גם אצלינו כסיסת ציפורניים בגיל שנתיים. עד עתה לא הגבתי אבל אני מתחבטת בליבי האם זה משקף חוסר אושר או בעיה אצלה?בעלי כוסס אצלינו והוא סבור שכל האנשים בעולם כוססים ציפורניים ומבטל את דאגותי....... מה דעתכם?

אני חושבת שזה מתחיל מהאינסטינקטים התינוקיים למולל את הפטמות ('לכוון את הזרם ... ).

אני חייבת להתוודות שגם אני ממוללת חולצות, וזה די קשה להפסיק.

זה קצת מזכיר לי כסיסת ציפורניים.
אין לי עצות פרקטיות להפסקת ההרגל.
מה שבטוח הוא, שאם אתם מעירים לו או מבקשים שיפסיק זה לא מועיל (ואולי אפילו פוגע בו).

דודה שלי ובנה (קרוב ל-20) ממוללים מילדות (חולצות, קצוות של מפות/שמיכות.....).

ראיתי ילדים שקשורים לאיזה חתיכת בד שתמיד איתם
והם ממוללים אותה ומספיק שהם נוגעים בה
זה נותן להם ביטחון.

לא תמיד חייבים להבין. אפשר פשוט לקבל את הצורך שלו למולל -- בין אם זה מעצבנות, ממתח, מצורף להרגיש את הגוף כשהוא קצת יותר בראש, או מכל סיבה אחרת. אם לא רוצים שהצורך הזה שלו יגרום לחולצות הרוסות או אצבעות פגועות, אפשר לתת לו משהו יותר טוב למולל. (משום מה מה שעולה בדעתי כרגע זה מחרוזת תפילה...)

[u]כשהוא במצב מלחיץ, כשהוא מתרגש, וגם כשהוא חושב[/u]
במצבים אילו יש לבנך חוסר מנוחה. ההתנהגות שלו היא חלון אל עולמו הפנימי.
גם עם לא הצלחת להבחין בסיבה היא לבטח מצויה.
ישנה אפשרות שחוסר המנוחה, הוא תוצאה של ארוע שהתרחש מזמן.
נסי להיזכר בהריון, בחוויות הפרטיות שלך, גם הם צוהר אל עולמו הפנימי של הילד.
לפעמים חיסונים או מחלות בהם היה דיכוי של חום הוא סיבה להתנהגות מסוג זה.

לאחרונה שמנו לב שבן הארבע שלנו התחיל למולל את החולצה בכל מיני הזדמנויות. כשהוא במצב מלחיץ, כשהוא מתרגש, וגם כשהוא חושב,למשל מספר לנו על משהו שחווה, או מה הוא חושב, או סיפור שמומצא בו בזמן.
זה הולך ומתחזק. אם מסבים את תשומת ליבו לכך (כי לפעמים, באמת, חראם על החולצה) אז הוא מפסיק. ומתחיל בלי לשים לב למולל את האצבעות.

לא יודעת מאיפה זה בא לו פתאום. לא ידוע לי על שום אירוע טראומטי או משהו בדומה לכך.
אנא, בעלי ניסיון - מכירם? קרה לכם? ממה זה נובע? זה קשור לגיל? לפחדים? איך לעזור לו להעביר את זה? חוץ מהחולצות, יש בזה משהו לא נעים, שמשדר לחץ, וזה משרה אווירה לא נעימה.

אני לא חושבת שהוא מבין שזה "לא מקובל" (אני מתחבטת פה בניסוחים, אין לי בעיה עם לא מקובל, זה פשוט איכשהו מזכיר לי טיקים בעין, שזה, איך לומר, לא סימפטי) ואשמח אם זה יעבור לפני שהוא יבין שהוא עושה בהיסח דעת משהו שמושך תשומת לב שלילית.

ואולי תשובה בגוף השאלה: פתאום עלה על דעתי שנראה שזה כאילו נותן ביטחון. רלבנטי שמעולם לא היה לו חפץ מעבר? הנקה למרחקים ארוכים מאוד (אבל כבר יותר משנה לא), חינוך ביתי כל הזמן, ובחודשים האחרונים בכל מיני סיטואציות נשאר בלעדי עם ילדים אחרים שאינם חברים (או רק חלקם) ועם מבוגרים אחרים שאחראים על כולם, למשל בחוג.
והיה שעניתי לעצמי - בכל זאת, מה לעשות? כי הוא עושה את זה המון, ובהחלט גם כשאני נוכחת.

[u]חשה אותך קורנת חסד ואהבה[/u]
לא הייתי יכולה לומר זאת טוב יותר, ומודה לך על כל מילותייך.
נתת לי המון חומר למחשבה. @}

< תכף רצה להשיג את משקפי החסד האלו.....(-:>

[u]חשה אותך קורנת חסד ואהבה[/u]
@} גם אני.

[u]מציעה לך לחבוש את משקפי החסד[/u]
חשה אותך קורנת חסד ואהבה
והכל כל כך פשוט, בלי מאמץ
אהבה

מתביישת

[u]אני מרגישה שאת מפעילה כאן כוח,[/u]
הפעלת הכוח מתבטאת בזה שאת מצפה לתוצאה מסויימת ומרגישה כשלון כשאת לא "מצליחה" בה. את עדיין מחפשת את הסיבה להרגל הזה שלך.
הרפייה משמעותה - להניח לחיפוש הזה אחר סיבה שלא מעלה כעת תוצאות, קבלה של המצב כפי שהוא, של עצמך כפי שאת. התבוננות מתוך עמדה כזאת עשויה להוביל אותך לכיוונים אחרים לגמרי.

[u]ואולי זה מתקשר לעוד היבטים של חייך?[/u]
איפה עוד בחיים שלך את לא מרפה, מתעקשת על דרך מסויימת על אף שאינה מביאה אותך למחוז חפצך? נאחזת במה שאת יודעת כי הוא מזיק לך, או לא נעים לך?

נראה לי שתשובה לשאלות הללו עשוייה להאיר גם את קילוף השפתיים באור חדש.

אמא,
[u]האם אחטא בהתייחסות אליה כאובייקט אם אומר שוב קשה לי עם המחשבה שיתכן ובגילה כבר חסרה לה אותה תחושת חיות?[/u]

הניחי לבתך. דיברנו עליך, לא עליה. איך אפשר לדעת למה היא עושה את זה? אנחנו יכולות רק לנסות להבין מדוע את עושה את זה כי את מודעת ומשתפת במחשבותייך.
אם היתה כאן איזה התנהגות קיצונית מבחינה תרבותית, או התנהגות שפוגעת בה באופן בלתי נסבל, או משהו מהסוג הזה, אולי היה צריך לחשוב איך להפסיק את ההתנהגות הזאת. אז גם אולי היה צורך לבדוק את מקורותיה, מכיוון שהתנהגות מאד חריגה עשוייה (לא תמיד) להעיד על איזה חוסר חריג בצרכים שלה.

בכל אופן פה מדובר [b]רק[/b] בכסיסת צפורניים. ומה שחשוב פה זה את. מה זה עושה [b]לך[/b]? מה זה מאיר [b]אצלך[/b]? איך זה נוגע [b]בך[/b]? וזה אכן מעלה לך את שאלת הפגיעה שלך בעצמך.
זה הנושא.

[u]הפרדה במודעות שלך בין שני העניינים, עשויה לקדם שינוי של המצב[/u]
התכוונתי לכך שיש כאן שתי סוגיות שלא בהכרח יש לקשור ביניהן, על-אף שבנושא הפציעה העצמית הן שתיהן באות לידי ביטוי.
סוגיה אחת היא סוגית הפציעה העצמית.
סוגיה שנייה היא סוגית ה"מה יגידו", שעולה בין דברייך שוב ושוב.
והנה דוגמא לכך:
[u]לגבי הבת- מודה שהיה לי יותר קל אם לא היו תגובות מהסביבה כמו "מה, היא כבר כוססת ציפורניים?!? ממש כמו טינאייג'רית!" (יש לקרוא באינטונציה המומה )[/u]

אז מה אני מציעה -
ראשית בחני את כל סוגיית ה"מה יגידו" בחייך. יש לי הרגשה שהיא לא מתבטאת רק סביב הנושא המדובר, אלא בעוד תחומים של החיים. מתח כזה שנובע מהתלות שלך ב"אחרים" על מנת לקבל אישור להיותך, אישור להיותך טובה, מוצלחת, מוכשרת הולכת בדרך הנכונה.... רק הוא (המתח) כשלעצמו עשוי להביא אותך לפצוע את עצמך. (אולי כן ואולי לא, חשוב לזכור שזאת רק פרשנות אפשרית, לא הגדרת סיבה ותוצאה מוחלטות).

לגבי אותו מנהג "מגונה" שלך - תרגילי נשימה למשל במקום עשויים לעזור, תרגילי אצבעות כמו שיש בשיטת פאולה למשל, שינון מנטרות שאת בוחרת, או כל רעיון אחר. אבל אני שוב חוזרת - אלה מוצעים לך לא לבתך!!!

ולגבי תגובת הסביבה לבתך - בני שישב לידי בעת שקראתי את דברייך הציע לענות להם - "כן, היא באמת מתבגרת מוקדם" (חיוך)

ולסיום רוצה להגיד לך שאת ממש בסדר, ככה בדיוק כמו שאת, גם עם יצר הפציעה העצמית וגם עם בת שכוססת את צפורניה. אלה לא מצביעים על שורש הרע שטמון בתוכך, אלה מצביעים על היותך בת-אדם, על כל המורכבות של היות אדם בעולם.
מציעה לך לחבוש את משקפי החסד כשאת מתבוננת בעצמך ובבתך.

[u]כי אני מרגישה שעדיין לא ויתרת באמת על הרצון "להבין" את מה שקורה לך. כל ההתבוננות שלך מיועדת למען מטרה מסויימת,ואני מציעה - התבוננות לשם ההתבוננות בלבד! אני מרגישה שאת מפעילה כאן כוח, ונראה לי שאת זקוקה דוקא להרפיה, אבל ממש הרפיה. ואולי זה מתקשר לעוד היבטים של חייך?[/u]
יעזור לי אם תרחיבי קצת יותר. בעיקר בעניין הכוח.

שוב המון תודה!

[u]אני מרגישה שאת מפעילה כאן כוח, ונראה לי שאת זקוקה דוקא להרפיה, אבל ממש הרפיה. ואולי זה מתקשר לעוד היבטים של חייך?[/u]
אני מריכה עוד לחשוב על זה. אני מניחה, שאת צודקת לגבי הכוח.

המון תודה על העזרה.

[u]בעצם בכל הפעולות הללו אנחנו מבקשים אחרי תחושת החיות שלנו[/u] בדיוק. תודה אורנה.

ואם אחזור רגע לתופעת בת השנתיים הכוססת ציפורניים נון-סטופ-
האם אחטא בהתייחסות אליה כאובייקט אם אומר שוב קשה לי עם המחשבה שיתכן ובגילה כבר חסרה לה אותה תחושת חיות?
לאן נעלמה?
האם לכולנו היא בעצם חסרה וכל אחד מוצא את דרכו להחזיר אותה?
אם לא הייתה חסרה, למה נתפסה להרגל הזה? האם אני עושה/לא עושה משהו שגרם לכך?

[u]סוג אחר של מודעות לגוף עשוי להחליף את ההרגל הזה במשהו פחות הרסני,[/u] אשמח לקבל דוגמא לסוג אחר שכזה. עבורי וגם כדי להציע לה (רק להציע...היא תחליט (-:)

[u]הפרדה במודעות שלך בין שני העניינים, עשויה לקדם שינוי של המצב[/u] לא בטוחה שאני מבינה.
האם הכוונה שאני פוצעת עצמי כי [b]אני[/b] חושבת שהעולם חושב שאני מושלמת וזהו הניצחון הקטן שלי להוכיח להם(ולי) שהם טועים, מבלי באמת להראות להם את זה?

לגבי הבת- מודה שהיה לי יותר קל אם לא היו תגובות מהסביבה כמו "מה, היא [b]כבר[/b] כוססת ציפורניים?!? ממש כמו טינאייג'רית!" (יש לקרוא באינטונציה המומה )-:)

קצת מתביישת,

אני הולכת להציע לך משהו שאולי יראה תמוהה, וגם דורש קצת התמסרות, אבל אולי בכל זאת זה יוכל להוביל אותך לשינוי -

את אומרת שזה "קורה" לך כשאת מרדימה את הילדה,
אם כך, נסי לפחות פעם אחת ביום, אחרי שבתך נרדמת, לקחת נייר ועט, לצייר עליו שתי עמודות, זו שמצד ימין צרה, והשמאלית רחבה יותר.
בעמודה הימנית, כתבי את הפעולות שעשית ברגעים הללו של ההרדמה, בעמודה השמאלית כתבי איזה תחושות, הרגשות או מחשבות עלו לך בזמן עשיית אותה פעולה. שוב, נסי לשים לב לשאר חלקי הגוף, איך את מרגישה אותם? האם הם נינוחים, מתוחים, האם את חשה כאב באחד מחלקי הגוף. מה עם הנשימה שלך, מה מצב השרירים וכו'

לדוגמא (סתם ממציאה) - שוכבת על הצד ומיניקה את הקטנה, יד ימין מונחת מתחת לראש, השמאלית מונחת על הגב של הקטנה - זהו תאור הפעולה. ממול לזה, כתבי את כל מה שאת מרגישה חשה וחושבת.

אם שינית תנוחה, צייני זאת שוב בעמודה הימנית ורשמי מול זה את מה שעולה לך בגוף בראש ובנפש.

ולמה כל הסיפור הזה?
כי אני מרגישה שעדיין לא ויתרת באמת על הרצון "להבין" את מה שקורה לך. כל ההתבוננות שלך מיועדת למען מטרה מסויימת,ואני מציעה - התבוננות לשם ההתבוננות בלבד! אני מרגישה שאת מפעילה כאן כוח, ונראה לי שאת זקוקה דוקא להרפיה, אבל ממש הרפיה. ואולי זה מתקשר לעוד היבטים של חייך?

למה שכתבה אמא נבוכה (ברוכה הבאה לביתי)-
[u]שהפעולות האלה הן בעיקר סוג של הוכחה לעצמנו שיש לנו שליטה על עצמנו[/u]
אני רוצה להציע הסתכלות נוספת - בעצם בכל הפעולות הללו אנחנו מבקשים אחרי תחושת החיות שלנו. באמצעות הכאב, ההתעסקות בגוף, גם אם היא לא נעימה, אנחנו מרגישים את הגוף. סוג אחר של מודעות לגוף עשוי להחליף את ההרגל הזה במשהו פחות הרסני, שאולי אפילו יוכל להועיל בעניינים אחרים.


אמא נבוכה,
אם תרשי אתייחס לעניין שבלט לי בדבריך (אם לא מתאים - מחקי וזרקי) -
עלו כאן היחסים שלך עם נקודת המבט החיצונית לך. כל הסוגיה הזאת של הפציעה העצמית, לא בהכרח שייכת לעניין הזה עצמו.
אני מניחה שהשאלה הזאת של איך האחרים מתייחסים אליך ומה הם חושבים עליך מופיעה בעוד הקשרים של החיים.

מנסיון שלי, הפרדה במודעות שלך בין שני העניינים, עשויה לקדם שינוי של המצב.

קצת מתביישת,
עד שאורנה תענה.....בגלל שהתיאור שלך מאד מזכיר לי את מה שאני עושה(בווריאציה קצת אחרת) ארשה לעצמי לומר משהו שעולה בראשי.
אני מקלפת את העור בצידי הציפורניים. עושה גם עוד כמה דברים בסגנון פציעה עצמית בדרגה קלה, שאינה אסטטית, אך גם לא נוראית. לא אכנס לפרטים מטעמי התחשבות בקוראים הרגישים.

אצלי גיליתי שאני עושה את זה [b]גם[/b] במצבי מתח - מתוך צורך להאחז במשהו מוכר ומונוטוני, גם אם טיפה מכאיב, ו [b]גם[/b] במצבי רוגע, אולי אפילו מאותה סיבה. כמו שאת בתי אני רואה כוססת ציפורניים במצבי רוגע.
לכאורה יש פה חוסר הגיון, כי אנו רגילים לפרש את ההתנהגויות האלה כמשהו שאדם עושה לעצמו רק מתוך עצבנות. חוסר שקט.
ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי שהפעולות האלה הן בעיקר סוג של הוכחה לעצמנו שיש לנו שליטה על עצמנו, על גופנו. יש משהו שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. מהבחינה הזו אפשר להשוות את זה אולי רק לאוננות.

הרי אין עלינו תצפית 24 שעות, מתישהו יגיע הרגע שבו נשאר שוב לבד עם ידינו ויתר גופנו ונוכל להמשיך ללא הפרעה.
אני רואה קונפליקט בין הדחף לעשות את הפעולה, לבין הבושה בידיעה שהאקט הוא "אסור", ואת תוצאותיו הלא-אסתטיות יהיה קשה להסתיר, ובכל זאת קשה להשתלט על הדחף.

בנוסף, יש לי תחושה שהדחף קשור גם לאיזה "חיפוש שלמות". לא יודעת מה מקורו, אבל אסביר למה הכוונה - העור יבש ומתקלף, אז נקלף אותו לגמרי כדי שהעור ישאר חלק. אמנם פצוע, מצולק, אבל לפחות ללא "זיזים".
עם הצורך להסתיר כבר נתמודד אחר-כך....
לא פעם אני מוצאת את עצמי לאחר הקילוף אומרת לעצמי- אוי, מה עשיתי, זה מציק, זה מכוער. רק שאף אחד לא יראה.
אולי משם הגיעו תחושות ה- [u]מפוחדת ועצובה[/u] שלך?

שוב שלום
הייתי שמחה שוב לעזרתך.
התבוננתי בעצמי ושמתי לב, שאני מקלפת בזמן רוגע. זמנים כמו, כשאני שוכבת ליד הקטנה להרדים אותה....
לא הצלחתי 'לצאת' מתוך עצמי ולהתבונן באשה. מה שכן באחת הפעמים, הופיעה מולי הילדה הקטנה שהייתי.
עמדה עם היד על השפתיים ונראתה מפוחדת ועצובה (אלו שני הרגשות שעלו לי).
זהו.

אני מאוד מקבלת את מה שכתבת ואני בהחלט מזהה אצלי הרבה רגשות מעורבים ... אשמה, התלבטות וכד'. תגובות הסביבה (בעיקר אמא שלי ) לא עוזרות.
שני דברים מאוד בולטים לי מאז שאנחנו בבית:1. אני רגועה ושלווה בצורה שלא חויתי לפני כן. לא עיפה כמו קודם ומתעוררת בקלות. הרבה יותר קשובה לקולות הפנימיים... ללב.
[list=1]
[*] הגדולה הפסיקה לחלוטין לעשות פיפי בלילה! לפני זה זה היה כמעט כל לילה.
[/list]
בקיצור... אושר גדול!

קצת מתביישת,

אולי במקום "לשאול שאלות" נסי רק להתבונן.
בזמן שאת מודעת לכך שאת מקלפת את עור שפתייך - התבונני. צאי מתוך עצמך והתבונני מבחוץ לך באותה אשה המקלפת את עור שפתיה.

מה את רואה? איך את מרגישה?
נסי לשים לב לתחושות הגוף. ליד שמקלפת, לשפה שנפצעת, לתנוחת עמוד השדרה. ליד השנייה - מה היא עושה באותו הזמן, לרגליים, לנשימה - איך את נושמת באותו הרגע.איך את מרגישה בבטן - היא מתוחה, רפויה, כואבת, נינוחה?

אפילו הייתי מציעה לך לעצור ולרשום את כל שלל התחושות שעולות בך, ולידן גם את המחשבות שעוברות לך באותו הזמן.

אולי זה יכול להוביל אותך לקצה החוט.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מקלפת את עור השפתיים באופן קבוע. הדבר גורם לפצעים על השפתיים, לא אסטטי...
כבר הרבה זמן אני מנסה להבין למה אני עושה זאת ולא מצליחה להבין.
נמאס לי, אני רוצה להפסיק עם ההרגל המגונה הזה.
ניסיתי לשאול את עצמי שאלות. מתי זה קורה? מה זה אומר לי? מה זה נותן לי?
ולצערי, אין לי תשובות לשאלות.

אשמח לזוית ראיה חדשה :-)
תודה

קראתי עכשיו את התכתובת שלמעלה ואני מרשה לעצמי להצטרף במשהו משלי: אני הייתי עם אלרגיות וגרודים קשים בעור עד לפני לא הרבה זמן. וראו איזה פלא- ביתי הגדולה בהיותה בת שנה בערך התחילה גם להתגרד. לא כ"כ משנה מה לגרד העיקר לגרד. כ"כ ברור שזאת מראה בשבילנו. אבל לא על איזה הורים טובים/לא טובים אנחנו אלא על עצמינו כלפי עצמינו. עכשיו אני חושבת שזה בעצם מה שאורנה כתבה רק במילים אחרות.

[u]ילדים שייכים לעצמם, ואנחנו ההורים תומכים בהם במסע החיים הפרטי שלהם. הם נפשות עצמאיות וחופשיות[/u]([po]אמא מאמצת[/po] מתוך הדף שלה)

את המשפט הזה, שמצטרף לדברים החכמים שכתבת לי כאן, מצאתי כבר מזמן, וחקקתי על לוח לבי.
המודעות לכך קיימת אצלי, הבעייה כמובן מתעוררת ביישום.....
מרגיש לי ממש נורא להשמע כמי שמתייחסת אל בתי כאובייקט לעיצוב, אבל אני רואה כמה את צודקת.
תפישת העולם הקלוקלת הזו כ"כ מושרשת בנו. לכאורה אנחנו אחראים על היותם חברותיים או סוציופטיים, אנחנו אחראים על תחומי ההתעניינות שיפתחו או יחמיצו, אנחנו אחראיים על כל קו נקודה וכתם בחיים שלהם.....הכל מתחבר לי עכשיו. נורא.

מודה לך מעומק לבי על השיקוף, הניעור והתזכורת לנשום (באמת לא נושמת מספיק).
פרחי באך באמת נשמע לי אופציה-אלמד את הנושא.

מחפשת ולא מוצאת את הביטוי שיבטא בצורה הכי שלמה כמה כמה כמה אני מעריכה אותך. אז אסתפק ב-
תודה@}@}@}

אמא,
[u]יש לי בת יחידה(בינתיים) בת שנתיים וקצת. ילדה מקסימה, איתי בבית, ישנה איתנו, עדיין יונקת. האווירה בבית מצויינת.[/u]

[u]אצלה- אין שום "הצדקה".[/u]

שני המשפטים האלה מעידים בעיני על השקר הגדול שאנחנו ההורים המודעים, המשקיעים, "הטובים", חיים בו.
הנה, אנחנו נוהגים בדיוק כפי שצריך ואיך שנכון וכו' וכו' ובכל זאת הילד לא מתנהג כמו שצריך, ולכן כנראה יש משהו לא בסדר שאנחנו עושים. התפישה הזאת מובילה אותנו למעגלי צפיות ואשמה אינסופיים, לתחושת גורל כפוי - שהרי בי "התעללו" ולכן "אני כזאת", לתחושת כישלון אל מול המופע הבלתי צפוי של החיים.

וזה מה שמוביל אותך לחפש את הפתרונות הקלים. יש לך כאן "אובייקט" (בתך) שאת צריכה לעצב באופן הנכון, ולשם כך פשוט צריך למצוא את הפתרון הטכני המתאים.

אלא שבתך אינה אובייקט (וגם את לא! גם את זה כדאי לזכור) היא באת-אדם. חייה בידיה, בחירותיה בידיה.
ומהו תפקידך? מודה שלא פשוט לי להגדיר אותו. רק חשוב לי להדגיש שחייה הם שלה, למרות גילה הצעיר והיותה בתך.

אז מה אני מציעה -
ראשית, טפלי בעצמך :
_אצלי לפחות אני יודעת מה מטען חיי הלא פשוטים ש"מצדיק" את רכישת ההרגל הזה.
עבורי זוהי דרך להבעת מתח פנימי מזדמן, שלא מובע בדרכים אחרות. סוג של חלון ראווה קטן אל הפנים המוחבא, שלא מקבל ביטוי אחר. נראית שלווה וחזקה, אבל בפנים מתפרקת...._

הגדרת את הבעיה, מצאי את הדרך לפרוק את מתחייך בדרך אחרת, שיותר מאימה למי שאת חושבת שאת.
איך? קיימות דרכים רבות. יכולה להציע לך להיעזר ב [po]פרחי באך[/po], שזו עזרה שאת יכולה לתת לעצמך, עם לווי קל במידת הצורך. מעבר לכך, בחרי את מה שמתאים לך.

ובאשר לבתך - אני עדיין חושבת שבשלב הזה עלייך למצוא את הדרך לפגוש את כסיסת הצפורניים שלה בלי לתת לזה כל ערך. נסי להתבונן בבתך ולהפריד בתוכך את המראה שאת רואה, את ההרגשות שעולות לך, את המחשבות שמציפות אותך. זה טוב ומתאים לעוד הרבה מצבים בחיים ויש לך כאן הזדמנות נהדרת לתרגל זאת.

עוד הצעה - כשאת רואה את המראה שמקפיץ אותך - התרכזי בנשימה שלך. מצאי תרגיל נשימה כלשהו שנעים לך לתרגל, ובצעי אותו בזמן שבתך כוססת את צפורניה. כך את משיגה שני דברים בבת אחת -
[list=1]
[*] את מפנה את תשומת לבך ממנה ומההרגל שמכאיב לך.
[/list]
2 את עושה משהו מועיל וטוב למען עצמך - נושמת.

וזכרי אמא יקרה, שאת האמא המתאימהביותר עבור ביתך והיא הבת המתאימה ביותר עבורך.

אורנה, תודה לך.

נגעת בנקודות שעל חלקן כבר חשבתי והיתר אכן דורשות ממני מחשבה ועבודה עם עצמי.
אני מרגישה שהדבר שהכי מפריע לי בכסיסת הציפורניים, אצלה כמו אצלי, מעבר לפן האסתטי, היא העובדה שבמעשה זה אדם בעצם "אוכל את עצמו". פוצע את עצמו, באופן סמלי ומעשי.
זה בעיני דבר מטריד. אצלה כמו אצלי.
אצלי לפחות אני יודעת מה מטען חיי הלא פשוטים ש"מצדיק" את רכישת ההרגל הזה.
עבורי זוהי דרך להבעת מתח פנימי מזדמן, שלא מובע בדרכים אחרות. סוג של חלון ראווה קטן אל הפנים המוחבא, שלא מקבל ביטוי אחר. נראית שלווה וחזקה, אבל בפנים מתפרקת....
אצלה- אין שום "הצדקה".
היא ילדה, לא סובלת מדיכוי (כפי שאני סבלתי) בשום צורה ואופן, החיים שלה נהדרים בכל קנה מידה והעובדה שבכל זאת היא כוססת ציפורניים גורמת לי לשאול את עצמי - מה אני עושה לא בסדר?
ברור לי שכרגע הדבר הכי-לא-בסדר שאני עושה הוא .....להעיר לה על זה.

מתביישת להודות בכך, אבל בייאושי כי רב כבר שקלתי להרף-עין לנקוט בדרך אכזרית כמו מריחת "מרה" על ציפורניה - פסלתי את האפשרות על הסף - ממש לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה לה את זה (אכזרי ולא בהכרח אפקטיבי - אני כנערה אמנם מרחתי לעצמי, אבל הצלחתי להתגבר על הטעם המר).
הרעיון היצירתי החדש הוא - אני אתחיל לגדל ציפורניים ולמרוח עליהן לק צבעוני, ואולי אצליח לסחוף אותה להתלהב מהרעיון שאמרח לה גם אם יגדלו לה הציפורניים.......האמנם עדיפות אצבעות צבועות ושלמות ע"פ טבעיות ופצועות? ומה אם היא תתחיל לקלף את הצבע ולאכול גם אותו? רק זה חסר לי....
כמו שאת רואה אני ברוב עוונותי עדיין מחפשת פתרונות "קלים". יותר קלים מלהחזיק את עצמי ולא להעיר לה....

אמא נבוכה,

אתחיל ישר ולעניין - האם את יכולה להניח לה? האם את יכולה להתבונן בבתך ולזכור שהיא אדם שלם לעצמו, והאפשרות שלה לבחור את דרכה בעולם תפגיש אותך גם עם בחירות שלא ימצאו חן בעינייך?

הנה, היא רק בת שנתיים וכבר מפגישה אותך עם היותה [b]היא[/b] - לא את, [b]היא[/b].

ובכל זאת, עניין זה שמעסיק אותך ראוי לתשומת לב, אלא שתשומת הלב צריכה להנתן במקום בו זה קשור אלייך - כלומר, אל כסיסת צפורנייך שלך. בתך כמו כל ילדינו, באופן מדוייק ביותר (וצפריר אף אומר - בנדיבותם) מפנים אותנו בחזרה אל עצמנו, אל המקומות שהכי נדרשים לתשומת לבנו. אליך, ואל כסיסת הצפורניים שלך מפנה אותך ביתך.

בדקי את המקום של המנהג הזה בחייך - מה הוא משרת, מה הוא נותן לך, האם זה עדיין משרת בהווה, או שזה קשור רק לעבר ונשאר כמין הרגל שאין לו עוד תכלית.
את מזכירה כאן גם את ההתייחסות של הוריך למנהג זה. מה המקום של זה בחייך בהווה, איך כל זה קשור לבתך, ליחסים שלך אתה.

ועוד דבר שעולה על דעתי -
בדקי עם עצמך את עוצמת התגובה שלך לכסיסת הצפורניים של ביתך. מהצד, זה נראית תגובה מאד חזקה לעניין שהוא אולי לא פעוט ערך, אך קשה לי להבין איך הוא מעורר בך כזאת מבוכה.
היכן זה נוגע בך? מה יש מתחת לכל הסיפור הזה?

ואי אפשר בלי מילת הרגעה -
זכרי ששום דבר כאן בעולם הוא לא בשביל הנצח. הרי גם חיינו עצמם הולכים וכלים, ולא כל שכן מנהגים, דפוסי התנהגות, אירועים קשיים וכו'. ברגע שאנחנו מצליחים להפריד את הקושי שאנחנו חווים מהדאגה לעתיד - כבר הצלחנו להוריד חלק ניכר מהמשא שמעיק עלינו.

בברכה.

אורנה שלום,

אני בעלת דפבית כאן אבל נבוכה לחשוף עצמי. מקווה שתקבלי בהבנה את בחירתי באנונימיות.
אני מאד מאד מעריכה את תבונתך ולכן הגעתי לכאן בתקווה לקבל את זווית ההסתכלות שלך על בעייה שמטרידה אותי.
יש לי בת יחידה(בינתיים) בת שנתיים וקצת. ילדה מקסימה, איתי בבית, ישנה איתנו, עדיין יונקת. האווירה בבית מצויינת.
לאחרונה התחילה, כנראה כחיקוי שלי, לכסוס ציפורניים, וגם קצת מסביב. זה נורא בעיני.
חלק מציפורניה כבר ממש קצרות מדי, ואני כבר שבועות רבים לא מוצאת רגע בו ציפורניה ארוכות מספיק לגזירה.
היא עושה זאת הרבה במשך היום, לא במצבי מתח פוטנציאלי אלא דווקא במצבי רוגע. בזמן קריאת ספר, או סתם תוך בהייה בחלל, בנסיעה באוטו, וכו'.

לצערי הרב ברור לי שהיא התחילה מתוך חיקוי שלי - אני חוטאת בהרגל המגונה של פציעת העור סביב הציפורן, ומן הסתם ראתה אותי עם האצבע בפה מדי פעם, וכך התחילה.
היום אני מאד משתדלת שהיא לא תראה אותי עושה זאת. כאשר אני רואה אותה עם היד בפה אני מעירה לה בעדינות להוציא אותה, או שאומרת לה שאסור/אני לא מרשה לאכול ציפורניים, או אם אני ברגע קשה אני גם מסוגלת לגעור בה יותר בתקיפות ש"תוציא כבר את האצבע מהפה". לפעמים אני גם מזיזה לה את היד (לא בכוח, אבל בעצבים).

מצד אחד אני מתביישת בעצמי בהרגל המכוער הזה ומתייסרת על כך שאולי בגללי היא תכסוס ציפורניים מעכשיו ועד עולם.
מצד שני אני אומרת לעצמי שאולי זה סתם שלב התפתחותי אצלה, צורך אוראלי, במקום מוצץ שאחרים מוצצים עדיין בגיל הזה, או אגודל, ושהיא תפסיק מתישהו מעצמה.

ברור לי שהעובדה שהפכתי את זה למשהו שאני מעירה עליו והיא יודעת שמפריע לי, עלול דווקא לעודד אותה לדבוק במנהג, מתוך אותו צורך בהבעת הזהות והעצמאות שלה, שהיא מתרגלת כל היום באלף דרכים נוספות. היא מדקלמת "אבא ואמא לא מרשים לאכול ציפורניים", תוך כדי שהציפורן שלה בפה (כן, הומור יש לה בשפע(-:)

בקיצור, אני חסרת אונים. לא יודעת איך לנהוג.
קשה לי להבליג ולשתוק, כי אני פוחדת שהיא תמשיך עד קץ הימים.
קשה לי לראות את עצמי מגיבה כמו שאני מגיבה כי זה לא סגנון ההורות שלי. בנוסף אני מזכירה לעצמי את הורי שהעירו לי, וכאמור-זה לא גרם לי להפסיק.
אני רוצה מאד שהיא תפסיק עם זה. מה עושים?
עצות, תובנות, גערות יתקבלו בברכה ובתודה.
תודה שהגעת עד הלום. מצטערת על האורך, לא הצלחתי לקצר.
@}

דפים קשורים:
[po]כסיסת צפורניים[/po]
[po]עזרה לילד שממולל אצבעות וחולצות[/po]