על ידי גבינית* » 03 יולי 2009, 21:24
אני כותבת פה את התסריט שלי ללידה שתהיה לי. התסריט הכי ורוד, הכי יפה, הכי אידאלי. אני אוציא את זה אפילו שהציניות שלי, החוסר אמונה שלי במה שאני כותבת גדול מאוד.
אבל אני ארשה לעצמי להוציא את זה החוצה. אז מה ? אז כתבתי תסריט דמיוני ...
אני חייבת להרשות לעצמי, למצוא מקום למחשבות הטובות. חייבת להתחיל איפשהו. משהו עוצר אותי.
למה אני מפחדת לקוות ? כי פעם שעברה באתי עם הרבה תקוות והכל התנפץ ?
הלב שלי מאמין באמת ובתמים בעניין של ליצור מציאות. לדמיין ולחשוב חיובי, הרבה חיובי, כל הזמן. אבל הראש - הראש המנתח, המבקר - הוא מפריע !
חייבת לנטרל את ההמיספרה השמאלית. המיספרה שמאלית ראי עצמך משוחררת מתפקידך למשך הדקות הקרובות.
תסריט הלידה שלי:
הגלים (וכך הם יקראו מעתה ועד עולם) מתחילים בערך בשעה 3 אחה"צ. אני ישנה במיטה עם קטינה כמו שאנחנו עושות בהרבה אחרי צוהוריימים.
בהתחלה אני לא בטוחה שזה זה. אז אני רק שוכבת במיטה ומתבוננת בשקט פנימה. נושמת.
מנסה לתזמן את מה שזה לא יהיה.
קטינה ישנה לידי , משרה עליי משלוותה הפעוטית המנמנמת.
יש בי התרגשות מסויימת אבל אני נשארת שלווה ומרוכזת.
הגלים באים כל עשר דקות עד רבע שעה. אני מצליחה לתזמן שלושה לפני שקטינה מתעוררת.
השעה בערך עשרים לארבע. אני מחליטה שלא להתקשר לאהובי (שיוצא בדר"כ ברכבת של ארבע וחצי) שאמור להגיע בסביבות חמש וחצי.
בנתיים, אוכלים ארטיק במרפסת. עם כל גל קטן שמגיע אני נושמת נשימה ארוכה ארוכה ודקה, ממלאה את הבטן כמו שתרגלתי הרבה במהלך ההריון ומשתדלת להרפות את הגוף .... גם נשיפות ארוכות באות בסוף כל שאיפה ארוכה.
עד שאהובי מגיע, אין שינוי משמעותי ב"גובה הגלים". אני מיידעת אותו שייתכן ויש התחלה של משהו. הוא מתרגש. פעם שעברה הגלים התקדמו ממש מהר (יחסית ללידה ראשונה) והפכו אפקטיביים
וגבוהים בתוך שעות ספורות.
אחרי התייעצות קלה אנחנו מחליטים להתקשר לאימא שלו (שאמורה להיות עם קטינה בצורה זו אחרת ) בזמן הלידה. רק כדי ליידע אותה שתהיה בכוננות. עדיין לא להגיע , אבל גם לא לצאת לבלות (:
ממשיכים את הערב די כרגיל, אהובי קצת עובד בגינה, מכינים ארוחת ערב, מקלחת לקטינה ... בנתיים הגלים הופכים גבוהים יותר.. מדי פעם כשמגיע גל, אני מתכנסת בעצמי, מרפה. משתדלת לשמור על חיוך, מבפנים ומבחוץ
בערך בשמונה מתקשרים למיילדת, להודיע שהגלים מגיעים בהפרשים די קטנים 5 דקות בערך.
היא גרה לא מאוד רחוק, אומרת שתגיע תוך שעה.
אני משכיבה את קטינה במיטה ומקריאה לה סיפור (עם הפסקות ) קשה לה לקבל את זה אבל היא מתמודדת.
בנתיים אהובי מתחיל להכין את הבריכה במרכז הסלון... מנפח, מעביר צינור דרך החלון וממלא אותה באופן חלקי ... לפחות את החלק של המים הקרים.
אח"כ מתפנה לשבת לידי ועזור לי עם טכניקות ההרפיה שלמדנו יחד.
אני מרגישה כל דבר שקורה לי בגוף אבל זוכרת להרפות כל הזמן ולשנן משפטים שעוזרים לי להשאר מפוקסת ורגועה ולכן התחושה היא של לחץ במקרה הכי "גרוע".
הגלים מגיעים עכשיו בהפרשים קטנים עוד יותר. מאחר וביקשתי מאהובי שלא ידבר איתי במספרים תוך כדי (חלק מלנטרל את ההמיספרה השמאלית) אני לא יודעת בדיוק.
אבל מרגישה שהם כבר יותר קרובים.
בתשע ומשהו המיילדת מגיעה. אהובי יוצא לעזור לה עם הדברים.
כשהיא מגיעה, תחושת הביטחון שלי רק עולה. אני ממשיכה לשנן לעצמי בראש משפטים שנוסכים בי בטחון ומזכירים לי שהתינוק בדרך והגוף שלי יודע את העבודה.
העובדה שאני רפויה כל כך אולי קצת מבלבלת את המיילדת שבטוחה שהגלים הפסיקו. אבל אהובי שיודע "לקרוא" אותי, יודע להגיד לה בדיוק מתי מגיע גל . כשהגל עובר גם אני הופכת יותר
תקשורתית ויכולה לדווח מה שלומי.
אנחנו מחליטים שלא לבדוק התקדמות בנתיים (שוב, כדי לא לבלבל את הראש עם מספרים שבסופו של דבר אינם רלוונטים לחוויה של הלידה עצמה, לא ליולדת בכל מקרה).
אהובי מכין בנתיים קפה ותה ואני יכולה לשמוע אותם מפטפטים להם במטבח.
אני שוכבת על הספה בסלון ומרשה לעצמי להוציא קולות נמוכים כשהדבר מרגיש לי נכון.
אהובי עוזר לי בהשאות שונות, כולל עיוות של תחושת הזמן... כלומר גורם לי להאמין שכל 20 דקות שעוברות ירגישו כמו 5.
ולכן אני לא באמת יודעת כמה זמן עבר. אבל באיזשהו שלב אנחנו מחליטים לבדוק פתיחה כדי לראות אם כבר אפשר להכנס למים.
המיילדת בודקת ומודיעה שבהחלט אפשר להכנס לבריכה (בדיעבד אהובי מספר לי שהפתיחה היתה 7 ס"מ!)
כמה דקות אח"כ כשכל המים רותחים על הגז ונשפכים אחר כבוד לבריכה, אני שוקעת לי פנימה ומרגישה כמו דג במים.
החיוך שלי רק הולך וגדל. הרבה יותר קל להרפות במים. התחושה של משהו שעוטף , של ההדהוד של הרחם אל תוך החומר הדחוס הזה שנקרא מים, מקל מאוד על תחושת הגלים.
אני נשענת קדימה על מגבת שמונחת על דופן הבריכה. אהובי מעביר אצבעות בעיסוי נעים לאורך הגב מלמטה למעלה. לוקח ממני חלק מן הלחץ שעובר בי בזמן הגלים. שעכשיו כבר די ממשיכים זה את זה.
המיילדת מזכירה לי לעשות קולות נמוכים עם פה פתוח ואני מנסה. תוך כמה דקות אני נכנסת עם עצמי לטרנס של קולות ארוכיייייים ארוכייייים מן שירה פרההיסטורית כזו בלי מילים.
ואז מגיעה תחושה של לחץ חדש. לכיוון עצם הזנב ומטה.
אז אני מרשה למיילדת לבדוק שוב את הפתיחה. אני כמעט בפתיחה מלאה.
עוד כמה דקות (אל תשאלו אותי כמה) אולי 20 ...
ותחושת הלחץ לא משאירה מקום לספק. הגוף מבקש להוציא את התינוק שלי לאויר העולם. זה הזמן הוא אומר לי ואני לא מתנגדת.
רק נושמת נשימות חדשות. נושפת את התינוק שלי מטה
רוב הזמן העיניים שלי בכלל עצומות, לא רוצה לאבד מהריכוז הזה שכל כך עוזר לי
אני מרגישה את הראש מגיע לכיתור ובורח חזרה, פעמיים או שלוש. ואז נשאר שם. אהובי מלטף לי את השיער ומזכיר לי שזה ממש הסוף
עוד ציר אחד והראש יוצא. מחכים לציר הבא להוציא את שאר הגוף. אני מעבירה את התינוק בין הרגליים ומתיישבת , נשענת על הדופן שממול
מחבקת את התינוק אליי , חיבוק ארוך. הדמעות כבר בדרך, שוטפות הכל מבפנים
ורק אז אני מעיזה להסתכל...
זו בת !
אני מביטה באהובי. הוא ידע כל הזמן. אני זו שביקשתי לא לדעת כל תקופת ההריון.
לפי המבט שלי הוא יודע שאני הכי מאושרת.
מתנשקים ארוכות.. אחד עם השני, עם השניה.
אני שואלת מה השעה. 2 וחצי אחר חצות. שוקלת אם להעיר עכשיו את קטינה. אך למרות ההתרגשות הגדולה מחליטים בסוף שלא.
חבל הטבור מפסיק לפעום ואהובי מסכים לחתוך אותו למרות שהביע התנגדות (לא ברורה) כשדיברנו על כך , בזמן ההריון.
בעזרתם האדיבה שלו ושל המיילדת אני יוצאת מן המים אל היבשה, עטופה במגבת, חווה גל נוסף והשילייה יוצאת.
המיילדת מניחה אותה בקערה שהכנו מראש, בודקת אותה היטב ומודיעה שהיא שלמה ויפה.
מתיישבת על הספה שרופדה היטב במגבות וסדינים, מניקה את הקטינה (הבאמת קטנה) החדשה של הבית.
שנתיים ורבע של הנקה משתלמות ואני מגלה שלא שכחתי כלום. מניקה אותה בהנאה וממשיכה לדמוע מהתרגשות.
טוב, נגיד שבשביל פעם ראשונה הסיפור הפנטסטי הזה מספיק... אני מאוד מרוצה.
ונאמר אמן.
אני כותבת פה את התסריט שלי ללידה שתהיה לי. התסריט הכי ורוד, הכי יפה, הכי אידאלי. אני אוציא את זה אפילו שהציניות שלי, החוסר אמונה שלי במה שאני כותבת גדול מאוד.
אבל אני ארשה לעצמי להוציא את זה החוצה. אז מה ? אז כתבתי תסריט דמיוני ...
אני חייבת להרשות לעצמי, למצוא מקום למחשבות הטובות. חייבת להתחיל איפשהו. משהו עוצר אותי.
למה אני מפחדת לקוות ? כי פעם שעברה באתי עם הרבה תקוות והכל התנפץ ?
הלב שלי מאמין באמת ובתמים בעניין של ליצור מציאות. לדמיין ולחשוב חיובי, הרבה חיובי, כל הזמן. אבל הראש - הראש המנתח, המבקר - הוא מפריע !
חייבת לנטרל את ההמיספרה השמאלית. המיספרה שמאלית ראי עצמך משוחררת מתפקידך למשך הדקות הקרובות.
תסריט הלידה שלי:
הגלים (וכך הם יקראו מעתה ועד עולם) מתחילים בערך בשעה 3 אחה"צ. אני ישנה במיטה עם קטינה כמו שאנחנו עושות בהרבה אחרי צוהוריימים.
בהתחלה אני לא בטוחה שזה זה. אז אני רק שוכבת במיטה ומתבוננת בשקט פנימה. נושמת.
מנסה לתזמן את מה שזה לא יהיה.
קטינה ישנה לידי , משרה עליי משלוותה הפעוטית המנמנמת.
יש בי התרגשות מסויימת אבל אני נשארת שלווה ומרוכזת.
הגלים באים כל עשר דקות עד רבע שעה. אני מצליחה לתזמן שלושה לפני שקטינה מתעוררת.
השעה בערך עשרים לארבע. אני מחליטה שלא להתקשר לאהובי (שיוצא בדר"כ ברכבת של ארבע וחצי) שאמור להגיע בסביבות חמש וחצי.
בנתיים, אוכלים ארטיק במרפסת. עם כל גל קטן שמגיע אני נושמת נשימה ארוכה ארוכה ודקה, ממלאה את הבטן כמו שתרגלתי הרבה במהלך ההריון ומשתדלת להרפות את הגוף .... גם נשיפות ארוכות באות בסוף כל שאיפה ארוכה.
עד שאהובי מגיע, אין שינוי משמעותי ב"גובה הגלים". אני מיידעת אותו שייתכן ויש התחלה של משהו. הוא מתרגש. פעם שעברה הגלים התקדמו ממש מהר (יחסית ללידה ראשונה) והפכו אפקטיביים
וגבוהים בתוך שעות ספורות.
אחרי התייעצות קלה אנחנו מחליטים להתקשר לאימא שלו (שאמורה להיות עם קטינה בצורה זו אחרת ) בזמן הלידה. רק כדי ליידע אותה שתהיה בכוננות. עדיין לא להגיע , אבל גם לא לצאת לבלות (:
ממשיכים את הערב די כרגיל, אהובי קצת עובד בגינה, מכינים ארוחת ערב, מקלחת לקטינה ... בנתיים הגלים הופכים גבוהים יותר.. מדי פעם כשמגיע גל, אני מתכנסת בעצמי, מרפה. משתדלת לשמור על חיוך, מבפנים ומבחוץ
בערך בשמונה מתקשרים למיילדת, להודיע שהגלים מגיעים בהפרשים די קטנים 5 דקות בערך.
היא גרה לא מאוד רחוק, אומרת שתגיע תוך שעה.
אני משכיבה את קטינה במיטה ומקריאה לה סיפור (עם הפסקות ) קשה לה לקבל את זה אבל היא מתמודדת.
בנתיים אהובי מתחיל להכין את הבריכה במרכז הסלון... מנפח, מעביר צינור דרך החלון וממלא אותה באופן חלקי ... לפחות את החלק של המים הקרים.
אח"כ מתפנה לשבת לידי ועזור לי עם טכניקות ההרפיה שלמדנו יחד.
אני מרגישה כל דבר שקורה לי בגוף אבל זוכרת להרפות כל הזמן ולשנן משפטים שעוזרים לי להשאר מפוקסת ורגועה ולכן התחושה היא של לחץ במקרה הכי "גרוע".
הגלים מגיעים עכשיו בהפרשים קטנים עוד יותר. מאחר וביקשתי מאהובי שלא ידבר איתי במספרים תוך כדי (חלק מלנטרל את ההמיספרה השמאלית) אני לא יודעת בדיוק.
אבל מרגישה שהם כבר יותר קרובים.
בתשע ומשהו המיילדת מגיעה. אהובי יוצא לעזור לה עם הדברים.
כשהיא מגיעה, תחושת הביטחון שלי רק עולה. אני ממשיכה לשנן לעצמי בראש משפטים שנוסכים בי בטחון ומזכירים לי שהתינוק בדרך והגוף שלי יודע את העבודה.
העובדה שאני רפויה כל כך אולי קצת מבלבלת את המיילדת שבטוחה שהגלים הפסיקו. אבל אהובי שיודע "לקרוא" אותי, יודע להגיד לה בדיוק מתי מגיע גל . כשהגל עובר גם אני הופכת יותר
תקשורתית ויכולה לדווח מה שלומי.
אנחנו מחליטים שלא לבדוק התקדמות בנתיים (שוב, כדי לא לבלבל את הראש עם מספרים שבסופו של דבר אינם רלוונטים לחוויה של הלידה עצמה, לא ליולדת בכל מקרה).
אהובי מכין בנתיים קפה ותה ואני יכולה לשמוע אותם מפטפטים להם במטבח.
אני שוכבת על הספה בסלון ומרשה לעצמי להוציא קולות נמוכים כשהדבר מרגיש לי נכון.
אהובי עוזר לי בהשאות שונות, כולל עיוות של תחושת הזמן... כלומר גורם לי להאמין שכל 20 דקות שעוברות ירגישו כמו 5.
ולכן אני לא באמת יודעת כמה זמן עבר. אבל באיזשהו שלב אנחנו מחליטים לבדוק פתיחה כדי לראות אם כבר אפשר להכנס למים.
המיילדת בודקת ומודיעה שבהחלט אפשר להכנס לבריכה (בדיעבד אהובי מספר לי שהפתיחה היתה 7 ס"מ!)
כמה דקות אח"כ כשכל המים רותחים על הגז ונשפכים אחר כבוד לבריכה, אני שוקעת לי פנימה ומרגישה כמו דג במים.
החיוך שלי רק הולך וגדל. הרבה יותר קל להרפות במים. התחושה של משהו שעוטף , של ההדהוד של הרחם אל תוך החומר הדחוס הזה שנקרא מים, מקל מאוד על תחושת הגלים.
אני נשענת קדימה על מגבת שמונחת על דופן הבריכה. אהובי מעביר אצבעות בעיסוי נעים לאורך הגב מלמטה למעלה. לוקח ממני חלק מן הלחץ שעובר בי בזמן הגלים. שעכשיו כבר די ממשיכים זה את זה.
המיילדת מזכירה לי לעשות קולות נמוכים עם פה פתוח ואני מנסה. תוך כמה דקות אני נכנסת עם עצמי לטרנס של קולות ארוכיייייים ארוכייייים מן שירה פרההיסטורית כזו בלי מילים.
ואז מגיעה תחושה של לחץ חדש. לכיוון עצם הזנב ומטה.
אז אני מרשה למיילדת לבדוק שוב את הפתיחה. אני כמעט בפתיחה מלאה.
עוד כמה דקות (אל תשאלו אותי כמה) אולי 20 ...
ותחושת הלחץ לא משאירה מקום לספק. הגוף מבקש להוציא את התינוק שלי לאויר העולם. זה הזמן הוא אומר לי ואני לא מתנגדת.
רק נושמת נשימות חדשות. נושפת את התינוק שלי מטה
רוב הזמן העיניים שלי בכלל עצומות, לא רוצה לאבד מהריכוז הזה שכל כך עוזר לי
אני מרגישה את הראש מגיע לכיתור ובורח חזרה, פעמיים או שלוש. ואז נשאר שם. אהובי מלטף לי את השיער ומזכיר לי שזה ממש הסוף
עוד ציר אחד והראש יוצא. מחכים לציר הבא להוציא את שאר הגוף. אני מעבירה את התינוק בין הרגליים ומתיישבת , נשענת על הדופן שממול
מחבקת את התינוק אליי , חיבוק ארוך. הדמעות כבר בדרך, שוטפות הכל מבפנים
ורק אז אני מעיזה להסתכל...
זו בת !
אני מביטה באהובי. הוא ידע כל הזמן. אני זו שביקשתי לא לדעת כל תקופת ההריון.
לפי המבט שלי הוא יודע שאני הכי מאושרת.
מתנשקים ארוכות.. אחד עם השני, עם השניה.
אני שואלת מה השעה. 2 וחצי אחר חצות. שוקלת אם להעיר עכשיו את קטינה. אך למרות ההתרגשות הגדולה מחליטים בסוף שלא.
חבל הטבור מפסיק לפעום ואהובי מסכים לחתוך אותו למרות שהביע התנגדות (לא ברורה) כשדיברנו על כך , בזמן ההריון.
בעזרתם האדיבה שלו ושל המיילדת אני יוצאת מן המים אל היבשה, עטופה במגבת, חווה גל נוסף והשילייה יוצאת.
המיילדת מניחה אותה בקערה שהכנו מראש, בודקת אותה היטב ומודיעה שהיא שלמה ויפה.
מתיישבת על הספה שרופדה היטב במגבות וסדינים, מניקה את הקטינה (הבאמת קטנה) החדשה של הבית.
שנתיים ורבע של הנקה משתלמות ואני מגלה שלא שכחתי כלום. מניקה אותה בהנאה וממשיכה לדמוע מהתרגשות.
טוב, נגיד שבשביל פעם ראשונה הסיפור הפנטסטי הזה מספיק... אני מאוד מרוצה.
ונאמר אמן.