_אין ספק שיש ביננו משיכה חזקה, כנות, פתיחות, חברות אמיתית, פירגון ונושאים משותפים.
הוא מאוד בוגר לגילו, חושב ומתנהג כמו כן 40 (כך מעיד על עצמו)_
מה מטרות החיים שלכם כרגע? רווקה בת 40, האם את לא רוצה ילדים? לא רוצה זוגיות קבועה?
בן 28 , גם אם הוא בוגר, אולי עדיין רוצה לצאת עם בחורות שונות עד שיחליט עם מי להתמסד. זה יכול לקחת לו גם 10 שנים אם ירצה.
לכן, מעבר לשאלות של התאמה אישית, בשורה התחתונה אתם לא על אותו גל.
הוא לא דוחה אותך מפורשות (אולי לא נעים לו) אבל נראה שהחליט שזה לא לעניין שיהיה ביניכם רומן - מי יודע אם זה בגלל משיכה או בגלל שלא מתאים לו רומן בעבודה.
האם חשבת את מה יקרה אם יתפתח ביניכם משהו ויגמר במהירות? עם איזה כאבי לב תצטרכי להתמודד כשאת רואה אותו כל יום? הוא כנראה כן מבין את זה.
צר לי אבל נכון לעכשיו נראה שהוא הבוגר מביניכם...

[u]מזל שהוא נתן לי מספיק זמן להיערך מראש (:[/u]
הוא פחות לחוץ להיפגש אתך. מי קובע דייט בעוד חודש? כשאתם מתראים מדי יום? מי שלא כל כך מעוניין.
את מכניסה את עצמך לסחרור שייגמר בבכי.

[u]ישלם עליי ארוחה[/u]

איך את יודעת שהוא ישלם? אולי הוא מתכוון שתצאו ותחלקו בחשבון?

בחיים לא קרה שנפגשתי עם בחור אחרי 9 חודשים של מתח מיני והתאהבות שכזו. אני כמו בלון שעומד להתפוצץ בפגישה. מזל שהוא נתן לי מספיק זמן להיערך מראש (:

אם זו הייתה הצעה חברית היינו יוצאים כבר מזמן בלי לעשות חשבון. אני חושבת שזה יותר בכיוון של דייט כי הוא לא רוצה שהחברה מהעבודה ידעו על הקשר ולכן החליט שניפגש רק בסוף הפרוייקט. כמובן שמבחינתו הכי בטוח להיפגש בסוף על מנת לא להעכיר את היחסים בעבודה ולפגוע בי במידה ומשהו לא מסתדר.
אין לי מושג איך להעביר לו את המסר שאני בקטע רציני איתו ומצד שני לא רוצה להלחיץ ולגרום לו לברוח.

_ייתכן מאוד ואת צודקת. מצד שני, מדוע שיקדיש לי ערב (ואולי יותר) וישלם עליי ארוחה אם אינו מעוניין???
אגב, איננו יוצאים כדי לחגוג את סיום הפרוייקט. מטרת הפגישה היא לבלות יחד במהלך החופשה הניתנת לנו._

אני מבינה, זה פשוט נשמע לי כהצעה חברית ולא כמו הצעה לדייט. נשמע שאתם מסתדרים טוב ונהנים זה מחברתו של זה ולכן נראה מתאים להציע ארוחה לציון סיום הפרוייקט. אבל ייתכן כמובן שאני טועה, רק הוא יודע למה התכוון...
את יכולה להעלות את הנושא כפי שאמרת, אם הוא מעוניין הוא ישמח לדבר איתך על זה, אם לא - לפחות תדעי איפה את עומדת.

בהצלחה ואני מקווה שייצא מזה משהו טוב!

@}

ייתכן מאוד ואת צודקת. מצד שני, מדוע שיקדיש לי ערב (ואולי יותר) וישלם עליי ארוחה אם אינו מעוניין???
אגב, איננו יוצאים כדי לחגוג את סיום הפרוייקט. מטרת הפגישה היא לבלות יחד במהלך החופשה הניתנת לנו. בנוסף, אני מתכוונת
לנהל איתו שיחה זורמת על החיים ואין בכוונתי לדוש כלל בענייני עבודה.
אני מאמינה שכדאי לי לפתוח את הנושא של זוגיות ביננו, כדי לראות לאן הרוח נושבת על מנת שלא אבזבז את זמני.
בכל מקרה, תודה על ההתייחסות.

אני מתנצלת מראש אם דבריי ירגיזו או יעליבו אותך, אבל לדעתי הוא לא ממש מעוניין וחבל שתבזבזי עליו אנרגיות. בחור מעוניין היה כבר קופץ על ההזדמנות, במיוחד אם הצעת לו לצאת באופן ברור. לדעתי ההצעה לצאת לארוחת ערב היא ניסיון להתחמק באלגנטיות כי לא נעים לו שסירב לך, אם אתם יוצאים לארוחת ערב כדי לחגוג את סיום הפרוייקט זה בעצם במסגרת העבודה. לכן לדעתי כדאי שלא תתייחסי לזה כאל דייט.
בהחלט מקווה שאני טועה ושתהיה לך הפתעה נעימה אבל אל תבני על זה...

מקשרת לדף הזה שאולי יועיל [po]מועצת החירום לנקבות היסטריות[/po]

שלום חברים...אני אובדת עצות וזקוקה לעצה טובה.
אני מאוהבת עד כלות בבחור שעובד בצמוד אליי.
שנינו רווקים- הוא בן 28 ואני בת 40 (נראית כמו 32). בזמן העבודה הוא נמנע מליצור איתי קשר עין ומנסה להתרחק
כדי שלא יפיצו שיש ביננו רומן (הוא חדש בעבודה).
כל שיחה טלפונית שלנו היא ארוכה ומלאת הומור, אך נסובה סביב ענייני עבודה.
כשאנו עובדים בחדר לבד אנחנו צוחקים ומדברים על כל נושא שבעולם והוא מתעניין ויודע עליי
לא מעט. אין ספק שיש ביננו משיכה חזקה, כנות, פתיחות, חברות אמיתית, פירגון ונושאים משותפים.
הוא מאוד בוגר לגילו, חושב ומתנהג כמו כן 40 (כך מעיד על עצמו)
ואני מרגישה שהוא הנפש התאומה שלי. יצאתי לדייטים בשנה האחרונה, אך אינני מצליחה להוריד אותו ממחשבותיי.
לפני כחודש סימסתי לו שנלך לסרט והוא לא הגיב ולפני כשבוע טפחתי לו על השכם ושאלתי אותו בחיוך מדוע אינו מתייחס אלי...
כתגובה הוא אמר שכשייגמר הפרוייקט (בעוד כחודש) נצא לארוחת ערב ומאז אני כולי בהתרגשות.
שאלתי היא...כיצד לשבור את הקרח בדייט? האם נכון להתוודע בפניו על רגשותיי?
אני רוצה לדעת מהן כוונותיו לעתיד...אם יגיד שהוא לא מעוניין בקשר איתי, אני משחררת סופית וממשיכה הלאה.
כיצד לנווט את הדייט? עליי שציין שפרוייקט נוסף יתחיל בספטמבר אך בו לא נעבוד בצמוד.
אשמח לעזרתכם...

[u]שאלה נוספת, האם במילה תמורה אתה מתכוון לגמול\שכר או לשינוי.[/u]

כאשר מתגלה החסד בהחלט עולה התמורה כשינוי. שינוי זה עשוי להיות מתורגם לעונג או לגמול כספי, או במקרים רבים בשניהם.

[u]ההיפוך אם כך הוא להאיר את הקיים, להאדיר את היש מבלי להתעלם מהאין. אלא שהקטנת נפח תשומת הלב לאין איננה התעלמות ממנו אלא תוצאה ישירה להאדרת הנפח של היש והקיים.[/u]
[po]צפריר שפרון[/po] נהדר!
[b]להעתיק על קלף, לתלות על הקיר ולשנן כל יום.[/b]

<רוזמרין מקווה שתצליח להפנים ולתרגל את המשפט המעולה הזה>

_האם אין עלינו להאיר שוב ושוב את המקומות החשוכים שבנו? להכיר את המנגנון שהוא אנחנו ואשר רוב רובו לא מוכר לנו כלל. אני מרגיש שאין לי ברירה אלה להתבונן על המנגנון שהוא אני ולנסות להאיר את ''האפלה'' של התגובות האוטומטיות, ההרגלים ובעיקר האופי המתוחכם של פעולת המחשבה. אני מרגיש שרק ההיכרות הזאת עם מי שאני באמת תוכל לאפשר לי לקחת אחריות על אותם חלקים שעד שלא הארתי אותם לא ידעתי שהם יצירי מחשבתי ומכאן שהם בכוחי או באחריותי.
שאלה נוספת, האם במילה תמורה אתה מתכוון לגמול\שכר או לשינוי._

הארת המקומות החשוכים היא במובן הזה הסריקה אחר החסר. כאשר אנחנו מחפשים אחר החסר או מעצימים את מקומו בעולם בהכרח אנו מתעלמים ממה שיש. כאשר הנך מאיר את הפנים האפלות - הנך פועל אוטומטית. זהו הדפוס עצמו - ההתבוננות בחסר. עם זאת, אין מדובר על התעלמות מהחסר או מהאפלה. שכן אלה בכל מקרה נוכחים בחיינו.
ההיפוך אם כך הוא להאיר את הקיים, להאדיר את היש מבלי להתעלם מהאין. אלא שהקטנת נפח תשומת הלב לאין איננה התעלמות ממנו אלא תוצאה ישירה להאדרת הנפח של היש והקיים.

<שלם>

[u]יש מצב שתתבטא יותר נגיש?[/u]
הבחירה (המאוד עקבית) של צפריר היא לכתוב בסגנון המסוים הזה, והבחירה שלנו היא אם לקרוא או לא לקרוא. הרשות נתונה.
לי אישית יש מורים אחרים שמתאימים למזג, לנטיות ולצרכים שלי יותר מצפריר.
(מורים במובן הרחב של המילה)

שלום לכולם, חזרתי. הייתי בדרום בביקור אצל אבא. תודה לכותבים בהעדרי. בהיותי חדש באתר לא הבנתי שיש במילה שלם בסוף הקטע הפנייה. האם משהו מוכן להסביר?
לצפריר. לא הבנתי בדיוק את עניין היפוך המבט. למעשה הקטע שלא הבנתי הוא:

_היפוך המבט אם כך מתבקש בשורש ההתבוננות. אותו שורש שמעמיק את מחוזות הסבל והתלות בכך שהוא מאיר אותם שוב ושוב. אמונה זו בהקרבת קורבן לשם התרת קירבה, או סבל וייסורים כמטבע לאושר ועונג - מבקשת אחר איזונה. איזון זה עשוי לעלות כאמור מהיפוך המבט.
אז, סורקת העין את היש ומאדירה את החסד. אז, למֵדָה הנפש להפריד בין סבל וקושי ולהניח איתנות אל מול הקשיים והמכשולים שבדרך, מבלי להנכיח בהכרח, כבן לוויה קבוע לקשייה את הסבל._

האם אין עלינו להאיר שוב ושוב את המקומות החשוכים שבנו? להכיר את המנגנון שהוא אנחנו ואשר רוב רובו לא מוכר לנו כלל. אני מרגיש שאין לי ברירה אלה להתבונן על המנגנון שהוא אני ולנסות להאיר את ''האפלה'' של התגובות האוטומטיות, ההרגלים ובעיקר האופי המתוחכם של פעולת המחשבה. אני מרגיש שרק ההיכרות הזאת עם מי שאני באמת תוכל לאפשר לי לקחת אחריות על אותם חלקים שעד שלא הארתי אותם לא ידעתי שהם יצירי מחשבתי ומכאן שהם בכוחי או באחריותי.

שאלה נוספת, האם במילה תמורה אתה מתכוון לגמול\שכר או לשינוי.

[u]< פנייה לשלם - פעמיים קראתי ולא הבנתי.[/u]
מה לא ברור?

אם שום דבר אינו ברור - המשיכי הלאה, חבל על זמנך. אם יש רצון לקבל הבהרה על עניין מסוים, ולו על מנת ללמוד את הדינמיקה של הכתיבה המסוימת הזו, או פשוט על מנת להבין פסקה זו או אחרת או רעיון זה או אחר, כל שנשאר הוא לשאול שאלה ספציפית.

[u]יש מצב שתתבטא יותר נגיש? >[/u]
לא הבנתי את השאלה, כיצד ניתן להתבטא באופן נגיש או לא נגיש?
אם כוונתך האם ניתן להביא את הדברים יותר ברור, הרי שהדברים מובאים כלשונם לא בכדי. במובן הזה מחייבים קריאה חוזרת ונשנית, וטוב שכך.

<שלם>

< פנייה לשלם - פעמיים קראתי ולא הבנתי. יש מצב שתתבטא יותר נגיש? >

שחר,
[u]אתה אומר שאין זוגיות ששונה לחלוטין מזוגיות אחרת ואני מניח שזה מכיוון שאנו, בני האדם, לא שונים לחלוטין מזולתנו.[/u]
אין זוגיות ששונה [b]לחלוטין[/b] מזוגיות אחרת ואין זוגיות שדומה לחלוטין לזוגיות אחרת. אלה מתרחשים בו זמנית. ודאי שרב הדומה על השונה בין בני האדם, עם זאת עולה הייחודיות האישית כדרך של הבריאה להתבטא בחומר. מכאן, שאתה עצמך מתוך הייחודיות שלך, הפנים המיוחדות אך ורק לך (עם כל הדמיון הבסיסי בינך ובין כל ילוד אשה) תבנה את מערכת היחסים הזוגית המתאימה בעבורך.

[u]בשאלתי הראשונית תהיתי על אותו החלק בנו שמיצר באופן קבוע ולמרבה הצער,באופן כמעט צפוי מראש, את אותם הדפוסים של תלות, שחיקה, קושי, מאבקי כוח ועוד, דפוסים שאני פוגש במערכות יחסים. אין לי ספק שאני כאדם אחראי לקיום ותחזוקה של הדפוסים האלה (אם לא לייצור עצמו).אם כן, אני שואל את עצמי (וסקרן לשמוע על כך מאחרים) מה אני יכול לעשות במצב הנתון הזה. אני מרגיש במילכוד מסוים. אני רואה שאני מייצר דפוסים שלא טובים לי, ששנואים עלי, שהופכים את החיים שלי לקשים ואת מערכות היחסים הזוגיות שלי להתמודדות מתישה. וזה מעציב אותי. זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי ועם האפשרויות שעומדות בפני. אני מרגיש כמו ילד מגושם ששבר משהו בחנות ובאמת מצטער על כך ומרגיש אשם ושזה לא ממש בשליטתו.[/u]
מכאן בוחן את שבאחריותו ואת שלא באחריותו. מתוך הבירור הזה עולה מאליה השאלה האם הפתרון לסוגיה זו או אחרת אכן נמצא בידיו. כלומר, כאשר מתבונן על אחת ממערכות היחסים הזוגית שחווה יכול לראות היכן אותה קירבה אחריה מחפש נבלמה [b]על ידו[/b]. היכן יכול היה הוא עצמו להשפיע על היחסים ועל הקירבה בינו ובין בת זוגו. כאשר יתמקד במה שאכן בידיו יוכל לקחת על אחריותו את השינוי המתבקש - אותו היפוך המבט.
היפוך המבט אם כך מתבקש בשורש ההתבוננות. אותו שורש שמעמיק את מחוזות הסבל והתלות בכך שהוא מאיר אותם שוב ושוב. אמונה זו בהקרבת קורבן לשם התרת קירבה, או סבל וייסורים כמטבע לאושר ועונג - מבקשת אחר איזונה. איזון זה עשוי לעלות כאמור מהיפוך המבט.
אז, סורקת העין את היש ומאדירה את החסד. אז, למֵדָה הנפש להפריד בין סבל וקושי ולהניח איתנות אל מול הקשיים והמכשולים שבדרך, מבלי להנכיח בהכרח, כבן לוויה קבוע לקשייה את הסבל.
וכאשר מתבונן בזוגות, ומנסה לבנות את המודל הזה האישי, בו יוכל הן להקריב את מנחותיו בעבור העונג הזה האפשרי, והן מהצורך להקריב קרבן או לשלם מחיר בעבור קיומו, מוזמן לאפשר לעצמו לראות באותם זוגות הנגלים לפניו את שיתוף הפעולה, את האהבה, את התמיכה ההדדית, ואת היצירה המשותפת שהיא היא יסוד הזוגיות - יצירת משפחה.
שכן מעבר לטווח ראייתך אלה מתרחשים תדיר בין בני זוג. והמסע הזה הנגלה לך כשאתה מתבונן מבחוץ עשוי להצטייר אחרת לחלוטין בעיניך אם תשנה את נקודת המבט ותרחיב את טווחי התבוננותך.

נבהלת הנפש מהשינוי אחריו היא מחפשת. עם זאת, שינוי במובן הזה לעולם מייצג את התמורה. תמורה זו שאתה מחפש אחריה עשויה להינתן לך דווקא מתוך השינוי הזה - לראות את החסד, לברך על המובן מאליו, להתמקד בהווה חייך וללמוד קרבה אנושית אינטימית - ללא כל הקרבה, אלא מתוך חירות הבחירה והודייה גדולה על עצם קיומך.
מבורך בהיותך.

<שלם>

תמרוש, יפה אמרת.
לכל הקוראים של הדף, אני יורד דרומה לכמה ימים לחופשה (לבד). בנתיים תודה רבה על השיח ושנה טובה.

[u]אני לא מרגיש שאפשר להיות בתחושת שמחה ואהבה וגילוי 7\24 עם הבן זוג. צריך גם לדעת לנוח אחד מהשני.[/u]
אני מסכימה.
השאלה איך אתה עושה את זה. יש הרבה דרכים למצוא מרחב אישי ולשמור עליו.

בקשר למערכת יחסים פתוחה: יפה שאתה מנסה ליצור אותה מתוך הסכמה עם בת זוגך, ולא מאחורי הגב. אמינות זה חשוב.
אישית אני יודעת שמערכת יחסים כזאת לא היתה מתאימה לי וגם בעלי מסכים עם זה. אני חושבת שמעט מאוד אנשים יכולים באמת לחיות במערכת כזאת, ואני מאוד מבינה את חברתך שלא מסכימה למודל הזה.
תזכור שהמסד התרבותי שלנו ביחס לנישואים מחייב מונוגמיה: "הרי את מקודשת לי". הרב שחיתן אותנו ניסח את זה יפה: המילה לקדש כאן היא במשמעות "לייחד". אנחנו מקדשים את יום השבת - משמע אנחנו מייחדים אותו משאר ימות השבוע, נותנים לו משמעות מיוחדת. כנ"ל בנישואין: לקדש את אשתך פירושו להתחייב להעניק לה יחס מיוחד, שונה מהיחס אותו תעניק לכל אשה אחרת.
אתה יכול לטעון, ובצדק, שיחס מיוחד יכול להתבטא בכל מני תחומים, ולאו דווקא בתחום המיני. נכון. אבל שוב - קשה לי לראות דבר כזה מיושם בהצלחה ולאורך זמן במערכת יחסים ספציפית.

איכשהו נראה לי שאתה מבקש יותר מדי ממערכת יחסים אחת. קשה לי להסביר את עצמי... פשוט תקרא את הספר שהמלצתי לך. זה נשמע לי, באופן כללי, שאתה מוכן לתת המון מעצמך, אבל גם דורש המון, ואיכשהו כל העניין נהיה צפוף מדי, אינטנסיבי מדי. אתה גם רוצה שהמערכת תענה על צרכיך, וגם שהיא תהיה משמעותית וטובה, וגם שתוביל ליצירת משפחה, גם מחויבות וקרבה גדולה אבל גם חופש לאינטימיות עם מישהו מבחוץ... האם כל הציפיות האלה ריאליות? מהן הצרכים של חברתך? מה היכולות שלה? מה היא מוכנה ויכולה להביא לקשר הזה, ואיך אתה מוכן להיענות לצרכים שלה?

כן, במערכת יחסים אינטימית יש "תנאים" לאהבה, ואני לא מבינה למה אתה מתקומם על כך. האם היית מתנגד לתנאי של "אני מוכנה להיות אתך ולאהוב אותך רק אם אתה מתייחס אלי בכבוד וללא אלימות"?
יש ויתורים. יש "להשלים עם הבלתי נמנע". כמו בעבודה: גם במקום העבודה הכי מוצלח, יהיו קטעים לא נעימים או מרגיזים, או חובות משעממות. ככה זה בחיים. החוכמה זה לחיות במזיגה העדינה מאוד של אמונה בכוח לשנות ולשפר, יחד עם השלמה עם דברים שאינם ניתנים לשיפור.

מוסכם עלי שבני זוג לא יכולים למלא את כל הצרכים זה של זה. זה פשוט לא מספיק. ויש דברים שטוב והכרחי לחפש "בחוץ" (שיחה עם חברות, אוזן קשבת, תחומי עניין משותפים, וגם כמיהות ודמיונות פרטיים). אבל למה דווקא אתה מתעקש על החוויות האינטימיות?
תקרא שוב את [po]האם יש כזה דבר לבגוד כדי לשמור על הנישואים[/po]. יש שם תיאור מאוד יפה על הצורך בחוויות שהזוגיות לא מספקת - שמסופק על ידי פנטזיות, בלי מימוש פיזי שיפגע במרקם העדין של הזוגיות.

בקשר למפגשים: נכון שכשעוברים לגור ביחד הכל משתנה, וצריך לתת זמן ועבודה מסוימת כדי לתאם את הדינמיקה ביניכם. לנו, למשל, לקח שנה שלמה עד שלמדנו לעשות ביחד כל מיני דברים כמו לריב בזמן הנכון, להתנהל נכון בערב שבו שנינו עייפים, וכו'. ובקשר למפגשים: שום דבר בחיינו לא היה דומה לתקופה הראשונה בה נפגשנו רק פעם בשבוע-שבועיים. אז, כל מפגש היה אינטנסיבי מאוד, ונהדר מבחינה מינית. היום אין את זה, כי אנחנו גרים ביחד, וזה משהו שצריך להשלים אתו. אבל לעומת זאת, יש הרבה דברים נפלאים אחרים. ובסך הכל טוב לנו ביחד היום הרבה יותר מכפי שהיה אז.
אז אי אפשר לצפות, במגורים ביחד, שבכל רגע נתון אתם תתייחסו זה לזו. צריך הפרדה, צריך שאתה תקרא ספר במטבח בעוד היא עובדת על המחשב בסלון. וצריך גם ליצור באופן יזום את שעות האינטימיות ותשומת הלב ההדדית, הרבה פעמים דווקא מחוץ לבית - ביציאה למסעדה, או בטיול לילי ברגל, או בכל צורה אחרת שמתאימה לכם.
חוץ מזה, מגורים משותפים זה לא מחוייב המציאות. זוג שאני מכירה התגרשו לפני שנים רבות. כיום, הגבר חי עם חברתו לחיים ושני ילדיהם בלי שום טקס חתונה, ואילו האשה התחתנה עם בחיר לבה, והם עד היום גרים בשני בתים נפרדים. ככה טוב להם.

וכמו שסיימת: יש הרבה אנשים מדהימים בעולם, ואחד הכיפם הגדולים בחיים הוא היכולת להכיר עוד ועוד אנשים מדהימים ולהתענג על חברתם. זה עדיין לא מחייב להיכנס אתם למיטה...

יתכן...
כשפתחתי את הדף כתבתי באופן קצת מוקצן כי הרגשתי שיש בזה בכדי להדגיש את השאלה ולהמחיש אותה. למעשה תיאור טוב יותר של התחושה שלי היא מהראשון לאוקטובר, אותו כתבתי מאוחר יותר. לפני מספר שבועות היינו, אני ובת הזוג שלי בדיון אחר. פחות קשה, פחות סוחט מהנוכחי אך גם הוא נמשך זמן מה והיה כרוך בעבודה קשה. הדיון היה סביב המרחב שכל אחד נותן לשני בתוך היחסים, למרווח שבין המפגשים שלנו. אנחנו גרים ביחד אני הרגשתי שאחד הדברים שמחבלים באיכות הקשר זה האופן האוטומטי בו אנחנו פונים אחד לשני בכל זמן ועניין ובכך לא נותנים לשני מרחב של פרטיות ונחת בביתו הוא. הרגשנו שהמפגש בנינו פחות מרגש ומלא שמחה ממה שהיינו רוצים ואני הרגשתי שזה משום שהמפגש הפך לדבר רגיל, מובן מאליו אחרי שעברנו לגור יחד. כדי לאפשר התחדשות הרגשתי שיש לי צורך להקטין את נקודות המגע היומיות השיגרתיות כדי לאפשר למפגשים שכן יתרחשו להיות בעלי משמעות רבה יותר. אני לא מרגיש שאפשר להיות בתחושת שמחה ואהבה וגילוי 7\24 עם הבן זוג. צריך גם לדעת לנוח אחד מהשני. לא כבריחה, לא כי היחסים לא טובים אלא כדי לצבור כוחות ולהתרענן ולחזור למפגש עם התרגשות של גילוי וקסם. כדי להתחדש.

אני לא שולל לחלוטין את האפשרות שהצורך שלי לאהוב מספר נשים באותו הזמן קשור בחוסרים שקימים ביחסים הנוכחים. אני חושב שיחסים מוצלחים עם בת הזוג קשור בעבודה על העניין הזה. חשיפה של אי מרוצות, לבדוק כל הזמן היכן הדברים עומדים ולנסות להתמודד עם זה. כמובן שיתכן שבזמן נתון אני לא מצליח להמריא גבוהה ביחסים הזוגיים ואז בתת מודע מיוצר הדחף לחפש תחליף או סיפוק חיצוני. יתכן, אבל לא בטוח. ואולי האהבה והמשיכה שלי לנשים אחרות קשור גם בזה אבל גם בדברים אחרים. למשל שהן מדהימות (לא פחות מבת הזוג שלי לצורך העניין). יש הרבה נשים ואנשים מדהימים בעולם. הכרה בכך ורצון להתקרב ולאהוב לא בהכרח קשורה בחסך, במצוקה, בפיצוי.
to be cont....

שאלתי את עצמי מה בקשר בין הנושא האחרון שהעלית לבין הנושא שבו פתחת את הדף... ועלתה לי מחשבה, שמאוד יכול להיות שהיא לא נכונה ולא קשורה, ובמקרה כזה אתה מוזמן להתעלם ואף למחוק.

אולי העובדה שאתה [u]פוחד שהנישואין סופם בקושי, שיעבוד להרגל ובתלות_, שאתה צופה _מראש, את אותם הדפוסים של תלות, שחיקה, קושי, מאבקי כוח ועוד, דפוסים ש_ אתה _פוגש במערכות יחסים[/u], אולי העובדה הזו גורמת לך בתת מודע לפזר את האהבה שלך במקום למקד אותה באהובה אחת?

אולי לא. חומר למחשבה.

האם האפשרות שלי לאהוב בחורות אחרות בעתיד הוא מצב היפותטי- לא. אהבתי בעבר יותר מאישה אחת באותו זמן, אני אוהב בהווה יותר מאישה אחת ואני מניח שבעתיד אני אמשיך לאהוב הרבה נשים, חלקן באותו פרק זמן. לגבי המימוש של אהבות שונות זה היה שונה במערכות יחסים שונות. בעבר, במערכת יחסים פתוחה שנמשכה בערך שנתיים, קרה שבנוסף לבת הזוג שלי קיימתי יחסים עם אחרות, במקביל, מבלי שזה איים או ערער את הזוגיות שהייתה לנו. במערכות יחסים אחרות שהיו לי בעבר התקיימה בילעדיות. הבלעדיות הגיעה מתוך כך שזה היה תנאי שהבחורה הציבה ליחסים. (בדומה למצב היום).במערכת היחסים היום הדבר שהעלה את הדיון הוא שהאהבה והמשיכה שלי כלפי בחורות אחרות הוא דבר חיי שמראה את עצמו ושאי אפשר להתכחש לקיומו. אני גם לא רוצה להדחיק את קיומו הן בשל היותו של הדבר הזה חלק ממני והן משום שאני רוצה לנהל עם בת הזוג שלי מערכת יחסים שקופה, בלי סודות והסתרות.
אני רוצה שמערכת היחסים הנוכחית תוביל להקמת משפחה ומשום כך היא חייבת מבחינתי לענות על הצרכים שלי באופן יותר מוצלח מאשר מערכות יחסים קודמות. במערכות הקודמות בהן ויתרתי על המקום שלי לטובת הבילעדיות שנדרשה ממני המחיר היה כבד. מחיר של תחושת הגבלה, תחושה של אהבה על תנאי. כלומר ''אני אוהבת אותך אבל רק בתנאי שאתה מבטיח לי בילעדיות''. ''אני מוכנה להיות איתך אבל רק אם אתה מקבל את התנאים שלי''. במערכת יחסים ארוכת טווח ובריאה שצריכה לענות גם על הצרכים שלי (גם ולא רק), חייב להיות מקום לדבר שהוא אני. והאני הזה אוהב הרבה נשים ומרגיש טוב עם זה. אם אין לדבר הזה מקום ליגיטימי במערכת היחסים אז אני מרגיש חצוי ביחסים.

שחר, האם אתה מדבר על מצב היפותטי שאתה משער שיקרה לך בעתיד, או שיש מצב כזה כרגע? או בעבר?

אם זה רק היפותטי, לדעתי אתה מסעיר את עצמך על ריק. אשמח להרחיב אם זה רלוונטי.
אם זה משהו שכבר קרה/קורה, תהיה מוכן לספר עוד?

ליעלי לה, תודה על התגובה ושנה טובה.

תמרוש רוש, אני לוקח את העצה שלך וממשיך לשאול בתיקווה שהשיח הזה ימשיך לתת לי מקום פורה לעבד בו דברים שעוברים עלי בחיים שלי ובזוגיות שלי. אני בן שלושים. חיי עם בת זוג קצת מעל שנה ומרגיש מאוד טוב בזוגיות. אני מקווה להישאר בזוגיות הזאת ולהתחתן עם בת זוגי. אולם הזוגיות נקלע בתקופה האחרונה לשרשרת של דיונים נוקבים (ומתישים במידה רבה). אני מרגיש שמדובר בשלב חשוב של בירורים אמיתים הקשורים בחיים משותפים. אני מקווה לצאת מחוזק מהתקופה הזאת לזוגיות יותר ברורה, יותר יציבה ויותר פוריה.

הדיון הנוכחי שמעסיק אותי ואת בת הזוג שלי קשור בשאלת הבילעדיות ביחסים. אני הייתי רוצה יחסים פתוחים, לפחות במידה מסוימת ואילו בת הזוג שלי רואה בזה איום קיומי שהיא אינה יכולה לחיות איתו כלל.
כשאני אומר יחסים פתוחים במידה מסוימת צריך אולי לפרט שכן כל אחד חושב ומתכוון לדבר אחר. אני רוצה שהזוגיות שלי תמלא את החיים שלי ותתפוס את המקום המרכזי בקיום שלי. אני מתכוון להשקיע ביחסים את מלוא תשומת הלב והאנרגיה. אני מודע לכך שיש הרבה עבודה לעשות על עצמי בתוך מערכת היחסים, על מנת שהם יהיו פוריים יותר, מלאים יותר, טובים יותר עבור שנינו.
אני מרגיש שמעצם הבחירה שלי לראות את היחסים באופן הזה, הגבלתי את עצמי מאוד, זאת משום שאני מודע לכך שכוחי מוגבל ושמיקוד בדבר אחד פרושו ויתור על דברים אחרים. את ההגבלה המתבקשת הזאת אני מקבל על עצמי בשמחה. לחלוטין ברור לי שאני לא מבקש יותר ממערכת זוגית אחת, זו שכבר יש לי.
אבל אני מרגיש שלפעמים, על הדרך, נפגשים באנשים לא צפויים, הזדמנויות אקרעיות, מפגשים מרתקים. כאשר אלה מובילים לרגעים אינטמיים, כפי שיכול לקרות, אני רואה בזה דבר יפה וחיובי. אני לא מרגיש שזה מאיים על הזוגיות.

אינו מאיים על הזוגיות- בתנאי שאני לא מרמה את עצמי ולמעשה מבקש לי תחליפים לחוסר מסוים שיש לי בזוגיות.
אני לא רוצה לחפש הרפתקאות כדי לפצות על חוסר ביחסים. אני רוצה ומתכוון לעבוד על הזוגיות שלי ולמלא חוסרים בזוגיות עד תום, עם בת הזוג שלי.
אבל אם אני פוגש בדמות נוספת, מחוץ ליחסים, שקיומה אינו מאיים לדעתי על היחסים, אינו סותר את היחסים ואינו בא כפיצוי על חוסרים, אז אני רוצה את החופש לממש באופן חופשי את האפשרות הזאת. כולל המרכיב שכל כך מאיים על בת הזוג שלי - מגעים אינטמים, מיניים.
בת הזוג שלי רואה את הדברים אחרת. היא לא מוכנה לקבל שום מגע אינטימי מיני שלי עם אחרות. היא מרגישה שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה על כך ומציבה את העניין הזה כקו אדום. הפער בנינו אמיתי והתחושה היא שלא ניתן לגשר על התהום הזאת. החלטנו לא למהר ולמצות את הדיונים והתקופה הקשה של הברור עד תום. האפשרות להחליט להפרד בשל הפער הזה, תישמר לנו הרי גם להמשך. בנתיים אני בסערת רגשות ונסיון להבהיר את הדברים ולברר אותם, לחוד ובמקביל יחד עם בת זוגי.
ומה יש לכם לומר על כך?

[u]הרי כל הזמן בני הזוג לומדים ומלמדים אחד את השני. הכל דו סטרי. נותנים ומקבלים, בזרימה מתמדת.[/u]

בוודאי.

שחר - אולי תשאל עוד שאלות, וזה ידרבן אותנו לדבר... ;-)

אם את מגדירה "למידה" כמערכת יחסים של "נחות" (זה שלומד) ו"עליון" (זה שמלמד אותו) אז כן, זה מתנשא.
אבל הרי אנחנו מדברות פה על למידה הדדית, הרי כל הזמן בני הזוג לומדים ומלמדים אחד את השני. הכל דו סטרי. נותנים ומקבלים, בזרימה מתמדת.

פעם זוגי מאיר לי - ופעם אני מאירה לו. כל פעם מישהו אחר מחזיק את הנר... ולפעמים אנחנו מדליקים חנוכיה, ביחד.

(זה היה קצת מתנשא מצדי... אם הוא יראה את זה הוא בטח יתעצבן :-9 )

כן, זו הדרך.

(אתה כתבת משהו וזה החזיר את הדף ל [po]מה חדש[/po]. עכשיו אנשים שוב יראו אותו ויכנסו אליו)

אני נשואה שנתיים לאדם שאני חיה אתו 5 וחצי שנים... זה הולך ומשתפר. בכל פעם שאני תופסת את עצמי מחבלת בקשר ע"י דפוסים הרגליים (שנרשמו בהכרה שלי בבית הוריי, מן הסתם), אני משתדלת לשים לב לכך ולוותר על זה. בעלי למד את זה ממני ומאז גם הוא משתדל לעשות את אותו הדבר.

הייתי רוצה להמשיך ולשמוע ומשום מה הדף לא נשאר פעיל. האם יש דרך לשמור על החיות של הדף כדי שימשיך למשוך תגובות?

שחר,
אפשר לשנות.
לאט לאט, עם מודעות, עם בקרה עצמית.

אנשים משתנים, והם בהחלט יכולים להשתנות לטובה.

אני ממליצה על הספר "משפחה במבחן" מאת א. נפייר. הוא מתאר טיפול משפחתי של משפחה ספציפית, ובדרך גם עובר יפה מאוד על השאלות איך בכלל נוצר זוג, איך אנשים בוחרים זה את זה, איך נוצרים דפוסי התנהגות שליליים או חיוביים. ספר מקסים. (והביקורת שלי על ספרים שכותבים פסיכולוגים מאוד גבוהה - לפעמים אני לא סובלת את האנטיפתיות או השבלוניות שלהם. אבל הספר הזה לוקח).

הוא מאוד עזר לי לחדד את הרגישות שלי כלפי דינמיקות לא חיוביות שביני לבין בעלי-לעתיד, לתפוס אותן בזמן אמת ולראות ממה הן עשויות בכלל ומה אנחנו יכולים לעשות אתן. זה עזר לי להתייחס אליו ואל עצמי מתוך הבנה ובגישה פרקטית, ולא (רק) מתוך כעס וחוסר אונים.
הוא גם נתן לי תקווה מאוד עמוקה ומעודדת.

תודה לכול התגובות. לא התפניתי לקרוא מספר ימים וכאשר התפניתי ומצאתי את התגובות שלכם מחכות לי שמחתי שמחה רבה. צפריר שפרון, אתה אומר שאין זוגיות ששונה לחלוטין מזוגיות אחרת ואני מניח שזה מכיוון שאנו, בני האדם, לא שונים לחלוטין מזולתנו. בשאלתי הראשונית תהיתי על אותו החלק בנו שמיצר באופן קבוע ולמרבה הצער,באופן כמעט צפוי מראש, את אותם הדפוסים של תלות, שחיקה, קושי, מאבקי כוח ועוד, דפוסים שאני פוגש במערכות יחסים. אין לי ספק שאני כאדם אחראי לקיום ותחזוקה של הדפוסים האלה (אם לא לייצור עצמו).אם כן, אני שואל את עצמי (וסקרן לשמוע על כך מאחרים) מה אני יכול לעשות במצב הנתון הזה. אני מרגיש במילכוד מסוים. אני רואה שאני מייצר דפוסים שלא טובים לי, ששנואים עלי, שהופכים את החיים שלי לקשים ואת מערכות היחסים הזוגיות שלי להתמודדות מתישה. וזה מעציב אותי. זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי ועם האפשרויות שעומדות בפני. אני מרגיש כמו ילד מגושם ששבר משהו בחנות ובאמת מצטער על כך ומרגיש אשם ושזה לא ממש בשליטתו.

[po]האם יש כזה דבר לבגוד כדי לשמור על הנישואים[/po]

דף מומלץ לקריאה.

שחר,

הנך מבקש אחר סכום שנות נישואין מיודעי דבר. יהיו מי שיבחרו לספר לך על הקשיים והסבל, שכן הם חווים בימים אלו קשיים וסבל, יהיו מי שיכתבו לך על כלא הנישואין ואלה מן הסתם סוהרים ואסירים בזוגיותם, ויהיו מי שיספרו לך על חירותם על תחושת החירות של מי שיש לו מרכז ואין לו גבולות אחרים מאלה שהוא עצמו שם לעצמו.
אלא, שזה שמתהדר בתחושת החירות היה עשוי לענות לך אחרת לחלוטין רק לפני חודש, עוד בטרם גילה בצורה שאיננה מעוררת כל חשד או דריכות שבאמת האשה שאיתו אוהבת אותו, וזו שמקוננת על בדידותה ותסכוליה עשויה למצוא אושר גדול בעוד חודש, או שנה או שנתיים.

מערכת יחסים מטבעה היא עניין יחסי. היא מתהווה, נוצרת, מבשילה דרך עליות ומורדות. שאל מישהו על החיים חמש דקות לאחר שהיה בלידת בנו, שאל מישהי שמקרבת את פרי בטנה אל שדיה, על זוגיות או על נישואין, ותקבל נהרה של אור שתספיק לך לכמה תקופות של חיים.

ואיך תמדוד את רגעי הקסם אל מול רגעי הריק? איזה משקל אתה יכול לתת לתחושה? איך אפשר לסכם נישואין?

[hr]


אין זוגיות הדומה לזוגיות אחרת, אין זוגיות ששונה לחלוטין מזוגיות אחרת.
זוגיות היא התחייבות. התחייבות העולה מתוך חיבה, כשהשרש שלה מתמקד בחיובי על פני בחובה איננה מאיימת כל כך על הנפש.
שכן במבט רחב יותר מדובר באותה התמסרות שהנפש מחפשת אחריה. התמסרות או התאחדות עם האחד או האחת.
ברובד הנשמתי אם כך מדובר על היכולת של הנפש לשמור על נבדלותה ולו לשם תחושת קיומה בד בבד כשהיא מתאחדת ומתמסרת אל אחדותה. אם תרצה - אל אלוהיה.

כל זוג מייצר את חייו כפי מידתו, על פי צרכיו, ומתוך תאום מושלם של דרך עיקרית הסוללת עונג ונגע. כך חוויות החיים מקדמות ומעצימות כל אחד מבני הזוג כשבמקביל מייצרת הזוגיות גם את המפגשים עם תהומות הנפש, שאול תחתיות המעלה בה בנפש את סבלה ואת קשייה אל מול עצמה.

הכל מותר. כל זוג מייצר את המודל שמתאים בעבורו.
כאשר הנך מבקש אחר הסבל הכרוך בחיי נישואים הרי שבמבט אקראי ברחוב תוכל לראות זוגות עצובים ומדוכדכים, כאשר הנך מבקש לראות את הזוג כמרכז ששני בני הזוג שמחים להיות בו, לצאת ממנו ולחזור אליו, הנך יכול לראות אהבת אין קץ הן אצל אותו זוג צעיר שהולך יד ביד ופניו סמוקות והן אצל אותם זקנים המביטים האחד בעיני השני, ועיניהם אומרות קרבה, שלווה, יציבות וזרימה.

[hr]

כאן יש להבדיל בין אותה תקופה של זוגיות המתמקדת בעצמה, בבני הזוג עצמם ובין אותה תולדה של יצירת דור חדש המבטא את הזוג הזה בחומר, בגוף חי, באדם חדש הרווי לפחות ברמת החומר בבני הזוג. התחברות זו לעתיד דרך יצירת ילדים משותפים היא ברית עולם. (תמרוש רוש, לכן עלתה אותה שיחה . שבטרם כריתת הברית הזו של הבאת ילד לעולם וקשירת הגורל האישי בגורל הזוגי, בטרם באמת מוכן כל צד לכרות מעצמו משהו לשם הברית הזו, היה צורך לבדוק האם באמת כל צד מעוניין בברית הזו ובוחר במודע בברית זו. מכאן חשיבות השיחה הזו, ומה שיצא ממנה יגיח לעולם בעתו כפרי אהבתכם).

לכן, אתה יכול לבחור ביצירת משפחה מתוך אהבה וחיבה. את מהות הזוגיות שלך אתה תקבע בעצמך, במעשיך, בהחלטותיך וביכולתך ללמוד ולהתאמן על האמון הבסיסי שאתה נותן בבריאה ובבריותיה. ילדיך יהיו לך מורי הדרך והאשה שאתך - שותפה למסע חיים, בת ברית המייצגת בדרכה את מה שמתבקש בעבורך.

זוג הוא זוג. הוא לא שלישיה ואיננו יכול להיות "פתוח". זוגיות אם כך היא במובנים מסוימים בחירה בגבול או במסגרת סגורה. האמון המתחייב על מנת להפוך את המסגרת הזו למרכז שגבולותיו מתרחבים ומשתנים גם הוא נדרש לגבולות. התגבשותו ויציבותו דרך פריצת הגבולות האלה מעת לעת ובחינת המובן מאליו מחדש איפשרו אמון מלא. כאשר האמון רחב דיו, כאשר האמונה הופכת לידיעה מתפוגגת הסתירה בין הנאמנות העצמית לבין ההשתלבות הזו במערך הזוגי, לתקופותיו, לעונותיו ולהבשלה האישית של כל אחד מבני הזוג.

במילים אחרות, כל זוג מייצר במו ידיו את מסעו המשותף, כל זוג שמתפתח לכלל כריתת הברית הזו של משפחה, קשר דם בדמות הולדה ותולדה נמצא כגרעין הבסיסי של מבנה משפחת האדם.

<שלם>

אני מצטטת אותך:
[u]אני לא נשוי ופוחד שהנישואין סופם בקושי, שיעבוד להרגל ובתלות[/u]
הנישואים ובכלל החיים כרוכים בקושי מהרגע הראשון. הרבה אתגרים, הרבה התמודדות, וגם הרבה מאוד כיף והנאה וסיפוק ואושר.
תלות? כולנו זקוקים זה לזה. מאוד. אבל אנחנו לא חייבים להיות תלויים זה בזה. ואם תהפוך את עצמך לאדם עצמאי, בוגר, תוכל ליהנות מהנתינה לאדם אחר, ומכך שהוא מעניק לך, בלי להיות תלוי בנתינה הזאת. וגם בלי לפחד מהתלות - כי אתה תדע איפה עובר הגבול שלך - המקום שבו אתה לא יכול להציל מישהו מעצמו, ואתה פטור מלעמוס את כל צרותיו על כתפיך ללא אבחנה.
שעבוד? פה אני אצטט את בוב מארלי:
Emancipate yourself from mental slavery - non but ourselves can free our mind
אם תשעבד את עצמך לתוך מוסד הנישואין - יהיה לך שעבוד. אם תקח על עצמך את האחריות הכרוכה בו - בלי לנפח אותה מעבר למציאות - יהיה לך קשר שהוא מחייב (אי אפשר להעיף אותו מעליך רק כי "בא לך") - אבל לא משעבד.
משפט מפתח ביחסים בינינו (אני אמרתי לו, כשרציתי שנחזור להיות חברים והוא היסס):
"אם תחליט לחזור להיות חבר שלי - אני אהיה מאושרת.
אם תחליט לא לעשות את זה - אני אלך לדרכי, וכעבור זמן אמצא מישהו אחר שטוב לי אתו, ואהיה מאושרת.
האושר שלי לא תלוי בך. אני אחראית עליו, לא אתה".
הבחור שמע את זה - וכבלים נשרו מעליו, כנפיים צמחו לו. איזה כיף! לא הבנו עד אותו רגע כמה הוא הרגיש "חייב" לעשות אותי שמחה, וכמה שההרגשה הזאת לא הועילה לאף אחד מאתנו.

ודרך אגב - אחת השיחות שעשו לנו הכי טוב בשנים האחרונות, היתה זו שבה, לא חשוב בגלל איזה תירוץ טפשי, העלינו את האופציה להתגרש, ודנו בה ברצינות רבה. זאת היתה שיחה קשה, בכיתי בה למרות שאני יזמתי אותה, אבל בחנו את האפשרות שבה בנקודה מסוימת אני ארצה ללכת לכיוון אחד, והוא לכיוון אחר, ולא נרצה להתפשר, ולא נוכל למצוא פתרון שיתאים לשנינו.
אז כן, הנישואין הם לא ערובה לכלום.זה שאנחנו מסתדרים עכשיו לא אומר שנסתדר גם עוד עשר שנים. אבל לפחות אנחנו יודעים איך להתנהג, וגם אם נחליט לפרק את הנישואין (החלטה קשה כשאול) נוכל לעשות את זה בכבוד הדדי ובהגינות.

נכון שלא יצא כלום מהשיחה הזאת, ואחרי שהיא נגמרה ראיתי פתאום מאיפה זה בא לי, והבנתי שלא היה לי באמת רצון אמיתי לפרק את הקשר, אפילו לא לרגע. אבל ברובד אחר הרווחנו המון מהשיחה, כי שברנו "טאבו": דיברנו על גירושים. באותו רגע התכוונו לזה ברצינות, והשמיים לא נפלו. לא גילינו שזה בלתי אפשרי, או שעצם הזכרת המילה הזאת הפכה אותנו לשונאים. זאת אופציה קשה, אמנם, אבל לגיטימית. והתמודדנו אתה ביושר, ויצאנו מורווחים מכל העניין. כי אישרנו לעצמנו את העובדה שמה שמחזיק אותנו זו הסכמה הדדית, ולא איזה כוח עליון מסתורי שאי אפשר להתנגד לו. בחירה, לא שעבוד.

[po]אמא ל 5[/po], לא שאני מפקפקת במה שאת אומרת, אבל לפעמים אני חושבת שהמזל, ו"לפגוש באדם המתאים" היא גישה מכשילה.
לא שזה לא חשוב. אבל אנחנו שוכחים את היכולת והחובה (או הזכות) שלנו [b]להפוך[/b] לאנשים שמתאימים לנישואין.
זוגי ואני נשואים ארבע שנים, ועכשיו חגגנו עשור להיכרותנו.

[u]נכון שיש הרבה חומר על איך לעשות שזה לא יהיה כך אבל אולי אם זה כל כך הרבה עבודה אז יש משהו בסיסי בכל העסק שפשוט לא נכון?[/u]
ומי אמר ש"כל כך הרבה עבודה" היא עניין שלילי?
אתה חושב שקל להיות אדם טוב? אבל באמת אדם טוב? לעשות ולומר רק דברים שיעזרו לעצמך ולזולתך, להימנע מגרימת נזק?
אתה חושב שלהיות איש טוב זה "לא נכון באופן בסיסי" רק כי זה דורש מאמץ?

אחרי עשר שנות יחסים משמעותיים, ולפני הבאת ילדים לעולם, אני יכולה לומר בוודאות שרוב המאמץ של הזוגיות כבר מאחורי (יהיה מאמץ של הפיכת הזוג למשפחה - אני לא טורחת לחשוב על זה כרגע). מה זאת אומרת? זאת אומרת שכבר פיתחנו את הכלים הבסיסיים לחיים טובים ביחד. אז עכשיו כל משבר הוא קל יותר לפתרון, כל הנאה נעשית עמוקה ומהנה יותר, כי אנחנו יודעים איך להפיק ממנה יותר.
אבל זה לא אומר שמעכשיו אנחנו יושבים על התחת הגדול והשמן שלנו ומפסיקים "להשקיע".
כי איך אפשר "להפסיק להשקיע" בלחבק אחד את השני? בלהחמיא זה לזה, כשמגיע? בלעודד זה את זה? אני לא יכולה לחיות אתו בלי להעריך אותו, ואני לא רוצה להעריך אותו "בסוד", בלי שהוא ידע על זה. אז אני אומרת את זה, וגם הוא, איפה שרק אפשר.
כמעט התחלתי לכתוב "מדריך נישואין" כשקראתי שוב את מה שכתבת והבנתי שלא זה מה שאתה רוצה. אתה רוצה לשמוע על הנישואין עצמם.

הם נפלאים.
הם נהדרים, כי תמיד יש לנו על מה לצחוק ביחד.
כי תמיד יש לנו על מה לדבר ביחד.
כי אנחנו, כמו שאמא ל- 5 אמרה, החברים הכי טובים.
ובעיקר, כי אנחנו לא הכנסנו אחד את השני לאיזו הגדרה מוגבלת, לאיזו "קופסה".
למה אני מתכוונת? פעם כתבו בעתון על דעיכת המין אצל זוגות צעירים (עוד הבל תרבותי, להעריך את איכות הנישואין דרך המין), ובחור אחד אמר, שאחרי שנתיים של נישואין הוא כבר מכיר את אשתו (לא רק מהבחינה המינית) ואין חדש. וזה כבר לא מרתק במיוחד.
הייתי בשוק. אתה צוחק עלי? הרי אם אחרי שנתיים אתה משתעמם מאשתך, סימן שלא התחלת להכיר אותה. הרי כל אחד מאתנו הוא כל כך עשיר, כל כך מגוון, כל כך מלא בפוטנציאל (כן, גם ה"בינוניים" שבינינו). הפוטנציאל שלנו הוא אולי סופי, אבל בהתחשב בשנות חיינו המעטות הוא אינסופי מאוד.
עשר שנים אני מכירה את הבנאדם - מכירה אותו טוב יותר מכל אדם אחר - ועוד לא הגעתי אפילו לקליפה השלישית של הבצל הזה. ולא כי הוא מסתיר ממני משהו. פשוט יש כל כך הרבה.
והרי ה"בצל" לא סטאטי - כולנו גדלים ומשתנים כל הזמן, נרצה או לא נרצה - אז עדיף כבר שזה יהיה מרצון - אז ברור שמסע הגילוי שלי רק יימשך ויימשך. איך אפשר להשתעמם? אפשר - אם הפסקת להקשיב לזוגתך, אם אתה מניח מראש שכל מה שהיא תגיד יהיו דברים שכבר שמעת ממנה.
שטויות במיץ. או.קיי, אז תשעים אחוז ממה שהבחור אומר באמת מוכרים לי, הוא כבר אמר אותם פעם. אבל משפט אחר יהיה חדש, מפתיע ומרענן. ומהמשפט הזה תצמח שיחה שלמה.

לאמא ל-5 תודה רבה על התגובה. זה מעודד לשמוע שיש אפשרות שמערכת זוגית עדיין ממשיכה לרגש אחרי 21 שנים.
אני אשמח לשמוע עוד.

[u]מיעוט השמחה וההתלהבות שאני רואה סביבי במערכות יחסים של זוגות נשואים.[/u]
אכן למרבה הצער יש לא מעט מיקרים כאלה.
אבל יש גם אחרים.
אנחנו נשואים מזה 21 שנה, ולשמחתי הגדולה אנחנו ממשיכים להיות החברים הטובים ביותר בעולם, מטלפנים אחד לשני כמה פעמים ביום, מעדיפים בילוי משותף (לרוב כולל הילדים, אבל לא רק), על כל בילוי אחר, ונרגשים להפגש בסוף היום.
כאשר אני מנסה לחשוב בזכות מה המצב כך, המסקנה שלי היא:
מזל גדול, בראש ובראשונה. כלומר - המזל הגדול לפגוש את האדם המתאים.
[u]אני לא נשוי ופוחד שהנישואין סופם בקושי, שיעבוד להרגל ובתלות. נכון שיש הרבה חומר על איך לעשות שזה לא יהיה כך אבל אולי אם זה כל כך הרבה עבודה אז יש משהו בסיסי בכל העסק שפשוט לא נכון?[/u]
כמובן שמידי פעם נדרשים ויתורים כאשר חיים יחד, וצריך להתחשב בצרכים של אדם נוסף, אבל אצלנו מעולם לא היה "טיפוח הזוגיות" פעיל ומכוון - יציאה לבילוי בלי הילדים כי "צריך", חופשות בלי הילדים, כי "זה חשוב לזוגיות". זה מעולם לא היה נחוץ לנו, למזלנו הטוב. יתכן ויש כאלה שזה חשוב להם.

אני ממש לא רואה [u]שהנישואין סופם בקושי, שיעבוד להרגל ובתלות.[/u] , נהפוך הוא. זה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי, יחד עם הולדת הילדים.

אני משערת שדברי לא מאד עוזרים - כי אין לי לצערי כל רעיון איך אפשר לפגוש את האדם המתאים, ואיך אפשר לדעת שזה אכן הוא.
כפי שאמרתי בהתחלה - המון המון מזל.

מאחלת לך הצלחה!

שלום לכולם. הייתי שמח לשמוע קצת על חיי הנשואין לאחר כמה שנים. אני שואל לאחר שתקף אותי גל של פסימית בעקבות מיעוט השמחה וההתלהבות שאני רואה סביבי במערכות יחסים של זוגות נשואים. אני לא נשוי ופוחד שהנישואין סופם בקושי, שיעבוד להרגל ובתלות. נכון שיש הרבה חומר על איך לעשות שזה לא יהיה כך אבל אולי אם זה כל כך הרבה עבודה אז יש משהו בסיסי בכל העסק שפשוט לא נכון?