חיבוק גדול גדול!
4 שנים את מרגישה רגשות קשים. זה קשה מנשוא, וטוב מאוד שאת פורקת. לדעתי התכתובת הזו באתר יכולה לעשות לך הרבה טוב, וכדאי לך אף לפנות לאיש מקצוע טוב שלא רק מתבחבש בדברים, ושילווה אותך בדרך ל"ילדה אהובה אמא אוהבת".
ביקשת עצות. אז את מוזמנת לקרוא את דברי, להרהר בהם ולהתבונן אם זה אכן משקף את המציאות:
אני מעתיקה שלושה משפטים מהודעת הפתיחה שלך:
נהייתי כמו אמא שלי, נהייתי אמא שלא אוהבת את הבת שלה.
הילדה שלי פסיכית מסובבת כמו אמא שלה
וזו אשמתי. לא הייתי צריכה ללדת.
נראה לי שאת מעתיקה כמעט אחד לאחד את היחס שבינך לאימך ליחס שבינך לביתך. את חיה בתוך חוויה שלילית בקשר שלך עם אימך, ולא משלימה עם אימך - עם הקשר שלך איתה בעבר, עם מי שהיא, ולא משלימה עם העבר שלך. ויוצקת את החיים העכשוויים שלך לתוך הדפוס שקיים בחווייה השלילית הזו. את עכשיו תופסת את מקום האם, וביתך את מקום הבת.
(והערה: אני לא סתם כותבת "חוויה" שזו מילה שלכאורה לא כל כך מתאימה לכאן. אלא שזה מדהים איך שפעמים רבות כל אחד מהאנשים שבסיטואציה מסויימת או ברצף סיטואציות שמתרחשות לאורך שנים, חווה חוויה אחרת לגמרי. וכבר נוכחתי לראות מקרים כאלו. אחד מהם היה מקרה דומה לשלך, כהשתתפתי ב"פורום של לנדמרק" שם הראו לאחת המשתתפות שבסיטואציות שהעלתה עם אימה, היא זו שפירשה את הסיטואציה בצורה כזו שאימה לא אוהבת אותה, והאמת היא שאימה אוהבת אותה מאוד. לאחר ההבנה הזו שהיתה לה במשך שנים רבות של מריבות ולאחר מכן ניתוק מוחלט מאימה, היא הלכה ודיברה איתה, וסוף סוף פתחה אוזניה להרעפת אהבתה של אימה. אמנם זה לא אומר שבדיוק כך זה גם אצלך, אבל בהחלט יכול להיות שאימך כן אוהבת אותך מאוד מאוד, ואת לא נותנת לעצמך לראות את זה).
במשפט הראשון שהעתקתי, יש הקבלה שעשית בין שני הקשרים. במשפט השני והשלישי לא המשכת את ההקבלה, אבל נראה לי שבתוכך את כן ממשיכה את ההקבלה. את פסיכית כמו אמא שלך. אמא שלך אשמה כי היא לא היתה צריכה ללדת. אם אני צודקת במחשבותי אלו, הרי מה שיוצא מכאן הוא, שבעצם גם במה שקורה עכשיו בינך לבין ביתך - אימך היא אשמה. הרי אם לא היתה יולדת אותך - לא היית יולדת את ביתך. ואם אכן את חושבת כך במודע או בתת מודע, אז את בעצם מסירה אחריות מעצמך על מעשייך. אדם הוא לא כלב מאולף. לאדם יש בחירה - וזה דבר שקשה לפעמים לשמוע, כי זה מאוד מכביד, ולפעמים קשה מאוד לקבל את זה שניתן לשנות - ובעצם חלק גדול מהמציאות שלי זה בגלל מעשי. אבל מצד שני זה גם דבר מאוד מעודד - כי באמת באמת ניתן לבחור אחרת. ניתן לשנות את המציאות, וניתן לתקן.
את יכולה לשנות ולתקן בשלושה מישורים. כל אחד מהם יעזור לך ולביתך:
- הקשר שלך עם אימך:
להשלים איתה, עם המציאות הזו שהיא אימך. להאמין שהיא אוהבת אותך, כמו שאת בעצם אוהבת את ביתך. להשלים עם האישיות שלה.
תנסי לעשות משחק עם שני כללים:
הראשון - במשך שבוע את יוצאת מנקודת הנחה שאימך מאוד אוהבת אותך. כל סיטואציה ביניכן עלייך לפרש מתוך נקודת ההנחה הזו, מבלי להתפשר על נקודת ההנחה.
השני - בשבוע הזה את הבת של אימך ולא הפוך. כלומר את לא מבקרת אותה (מלשון ביקורת. ילד מכיר רק את הוריו וזו נקודת הייחוס שלו, ולא יכול לבקר אותם), את לא מחנכת אותה, גם לא במחשבות (ילד לא מחנך את הוריו, אלא הפוך). כשאת מבקרת ומחנכת את אימך, גם אם זה רק במחשבות, את מפריעה להוויה של הקשר הטבעי של אמא ובת, והופכת להיות אמא של אמא שלך.
אחרי שבוע כזה (זה יהיה ממש קשה, אבל שווה!) אני מאמינה שתוכלי להסתכל על אימך אחרת.
- הקשר שלך עם עצמך:
את לא אוהבת את עצמך, ואולי אף חושבת שהיה עדיף אילו לא נולדת. כשאת לא אוהבת את עצמך את גם לא נותנת מקום בתוכך לקבל את זה שאנשים אחרים אוהבים אותך. זה גם מאוד קשה לבנות כך זוגיות. וגם קשה להיות כך אם, כי ביתך אוהבת אותך - ואת דוחה את אהבתה. דעי לך שאם את נולדת אז את לא שווה טיפה פחות מכל אחד אחר. אותו בורא לעולם שהחליט שיש סיבה לברוא את האחד, החליט שיש סיבה לברוא אותך. את כאן ומקבלת כל רגע ורגע גיבוי מלא מאותו בורא עולם - חיי! נשמי במלוא אפך!
- הקשר שלך עם ביתך:
בתוך תוכך את יודעת שיש בך אהבה אליה. אבל מכסה עליה מערכת היחסים עם אימך. מכסים עליה הקשיים המרובים בלחנך, להכיל, לפרנס ילדה לבד ללא שותף. אבל באמת - את אוהבת. וביתך - את דואגת שכשתגדל, גם היא תתתפוס שהיא ילדה שאימה לא אוהבת אותה. היא תספר את זה וידעו. היא תסבול וזה בגללך. אבל עכשיו היא אוהבת אותך. היא ממש לא התייאשה ממך. ואולי מתנהגת בתחושתיות מודגשת כדרך שלה כילדה לאותת לך, והיא מאותתת כמה שיותר - אמא אני אוהבת אותך! ולא התייאשתי ממך. ואני יודעת שאת אוהבת אותי. ואני כמהה לאהבתך!
המורכבות שיש בתוכך לקשר הזה בינך לבינה, מועברת לה באותה טיפה של חום ומגע ביניכן. המורכבות הזו לא מאפשרת לך להביא את עצמך הפנימי בצורה נקייה לקשר עם ביתך. המחשבות האלו של אשמה שוטפות את מוחך ולא מאפשרות לך פשוט להיות נוכחת באמת עם ביתך. וכשאת לא מביאה את עצמך אז באמת חסר לה. והיא מרגישה חוסר ומאותתת.
וכשמה שהולך לך בראש ישתנה, ושתאמיני שאת יכולה ליצור מערכת יחסים טובה עם ביתך, גם המסר יעבור מעצמו בלי מילים.
המון המון בהצלחה. יש לך כברת דרך לעבור, אבל היא לגמרי אפשרית.
חיפאית