רוב הגנים לא כאלה.
נתקלתי דווקא בגנים פרטיים של הםעוטות ממש ההתנהגויות כאלה.
בגנים עירוניים הילדים גדולים, מדברים, יש פיקוח יש תנועה ערה כל הזמן בגן והן לא ירשו לעצמם, ברוב המקומות.
אולי זה תלוי גם באזור מגורים.
אני נתקלתי בגנים מצוינים.

שברוב המכריע הצוות היה קשוב ורגיש ונעים.
יש והיו ויהיו התנהלויות לא רגישות או צורמות, אבל הן בשוליים.

והגעתי למסקנה, אני בדלת אמותיי, אחרי אכזהות כי אולי הגנת נעימה ולמה אבל הסייעת נוראית ואולי הגננת והסייעת נהדרות אבל בצהרון לא משהו בכלל, ואולי כולן נפלאות אבל יש כמה ילדים מוציאים מין הדעת את כולם וקשה ככה בקבוצה ענקית לשמור על מקום בטוח פיזית ונפשית.



אז הגעתי למסקנה שבעולם יש מגוון. אנשים, ילדים, התנהלויות. וכל עוד יש שיח מכבד אז גם אם לא כל מי שמתנהל מול הילדים שלי הוא מספיק ראוי, וכן זו המילה, עדיין הם ואני נהיה בסדר גמור. יש לנו בית חם, וחברים אוהבים ומשפחה מחבקת וזה בסדר לצלוח גם אנשים לא נעימים גם על בסיס יומי.

אני מנסה להבין למה הדף הזה כל כך מעצבן אותי
כנראה כי הייתי יכולה לפתוח דף 'חוויות ורשמים מגנים פרטיים' והוא לא היה נראה יותר טוב
וגם הדף של 'חוויות ורשמים מגנים אנטרופוסופיים' היה מקומם המון אנשים, והדף 'חוויות ורשמים ממפגשי חינוך ביתי' היה נראה גרוע באותה המידה, אמנם בתחומים אחרים אבל בעוצמות דומות.
וכנראה גם הדף 'חוויות ורשמים מיחסי הורים וילדים בקניון/ בתור בבית המרקחת/ בגינה/ בבריכה וכו'' היה יכול להשתלב נהדר בצהובון פופולארי.
אני לא מנסה להפחית מחומרת הדברים שכתובים כאן חלילה, וזה לא עושה את זה פחות עצוב ועדיין הדף הזה לא ברור לי.

אבל מה קורה כשכן יש לגננת בעיה עם העניין?
אצלנו, בשנה שעברה לפחות ראיתי, שיש הורים עם "אישור קבוע" שהשומר ידע שאפשר להכניס אותם רבע שעה או חצי שעה לפני הזמן. אני חושבת שמעל לגננת יש מנהלת גן שאליה אפשר לפנות (אנחנו באשכול גנים אז יש שם מנהלת).

ופלוניתא הקטן שלי כבר מזמן לא בסלקל, זה כל פעם להוציא אותו מהאוטו שחונה רחוק מהגן ולהביא אותו לגן ולחכות...

אבל מה קורה כשכן יש לגננת בעיה עם העניין? מה היכולת שלי להשפיע על עניין זה? והאם זה מול העירייה?

אני מאמינה שאם תבחרי גן שמתאים לך.
בגן עירוני, אלמנט הבחירה כמעט מתאיין.

מה זה? כלא? מה, היא סוהרת? הילד שלה? מה זה החרטא הזה?

אני לא מבינה למה אי אפשר נניח, לתאם שממש לפני ה(מחנה) "ריכוז" (סליחה, "מפגש") את באה. אז לא רבע שעה, נגיד חצי שעה
כילד נמצא בגן עירייה יש דברים שהם חלק מזה ואחד מהם זה שאסור להוציא ילדים לפני 1 וחצי מהגן. אני לא יודעת אם בגלל הביטוח אבל מנסיוני אני מסכימה עם זה.
יש לי שני ילדים בגני עירייה (ויסלחו לי כל תומכי החינוך הבייתי או הגנים הפרטיים). על פי חוק ילד אמור להגיע לגן עד 8 וחצי בבוקר ולצאת ב1 וחצי. אני באופן קבוע מוציאה את אחד מהילדים ב1 ורבע. הגננות לא עשו לי בכלל בעיות ורק נידרשתי לחתום על טופס לביטוח שהילד יוצא יותר מוקדם מהגן. אני חייבת לציין שהילד שיוצא מוקדם , תמיד מרגיש מאוכזב וקשה לו לעזוב באמצע המפגש (מפגש מלשון-להפגש עם כ-ל הילדים שלא תמיד יוצא לפגוש במהלך היום כי כל אחד בוחר לו מה לעשות ועם מי וזה בסדר גמור אבל לדעתי נעים המפגש הזה בו מסכמים את היום, קוראים סיפור בנחת), וגם אני קצת מאוכזבת שלא יכולה לתת לו את האפשרות להפרד לאט מהגן ולהראות לי כל מיני דברים שעשה.
לכן כל יום אני מוציאה ילד אחר מוקדם יותר, לסרוגין.
אני נוטה להיות מאוד מעורבת בגנים. מלווה בכל הטיולים והאירועים בגן. מעולם לא ניתקלתי ביחס לא מכבד מצד הגננות.
פעם נתקלתי באמירה של חוסר סבלנות כלפי אחת הילדות, לא מצא חן בעיני. ניגשתי לילדה והרגעתי אותה ואחר כך גם הסבתי את תשומתלב הגננת להתנהגותה. לא שפטתי, כי אני חושבת שכולנו בני אדם וגם אני עם 2 ילדים ולא יותר מוצאת עצמי לפעמים חסרת סבלנות וכועסת.
אני מאמינה שאם תבחרי גן שמתאים לך ותבהירי את הסיבה, הכל יזרום וילכו לקראתך.
ומנסיון אישי שלי מהעבר, כשהקטן היה בדיוק נרדם והייתי צריכה לצאת להביא את הגדול הייתי לוקחת אותו בסל קל באוטו ואז יוצאת עם הסל קל לגן, כאשר הוא המשיך לישון או שהסייעת/אמא אחרת היתה מוציאה לי אותו, כשהיה חורף למשל.
לפעמים אמא אחרת היתה נשארת לשמור על הקטן באוטו ואני הייתי יוצאת להביא את הגדול.
ולפעמים גם אמהות אחרות מהגן היו מחזירות את הגדול אלי הביתה.
כל יום זורמים איך שמתאים.

סגולה, סליחה אם פגעתי ברגשותייך. לא ניסיתי להשוות, רק הצבעתי על ההתייפיפות בשפה. כשאנחנו היינו ילדים קראו לזה "ריכוז" בכל הגנים. זה היה כבר אחרי השואה. ובכל זאת, היום כבר לא קוראים לזה ככה, בכלל ה{{}}השוואה המזעזעת
קצת לעגתי לחברה הפוליטיקלי קורקט שמדברת יופמיזמים. זה הכל.

על כל פנים, אני לא מבינה למה אי אפשר נניח, לתאם שממש לפני ה(מחנה) "ריכוז" (סליחה, "מפגש") את באה. השוואה מזעזעת, גם כשיש הבדלי גישה חינוכיים לא צריך ליפול לרמת דיון כזאת.

אצלנו בגן היו שני ילדים שיצאו רבע שעה מוקדם יותר באופן קבוע, והסייעת פשוט היתה מוציאה אותם בשקט בלי להפריע לכולם.

אני לא מבינה למה אי אפשר נניח, לתאם שממש לפני ה(מחנה) "ריכוז" (סליחה, "מפגש") את באה. אז לא רבע שעה, נגיד חצי שעה.
ברור. יש הסדרים כאלה.

מה זה? כלא? מה, היא סוהרת? הילד שלה? מה זה החרטא הזה?
זה לא כל כך פשוט.
בגן של הבן שלי לא היתה כל הגבלה. יכולנו להביא ולקחת מתי שרצינו. אבל כן, יש מפגש בסוף היום (הרעיון הוא יפה: של התכנסות שלווה. אם זה מצליח? תלוי בגורמים רבים. הגננת של הבן שלי ערכה מפגשים נפלאים. המחליפה שלה פחות. הסייעת היתה טיפשה וסתמית), וכן להפריע למפגש מדי יום זאת גסות וחוסר כבוד. זה בהחלט מפריע לילדים וזה לא משהו שאני רוצה ללמד את הילד שלי. אי אפשר לשלוח למסגרת ולהפריע לגננת לעבוד.
לכן, כשבאתי מוקדם, תמיד חיכיתי בחוץ עד הסוף. מרצוני, ואף הערתי להורים אחרים שכל הזמן נכנסו והפריעו לילדים להתרכז בסיפור, או בסיכום של היום.

על כל פנים, אני לא מבינה למה אי אפשר נניח, לתאם שממש לפני ה(מחנה) "ריכוז" (סליחה, "מפגש") את באה. אז לא רבע שעה, נגיד חצי שעה. בטח אפשר למצוא פתרון.

נו, טוב שאני בחנ"ב.

מה זה? כלא? מה, היא סוהרת? הילד שלה? מה זה החרטא הזה?
גם אני התקוממתי נגד זה, בשנה שעברה. ברור שזה מזעזע. אבל בפועל לפעמים לא מכניסים הורים לחצר הגן בכלל עד הרגע האחרון, יענו משיקולי בטיחות. או שכן מכניסים הורים לפני הזמן, את מגיעה לכיתת הגן, וכל הילדים יושבים באמצע ה"מפגש" ומרוכזים במשהו (נגיד..) והגננת מדקלמת איזה משהו. אז אפשר לשלוף את הילד משם באמצע, אבל לעשות את זה כל יום כל יום - וללא תיאום מראש איתה - דורש תעצומות נפש. קצת כמו להתנגד להתערבויות בלידה

_ביקשה להוציא את הגדול ב1 ורבע במקום 1 וחצי ונענתה בשלילה רבתי.
אמרו לה שזה גן עירוני ואין כזה דבר...._
אין לי ילדים בגן, אבל בחיי שאם מישהו היה אומר לי משהו כזה הייתי צוחקת לו בפנים.
מה זה? כלא? מה, היא סוהרת? הילד שלה? מה זה החרטא הזה?

מצד שני לכל הגננות הן כאלה.

אז הגדול נשאר בגן עד 4.
לא נראה לי טוב...

האופציה האחרונה נראית לי.
זה משהו שגננות בגן עירוני מקבלות?
יש לי חברה עם אותה בעיה.
ביקשה להוציא את הגדול ב1 ורבע במקום 1 וחצי ונענתה בשלילה רבתי.
אמרו לה שזה גן עירוני ואין כזה דבר....

מעניין, קרוטונית, איך את פותרת את הסוגייה?
לא יודעת, יש כמה דרכים. או שהקטן יישן במנשא/עגלה בדרך לגן וחזרה.
או למשוך אותו באמת עד 14:00, שזה לא קל אבל אחרי כמה ימים אולי יתאזן.
או לנסות לעייף אותו כמה ימים ברצף ולהקדים את השנ"צ שלו (הקטן שלי ישן מ-11:30 למשל).
או לקחת את הגדול רבע שעה קודם, באופן קבוע, בתיאום עם הגננת. תבחרי את הכיוון שהכי פחות מלחיץ אותך לוגיסטית/נפשית.

אני לא יודעת על איזו פריפריה מדובר אבל באמת בישובים שאינם עירוניים הבעיה לעתים מחמירה. כאן בישוב שלי התנאים יחסית אופטיצליים. מדובר על גנים של עד 25 ילדים, היו שנים שגם היו 14. כשהבת שלי היתה בת 3 וחיפשתי גן הלכתי להציץ בגן בישוב שלי. היו אז 16 ילדים בגן, גננת וסייעת. שום סיבה לצרחות או ללחץ הישרדותי. יחסית דיברו יפה לידי לילדים, אבל לא יפה מדי. גם מהר מאד הן הפסיקו את ההצגה. שנה אחר כך היתה שנה הרבה יותר גרועה, אמרו לי ש"זו היתה השנה הרעה של הגננת הזו". ההורים של אלה שצעירים מבתי בשנה התארגנו כדי לנסות לשנות דברים. הם הצליחו להביא לכל מיני שינויים שעלו לישוב המון כסף, אבל את הגננת הם לא הצליחו להוציא על אף שזו היתה הכוונה המקורית. למזלם שבוע לפני שנת הלימודים היא החליטה לעזוב, ולא היה ברור אם תחזור לאחר שנה, בסוף היא לא חזרה השנה. אבל מהמועצה היה ברור שאין על מה לדבר על להוציא אותה וההורים יכולים לעשות שמיניות בזנב. שנה קודם אני ניסיתי לדבר כאן עם הורים אבל היו מעט מדי ולא הפריע להם המצב, אז אנחנו מאז בגן אחר. אנ עומדת בפקקים כל בוקר ומבזבזת חלק משמעותי מהיום על הסעה, אבל לא הייתי מוכנה לספוג את זה שלמישהי יש קביעות ובגלל זה הבת שלי תסבול מיחס מגעיל.

מעניין, קרוטונית, איך את פותרת את הסוגייה?

ברור, ברור. זה מה שקורה עכשיו, בעצם.
הוא חוזר ב 1 בצהריים.

אבל... 1 וחצי זה אומר שעד 2 בערך הקטן לא יישן צהריים בכלל וזה קשה לו...

בעיניי עדיף שהגדול יראה שעה TV בבית כשהקטן ישן, מאשר יישאר בצהרון.

אבל אז זה כבר קשה קצת עם הילד הקטן שבבית, שצריך את שעת השינה שלו...
בעיניי עדיף שהגדול יראה שעה TV בבית כשהקטן ישן, מאשר יישאר בצהרון.

_הנה לינק לגן מאוד לא עירוני, בחוקוק. גם לי בא להיות ילדה בגן הזה.
http://www.youtube.com/watch?v=7osXhacMokM


אני חייבת קונטרה מקבוצת החינוך הביתי שלנו - סרט שצולם בשנה שעברה באחד המפגשים._

נסו להתעלם מכל התפאורות והמוזיקות וכל הנעים בעין הזה, ולהסתכל אך ורק על הפרצופים של הילדים.

וכשאני חושבת על גן פרטי מול גן עירוני.. השנה הוא בגן פרטי. מדהים שאין מילים.
בשנה הבאה הוא יהיה כבר בן 4.4 בתחילת השנה וכבר אין לי כל כך גנים פרטיים לגיל הזה.

אולי באמת הפתרון זה לשלוח תמיד עד 13 וחצי אבל אז זה כבר קשה קצת עם הילד הקטן שבבית, שצריך את שעת השינ ה שלו...

יש לי שאלה, באמת, איך אפשר לבדוק גן עירוני? איך? יש יום אחד שבו אפשר "לבקר" עם עוד מיליוני הורים בגן כזה, אי אפשר להכנס ולראות באמצע הפעילות, הם לא מרשים שם להישאר עם הילדים יותר מ10 דקות ביום הראשון, באמת...

מכירה גם את הזעזוע. מכירה אנשים שעובדים בגנים ומזדעזעים.
אכן בפריפריה הבעיה חמורה יותר. וזה עצוב ומדאיג. משקף תופעות רחבות יותר.

שוב, ציינתי אחר כך שמדובר בגנים בפריפריה.
ואחרי שספרתי לאחרים שעובדים איתי, הם אמרו שלא כל הגנים כאלה.
פשוט מקבץ של חמישה אחד אחרי השני עשה את עבודתו נאמנה והותיר אותי בהלם ובזעזוע.

עדיין, אפשר לראות גנים מעולים עם גננות מקסימות, אי אפשר לפסול את כל הגנים הממלכתיים.

גם לי יצא לפגוש גנים עירוניים ממש טובים. עם גננות שבאמת אוהבות את הילדים. יצא לי להצטרף לפעילויות במשך כמה שעות ולראות את היחס לילדים. אני רואה את הילדים נכנסים ומתקבלים לגן, יוצאים מהגן, רואים מה שלומם. ויש ילדים שמאוד מאוד נהנים ושמחים בגן, ומקבלים יחס טוב. אז ככה שבאמת גם לדעתי כל מקרה לגופו. לבדוק כל גן, לא לפסול קבוצה. אם רוצים גן, כמובן.

אני לא רוצה להכניס את הילד שלי למקום הישרדותי! רוצה שיהיה במקום שטוב לו, כיף לו, לא צועקים עליו. מובן לגמרי.
אבל כל מקרה לגופו, אני לא אומרת שצריך לשלוח ילד למקום בו יסבול.
אם יודעים שהגננת צועקת כל הזמן,עצבנית ולא מכילה ברור שהדבר הראשון שצריך לדאוג לו הוא טובת הילד,וגם אני לא רוצה שילדי יהיה בכזה מקום.
מה שניסיתי לומר הוא שהמציאות בהן הרבה גננות היא לא פשוטה,משרד החינוך לא הולך לשנות את זה בזמן הקרוב,לצערי.
ועדיין ,אפשר לראות גנים מעולים עם גננות מקסימות,אי אפשר לפסול את כל הגנים הממלכתיים.
אין הנחתום מעיד על עיסתו,אבל אני רואה בגן שלי ובגנים נוספים בישוב שלי הרבה טוב.
אני בהחלט חושבת שיש הרבה דברים טובים שהילדים מרוויחים בגן ואני שמחה להיות חלק הטוב הזה.

השאלה כאן היא לא אם לשלוח לגן או להשאר בבית.
השאלהשעולה מהדף היא: אם בחרתי לשלוח לגן,האם נכון לפסול חד משמעית את כל הגנים העירוניים? כאן אני מגיעה ואומרת,תבדקו,יש בכל מקום יתרונות וחסרונות,מתוך ההכרות שלכם עם הילד שלכם,עם הצרכים שלו בדקו מה יותר מתאים לו ולכם.

אני לא רוצה להכניס את הילד שלי למקום הישרדותי!
הזכרת לי חברה שלי, שילדיה הולכים לכל המסגרות הרגילות, שאמרה לי פעם כשדיברנו על חינוך ביתי - "הילדים שורדים!" והיא התכונה שזה טוב.... )-:

לגבי חוקוק, המקום באמת נהדר כפי שהוא נראה. אני מכירה בעיקר את שני המחנכים, אורי וגיא, שניהם אנשים יוצרים מוכשרים מאין כמותם שעושים את העבודה הזו בהמון אהבה ובלמידה מתמדת. זהו מקום שנבנה תוך כדי עשיה והם באמת נמצאים כל הזמן בחיפוש ובדיקה ושאלת שאלות את עצמם וכו' וצומחים יחד עם הילדים. זה התחיל לפני כמה שנים בגן שהיה בתוך דום בלוטם והתפתח עם הילדים. עכשיו הם חלק מהקהילה האקולוגית בחוקוק, הכל בחיתולים (רב פעמיים) וכך גם מרכז החינוך שלהם. אני מניחה שגם לראשוניות הזו יד בקסם.
הלוואי על כולנו.

_במציאות כזאת הגננת פחות רגועה,אולי היא תרים את הקול כדי לשרוד ותגיב בצורה הישרדותית.
לא אומרת שזה טוב,אבל לפעמים קל לשפוט במקום בו כל מה שצריך שתהיה זאת חמלה._

לי באופן אישי חשובה לא הגננת, אלא הילד שלי. אם היא נמצאת במקום הישרדותי- איפה את חושבת שהילדים נמצאים? בגן עדן עלי אדמות?
אני לא רוצה להכניס את הילד שלי למקום הישרדותי! רוצה שיהיה במקום שטוב לו, כיף לו, לא צועקים עליו. את הבעיות של משרד החינוך- שיפתור משרד החינוך.
ולבי לבי על הגננות (לא בציניות) שצריכות להתמודד ולשרוד. אין דבר יותר קשה מזה.

שביל בצד, נראה לי שלא מדובר בציור שנובע מזמן יצירה אלא תרגיל בו הם תרגמו תנועה לתנועה על הדף (עד כמה שהבנתי)
היתה ילדה שם שהראתה מה היא ציירה בידיים,
מה שאני רואה מעבר לזה, זה המקום בו נוצרת חציית קו אמצע ונוצר מתוך זה חיבור בין המוחות,תרגיל מעולה.
אבל חייבת לומר שגם לי היה נראה שיש שם יותר מידי "דבש",
אבל ככה זה שמצלמים סרט מכוון,לא יראו לנו עכשיו את זה שמוריד מכות או את הילדה עם הנזלת

ורד
מעורר השראה,
בהחלט יפה ומרגש,
ארץ חלומות
הילדים מאושרים שם כפי שנראים?
כל הכבוד
איזה גן זה, ספרי.

לא שמתם לב שכולם בגן מציירים את אותו ציור?
המקום נראה מקסים. כל השאר- אל תדברו גבוהה גבוהה יצא עתק מפיכם.

הנה לינק לגן מאוד לא עירוני, בחוקוק. גם לי בא להיות ילדה בגן הזה.
אני חייבת קונטרה מקבוצת החינוך הביתי שלנו - סרט שצולם בשנה שעברה באחד המפגשים.
תמחקו אם לא מתאים לכם בדף. <פרסומת סמויה לחינוך ביתי>

ורד הקישור הזה מדהים, מדהים, מדהים !
מעורר השראה.
זה נראה לי מקום רב גילאי ולאו דווקא לילדי גן.
כל כך יפה,ילדים יפים ואנשים יפים.

מסכימה? האמת? - לא בהכרח.
כלומר כן עד גיל 3,אבל אני רואה הרבה דברים נהדרים שקורים דווקא בגן,הזדמנויות ללמידה שלא בהכרח קורית בבית,קשרים חברתיים מגוונים למידה של דחיית סיפוקים העשרה בתחומים רבים,
אבל נראה לי שלא זאת השאלה שעומדת על הפרק כאן (ועוד מעט יסקלו אותי אנשי החינוך הבייתי-מקווה שיהיה כאן גם חיוך ביתי)השאלה לפי מה שאני רואה אם הולכים לגן,האם יש יתרון לגן פרטי על גן מועצה\גן עירייה.
וגם כאן כמו בכל דבר לדעתי אין אמת גורפת ומוחלטת,יש לידי גן פרטי שאני נהנית לראות את העבודה שלהם,צוות גדול,מעט ילדים המון טיולים וטבע.
מצד שני אני מאוד מאמינה במה שאני נותנת לילדים בגן שלי-ידע,חוויה,יצירה מגוונת,אוריינות,תנועה ומוסיקה.
אני לא מרגישה תחרות בינינו,אנחנו אוהבות אחת את השנייה,והורה שרוצה לשלוח לגן בוחר מה מתאים ל אצלי או בגן הפרטי,הכל טוב.

'רק אמא' נראה לי נכון עד גיל מסויים, אחר כך יש צורך חברתי. אם הילד יכול לצאת החוצה אל החברים ולשחק כל היום כשהאמהות או האבות בסביבה, זה הכי טוב אבל במציאות היום זה לא ככה. אז להישאר עם ילד שכבר לא תינוק בבית,לבד, נראה לי עמוס מדי, לאם ולילד.
אולי הכי עדיף גן קטן, חצי יום.
הנה לינק לגן מאוד לא עירוני, בחוקוק. גם לי בא להיות ילדה בגן הזה

http://www.youtube.com/watch?v=7osXhacMokM

סגו לה.
אין ספק שאת צודקת. הכללות חוטאות תמיד.
אבל, תסכימי איתי שאם מתאפשר לא לשלוח לגן זה עדיף ולו בגלל הרבה אילוצים שעדיף שיתרחשו בבית ולא בגן.
לילד קטן עדיף ליד אמא, אלא אם כן יש לה איזו בעיה רצינית.
מסכימה?

טוב, הגננת הגיעה-כולם לעמוד בפינה
תראי,אני לא יכולה לדבר על מה שאת חווית,ולצערי אני יודעת שיש גם מקומות כאלו,
אבל מאוד קשה לי ההכללה שנעשית כאן,
אני יכולה לומר מהמקום שלי ,שיש בגן שלי הרבה אהבה,אני רואה את האהבה בין הילדים לכל הצוות,לידי יש גן נוסף עם צוות רגיש ואכפתי ויש עוד שני גנים שנמצאים בישוב ואני שולחת את ילדי בשלווה,מהביקורים שלי בגן אני יכולה להעיד שיש שם הרבה תנועה,שמחה ויצירתיות.
יש מציאות לא פשוטה בה לצערי גם אני הייתי נתונה שגננת נמצאת עם 35 (!) ילדים,לפעמים הסייעת לא קבועה (חופשת לידה-מחלה-שמירת הריון וכו') ואז זה אומר שהגננת כמעט לבד,עם הרבה מידי ילדים,חלקם הגדול עם קשיים,לפעמים אלה הפרעות קשב וריכוז לפעמים בעיות התנהגות שכמובן מתעצמות שמצטמצם המרחב -כלומר מקום ביחס למס' ילדים.
במציאות כזאת הגננת פחות רגועה,אולי היא תרים את הקול כדי לשרוד ותגיב בצורה הישרדותית.
לא אומרת שזה טוב,אבל לפעמים קל לשפוט במקום בו כל מה שצריך שתהיה זאת חמלה.
כן,גם כלפי הגננת.
מהמקום שלי זעקתי כלפי הפיקוח שהוא בעצמו מוגבל במערכת הקלוקלת הזאת.

היום אני מודה לה' שאני נמצאת בגן יותר קטן ובמרחב נהדר עם הרבה תמיכה,וגם כאן יש ימים לא פשוטים-כמו בבית עם ילדים,
לפעמים הם מדהימים וכל מה שאני מביאה לוקח אותם אל האור שהם ולפעמים אני רק רוצה שיגמר היום.

לסיכום,כמו בכל מקום יש אנשים שבאים עם המלאות שלהם ויש כאלו שבאים להעביר יום.
אבל לעשות הכללה שכך קורה בכל הגנים העירוניים זאת הכללה לא מדוייקת.

אני העברתי סדנאות בגני ילדים עירוניים.
בחלק מהמקומות היו גננות חביבות, אבל תמיד הווליום הגבוה שלהן, תמיד איומים מיותרים, ובגן אחד ספיציפי- של גננת שנחשבת מעולה: פשוט טרור.
הילדים עושים רעש בזמן שאני אמורה לדבר- היא שואגת עליהם בצורה פשוט בהמית. כולם משתתקים מיד כמובן.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אבל מה אפשר לעשות? זה הרי סטנדרט. על מה תתלונני, שהגננת צועקת? היא מיד תשיב להגנתה שהיא צריכה להתמודד עם 35 ילדים ויש שיאמרו שהיא צודקת.
אני חוטפת חלחלה רק מלחשוב על הבן שלי במקום כזה.
במפגשים שנותרו לסדנה וידאתי שאני מגיעה ליום החפשי שלה.

לא יכול להיות שלא נשלם על זה את המחיר.
אפילו רק על העובדה שהילדים נשארים בגנים עד 17:00(!) וכמעט לא רואים את הוריהם, אחיהם, הבית שלהם, הפינה השקטה שלהם.
עד כמה שלי זכור כשאני הייתי ילדה, לא היה כזה דבר צהרון. כולנו חזרנו הבייתה בצהריים. נכון שזה פיתח את מושג ילדי המפתח (אלה שחוזרים הביתה לבד ומחכים לאמא שתגיע מהעבודה), אבל בכל זאת לרובנו מושג הבית והמשפחה היה משהו הרבה יותר מלא ומשמעותי בחיים.
כל כך עצוב )-:

חוויותיד שנייה:
יש לי שכנה גננת בגן עיריה. מישהי שחושבת שגן זה מאד חשוב, אבל נראית יחסית פתוחה (או שסתם לא אומרת לי בפנים שאני מטורפת).
השנה לראשונה היא התחילה לעבוד גם בצהרון, עד חמש. היא אומרת שזה מאד קשה לה: הילדים כבר עייפים, רוצים הביתה, וכמה אפשר לעשות שוב את אותם הדברים? היא אומרת שבצהרון עושים שוב יצירה, ושוב משחקים באותם הדברים ושלילדים זה קשה.
ואז היא סיפרה, שכשנגמר הצהרון בחמש על השעון, יש הורים שבאים, נכנסים וצועקים: "אופיר! איפה אתה? קדימה, מהר תנעל נעלים, יאללה, מהר" לוקחים את הילד והולכים. יום אחד היא תפסה את אחת האמהות והעירה לה: יום שלם הוא בגן, מה עם שלום, מה שלומך? איך היה בגן?
כנראה שקשה להסתדר עם עבודה וילדים ולחץ מכל הכיוונים. אבל מסכנים הילדים.

אוהוהו
אני מקווה שלא יצא לי ארוך מידי ואם כן - לא נורא (-:

יש לי נסיון גדול מאוד בעבודה עם ילדים ובגני ילדים שונים , בשלבים שונים של חיי.

בשנות ה-20 עבדתי בגן בצפון תל אביב, אצל גננת צעירה שהיא בת של גננת (יענו ינקה זאת משד אמה) - היו שם מחדלים מטורפים וגם אני הייתי צעירה מכדי להבין מה עושים במקרים כאלה, היום הייתי גורמת לכך שהיא תסגור את העסק!
לדוגמא: ילדה שהוריה התגרשו, סובלת מחרדות מ-טו-ר-פות. בשעת הצהריים כשמשכיבים את הילדים לישון, היא הייתה צורחת כמו מטורפת, משהו באמת שדוראש הרבה טיפול ואהבה - היא הייתה אומרת לי : "עזבי, תני לה שתאונן פה (היא מרוב לחץ הייתה נוגעת בפיפי)" .
עד היום כשאני נזכרת בזה, נהיה לי חם באוזניים וכואב בלב מאוד מאוד.
בכל אופן , תארו לעצמכן שלהורים לא היה שום מושג מה קורה בגן. כשהם היו מגיעים היא הייתה נופת צופים. פשוט מותק.

לא הייתה שם אהבה- בכלל. היא אומנם לא צעקה על הילדים, אבל לא הייתה שם אהבה. אתן מתארות לעצמכן? ילד שהולך יומיום למקום שלא אוהבים אותו בו??

עבדתי בעוד גנים. בגן טרום טרום חובה, בו הייתה גננת צעירה ומקצועית. היה יחסית שלוו בגן. לא הייתה אלימות משום צד (לא הילדים ולא הגננת) - אבל גם שם הייתה עקרות גדולה.
אלה דברים שאי אפשר למלל אותם. גם ילדים בגיל כה צעיר לא יודעים לבטא זאת, אפילו אם הם מדברים.
היה שם עוד גן טרום חובה עם גננת שנחשבה למהוללת. כזאת שאוהבת יצירה ועושה איתם דברים מאוד יפים. אישה אינטילגנטית ורבת נסיון. לי אישית יצא לראות בכמה הזדמנויות, איך היא מפלה ילד שהיא אוהבת . לי זה שובר את הלב!

זה צריך להיות גן מאוד מאוד מיוחד כדי שאני אשתכנע שזה טוב.
לא צריכות להיות שם צרחות כדי שזה לא היה בסדר.

טדליק,
אפשר לכתוב מכתב אנונימי למשרד החינוך, אבל לדעתי לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא יקום.

לגבי המשפט הזה:
אני מאמינה שכשהגננות הלכו ללמוד הן אהבו מאד את הרעיון של חינוך.

אני למדתי במוסד להכשרת מורים. ראיתי היטב את הנפשות הפועלות. צר לי לבשר לך שרוב הבנות שמגיעות למכללות למורים, עוברות את הלימודים ממש כפי שאילפו אותן בבית הספר - לעבור ולא יותר.
לא מעניין אותן לא מה קורה מסביבן, הן ברובן מאוד אנמיות, ללא אמירה וללא אכפתיות. סתם.

ועוד דבר - אני גרה מול אשכול גנים. 9 גני ילדים במבנה עתיק ויפה במרכז תל אביב. לפני שנה הם קנו מערכת חדשה או מגבר, לא יודעת מה בדיוק, אבל מכירה גם מכירה את עוצמות הווליום שהם משתמשים בהם, בהפסקות, ובמסיבות ובחגיגות וכשבאים וכשהולכים. תמיד יש סיבה. ומבינה יותר ויותר מדוע יש כל כך הרבה הפרעות קשב וריכוז. ומבינה שהפרעות הקשב והריכוז הן לא של הילדים אם כי של הגננות. להן יש הפרעות קשב וריכוז. אין להן קשב לילדים, ואין להן ריכוז בהם.
עם זאת חשוב לי לומר, שכמויות הילדים בגנים העירוניים הן רבות מדי, והמשכורות המשולמות למטפלות נמוכות מדי. וגם כשיש להן רצון טוב, קשה ושוחק לעבוד ככה.

עבדתי הרבה בגני ילדים בהפעלות תיאטרון ויצירה, ראיתי מאלה וגם מאלה.
עכשיו אני עושה סטאג' ליווי התפתחותי במעון של ויצ"ו. מטפלות חמות עם המון אהבה, נתינה ורצון לעזור. אבל כשילד הגיע עם מכונית שקנו לו והן רצו שהוא ישים אותה בתיק, הן אמרו: "שים אותהבתיק כי כולם ירצו לקחת לך אותה ויהרסו לך אותה" ושאלה ילד: "נכון אתה רוצה את המכונית שלו?" "אתה רואה, והוא ישבור לך אותה" ופנתה למטפלת השניה :" נכון את רוצה את המכונית שלו?" "אתה רואה, גם היא רוצה את המכונית שלך. כולם רוצים את המכונית שלך, הם יקחו לך אותה ויהרסו אותה" ועוד ועוד ועוד. וכל זה עם רצון טוב וחוסר הבנה בסיסית שהיא מלמדת אותו שכולם רוצים לקחת לו ולהרוס לו. מה חבל...

וכן, אני אמא דפוקה ונצמדת. מאוד.
איזה כיף לילדים שלי. ולי.

טוב, עכשיו רשמית אני לא יכולה לשלוח את דרור לגן עירוני. תודה לך.
הייתה לי התלבטות ובכל פעם הבטן התהפכה לי .....
לא רוצה.....


היום הייתה לי שיחה עם אימהות (כמוני, שהילדים בבית עד גיל שנתיים פלוס) ומטפלות.
היא התנהלה כך:

בגיל שלוש הילדים כבר אמורים להתמודד עם החיים. אין מה לעשות.
מה, שילמד להתמודד, להחזיר....
לא ייתנו לך לסגל אותו בגן עיריה.
מה, את לא מפחדת שגידו שאת "האמא הדפוקה והנצמדת הזאת?"

בא לי לבכות.ממש.

נותנת לקרוא את מה שכתבת לאיש שלי. מקווה להבנה והזדהות מצידו.

אפרת נ זה מזעזע!...

היום לא הייתי מסוגלת לעבור על זה בשתיקה. הייתי פונה למפקחת או משהו...
הבעיה היא שאני לא נכנסת כעצמאית לגנים האלה, אלא במסגרת מסויימת/ חברה/ לא יודעת איך לקרא לזה, ואני אישית לא יכולה להתלונן. אם אתלונן פשוט יפסיקו את הפעילות של החברה שם והמפגשים איתנו הם אחד הדברים הטובים הבודדים שנראה לי שנכנסים לגנים.
אני כן אדבר עם האיש אצלו אני מועסקת, אבל לא נראה לי שהוא יפעל.

יכול להיות שגני עיריה במרכז באמת יותר מוצלחים.
לא ציינתי שמדובר בגנים באיזור הפריפריה.
עבדתי עד עכשיו בבתי ספר ורק השבוע נכנסתי לראשונה לגנים.
בתי ספר באמת שונים אחד מהשני לחלוטין.
ישנם בתי ספר שהאווירה בהם איומה, וכאלה שדווקא כמעט נעימים.
עדיין שום דבר לא ישכנע אותי לשלוח את בוציק לאחד מהם, וכמובן שגם בבית הספר הנעים ביותר עדיין נתקלים בתופעות של מורות צורחות, אבל באחוזים אחרים לחלוטין. והתנהלות השיעורים אחרת.
אני זוכרת שהיה בית ספר בו אפשר היה לראות שהילדים עוד לא איבדו את התום שלהם אפילו בכתה ה', ולא את הסקרנות הטבעית.
לצערי זה לא כך ברובם.

נשמע נורא.
עם זאת, שונה מאוד מהגנים העירוניים שאני מכירה בשכונה שלי (רמת אילן)
חוץ מגננת אחת שבניי לא היו אצלה אבל נדמה לי שגם היא רחוקה מהתיאורים שלך.

הגננת בגן הנוכחי של האמצעי שלי (חובה) היא אשת חינוך מהמעלה הראשונה.
לא האמנתי לכל האמהות הסוגדות לה בשכונה, חיכיתי לחוות אותה בעצמי.
עכשיו כבר סוף השנה ואין לי מילים לאישה הזאת: כל דבר שהיא עושה מגובה באידיאולוגיה חינוכית המושתתת על כבוד, סובלנות והערכה ויותר מכך, העצמת כל ילד וילד.
כל השנה הגן סובב סביב נושא "סגולות" אצל הילדים: תכונות שיש בכל אחד שנותנות כוח. כל זאת באמצעות שיקוף הדדי, עבודה בבית על הסגולות ועוד ועוד.
העברתי שם בשבוע שעבר פעילות בקבוצות בנושא מגע ועיסוי, בלי ההורים. מאז היא מייחדת את "חדר הכיף" שלהם לנושא.
אכן יש לנו מזל.

פתאום אני נשטפת זכרונות...
בגן המדובר היה בריסטול על הקיר שהודבקו עליו תמונות של אברי הפנים.
היה כתוב כך:
יש לי אזניים כדי להקשיב
עיניים כדי לראות
ופה כדי לשתוק... )-: !

את מעלה נשכחות מן העבר
גם אני העברתי פעילויות בגני עירייה פעם בקריית עקרון
אלוהים איזה סיוט... בסוף התפטרתי.
לעולם לא אשכח את אחת הגננות. פחדתי ממנה נורא. פחות מהילדים אני משערת. גם הסייעת פחדה ממנה.
פעם הלכתי למטבח לשתות כוס מים ומצאתי ילד בן 4 לבד בחושך במזווה. ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה הוא עושה שם.
הוא אמר בדמעות שהוא בעונש. חיבקתי אותו דקות ארוכות, אבל לא אמרתי לה כלום.
התפטרתי והדחקתי.
לזכותי ייאמר אולי שהייתי צעירה. היום לא הייתי מסוגלת לעבור על זה בשתיקה. הייתי פונה למפקחת או משהו...

התיאור שלך נשמע נורא!
ואותי גם מפליא!
הבן שלי כבר שנה שלישית בגני עירייה ואני עבדתי בהדרכת חוגים בגני עירייה.
ומעולם לא ראיתי כזה דבר ברמה כזו!.
הבן שלי הולך בשמחה לגן (טוב לא תמיד, לפעמים הוא נשאר בבית..)
מספיק פעמים אני נכנסת איתו ואני רואה קב' ילדים יושבות כול אחת עוסקת במשהו אחר מדברים וצוחקים.
מפחיד אותי לחשוב שיש גנים כמו שתיארת.
מצד שני כשחיפשתי לו גן הייתי בגן אחד שילד בא להראות לסייעת את העבודה שהכין- דגל ישראל צבעוני עשוי "פטריות"
והיא אמרה לו שזה לא טוב והוציאה לו את הפיטריות ואמרה לו "רק בכחול ולבן"
למרבה ההפתעה החלטנו לא לשלוח לשם..

צרחות: "מה אמרתי לכם??!!! תפסיקו לחבק אותה!!!! אתם לא מחבקים מי שבא הנה!! דיברנו על זה!!!!!"
לא, זה ממש נשמע (כמו כל התיאור שלך) לא תקין בעליל רמה אישית נמוכה מאוד של הגננת עצמה כנראה.
אני לא אוהדת גדולה של גני המערכת (למרות שבני הולך לשם) אבל רוב מוחלט של הגננות שראיתי (יש יוצאות דופן, אחת-שתיים) היו בעיקרון חביבות ונעימות כלפי הילדים.

ואחד חמוד : "שתהיי מדענית וחוקרת בעלי חיים"
איזה מתוק

חברה מיסכנה
אני מאמינה שכשהגננות הלכו ללמוד הן אהבו מאד את הרעיון של חינוך, היום
הן נתונות בין הפטיש לסדן, לכודות בסיטואציות קשות ובדפוסים שוחקים ולא אפקטיביים,
כבר בגן הן צריכות לייצר הכנה לכיתה א' שזה אומר לקצר את הילדות לילדים ולהרעיב את הצורך להכרה לחיבה לאהבה,
אולי מישהו שומע אותנו ומצליח לראות שילדים ראויים ליחס אחר, יחס של כבוד,ושאפשר אחרת............מישהו במשרד החינוך למשל או משרד האוצר

במסגרת השיעור, התבקשו הילדים לברך ילדה ש"חגגה יום הולדת".
ברכות נפוצות:
"שתקבלי הרבה מתנות"
"שיהיה לך האוטו הכי יפה"
"שיהיו לך הרבה צעצועים"

בגן אחד כיכב: "שתהיי בכיתה י'"


היו גם "שתהיי בריאה"
"מזל טוב"
"שתהיי ילדה טובה"

"שיהיה לך אבא יפה"

(על זה ענתה- כבר יש לי!)

"שאלוהים ישמור עליך"

ואחד חמוד : "שתהיי מדענית וחוקרת בעלי חיים"

במסגרת עבודתי נכנסתי אתמול לראשונה לחמישה גנים עירוניים שונים ונתתי "שעורים".
הזעזוע טרם עבר.
למרות שישנתי שעות ארוכות.
אין כמעט שיחה בין הגננות לילדים. ההתנהלות היא בצרחות של הגננות על הילדים.
על סף כמעט אלימות פיסית,- גרירה ושימוש בכח כנגד ילדים שאינם יושבים בשקט.
הענשה על כל דבר קטן.
ילד בוכה- הגננת שואלת בצעקה מה קרה?!
אומר שילד אחר אמר עליו שהוא מתחתן.
הגננת אומרת (בווליום חזק מאד, אין דיבור בדציבלים נורמאליים)- זה לא כזה דבר רע, אתה מאד תרצה להתחתן יום אחד.
ומצד שני צורחת על הילד שאמר לבוכה שהוא מתחתן, ומענישה אותו.
20 פעמים ב4 שעות שמעתי את הצרחה - את/ה בעונש! את/ה לא יוצא/ת היום לחצר!!!
על כל דבר הכי קטן.
ילד לחש לזה שישב לידו.
ילד חייך.
דיברתי על סין וילדה אמרה שהיא יודעת קאראטה.
צרחות וצעקות ו: "מישהו שאל אותך!!!!"

ובסוף השיעור, כשהייתי בדרכי החוצה קבוצת ילדים נגשה אלי וחיבקה אותי.
אמנם חיבוק קצת מוחץ, אבל נזקק, ומחפש חום.
צרחות: "מה אמרתי לכם??!!! תפסיקו לחבק אותה!!!! אתם לא מחבקים מי שבא הנה!! דיברנו על זה!!!!!"
ניסיתי להגיד שזה בסדר ושלא מפריע לי (למען האמת, בד"כ אני מאד שמחה עם החיבוקים, זה באמת היה מעט מוחץ... אבל חלילה שהגננת לא תדע), להיפך,
אבל היא בצעקה: "לא, זה לא בסדר! אי אפשר שהם יחבקו כל מי שבא, זה לא מתאים!"

לא מדובר בגן אחד. או בגננת אחת.
הייתי בחמישה גנים.
ולא היה גן בו ההתנהלות לא היתה רק בצרחות וענישה.
היה אחד שלרגע חשבתי שמתנהל אחרת, אבל התבדיתי אחרי דקה וחצי.
מצד אחד מתנהגים בחוסר כבוד מחריד כלפי הילדים, כזה שלא היו מעיזים (אני מניחה) להפגין מול מבוגרים, ומצד שני מצפים מהם שיהיו "בוגרים" ויינהגו כפי שמצפים מהם.
נו, הם מתנהגים בדיוק כמו הבוגרים, שמכווינים ומדריכים אותם להיות גסים וחסרי כבוד אחד כלפי השני.
פשוט רוצה לבכות
לא יודעת מה אפשר לעשות.
ולדעת שרוב רובם הגדול של ילדינו מצויים במסגרות מחרידות שכאלה.
פלא שכך נראית החברה שלנו?!
וברור, ידעתי מראש, ולמה ציפיתי בכלל,
אבל הרי את בוציק שלי הכנסתי (שלא ברצוני, אלא לבקשתו) לגן רק לפני 3 שבועות.
ושם, מקום מבורך, איזה הבדל.
אי אפשר בכלל להתחיל להסביר.
כבוד. חום. אהבה. סבלנות. התמודדות. התבוננות. שלווה.
מודה לאל על שיש גם מקומות כאלה.
ושמצאנו אחד כזה עבור בוציק.
לא הייתי שולחת אותו למקום אחר.