וואוו, צפריר ! תודה מכל הלב על שקיבלת את הזמנתי. ותודה !! על הפידבק של שלך.
זה החיבוט, חוסר היכולת לקבל, המקום בו הנפש מתהדרת בנתינה אינסופית, הוא המקום בו היא אינה מסכימה לקבל.

אצטרך לעבד . מובן.
כל טוב,

קראת.
נאמנות עצמית היא האמון שאת נותנת ב 'עצמי'.
אותו עצמי הוא חמקמק כל כך,
שכן מחד מייצג את מי שאת בעצמך, עצמותייך, גופך
ומאידך רחוק למדי ממי שאת מאמינה שאת היא, תהיה זו אשר תהיה.
לכן, על פני נאמנות עצמית, יחס אל עצמך.
ובמובן הזה זה עיקר המסר, ולא אוסיף כאן מעבר לזה:
הנתינה הגדולה ביותר היא ההסכמה לקבל.
זה החיבוט, חוסר היכולת לקבל, המקום בו הנפש מתהדרת בנתינה אינסופית, הוא המקום בו היא אינה מסכימה לקבל.

---

איני נראה כאן באתר בשל עיסוק אינטנסיבי ביצירה אישית ובייעוץ אינטרנטי.
תודות ושנה אזרחית טובה לאין שעור.

צפריר

אני מזדהה עם מה שאת כותבת . חושבת שהדינמיקה עם אחרים היא הסימפטום ולא הבעיה עצמה . חושבת שהחיבור לעצמי הוא רעוע , "המגעים רופפים" והאנרגיה בורחת החוצה . השם שלך -מרגישה - יכול להיות מפתח ליצירת חיבור חדש עם מודעות . בשבילי, לעצור לרגע , להתבונן , לנסות לזהות מה אני מרגישה ואיפה אני מרגישה את זה , זו התחלהשל הכלה . הכתיבה עוזרת .

הענקת התחושה לאחר שהוא הכי חשוב בעולם יכולה להיות מאד מרוקנת.

נכון! לא תוך כדי ההענקה, אלא אחריה.
ויש שההענקה ממלאת . מצחיק, מוזר. גם אצלי הנתינה הכיפית האמיתית היא לבני משפחה קרובים.
לילדים כמובן, אבל גם לאמא שלי ולאחים שלי. שם...... בכלל אין לי גבולות

ברוכה השבה.
הדברים שלך נוגעים מאד לליבי, ואת מצליחה לנסח כל כך בבהירות הרגשה שכמעט ואין לה מילים.

אז, אני רוצה קצת להצליח לחקות אותם. ככה במצבים מסויימים

באילו מצבים? מה בהתנהגות הזו מושך אותך?

אולי הקור שאת מתארת אצל אותם אחרים הוא תגובה זהה לשלך (וגם שלי) אך בקצה השני של הרצף?
אולי יש אמצע לשאוף אליו - מחד לא להטמע באחר ולהיעלם לעצמנו ומאידך לא להיות קר, אסוף ואדיש?

הענקת התחושה לאחר שהוא הכי חשוב בעולם יכולה להיות מאד מרוקנת.
יחד עם זאת, למדתי עם השנים פשוט לברור את האנשים שמקבלים ממני את התחושה הזו.
כתוצאה, הלכתי והצטמצמתי כל כך, עד שנותרתי רק עם בני משפחה קרובים.
את כל השאר פשוט פיטרתי.
בבוא הזמן, כשאמצא את האמצע, אולי אלקט לי חברויות חדשות.

אז, חוסר נאמנות עצמית היא לראות את האחר כחשוב יותר ממך.
את האחר כבעל זכויות להבעה עצמית יותר מאשר מותר לך
האחר מותר לו יותר. מותר לו לכעוס
מותר לו להתפנק
מותר לו לאמר - לא

אני באופיי, מעצימה מאד את האחר. נותת לאדם מולי הרגשה שהוא הכי חשוב כרגע בעולם.
כי כזאת אני. באמת באמת מרגישה ורוצה לתת לשני הגבהה, רוצה לתת לו לחוש מיוחד במינו ואהוב.
וזה לא משנה, אם זה ילד קטן, בעל חיים או איש מבוגר.

אז אולי גם זה כשלעצמו נובע מחוסר נאמנות עצמית ? לא חושבת ככה. אבל אולי יש קשר.
יש אנשים שבאינטרקציה איתם , הם לא יוצאים מכליהם כדי לתת לשני משהו מהם. הם קרים ואסופים ומסתכלים קצת מגבוה, אולי אדישות , אולי יהירות, יש כל מיני ווריאציות וטיפוסים.
אז, אני רוצה קצת להצליח לחקות אותם. ככה במצבים מסויימים

חזרתי. תודה פלוני אלמונית על דברייך.
אולי לאורך שנים לא הבנת מה מעיק עליך, ופתאום, לקראת אמצע החיים, הגוף צועק, והתחושות מקבלות מילים.
תמיד ידעתי מה מעיק עלי. מצוקות החיים בבית כילדה קטנה ורגישה מאד , ליוו אותי בכל שנות בגרותי והתבגרותי .
וזה נכון מה שכתבת , עכשו עם מודעות גבוהה יותר, הגוף צועק והתחושות מקבלות מילים.
חוסר נאמנות עצמית הוא בבסיסו, חוסר הערכה עצמית.
וחוסר ההערכה העצמית היא קרוב לוודאי פועל יוצא של חוסר בחוסר תשומת לב לילדה הקטנה על מצוקותיה .
אם את גדלה בבית שהכאב בו גדול כל-כך, ההתמודדות של ההורים עם חייהם ונסיבותיהם הקשים לא מאפשרים להם להכיל רגשות
של ילדיהם, אז במצב כזה מניין תבוא בנייה של ערך עצמי ?

מרגישה - נעלמת...

אייך?

מרגישה יקרה,
זה משונה ומדהים כאחד למצוא את התיאור של נפשך במילים של מישהו אחר...

המילים שלך כל כך נגעו לליבי והסבירו באופן מדוייק את ההתנהלות שלי בעולם.

אני חושבת שהבלבול שלך נובע מהקונפליקט שמתעורר בעקבות חוסר הנאמנות העצמית.
אולי לאורך שנים לא הבנת מה מעיק עליך, ופתאום, לקראת אמצע החיים, הגוף צועק, והתחושות מקבלות מילים.
ואז יש נסיונות לשנות את זה, לעשות אחרת. ויום אחד זה הולך טוב, וביום השני זה לא הולך בכלל ואז נכנסים לדפוס הנמנע, המשתבלל.
ובאמת, לא רוצים לראות אף אחד, לשמוע אף אחד. כאילו הסוללה נגמרה והבועה לבד היא הדבר היחיד שיכול להטעין אותה.

העניין הקשה הוא שאי אפשר להמנע מהעולם באמת, וכשקצת נעלמים, מגיעה מערכת של התנצלויות וריצוי ששואבת עוד יותר, וחוזר חלילה......

אני מאד מזדהה עם מה שאת מתארת.
הרבה מזה, לפחות אצלי, קשר לזה שאף פעם לא הייתי מספיק טובה עבור הורי.
כשאתה לא מספיק טוב עבור מי שאתה אמור להיות עבורו כליל השלמות (אמא) אתה מחפש את הקבלה המלאה בעולם.
המילכוד הוא בזה שזה לעולם לא מספיק...

מעניין אותי לדעת, ואת לא חייבת לענות, איזה מקצוע בחרת לך?
(הרבה מאיתנו, אלה חסרי הנאמנות לעצמם, בוחרים במקצוע טיפולי ומסייעים לאנשים להיות נאמנים לעצמם...)

היום הייתי נאמנה לעצמי: אמרתי משהו שחשוב לי בישיבת צוות, ומשלא נשמע (בגלל רגישות יתר של המפקדת שלי בעיניין הזה) הרמתי את הקול. אחר כך טחנתי לעצמי את זה כל הדרך הביתה ואני יודעת בודאות שצדקתי, שזה חשוב, ושהכי חשוב מהכל זה שאני יכולה להסתכל לעצמי בעיניים במראה ולדעת שאמרתי. עכשיו נראה מה היא תעשה עם זה...
המצב הזה של לדעת בודאות- לא מובן מאליו אצלי. דברים שכתבת עליהם שאצלי אני קוראת להם "מופרת" באים אצלי יחד עם ספק.
אולי הייתי צריכה את הגבול הזה- כדי להרגיש את הקצה שלי- שאני אני. במקרה הזה- באמת אני אני. שמחה שלא זרמתי איתה (הרגיל שלי) והתעלמתי. בדרך כלל- זורמת, עוברת את הגבול שלי, נותנת יותר ממה שמתאים לי בלי לבדוק בכלל או לדעת מה מתאים לי באותו הרגע- ואז מתאכזבת.

יש אנשים שאולי נאמנים מאד למרכז שלהם אבל לא מבחינים במציאות באופן ברור
עשב השדה, תודה. כן . יכול להיות. דומה למה שהצעתי למעלה, אולי נאמנות עצמית ואגוצנטריות הולכות יד ביד..
ואולי לא . לזה אני שואפת.

מצחיק. אני מגיעה לדף עכשו ושואלת את עצמי , מה את רוצה ? למה את מתכוונת בכלל ? מה לא בסדר, ועל מה את מדברת ?
יש ימים כאלה כאת שקטה עם עצמך , שאת מאוזנת ואת במרכז שלך, לא מוסטת לצדדים . ואז הכל נראה במקום.
ואז והשאלה מה זו נאמנות עצמית נשמעת יותר פילוסופית מאשר אמיתית.
אולי נאמנות עצמית מגיעה עם אגוצנטריות ? אולי השניים חייבים ללכת יחד ?
ואולי לא .
פוסט טרואומטית יקרה, את מוזמנת לכתוב ולשתף , בוודאי. לא הרגשתי שניסית לקטלג.
פלוני אלמונית, אמרת דברים טובים וחכמים. תודה
עשב השדה,

מרגישה,יקרה,
כל החיים לימדו אותנו לרצות(עם קמץ) ולהשתיק את הקול שלנו מול העולם
יש לזה אולי הצדקה קיומית, כי אנחנו יצורים חברתיים אבל יש בלבול
לשמוע את השני זה לא אומר לבטל את עצמי
תלוי מאיפה שומעים בלב,
את מתארת כאילו רודף אותך קול שמסיט אותך, אבל לפני שהסיט אותך היית ממוקדת....
בעצם זה להיות בפנים ובחוץ בו זמנית
לא לשקוע פנימה ולהתנתק , ולא להיות בחוץ ולהתנתק מהמקור הפנימי
יש אנשים שאולי נאמנים מאד למרכז שלהם אבל לא מבחינים במציאות באופן ברור
מה דעתך?

הנאמנות מתחילה בקבלה של מה שיש, מה שקורה.

כשאת מביטה בחייך ובאוסף האירועים שקוראים להם 'חייך' , ואת לא מרוצה ממה שרואה, את לא נאמנה לעצמך.
תארי לעצמך שילד שלך- היה בשבילך 'בסדר' רק כשהוא מאוזן שמח , טוב לבב ועושה מה שמצפים ממנו.

ומה עם כל שאר הזמן כשהוא מצוברח? כשאין לו כוח? כשסתם משועמם? אז את, כאמא לא נאמנה לו יותר? לא אוהבת אותו יותר? לא שם בשבילו יותר?

דווקא אז הוא זקוק לך ולנאמנות שלך ביותר.

להיות שם עבורו, בלי שיפוטיות, להציע עוגן, הכלה, תמיכה, עידוד ועזרה

אותו הדבר עם עצמך ברגעים הללו שכרגע את מסווגת כ"לא נאמנה לעצמך". אלו הרגעים שבהם קשה לך יותר ולכן את לא עומדת על שלך, את מפוזרת, שוכחת דברים....
זה ה-זמן להישאר נאמנה לעצמך....

באמת לא התכוונתי לקטלג

להיפך
אני מוצאת את עצמי בשורות שלך
גם אני למדתי (ולומדת) שמותר (למשל) לסנן שיחות, שיש לי ולבריאות הפיזית והנפשית שלי מקום חשוב.
שאני לא חייבת להענות לגחמות של אנשים שחושבים שיודעים מה טוב לי (וטועים)
(לא מפרטת עוד כדי לא להשתלט לך על הדף)
דברים שלא הייתי מודעת להם רוב חיי.

לא חושבת שהגדרות עוזרות במובן של עצם ההגדרה, אלא כדי לתת כיוון לריפוי מדוייק, כי יש כלים.

לגבי השאלה שלך ים של טורכיז (אך איזה שם), אני יודעת מה המרכז שלי. כן. זאת אומרת , אני מגובשת על עצמי. יודעת מי אני, יודעת מה אני ומה היכולות שלי.
מודעת למתנות שקיבלתי ומשתשמת בהן. לא מרגישה רגשי נחיתות , שזה דבר שיכול לגרום לאיבוד המרכז שלך.
פוסט טראומטית, . אממ, תודה. . יכול להיות ששתי ההגדרות נכונות לגבי , זאת לא ההגדרה והשם שאני מחפשת , זה ההתמודדות הנכונה אם מה שזה לא יהיה..
כי הגדרות ואבחונים של אנשי מקצוע לא עושות עלי רושם, כולם יודעים לספר לנו ממה אנחנו סובלים, אבל הריפוי הוא כנראה ובדרך כלל יבוא מאיתנו , אך ורק.

תודה יקרות. איזה שאלות הצבתן לי
נאמנה לעצמי (אני מנסה לעזור לעצמי כאן ), זה לשים סדרי עדיפויות כאשר ההתחשבות בעצמי היא הראשונה בסדר. הנוחות שלי.
זה אומר לא לרוץ כמו משוגעת לטלפון ולנקוע את הקרסול (אמיתי) רק בגלל שהוא מצלצל , כי מישהו רוצה משהו ממני.
הוא יכול לחכות המישהו הזה, אני קודם צריכה להוריד את התיק מהכתפיים, לחלוץ נעליים, לנשום, לשתות כוס מים.
נאמנה לעצמי ,זה לא להיות זמינה כל היום לנדנודים של אחרים , אפשר אחרת. אפשר לכבות את הטלפון . אפשר לאמר לא , מבלי סרטים בראש של איזה מגעילה הייתי .
כזה דבר גורם לי למחשבות טורדניות .

זה קשה להסתובב בעולם שכולו הסחת דעת אחת גדולה, ולא להצליח להאחז במרכז של עצמך.
להיות בפוקוס. להיות ביישוב דעת. לשמור על קור רוח וצלילות.

אולי?
הפרעת קשב וריכוז
או
PTSD (פוסט טראומה)
(לאור מה שכתבת על ילדותך, כנראה לכיוון של PTSD)
אני לא מנסה לקטלג, רק לומר
שאולי נסיבות חייך הלא יציבות בעבר השאירו חותם על נפשך
וזה ממשיך להשפיע היום.

היי מרגישה,נהנית לקרוא אותך קודם כל. מדזהה גם עם חלק גדול ממה שאת כותבת.
אני מרשה לכל דבר להסיט אותי מהמרכז שלי
קראתי את זה ושאלתי את עצמי- האם את יודעת מהו בכלל המרכז שלך ? מה יש בו ? מה אין בו ? מה הגבולות שלו ? מתי את מרגישה שאת נוכחת בו ומתי לא ? מה מסיט אותך מלהיות בו ? האם את מקבלת את העובדה שלא תמיד את יכולה להיות בו, ולא להלחם עם המציאות הזאת שהיא כרגע חלק מחייך ?אני למשל מרגישה שכשאני יודעת מה יש שם, במרכז הזה, אני מצליחה להיות יותר קשובה לעצמי ומשם גם יותר נאמנה לעצמי, למי שאני, למה שחשוב לי.
שאלת שאלות נורא מעניינות כמו מי הוא זה שנאמן לעצמו ומה מייחד אותו..לא שיש לי תשובות אבל אני מהרהרת בזה גם.

אני קוראת לזה חוסר נאמנות עצמית, כי אני מרשה לכל דבר להסיט אותי מהמרכז שלי.
הייתי רוצה את הסיטואציה למעלה לראות ככזאת:
מדברת עם הנשים, וממשיכה לשמור על עצמי ולהיות עדיין ממוקדת במצב, ולמה אני שם ? כדי לקבל קפה..

תודה על השאלה עז הרים. אני את עצמי אוהבת . לכאורה נשמע כמו סתירה. טוב לי עם מי שאני.
אבל אני מרגישה רוב הזמן שאני לא מספיק נאמנה לעצמי.
לא קשובה לעצמי. דוגמא מאד קטנה , וטיפשית לכאורה, מצב שהצלחתי לראות את עצמי לא מתוך עצמי אלא מבחוץ:
נכנסת לבית קפה וקונה לי קפה לקחת לדרך, תוך כדי המתנה לקפה, נפתחת שיחה עם העובדת ועוד אישה שממתינה גם על חולצה שלבשתי והחמיאו לי עליה.
אני כבר במצב של איבוד עצמי, כולי שאובה לתוך שיחת החן הזאת ,מאבדת את הצפון, מתרגשת, משלמת תוך כדי, מקבלת עודף ואומרת ביי לכולם ורצה לדרכי...רק ש..שכחתי את הקפה..
הם היו צריכים לקרוא לי ..היי שכחת את הקפה..
מצב שהרבה יכולים להזדהות איתו, אני מניחה. אני בכל זאת מרגישה שאני מאבדת את המרכז ופורחת באוויר .
איפה השורש שלי ?

מעניין מדוע בחרת דוקא לשים דגש על נאמנות עצמית, ולא למשל על אהבה עצמית או ביטחון עצמי.
האם ישנה חוויה משמעותית בעבר שלך שיכולה לגלות את המקור לעיסוק בשאלת הנאמנות?
<מוזמנת למחוק אם לא רלוונטי>
השאלה ששאלת בכל אופן מאוד מעניינת. איך אני רואה נאמנות לעצמי?
אני נאמנה לעצמי כשאני בוחרת לעצור ולהקשיב ללב שלי. לגוף שלי, לקצב שלי. כשאני מסכימה להפסיק להזדהות עם המחשבות שלי.

מי האנשים שבאמת נאמנים לעצמם ? אפשר להגדיר אותם ?
מתוך האנשים שאנחנו מכירים , מי הוא זה שנאמן לעצמו ? מה מיחד אותו ?
האם הסביבה יכולה להרגיש שאותו אדם נאמן לעצמו, או שזה רק בין האדם לעצמו ?

הדף הזה פתוח לכולם, זה לא דף בלוג , אני אתחיל ואתם מוזמנים להמשיך באיך אתם רואים נאמנות לעצמכם.
זה לא פשוט הנאמנות הזאת, זה לא מסתכם בלעשות יום כיף לעצמך עם קניות ופינוק.. לא . זה לא זה.

אז יש לי עבודה, עבודה עם עצמי. למרות38 שנותיי, אני מתלמדת. רוצה ללמוד להיות נאמנה לעצמי.
לזהות את עצמי.

ומה פתאום כותבת כאן באתר הזה ? מה, חסר איפה?
הסיבה היא שבאתר הזה אני כבר שנים. אוהבת את הקהילה. מרגישה חלק ממנה. יודעת שאני לא חשופה ל"כל מיני",
לפעמים אני נדהמת לראות תגובות באתרים מחוץ לקהילה הזאת. תגובות שלא הייתי רוצה לראות כאן אצלי.
כאן יש יותר שפיות . יחסית.

חוסר נאמנות לעצמי זה אומר שאני נסחפת עם האחרים ובשביל האחרים. זה לא להקשיב לעצמי. לדלג על עצמי.
ומה שאני עושה כאן , יכול להיות שגם הוא חוסר נאמנות עצמית.
אולי הייתי צריכה לכתוב רק ביני וביני , במחברת. אבל יש לי בעיה עם מחברות כתיבה. הן עלולות להתגלות על ידי הבעל או הילדים.
וכשאני קוראת במחברות שכתבתי בהן בעבר, אני מבינה שלא הייתי רוצה שמי מבני ביתי יקרא בהן. הוא עלול כל כך להיבהל. להתאכזב. לדאוג.
יש מעט דפים ששם יש עוצמה ותנופה וסיפוק. רוב הדפים מספרים על קשיים. קשיים עם עצמי. משתקפת כחסרת איזון . אין איזון נפשי. יש מצבי רוח קשים.
כעס וגועל מאנשים. רצון להתרחק. עיזבו אותי. ויש כל כך הרבה דאגה , ואכזבה.

כמה פעמים אני מתכוונת לכתוב ,ותמיד בורחת.מוצאת משהו "חשוב יותר" לעשות.
מפחדת מהמקום האינטימי הזה, רק אני ונפשי ונשמתי וגופי, רק אנחנו.
ומה אם כל מה שאכתוב הוא כואב, הוא משקף, הוא מתריע על משהו שאני לא רוצה לראות.
אני חרדתית. אני מפחדת. אני מוטרדת. מחשבות טורדניות קוראים לזה.
מצד אחד אני כל כך לא יציבה נפשית , ומן הצד השני , זה שנראה כלפי חוץ ,אני ניראת שיא הCOOL.
נראית לא רע, יש לה עבודה טובה, יש לה בעל אוהב וילדים נהדרים.
מה חסר לה ? מה הבעיה שלה ?
אז ככה, יש לה בעיה.
יש לה עבר שעדיין מהדהד חזק בנפשה ובנשמתה. עבר קשה. עבר בלתי נסבל. מפחיד. משוגע.
ילדה קטנה בלי אחיזה בכלום, כמעט. למעט עצמה.
והעתיד ? העתיד מפחיד. מה אם תשתגע. מה אם בעלה יחלה , והילדים , הם צריכים אותה כל כך.
והיא דואגת לקרובים לה. לאחים שלה. גם להם לא קל.
והיא מלאה בגעגועים. געגועים למשפחה המורחבת. להיות חלק ממשהו .
רוצה לראות את בני ובנות הדודים והדודות. אבל איך ? יש כזה נתק. כל אחד בעולם שלו. אין שום גשר .אין דבר שמקרב.
מתגעגת וכמהה לקשר אמיתי עם האחים. אבל כשנפגשים , למרות כל האהבה,
יש כל כך הרבה כאב משותף , אז מתרחקים, כדי להתרחק מהכאב המוכר והמשותף .
יותר פשוט לחטט באינטרנט ולקרוא על עולמם של אחרים.