על ידי וויני_הפו* » 31 דצמבר 2005, 22:59
שחר שלי נולד ביום שישי ה – 12.8.05 ( יש לי משהו עם ימי שישי) בשעה 11:30במשקל 4 קילו ו - 90 גרם - היפופוטם קטן מתוק יפה וחכם פרטי שלי - בבית חולים סורוקה בבאר שבע.
קצת לפני הלידה, כשעוד הייתי בהריון, היו לי המון פחדים מסביב לכל נושא ההנקה, בגלל שאת רׂתם, הבכורה שלי, לא הצלחתי להניק - מתוך מחסור בידע ובתמיכה הנכונה, אני מניחה, מפני שכן היתה לי תמיכה בשפע, פשוט ללא הידע המתאים וגם לא המוטיבציה לעידוד ההנקה. בסופו של חודש קשה מלווה בדיכאון, אני מניחה במבט לאחור, נגמר הרומן שלי עם ההנקה
אני מניחה שתוך שנה בערך הצלחתי להתגבר כמעט לחלוטין על האכזבה שלי מעצמי. מכאן הגעתי להחלטה שהפעם הכל יהיה אחרת, אני חושבת שאין דף באתר הזה שקשור בדרך ישירה או לא להנקה שלא למדתי בע"פ.
בעקבות סיפורי לידה שקראתי - מלידות בית ועד לידה על הגב וניתוחים - החלטתי שאין לי האומץ ללדת בבית, אבל הפעם אני רוצה חוויה שונה. הפעם אני רוצה לשלוט בלידה שלי. אחרי תחקירים ארוכים ולבטים רבים יחד עם בעלי, ואחרי לחצים רבים שהפעלתי עליו, החלטנו לחתום על לידה רכה / טבעית בסורוקה, מה שאומר באופן כללי שאני לא מחוברת לשום דבר וחופשיה להסתובב כמה שאני רוצה )עם מגבלות של מרחב כמובן. בכל זאת מדובר בסורוקה). הדבר היחיד שלא הצלחתי בסופו של דבר הוא לגרום להם לא להכין לי וריד פתוח על כל מקרה שלא יבוא. לקראת חודש שמיני נפגשתי עם יועצת הנקה (ג'יזל טל רוזן – היא מקסימה), וסיכמנו שנתראה סביר להניח בחדר לידה כיוון שהיא עובדת בסורוקה, ואני עמדתי ללדת שם.
ואז סוף סוף, ב – 12.8.05 בסביבות השעה 4:00 בבוקר (שעה שמתוך עיקרון אני מתנגדת לקיומה), התעוררתי בתחושה של "זה היה ציר, אני חושבת". הסתובבתי לצד השני וחזרתי לישון. תוך עשר דקות התעוררתי שוב, והפעם חשבתי "זה היה ציר וזה היה כואב". אחר כך היתה חצי שעה שקט ואז כששוב כאב לי נכנסתי למקלחת החמה ואחריה חזרתי לנמנם קצת וככה עד שש בבוקר אז כבר הצירים היו כבר יותר מורגשים וגם קצת יותר סדירים אז הערתי באופן סופי את בעלי ואמרתי לו עוד מעט נוסעים. בינתיים המשכנו את הבוקר כרגיל בשביל לשלוח את הגדולה לגן עם סבתא.
בערך בשבע יצאנו מהבית לביה"ח כשאנחנו מצוידים בתיק לחדר לידה כל המסמכים ודף שבו אנו מסבירים בדיוק מה אנחנו רוצים ומצפים מהמיילדת והצוות בכלל. כשהגענו חיפשנו את כל מי שאני מכירה בסורוקה בחדר הלידה אבל לא היה רופא ולא היתה מילדת וגם ג'יזל בדיוק סיימה משמרת לילה. זה היה רגע מאוד עצוב - לאן נעלמו כל הפרוטקציות שלי, מה יקרה לי עכשיו? החלטתי לדחות את הכניסה ככל שאני יהיה מסוגלת כי לא הייתי בטוחה שיתנו לי באמת לחתום על הטפסים של הלידה הרכה.
בסביבות שמונה ושלושים נכנסתי אל המיילדות, קבלה אותי בחורה צעירה מתוקה שהקשיבה לי והבטיחה לי לעזור לי לחתום על הטפסים ולקבל מיילדת שתתמוך ברצונות שלי. תוך כדי צירים והמתנה פתאום אני פוגשת את השכן שלי אשתו כבר היתה בחדר התאוששות – היינו יחד בהריון היה לנו אותו תאריך משוער ואחרנו את הלידה בארבעה ימים יחד.
ובאמת, לאחר המתנה לא ארוכה מדי, שבה אני מסתובבת ומידי פעם בצירים אני מתיישבת ומנענעת אגן, קבלה אותי רופאה שלא הבינה למה אני רוצה לחתום מראש שאני לא רוצה אפידורל, אבל זרמה איתי, נתנה לי לחתום, ואמרה שמיד אחרי שהיא תראה במוניטור שהכל בסדר היא תחתום גם. ואכן כך היה.
הביאו אותי לחדר לידה צדדי (הפעם בלי פרוטקציות סתם מזל) ובאה אלי מיילדת בשם פליסיה (פלי) (מי שמכירה את חדרי הלידה בסורוקה יודעת שיש שם חדר גדול המופרת בין היולדת בעזרת וילונות – המון פרטיות ושקט. אבל יש גם שני חדרים מופרדים.) היא דברה איתי רצתה לדעת למה אני מצפה והבטיחה לי שתנסה לעמוד בצפיות שלי. אני מצידי שמחתי ובקשתי ממנה להחשיך את החדר, כדור לצירים וכשיגיע הזמן בקשתי ללדת בכריעה. ביקשתי ממנה גם דברים שקשורים בתינוקי שלי - בקשתי שהוא ישאר איתי ושאני אעלה אותו למחלקה יחד עם אבא שלו, ושלא יתנו לו ויטמין k בזריקה אלא בטיפות והרשימה עוד המשיכה...
ככל שהתגברו הצירים ככה בעלי ופלי המיילדת היו נפלאים יותר בעלי ישב מאחורי ותמך בי על הכדור ונתן לי לשתות פלי גם היא תמכה אומנם בעיקר במילים ובכך שהשאירה אותנו לבד והופיעה בכל פעם שהזדקקנו לה אבל לא הייתי צריכה שום דבר אחר ממנה. ככה המשכתי והצירים התגברו בעצמתם ותכיפותם עד בערך 11:00 אז לדעתי הופיע ציר הלחץ הראשון, כשאני עדיין על הכדור. אז הרכיבה פלי על המטה ידית וסדרה אותה למצב של ישיבה בשביל שאני אלד בכריעה ויחד עם בעלי עזרה לי לעלות למטה, הפעם התחושות היו כל כך שונות מהלידה הקודמת. יכולתי להרגיש אותו יורד בתעלה הרגשתי את הראש שלו יוצא החוצה הרגשתי כשהוא קרע אותי וראיתי אותו יוצא הוא יצא עם הפנים לכיוון ההפוך - כלומר לכיוון הטוסיק שלי - ובגלל זה הגיעה משום מקום מישהי נוספת לעזור להעביר אותו אלי.
התישבתי על המיטה ופלי הניחה אותו עלי הייתי המאושרת בעולם. בזמן שהוא היה עלי עוד ציר אחד אחרון והשליה בחוץ. עכשיו זה באמת נגמר יש לי ילד חדש להכיר וללמוד. חיכינו עד שחבל הטבור יפסיק לפעום והמילדת חתכה אותו (בעלי לא רצה). עכשיו פלי עזרה לי להניק היא הראתה לי בדיוק איך להזיק את התינוקי ואיך הוא אמור להחזיק את הציץ. כשתינוקי סיים לינוק העירו אותי להתאוששות יחד איתו, כמו שפלי הבטיחה. שם המשכתי להניק את הצד השני. הבעיה היתה שהוא שיהק, ואצל תינוקות גדולים כמונו זה עלול להצביע על בעיה ברמה הסוכר. מכיוון שההנקה לא עזרה לנו אז אבא ופלי המיילדת עלו בלעדי לחדר תינוקות במחלקה, בשביל לשים אותו לחימום במנורה ואם זה עוזר אז אין בעיה ברמת הסוכר. (אח"כ בעלי גילה לי שכעסו עליה שהיא חיכתה המון זמן.)
הכל עבר ונגמר התינוקי שלי בסדר ואין לו בעיות, אבל אם הוא כבר בתינוקיה אז צריך לעשות פרוצדורות. הוא קיבל חיסון צהבת (לא בכל הויכוחים המשפחתיים אני מנצחת.) אבל אבא הגיבור עשה שרירים והגן עלינו מפני דקירה נוספת - את הויטמין k אנחנו מקבלים בפה. אבא ניצח. בסופו של דבר פלי חוזרת אלי ומעלה אותי למחלקה אל האהובים שלי הישן והחדש גם יחד.
עכשיו אני עייפה אני כבר רוצה הביתה. לפני הלידה חשבתי על לחתום וללכת מיד לאחר הלידה, אבל שמעתי על האפשרות מאוחר מידי לא התארגנתי בהתאם אז ויתרתי. כל אופן רגע לפני ששוחררנו גילו לנו צהבת ובסוף גם בילינו 24 שעות במנורה היה די נוראי אבל לפחות היינו מאושפזים יחד. הגדולה שלי קצת סבלה, אמא נעלמה לשבוע אף פעם זה לא קרה קודם, וחוץ מזה כל ההריון הבטחנו שזה יהיה לקצת זמן, אבל לפחות יש לנו המון סבים וסבתות ודודים ודודות אני נשבעת שהיא השמינה בשבוע הזה. היא שכחה איך זה לאכול משהו שלא עשוי משוקולד, וזאת ילדה שמבקשת לארוחת ערב גבינה וסלט ובמקרה הרע יוגורט ולא כזה של ילדים. עוד דבר שחשוב לי לספר זה היחס המדהים של הצוות במחלקת יולדות. הן תמכו בי כל הזמן גם כשבכיתי שאני רוצה הביתה והייתי מגעילה. הן גם תומכות בהנקה בעיקרון ומנסות לעזור כמה שהן יכולות.
שחר שלי נולד ביום שישי ה – 12.8.05 ( יש לי משהו עם ימי שישי) בשעה 11:30במשקל 4 קילו ו - 90 גרם - היפופוטם קטן מתוק יפה וחכם פרטי שלי - בבית חולים סורוקה בבאר שבע.
קצת לפני הלידה, כשעוד הייתי בהריון, היו לי המון פחדים מסביב לכל נושא ההנקה, בגלל שאת רׂתם, הבכורה שלי, לא הצלחתי להניק - מתוך מחסור בידע ובתמיכה הנכונה, אני מניחה, מפני שכן היתה לי תמיכה בשפע, פשוט ללא הידע המתאים וגם לא המוטיבציה לעידוד ההנקה. בסופו של חודש קשה מלווה בדיכאון, אני מניחה במבט לאחור, נגמר הרומן שלי עם ההנקה
אני מניחה שתוך שנה בערך הצלחתי להתגבר כמעט לחלוטין על האכזבה שלי מעצמי. מכאן הגעתי להחלטה שהפעם הכל יהיה אחרת, אני חושבת שאין דף באתר הזה שקשור בדרך ישירה או לא להנקה שלא למדתי בע"פ.
בעקבות סיפורי לידה שקראתי - מלידות בית ועד לידה על הגב וניתוחים - החלטתי שאין לי האומץ ללדת בבית, אבל הפעם אני רוצה חוויה שונה. הפעם אני רוצה לשלוט בלידה שלי. אחרי תחקירים ארוכים ולבטים רבים יחד עם בעלי, ואחרי לחצים רבים שהפעלתי עליו, החלטנו לחתום על לידה רכה / טבעית בסורוקה, מה שאומר באופן כללי שאני לא מחוברת לשום דבר וחופשיה להסתובב כמה שאני רוצה )עם מגבלות של מרחב כמובן. בכל זאת מדובר בסורוקה). הדבר היחיד שלא הצלחתי בסופו של דבר הוא לגרום להם לא להכין לי וריד פתוח על כל מקרה שלא יבוא. לקראת חודש שמיני נפגשתי עם יועצת הנקה (ג'יזל טל רוזן – היא מקסימה), וסיכמנו שנתראה סביר להניח בחדר לידה כיוון שהיא עובדת בסורוקה, ואני עמדתי ללדת שם.
ואז סוף סוף, ב – 12.8.05 בסביבות השעה 4:00 בבוקר (שעה שמתוך עיקרון אני מתנגדת לקיומה), התעוררתי בתחושה של "זה היה ציר, אני חושבת". הסתובבתי לצד השני וחזרתי לישון. תוך עשר דקות התעוררתי שוב, והפעם חשבתי "זה היה ציר וזה היה כואב". אחר כך היתה חצי שעה שקט ואז כששוב כאב לי נכנסתי למקלחת החמה ואחריה חזרתי לנמנם קצת וככה עד שש בבוקר אז כבר הצירים היו כבר יותר מורגשים וגם קצת יותר סדירים אז הערתי באופן סופי את בעלי ואמרתי לו עוד מעט נוסעים. בינתיים המשכנו את הבוקר כרגיל בשביל לשלוח את הגדולה לגן עם סבתא.
בערך בשבע יצאנו מהבית לביה"ח כשאנחנו מצוידים בתיק לחדר לידה כל המסמכים ודף שבו אנו מסבירים בדיוק מה אנחנו רוצים ומצפים מהמיילדת והצוות בכלל. כשהגענו חיפשנו את כל מי שאני מכירה בסורוקה בחדר הלידה אבל לא היה רופא ולא היתה מילדת וגם ג'יזל בדיוק סיימה משמרת לילה. זה היה רגע מאוד עצוב - לאן נעלמו כל הפרוטקציות שלי, מה יקרה לי עכשיו? החלטתי לדחות את הכניסה ככל שאני יהיה מסוגלת כי לא הייתי בטוחה שיתנו לי באמת לחתום על הטפסים של הלידה הרכה.
בסביבות שמונה ושלושים נכנסתי אל המיילדות, קבלה אותי בחורה צעירה מתוקה שהקשיבה לי והבטיחה לי לעזור לי לחתום על הטפסים ולקבל מיילדת שתתמוך ברצונות שלי. תוך כדי צירים והמתנה פתאום אני פוגשת את השכן שלי אשתו כבר היתה בחדר התאוששות – היינו יחד בהריון היה לנו אותו תאריך משוער ואחרנו את הלידה בארבעה ימים יחד.
ובאמת, לאחר המתנה לא ארוכה מדי, שבה אני מסתובבת ומידי פעם בצירים אני מתיישבת ומנענעת אגן, קבלה אותי רופאה שלא הבינה למה אני רוצה לחתום מראש שאני לא רוצה אפידורל, אבל זרמה איתי, נתנה לי לחתום, ואמרה שמיד אחרי שהיא תראה במוניטור שהכל בסדר היא תחתום גם. ואכן כך היה.
הביאו אותי לחדר לידה צדדי (הפעם בלי פרוטקציות סתם מזל) ובאה אלי מיילדת בשם פליסיה (פלי) (מי שמכירה את חדרי הלידה בסורוקה יודעת שיש שם חדר גדול המופרת בין היולדת בעזרת וילונות – המון פרטיות ושקט. אבל יש גם שני חדרים מופרדים.) היא דברה איתי רצתה לדעת למה אני מצפה והבטיחה לי שתנסה לעמוד בצפיות שלי. אני מצידי שמחתי ובקשתי ממנה להחשיך את החדר, כדור לצירים וכשיגיע הזמן בקשתי ללדת בכריעה. ביקשתי ממנה גם דברים שקשורים בתינוקי שלי - בקשתי שהוא ישאר איתי ושאני אעלה אותו למחלקה יחד עם אבא שלו, ושלא יתנו לו ויטמין k בזריקה אלא בטיפות והרשימה עוד המשיכה...
ככל שהתגברו הצירים ככה בעלי ופלי המיילדת היו נפלאים יותר בעלי ישב מאחורי ותמך בי על הכדור ונתן לי לשתות פלי גם היא תמכה אומנם בעיקר במילים ובכך שהשאירה אותנו לבד והופיעה בכל פעם שהזדקקנו לה אבל לא הייתי צריכה שום דבר אחר ממנה. ככה המשכתי והצירים התגברו בעצמתם ותכיפותם עד בערך 11:00 אז לדעתי הופיע ציר הלחץ הראשון, כשאני עדיין על הכדור. אז הרכיבה פלי על המטה ידית וסדרה אותה למצב של ישיבה בשביל שאני אלד בכריעה ויחד עם בעלי עזרה לי לעלות למטה, הפעם התחושות היו כל כך שונות מהלידה הקודמת. יכולתי להרגיש אותו יורד בתעלה הרגשתי את הראש שלו יוצא החוצה הרגשתי כשהוא קרע אותי וראיתי אותו יוצא הוא יצא עם הפנים לכיוון ההפוך - כלומר לכיוון הטוסיק שלי - ובגלל זה הגיעה משום מקום מישהי נוספת לעזור להעביר אותו אלי.
התישבתי על המיטה ופלי הניחה אותו עלי הייתי המאושרת בעולם. בזמן שהוא היה עלי עוד ציר אחד אחרון והשליה בחוץ. עכשיו זה באמת נגמר יש לי ילד חדש להכיר וללמוד. חיכינו עד שחבל הטבור יפסיק לפעום והמילדת חתכה אותו (בעלי לא רצה). עכשיו פלי עזרה לי להניק היא הראתה לי בדיוק איך להזיק את התינוקי ואיך הוא אמור להחזיק את הציץ. כשתינוקי סיים לינוק העירו אותי להתאוששות יחד איתו, כמו שפלי הבטיחה. שם המשכתי להניק את הצד השני. הבעיה היתה שהוא שיהק, ואצל תינוקות גדולים כמונו זה עלול להצביע על בעיה ברמה הסוכר. מכיוון שההנקה לא עזרה לנו אז אבא ופלי המיילדת עלו בלעדי לחדר תינוקות במחלקה, בשביל לשים אותו לחימום במנורה ואם זה עוזר אז אין בעיה ברמת הסוכר. (אח"כ בעלי גילה לי שכעסו עליה שהיא חיכתה המון זמן.)
הכל עבר ונגמר התינוקי שלי בסדר ואין לו בעיות, אבל אם הוא כבר בתינוקיה אז צריך לעשות פרוצדורות. הוא קיבל חיסון צהבת (לא בכל הויכוחים המשפחתיים אני מנצחת.) אבל אבא הגיבור עשה שרירים והגן עלינו מפני דקירה נוספת - את הויטמין k אנחנו מקבלים בפה. אבא ניצח. בסופו של דבר פלי חוזרת אלי ומעלה אותי למחלקה אל האהובים שלי הישן והחדש גם יחד.
עכשיו אני עייפה אני כבר רוצה הביתה. לפני הלידה חשבתי על לחתום וללכת מיד לאחר הלידה, אבל שמעתי על האפשרות מאוחר מידי לא התארגנתי בהתאם אז ויתרתי. כל אופן רגע לפני ששוחררנו גילו לנו צהבת ובסוף גם בילינו 24 שעות במנורה היה די נוראי אבל לפחות היינו מאושפזים יחד. הגדולה שלי קצת סבלה, אמא נעלמה לשבוע אף פעם זה לא קרה קודם, וחוץ מזה כל ההריון הבטחנו שזה יהיה לקצת זמן, אבל לפחות יש לנו המון סבים וסבתות ודודים ודודות אני נשבעת שהיא השמינה בשבוע הזה. היא שכחה איך זה לאכול משהו שלא עשוי משוקולד, וזאת ילדה שמבקשת לארוחת ערב גבינה וסלט ובמקרה הרע יוגורט ולא כזה של ילדים. עוד דבר שחשוב לי לספר זה היחס המדהים של הצוות במחלקת יולדות. הן תמכו בי כל הזמן גם כשבכיתי שאני רוצה הביתה והייתי מגעילה. הן גם תומכות בהנקה בעיקרון ומנסות לעזור כמה שהן יכולות.