פלוני אלמונית יקרה. מה שאני אוהבת בנשות באופן, בין היתר, הוא בדיוק ההפך ממה שתיארת. התגובות שאני קראתי לא נשלפו מהמותן באיזו פרדיגמה של- נשוי זה ככה,
רוק זה ככה והחיים הם ככה וכהה.

אלא נהגו אחרי קריאה ובחינה מעמיקה של סיפורי כמות שהוא.

נשות האתר היקר הזה הן נשים חושבות ונדיבות בתובנותיהן.

ואהבתי הרבה ותודתי נתונה לכן שוב על כך.

מדוע לא לומר לה שההתנהגות הזו לא מקובלת עליך?

כי אני חושבת שלה אין שום מקום להכיל את השיחה הזו והיא יכולה להסב לה נזק.
לי אין שום יכולת לנהל שיחה כזו באופן נעים או אפילו שפוי.

אני בהחלט אדלל ואשתבלל לעת עתה.

באופן אישי, התייחסתי למשהו אחר. אני חושבת ש
היא מקנאת לה* ולא בה.

• שאלה מצבים אחרים ולא תמיד קל או אפשרי לאנשים להכיל שונויות כאלה גדולות בתחומי העניין מבלי לתת ערך גבוה יותר למי מהן.

<על הדרך רוצה להביע הסתייגותי מהסגנון היענו-מגניב-כי-ישיר אבל בעצם סתם קופץ למסקנות, לפרשנויות ועוד מחלק ציונים על הפרשנות כאילו שהיא בכלל מה שנאמר.>
<תקוותך אושררה. כולנו יודעות שפרשנותך כפי שהצעת אותה היא אכן בולשיט מוחלט >

כולי תקווה שכולכן יודעות שזה בולשיט מוחלט

גם לדעתי זה בולשיט באופן כללי, אבל במקרה הזה עושה רושם שיש בזה לפחות קצת מהאמת...

ואיך אוכל להפגיש אותה עם בתי(מה שיהיה בלתי נמנע באיזשהו שלב) בלי להגיד לה שההתנהגות הזו לא מקובלת עליי?

מדוע לא לומר לה שההתנהגות הזו לא מקובלת עליך?
את מתארת מצב קשה שבו המשך הקשר מהווה מעין ויתור על העצמי החדש והנוכחי שלך. זה מחיר גבוה וזו גם לא חברות אמיתית אם את לא יכולה להיות את עצמך.

אני מציעה לך לדלל ולהשתבלל. לומר את האמת, קשה לך כרגע, את עייפה. יכול להיות שגם ממרחק של זמן הדברים יראו לך פחות נוראיים או שהרגש הקשה והכעס יתפוגגו ואז יהיה קל יותר. תני לזמן לעשות את שלו. נסי להמעיט בחשיבה עליה. מה שעוזר לי במצבים כאלו זה גם לפרגן לעצמי ניתוק זמני וקצר ככול שיהיה וגם לחזור לחוויות נעימות עם הבן אדם שממנו אני מתרחקת על מנת להחזיר לעצמי אנרגיה טובה. בהצלחה @}

רוצה רק להסב את תשומת לבכן לשתי הנחות יסוד שמטפטפות מרוב הדברים שעולים פה
(סליחה על ההתערבות מומינאמא, דווקא את באיזשהו מקום הכי פתוחה, חסרת דעות קדומות ומגיבה לדברים בצורה עניינית, ולכן קצת מצחיק אותי שכולן נותנות לך עיצות, למרות שכמובן ביקשת, ובוודאי אפשר להפיק מהן תועלת):

• מי שרווקה/נטולת ילדים מקנאה במי שנשואה ואם.
• מי שיש לה בן זוג/בעל/ילדים מבינה יותר את החיים/מורכבותם/העולם ובכלל נעלה יותר רוחנית.

כולי תקווה שכולכן יודעות שזה בולשיט מוחלט.

ואם את יכולה לנסות לראות אם יש לך חיבור למקום שיודע או מבין שהיא בכוכב אחר עכשיו. לך יש עולם חדש, תובנות חדשות, רגשות חדשים, תפיסת עולם מגובשת שפתאום נהייתה רלוונטית בבת אחת

יש לי. אני יודעת שהיא במקום אחר לחלוטין. אין לי צורך בהבנה, באישור או בהכרה שלה בדרך חיינו או באופן חינוכנו.
אין לי בעיה שהקשר שלנו יתמקד, לעת עתה, בה ובעדכונים יבשים אודותנו.
הבעיה שלי היא שכל מה שאני מרגישה כרגע זה זעם. פשוט זעם אדיר על היחס שלה לקטנתי.

אני לא יודעת איך אני יכולה לדבר איתה על כל נושא אחר שבעולם, במקום בו אני נמצאת ואני מרגישה ששיחה על הדברים החשובים תהיה מאוד לא נכונה בשלב זה.
<המרגיעון, מצדו, טוען שבכל מקרה, לכל אדם, יש מקום>
אני לא מרגישה שיש לי את המקום הזה לתת לה, כרגע.

ואיך אוכל לחכות עד יעבור זעם ולהתנהג כאילו דבר לא אירע? ואיך אוכל להפגיש אותה עם בתי(מה שיהיה בלתי נמנע באיזשהו שלב) בלי להגיד לה שההתנהגות הזו לא מקובלת עליי?

הזדהיתי כל כך עם הקטע של המריבות הזוגיות הקשות והמרות בדיוק ליד החברה הטובה. כבר 5 שנים בזוגיות ושואלת את עצמי כל הזמן מה גרם לכך שלידה יצא כל הקושי ביננו. מדהים הכוחות הסמויים הפועלים האלו.
אין לי תשובות. שואלת שאלות בעצמי ועוד בלי ילדים בינתיים

אני צריכה פרק זמן לעכל ולהתמודד ולהבין.
זה הדבר הכי חזק שעולה מתוך דברייך.
אז איך לוקחים זמן כזה בכלל, מול חברים, משפחה?
מבלי שנרגיש שאנחנו עוקפים, משקרים ומתעלמים?

לי באופן אישי, היה מאד מתאים פשוט להגיד לה שאני זקוקה לזמן.
שהחיים קוראים לי, ואני פחות פנויה עכשיו.
שהחברות חשובה לי מאד, אבל בתקופה הקרובה קצת אשתבלל, וכשארגיש שאוכל לצאת שוב החוצה, מיד אתקשר אליה.

באמת קשה.

את יודעת שיש לי חברה - הכי טובה, אחות תאומה, אורה הכפולה, שפעם בחיים ממש ממש פגעה בי כשלא יכלה לתמוך בי בתקופה שהיתה קשה בשבילי. והיא פשוט לא הבינה. ואני לא יכולה להסביר איך - אבל הבנתי מבפנים שהיא לא מבינה, ונפגעתי במישור אחד והמשכתי במישור אחר, וזה עבר נורא נורא מהר, וזה עבר לגמרי (!). וכמה שנים אח"כ היא עברה תקופה קשה - ופתאום נפל לה האסימון איפה ואיך אני הייתי אז. היא כל----כך הצטערה. אגב, גם אצלנו אני הייתי אמא לפניה וגם היא לא הבינה קצת פה ושם דברים שאח"כ כן. אבל זה היה מאוד בקטנה ולא נפגעתי מזה בכלל
(לא מתקרב למה שאת מתארת).

נראה לי שאת צריכה קצת להתרחק.

ואם את יכולה לנסות לראות אם יש לך חיבור למקום שיודע או מבין שהיא בכוכב אחר עכשיו. לך יש עולם חדש, תובנות חדשות, רגשות חדשים, תפיסת עולם מגובשת שפתאום נהייתה רלוונטית בבת אחת...

.

תודה במבי
לא הובנתי. אנחנו יוצאות לשעתיים ואף יותר בכל פעם, בערך אחת לחודש, לפי היכולת שלה- אני זמינה ליותר אך לא יכולה להגיע אליה( גרה במרחק של שעת נסיעה מאיתנו).

החצי שעה זה אם יוצא שהיא מגיעה לפני בן זוגי, כך שאנחנו מחכות לבואו, מפקידות את האוצר ויוצאות לדרכנו.


אבל לא נשמע שמישהו עשה משהו שאי אפשר לסלוח עליו
כרגע אני מרגישה שאין לי יכולת לסלוח ואין לי יכולת לנהל את השיחה הזו באופן שיניב תוצאות בריאות.
כרגע אני לא מסוגלת לעמוד בשום אינטרקציה איתה.

אולי אני עוד אוכל.

אני בעד לנסות מפגשים של שתיכן בלבד. תחשבי על זה שאת זאת שהשתנית שינוי שהיא לא מסוגלת להבין (ואת בסדר גמור ונשמעת מקסימה ). אבל מבחינתה לחברות היתה מהות מסויימת, ועכשיו נכנס גורם שהיא לא מבינה. את הרי לא צריכה את האישור שלה לדרך ההורות שלך. היא בכלל לא שם עדיין. אז תפרידי (ם למען בתך). נסי לתת לחברות שלכן את הזמן הטהור, ולצאת לבד - כמו שאמרת. לדעתי חצי שעה זה מעט מדי (אני לא יודעת בת כמה בתך, אבל אם היא תהיה עם אבא שעה וחצי ואת בקרבת מקום אם יש צורך -אז לי זה נשמע בסדר גמור. בחצי שעה פעם בכמה שבועות - אי אפשר ממש להרגיש את הביחד והאינטימיות, כשיש שעון עצר. זו דעתי)

ויכול להיות שאת כולה לדבר על זה איתה. נשמעת חברות אמת במשבר, ממש כמו שכתבת. אבל לא נשמע שמישהו עשה משהו שאי אפשר לסלוח עליו. אני יודעת שלפני שהייתי אמא הרבה דברים נראו לי משונים וממש לא הבנתי כלום כלום.

אני לא מצפה לתשובות חד משמעיות. זה באמת עסק מורכב. אמ-מה, מה עושים עכשיו?

אני צריכה פרק זמן לעכל ולהתמודד ולהבין. מה אני אומרת לה בינתיים? איך אפשר בכלל לקחת פסק זמן באופן מלאכותי?
איך אני יכולה להגיד לה פסק זמן בלי לבאר? איך אני יכולה לבאר בלי להכנס לשיחה שאני לא בשלה לערוך?

אני מסכימה לעניין קנאת האחיות. זה מה שמחלחל אלי ככל שעובר הזמן.
רק שלב העניין הוא שאת האמא במשולש הזה, ונראה לי שאולי זה התאים לכן שיהיה מרכיב אימהי בחברות שלכן כל עוד לא היתה לך תינוקת, ועכשיו זה פשוט צף על פני השטח ולא מתאים.
אני חושבת שאין פה תשובות חד משמעיות ושהחיים לוקחים להרבה כיוונים מפתיעים. אולי כל זה יבגר אותה? אותך?

חני לא הבנתי את תגובתך. תרצי לפרש?

תודה לכולן על כל הדעות והקולות השונים.

ראשית, כבר מזמן החלטתי לעשות מהלימון לימונדה ולהפוך את מפגשנו לאחת על אחת. המגע בינה לבין הקטנה הוא רק על הדרך- עד שאבא יגיע ונצא לשתות קפה.
חצי שעה פעם בחודש.

אני לא יודעת איך לנהל שיחה כנה ולפתוח הכל באהבה. מרגישה שפספסתי את הרכבת.
כרגע יש בי בעיקר כעס אני מרגישה כאילו היא הכתה את בתי.
(מדגישה שוב את המרגישה, כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק שאני יודעת שזה לא המצב. רגש)

בקשר ל"תופסת עליה תחת" אני מאוד מנסה, באופן מודע לגמרי, לעשות הכל כדי שהיא לא תרגיש ככה.
כל פעם שאני רואה אותה אני אומרת לה שהיא נראית מדהים, נותנת לה חיבוק ענקי ומנסה להאיר את חיי הרוקות באור נפלא ככל האפשר.
לא מאולץ, באמת. אני בהחלט מתגעגעת לחופש המוחלט, ללהתחיל את היום בלי לדעת לאן הוא יתגלגל, לאפשרויות האינסופיות
ללילות ללא שינה בגלל סקס נהדר ולא בגלל שיניים ואני אומרת לה את זה בלי הרף.

אני מקשיבה לה בעניין כי באמת מעניין אותי. ברגע שאנחנו יושבות לבד, בכייף שלנו אני מרוכזת כולי בה ובהרפתקאות שלה וטורחת להבהיר שבעיני הן הרפתקאות
מופלאות ולא תלאות מתישות.

אבל אין לדעת. יש לי קושי אמיתי להבין קנאה, כך שאני לא מפנימה לגמרי את הטריגרים לקנאה ואולי, כיוצא מזה לא מצליחה להמנע מהם.
אני לא אדם מקנא. כשאני רואה משהו שיש לפלוני ואין לי אני חושבת" איזה יופי לפלוני שישי לו כך וכך! איך אוכל לעשות לעצמי כך וכך"?

למעשה, הפעם הראשונה שחשתי משהו ממשפחת הקנאה, איכשהו, היתה השנה.
פעם ראשונה שראיתי אצל חברה משהו שלא יכול להיות לי בשום פנים ואופן, משהו באמת בלתי הפיך.
מה זה גרם לי להרגיש ולעשות? להגיד לה כמה נפלא לה שיש לה. כמה שזה יקר המציאות. כמה שאני שמחה בשבילה שיש לה ועצובה בשבילי שאין לי.
אני שמחה בשבילה באמת ובתמים. והייתי עצובה בשבילי עד שעבר לי והשלמתי עם החוסר והחלטתי למלא אותו בדברים אחרים.

לא הוצאתי עליה או על בתה המקסימה שום כעס או אגרסיות כי לא נוצרו אצלי בכלל כאלו. זה לא עובד אצלי ככה.

אולי לכן כל כך קשה לי להבין ולקבל את ההתנהגות הזו.

לא סיפרתי את זה, מיותר לציין אני מקוה, כדי להצטייר כיותר קדושה מהאפיפיור. יש לי את המגרעות שלי, אלוהים עדי. יש לי טמפרמנט, אני עצלה,
אני מועדת להברזות ואיחורים ועוד ועוד בשפע רק כדי להבהיר את הזרות שאני חשה כלפי הרגש הזה.


תוהה כמה משקל יש לעובדה שבעלך לא אוהב אותה בהחלטה שלך שהיא כבר לא חברתך..


א. הוא לא בעלי
ב. הוא אוהב אותה ואפילו מאוד. מה שהבנתי עכשיו, אחרי שנים שבהן כעסתי עליו על עצם זה שהוא כועס עליה,
זה שהכעס שלו נבע מהתחושה שהיא לא באמת מפרגנת לי, מקנאה לי ומוציאה עלי את כעסיה. עדיין הוא אוהב אותה מאוד.
ג. הוא חושב שאסור לי לתת לחברות שלנו להפגע. הוא בטוח שאפשר להציל אותה.

כך שהתשובה הכנה לגמרי היא אפס. אפס משקל.

אני מסכימה לעניין קנאת האחיות. זה מה שמחלחל אלי ככל שעובר הזמן.

טוב, אמשיך יותר מאוחר. אני מודה לכולכן עד מאוד. העזרה שלכן משמעותית ביותר. ככל שאני שומעת יותר דעות, מכל קצוות הקשת, כך מתבהרת לי התמונה.
@} שוב תודה.

עד שהתחלת בזוגיות עם בן זוגך הערך העליון "חברות אמת" נשמר אצל שתיכן ואיתו גם האמונה שבחברת אמת לא בוגדים ולחברת אמת נשארים נאמנים.....
וזה התאים לאז.....
נראה שהגדרה זו של חברות אמת השתנתה אצלך רק שהיא לא יודעת וכדאי לידע אותה על כך.
(בעיני חברת אמת היא חברה שמקשיבה לך ומאפשרת לך לברר את האמת עם עצמך.)
באהבה

אני חושבת שזה לא יפה להיות חברה של מישהי רק כשזה מתאים לך. אם היא היתה בשבילך שנים רבות, אז תפתחי איתה את העניינים ותנסו להגיע למצב שבו היא לא נפגשת עם בעלך כמעט ואם היא עם הבת שלך היא נחמדה אליה. אבל צריך לדבר בפתיחות קודם.
היא עכשיו לבד, ולך יש משפחה. זה לא זמן לזרוק אותה. חשבי שדברים יכולים יום אחד להתהפך ואז תזדקקי לה.

למה את ובעלך תמיד רבתם לידה? בגללה? בגללכם?

אני שומעת קנאת אחיות בינה ובין קטנתך.
מסכימה. בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מקנאת באחותי הקטנה שלקחה כל תשומת הלב, ועושה לה דברים נוראיים, שהיום אני מתביישת בהם מאוד.
מעבר לעובדה שאת באופנית, וזה תמיד קשה לעיכול, אני יכולה רק לשער, שגם אני במצבה הייתי מרגישה זנוחה. את משתנית, מפתחת חיים שלה אין חלק בהם, ומצפה ממנה שתכיל את הכול באהבה, בלי שתבהירי לה בצורה מפורשת שאת עדיין זקוקה לה. דורש מצד החברה גדלות נפש אדירה, מהסוג שלי לא היה בתור ילדה.

ואני תוהה כמה משקל יש לעובדה שבעלך לא אוהב אותה בהחלטה שלך שהיא כבר לא חברתך..

בלת"ק וטלגרפי, עימך הסליחה...
אני שומעת קנאת אחיות בינה ובין קטנתך.
אני שומעת אהבה שלא מסונכרנת במציאות (כל אחת בשלב שהוא דרמטית אחר) אני חושבת שאולי עכשיו לא, אבל ביום מן הימים בכל זאת כן.
ושאם עכשיו לא, זה לא צריך להיות חותך או בוטה. רק "זה לא מתאים עכשיו". חבל להתבשל עד שלא יהיה שום סיכוי גם לעתיד.

נתחיל במרגיעון כשאת לא יכולה יותר-אל תכילי.
באשר ליחס לביתך. אני הייתי משתדלת לצמצם אפשרויות מגע וגם משתפת אותה בהשקפת עולמי, במה מפריע לי ומבקשת ממנה לנהוג אחרת. יש אנשים שפחות רגישים לדקויות הללו, ובכלל לתינוקות ולזכויות שלהם ולכול אחד סף הרגישות שלו. אני יכולה להתפחלץ מלראות את אחותי תוקעת מוצץ לביתה התינוקת כשהיא מקטרת ועבורה זה נכון וטבעי. אם לא תבהירי ולא תבקשי איך היא תדע. לפעמים אני גם מייחסת משמעות יתרה ונותנת פרשנות רצינית לחוש הומור וסתם חוסר טקט של אנשים בסביבתי. הכי טוב להגיד את הדברים ולבקש בצורה ברורה
איכשהו ממה שקראתי הרגשתי שכרגע באמהות ובזוגיות שלך אין לך באמת מקום בשבילה, כוח ורצון לשמוע את הסיפורים שלה, על באמת, להיות נוכחת בשבילה. וזה סוג של כדור שלג אנרגטי ביחסים. גם אם לא מדברים על הדברים הם מורגשים. הקשר עבר תהפוכות ושינויים ועכשיו זו עוד נקודת מפנה. את עברת שינוי משמעותי. את השתנית. הקשר השתנה.
האם את רוצה להיות חברה שלה? מציעה לך לבדוק את זה עם עצמך במנותק מההתנהגות שלה. אל תחפשי צידוקים בסביבה לניתוק. מותר לך לרצות להתרחק ולנתק. זה יכול להיות באופן זמני. זה מה שטוב לך עכשיו. את עייפה. לא מתאים לך וכו'. את לא חייבת להתחייב על העתיד. האם את יכולה ליצור לה מקום בחיים שלך כרגע? האם את מעוניינת בכך?
ממה שכתבת בן הזוג שלך והיא לא מסתדרים ממזמן כך שהוא לא אובייקטיבי ביחס אליה.
חברות טובה הכרחית, וגם בן זוג אוהב לא יכול להוות תחליף. החוכמה היא לייצר מצב שבו הם לא מרגישים שהם באים אחד על השני להיפך, משלימים.
חברות מפעם בעיני הן גם לא כמו חברות אחרות מהשכונה ומהיום יום. עצם ההכרות וההסטוריה הופכות את זה למשהו אחר, שצריך פחות תדלוק ועדיין כשנפגשים זה מאוד משמעותי עבורי.

המציאות גם משתנה כול הזמן, וגם הדינמיקה עם אנשים. כשחברות מתחילות להתחתן זה אכן משפיע על היחסים. יש לי חברה, לא חברת ילדות, אבל חברה כעשור, וטיילנו ביחד וכו', ובן הזוג שלה קינא בחברות מן הרגע הראשון (אנחנו שלוש חברות). היה קרע סמוי שבהתחלה אופיין בבדיחות וצחוקים, ועכשיו פשוט הפך ליחסים קורקטיים. אנחנו מקפידות להיפגש בנפרד מפגש בנות אחת ל.. מתעדכנות ותומכות בעיקר טלפונית. לפעמים אין כימיה, והאמת שאנחנו גם די כועסות על היחס שלו כלפי החברה שלנו, הוא סוג של ילד שצריך פינוק ותשומת לב, ולמרות שזה לא ענייננו, ולה כנראה זה מתאים וטוב, עדיין כשאני כותבת לך אני מבינה שהרגשות הללו משפיעים על הקשר. אנחנו הצלחנו לייצר לנו מפגשים, נדירים אמנם אך נעימים וזה מה שמתאים כרגע וזה טוב.

יכול להיות שגם הקשר שלכן משנה את פניו, אם הוא לא היה גמיש ולא מתאים את עצמו לחיים המשתנים מן הסתם הוא לא היה שורד.@}

יש לי אחות נהדרת, היא לא נשואה, והיא בחורה פקחית ולפעמים גם "יודעת הכל".
כשילדתי את בני הראשון, היא לא קנאה, פשוט אהבה אותו וכך גם עם בני השני וביתי. היא אוהבת אותם, היא מכבדת את הדרך שבחרתי לגדל אותם, היא לא תפגע בהם, לא תגיד להם "תבכי תבכי" או שום דבר כזה

אני חושבת שאת צריכה להבין שהיא חברה ולא אחות. יש הבדל, הבדל גדול ביכולת ההכלה שלנו את מה שיש לחבר ומה שיש לאח, היכולת לשמוח בשמחתו של אח היא יכולת גדולה הרבה יותר.

אני בטחה שיש קנאה בין אחים אבל היא אחרת.

עוד דבר: החיים שלכן נעו במקביל במשך זמן רב ואז התפצלו. אני הרגשתי ככה כלפי חברה: היא "בגדה" בי, היא פירקה את החבילה, היא כבר לא "שלי"
תחשבי על זה...

יכול להיות שלא בכוונה את קצת "תופסת עליה תחת?" נורא בקלות את יכולה ליפול למקום הזה, כי "לך יש" ו"לה אין" , אז את בעמדה יותר חזקה, אז שימי לב. מסכימה אם כל מילה של פולנית, אם הקשר בינכן חשוב לך, יהיה נחמד אם תוכלי אפילו להתפנות אליה (לזכר הימים הטובים) אפילו לזמן קצר להשאיר את הילדה עם בעלך או סבתא ולהקדיש זמן רק לשתיכן, אם לא אז זה בסדר גם להתרחק לפעמים, ואולי יגיעו ימי קירבה שוב.. היא תבין. (אם תסבירי לה בעדינות) 
היא לא אוהבת ולא צריכה לאהוב את הבת שלך כמו שאת אוהבת אותה.

רוצה להציע נקודת מבט אחרת, אך לפני שאתחיל הבהרה - אני מבינה אותך מאוד ואת הקושי שלך ומראש רוצה שהתגובה שלי לא תשמע נגדך אלא בעדך. אנא קראי אותה ככה...

ממה שכתבת ברור שחברתך מתוסכלת מאוד, אולי אף בעוצמה יותר גבוהה כשהיא איתך, על זוגיותך ואמהותך החסרות לה. והיא מקנאה. ונשמע שבצדק.
זאת לא אשמתך ולא אחריותך, אבל - את חברה טובה שלה.
ובמקום כרגע לחפש את היותה חברה שלך, בקשי את להיות לחברה שלה.
היא כנראה צריכה אותך. ללא בעל, ללא ילדה, ללא התרכזות במה טוב לילדתך. אותך נטו.
אם היא חשובה לך, ונשמע שכן, עזבי עכשיו מה נכון או צודק. לכי על להיות שם בשבילה - חברה בשביל חברה.

בהצלחה!

הי מומינאמא, המרגיעון כותב החסרונות הם היתרונות וזה מסכם בדיוק את מה שרציתי להציע,
חברויות עוברות תהפוכות כל הזמן, משתנות בהתאם לסיטואציות ולמצב הנפשי של השותפות לקשר.
אין ספק שלא הייתי חושפת את משפחתי בשלב כזה לחברה הזו. היא לא מסוגלת להתמודד איתם ולהם לא מגיע להתמודד איתה.
אבל תבדקי עם עצמך אולי יש לך מקום לחברה שנפגשים איתה לבד. לצאת לשתות בירה או כל דבר אחר, לשחרר מעט קיטור על המשפחה, להקשיב לה.

היום, כשכולן מסביב נשואות עם ילדים והרוב גם עם קריירה תובענית, יש כל כך מעט אפשרויות לי לצאת ולהיות קצת לבד עם חברה, לא להיות אמא ולא לרדוף אחרי אף אחד, לקטר על בעלי בלי שהילדים ישמעו, לקטר על העבודה, לקשקש על ספרים ולרכל. אחרי 4 שנות אמהות אני ממש כמהה למפגשים כאלה, נטולי משפחה מסביב. זה כמעט לא קורה לי, אני אמא מאוד טוטאלית, אבל לפעמים אני מרגישה שזה אי של שפיות.

אפשר לקחת באהבה את מה שיש לה להציע, בחברויות מאוד אינטימיות קשה לפעמים להכניס עוד שותפים.
אני יכולה רק לספר על חברתי הטובה ביותר, שלצערי גרה רחוק, וכשאנחנו נפגשות זה כמעט תמיד במסגרת משפחתית. זה נשמע די אידיאלי, הגדול שלי והצעיר שלה הם באותו הגיל, הבעלים מסתדרים מצויין, אנחנו מחבבות אישה את בן זוגה של בעלה והם אותנו, אבל האינטימיות ביננו - יוק, איננה. שתינו מאוד מתגעגעות לשיחה אמיתית, שקטה, לא בטלפון. בלי ילדים ברקע, בלי שמישהו רוצה שישחקו איתו פתאום, וגם בלי בעלים.

בקיצור - לדעתי, זה ברור שהיא מקנאה. חברה הכי טובה שנמצאת במקום טוב היא ראי מאוד צלול למקום הרע שהיא נמצאת בו. אפשר לכעוס עליה שהיא לא מתמודדת טוב עם המראה הזו ועם התחושה הזו, אבל בואי נהיה כנות, כמה מאיתנו יודעות באמת לפרגן כשאנחנו מאוד נמוך? <למען הסר ספק - זה דפוק להוציא את זה על הילדה>
סביר שהחיים שלה ישתנו גם בשנים הקרובות, ואז שוב צריך יהיה להתאים את היחסים למה שקורה, אבל עד אז, אם החברות הזו חשובה לך, אני הייתי מנסה לשמר את האינטימיות, מספרת לה גם על הקשיים שלך, יוצרת מרחב בטוח למפגשים ולא מציגה מולה רק את החיים שהיא, כניראה, היתה רוצה שיהיו לה.

אבל באיזו לגיטמציה של נשיות והאמהות עושה את זה בגדול.
אני גם בעד להתרחק טיפה אבל הכי בעד לשיחה כנה.
כזו שאת מספרת את מה שעובר עליך, ולא איפה היא לא בסדר.
ותראי אם זה יקרב בינכן או ירחיק.
מה שיגיע יהיה נכון...

לי היתה שיחה כזו, על נושא לגמרי אחר, עם חברת אמת לפני הרבה שנים. התנתקנו בעקבות השיחה ל 5 שנים. היום אנחנו החברות הכי טובות. ממקום אחר ונכון יותר.

מדוע את לא מנהלת איתה שיחה מאוד מאוד פתוחה על כל העניין? זאת נראית לי חובה חברית ראשונה במעלה. לא?

הרי זה מה שהיית רוצה שתעשה איתך.

עצוב לי.

מה אעשה לכשתצלצל? לא רחוק היום, אני בטוחה.
אוכל לסנן יום- יומיים לצרכי הבשלה לשיחה אולי.
לא יותר.

ועוברות לי המון שיחות ואפשרויות בראש.
אם אני אגיד ככה, ואם היא תגיד ככה.
ואם היא פשוט תתקשר להתנצל?

(אין סיכוי אמיתי בין כה וכה, אבל מה אם?)

איכשהו תמיד נדברנו בינינו שכל יתר האנשים בחיינו יבואו וילכו(מה שאכן קרה, כמעט תמיד, באופן טבעי)
ואנחנו זה לתמיד. דם. אחיות.

אני מנסה לחשוב מה היא נתנה לי בחיי.

הדבר הראשון שעולה לי זו נשיות. הייתי טום בוי באמת, לא כמו שדוגמניות טוענות שהיו במוספי סופשבוע,אלא על אמת מעין אנדרוגנוס מוחלט כזה.
עד גיל 13 הלכתי לבריכה בבוקסר בלבד. אמרתי שכל עוד יש לי בדיוק מה שיש להם, אני לא שמה על הגוף סנטימטר בד מיותר.
פרא אדם אמיתי.

לא שהיום אני לא, אבל אז...

וזה התחיל להשתנות כשהיא הגיעה, טוב, גיל 13 ומחזור וטיפונת ציצי ואז היא.
היא קוראת כמוני ורגישה כזו, כמוני אבל גם מתאפרת ועקבים ובגדים.

בראש הילדי שלי היתה דיכוטמיה בין השניים. השתוממתי איך זה פתאום בכפיפה אחת.

לא שהתאפרתי אי פעם בחיי, בזירה הזו לא השתנה הרבה מאז, אבל באיזו לגיטמציה של נשיות.

די. באמת לישון עכשיו.

אני מאחלת לי להרדם ולישון עמוק. ושלא יתקעו לי רגל באף כל דקותיים.

בואי תייחלי לכך בכל מקרה
בטח שאני מייחלת, הו-הו, כמה שאני מייחלת ומאחלת לה את האושר הגדול בעולם.
מי ייתן והיא תמצא את מרכז הכובד שלה, את התוכן שלה, את האיזון, השלווה והבטחון ומתוך אלה יבואו בזו אחר זו אהבה גדולה וילדים נהדרים שמגודלים נפלא.
אמן .

תודה לכולכן, כמה כוח שאתן נותנות.

היי מומינאמא
זה לא פשוט וקשה,
נראה לי שבזמן שאת בנית את משפחתך הקטנה באהבה,
היא צברה תסכול ומרירות ובדידות,
זו אחריותה המלאה,
ואולי הקושי שלה,
זה כואב אבל יש מחירים שגם חברות טובה לא יכולה לדרוש לעצמה
כמו לוותר על המיקוד שלך במשפחתך ולהתפנות לגמרי בשבילה
כנראה שיש לה ציפיה כזו, גלויה או סמויה,
מודעת או לא
אם לא כוחה רב יותר ואפילו אגרסיבי
סך הכל היא די מסכנה גם
אבל זו היא שצריכה לבנות את חייה הפרטיים
ואם יש שם קושי
זו לא אחריותך,
זה יכול להשתנות בהמשך אם היא תצמח ותמצא את אושרה,
בואי תייחלי לכך בכל מקרה
ושהאהבה תנצח|L|

אויש, כמה אהבה שהיתה בייננו תמיד. ענקית ואינסופית.
אהבה שעונה על כמיהה עמוקה כל כך. שתי ילדות במשפחות של בנים, ששיוועו לאחות נפגשות.
משהו בפגישה הזו,אז וגם היום מחזיר אותי לאורה הכפולה. מין חור כזה שלא מכירים בקיומו עד שהוא מתמלא.

ועטפנו וגוננו וערסלנו זו את זו. היא יותר במעשים, באדמה, אני כהרגלי עם המילים והניסוחים. זמינות תמיד. עד הסוף.
הנושא של הקנאה עלה הערב עם אהובי וגם עכשיו פה בדף.
פתאום אני חושבת לי, באופן מאוד לא רציונלי ובעצם לא חושבת אלא מתנחשלת בבטן תנועה שלא בהכרח בי הקנאה, או בנו וסמצבנו בחיים אלא באהבתי כלפי הקטנה שלי, נשמת אפי.

הערב היא אמרה לי"יואו, כמה את משקיעה בה"(על מה זה פינאטס, באמת)
אמרתי, בתוך כל האש הזו שהתחילה לבעור,הקרביים שהתחילו מתהפכים וההבנה שהחלה לחלחל
"זה לא מרגיש ככה, זה כמו להשקיע בעצמי וגם כמו לנשום"

ופתאום משהו מתחבר לי.

יה, ממש תמיכה-נפשית-אונליין-בשעות-לילה סידרתן לי, מתוקות שכאלה

אולי יהיה עוד גלגול כלשהו לקשר שלנו, אבל לפחות הפרק הראשון שלו, על 17 שנותיו, הסתיים הערב.
אני חושבת שנסתרות דרכי האל, ואי אפשר לדעת מה צופן לו העתיד.
לכן, חשוב בסיטואציה כזו זה לזכור לראות את הדברים בפרופורציה (ממש לא קל!)
כרגע אתן מתרחקות, רחוקות.
כרגע נראה שאין שפה משותפת.
כרגע נראה שהדבר המתבקש הוא ניתוק.

אבל, יש עבר של לא מעט שנים שבו המציאות היתה שונה לגמרי.
היתה קרבה, היתה שפה משותפת, היו הרבה רגשות.
קל לשכוח את כל זה, כי עכשיו זה כבר לא ככה...

ויש גם עתיד.
ובעתיד, מי יודע? אולי הקשר יתפתח ויגיע לשלב חדש, שלא היה עד כה.
(כשגם היא תהיה אמא? סך הכל, לי נשמע שמאחורי האמירות וההתנהגות לבתך יש הרבה תסכול, קושי, אולי קנאה?)
קשרים הם דבר דינמי, משתנה, מתחדש.

אולי בכלל הקשר יחזור להיות דומה למה שהיה?
ואולי באמת לא.
ואולי.. ואולי..
אין לדעת.
לכל דבר יש את הזמן שלו,
בכל מקרה, חברות ארוכת שנים כזו שפתאום משנה את אופיה, זה לא פשוט.
חזקי ואמצי@}

אוי, רק עכשיו קראתי את תגובותיכן, תודה לכן @}

נשמע סוחט ומעוות
אני מבינה שזה נשמע ונקרא ככה, גם מרגיש ככה לעתים, בטח כרגע, אבל חשוב מאוד לציין שהבאתי פרק אחד ואספקט אחד של קשר משמעותי ומהותי עם אשה, שעל אף מגבלותיה שזוקפות את ראשן המכוער לאחרונה היא טובה ותומכת בבסיסה.
היא באה להכין לי מרק ולא אחת, כשהייתי חולה.
היא נתנה לי הרבה אהבה בחיי ומיליון חיבוקים, מסז'ים ונשיקות.
היא תמכה בי ברגעי שפל.
היא עשתה לי באמת הרבה טוב בחיי.

רויטל, אני בהחלט מסכימה
כדי לעזור לנו בתקופות חיים או ללמד אותנו משהו , כשאותו אחד סיים את "תפקידו" אנו מתנתקים אפילו בלי לשים לב ... זה לא רע , זהו חלק ממעגל החיים שלנו
העניין הוא שאני די משוכנעת שלא יהיה כאן נתק טבעי. שעוד מעט היא תצלצל ואני אצטרך להתמודד איתה די מהר.
אין לי בעיה עם זה שאנשים יוצאים ונכנסים מחיי, ההפך.
תהליך הסינון שלי לאנשים בחיי הולך והופך מוקפד יותר ככל שאני מתבגרת וחברותי לאורך השנים נשרו בטבעיות וללא כל טינה.

זה לא מצב כזה. זה גם לא סוג קשר שיכול לנשור לו מאליו.
אגב, לא רבנו מעולם. ויכוחים ופלפולים כן, מעולם לא מריבה, אבל אין ספק שאני פוחדת מזה.

תמיד הגבתי ליחס שלה לקטנה שלי. מעולם לא הסכמתי בשתיקה. אבל באהבה ובלי לחץ. ברכות.

מקודם אמרתי לבן זוג שאילו רק הייתי מגיבה כך ולא כך ...
והוא אמר שהגבתי בצורה המידתית והמכבדת. מתוך האמונה שהיא תבין בעוצמה של4 על סולם הווליום ושאין צורך להגיע ל10.
כפרה עליו

יש לי חברת אמת
טוב, קראתי שוב את שכתבתי ואני כבר יודעת להגיד שהמשפט הזה לא נכון.
אני לא יודעת מה צופן עתידנו, אבל הערב, אחרי כל החוויה הקשה, העיבוד שלה והשיחה הנהדרת עם אהובי, אני מבינה שהיא כבר לא.
נראה מה יהיה הלאה, אם בכלל, אבל משהו פשוט נשבר.

זה מאוד מוזר, ההבנה הזו. אני לא ממש זוכרת את החיים לפניה.

אולי יהיה עוד גלגול כלשהו לקשר שלנו, אבל לפחות הפרק הראשון שלו, על 17 שנותיו, הסתיים הערב.

אני לא יודעת איך לאכול את זה.

נראה לי שהיא ממש לא מבינה איפה אני נמצאת היום
נראה לי שזו נקודה חשובה . הורות ואמהות זה אחד הדברים בעולם (לדעתי הצנועה כמובן) שעד שאתה לא שם קשה מאוד להבין מה עובר על השני .
אבל בקשר לבעיה איתה ועם ביתך , נשמע ממש לא טוב ! אני הייתי לוקחת נשימה עמוקה ואיתה גם 4 צעדים אחורה , קצת נתק לא יזיק , לדעתי אנשים מסוימים נכנסים לחיינו כדי לעזור לנו בתקופות חיים או ללמד אותנו משהו , כשאותו אחד סיים את "תפקידו" אנו מתנתקים אפילו בלי לשים לב ... זה לא רע , זהו חלק ממעגל החיים שלנו . נכון זה קשה אבל במצב שאת מתארת פרידה (אפילו קצרה ) יכולה להיות מועילה לנפש. ועוד דבר , אני לא בטוחה שאני הייתי שותקת לחברה , אם היא אכן חברה טובה גם ביקורת על התנהגותה צריך לומר . לומר בצורה יפה ולא כועסת שלא מקובל מה שהיא עשתה , שאת מבינה שתפיסת עולמה שונה אך עליה לכבד אותך ואת בני ביתך ובסביבתכם פשוט לא להגיב (אם קשה לה להכיל ולהתנהג כפי שאת מבקשת ).
וקבלי גם חיבוק , קשה לריב עם חברות טובות ונצבט הלב ...

אני הייתי מתרחקת לגמרי לתקופה מתוך מגמה לתת לעצמי מקום
ואולי אפילו מנתקת
חווה מה שקורה לי ומחליטה איך ומה ממשיכה אם בכלל.
נשמע סוחט ומעוות
לכל דבר יש את הזמן שלו,

הדבר היה ככה-

יש לי חברת אמת אחת, מגיל 13 עברנו יחד את כל הקדרה הרוחשת הזו של גיל ההתבגרות, עם ההתאהבויות המטורללות ושברונות הלב האיומים וההורים והלעזוב את בית הספר(אני) ולעבור את כל המסלול המתבקש(היא) והגילוי הנפלא המשותף של גרוסמן, עמיחי, אוסקר ווילד
והשממון הצבאי יחד עם האהבה הגדולה בשנים ההן והלצמוח להיות מבוגר עצמאי וההודו(שלה) והאהבות הסוערות והמורכבות(שתינו)
והג'וינטים והים וסיני ו...

ככה. תמיד אוהבות וקשובות ומאוד שונות ודומות ונהנות וצוחקות ובוכות ומעשנות. חברות.

בשנים האחרונות משהו התחיל לקרות מתחת לפני השטח. במפגש בין הזוגיות שלי והחברות איתה, בעיקר. לא רק.
הזוגיות שלי היתה סוערת במיוחד עד ההחלטה להקים משפחה והיא,כמובן, ליותה אותי בכל המהפכים, המפחים והאושר.
בינה לבין בן הזוג שלי התחיל איזשהו קרע סמוי. לפני כמה שנים התחיל איזשהו כעס שלו כלפיה ומעולם לא נעלם.

במקביל שמתי לב שהנוכחות שלה איתנו מוציאה מאיתנו משהו מאוד וכחני ואפילו כוחני זה כלפי זה.
איכשהו נוצר מצב שבאינטרקציה בין שלושתנו היינו רבים בפניה ריבים דרמטיים ואיומים במיוחד.
באותן השנים אמנם נטינו למריבות מרות שהלכו והתמעט והתרככו עם השנים, אבל בנוכחותה הם צפו כל הזמן.

מאז הלידה מאוד קשה לי איתה.
אני משתדלת להיות זמינה ומכילה בשבילה ובשביל השיחות על הגברים, שברונות הלב, החיבוטים, הקסם, הסקס וכל הסיפור החמוץ מתוק של חיפושי האהבה
כמה שרק ניתן. להכיל, לתמוך, לעוץ כשאני מתבקשת(מייעצת רק כשמתבקשת ככלל בחיי) אבל נראה לי שהיא ממש לא מבינה איפה אני נמצאת היום.

אין לה ממש עניין לשמוע מה קורה איתנו להרגשתי. היא תמיד שואלת ומתעניינת, זה מרגיש קצת כיציאה ידי חובה.
אולי אני טועה. בכל מקרה אני משתדלת לעדכן, לספר ולא להכביד.

אבל הבעיה האמיתית היא המפגש בין בתי לבינה.
אני חושבת שהיא לא מבינה את הבחירות ההוריות שלי, לא מצליחה להתמודד עם הבאופניות הזו, אולי גם איזשהו כעס, טינה או קנאה כלפינו- זה יוצא על התינוקת שלי
פשוט ככה. אני מנסה להיות דיפלומטית, להסביר בחיוך ובנעימים איך אנחנו ניגשים אליה ואת האני מאמין שלנו- יוק.

אני לא יכולה יותר. היום כבר נשברתי.
עוד לא הוצאתי שום דבר החוצה ואני פשוט לא יודעת מה לעשות.

היא אגרסיבית איתה. אני לא רוצה ממש לפרוט לפרוטות בגלל הסיכוי התיאורטי שהיא תקרא כאן יום אחד, אבל זה כבר חצה כל גבול.
כשהיא היתה פיצית והיא חיבקה אותה בניגוד לרצונה ואמרה לה" אין לך ברירה כי את קטנה ואני גדולה" לקחתי את הקטנה ואמרתי לה שהיא מחבקת רק את מי שהיא רוצה. לה לא אמרתי דבר.

היום היא דיברה אליה בחוסר כבוד וזלזול ואני בשקט תיקנתי, עם חיוך.
היא אמרה לי, בנוכחותה-"מה זה, היא צריכה ארבעה מבוגרים עליה"(כי היא התעקשה להתקע בסיטואציה שבה היא היתה לגמרי לא נחוצה)
אמרתי לה שממש לא ואין לי שום צורך בנוכחותה סיטואציה.
אחרי שהיא הלכה הסתבר שכשהייתי בחדר אחר היא אמרה לה" יופי, תבכי, תבכי" כשהיא התחילה להתלונן מה שגרם לה לפרוץ בבכי נורא, כמובן. הרגשתי שמשהו כאן מסריח אבל רק אחרי לכתה נודע לי עד כמה.


אני רותחת. פשוט נורא. אם זה היה כל אדם אחר הייתי מנתקת כל קשר.
אני מרגישה גם שלא הגנתי;על הקטנה שלי היום.שהייתי צריכה מזמן להעמיד אותה במקום באסרטיביות ואז אולי זה נמנע.

(רק לשם הבהרה המפגשים ביניהן מאוד נדירים, מפוקחים תמידית וקצרים)

מה עושים, לכל הרוחות?