על ידי עמית* » 09 פברואר 2012, 13:34
פתאום חשבתי על משהו-
בתור ילדה הייתי מאוד-מאוד-מאוד בררנית. שנים הכריחו אותי לאכול דברים שלא אהבתי, לרוב דרך הבטחות למיני קינוחים, לפעמים בדרכים נעימות פחות. עם השנים הפכתי להיות "ילדה טובה" ולמדתי לאכול הכל (בתיכון למדתי בפנימייה, ומתישהו במהלך השנים הללו האוכל בחדר אוכל הפך מ"בלתי נסבל" ל"נאכל מה שיוצא").
מחשבה שעולה לי תוך כדי כתיבה- יכול להיות, וזה משהו שעוד צריך בדיקה, שיש בי מקום שמפחד לחזור ולטעום- כי הטעמים לא טעימים לי. באמת, רוב הדברים שאני טועמת ממש- לא טעימים לי (ולא משנה אם זה אוכל מתועש, ביתי, או מלפפון גולמי). אני מנסה לחשוב מה ממש טעים לי, ואני לא מצליחה. עולה לי רק דברים שאני רגילה לאכול. שאני רגילה לחשוב שאני אוהבת.
הצילו! יכול להיות שאין בעולם שום דבר טעים? (רגע, אני זוכרת פעם אחת בבית קפה שטעמתי את הסלט- והיה לי מעולה (חוץ מהרוקט)). חוץ מזה, הטעימות שלי שבהן ממש התרכזתי בטעם- מעולם לא הניבו הנאה שמיימית, חוץ מהפעמים הראשונות שבהן גיליתיש אפשר לטעום את האוכל ולא רק לאכול אותו. אבל כנראה ההנאה היתה מעצם התגלית. אולי הגוף שלי פשוט בורח למקום הזה, של עדיף לא להרגיש את הטעם, מפחד לגלות שהטעם הוא לא משהו...
(ורק להבהרה- זה לא שאני לא אוכלת. אני אוכלת, והמון. בעיקר משיעמום ומסיבות רגשיות. הרגלי האכילה שלי איומים ונראיים, ואני משתדלת לעבוד עליהם לאט לאט, כרגע אני בשלב ה"לא לאכול את השאריות של הילדים").
ורקפת- תודה על התגובה.
צריכה לחשוב על זה, עם זה מה שיעזור (וחוץ מזה, מה אוכלים בינתיים, כן בשביל לשבוע? הרי לינוק זה לא ממש אפשרי (-: <מדמיינת את עצמי שואבת בשביל עצמי ומתגלגלת מצחוק...>
פתאום חשבתי על משהו-
בתור ילדה הייתי מאוד-מאוד-מאוד בררנית. שנים הכריחו אותי לאכול דברים שלא אהבתי, לרוב דרך הבטחות למיני קינוחים, לפעמים בדרכים נעימות פחות. עם השנים הפכתי להיות "ילדה טובה" ולמדתי לאכול הכל (בתיכון למדתי בפנימייה, ומתישהו במהלך השנים הללו האוכל בחדר אוכל הפך מ"בלתי נסבל" ל"נאכל מה שיוצא").
מחשבה שעולה לי תוך כדי כתיבה- יכול להיות, וזה משהו שעוד צריך בדיקה, שיש בי מקום שמפחד לחזור ולטעום- כי הטעמים לא טעימים לי. באמת, רוב הדברים שאני [b]טועמת[/b] ממש- לא טעימים לי (ולא משנה אם זה אוכל מתועש, ביתי, או מלפפון גולמי). אני מנסה לחשוב מה ממש טעים לי, ואני לא מצליחה. עולה לי רק דברים שאני [b]רגילה[/b] לאכול. שאני [b]רגילה[/b] [b]לחשוב[/b] [b]שאני[/b] [b]אוהבת[/b].
הצילו! יכול להיות שאין בעולם שום דבר טעים? (רגע, אני זוכרת פעם אחת בבית קפה ש[b]טעמתי[/b] את הסלט- והיה לי מעולה (חוץ מהרוקט)). חוץ מזה, ה[b]טעימות[/b] שלי שבהן ממש התרכזתי בטעם- מעולם לא הניבו הנאה שמיימית, חוץ מהפעמים הראשונות שבהן גיליתיש אפשר לטעום את האוכל ולא רק לאכול אותו. אבל כנראה ההנאה היתה מעצם התגלית. אולי הגוף שלי פשוט בורח למקום הזה, של עדיף לא להרגיש את הטעם, מפחד לגלות שהטעם הוא לא משהו...
(ורק להבהרה- זה לא שאני לא אוכלת. אני אוכלת, והמון. בעיקר משיעמום ומסיבות רגשיות. הרגלי האכילה שלי איומים ונראיים, ואני משתדלת לעבוד עליהם לאט לאט, כרגע אני בשלב ה"לא לאכול את השאריות של הילדים").
ורקפת- תודה על התגובה.
צריכה לחשוב על זה, עם זה מה שיעזור (וחוץ מזה, מה אוכלים בינתיים, כן בשביל לשבוע? הרי לינוק זה לא ממש אפשרי (-: <מדמיינת את עצמי שואבת בשביל עצמי ומתגלגלת מצחוק...>