הלב מתקהה

שליחת תגובה

החסרונות הם היתרונות
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: הלב מתקהה

הלב מתקהה

על ידי טלי_ב* » 12 נובמבר 2012, 12:07

שירה - תודה שהעלת למה חדש. על מה שכתבת אני יכולה רק לומר - גם אני.
בכלל, יש איזו סתירה (בשבילי) שעולה מהדף הזה, ובכלל -
מצד אחד, כולם (כמעט?) מסכימים ש חינוך ביתי זה לא לכולם, ושכל בחירה היא לגיטימית (נגיד בגבולות הסביר) וכו'. מצד שני - חינוך ביתי, לפחות בגיל הרך, כנראה כן מתאים לכל הילדים...
הסתירה הזאת מתבטאת אצלי גם בכך שמצד אחד, צריך לבחור בחינוך ביתי "מהסיבות הנכונות" (כי ככה רוצים וככה מתאים וכו') ולא מפחד לשלוח למסגרת; ואם האמא נשארת בבית, זה צריך להיות כי היא רוצה וכי טוב לה בבית ולא מתוך הקרבה. מצד שני - מה לעשות שלפעמים כן יש פחד לשלוח למסגרת, ולפעמים הפחד הזה גם מוצדק, ולפעמים לא ממש הכי טוב לאמא להיות בבית, אבל היא מרגישה שזה נכון לילדים שלה, וחשוב לה לתת להם את מה שהם באמת צריכים? לא יודעת את התשובות לשאלות האלה.
ולדעתי כן יש קשר בין ההישארות בבית בגיל הרך לבין חינוך ביתי בגיל בית ספר. כי אם התוכנית היא שהילדים ילכו לבית ספר זה משנה את כל מערך השיקולים (למשל איפה לגור, כמה אפשר לקצץ בהוצאות, לכמה שנים ניתן להעדר משוק העבודה, כמה רצוי להתרחק מהחברה הרגילה שלנו ולחפש לנו חברים חדשים בחינוך ביתי ועוד דוגמאות רבות).
אוף, לא יצא לי ניסוח ממש טוב. אין לי זמן לערוך אז אני שולחת בכל זאת...

הלב מתקהה

על ידי שירה* » 11 נובמבר 2012, 23:33

_קשה לי ההרגשה שרק לי אכפת מהנושא. כאילו שאני זו שנושאת בבית את תיק "ההתבאסות מהגן של הקטנה" וז פותר את בן זוגי היקר (באמת!) מדאגה לנושא.
למה לו אין בעיה שהיא תהיה שם עד ארבע ואילו אני עושה שמניות באוויר כדי להוציא אותה מוקדם יותר?
זה יוצר מצב שאני חיה עם הנטל הכפול הזה של עבודה ואילתורים מטורפים כדי להגיע אליה מוקדם יותר. לא יודעת למה-אבל החצי שעה, שעה האלה נראות לי משמעותיות.
ןמצד שני- אולי אני סתם מגזימה ולא יכולה לצפות גם ממנו להתנהג באופן דומה. למשל: ביום שהוא חוזר מוקדם הביתה הוא מעדיף לחזור הביתה קודם, לאכול ואז לצאת לקחת אותה. אני רוצה שהוא יקח אותה בדרכו חזרה, גם אם אחר כך "קשה יותר" להתארגן כשהיא בבית. או שצריך לצאת שוב כדי לקחת את הגדול ו"יותר הגיוני" לאסוף את שניהם באותו הזמן.
ואני ממש לא אומרת כאן שהוא אבא רע או משהו שקרוב לזה. להפך אולי אני הפסיכית בכל הסיפור.
לא פסיכית, אבל אני לא שלמה עם המצב, וכשלא שלמים - כך זה נראה._



ואוו, הדף הזה נועד בשבילי. כאילו אני כתבתי.
כאילו הצלחתי להרגיש את כל הרגשות יש כאן,כולל את כל רגשות האשם (וכנראה יותר). ובסוף לא באתי על סיפוקי. לא מצאתי נחת, ואני ממש לא שלימה עם עצמי.
ומה שפותחת הדף (שהילדה שלה כבר בת 8 מן הסתם) כתבה על בן זוגה-זה בדיוק בן זוגי. לא מטריד אותו המסגרות של הילדים. לא מטריד אותו לשים אותם מגיל צעיר בכל מסגרת שהיא. והוא מתנגד לחינוך ביתי במובן הזה שאין סיכוי שהוא מוותר על הנוחות שלו ועושה פשרות בשביל זה (וזה ידרוש הרבה)
ואני במצב גרוע יותר. אני שלחתי את הילדים כבר בגיל חצי שנה למטפלת (רק 4-5 ילדים עד גיל שנתיים-לפחות זה)
ואני מרגישה שהגן של הקטן שלי השנה הוא יותר מדי בשבילו. הוא עמוס לו. למרות שזה גן מעולה. והגננות חמות ונעימות ויחס מטפלות-ילדים הוא טוב, וגם הגישה 'החינוכית' שם מוצאת חן בעיניי (בגלל שהיא לא כל כך חינוכית פדגוגית אלא בעיקר אוהבת ומרגישה את הילד). אבל אחרי שהיה בקבוצה קטנה עם מעט ילדים,אני מרגישה שקשה לו. שיש שם יותר מדי ילדים בשבילו. ושזה מעייף אותו. לפעמים הוא שמח בבוקר ולפעמים הוא בוכה, אבל כמעט תמיד כשאני באה לקחת אותו הוא שמח לקראתי ורוצה לבוא איתי כבר הביתה. ביום שישי אני מוצאת אותו שמח , כאילו זה בדיוק המינון בשבילו - להגיע מאוחר ולצאת מוקדם, שעות מעטות של פעילות והביתה לאמא. כמה שאני מצליחה אני מוציאה אותו מוקדם (ב2 זה מוקדם אצלי).

ואני אפילו לא אוהבת את העבודה שלי. ולא בטוחה עד כמה באמת אני מרגישה צורך לצאת מהבית לעבודה. אבל - כמו שאמרתי - בעלי מתנגד לחינוך ביתי, כך שאין מה לדבר (אפילו את ההשארות שלי בבית עד גיל חצי שנה עם תינוק,או את ההנקה שלי עד גיל שנה וחצי,הוא לא מבין).
אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב על זה אם בן הזוג מתנגד ולא יהיה מוכן לוותר למען זה. מה גם,שאני ממש לא בטוחה אם זה בשבילי,אם אהיה מסוגלת.אז אם אני עצמי לא בטוחה שזה מתאים לי ולא משוכנעת מה נכון ומה כדאי ואם לא אזיק לילדים שלי עוד יותר אם יהיו איתי בחינוך ביתי, אם אני לא משוכנעת אין לי שום סיכוי לשכנע אף אחד אחר. ממה שקראתי פה על חוויות של משפחות ואמהות, זה ממש ממש לא קל. למצוא כל הזמן חברה לילדים למשל. בנוסף לכל הויתורים הכלכליים שצריך לעשות, ועל זמן השהות שצריך להיות עם הילדים בלי זמן לעצמי בכלל.(שלא לדבר על העייפות שבהנקה ובשינה משותפת עם ילדים שכל הזמן קמים)
ואין מה לדבר על עבודה מהבית,במקצוע שלי זה לא אפשרי בכלל בכלל. זה לצאת לעבודה (בלי הילדים,לא אפשרי) בשעות קבועות מסויימות בשבוע שגם הן לא תלויות בי בכלל.

ואם אני בעד חינוך ביתי זה לא בגלל שזה נכון יותר - זה בגלל שאני מפחדת מנזק שיהיה לילדים שלי ממסגרות, או ממחסור בהורה קרוב,או ממחסור באהבה,או פשוט מעומס תמידי של הרבה ילדים שעות ארוכות. אז יוצא שאני מרגישה אשמה כל הזמן וממש לא שלימה עם עצמי,ויחד עם זה מרגישה תקועה באין מוצא. ועצובה.

ועצובה על הילד הבא שעדיין לא נולד (ואפילו לא בבטן עדיין,רק ברצון)

ויודעת שמשהו חסר לי בתוך כל זה. משהו שכן נכתב כאן על להחזיק את החבל משתי קצותיו, ועל בחירות ועל העדפות, ועל רווח והפסד.
ואני את המתכון שלי ממש לא מצאתי.

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 12 אוקטובר 2006, 08:25

נעים לפגוש בך שוב :-)
הבטחתי או לא הבטחתי שלא יהיה כאן סוף טוב?
זה היה עם קריצה? התיאור שלך דווקא מראה שהמצב שלכם טוב היום, לא?

השאלה על מה ולמה אני כל כך עסוקה בעצמי כאם. עם או בלי חינוך ביתי היה יכול להיות לי קל הרבה יותר להרפות.
לי זה נראה הכי טבעי ולגיטימי להתעסק בנושא הזה. להרפות זה עוזר (תמיד :-) ) אבל זה לא אומר להניח את השאלות והמחשבות בנושא, אלו לטעמי תמיד חשובות, בלי קשר להחלטה שתילקח בסופו של דבר, שהיא תמיד הפיכה - לכל כיוון.


יש המון מקום באמצע, בגוונים.
זה היופי של החיים.
מנצלת את ההזדמנות לאחל לך ולביתך שנה טובה ומתוקה @}

הלב מתקהה

על ידי פלוני_אלמונית* » 09 אוקטובר 2006, 23:20

הקפצת את הדף למה חדש אז זכיתי לקרוא בו שוב. (אני הבכיינית מאי שם למעלה).
מנצלת את ההזדמנות לאחל לך ולביתך שנה טובה ומתוקה, תודה רבה על השיתוף, הכנות, הכתיבה ישר ללב. בעיקר על הכנות.
יש המון מקום באמצע, בגוונים. {@

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 09 אוקטובר 2006, 16:27

קראתי עכשיו בדף אחר ופתאום ראיתי שם הפניה לדף "שלי" ונזכרתי לבוא ולבקר בו.
לא שלא חשבתי עליו אבל בהחלט לא ביקרתי כאן ולא כתבתי כאן בחודשים האחרונים.

משונה לקרוא את הדברים שכתבתי. התחושה העיקרית: כמה מחשבה וראציונאליות אני פיתחתי כדי לעצור את הרגש שלי שפשוט אמר לי שמקומה של הילדה בבית. הגעתי עד למה יהיה באוניברסיטה ובפנסיה.

אז ביותר ממובן אחד אני מצטערת על השנה שעבר- הילדה הייתה במקום שבו לא סבלה, כפי שהבנתן אבל גם היה עדיף לו הייתה בבית.

השנה היא בגן אחר (הבטחתי או לא הבטחתי שלא יהיה כאן סוף טוב? ) היא הולכת בשמחה וחוזרת עם ריקודים ושירים מכאן ועד הודעה חדשה.

ואני מעט נרגעתי מהעיסוק בי ובה ובנו. וקריאת הדף הזו אכן, כפי ש ג'ינ ג'ית העלתה ברוב חוכמה, את השאלה על מה ולמה אני כל כך עסוקה בעצמי כאם. עם או בלי חינוך ביתי היה יכול להיות לי קל הרבה יותר להרפות.

אני שוב מתרגשת כשאני קוראת את התגובות כאן- לא לכל אחת הגבתי באופן אישי, אבל באמת שזכיתי בדף הזה ליותר פירגון מבהרבה מקומות אחרים.

הדף הזה מבלבל- כי אין בו דברים חדים וחותכים- ילדים שמתעללים בהם במעון (כמו בדף נורא אחר שנתקלתי בו), או אמהות שהמעבר לחינוך ביתי שינה את חייהן מהקצה אל הקצה. יש המון מקום באמצע, בגוונים.

הלב מתקהה

על ידי אילה* » 23 מאי 2006, 22:36

סתם עברתי פה וראיתי מה כתבה לך אלמונית ,
חשוב לי לציין שבשום פנים ואופן אני לא מחשיבה את עצמי ליודעת כל . נתחיל בזה שאני יודעת הרבה עליך .

יש לי את הדעות שלי והאמונות והדברים שלמדתי ודברים שאני חווה ורוצה לשתף בהם . ברור שאמא אחת , ואמהות אחרות יכולות לקחת מזה משהו , להרהר וגם לזרוק לעזעזל תיכף ומיד . גם אם לא בא לך שישארו כתובים בדף : תערכי .

לא פוגשים הרבה אמהות בחינוך ביתי , סטטיסטית , והאתר הזה הוא המקום להכיר את המקום המיוחד הזה .

הלב מתקהה

על ידי שחר_חדש* » 22 מאי 2006, 23:53

מה שלום הלב שלך, אמא אחת?
מעניין הבלוג שלך. מרגש ומעורר מחשבות.
גם שחלק, אם לא כל הבחירות שלי משרתות בין היתר גם את הצרכים שלי- הקטנים, האגואיסטים, הכל-כך מרוכזים בעצמי
איך ילדייך ילמדו עד כמה חשוב הוא ה"אני" שלהם, אם לא דרך החשיבות שאת תתני ל"אני" שלך? כי הלא אם הדוגמא שאת תתני היא שה"אני" שלהם מבטל את ה"אני" שלך, הם ילמדו שאכן ה"אני" שלהם חשוב מ"אני"ים של אנשים אחרים, וזה מתכון לאנשים שלא הייתי שמחה להתחבר איתם. איני באה לטעון כי חינוך ביתי הוא בהכרח ביטול ה"אני" של ההורה. אם ההורה מרגיש כי ה"אני" שלו מתבטל, זה אכן יהיה כך. אם ההורה מרגיש" שהחינוך הביתי הוא ההחלטה הנכונה והשלמה עבורו* נכון לנקודת זמן זו, אין פה שום ביטול "אני".
גם העקרונות הרוחניים ביותר מנחים אותנו לפעול לפי מה שטוב קודם כל לנו, אבל טוב באמת, לא כי למישהו אחר רע (למשל). אם כל אחד בעולם היה נוהג רק לפי זה, מצבנו הגלובלי היה מוצלח בהרבה.

הלב מתקהה

על ידי פלוני_אלמונית* » 22 מאי 2006, 21:43

אמא אחת שלום,
קראתי אותך אחרי שה-מ-ו-ן זמן לא הייתי כאן. היה לי קשה. היה לי אישית קשה עם הדרך, עם הנחרצות, עם הדעות שיודעות הכל והכי טוב (גם אלו שטוענים אחרת...) ובכלל פתאום לא הרגיש לי מתאים.
אז עזבתי.
הגדולה בגן (ומעכשיו עד ארבע...) והקטן עדיין איתי אבל אני מחפשת לו משפחתון. ואני ? אני חוזרת לעבוד.
הילדים עברו לחדר משלהם, ונרדמים בשקט אחרי סיפור לילה וחיבוק - בלי הנקה.
ולגבי ההוצאות שלכם ? לא רוצה להכנס לך לתחתונים אבל ההוצאות שלנו בערך אותו דבר - ותאמיני לי, כל חודש אנחנו בוחנים אותן מחדש ויוק. לא ניתן לקצץ (בעיקר כי גם טוב לנו עם רוב ההוצאות...)
הקיצר - אם טוב לך עם עצמך (הכוונה בגדול ועזבי את רגשות האשם לרגע בצד), ובאופן כללי הפצפונת שלך נראת מאושרת - אז את אמא מצויינת!!! תני לעצמך חיבוק גדול ותחשבי שעצם פתיחת הדף כבר עונה על השאלה - הלב מתקהה ? נייט !!! :-)

הלב מתקהה

על ידי אילה* » 20 מאי 2006, 00:06

לב של אמא , שלום .

אני רוצה לרגע לחזור לעינין שאמרת לגבי זה שאת רוצה ללמוד מיומניות ולהתפתח מקצועית .
אני באופן אישי יכולה להזדהות עם החשש של נשים לגבי הזמן של העדרות ממקום עבודה .

אני השקטתי את המצוקה הזו ,
החיים בבית , עם כל המורכבות של כל יום , של כל אינטרקציה ,
אני יודעת שאני לומדת היום כפי שלא למדתי מעודי .
אני לומדת בתוכי .
אני מזמנת לי את המורים ואת התירגול
הלימודים בקורסים , באוניברסיטה וכ' , הם מבחינתי לימודים חיצוניים .הם יפים וטובים , אבל חוץ מזה יש כל כך הרבה מה ללמוד.

גם צריך להבין את הרצון הזה ללמוד ולהתפתח , איזה אי שקט זה ישקיט ?

אני יודעת שיום אחד אולי אני אחזור לעבודה שלי . אני אתחיל מלמטה (שאולי זה דווקא כייף ויותר פשוט) , אני אצטרך ללהשלים את החסר ולא להיות הכי מעודכנת ומנהיגה וראש צוות (כמו שכבר הייתי ), ולקבל הוראות מבחורות צעירות שלא מבינות כלום מהחיים.

אני יודעת שאני לא אוכל לכתוב את זה ברזומה , אבל האמהות מלמדת אותי דברים כמו : יעילות וקצב נכון של עבודה , הבנה יותר טובה של האופי של האנשים שסביב ,לקרוא אותם יותר ועוד משהו אחד : לאהוב .


לפי דעתי , אם תבדקי היטב את ההוצאות שלכם , אם ממש תרצי לעשות את זה , תוכלי לקצץ הרבה.
אצלנו היתה תקופה של ביזבוז נוראי , עד שמנו לב לזה. צימצמנו את המסעדות , מבשלים בבית , את הפינוקים והקניות הקטנות והלא מתוכננות , קונים כי זה נחוץ בבית ולא כי יש איזה חשק.לפי מה שבן זוגי אומר : הניהול הנכון של משק הבית הוא להקטין את ההוצאות ובכלל לא להגדיל את ההכנסות .

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 19 מאי 2006, 08:25

אמא אחת מה שלומך?

הלב מתקהה

על ידי ג'ינ_ג'ית* » 30 ינואר 2006, 18:34

הממ
לבי נחמץ מול ילדים עצובים בכל מסגרת שהיא, כולל בבית.

במקרה שלך, אנ יכולה לומר שקראתי את כל הדף והדיעה הראשונית שלי ככה התמתנה ככל שקראתי אותו. אני הולכת קצת לעשות "הפרד ומשול" כי זה מתבקש לדעתי.

ראשית, לא ברור אם הילדה עצובה. נכון מטפלים בה פחות טוב ממך, השאלה כמה פחות טוב והאם זה מזיק? עולם אידיאלי זה עולם של חינוך ביתי שבו גם טוב לך ולזוגך עם הרעיון והיישום של חינוך ביתי. לדעתי, אצל רוב האנשים הרעיון הזה לא ישים בכמה מישורים, ככה שאתם בחברה טובה.

שנית, נדמה לי שהעיסוק בסוגיית הגן חושף תעוקה אחרת מלבד כמה רע/טוב לילדה בגן. העיסוק בסוגיית הגן לדעתי, נוגע בשאלה של כמה את אם טובה או רעה. תוציאי את עצמך מהמשוואה ויהיה יותר קל. השאלה צריכה לדעתי להבחן בלי קשר לאיך את רואה את עצמך כאם. האם לבך מתקהה זו שאלה שקשורה אלייך ולא אליה. גם ברוב ההודעות שלך את עוסקת בבחינה שלך (ושל זוגך) כהורים, מציינת את הכנסותיכם, אורח החיים ומנסה להתמודד עם השאלה האם אתם הורים טובים או לא. הרבה פחות קראתי על איך הילדה איתכם ואיך היא בגן, מלבד האפיזודה הקצרה שתיארת בתחילה וכן בשבת. הרבה פחות דיברת על מה לדעתך יעשה לה טוב במסגרת חיצונית לך, מבחינה הגדרה קונקרטית ולא רק "מישהו זר לא מספק לה את מה שאני". שוב, השאלה היא אם הבלוג הוא עלייך או עליה.
אם הבלוג הוא עלייך כאם שקשה לה עם קהות הלב אז סוגיית הגן היא מינורית, באותה מידה יכולת להיתפס לדבר אחר. ויש מקום באמת לפתח את הנקודה הזו שלך כאמא שמנסה לשלב בין כל כך הרבה דברים ולקוות שהיא עושה את "הטוב ביותר" בעבור כולם. בכל מקרה אם זה הנושא אולי כדאי להוסיף את המילה בלוג תמיכה?


אולי יש מקום לבדוק אם הגן באמת לא טוב לה, או שזו נקודה שפגעה בך בתקופה רגישה או בצלקת אצלך? נדמה לי לפי התאור שלך שאכן הגן הזה לא איום אבל גם יכול להיות לה מענה טוב יותר מזה שהוא לא בהכרח אמא. השאלה למה עכשיו פתאום זה נוגע בך? מה זה הצית?
זו שאלה לדעתי מעניינת אבל שוב, אם את רוצה עזרה לפתרון הבעיה של הגן, אז העצה שלי היא ראשית להפריד את עצמך והבחינה של האמהות שלך מהנקודה הספציפית הזו. לעת עתה.

שלישית, אחרי שקראתי כמה הודעות שלך, תקני אותי אם אני טועה, אבל הבנתי שהילדה מגיעה לגן בתשע בבוקר, ומשתים עשרה וחצי לערך היא ישנה עד שלוש? אני מניחה שהיא ישנה טוב (בלי בכי או קשיי הרדמות? שווה לבדוק את זה בגן). כך שבהנחה שהיא ישנה טוב, השעתיים וחצי האלו שאת לחוצה לחסוך לה אותן בגן הן לא הביג אישיו. (כתבת גם שמציק לך למה לך חשוב להוציא אותה מהר מהגן בעוד את בן זוגך זה לא מטריד ו - שוב, את מכניסה את הסוגייה שלך כאם טובה או לא וכן את הזוגיות שלך כשהסוגייה של הגן היא משנית).

בקיצור, עם מה נשארנו?
נשארנו עם בערך 3.5 שעות בבוקר שהילדה נמצאת בגן שהוא חמים, לפי דברייך, שהיא מרגישה בו בטוח -אבל - בצדק - ראית ואת מרגישה שגם אם לא את תגדלי אותה בבית שזה הכי טוב בעולם אידילי- עדיין יכול להיות פתרון יותר טוב מזה הנוכחי. אז עכשיו בדרך למציאת הפתרון, אחרי שמורידים את קילוגרמים האנרגיות המיותרות של :אני אמא רעה, בן זוגי אדיש, הכל נופל עליי, הבת שלי מהבוקר עד אחה"צ בגן... נשארת עם פעולה פשוטה של מעבר הילדה לגן/ מטפלת/בת משפחה.

לדעתי בגיל כזה קטן שווה לדאוג לטיפול מאוד קרוב כמעט אחד על אחד , אולי של מטפלת בשני ילדים, או בת משפחה בתשלום. אולי זה יעלה יותר אבל יפנה כל כך הרבה שקט נפשי. אם דיברת על אכות חיים קודם (במובן של חוגים למשל ושאר ונפלאות העולם המודרני) אז שקט נפשי זו חתיכת אכות חיים. אני מציעה את זה כפתרון מיידי כשבשלב מאוחר יותר תוכלי ליישם אולי פתרון יותר כלכלי. (למשל, גן ההורים שמצריך התארגנות מתוכננת מראש, או סיכום עם המטפלת על תשלום לפי שעות (עם מינימום חודשי - על מנת שלא לקפח את תנאי העסקתה) תוך אפשרות לקחת את הילדה לפני או להביאה אחרי , בהתאם לחיים (ואז אפשר להעזר בבני משפחה אחרים שיעזרו בזמנם החופשי לחסוך, כמו סבא סבתא, דודים, ואחד משניכם).
אם דיברת קודם על זה שמאוד קל להתפתות לקחתא ת הילדה גם ביום שישי לגן אחרי שמתרגלים למסגרת, אזיי עם מטפלת החישוב הכלכלי יטה את הקו ויאזן את ההתפתות הזו.

שווה לחשוב בצעדים קטנים גם הלאה. נניח ותקחו מטפלת - זה לא חייב להיכנס לסעיף הוצאה ענקית לאורך שנים. מדובר לפחות בתקופה הקרובה שהיא עדיין פיצית, לכשתגדל - הרבה דברים יכולים להשתנות, יכול להיות שתכנסי להריון ובמילא תהיי בבית לאחר הולדת הילד ואז היא תוכל להיות איתכם לפחות חצי מהזמן וחצי הזמן אצל המטפלת.העבודה אולי תתנה הן מבחינת ההכנסות והן מבחינת הגמישות. בן משפחה שיתפנה לעזור (כמו סבים סבתות).

אני מנסה לומר את מה שבטח כבר ידוע לך (אבל לפעמים, מנסיון, תזכורת בזמן הנכון ובמקום הנכון מחוללת פלאים) שאפשר לחשוב בצעדים קטנים ויעילים כרגע מבלי לשלם מחיר כבד של בעיטה בעצמך מבחינה נפשית, כלכלית, וכו' בשם החיפוש אחר הפתרון הגדול האולטימטיבי שיגיע באחד הימים...

הלב מתקהה

על ידי רסיסים_של_אור* » 27 דצמבר 2005, 17:25

לא פסיכית, אבל אני לא שלמה עם המצב, וכשלא שלמים - כך זה נראה

נראה לי שזאת הנקודה.

הוא שלם עם עצמו ואת לא. אין סק שזה יכול לעורר המון תסכול. הכי מתסכל זה להבין שבסופו של דבר, את זו שצריכה לתת לעצמך את התשובות. והן כנראה לא יבואו ממנו (אני נורא מכירה את המקום הזה ומתבעסת כל פעם מחדש...).

תני לעצמך להתבחבש, שתפי אותו בהתלבטויות, אבל אולי עדיף מראש להניח שהוא לא יחווה את הדברים כמוך (אני מניחה שגם את שאר הדברים בחיים אתם חווים אחרת, לא ??).

בהצלחה . השיתוף שלך כאן מאד נעים {@ {@ {@

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 27 דצמבר 2005, 13:43

קשה לי ההרגשה שרק לי אכפת מהנושא. כאילו שאני זו שנושאת בבית את תיק "ההתבאסות מהגן של הקטנה" וז פותר את בן זוגי היקר (באמת!) מדאגה לנושא.

למה לו אין בעיה שהיא תהיה שם עד ארבע ואילו אני עושה שמניות באוויר כדי להוציא אותה מוקדם יותר?

זה יוצר מצב שאני חיה עם הנטל הכפול הזה של עבודה ואילתורים מטורפים כדי להגיע אליה מוקדם יותר. לא יודעת למה-אבל החצי שעה, שעה האלה נראות לי משמעותיות.

ןמצד שני- אולי אני סתם מגזימה ולא יכולה לצפות גם ממנו להתנהג באופן דומה. למשל: ביום שהוא חוזר מוקדם הביתה הוא מעדיף לחזור הביתה קודם, לאכול ואז לצאת לקחת אותה. אני רוצה שהוא יקח אותה בדרכו חזרה, גם אם אחר כך "קשה יותר" להתארגן כשהיא בבית. או שצריך לצאת שוב כדי לקחת את הגדול ו"יותר הגיוני" לאסוף את שניהם באותו הזמן.

ואני ממש לא אומרת כאן שהוא אבא רע או משהו שקרוב לזה. להפך אולי אני הפסיכית בכל הסיפור.

לא פסיכית, אבל אני לא שלמה עם המצב, וכשלא שלמים - כך זה נראה.

הלב מתקהה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 26 דצמבר 2005, 19:46

בתי היא הילדה היחידה כמעט שעוזבת אותי ורצה לרקוד ולהשתתף בעוד שאר הילדים ניצמדים להורים שלהם
הילדים האחרים מן הסתם שמחים יותר לראות את אמא/אבא בגן פתאום, בהקשר חדש, מאשר ללכת לרקוד.
(זה לא סותר את ההסבר שלך, אבל זה גורם לא פחות חשוב בעיני).

הלב מתקהה

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 24 דצמבר 2005, 20:03

מה הקשר בין אנשים (כמו אחי למשל) שפרשו בגלל שהמערכת לא הצליחה "לגהץ" אותם שיהיו כמו כולם ובין אנשים שהתחנכו בבית או במסגרות אלטרנטיביות שלקחו בחשבון את הכשרונות שלהם,הריגשיות שלהם ובכלל את כל כולם??????
בן זוגי מלמד מוסיקה בגני ילדים כבר המון שנים. כשאני הולכת איתו למסיבות סיום או מסיבות חנוכה למשל, בתי היא הילדה היחידה כמעט שעוזבת אותי ורצה לרקוד ולהשתתף בעוד שאר הילדים ניצמדים להורים שלהם. אני באמת לא חושבת שמיסגרות הן תנאי לחברותיות (סוציאליזציה מה שנקרא בשפה המקצועית...) ובטח לא להצלחה מקצועית.מישהי פה כתבה על מחיר שאנשי החינוך הביתי משלמים ולא מוכנים להודות בזה. הילדים בטוח לא משלמים מחיר. ההורים אולי וגם זה עניין של השקפה...

הלב מתקהה

על ידי סוף_מעגל* » 24 דצמבר 2005, 11:29

כי המקומות האלה בנויים כך שלמי שהיה במסלול כל חייו יהיה בהם יותר קל.
אני לא מסכימה.
כמו שאני מבינה, את טוענת שבית הספר היסודי מקנה כלים להתמודדות עם השכלה גבוהה.
הדוגמא של חברה שבגיל 16-17 פרשו בצורה כזו או אחרת מלימודיהם היא לא דוגמא טובה לדעתי : לא מדובר באנשים שלא קיבלו כלים אלא לאנשים שקיבלו כלים גרועים, בצורת תיסכול, הערכה עצמית נמוכה ועוד. אם כבר, הדוגמא הזאת מראה את הצד השני של הטענה שלך : אולי יש כאלה שבית הספר פותח להם אפשרות לרכוש עם השכלה גבוהה, אבל יש גם כאלה שבית הספר סוגר עבורם את אותה האפשרות.
הדוגמא שלכאורה הייתה משרתת את הטענה שלך היא יכולת ילדי חינוך ביתי לרכוש השכלה גבוהה. מכיון שלדעתי אין כאלה בגיל המתאים בארץ (או - יש בודדים), אפשר רק לשער, ולא לטעון שום דבר מבוסס.
האוכלוסיה שכן אפשר להסתכל עליה היא אנחנו - בוגרי בתי ספר. אני מכירה סטודנטים מכל קשת הקשיים וההתמודדויות, כולם "תוצר" של מערכת החינוך בישראל. הרוב הגדול של הסטודנטים, בחוגים השונים, במוסדות השונים (ואני מדברת על מסלולים מבוקשים כמו כלכלה, משפטים, מקצועות ההנדסה השונים), חווים את השנה הראשונה כחוויה מאוד קשה. רובם המכריע יודו ששום דבר לא הכין אותם להתמודדות הזו.
< למען הגילוי הנאות : אנחנו לא בחינוך ביתי.
אם היינו בחינוך ביתי אולי מדברי היה משתמע כאילו ואני מנסה להגן על תפיסת עולמי. >

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 24 דצמבר 2005, 09:35

למה שילד שהתחנך בחינוך ביתי יתקשה להגיע לתיכון או אוניברסיטה??

כי המקומות האלה בנויים כך שלמי שהיה במסלול כל חייו יהיה בהם יותר קל.

אני רואה סביבי חברה שבגיל 16-17 פרשו בצורה כזו או אחרת מלימודיהם בתיכון. כיום בגיל 23-24 הם עדיין בשלב של להשלים בגרויות (בקצב של בגרות בשנה בערך, אחר כך פסיכומטרי). חלק מתעקשים, חלק מוותרים בדרך.

למה לא להשלים עם העובדה שכל בחירה כרוכה גם בוויתורים מסויימים? אני לא אוהבת את האופן המפותל משהו שבו חלק מאנשי החינוך הביתי מנסים לשכנע את עצמם שהם מצאו את הדרך להחזיק את החבל משני קצותיו. צריך להסכין עם זה שלבחירות מסויימות יש גם השלכות מסוימות. אז אני יודעת שבדרך שלי אני עושה וויתורים ופוגעת בילדים שלי באופנים מסוימים (מקבלים פחות חום וקרבה ממני לאורך שעות היום, ממה שהייתי רוצה). ואני בהחלט חושבת שבדרך השניה (חינוך ביתי לצורך העניין) גם יש וויתורים מסוימים.

דוגמאות קיצוניות כגון מחוננים שלא למדו במסגרת בחייהם ואחר כך השלימו הכל בשנה אחת הן לא רלוונטיות ולא מוכחיות שום דבר. לכלל האוכלוסיה יותר קשה, תובעני ודורש יותר מאמץ לבצע את הדברים האלה באופן עצמאי- בגיל מאוחר יותר, במסגרות פרטיות בלימדה עצמאית וכו'.

ושוב- כשאותם חבר'ה שאני מדברת עליהם היו בגיל ההתלבטות אני מאוד תמכתי שיעזבו את המסגרת כי היא בהחלט הזיקה להם. ואני מקווה שכך אעשה גם כשיהיה מדובר בילדי הפרטיים. אני לא שוללת את האפשרות אלא רק מציינת שיש לה מחיר.

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 23 דצמבר 2005, 18:25

_אנחנו נוכחים ונמצאים המון.
הנה הייתי צריכה לכתוב את זה בשביל להשקיט את רגשות האשם המפעפעים ועולים...
אנחנו ממש בסדר_
אתם ממש בסדר ! זה מה שאתם יכולים, בוחרים, רוצים ומסוגלים וזה בסדר. אין שופט ( הרי זה ברור.. )
יש בך את שני הצדדים - זו שליבה מדבר, זו שרואה את הצורך להיות עם הילדה כמה שיותר, ומצד שני - זו שרואה את הצורך להיות מפרנסת, עצמאית ובעלת מקצוע טובה - מממשת את עצמה.
לעיתים צד אחד מתגבר ועולה ולעיתים השני.
היופי הוא שאת רואה את שניהם ומנסה לאזן. מחפשת ומתבוננת מה טוב לך.

אוהבת את העדינות שלכן, למרות שיודעת שיש כאן כאלה עם שעות נחרצות מאוד בנושא.
שעות או דעות ? < לא העזתי לשנות בלי לשאול, למרות שברור לי שהתכוונת לדעות >
דעתי למשל היא נחרצת אבל עבורי בלבד. אני לא רואה את עצמי אומרת למישהי אחרת איך עליה לנהוג.
מה שכן, כאשר טובתו של הילד מופרת, ואפילו בצורה קלה, קשה לי להבליג ולא להתריע. או, כאשר האם מתלבטת או שואלת לעצה אפשר שאחליט לומר לה את דעתי .

הסיפור הזה לא יסתיים בחינוך ביתי...
:-D
טוב, נרגעתי ;-)
שיהיה ברור, אני לא חושבת ש חינוך ביתי מתאים לכל אחד. אני רק חושבת, ורואה סביבי, שרוב האנשים בכלל לא שואלים את עצמם האם יש אלטרנטיבה לגישה הרווחת של להשאיר את הילד במסגרת בכדי ללכת לממש את עצמי ( במקרה הטוב ) או להתפרנס ( במקרה הפחות טוב ).

@}
שבת שלום

< מצונזר >

הלב מתקהה

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 23 דצמבר 2005, 14:56

רגע..רגע... למה שילד שהתחנך בחינוך ביתי יתקשה להגיע לתיכון או אוניברסיטה??
מאיזו בחינה את מתכוונת??
לעשות בגרות אם רוצים תמיד אפשר (חיים יבין עשה בגרות אחרי צבא...). אני אף פעם לא עסקתי במשהו שקשור איכשהו ללימודי התיכון. אם את מתכוונת מבחינת קשרים חברתיים אז אני מכירה המון אנשים שהיו במסגרות כל חייהם (קיבוצים וכו ) וממש לא קל להם בחברה...

הלב מתקהה

על ידי Mise* » 23 דצמבר 2005, 10:53

לוותר על רכב על חוגים, על סיפוק הצרכים האינטלקטואלים שלי, על האפשרות לתת לילדים שלי דברים שהם רואים אצל חבריהם וכן הלאה ולחיות ממשכורת אחת.

אמא שלי עבדה במשרה מלאה (חזרה לעבוד כשהיינו בני 3 חודשים) והיא ויתרה על רכב (קנתה רכב רק שאני הייתי בת 10 או קצת יותר, עד אז, התניידה בשני אוטובוסים לעבודה), ויתרה על הצרכים האינטלקטואלים שלה (עזבה את הלימודים ומעולם לא חזרה אליהם) וממש לא נתנה לנו את הדברים שראינו אצל חברינו (כן, כן, אני זוכרת את התסכול).

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 23 דצמבר 2005, 10:11

אם הייתי כותבת בפורום הורות נורמטיבית כלשהו

רק שיהיה ברור: אני אוהבת לכתוב כאן. אני אוהבת להיות מאותגרת כאן ולהתעמת (יותר במחשבות שלי מאשר על גבי האתר), אוהבת את הפרחים שאתן שולחות :-). אוהבת את העדינות שלכן, למרות שיודעת שיש כאן כאלה עם שעות נחרצות מאוד בנושא.

בקיצור- מעדיפה את אוויר הפסגות כאן, מאשר להיות בפורום הורות "רגילה" ולקטוף קרדיטים על כך שהילדים שלי הרבה איתי

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 23 דצמבר 2005, 10:06

_אבל אני חושבת שילד שבוכה כאשר הוא מושאר בגן בלי להבין שבסוף אמא שלו תחזור לקחת אותו
הוא כן מסכן._

שני דברים: קודם כל את המשפט שלך צריך לחלק לשניים. הקטנה שלי לא בוכה כשאני עוזבת אותה. היא גם לא צוחקת. היא משלימה עם המצב. (כן! בגיל שנה אפשר להשלים עם המצב!). היא בהחלט מבינה שאני באה לקחת אותה בסוף היום. שני ארועים שקרו השבוע (באחד הקדמתי להגיע, ובשני סבתא נכנסה לפני כדי להוציא אותה- בשני המקרים היא התבלבלה מאוד) הבהירו לי שיש לה כבר ציפיה של מה שעומד לקרות במשך היום. סדר היום המאוד מסודר במסגרת שלה, מאפשר לה בהחלט לדעת שכשקמים מהשנה אוכלים פרי ואחר כך משחקים מעט ואחר כך אמא או אבא באים לקחת אותי.

דבר שני- זו דעתך. יש הורים שחושבים שילד שהתחנך בבית ובעקבות כך יהיה לו קשה יותר להגיע למקומות כמו תיכון, צבא ואוניברסיטה הינו מסכן. הם באמת חושבים כך! מה אנחנו למדים מזה: שיש גישות שונות לגידול של ילדים ויש הגדרות שונות למסכנות שרובן סוביקטיביות. אצל אמא לי ילד שלא מקבל 6 ארוחות מסודרות ביום וישן בלילה עם פיג'מה בוהקת מניקיון על מצעים שמוחלפים אחת לשבוע- הוא מסכן.

מעבר להגדרות הסוביקטיביות יש, וחייבות להיות הגדרות אוביקטיביות- מצבים קיצוניים שהחברה מסכימה עליהם שלא ניתן לשאת אותם.

ועדיין תמיד ישארו דברים שיש עליהם וויכוח. .

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 23 דצמבר 2005, 10:00

וכמה מילים להגנה עצמית:

אם הייתי כותבת בפורום הורות נורמטיבית כלשהו והייתי מתארת שם את המשפחה שלנו אז היינו נחשבים מעט בשוליים, מעט חריגים. כך אנחנו נראים גם לעומת המשפחות האחרות באזור:

שנינו עובדים במשרות שבחרנו. שנינו ויתרנו על אפשרויות להכנסה מסודרת וקבועה למען מימוש עצמי בתחומים שונים. שנינו עובדים מעט (בסטנדרטים המקובלים כיום). הילדים מגיעים למסגרות שלהם בתשע בבוקר ומוצאים בין אחת לשלוש בצהריים. מי שמוציא אותם הינו תמיד אחד משנינו ולא ביביסיטר. יש לפחות אחה"צ אחד בשבוע אם לא יותר בו שנינו בבית. אנחנו נוכחים ונמצאים המון.

הנה הייתי צריכה לכתוב את זה בשביל להשקיט את רגשות האשם המפעפעים ועולים...

אנחנו ממש בסדר

;-)

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 23 דצמבר 2005, 09:56

במלואת שבועיים לבלוג שלי אני מרגישה צורך לצאת בהברה חגיגית:

הסיפור הזה לא יסתיים בחינוך ביתי...

אם זה היה סרט אמריקאי אז אולי הייתי עוזבת את העבודה ברגע מסויים רצה בלי לקחת את התיק (אבל עדיין נראית מאופרת ומטופחת למשעי) מגיעה למעון ללא נשימה, חוטפת את הילדה המופתעת (בסרט אמריקאי גם היו לחיים מעט שמנמנות יותר מלזו שלי, והשיער שלה היה מלא ויפה יותר) ולוקחת אותה הביתה. שם הייתי מצליחה לעבוד ולגדל אותה באושר ובעושר...

אבל זה לא סרט כזה והאמת זה גם לא התסריט שלי להמשך.

כשאני חושבת על הקטנה הזו במושגים של מה הייתי רוצה שתהיה גדולה- לא עולה לי לראש "אמא בחינוך ביתי" אני רוצה שהיא תוכל להיות אמנית, או אולי הוגת דעות, או אשת עסקים מצליחה. וגם אשת משפחה ואמא לילדים. וגם שתהיה מאושרת. מה שאני רוצה להגיד זה שאני רוצה לאחל לה חיים מלאים ועשירים. שתוכל לעשות הכל, לגעת בכל להיות בכל מקום שתרצה. ואז שתבחר. ממקום של עושר, של אפשרויות. זה היה המדול שלי לגבי עצמי (קצת התפספס בדרך) וזה המודל שלי לגביה.

בכך שאני ממשיכה לעבוד (ואני עוברת עכשיו חוויות מאוד טובות ומעצימות כאשת מקצוע, רק שלמרבית הצער זה עוד לא מתורגם לכסף ולכיבודים), אני חושבת שאני מנחילה גם לה את האפשרות הזו- בין אם במושגים המיידים- של פרנסה ובסיס כלכלי לעתיד, ובין אם כדוגמה- אמא שלי ממשה את עצמה מקצועית, גם אני אוכל בעתיד.

לא שפספוסה בת שנה וקצת מבינה את כל זה, אבל בהמשך זה עובר ומחלחל לדעתי.

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 23 דצמבר 2005, 00:01

_אבל אני חושבת שילד שבוכה כאשר הוא מושאר בגן בלי להבין שבסוף אמא שלו תחזור לקחת אותו
הוא כן מסכן._
אני חושבת כמו כוסמת.

לעיתים נדמה שרגשות האשם נמצאים שם כל הזמן ורק מחכים שנגרד את פני השטח. אז אני מנסה לנטרל מעט חלק מהרגשנויות האלה כדי לקבל החלטות נכונות לכל המערכת המשפחתית שלנו.
גם אני חושבת שרגשות אשמה הם משהו לא בריא ולא מועיל.
מאידך, אני מרגישה שעבורי, מאחורי כל רגש אשמה, מסתתרת הזדמנות ללמוד משהו. אחריות מול אשמה.
כך שאצלי, כשאני מזהה רגש אשמה מזדחל לו במעלה הסרעפת, אני מיד מפנה אותו לכיוון חיובי ושואלת את עצמי: מה אני יכולה לעשות אחרת מעתה והלאה?
במקום לנבור בעבר, אני לוקחת את הדברים לכיוון פרדוקטיבי של עתיד.

<סליחה שפתאום ככה באמצע בלוג @}>
<ממתינה לעוד @}>

הלב מתקהה

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 21 דצמבר 2005, 19:28

אני לא יודעת מה זה מעון סביר
אבל אני חושבת שילד שבוכה כאשר הוא מושאר בגן בלי להבין שבסוף אמא שלו תחזור לקחת אותו
הוא כן מסכן.

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 21 דצמבר 2005, 16:28

קוראת @}

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 21 דצמבר 2005, 13:52

רק לחדד את הנקודה האחרונה:

ילד במעון סביר הוא לא מסכן. ילד שלא יונק הוא לא מסכן. ילד שכל הצעצועים או הבגדים שלו הם יד שניה ושבורים הוא לא מסכן. ילד שכבר שלושה ימים מקבל שניצל קפוא כי לא היה לנו זמן- הוא לא מסכן. ילדים מסכנים זה משהו אחר לגמרי (ולצערנו יש כאלו) ולתפעל רגשות אשם הוריים/אמהיים זה בערך הדבר הקל ביותר בעולם- לעיתים נדמה שרגשות האשם נמצאים שם כל הזמן ורק מחכים שנגרד את פני השטח. אז אני מנסה לנטרל מעט חלק מהרגשנויות האלה כדי לקבל החלטות נכונות לכל המערכת המשפחתית שלנו.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 21 דצמבר 2005, 13:45

למה?
כי האמהות שלי לא מרגישה לי נכונה כשאני נסחפת. אני רוצה להיות אמא רגישה אבל לא אמא רגשנית.

בתחילת שנת הלימודים בגן של בני הבכור ראיתי אמא שבכתה בפרידה מביתה. בכתה ממש, לא איזו דמעה בזווית העין. אז אני מקבלת את זה שלפעמים זה קורה ויכול לקרות לכל אחת (ובימים מסוימיים של החודש יותר...) אבל חושבת שהמצב העדיף הוא זה שבו אנחנו לא רואות את הילדים שלנו מתוך המטען הרגשי שלנו אלא באות יותר מאוזנות. מצב כזה מאפשר לילד יותר מרחב פעולה (למשל- אולי הילד הזה דווקא שמח ללכת לגן? אולי הוא לא ראה ברגע הזה ארוע קשה וטעון?) ומותיר אותנו פנויות לקלוט יותר- גם באמצעות הרגש, אבל רגש "נקי" .

אולי האמא בכתה על עצמה כילדה קטנה שהובאה לגן. אבל זה בעיתי כשאנחנו חווים את הילדות של הילדים שלנו בעצמנו.

הלב מתקהה

על ידי רון_ג* » 20 דצמבר 2005, 22:43

אמא לאחת,

זה באמת יותר קשה עם ילדים בני שנה. אנחנו התחלנו שהקטנים היו בני שנה וחצי. אבל צריך לזכור שהילדים גם
מעסיקים אחד את השני. וגם לא חייבים שכולם יהיו באותו גיל.

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 20 דצמבר 2005, 11:40

ואני מנסה דווקא לעצור או לאזן מעט את הצד הזה שבי. להרגיש אבל לא להסחף ברגשות.
למה?
<מתעניינת>

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 20 דצמבר 2005, 11:29

לרון - תודה. לפני מספר ימיםנכנסתי לדף שלכם ומאוד מאוד התרגשתי וזה בהחלט דיבר אלי.

בהחלט מעורר מחשבה.דורש המון חשיבה יצירתית והשתחררות מרעיונות מקובעים. איכשהו נראה לי כאילו שבסביבה הבורגנית שאני חיה בה יהיה יותר קשה ליישום אבל לא בהכרח. כשראיתי את התמונות המקסימות ששמתם אז חשבתי מייד ש"אצלנו זה לא יעבוד כי אנחנו גרים בדירה". אבל איכשהו זה נראה לי שולי. אני מניחה שאפשר להעסיק חמישה זאטוטים גם בדירה+אפשרות לטיולים בסביבה.

עוד מכשלה אפשרית, ככה בשליפה, זה שנדמה לי שאצלכם הילדים מעט גדולים יותר. איך מרדימים מאכילים מחליפים לחמישה פעוטות סביב גיל שנה? עם אחת אני בקושי מסתדרת...

כלכלית זה בהחלט ישתלם- מדובר על חיסכון של כאלפיים ש"ח בחודש!

אבל אולי אפשר לעבוד על זה כבר עכשיו לקראת שנה הבאה. הרי בכל מקרה זה משהו שדורש תכנון.

ולפלונית אלמונית- ממש לא התכוונתי להבכיי מישהו או מישהי... מאוד קל כשמדברים על תינוקות במעון להסחף לתיאורים סוחטי דמעות על נטישה ואומללות ואני מנסה דווקא לעצור או לאזן מעט את הצד הזה שבי. להרגיש אבל לא להסחף ברגשות.

הלב מתקהה

על ידי פלונית_אלמונית* » 19 דצמבר 2005, 23:10

אני לא קוראת את הדף שלך כי את כותבת כל כך יפה וחזק, שאני ישר מתחילה לבכות. אני כן מבקרת בו כמו לחפור בפצע. ומסתלקת.
מאחלת לך דרך צלחה. אני בטוחה שאת אמא נפלאה. עדיף לב קהה על פני לב כמו שלך. ככה פחות כואב. או שפשוט תעשי מעשה ותחזירי אותה אליך. לא התאפקתי מלהגיד. סליחה.

הלב מתקהה

על ידי רון_ג* » 19 דצמבר 2005, 21:16

אמא אחת,

קראתי את הדף בענין רב.
אני רוצה להציע לך משהו שנראה לי , ע"פ הדברים שכתבת, יכול להתאים לרצונות, צרכים שלך וגם לענות לענין
הכלכלכי שהעלת.
קוראים לזה גן הורים. הרעיון הוא שיש 4-5 פעוטות ושכל יום הגן בבית אחר, בתחלופה, וההורים (או רק האמא) באותו בית מטפלים בילדים.

היתרונות רבים מאוד ואציין במיוחד את אלו שנראים לי רלונטיים לגביך:
  1. כתבת: הילדה שלי- בשר מבשרי, מושארת לשש או שבע או שמונה שעות ביום עם אנשים אחרים- אנשים שאין לי כל קירבה אליהם. בגן הורים היא תהיה עם אנשים שלאט לאט יהפכו מאוד קרובים אליך מעצם העובדה שהם גם מפקידים את ילדהם בידייך. יש כאן ענין של ערבות הדדית. את מפקידה את ילדתך בידי מי שמפקיד את ילדו למחרת בידייך. מנסיון אני אומר שזו תחושה נפלאה.
  1. זה מסגרת טבעית. זה בבית של אנשים. המטפלים הם תמיד הורים של ילדים שבגן וכ"ו. כמו בשבט ... שההורים שמרו על הילדים אחד של השני ...
  1. משאבים: למה לשלם על דבר שאת יכולה לעשות הרבה יותר טוב, הרבה יותר זול וגם להנות ממנו ?
א. זמן - את צריכה להשקיע בענין רק יום בשבוע. האם את מסוגלת לעבוד רק 4 ימים בשבוע
(וכלכלית זה ודאי ישתלם לך) ?
ב. כסף - בעקרון אפס. זה פשוט לא עולה. ההסתיגות היא שאם הילדים קטנים, אז קשה להיות לבד עם 4 ילדים. אז צריך את שני בני הזוג בבית (האם זה אפשרי אצלכם ?) , או לשכור עזרה בתשלום (שזה לא יקר, כי זה יכול להיות בחור/ה צעיר/ה או סטודנט וכ"ו). ואת חוסכת את כל עלות המעון !

אני מציע לך לחשוב על הענין. אנחנו ניסינו לארגן דבר כזה במושב שלנו והארגון הלך די בקלות (ז"א היה קל יחסית למצוא אנשים. כמובן שזה דורש מאמץ והתכווננות וכ"ו) והגן הולך נהדר עד עכשיו. באמת כיף (יש גם קשיים, כמובן).
את יכולה לקרוא על הגן שלנו ב גן הורים בית זית ועל גן הורים בפרדס חנה ב גן ההורים שלנו

את מוזמנת ליצור קשר אם את מעונינת לדבר על הענין.
בכל מקרה - בהצלחה !

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 19 דצמבר 2005, 11:19

ממעוטת בזמן ובכל אופן לא יכולה שלא להגיב...

אני לא צריכה שמישהו "יתפעל" במובן הרגיל של המילה: יגיד איזה יופי וכמה מדהים. אני ממש לא יושבת כל היום ומתפעלת ממנה. אבל כן, אני חושבת שהיא מאוד חשובה ושההתפתחות (המאוד מואד רגילה שלה, אגב) היא דבר מרתק.

כמו שקראתי פעם מישהי שכתבה: "רק לאמא שלי אני יכולה לתאר איך בדיוק הוא (=הבן/הנכד) הכניס את הקוביות לקופסה לפי הסדר והיא תחשוב שזה מאוד מעניין".

הלב מתקהה

על ידי לילה_טוב* » 18 דצמבר 2005, 22:15

אני רוצה שכשהיא עושה את כל הדברים- יהיה מישהו שיסתכל בה ויתפעל. מישהו שאוהב אותה באמת.
אני לא הכנסתי את הילדה שלי לגן בגלל שביום הראשון שלנו שם היא הראתה שוב ושוב לגננת איך היא מחביאה את הרגליים בחול והגננת לא שמה לב.
גם עכשיו הלב שלי מתכווץ כשאני כותבת את זה.

את מתארת כל כך במדויק ובכנות את ההרגשה הזאת, ואחרות - תודה.

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 18 דצמבר 2005, 14:20

הכתיבה בדף הזה מזכירה לי לא לקבל כמובן מאליו את ההשארה של בתי במעון
(())
אין ספק שלכתיבה יש המון כוח, שלך יש המון כוח - להסתכל לאמת בעיניים ולא להתסתר מאחורי הרגלים.
מרגש מאוד איך שאת כותבת. בעיקר:
בבית היא הייתה הפרח שלנו, ושם היא אחת מני רבים
תדעי שזה בכלל לא בטוח שלא מתפעלים ממנה, עדיין, אני מרגישה את הצביטה בלב שלך - שזו לא את שמתפעלת ממנה, אלא מישהו זר. ( האם אני קרובה? )
לדעתי, היא לא ממש זקוקה להתפעלות כמו לאדם שיהיה קרוב מספיק ורגיש מספיק כשקשה לה, ושם יוכל לנחם אותה ולעזור לה - הכי קרוב למה שהיתה עושה בטבעיות אימא.
עוד חיבוק.
ושוב תודה על הכתיבה שלך.

הלב מתקהה

על ידי רסיסים_של_אור* » 18 דצמבר 2005, 13:59

הכתיבה בדף הזה מזכירה לי לא לקבל כמובן מאליו את ההשארה של בתי במעון.

ועבורי, הקריאה בדף הזה מעוררת ופותחת פצעים שלא ידעתי בכלל על קיומם. בעיקר כשכתבת על הקטע הזה שחוזרים והילד לובש את בגדי המעון.
למה זה נתפס בעיניי ככה ?? הרי הילדים שלי היו שם ועכשיו הם בבית ולכאורה הכל בסדר ??

אני נזכרת בבוקר הראשון שבו הבאתי את הבכור למעון ושנינו לא הפסקנו לבכות. אין ספק שהלב שלי היה צריך להתקהות ומהר כדי שאוכל להשאיר אותו שם יום אחרי יום אחרי יום למשך שלוש שנים !!!

פתאם כשאני קוראת את זה אני מגלה כמה הכחשה היתה בי, כמה הכחשה הייתי צריכה בשביל לנוע עם הזרם ובכלל, בשביל להצליח לתפקד בתוך תביעות החיים, או לפחות איך שתפסנו אותן אז.

מה אני אגיד לך, זה כל-כך קשה ומורכב ואני עדיין משוכנעת שלא נכון לכל אמא ואבא לעשות חינוך ביתי ושגם זה קשה ומורכב ולא פשוט...

כבר אמרו לפני: אין פתרון בית ספר ;-)

תודה על השיתוף (())

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 18 דצמבר 2005, 12:33

להשאיר ילד במעון זה כאילו להפוך אותו לאהוב פחות, למיוחד פחות.

כשמשאירים ילד אצל מישהו זר- אז גם הילד הופך לזר מעט.

מרתק מה שאת כותבת.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 18 דצמבר 2005, 12:26

אני מנסה לבודד את החוויה הזו של להשאיר פעוט או פעוטה לטיפול, למרכיביה ולראות מה כל כך מפריע וקשה לי.

ואחד מהדברים, כפי שכבר הזכרתי, זו הזרות של הגורמים המטפלים.

הילדה שלי- בשר מבשרי, מושארת לשש או שבע או שמונה שעות ביום עם אנשים אחרים- אנשים שאין לי כל קירבה אליהם. אני בקושי מדברת עם המטפלות (מין אופי מחורבן כזה שלי), ומכירה מעט מאוד את המקום שבו אני משאירה אותה. היא חוזרת עם ריחות אחרים ועם מטען אנרגטי של שעות שבהן היא לא הייתה איתי, ואין לי מושג מה היא עשתה.

זה לא שיש בי צורך לדעת בדיוק מה היא עשתה. כשאני משאירה אותה אצל אמא שלי אני לא ממש מתעמקת בדיווח של
"היא אכלה אגס ושיחקה בבימבה". אני יודעת שטוב לה שם. אני יודעת שבני משפחה- ההורים שלי- מטפלים בה שם.
זה לא הידיעה ולא תעזור כאן גננת שמדווחת יותר. אני רוצה שכשהיא עושה את כל הדברים- יהיה מישהו שיסתכל בה ויתפעל. מישהו שאוהב אותה באמת. המטפלות בגן- חמות ומסורות ככל שיהיו, אף פעם לא יאהבו את הילד שלי כמו שאני אוהבת אותו. להשאיר ילד במעון זה כאילו להפוך אותו לאהוב פחות, למיוחד פחות. בבית היא הייתה הפרח שלנו, ושם היא אחת מני רבים. מישהו יתפעל ממנה? מישהו יצפה בדרך שבה היא לומדת את העולם ויעריץ את דרכה הייחודית לעשות זאת?

כשמשאירים ילד אצל מישהו זר- אז גם הילד הופך לזר מעט. מי זה הילד הזה? אם הוא שלי- אז למה הוא יושב על כיסא עם עוד ילדים ואוכל אוכל שלא אני בישלתי? ולובש בגדים שלא אני החלפתי לו?

(החוויה המוזרה ביותר לאמהות שמשאירות ילדים בגן היא שלעיתים, מלבישים את הילד בבגדים של המעון. כי שכחת להביא בגדים (קורה) או כי הוא התלכלך יותר פעמים ממספר הבגדים שהבאת. ואז את באה ופוגשת ילד בבגדים זרים (ובדרך כלל גם מוזרים...) וזו חוויה כל כך משונה.

אוףףףף.

טוב אני אמשיך לעבוד. הכתיבה בדף הזה מזכירה לי לא לקבל כמובן מאליו את ההשארה של בתי במעון. פתרונות חדשים אין בינתיים, אבל אני יודעת שבוא יבואו (אבל זה ככל הנראה לא יהיה חינוך ביתי).

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 18 דצמבר 2005, 12:16

_א. את אחלה אמא, בכך שאת מודעת ומרגישה וחושבת ויודעת ומתאמצת.

את בדרך הנכונה._ וואו תודה. העלית לי חיוך ראשון הבוקר. כמה נעים לשמוע. חשבתי לא מזמן- כמה הרבה אנחנו מנסים להיות הורים טובים יותר, וכמה מעט מקבלים פירגון חיובי מהסביבה על ההורות שלנו (חשבתי את זה בהקשר של הסבים והסבתות... אבל לא אפתח את זה כרגע).



האם היא שונה בפרידה בבקר?

היא לא בוכה ואפילו מושיטה ידיים אל המטפלת שלוקחת אותה.
הפרשנות שלי היא שהיא ילדה מאוד חכמה... וכבר הבינה שאין מה למחות. ככה לפחות אני מפרשת את זה. הרי מאוד קשה לדעת מה הם באמת מרגישים.

היא לא בוכה כשאני הולכת ולעיתים הייתי מעדיפה שתצעק ותבכה ותמחה. לא שזה היה עושה את זה יותר קל (היו לי שלוש שנים כאלה עם הבן הבכור, אז אני יועדת איך זה בכי סוער בכל בוקר), אבל נראה לי נכון יותר.

בסופי השבוע אני מרגישה שיש לי ילדה אחרת. תינוקת הרבה יותר שמחה ומרוצה וזה מוביל אותי לנושא הבא...(פרומו)

הלב מתקהה

על ידי אחת* » 17 דצמבר 2005, 13:05

אמא אחת,
קשה לי לא להתפרץ, לאחר שקראתי גם קראתי את דברייך, כדי לקבוע כאן, חד משמעית, ש:
א. את אחלה אמא, בכך שאת מודעת ומרגישה וחושבת ויודעת ומתאמצת.
  1. את בדרך הנכונה.

הלב מתקהה

על ידי נועה_בר* » 16 דצמבר 2005, 18:08

רוצה להודות לך על הכנות והיכולת להעלות את הסיבות האמיתיות כ"כ לכך שאנשים בוחרים לשלוח את הילדים למסגרת.
בעיקר לתיעוד עצמי אני מצטטת כמה משפטים חשובים שלך:

הדרישות האין סופיות שלהם (והמוצדקות ומתאימות לגיל שלהן), והצורך שלהם בי כדי לספק אותן לא מאפשרות לי להיות 'אני'. הרבה פעמים בשעות הראשונות של יום ראשון, אחרי סופ השבוע אני עסוקה רק בלהזכר מי אני.

רוצה לאמר- כשהמסגרת קיימת וכל כך זמינה משבע בבוקר עד ארבע אחה"צ, אז מנצלים אותה ומתרגלים לכך שיש "סידור" לילד.
וזה לא שאפשר להאשים אותנו- הרי בזמן שהיא שם אני דואגת: לעבודה, לקניות, לסידורים, לבן הגדול, לטיפול בבני משפחה אחרים ועוד ועוד

תודה רבה לך על הדף החשוב הזה @}
ויש לי מה להגיד גם על טיב הקשר עם הילד או התינוק שמשתנה כשמישהו זר מטפל בו, אבל זה לא הזמן המתאים כרגע.
מחכה בעניין להמשך.

הלב מתקהה

על ידי באופן_קבוע_וחד_פעמי* » 15 דצמבר 2005, 23:11

תיארת משהו מאד מובחן לגבי עצב והתכנסות בתחילת הכתיבה ומעניינת ההתפתחות מאז - האם היא שונה בפרידה בבקר? (לא ברור לי אם היה שלב שבו מחתה על הפרידה ואז הפסיקה למחות, האם היא בכלל ילדה שמוחה בקול כשמתוסכלת) האם היא משתנה בנוכחות שלה בבית? איך אחרים חווים אותה מאז הכניסה למעון (אמא שלך, בן זוגך)?

הלב מתקהה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 15 דצמבר 2005, 08:40

מתקהה? ככה כותבים?
כן.

_אולי נשאיר אותה גם ביום שישי: נוכל סוף סוף לעשות את הסידורים האלה בבנק שכבר מזמן היינו צריכים לעשות..
רוצה לאמר- כשהמסגרת קיימת וכל כך זמינה משבע בבוקר עד ארבע אחה"צ, אז מנצלים אותה ומתרגלים לכך שיש "סידור" לילד._
שמעתי גם מחברות אחרות, גם מכאלה שמאוד לא ששות להשאיר את הילד בגן. כשטסים לעבודה חמישה ימים בשבוע, והחיים הם עבודה-ילד-לישון-עבודה, כבר צריכים את יום שישי כ"זמן לעצמי", ומשאירים אותו בגן גם ביום שישי.

הלב מתקהה

על ידי אם_כבר_שאלת* » 14 דצמבר 2005, 20:40

מתקהה? ככה כותבים?

אולי צריך להיות: "הלב קהה"? kahe ולא kehe

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 14 דצמבר 2005, 15:19

מעניין לקרוא.
ממתינה לעוד.
@}

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 14 דצמבר 2005, 13:18

ממשיכה.
למה אני מתכוונת כשאני אומרת שהלב מתקהה.
למשל היום חזרתי הביתה ב12:30 . זו שעה שבה הם בדרך כלל כבר ישנים בגן. עשיתי חישוב שכבר עדיף שאני אוציא אותה אחרי הצהריים. אם הייתי מגיעה ב 12:30 אז היה סיכוי של חצי חצי: או שתהיה ערה ותירדם כבר בבית, או שתישן ואני אצטרך לחזור או לקחת פעוטה ישנה ולקחת סיכון שתתעורר.

אז מה עדיף? החלטתי כבר לעשות כל מיני סידורים, לאסוף את הגדול. מכך יצא שאני כבר אוציא אותה לא לפני שלוש. אם הייתי פועלת על פי הלב אז הייתי פשוט נוסעת ומוציאה אותה. אבל כשילד נמצא "במסגרת" אז מתרגלים- ואז אומרים, רגע אולי אני כבר אעשה קניות לפני שאני מוציאה אותה- הרי זה יהיה מהיר ונוח יותר מאשר להסחב איתה... אולי נשאיר אותה גם ביום שישי: נוכל סוף סוף לעשות את הסידורים האלה בבנק שכבר מזמן היינו צריכים לעשות..

רוצה לאמר- כשהמסגרת קיימת וכל כך זמינה משבע בבוקר עד ארבע אחה"צ, אז מנצלים אותה ומתרגלים לכך שיש "סידור" לילד.

וזה לא שאפשר להאשים אותנו- הרי בזמן שהיא שם אני דואגת: לעבודה, לקניות, לסידורים, לבן הגדול, לטיפול בבני משפחה אחרים ועוד ועוד. מצד שני אני נהיית פחות יצירתית במחשבה על פתרונות אחרים (אולי לקחת אותה כן איתנו, אולי אבא שלי יטפל בה כשאני אקח את אמא שלי לרופא) כשיש את הגן.

ויש לי מה להגיד גם על טיב הקשר עם הילד או התינוק שמשתנה כשמישהו זר מטפל בו, אבל זה לא הזמן המתאים כרגע.

הלב מתקהה

על ידי רונית_סלע* » 12 דצמבר 2005, 22:08

אז יש לי פנטזיה כלשהי על לראות את עצמי כאם טוטאלית שנשארת ומוותרת ודוחה את הצרכים המיידים שלה...

להיות בחינוך ביתי זה לא אומר להיות אם טוטאלית, זה לא אומר לוותר על הצרכים שלנו כבני אדם.

להפך. לדעתי אי אפשר , לפחות לא לאורך זמן, להיות בחינוך ביתי תוך ויתור על הצרכים שלי.
כל העניין הוא ללמוד איך לשלב את הצרכים של כולם, לתת לכולם מקום. (אם כי נכון שזה דורש לפעמים הגדרה מחודשת של הצרכים שלי ושל כולם, גמישות ויצירתיות).

ההתנהלות עם הילדים כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר לא יכולה ללמד על איך זה יהיה להיות אתם אם הם יהיו בבית.
מנסיוני, הזמן המשותף הרבה יותר אינטנסיבי כשהם במסגרות- גם בגלל החסך שהילדים מנסים למלא, גם בגלל שהם מתרגלים לגירויים חיצוניים בתדירות גבוהה יחסית ומצפים להם וגם בגלל הניגוד שבין השקט של להיות בלעדיהם להמולה והאינטנסיביות של הזמן המשותף.

בהצלחה בכל דרך שתבחרי @} , היה לי חשוב פשוט להתייחס למשפט הזה כי זו לדעתי טעות רווחת לגבי החינוך הביתי (שזו דורש טוטאליות וויתור מוחלט מצד האמא על כל שאיפותיה וצרכיה), ומהנסיון שלי ושל אחרות שאני מכירה זה לא בהכרח כך.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 12 דצמבר 2005, 18:21

לאמא בבית, אמה והילה - קודם כל תודה על העצות שמראות על מחשבה רבה וניסיון אמיתי לעזור.
חשבתי בימים האחרונים - אני די בטוחה שחינוך ביתי לגמרי זה לא בשבילי.
אני אדם מאוד מאוזן שצריך קצת מכל דבר- גם להיות עם הילדים, אבל גם לעשות עוד דברים.
כרגע, חינוך ביתי נפתש בעיני כמשהו מעיק מאוד.
דווקא בתקופת חופשת הלידה היה לי מאוד כייף. מין שמיטת חובות שכזו מכל הצריך, מכל שיקולי פרנסה. נתתי לעצמי אישור להיות בבית.
אבל התקופה הזו עברה וכבר מספר חודשים שאני רדופה על ידי כל הצריכים- צריך להתקדם, ולהתפרנס.
למזלי, גיליתי גם תאווה מחודשת, שלא הייתה לי בשנים האחרונות- ללימוד של דברים חדשים, לרכישה של מיומנויות חדשות ואני נהנית מזה מאוד.
כשאני עם הילדים ימים שלמים (מחלה, חופשה) אני מרגישה שחלק שלם ממני נמחק לגמרי. החלק הזה שקוראים לו 'אני'.

הדרישות האין סופיות שלהם (והמוצדקות ומתאימות לגיל שלהן), והצורך שלהם בי כדי לספק אותן לא מאפשרות לי להיות 'אני'. הרבה פעמים בשעות הראשונות של יום ראשון, אחרי סופ השבוע אני עסוקה רק בלהזכר מי אני.

אז יש לי פנטזיה כלשהי על לראות את עצמי כאם טוטאלית שנשארת ומוותרת ודוחה את הצרכים המיידים שלה...

אבל בתכל'ס- זו לא ממש אני.
ממש כשם שכבר הסכנתי, עוד לפני שנולדו הילדים, שאני לא קורצתי מהחומר של המצליחניות והמשיגניות בתחום העבודה- פשוט כי אני לא מסוגלת לצמצם את כל יישותי לדבר אחד.

לגבי המשוואה של חוגים מול להיות בבית עם התינוקת, זו צגה מעט מגמתית של הדברים (שאני מודעת היטב לכך שאני עצמי בניתי את האפשרות לעשות את ההשוואה הזו).

הילדים לא הולכים אצלנו לחוגים וזה לא ממש האישיו. האישו הינו האפשרות להנות ממה שהעולם שלנו מציע. בין אם זה בילוי, תרבות, לימודים.

אפילו בבודיהזים (שעליו אני קוראת בימים אלה) מצאתי התיחסות חיובית לרצון של האדם להרוויח כסף- לא בחמדנות, לא בקמצנות (אגירת כספים)- אבל ממון הינו בהחלט אנרגיה שטוב שעוברת דרכנו.

ולגבי התינוקת הקטנה שבמעון- אל תדאגו, אני כל הזמן חושבת על פתרונות אפשריים, שאיתם אוכל לחיות בשלום. בינתיים לא מצאתי אחד כזה. חשבתי על מישהי שאני מכירה כמעין מטפלת חלקית שתיקח אותה אליה לביתה. לא סגורה על זה עד הסוף כי גם בפתרון הזה יש חסרונות, אבל בהחלט עובדים על זה.

הלב מתקהה

על ידי הילה* » 11 דצמבר 2005, 06:10

שלום אמא אחת

מנסה להציע לך תרגיל ש(לפעמים) עובד.

תשבי בכורסא או כסא מאד מאד נוחים. תעצמי עיניים, תרפי את כל הגוף. אם קשה לך להרפות, תכווצי חלק חלק בגוף, ואז תשחררי. (למשל להתחיל לכווץ כפות רגליים ואז לשחרר, וכך לעבור את כל הגוף).

כשאת רפויה לחלוטין, תנסי לדמיין את החיים עוד כמה זמן. תחשבי שאת הבמאי, תשני לאיך אני רוצה
שחיי ייראו. בלי לנסות להגיע לפתרון. בלי לחשוב איך זה יקרה. כשאת מסיימת את הסרט (את מחליטה מתי) תשארי רפויה עוד כמה דקות, ואז פיקחי עיניים ותחזרי לכאן ועכשיו.

אני לוידעת מה יהיו ההשפעות. אם לא יהיו, לפחות נחת כמה דקות מהעומס היומי והמחשבתי ;-)
שיהיה לך יום טוב @}

הלב מתקהה

על ידי אמא_בבית* » 11 דצמבר 2005, 00:11

את מרגישה שהמעון לא מתאים או לא מספיק טוב לבתך. אם לא מתאים לך להיות איתה בבית, חפשי לה מקום טוב יותר. מקום בו תרגישי שלמה ומרוצה להשאיר אותה.
את מרגישה במרוץ חוגים והוצאות? החליטי בשביל ילדייך, מה סדר העדיפויות במשפחה שלכם. ילדייך יקבלו מה שתחליטו. אתם הרבה יותר חשובים ומשמעותיים מהשכנים והנורמות שנהוגות אצלם. אל תתני למציאות להכתיב את ההתנהלות שלך, אלא ההפך. החליטי את.

הלב מתקהה

על ידי אמא_בבית* » 11 דצמבר 2005, 00:04

מודה לך על הדף הזה, שעוזר גם לנו
גם אני מודה לך על האומץ, על הכנות. את נשמעת לי ההפך מקהה. אלא דווקא רגישה וחושבת. מתלבטת ואוהבת.
גם אני בעבר השארתי ילדים בגן וחשבתי שזה בסדר. כיום, נראה לי שהפרס הגדול בחיים שלי הוא לא לעשות דברים בחצי לב אלא בלב שלם.
עכשיו אני אמא לילדים קטנים אז אני אמא שלהם במלוא מובן המילה. אוהבת לראות אותם גדלים לידי, להיות אתם, לדאוג להם ולטפל בהם.
כאשר הם יגדלו, יהיה לי זמן לעבוד בלב שלם ובשמחה.
אם את מבקשת עצות, זו העצה שאני יכולה לתת לך. להקשיב ללב שלך ולעשות כמה שיותר דברים בלב שלם.

הלב מתקהה

על ידי אמה* » 10 דצמבר 2005, 23:51

מעטים, מעטים מאוד מצליחים לחיות בזול מבלי להרגיש מקופחים ואומללים.
מקופחים ואומללים?
לאו דוקא. המחסור החומרי הוא יחסי, כפי שציינת.
אני חיה בשפע גדול. משתי סיבות:
  1. אני משתדלת מאוד להשוות את עצמי לאלו שיש להם פחות.
  2. אני יוצרת סיטואציה חברתית שמאפשרת שפע, במקום שההכנסות הן דלות. לא לבד.
למה אני מתכוונת?
אני מתכוונת לומר, כפי שעולה מדברייך ואני מסכימה עמם, הבעיה היא לא אישית, אלא חברתית, פוליטית. לכן הפתרון שלה לא יכול להיות רק פתרון אישי, אלא יש צורך ליצור אלטרנטיבה ממשית חברתית. התמזל מזלי ואני זוכה לחיות במקום בו האלטרנטיבה הזו תופצת תאוצה.
אני הולכת לחוג ומשלמת בבארטר (חליפין).
הבת שלי הולכת לחוג שאני מדריכה (כי מותר לקחת ילדה לעבודה).
יתכן שאתחיל ללמוד פסנתר בקרוב במסגרת "בנק-זמן" שכונתי (חליפין מאורגנים יותר).
אני אוכלת ירקות אורגניים שחברים מגדלים (בתוך העיר).

האלטרנטיבות הן לא זמינות. גם כאן בשכונה שלי, רב האנשים לא משתמשים בהן עדיין. עד שאני הופעתי המורה בחוג לא עשה בארטר עם אף תלמיד. זה עוד לא כל כך מקובל, כמו כל הדברים האחרים שכתבתי עליהם.
אני מאמינה שאני ואת וכל אחת אחרת צריכה לחיות בשפע. השאלה היא איך אני או את או כל אחת אחרת מגדירה שפע וכמה מאמץ ושונות אנחנו מוכנות להקדיש למען השפע הזה.
לגדל ילדה איתי, זו דרך משמעותית בשבילי ליצור שפע. במקרה הזה שפע רגשי. שום נסיעה עתידית לחו"ל, שום בצפר יוקרתי, אף חוג ואף אוטו לא יעשו אותי מאושרת כמו החיים המשותפים איתה. וגם לא אותה.

הלב מתקהה

על ידי רסיסים_של_אור* » 10 דצמבר 2005, 22:58

החיים שלנו הם יקרים.

רציתי להוסיף שכל מה שכתבת על "הדאגה לאני" הוא לא פסול בעיני כלל וכלל. אני לא בטוחה שזה רק כי כך חונכנו (אני חושבת שרבים מאיתנו חונכו בדיוק להפך- להשאיר את אני במקום האחרון, וזה בא לידי ביטוי בעוצמות מופרעות באמהות, ביתית או לא ביתית). זה חשוב לדאוג לאני. זה ישר וכן לעשות זאת. ומונע הרבה תסכולים ומירמור ושאר צרות. הלוואי והיתה דרך מלך של גם וגם וגם.

מסכימה וגם מודה לך על הדף הזה, שעוזר גם לנו {@ {@

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 22:17

מעטים, מעטים מאוד מצליחים לחיות בזול מבלי להרגיש מקופחים ואומללים.
זה לא קשור. זאת בעיה אחרת לגמרי. אני מכירה אדם שעד שלא יקנה עוד משהו חדש ירגיש מקופח או אומלל. אנשים חיים בשפע חומרי ומרגישים מקופחים ואומללים. האפשרות להרגיש אושר עילאי מלחם עם מרגרינה קיימת! זו לא איזו הפלצה רוחנית. כתבת קודם שכך הורגלנו. אם הורגלנו במשהו, זה בלא להיות מסוגלים לאושר הזה. לא הפכנו זקוקים לחומר יותר ממי שחי בצריף. רק הפכנו, אם תרצי, קהים יותר לאפשרות לחוש אושר.

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 22:12

האם את קושרת את זה לחינוך ביתי?
כמובן. זו תוצאה ישירה של אמא בבית (שויתרה על עבודה טובה) ואבא שמתפרנס מעט וגם לומד. אבל אל לך להצטער (-: אנחנו שלמים עם זה לחלוטין ומסתדרים, עם כל אי הנוחות שזה מביא עלינו. רכב אחד, הוצאות מינימום. ואורח החיים הביתי באמת מאפשר המנעות מצריכה שהיא בלתי נמנעת כאשר כל המשפחה יוצאת כל יום מהבית.
רציתי להוסיף שכל מה שכתבת על "הדאגה לאני" הוא לא פסול בעיני כלל וכלל. אני לא בטוחה שזה רק כי כך חונכנו (אני חושבת שרבים מאיתנו חונכו בדיוק להפך- להשאיר את אני במקום האחרון, וזה בא לידי ביטוי בעוצמות מופרעות באמהות, ביתית או לא ביתית). זה חשוב לדאוג לאני. זה ישר וכן לעשות זאת. ומונע הרבה תסכולים ומירמור ושאר צרות. הלוואי והיתה דרך מלך של גם וגם וגם.

לאור מה שכתבתי ביום שישי, התחלנו לשקול להעביר את הקטנה מסגרת.
זה עושה טוב לכתוב! {@

על כך שיום אחד הקטנה אולי תהיה אמנית מחוננת ותרצה ללמוד בתלמה ילין וזה ידרוש השקעה כספית. והגדול ירצה לטייל בעולם ונרצה לעזור לו, ואני רוצה לחיות גם בגיל 80 חיים טובים, וגם זה דורשה השקעה כספית.
זה קו מחשבה שאני פחות מתחברת אליו. כי זה ויתור עכשיו, עבור משהו שאולי יהיה בעתיד. ומה יקרה אם היא תתפתח להיות אמנית בצריף דולף? (לאמנות נראה לי יקרה רק טוב (-: ) ומה יקרה אם יממן את עצמו לטיול הזה? אבל ככה זה נשמע לי, ואילו לך זה נשמע אחרת לגמרי, ונשמע שאת מאד סגורה על זה שכך צריך להיות. ובשיחה עלייך, זה מה שבאמת חשוב.

הלב מתקהה

על ידי נסיכת_השום* » 10 דצמבר 2005, 21:23

אמא אחת ,
אני מאוד מעריכה את מה ואת עצם זה שאת כותבת כאן. חייבת לציין שאת נותנת לי לחשוב ומבהירה לי הרבה דברים גם בקשר לעצמי. אני לא אשלח את ילדי לגנון כאשר יהיה בן שנה, שזה די עוד מעט, אבל זה הרבה בגלל שהחברה שבה אני חיה מאפשרת לי לעשות זאת.
כבר כתבתי את זה, אבל אכתוב שוב, נראה לי שלמרות הכל, המעשים שאת עושה הם מאוד שקולים ומחושבים.
מה עם האפשרות של לשלוח את ביתך לגנון רק חלק מהשבוע? אותו חלק שאת יכולה לעבוד מהבית?

הלב מתקהה

על ידי הקוסמת_מארץ_עוץ* » 10 דצמבר 2005, 21:03

אני מאוד מסכימה עם אפרסקים...
אבל בכל זאת מנסה לחשוב על פיתרון אחר לילדה שאינה מאושרת (כפי שתארת אותה...)
אולי מטפלת? אולי מטפלת שמטפלת כבר בילד אחד ותשמח לטפל בעוד אחת כך שהילדה תקבל יחס אישי יותר?
ברור לי ש"חינוך ביתי" הוא הדבר הכי טוב לילד. אבל האמא צריכה לרצות את זה...ועכשו לפי מה שתארת צריך לדעתי כצעד ראשון למצוא לה מקום יותר טוב...כדי שהלב של שתיכן לא יתקהה יותר.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 20:27

חיים במינוס היסטרי וחובות. (אנחנו לדוגמא.)


חבל לי לשמוע. האם את קושרת את זה לחינוך ביתי?

זה למשל מחיר שאני לא מוכנה לשלם. היינו שם , וגם כיום אנחנו לא מאוד רחוקים משם (העבודות שלנו הן לא יציבות מספיק), וזו אופציה שמאוד מפחידה אותי.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 20:23

ושתי נקודות קטנות:

הבן הגדול- בן חמש- הולך יום יום לגן עירייה וממש טוב לו שם. בעבר היו לי התלבטויות קשות לגביו. אבל השנה טוב לו ואני שלמה עם זה.

בינתיים, לאור מה שכתבתי ביום שישי, התחלנו לשקול להעביר את הקטנה מסגרת. אני לא יודעת אם זה הפתרון, אבל יתכן שגם המסגרת הנוכחית היא בעיתית. ממש לא סגורה על זה.

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 20:22

אני מתעלמת מהדיון המעניין לכשעצמו על מגורים , אבל נראה לי שכמוני שיחקו במשוואה, העלו, הורידו, הוסיפו חדר, התרחקו קילומטרים, עזבו (מחשבתית) מקום עבודה- והגיעו למלכוד דומה לזה שלי. החיים שלנו הם יקרים. מעטים, מעטים מאוד מצליחים לחיות בזול מבלי להרגיש מקופחים ואמוללים.

בואו נדבר במספרים. השכר הממוצע במשק הינו 7700 ש"ח בערך.
נניח שיש במשפחה רק מפרנס יחיד וממוצע.
כמה משפחות כאן מצליחות לחיות מהסכום הזה?

(אני לא מדברות על נשים שנשואות למי שמרוויחים הרבה יותר, כי, כאמור, זה לא על הפרק אצלנו. בעלי בתחום החינוך ולא ממש נראה שהוא יעשה הסבה להיי טק בגלגול הזה...)

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 20:19

עונה לכולן יחד ובעיקר לאפרסקי ם השקיעה כל כך הרבה מאמץ בתשובה.

(תודה, קודם כל).

אני מודעת היטב לכך שמדובר בבחירה.

הרי אם חלילה וחס אחד הילדים היה עכשיו חולה (טפו טפו טפו) ונמצא במצב שבו הוא צריך להיות בבית במשך שנה- היינו עושים זאת ואף היטב. לא בטוח שזה היה גורר שינוי מקום מגורים, אלא באמת התארגנות אחרת של המשפחה.

ברור לי שאני עושה כאן בחירות

וברור לי גם שחלק, אם לא כל הבחירות שלי משרתות בין היתר גם את הצרכים שלי- הקטנים, האגואיסטים, הכל-כך מרוכזים בעצמי.

אני, חושבת, אגב, שרובנו גדלנו בחברה ובתרבות אשר מקדשות את האני. תחשבו כמה הרבה אנחנו פועליות בשרות ה'אני' שלנו. בחברה הישנה אדם היה פחח או קצב או אמא לשמונה ילדים כי החברה שבה הוא חי הייתה צריכה פחח, קצב ושמונה ילדים מטופלי אמא...

כיום יש לנו הרבה תחליפים וברירות, ואנחנו חושבים על עצמנו.

אני רוצה להגשים את עצמי, אני רוצה להשלים דוקטורט, אני רוצה להיות בבית עם הילדים עד שיהיו בני שמונה, אני רוצה ללמוד להיות דולה *אני לא מסופקת מהזוגיות שלי.

אנחנו חושבים ודואגים די הרבה לאני שלנו וזה מכוון הרבה החלטות- גם כאלה שעל פניהן ניראות מכוונות למישהו אחר, אלטוראיסטיות אפילו, הן תוצר של ה'אני'. פשוט כך הורגלנו לחשוב.

וזה משהו,ש אם יורשה לי להגיד, די דופק לדעתי את האפשרות של מימוש חיים אחרים או באופן טבעי "אמיתי".

כי תמיד נשאר האני הזה. אני בבית כי זה טוב לי, לא כי יש כאן ילד קטן שצריך אותי.

לא יודעת כמה ומי מאיתנו מצליחים להתנתק ולחיות חיים אחרים. פשוט כל גדלנו.

אבל מכיוון שאני כבר עוצבתי כך, וגם ילדי יהיו ככל הנראה כאלה, אני מחויבת- הן לאני שלי והן להאני העתידי שלהם.

כשאני מדברת על חוגים, או על צעצועים או על בגדים- ברור לי שיש תחליפים זולים בהרבה. אבל אם תסתכלו לעומק- אני מדברת על סיפוק של צרכי האני שלהם. גם בהווה, אבל גם בעתיד. על כך שיום אחד הקטנה אולי תהיה אמנית מחוננת ותרצה ללמוד בתלמה ילין וזה ידרוש השקעה כספית. והגדול ירצה לטייל בעולם ונרצה לעזור לו, ואני רוצה לחיות גם בגיל 80 חיים טובים, וגם זה דורשה השקעה כספית.

וכן, כל אלה עומדים כרגע אל מול תינוקת אחת קטנה בבמעון...

מכיוון שאני כבר לא מאוד צעירה אז כל הנושא של פנסיה, עתיד, פרנסה מאוד מטריד אותי בשנים האחרונות. אני לא בת 25 שיכולה לחשוב- טוב , אז אני אהיה עכשיו מספר שנים בבית. נזרום. אחר כך נראה מה הלאה. אני בהחלט מרגישה שכל שנה שאני אהיה עכשיו בבית הינה בעיתי מאוד מבחינת היכולת שלי להשתלב בעתיד בשוק העבודה (אני בת קרוב ל- 40, למי שתהו).

תשובות נוספות- בחלק הבא (נראה לי שיותר קל לקרוא בחלקים)

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 10 דצמבר 2005, 20:05

יש בהם גם "מתכוני בזק" שבמציאות לא תמיד בהכרח עובדים.
המממ...
אני לא יודעת מה בדבריי השתמע כאילו משהו הוא קל ופשוט, בכל אופן אני לא חושבת שיש משהו בדברים האלה שהוא קל ופשוט. מה שאני כן אומרת, שזה אפשרי. יש אלטרנטיבות. צריך רק להתחיל לחשוב קצת אחרת.

לרוב בחירת מקום ישוב היא קודם כל תלויית קרבה לעבודה. אחר כך או באותו דירוג קרבה למשפחה, הורים

בקהילה מדברים הרבה על לעבור יחד לישוב כזה או אחר ולהסתדר יחד חברתית, אבל נראה לי שזה נופל תמיד על ריחוק של המפרנסים ממקום העבודה שלהם.

אי אפשר למצוא את היישוב המושלם. לא קיים היישוב שהוא גם:
  • קרוב לעבודה
  • קרוב למשפחה
  • קרוב לחברים
  • עם משפחות חינוך ביתי - 3 לפחות כדי שיהיה מבחר
  • עם חיי קהילה שוקקים
  • עם דיור זול
וכו' וכו'.

היישוב המופלא הזה <כנראה> לא קיים.
מה שכן קיים, הוא דירוג של מה שחשוב לנו.
וזה בהחלט עניין של סדרי עדיפויות.

ואם משפחה מחליטה שהיא רוצה לעשות חינוך ביתי, אז יש בהחלט אפשרות שהיא תגיע למסקנה שבמסגרת השינוי הכולל, צריך לעבור דירה. כי מחפשים משהו זול יותר, כי רוצים מקום קהילתי יותר עם חברה זמינה לילדים.
ואולי המשפחה הזו תגיע למסקנה שבעקבות שינוי מקום המגורים, צריך גם לשנות עבודה.
אבל משפחה כזו תעשה כאלה שינויים, רק כי היא מחליטה שעבורה יישום של חינוך ביתי זה בעדיפות עליונה. יותר מאשר מקום עבודה מוכר ונוח. או קרוב.
ושלא תחשבו שאני מקילה ראש בקרבה של מקום פרנסה. אבל אי אפשר הכל.

אז כל מה שאני אומרת כאן זה, שגם קו המחשבה הזה - שבו משנים מקום עבודה - הוא אפשרי.
שזה שיש פרנסה במקום X עוד לא אומר שלא שווה לבדוק ולשקול את האופציה לעבור למקום שיהיה מרוחק יותר, ועקב כך גם לשנות עבודה. אבל המקום החדש הזה כנראה יהיה שווה את השינויים האלה כי הוא ייתן את מה שלא נותן מקום המגורים הנוכחי.

<וואו, זה נשמע כל כך תיאורטי בעוד שזה כל כך מעשי...>
<אם לא הייתי בהירה בניסוח תגידו. כתבתי בחטף ועכשיו אני חייבת לרוץ>

הלב מתקהה

על ידי סוף_מעגל* » 10 דצמבר 2005, 18:17

יש גם "ישובים קהילתיים" יותר פושטים
אגב ישובים קהילתיים "פושטים" : לדעתי עדיף לגור ברחוב הראשי של בת-ים מאשר לגור בישוב פושטי. נראה לי שקל יותר לברוח מחברה לא רצויה בעיר "פושטית" מאשר בישוב קהילתי "פושטי", כולל כל הנלווה לכך, בעיקר חינוך.

< גרה בעיר, מפנטזת על חיים בישוב קהילתי, ובטוחה במימוש הפנטזיה לכשיתאפשר >

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 17:51

למגורים בישוב שרחוק ממקום העבודה יש עלויות של הוצאות רכב למיניהן (דלק, ביטוח, טיפולים) וזמן הנסיעה לעבודה עצמו.
נכון מאד. יש גם "ישובים קהילתיים" יותר פושטים, כמו מושבים קצת נחשלים, אבל לזה יש את הבעיות שלו בנוסף לאלה שהוזכרו.
בקהילה מדברים הרבה על לעבור יחד לישוב כזה או אחר ולהסתדר יחד חברתית, אבל נראה לי שזה נופל תמיד על ריחוק של המפרנסים ממקום העבודה שלהם.

הלב מתקהה

על ידי סוף_מעגל* » 10 דצמבר 2005, 17:37

לא ברור לי למה בדיוק אתה מתכוונים כשאתם כותבים ישוב קהילתי. ממה שאני יודעת, במרבית המקרים מגורים בישובים קהילתיים אינם זולים ממגורים בעיר. הרבה פעמים זה אפילו יקר יותר כי יש חסמי כניסה (למשל - בתים שהם רק צמודי קרקע החל ממחיר התחלתי X, לעומת מגוון גדול יותר של אפשרויות בעיר). וחוץ מזה למגורים בישוב שרחוק ממקום העבודה יש עלויות של הוצאות רכב למיניהן (דלק, ביטוח, טיפולים) וזמן הנסיעה לעבודה עצמו.

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 17:29

אפשר לבחור ביישוב שבו יש משפחה אחת או יותר בחינוך ביתי.
זה לא ממש קל. לרוב בחירת מקום ישוב היא קודם כל תלויית קרבה לעבודה. אחר כך או באותו דירוג קרבה למשפחה, הורים...ואז, כשאת כבר עוברת למקום כזה, שיש בו נגיד משפחה אחת או שתיים בחינוך ביתי, אחרי ויתורים מרחיקי לכת, את נוכחת שהמשפחת חינוך ביתי הזאת היא בדיוק לא מי שאת יכולה מטעמים כאלה או אחרים לבנות עליה כחברים לך ולילדים שלך. יכולות להיות אלף ואחת סיבות. חינוך ביתי עלול להיות מכנה משותף די צר, ולא בהכרח יעמוד במבחן החיים האמיתיים.
זה לא שאני לא מסכימה עם הרוח הכללית של דברייך, אבל יש בהם גם "מתכוני בזק" שבמציאות לא תמיד בהכרח עובדים.

הלב מתקהה

על ידי לי_אורה* » 10 דצמבר 2005, 14:45

_לוותר... על חוגים
חוגים בעיני זה בעיקר צוו אופנה ונורמה. לעתים בדיוק כמו כל מותג אחר שמקובל כרגע, רק באצטלה של "חובה חינוכית ותרבותית של ההורה"._
מסכימה. עדיף "חוג אימא" (-:
וזה נכון בייחוד (לא רק) לגבי תינוקת בת שנה.

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 10 דצמבר 2005, 14:27

ישוב קהילתי הוא לרוב ישוב מת עד חמש אחר הצהריים לפחות.
אפשר לבחור ביישוב שבו יש משפחה אחת או יותר בחינוך ביתי.

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 14:05

(אגב, חינוך ביתי אינו משמעותו חיים בחובות ובמינוס היסטרי, אלא שינוי סדרי העדיפויות כך שההוצאות יקטנו).
לא תמיד. לעתים גם אחרי שינוי סדרי עדיפויות גדול, חיים במינוס היסטרי וחובות. (אנחנו לדוגמא.)
יש מקומות זולים שבהם יש חיי חברה שלא מצריכים רכב. יישובים קהילתיים למשל).
אם התכוונת לחינוך ביתי בישוב קהילתי, אז לא, זה לא עובד. ישוב קהילתי הוא לרוב ישוב מת עד חמש אחר הצהריים לפחות.

הלב מתקהה

על ידי סיגל_ב* » 10 דצמבר 2005, 13:43

שלום אמא אחת... :-)

בגלל שאת מתלבטת באמת, ומזמינה גם תגובות כנות שישפכו אולי אור אחר על מצב הדברים אצלך, אני אהיה ברשותך ישירה.
אם משהו לא מתאים - את מוזמנת למחוק, להתעלם - כרצונך.
כך או כך, דעי שאני יושבת לכתוב את כל זה בשבילך, כי ביקשת.
(גם אם זה יהיה לא כל כך קל לשמוע).
(())

והנה הישירות.

אילוצים? אילו אילוצים גורמים לי להשאיר את הבת שלי במסגרת חיצונית ?
הדברים שאת מציגה כאילוצים, נשמעים לי מהצד כבחירה. בחירה לגיטימית - אבל בחירה, לא אילוץ.
היכן הבחירה?
הנה:
_זוגי, אגב, מתנגד לחינוך הביתי.
כלומר לא מתנגד, אבל גם לא מוכן לשלם הרבה מחירים (ירידה דרסטית באיכות החיים, חובות, מינוס היסטרי) כדי לממן זאת._
בן זוגך לא מוכן לשלם את מחיר הירידה באיכות החיים.
זו בחירה.
(אגב, חינוך ביתי אינו משמעותו חיים בחובות ובמינוס היסטרי, אלא שינוי סדרי העדיפויות כך שההוצאות יקטנו).

אני לא יכולה להעתלם מכך שיש בעולם דברים כמו: לימודים מתקדמים, תנאי דיור נוחים, בגדים נאים, תרופות שמקלות על מחלות שונות, טיפולים אלטרנטיבים, חוגי שיכולים להעשיר את עולמם שלי ושל ילדי- אני לא יכולה להתעלם ולהתנהג כאילו כל אלה לא קיימים.
גם כאן, זו בחירה.

ברור שחלק מזה זה רמת חיים. אם אני אומרת שאני לא מוכנה לחיות בקיבוץ נידח רק עם רכב אחד, שמשאיר אותי בבית ימים שלמים- זה שיקול של איכות חיים.
שוב - בחירה.
(אם כי ממש לא חייבים לחיות בבידוד חברתי מסוגרים בבית, כדי להוזיל עלויות דיור. יש מקומות זולים שבהם יש חיי חברה שלא מצריכים רכב. יישובים קהילתיים למשל).

_ישל לי גם הנאה ורווחים מכך שהקטנה אינה בבית.
זה לא שאני מבלה את היום אצל הקוסמטיקאית (ואולי חבל שלא...), אבל אני נהנית להתפתח מקצועית, לפתח כישורים חדשים._
וגם כאן - בחירה. לא אילוץ.

אז הנה המשוואה:
ילדה בת שנה בבית במקום חוגים.
או ההיפך:
יש חוגים... אבל הילדה במעון.
המשוואה כרגע היא מאוד פשוטה: את רואה חוגים כצורך קיומי. כאילוץ. אבל חוגים זה לא הלחם והחמאה. חוגים זה לא אילוץ כלכלי. חוגים זה מותרות.

ויש עוד משוואה:
בגדים נאים מול ילדה במעון.
כן, זו בדיוק מהשוואה שעולה מדברייך.

או פיתוח כישורים חדשים - מול ילדה במעון.
וכו' כו' יש כאן עוד הרבה משוואות.

הייתי יכולה לעזוב עכשיו הכל, לעבור לדירת חדר וחצי ברחוב הראשי של בת-ים (הוצואת על הדיור ירדו בחצי), לוותר על רכב על חוגים, על סיפוק הצרכים האינטלקטואלים שלי, על האפשרות לתת לילדים שלי דברים שהם רואים אצל חבריהם וכן הלאה ולחיות ממשכורת אחת. הייתי יכולה- אבל מה אז? מה זה יתן לי? ומה זה יתן לילדים?
לא חייבים לוותר את סיפוק הצרכים האינטלקטואלים. ממש לא. (אפשר לפרט בפניך מגוון של דברים שאמהות בחינוך ביתי עושות).
לא חייבים לגור ברחוב הראשי בבת ים. יש אפשרויות הרבה יותר נעימות. אגב, כשגרים במקומות פשוטים יותר, יותר קל לחיות פשוט יותר. כלומר: קשה יותר לחיות בצניעות ברמת אביב ג'; קל יותר לחיות בצניעות ביישוב כפרי למשל.

לוותר... על האפשרות לתת לילדים שלי דברים שהם רואים אצל חבריהם
אבל כבר היום את מוותרת על משהו. היום את מוותרת על האפשרות לתת לילדים שלך דברים שהם צריכים. והצרכים האלה הם במקום הרבה הרבה יותר עמוק, ממה שהם רואים אצל החברים שלהם.

אבל מה אז? מה זה יתן לי? ומה זה יתן לילדים
יש כאן כמה שאלות:
  1. מה זה יתן לילדים - זה ייתן לילדים הורה נוכח וזמין כל שעות היממה. אם את שואלת אותי - לזה אין תג מחיר.
  1. מה זה יתן לך - שאלה טובה. אולי זה מתאים לך (לגדל את ילדייך בבית) ואולי לא. זה באמת משהו מאוד אינדיווידואלי. אבל אם תנסי, אולי תגלי שזה נותן לך מערכת יחסים הרבה יותר עמוקה ומשמעותית עם ילדייך. את תכירי אותם לעומק כמו שאפשר רק כשחיים יחד כל הזמן. אולי גם תגלי, שזה נותן לך סיפוק גדול יותר מכל עבודה שעשית בחייך. אולי.
כך או אחרת, זו וודאי צריכה להיות בחירה.
חינוך ביתי אינו צריך להיעשות מתוך נקיפות מצפון או רגש אשמה על כך שהילדים במסגרות. זה צריך לדעתי להיעשות מתוך בחירה שזה מה שאת רוצה, שזה מה שמתאים לך.
ואפשר לדחות סיפוקים - כפי שכבר נכתב כאן. אפשר ללמוד מאוחר יותר, להתפתח מקצועית מאוחר יותר, לשלב מעט עבודה במינונים קטנים יותר, אולי בעלך יכול להיות קצת בבית בזמן שאת עובדת בחוץ וכך תוכלו לחלוק בנטל, יש המון אפשרויות והמון צורות לחיות. אף משפחה אינה דומה לאחרת בדרך שבה הן מיישמות את הבחירה בחינוך ביתי.

בהחלט יש לי גם את הרצון לראות את עצמי ביותר תפקידים מאשר תקפיד האמא בלבד.
אין שום סיבה שלא תצליחי למצוא את האיזון בין תפקידך כאמא בחינוך ביתי, לבין פעילות/יות נוספת/ות שתעשי. אפשר להתנדב (עם הילדה), אפשר כאמור, להמשיך לעבוד על אש קטנה.

זה הכל עניין של סדרי עדיפויות ובחירות בחיים.
ושוב - כל בחירה היא לגיטימית, אבל חשוב לי להדגיש שמה שאת רואה כאילוץ, נראה לי ממקום מושבי כמו בחירה.

כעת, את יכולה לנסות לשבת עם עצמך ולשאול את עצמך:
  • מה יותר חשוב לי? מה יותר חשוב לנו כמשפחה?
  • האם חשוב לי יותר כרגע לפתח את עצמי מקצועית או להיות עם בתי בבית?
  • האם חשוב לי יותר כרגע לחיות ברמת חיים כזו (עם בגדים נאים, דיור נוח) או להשאיר את בתי בבית?
  • האם חשוב לי כרגע לגדל את בתי בעצמי?
אגב,
לא ציינת מה המחשבות שלך לגבי חינוך ביתי גם בגילאים מתקדמים יותר... ציינת שהבן הגדול במסגרת ולגביו נראה כי אין לך לבטים. בקיצור, זה נשמע כאילו חינוך ביתי בגיל גדול יותר הוא לא משהו שמתאים לך. נכון?
(פשוט כתבת:
בזמנו שקלנו אגב גם מעבר למגורים בשכירות בקיבוץ, עשינו חישוב מפורט של ההוצאות והגענו לסכום די דומה. איפה שחסכנו בסעיף אחד- למשל דיור, אז סעיף אחר- למשל חינוך של הילד הגדול- קפץ פלאים.
ואם את בחינוך ביתי גם עם הילד - אז אין הוצאות על החינוך בשבילו... :-))

אגב 2,
לא חייבים גם להחליט החלטות גדולות או לעשות תכניות חומש. אפשר לחיות משנה לשנה ולהחליט כל פעם מה מתאים לכם כמשפחה. לא כל משפחות החינוך הביתי החליטו מראש מה יהיה. יש הרבה משפחות שחיות את ההווה, ובו מתמקדות.

כל הכבוד לך על ההתלבטות המאוד מאוד לא טריוויאלית הזו. זה מאוד אמיץ בעיניי.
הקשיבי ללבך, אמא אמיצה. הוא לא קהה, אין דבר כזה. בהצלחה.
@}

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 11:53

אגב, יש נשים בחינוך הביתי שלא וויתרו על הצרכים האינטלקטואליים שלהן. (אני לא הצלחתי בזה, מודה.)
אני גם די בטוחה שיש לא מעט נשים לא בחינוך ביתי שכן וויתרו ואולי אפילו לא שמו לב. כך שלא בטוח שזה קשור לרמת הכנסה.

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 10 דצמבר 2005, 11:51

מה זה יתן לי?
דחיית סיפוקים וסיפוק גדול אחר במקום.
ומה זה יתן לילדים?
את ההבחנה בין מה שהמשפחה שלנו רוצה וצריכה למה שיש אצל אחרים, ושזה פשוט לא אותו הדבר. את העוז שנבנה מלהיות שונה ובכל זאת מבסוט. את הכרת החסר ומעלותיו. (אתם כבר חיים צנוע אז ברור לי שאת מבינה למה אני מתכוונת.) את המשמעות של סדרי עדיפויות ושבבית שלנו ההורים מחליטים ולא הורי הילדים השכנים. ואולי לכולכם זה יתן את ההעזה לחיות ליד דומים לכם, ושמשם תעלה איכות החיים שלא נקנית בכסף?

מקרה של זוג הורים המכורים לעבודה על חשבון הילדים- ברור מהכתוב שאתם לא כאלה ולא מתוך מחשבה כזאת אני עונה כאן.

לוותר על רכב על חוגים חוגים בעיני זה בעיקר צוו אופנה ונורמה. לעתים בדיוק כמו כל מותג אחר שמקובל כרגע, רק באצטלה של "חובה חינוכית ותרבותית של ההורה".

חדר וחצי ברחוב הראשי של בת-ים לא ממש מכירה את בת ים אבל חותמת שבאותו מחיר אפשר למצוא חדר וחצי או שניים במקום יותר סימפטי מרחוב ראשי של עיר כנראה לא פופולארית..

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 11:05

ורק בשביל לסבר את האוזן- אנחנו משפחה מאוד ביתית. לא חינוך ביתי- אבל הרבה בבית. אין יום שבו לפחות אחד מאיתנו לא נמצא בבית משלוש בצהריים עם הילדים. ברוב רובם של הערבים שנינו בבית עם הילדים- מתחלקים במטלות ובהנאה מהילדים.

ככה שאם מישהי רוצה לראות כאן מקרה של זוג הורים המכורים לעבודה על חשבון הילדים- אנחנו ממש לא דוגמה סטראוטיפית לכך.

אנחנו חריגים: בקרב ההורים של חבריו של בני אנחנו חריגים בשכר הנמוך שלנו , בחיים הצנועים שלנו,ובשעות הרבות שאנחנו עם הילדים. בקרב חינוך ביתי אנחנו נראים כמו שני קרייריסטים מכורים לעבודה... ששולחים את הילדים למסגרות כדי לשקוע בקריירה שלהם...

הכל עניין של קבוצת ההשוואה... (ובכל אופן- את ההתלבטות הזו בחרתי להביא כאן, למרות שידעתי שחלק מהתגובות שאקבל יהיו לא קלות או לא נעימות. בינתיים רוב ורבן של התגובות ממש עושות לי טוב, אז תודה, בהזדמנות הזו).

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 10 דצמבר 2005, 11:02

כנראה שצריכה להיעשות בחירה בין הבאת ילדים לעולם לבין קריירה.

אני ממש לא מרגישה שזו המשוואה שאני עושה. המילה קריירה די זרה לי ולהתנהלות שלי.
איך שאני רואה את זה אז אנחנו, אם נרצה ואם לא, ילידים של העולם המודרני- לטוב ולרע. אני לא יכולה להעתלם מכך שיש בעולם דברים כמו: לימודים מתקדמים, תנאי דיור נוחים, בגדים נאים, תרופות שמקלות על מחלות שונות, טיפולים אלטרנטיבים, חוגי שיכולים להעשיר את עולמם שלי ושל ילדי- אני לא יכולה להתעלם ולהתנהג כאילו כל אלה לא קיימים.

כן- הייתי יכולה לעזוב עכשיו הכל, לעבור לדירת חדר וחצי ברחוב הראשי של בת-ים (הוצואת על הדיור ירדו בחצי), לוותר על רכב על חוגים, על סיפוק הצרכים האינטלקטואלים שלי, על האפשרות לתת לילדים שלי דברים שהם רואים אצל חבריהם וכן הלאה ולחיות ממשכורת אחת. הייתי יכולה- אבל מה אז? מה זה יתן לי? ומה זה יתן לילדים?

הלב מתקהה

על ידי סוף_מעגל* » 09 דצמבר 2005, 22:22

אגב טעות כתיב היסטרית וגם הנצחתי אותה_ : _זה מה ש חבשתי לעצמי בדרך הביתה

הלב מתקהה

על ידי סוף_מעגל* » 09 דצמבר 2005, 22:20

אני מפרטת את כל זה גם בשביל שאם מישהו או מישהיו יוכלו להראות לי דרך אחרת
כמוני כמוך. גם אני לא רואה דרך אחרת. וגם אני חושבת שההוצאות שלכם לא בשמיים. :-(

הלב מתקהה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 09 דצמבר 2005, 21:21

תודה על הדף הזה @}

הלב מתקהה

על ידי עוד_פלונית* » 09 דצמבר 2005, 19:41

כנראה שצריכה להיעשות בחירה בין הבאת ילדים לעולם לבין קריירה.
הכעיס אותי המשפט הזה, כי זה נשמע לא פייר על רקע מה שכתבה אמא אחת . אך במחשבה נוספת, האם את המשפט הזה את מבקשת למצוא כאן, ולכן את כותבת?
בכל אופן, לבי איתך. זה לא פשוט.

הלב מתקהה

על ידי מישהי* » 09 דצמבר 2005, 18:41

ה"חינוך ביתי נפלא לי בבית עם חמשת ילדינו" לבין "אמא קרייריסטית רואה את הילדים בשבע בערב" יש הרבה גווני ביניים, ואולי הם הרוב.
נכון. אבל כשמדובר בפעוטה בת שנה וקצת אין עדיין את המושג 'חינוך ביתי'. יש את הצורך בקרבה אל מטפל אחד שנותן את מלוא תשומת הלב. יפה שהיית איתה את השנה הראשונה אך לדעתי זהו חצי מפרק הזמן המינימלי שאמא צריכה לבלות עם תינוקה, כך הולדת תינוקות לא הופכת להיות סרט נע. כנראה שצריכה להיעשות בחירה בין הבאת ילדים לעולם לבין קריירה.

הלב מתקהה

על ידי פלונית* » 09 דצמבר 2005, 11:51

ועדיין אףאחד לא אמר לי אם ככה כותבים מתקהה , מלשון- נהיה קהה, גס כן, כן, ככה כותבים. @}

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 09 דצמבר 2005, 11:02

תודה על התגובות עד כה.
לא חשבתי על עצמי כאמיצה אלא יותר כרעה.
עדיין לא הגעתי לנושא הזה, אבל ישל לי גם הנאה ורווחים מכך שהקטנה אינה בבית.
זה לא שאני מבלה את היום אצל הקוסמטיקאית (ואולי חבל שלא...), אבל אני נהנית להתפתח מקצועית, לפתח כישורים חדשים.

בכלל אחרי כל הצטרפות של ילד חדש למשפחה יש אצל שנינו מעין תקופה של פריחה- רצון לעבוד, ליצור, ללמוד. מעין קונטרה להתכנסות שמובעת מהצטרפות של תינוק חדש למשפחה.

נהנתי גם מסתם להיות איתה ולטייל בגינה, ולהשקות את העציצים (הייתי איתה בשנה הראשונה בבית), אבל בהחלט יש לי גם את הרצון לראות את עצמי ביותר תפקידים מאשר תקפיד האמא בלבד.

המצב מורכב, אבל אני מניחה שאולי זה ככה אצל עוד אחרים (?) ולא רק אצלי.
בין ה"חינוך ביתי נפלא לי בבית עם חמשת ילדינו" לבין "אמא קרייריסטית רואה את הילדים בשבע בערב" יש הרבה גווני ביניים, ואולי הם הרוב.

נו טוב, סתם הגיג (מתרגשת מכך שיש לי דף בית).

לגבי ההוצאות שלנו: הצטערתי בדיעבד על כך שנקבתי בסכומים כי זה לא העניין. מה שנראה הרבה לאחד הוא מעט לשני. אני לא מבקשת כאן עצות לחיסכון. ניסית כבר את רובן ואני מאמינה שגם היועץ הטוב ביותר לא ימצא לנו פתאום דרך להפחית את ההוצאות שלנו בחצי.

אבל אם כבר גררתם אותי לנושא ההוצאות אז אני רק אגיד שאני רואה את ההשקעה שלי בעבודה לא רק ברמת ההשתכרות שלי כיום אלא גם באפשרויות שהיא פותחת בפני לעתיד. קשה לי להסביר את זה מבלי להכנס לתחום העשיה המאוד ספציפי שלי.
אבל תצרטכו להאמין לי שאני אישה אחראית, מחושבת, סבירה מבחינת ההוצאות שלה וכן הלאה.

ועדיין לא יכולה לקיים משפחה של ארבע נפשות מששת אלפים ש"ל לחודש.

(בזמנו שקלנו אגב גם מעבר למגורים בשכירות בקיבוץ, עשינו חישוב מפורט של ההוצאות והגענו לסכום די דומה. איפה שחסכנו בסעיף אחד- למשל דיור, אז סעיף אחר- למשל חינוך של הילד הגדול- קפץ פלאים. בסופו של דבר זה התקזז על השקל).

ברור שחלק מזה זה רמת חיים. אם אני אומרת שאני לא מוכנה לחיות בקיבוץ נידח רק עם רכב אחד, שמשאיר אותי בבית ימים שלמים- זה שיקול של איכות חיים.

זה לגבי ההוצאות. ועדיין- תמשיכו להגיב. אני קוראת כל תגובה בתשומת לב.

(ועדיין אףאחד לא אמר לי אם ככה כותבים מתקהה , מלשון- נהיה קהה, גס).

הלב מתקהה

על ידי מחשבות* » 09 דצמבר 2005, 10:15

אמא יקרה, גם אני מעריכה את יכולתך להישיר מבט למציאות ולהרגיש במלואך, גם אם אני הייתי בוחרת אחרת.
לגבי ההוצאות תיקון קטן: לו היה אחד מכם נשאר בבית, ודאי הייתם משאירים את הקטנה בבית ומכאן מקזזים את עלות המעון. יתכן גם שהרכב השני משמש אתכם בעיקר לצרכי עבודה או לצרכי הבאת הילדה לגן, ואז אפשר היה גם לוותר עליו ולחסוך עלויותיו. בנוסף, לו יכול היה אחד מכם למצוא תעסוקה האפשרית בנוכחות הילדה, או להתארגן על עבודה חלקית ואולי אפילו למצוא הורים נוספים במצב דומה ולעזור זה לזה, ודאי היו נכנסות מעט מעות נוספות לתחשיב.
מרשה לעצמי להעיר שהעלויות החדשיות שלכם אכן נשמעות גבוהות מאד גם בקנה המידה שלי.
הקשיבי ללבך, אמא אמיצה. הוא לא קהה, אין דבר כזה. בהצלחה.

הלב מתקהה

על ידי שונמי_ת* » 09 דצמבר 2005, 09:54

אמא אחת,
את אמיצה. את מוכנה להישיר מבט אל מצבכם. זה הרבה. אני רואה הרבה אנשים מסביבי שלא עושים את זה. לא לוקחים אפילו רגע אחד להקשיב ללב שלהם. בגלל זה אני מרגישה צורך לכתוב לך, שתדעי שאני קוראת ומתרגשת ועצובה בשבילך אפילו שאין לי פתרונות. אני לא עובדת (כמעט- קצת מהבית, לא משהו משמעותי מבחינת ההכנסה), ואני יכולה להבין איך אנשים נכנעים לפיתוי של המירוץ הגדול.
את יכולה לבחור אחרת, הכל עניין של סדר עדיפויות. קל להגיד וקשה לעשות, אני יודעת. אותי הלידה לא תפסה בשיאה של קריירה זוהרת, ואת המצב שאני בבית היה קל לשמר. ויכוחים על להחזיק את הטרנטה שלי עדיין יש לנו, ולא תמיד שני בני הזוג רוצים את אותו הדבר. תמיכה כלכלית מהמשפחה גם לנו אין, ועם מה שאישי מרוויח אנחנו מצליחים להתגלגל פחות או יותר. אם נצטרך יותר נעבוד קצת יותר, שנינו.
אלמנט חשוב מאוד בעניין הזה- להיות שלמים עם סגנון החיים הזה על כל משמעויותיו.
הוצאות של 12 אלף שקל בחודש זה המון. בעייני.
אל תפסיקי להרגיש.

הלב מתקהה

על ידי קוראת* » 09 דצמבר 2005, 09:53

אם זה כהה, מלשון צבע שמתכהה, אז זה עם כ.
אני דווקא חושבת שהכותבת התכוונה אכן ל קהה ב-ק' . הלב נעשה פחות חד, פחות רגיש.

וממה שאת, אמא אחת, כותבת, נראה שהלב שלך רגיש ופתוח, מתלבט, מנסה למצוא את הדרך.

הלב מתקהה

על ידי נסיכת_השום* » 09 דצמבר 2005, 09:48

הי,
אם זה כהה, מלשון צבע שמתכהה, אז זה עם כ.
ואת נשמעת מאוד מודעת לסובב אותך. נשמע שאת באמת עושה את ההחלטות הטובות ביותר בשבילכם.

הלב מתקהה

על ידי קוראת* » 09 דצמבר 2005, 09:42

(())

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 09 דצמבר 2005, 09:39

בכל אופן, ואיך שלא רושמים את זה, הלב מתקהה , זה מה שחבשתי לעצמי בדרך הביתה, אחרי האפיזודה הקטנטנה הזו במעון.
הלב מתקהה- דברים שעם הילד הראשון מפריעים נורא כבר לא מפריעים עם הילד השני.
אני כבר אומרת לעצמי את ההסברים- נחמד לה שם, טוב לה שם, זה בסדר וחוץ מזה אין ברירה.
ויש ימים שאני אפילו חיה ממש טוב עם ההסברים האלה!

הלב מתקהה

על ידי אמא_אחת* » 09 דצמבר 2005, 09:36

ועוד מחשבה?

תגידו אני דפוקה לגמרי?

מתקהה? ככה כותבים? או שעשיתי טעות כתיב היסטרית וגם הנצחתי אותה בשם הדף.

חזרה למעלה