואה/התרופה הם המרפאים ומוציא כליל את האחריות מן האדם ומן הגוף, בעוד שברפואה האלטרנטיבית יש קוים של חשיבה כזו, אבל הרבה פעמים מה שאני קולטת זה את הרצון לעזור או להקל על הגוף בתהליך הזה.
אני חושבת שכמו כל תרופה והתערבות, יש לזה יתרונות וחסרונות. יכול להיות שחבישה מקלה על משהו, אבל היא מפריעה למשהו אחר. כנ"ל כורכום, כנ"ל קפה שחור.
אותי מעניין מה התהליך שקורה כשלא מתערבים. אני מופתעת ולא מופתעת מזה שהחלמה היא טובה ומהירה יותר אם לא "מקלים". זה נסיוני.
בדף הזה אני ספציפית מתעניינת בהחלמה מפציעות ללא התערבות, אפילו בלי חבישה.
האם יש עוד מישהו שניסה את זה אי פעם?

ניצן,
עצרנו את הסיבוב (-:
עכשיו, אולי כדאי לשנות את שם הדף?....
להוסיף "ללא טיפול" או משו כזה?
(כי יש גם קפה שחור...)
(הדס - אצלנו זה מאבק נמשך - אני מקבל חלסטרה אם ילד עומד ליד כיריים עם משהו חם. ביונייטד קינדם מקובל שיש מחסום ילדים שלא מאפשר להם כניסה למטבח. די בריטי. מסוכן - לא נכנסים... שלא יפול עליהם צנון.)

צוויל

רגע, סטופ כדור הארץ.
אני לא מנסה למצוא שיטות אלטרנטיביות להחלמת פצעים. למעשה, אני חושבת שזה עקרונית בדיוק אותו הדבר כמו לשים תרופות מבחינת התהליך הנפשי (פיזית זה עדיף)
אני מנסה לדבר על לעשות כלום - עקרון שאני חושבת שכדאי לקדם בכל האמצעים האפשריים, בפרט ובמיוחד במקומות שבהם זה הכי קשה - רפואה, ואקולוגיה.

עוד שיטה לכוויות - שיפשוף הכוויה בעור הקרקפת.
בתור מלחימה לשעבר, שחוותה כוויות של 300 מעלות ויותר (כמעט בכל אצבע אפשרית) - משפשפים בשיער (צמוד לקרקפת) וזה כואב תופת, אבל עוזר במיידי.
יש כתם לבן למשך כמה שעות (באצבעות. באיברים אחרים גם את זה אין) ואז אין יותר כלום.
הבן שלי, כשהיה בן שנתיים בערך נכווה בחצי פרצוף ממרק רותח ש"קפץ" עליו כשבעלי טחן אותו (את המרק, לא את הילד חחח). מיד תפסנו אותו ושיפשפנו אותו על הראש של בעלי (קשה לשפשף את הפנים על הקרקפת של עצמך...).
למחרת הוא היה עוד טיפטיפה אדמדם, וזהו. לא רואים ואין צלקות.. (חתיך אמיתי - היום בן 5)
לגבי פצעים - קלנדולה.
אני כן חובשת חתכים גדולים, אבל רק לימים הראשונים. כדי שאוכל להמשיך לתפקד...
(ולילדים בעיקר כדי שיהיו רגועים...)

מתאים. מתאים.
הנסיון האישי שלי עם כוויות הוא שקור מקל רק כשיש קור, אבל מחמיר את הכאבים כאשר אין קור (כמו שתיארת)
אלוורה זה טוב. עוד לא מצאתי את צמח הקסמים שיפעל כמו ביאפין או סילוורול במובן של - תוך זמן קצר בלי כאבים, בלי שלפוחית בלי פצע. מין החלמה סגורה כזו.

שלג זה טבעי, אין מה לומר.
החלמה מלאה למרכזית.

תודה ניצן נזכור לפציעה הבאה....
רוצה לשתף בסיפור כוויה.
המרכזית נפלה על הקמין והאצבע שלה באה במגע עם הזכוכית הלוהטת לאורך כ5 ס"מ מהאצבע.
כמומלץ ציננו בעזרת מים קרים אבל די מהר זה גרם לסבל ביתר ביד. מצד שני הרחקת האצבע ממקור הקור גרמה לתחושת בעירה.
הפתרון נמצא בשקית עם קרח (בהמשך השתדרגנו לשקית זיפלוק עם שלג שהוחלף מדי זמן).
האצבע בילתה בצינון רטוב במשך דקות ספורות ובצינון "יבש" (שקית קרה במגע ישיר) למשך 8 שעות (!!).
זה כלכך שרף שלא הצליחה להרחיק את השקית מהיד כל הזמן הזה.

אחרי 8 שעות הגיע הזמן ללכת לישון.
הסכימה שאמרח לה אלוורה ומיד החזירה לשלג.
הלכה לישון עם אצבע על שקית השלג.

קמה כמו חדשה.
אמנם היתה לה שלפוחית ויום-יומיים אחר כך השלפוחית התפוצצה והכל הגליד אבל לא נרשמו תלונות על כאב או שריפה או סבל אחר מאותו הבוקר.

(זה לא הדף המתאים, הא?)

אולי. נחיה ונראה. אפשר לאחד אם לא יתרומם. אם יתרומם, נראה לי שנשאיר בנפרד.

ניצן, קודם כל מעניין ומעורר מחשבה לקרוא. אז תודה.

דבר שני, האם את חושבת שהנושא מצריך דף נפרד? או שאפשר לאחד עם טיפול בפצעים פתוחים וחתכים?

אגב, ניסיתי את הכורכום, אני חושבת שעדיף בלי. הכיפה השקופה נהרסת, וגם הדם עצמו "יודע" מה לעשות, לא צריך להפריע לו.
תודה טול. @}

אגב, אלה חתכים יותר רציניים משריטות וכו', אבל שלא מערבים כלי דם מז'וריים. במובן הזה - חתכים קלים
מסקרן אותי מה קורה ביותר מזה.

הפעם השתמשתי במעט לבנדר כדי להסיר חבישה פרוויזורית שעשיתי ביד אחת לחמש דקות כדי להרחיק את המנדולינה מהילדים..
פציעה מזכוכית בשוק הביאה אותי לחשוב. כי היא זו שבה הדם זרם והתמצק במהירות, ובשטיפה נפתחה מחדש.

ממש מעניין לקרוא, אני מהלא נגעלים .

אני תמיד מעדיפה להשאיר פתוח לאויר, אצלי תמיד מבריא מהר יותר מאשר כשסגור.
אף פעם לא הזדהם לי פצע שהשארתי פתוח תוך טיפול, להבדיל מפצעים חבושים שלוקח להם יותר זמן וכאב להבריא כי הם נשארים "רטובים" כל הזמן.
אני "מכורה" ללבנדר, עוזר לייבוש מהיר ולדעתי הייבוש המהיר מונע את הזיהום ומאפשר לגוף להתמודד עם הפצע.
לעצירת הדימום אני בדרך כלל שמה כורכום אם זה במטבח (כמו רוב התאונות מהסוג הזה...), לא עוצר את הדם לחלוטין אבל עוזר לו לעצור ומייבש שזה הדבר הכי חשוב לדעתי.
ככה טיפלתי גם בפצעים שנראו מאוד רע לאחרים (כמה מ"מ באצבע עם סכין שף, נפילה עם פצע עמוק ולא יפה בשוק), כמעט כולם אמרו לי לחבוש, אבל הרגיש לי נכון להשאיר פתוח עם לבנדר וההבראה הייתה מהירה ובלי זיהום.

באופן כללי נראה לי שמי שמקשיב לגוף שלו ולא לפחדים והכללים שהחברה מחדירה, יידע לטפל בעצמו נכון,
היה מקרה לאחרונה שאחרי כמה ימים החלטתי כן לחבוש ולשים פולידין לכמה שעות וזה עזר ואז חזרתי לאוויר הפתוח,
ככה שאני חושבת שאין כלל מוחלט, הקשבה לגוף ולמקרה הספציפי.

בברכה לכולנו שנדע להיזהר ופחות להיפצע, ולהחלים מהר במקרה שנפצענו.

לא לרכי לבב. מי שתיאורי פציעות ודם גדולים עליו, מומלץ שיפסח.

---

באתי לשתף בניסוי שאני עורכת על עצמי. ל"מזלי" אני מספקת לעצמי הזדמנויות רבות לחקור פציעות שטחיות ועמוקות, בפרט ובמיוחד באצבעות הידיים במטבח.
שלשום גילחתי לעצמי 2 מ"מ מהאצבע המורה הימנית במנדולינה. זו הפציעה השלישית מסוג זה שיש לי. פעם אחת הורדתי חתיכה די רצינית (3-4 מ"מ עומק) מהאגודל עם סכין שף, פעם אחת הורדתי סד"ג דומה של 2 מ"מ עם סכין קילוף אבל נשאר סרח עור שהדבקתי חזרה למקום.

תיאורי ההחלמה הם כדלקמן -
הפציעה באגודל - חבישה סטנדרטית (עשיתי קורסי עזרה ראשונה לרוב) עם לחץ קל, הרבה פולידין. סיוט שלא ברא השטן. כאבי תופת, דימום מסיבי, החלפת תחבושות מאד מאד קשה, כי האגד מתאחה יחד עם הפצע וזה תהליך ארוך ומדמם להחליף אותו. אין צלקת. לקח כ5 שבועות להחלים.
הפציעה עם סרח העור - מדהימה. הכי פחות כאב. מה שקרה זה שהעור נדבק ואוחה חזרה, נוצר גלד רק מסביב, ואז הכיפה הזו כמו נדחתה לאט לאט כאשר נוצרות מתחתיה עוד ועוד שכבות עור. יש סימן עגול באיזור של האיחוי, מאד עדין. חבישה סטנדרטית. לקח כשבועיים להחלים.
הפציעה האחרונה - גם היא עמוקה וחושפת בשר. החלטתי ללכת על כיוון מחשבה חדש, שניסחתי אותו לעצמי בראש כבר מזמן. נתתי לאצבע לדמם. בהתחלה דיממה חזק, אח"כ יותר לאט, ובהמשך הדם נהיה יותר ויותר ג'לי כזה והסתמך, זרם יותר ויותר לאט עד שהתמצק. (בפציעה אחרת גיליתי שבשלב הזה אם מרטיבים, זה נמס והכל מתחיל מחדש) אח"כ נוצרה מין כיפה שקופה כזו מעל לבשר החשוף. הכיפה הזו תמיד נספגת בחבישות ולא רואים אותה. בשלב זה "חבשתי" בסגנון חדש שקצת המצאתי. לקחתי קלף פלסטיק וגלגלתי אותו לגליל, והשחלתי לתוכו את האצבע והדבקתי אליה. ככה יצא שהפצע היה חשוף לאויר, אבל מוגן לחלוטין מכל בחינה אחרת (הקפדתי לא להרטיב) בבוקר קמתי עם אצבע מיוזעת אבל עם גלד על הפציעה. תוך יום אחד. למחרת (היום) כבר יש גלד מגובש ויפה, קשה ועבה יותר ממה שאני מכירה, והאצבע שמישה כמעט לכל דבר ועניין. האמת? כאילו לא מפתיע, אבל ממש מגניב.
עוד משהו? זו אחת הפציעות הכי פחות כואבות שהיו לי. לא הרגשתי פעימות חזקות של כאב בזמן הלחץ על הפצע, כי לא לחצתי על הפצע. לא נבהלתי מהדימום כי ידעתי שהוא יעצור מעצמו כי זה מה שהוא הכי רוצה לעשות... יצרתי חבישה שמתאימה לסוג הפצע ולא כזו שמחבלת בהחלמתו. מעניין אותי איזו צלקת תצא, כי הגלד ממש אימתני יחסית למה שאני מכירה (גבשושי וקשה) ואני תוהה אם זה ישפיע על המראה הסופי.

זהו. סליחה על הגרפיקה. מעניינות אותי מחשבותיכם.