אני רוצה להיטפל דווקא לנקודה אחרת
שמות של חנויות תינוקות:מוצצים
בובות שמוכרים בחנויות:לכולן יש עגלה\מוצץ\בקבוק\מיטת סורגים
הפרוטוטיפ של תינוק הוא כזה שנראה כך, ולכן הרצאה בתיכון תיראה תמוהה בעיני התלמידים.
הפיתרון:להיניק כמה שיותר, לשאת כמה שיותר תינוקות ולהאמין ששינוי יגיע למי שמוכן לו.
מצד שני, אילו אביזרי בובות אלטרנטיבים יכולים להיות? נדמה לי שיש בובה מיניקה אחת. אולי מישהו ירים את הכפפה ויצור כזו גם בארץ.....

לגבי מבוגרים, בוודאי.
לגבי ילדים אני לא בטוחה. נדמה לי שמערכת הלחצים נחווית באופן שונה על ידי ילדים מאשר על ידי מבוגרים.
אני מאוד מאמינה ב בחירה. אבל האם גם לילדים יש בחירה אמיתית ?

אנא לא לשכוח שמי שכולא אותנו בכלובי הזהב זה אך ורק אנחנו. הדבר נכון גם לגבי ילדים, יש להם יכולת (חביבה ומעצבנת) להחליט האם להיכנס לכלוב או לא, ועאשר הם בכלוב יש להם בחירה מסויימת האם להישאר או לנסות לברוח

2Fm1]מבוגרים בכלובי זהב 2000[/po]%2Feby20051230 125366456.xml&origin=ibo&layer=hp&layer2=&layer3=misc
< לא בטוחה שזה הדף המתאים ביותר, אם מישהו חושב על דף מתאים יותר הוא מוזמן להעביר >

קיצוניות באופן טבעי .

שוב תודה רועי על ההתיחסות המעניינת והמושקעת... ואם שוב לדבר על ההבדל בינינו כמו שאני מבינה אותו, אני לא בטוחה שאני יכולה לדעת ממש, מה הילדים שלי יגידו בגיל 18. או שיש בחירה שתגרום לי להיות שבעת רצון ומשמינה מנחת ממנה. זו לא דרך ההסתכלות שלי על העולם, לא בנושא הזה ולא באחרים. אפשר להגיד - גברים ונשים, אפשר להגיד מבנה אישיות. אבל בדיוק את זה, אני אפילו לא מחפשת. לכן אני מרשה לעצמי להיות חשופה, ולנהל את הדיאלוג הזה, שבטוח שלא יגמר כאן ועכשיו, אבל בדרך - אפשר להחכים.

אני דווקא חושב שהציבור הזה של באופן טבעי הוא מאד רפלקסיבי (אם להשתמש במילה שלך). דווקא הקולות הכי חזקים בציבור הזה קוראים על הורות ועל גידול ילדים פחות או יותר מכל מקור אפשרי, לומדים על הדרך בה נעשים הדברים האלה במקומות שונים מאד בעולם, מכירים את הספרות המחקרית בנושא על כל גווניה וסוגיה וקוראים אותה קריאה ביקורתית מאד. תעשי רשימה של הקולות האלה ותראי בעצמך.

אבל זה לא הנושא. את השתמשת במילה בחירה, והמילה הזו מעידה שאת מדברת על ערכים ולא על עובדות. אנשים בוחרים בערכים מסויימים לחיות את חייהם לפיהם, וגם אם כל המחקרים בעולם יגידו הפוך, הם עדיין ימשיכו להאמין בערכים הללו. זוהי המשמעות של ערכים ושל אמונה. יכול להיות שלהיות נדיב כלפי אחרים זה לא יעיל בהיבט המעשי האישי, ואולי אפילו יבוא מישהו ויעשה על זה פעם מחקר אמיתי -- כזה שיעבור בהצלחה את הקריאה הביקורתית שלך. האם זה יגרום לאדם שמאמין שלהיות נדיב זה נכון, להפסיק עם הנדיבות? ברור שלא.

עכשיו תראי, אני לא לקחתי את אותן הבחירות שאת לקחת. אבל בסך הכל יש דמיון בסיסי בבחירות שלנו: גם אני הורה במשרה חלקית לפי הגדרתך. אני לא הייתי מסוגל להשאר בבית עם הילדים באותו אופן שיונת נמצאת שם. הייתי מרגיש תחושת אי-סיפוק איומה, העדר של מימוש עצמי, ודי מהר הייתי משתגע מזה. אז בחרתי לצאת לעבוד. אני לא תולה את הבחירה הזו בצורך הכלכלי, ולא מאשים את המצב. זו הייתה בחירה מודעת לגמרי שלי. אני גם לא מרגיש רע עם הבחירה הזו, ועם הנזק הפוטנציאלי שהיא גרמה או גורמת לילדים שלי. יכול להיות שזה טוב שלילדים יש דוגמה של מישהו שעובד מחוץ לבית, ויכול להיות שזה לא שווה את הנזק שנגרם להם מחסרוני. אבל זו היא הבחירה שלי על דובשה ועל עוקצה.

ודווקא מהמקום הזה, של דמיון בבחירה הבסיסית שלנו, אני מרגיש שאת לא מתמקדת בבעיה הישירה שלך. הבעיה שלך היא לא הדברים שאומרים אנשים אחרים, או רמת הפתיחות שלהם לדרכים אחרות. הבעיה שלך היא ההרגשה שלך שאת יוצרת נזק נלווה לילדים בבחירות שאת עושה. זה בינך לבין עצמך בלבד. זה לא קשור למישהו אחר. אם את תרגישי שלמה עם הבחירה שלך, לא ישנה לך מה שיאמרו אנשים אחרים. את הרי לא במסע לתיקון העולם. וגם אם את כן אז זה קודם כל מתחיל אצלך. טפלי בבעיה שלך באופן ישיר, תסתכלי לנזק הנלווה בעיניים ותגידי לו שאת מרגישה בסדר גמור איתו, ושאת מקבלת אותו -- לא באופן שרירותי, אלא כתוצאה של בחירה שקולה מאד שעשית -- ושתרגישי בסדר גמור גם אם בעוד 18 שנים תבוא אליך ילדתך ותאשים אותך בפגיעה בה. אם תרגישי עם המצב הזה בסדר, תראי שכל הקולות האחרים לא יצליחו לגרד אפילו בדל של עצב חשוף.

רועי
לענין ההתיחסויות שלך לסיפור, אני לא בטוחה שהיא היתה חייבת ללמוד להרדם לבד, לא ציפינו את זה ממנה ולא ניסינו ללמד אותה זאת. היא יכלה להמשיך להרדם על הגוף שלנו או בחברתנו. נכון שהיא קיבלה מסר שהיא צריכה להתאמץ יותר כדי שנבוא (לקרוא יותר בקול, לחכות מעט יותר זמן) ושלא בטוח שהיא תקבל דווקא את אמא. אבל אני הרגשתי שאת ההרדמות לבד היא הביאה מתוך עצמה. מבחינת הקשר עם האבא, זה משהו שאני בטוחה שבילד הבא פשוט נתחיל הרבה יותר מוקדם, ואז אולי הוא יהיה יותר קל. אני כל הזמן הנקתי כשהרדמתי אותה, ובעצם היא לא הכירה שום דרך אחרת, ולכן לדעתי היה קשה לה ולאבא ללמוד את הקשר הזה.

על ענין המחקרים, אני חייבת להעיר, שאם הוא לא רק לצורך הדיון ובאמת יש כאלה, אני רק יכולה להגיד כשאני שומעת את צרוף המלים"מחקרים מראים" אני ישר הופכת חירשת. באותן מילים בדיוק משתמשות נשים שאני מכירה כדי להגיד שלהנקה אין ערך תזונתי אחרי גיל שנה, ושלל דברים שמשרתים כל פעם ציבור אחר. הכבוד שיש לי לדרך של "באופן טבעי" לא מגיע ולא יתחזק ממחקרים.

אולי ההבדל המרכזי בינינו זה שאני דווקא לא חושבת שאני היחידה שמסוגלת להעריך באופן בלתי אמצעי אם הילדה שלי סובלת או מאושרת. אני חושבת שלכל אחד יש את הסיפור שלו: לי, לה, לך, וגם אם אנחנו בוחרים בכל זמן נתון הכי טוב שאנחנו מבינים, אנחנו לא יודעים אותו בשלמותו כל הזמן. משם גם בא המקום שמתקומם נגד הידיעה המוחלטת. אני יכולה למשל להגיד שגם בחודשים הראשונים שלה, כשהיתה איתי, במנשא, במיטה וכל הזמן ביחד בבית, הבת שלי בכתה הרבה, ולא תמיד יכולתי לעזור לה. עד עכשיו אני לא יודעת למה. אני יודעת שזו תקופה שעברה. או דוגמה אחרת - בערך עד גיל שנה היא היתה מאד מאד צמודה אלי. כמעט לא רצתה ללכת לאף אחד. גם זו תקופה שעברה, היום היא ילדה מאד שמחה וחברותית. באמת ראיתי בזה את הסיפור שלה, ושהיא, אפילו כתינוקת קטנה, מתמודדת לפי הבנתה, נתמכת במה שההורים יודעים ויכולים לתת - אבל זהו, זה מה שאנחנו יודעים...

אני אמרתי מראש שהאמירות הקשות נוגעות במקום רגיש, אבל בלי קשר הן גם באות ממקום לא נכון, בעיני. לאף אחד אין מונופול על בריאות, אהבה, וכו'.
כתבתי גם במקום אחר שאני באה מקיבוץ, מקום שנוהל לפי אידיאולוגיה, וציבור שלם היה משוכנע שזה מצוין בשביל הילדים.

אתה צודק באלף אחוזים שהדבר המסובך הוא באמת להכיר בצד הרע, או לפחות באפשרות שלו, בבחירות שלי. רק שאני מנסה להגיד שבעיני צד רע יכול להתקיים גם כשאתה מאד בטוח שאתה צודק, או במלים אחרות, שמאד חסרה לי רפלקסיביות כלשהי בשיח הזה.

אני הולך לכתוב משהו שעלול להשמע שיפוטי, אבל זו לא כוונתי (כפי שתראי מהפסקה השניה והלאה): זה מעניין, אבל אני שומע בסיפור שלך גם קולות אחרים. כשאת אומרת בדיעבד הסתבר שחוץ מלקשור קשר חדש עם אבא, היא גם סללה לעצמה את הדרך להירדמות לבד_, אני שומע שלילדה לא הייתה ברירה, והיא הייתה חייבת ללמוד להרדם לבד -- בדיוק כמו שקורה בשיטת חמש הדקות. אני יודע מהניסיון האישי שלי שהאמא לא חייבת להיות _הכתובת היחידה לעניני הרדמויות והתעוררויות_ גם אם לנים במיטה משפחתית, ושכשאני ניסיתי ליצור את הקשר הזה עם הילדים שלי זה לא _היה קשה וכלל הרבה בכי מצידם.

אני לא אומר את זה בשביל להביע עמדה לגבי הבחירות שלך, אלא בשביל לציין שהסיפור שלך הוא אחד מכמה מציאויות שונות שיכלו להתקיים, שחלקן לא כללו את הבעיות בהן נתקלת או את הפתרונות שנתת לבעיות הללו. המציאות הספציפית הזו שבה את חיה היא תוצאה של הבחירות שלך, בדיוק כפי שאת בעצמך ציינת. והבחירות האלה לגיטימיות בעיני, על אף שאני בחרתי אחרת בחלק מהדברים.

עכשיו, בואי נניח לרגע -- הנחה לצורך הדיון בלבד -- שהורות "במשרה חלקית" היא פחות טובה מאשר "הורות מקצועית". נניח אפילו שזה מגובה במחקרים המראים קשר ארוך טווח ברור בין הורות במשרה מלאה להצלחת הילדים כפי שהיא נמדדת בכל המדדים המקובלים. אם זה כך, אז ברור שהבחירה שלך להיות הורה במשרה חלקית גורמת לילדה שלך נזק. את יודעת מה, נניח שזה אותו נזק שנגרם לילד מהורה שמעשן לידו סיגריות.

האם העובדה שבחירה מסויימת שלך גורמת נזק לילדתך היא סיבה מספקת בשביל לא לעשות את הבחירה הזו? מיליוני הורים מעשנים ליד הילדים שלהם, תוך כדי שהם יודעים שזה רע לילדים (ולהם). אז למה הם עושים את זה? הם עושים את זה בגלל שבמהלך החיים שלהם הם למדו לקבל החלטות במצבי דילמה. כלומר, במצב שבו כל אחת מכמה אלטרנטיבות בהחלטה נתונה, נושאת בחובה רע כלשהו. במצבים כאלה אין "פתרון טוב", יש רק פתרון שהוא הכי פחות רע.

ובמצב שלך, להבדיל מהורה שמעשן ליד ילדו, יש גם צד טוב לבחירה שלך: החופש שלך, תחושת המימוש העצמי, הפרטיות שלך. ובהחלט יכול להיות שהרע שהבחירה שלך מביאה, קטן מהטוב שגלום בה. ובסך הכל זו בהחלט עשויה להיות הבחירה הטובה ביותר שיכולת לעשות. אבל גם אם זו הבחירה הטובה ביותר, עדיין גלום בה הצד הרע. והצד הזה לא נעלם כשעשית את הבחירה. הוא עדיין שם, וימשיך להיות שם, וכל הכוונות הטובות שלך לא יוכלו לסלק אותו, בדיוק כמו שלא יכלו לסלק את הרע מבחירה באלטרנטיבה בה היית הופכת להורה במשרה מלאה.

מה שאני בעצם מנסה לומר לך, זה שאין לך מה להתקומם על אמירות שמצביעות על הצד הרע בבחירות שלך. בסך הכל אלה הבחירות שלך, ואת מודעת לצד הרע שלהן. אם את רוצה להיות שלמה עם ההחלטות שלך, אז עליך ללמוד לקבל את האמירות האלה בהבנה. הן לא נאמרות מתוך מקום של רוע, ואפילו לא מתוך מקום של העדר אמפטיה. הן מרגיזות אותך כי הן נוגעות בעצב חשוף, ולא בגלל מהותן או הדרך בה הן נאמרות. אבל את יכולה לחיות איתן בשלום אם תקבלי את זה שהעולם לא מושלם, ושאת לא מושלמת, ושאת עושה את הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבור ילדתך. את גם היחידה (אולי מחוץ לבנזוגך) שמסוגלת להעריך באופן בלתי-אמצעי אם הילדה שלך סובלת או מאושרת. ואם היא מאושרת אז כנראה שאת בכל זאת נותנת לה מספיק ממה שהיא צריכה, והבחירה שלך בהורות במשרה חלקית לא מזיקה לה מדי.

את האמא, את קובעת מה טוב ומה מתאים לך ולבתך וכבר אמרו "אמא יש רק אחת!"

מיכל,
לגבי ההערות הקשות המופיעות כאן בדפים שונים על "האחרים": בעיני הן ההשתקפות של ההערות הקשות המופנות להורי באופן טבעי מהכיוון ההפוך. אנשים לא מפרגנים ולא פתוחים לדעות שונות משלהם קיימים בכל מקום, גם כאן.

אני, בכל אופן, מאוד מזדהה עם מה שכתבת.

אני מוצאת עצמי מתקוממת מול ההגדרות הקשות של הילדים בכלובי הזהב, בבתי הכלא וכו' (בעקבות הדף אמהות שלא מבינות) שנשמעות פה לא מעט באתר. אז נכון שהאתר הזה הוא בית ומקור תמיכה לקהילה שחיה אחרת, ולא חייבת דין וחשבון לכל העולם. אבל האמירות האלה אכזריות ומאד כוללניות בעיני.

גם השינה עם הילד וגם החינוך הביתי, שניהם נושאים טובים וחשובים בעיני. ומבחינתי שניהם שייכים לדילמה של איזה מין הורה אני מעונינת,יכולה, מבינה, להיות. "הורה מקצועי", כזה שרואה בהורות, אם לא את חזות הכל אז את הדבר הכי חשוב, מוכן ומעוניין לחיות את החוויה 24 שעות ביממה ולתת לה את המקום הראשון, או הורה "במשרה חלקית", שמעוניין, באופנים שונים, לחיות חיים עצמאיים לצד הילדים, לא רק איתם, ולא רק בבית. כמובן ההגדרות האלו בחיוך.

אני מקבלת את דרכם של ההורים ה"מקצועיים" של "באופן טבעי" כאתגר, כנושא ללמידה ומחשבה, ומאפשרת לדרך הזו להשפיע על חיי בצורות שונות. אני לא מבינה מדוע בתמורה אני צריכה לקבל יחס של פושעת לדרך שלי, שהיא דרך של התנסות, בדיקה, והתאמה של הדברים ליכולות שלי, לילדה שלי ולתנאי החיים שלי. כל כך ברור מי הטובים ומי הרעים?

החלטתי לפרוש את הסיפור שלנו, לא כדי לזכות בלגיטימציה, אלא כדי להזכיר שיש גם אנשים מאחורי הקלישאות.

נכנסתי לאמהות מתוך בורות מוחלטת וגם קצת מכוונת. כך שלא היו לי דעות איך לעשות דברים, וממש גיליתי אותם בהתהוותם. אבל בדיעבד, גיבשתי לי בכל זאת דעה, שהייתי מעונינת לגדל את ילדיי בבית עד לרכישת רמת עצמאות סבירה ויכולת להנות מבילוי עם ילדים אחרים (הגיל המדויק נראה לי בהחלט תלוי בילד), ואז לשים אותם במשפחתון למינימום זמן, שיספיק לי לעבודה ולפרטיות.
היינו יחד עד גיל שנה בבית, וכשהילדה הגיעה למשפחתון לחצי יום היא כבר ידעה ללכת, נקלטה ללא בעיות, ונהנתה מאד לבלות וללמוד מקבוצה של ילדים בני שלוש שפרשו את חסותם עליה, ואחר כך מקבוצת הגיל שלה, שם היא גילתה את קסמם של תינוקות קטנים יותר.
אבל, מבחינת החלק השני של ההצהרה, גיליתי די מהר, שמכיוון שאני צריכה ורוצה לעבוד, ולא רואה את עצמי כמשכורת שניה, חצי יום זה פשוט מעט מדי. אז כבר מגיל שנה וחצי היא במשפחתון עד ארבע. ברור לי יותר ויותר שבחרתי, אבל אני מודה, זה עדיין לא קל לי. כל פעם שיש לי פחות עבודה אני אומרת שאוציא אותה מהמשפחתון באחת, אלך לישון איתה בצהריים ואעבוד בערב... עד שאני נזכרת שזה פשוט לא הולך. שהרצון להיות איתה כמה שיותר, לא מסתדר עם הרצון לעבוד בצורה כזאת. שאני לא יכולה לסובב את הגלגל, את עצמי, אחורה. לא יכולה להיות רק בבית, איתה. הייתי שם ואני כבר לא שם. שאני נותנת לה מה שאני יכולה, בכל נקודת זמן. שיש לה מקום נעים להיות בו עד ארבע, ויש לה אמא אחר הצהריים, בערב, בלילה, בבוקר ובסוף השבוע. אני מודה שזה קשה לי, כי הייתי רוצה הכל. אבל מצד שני אני לא מרגישה שאני יכולה אחרת. והכתיבה על כך היא חלק מתהליך ההשלמה.

בענין השינה המשותפת - לאחר שמונה חודשים אינטנסיביים, ורוב הזמן לבד בבית עם התינוקת המקסימה, הרגשתי צורך עז לחזור לחיים יותר מסודרים, חיים עם קצת פרטיות וספייס, לפחות לכמה שעות. לפחות בלילה. רציתי להפסיק לדאוג בגלל כל חריקה של המיטה, ולהפסיק לקום ארבע חמש פעמים בלילה להנקה. הרגשתי שאני צריכה למצוא את הדרך לעבור לשלב הבא שלי, ושזו תחילת הדרך. (מה שהתגלה כנכון).
התחלנו את התהליך הזה לאט סביב גיל שמונה חודשים והוא הסתיים סביב גיל שנה. עד אז היא ישנה כמה חודשים איתנו במיטה ואחר כך במיטה משלה בחדר שלנו.
היא ידעה שאנחנו מכינים לה את החדר, והתרגשה מההתרחשות. עודדנו את הענין שלה, שיחקנו איתה בחדר, וכשהעברנו אותה אליו ברוב טקס, היא לא הראתה סימני פחד או בקשה כלשהי מאתנו, לא בהתחלה ולא אחר כך.
התוצאה המידית היתה כמה לילות של שינה כמעט רצופה (וזה לא שלא התעוררתי, הייתי בלחץ וכמעט לא ישנתי). אחר כך היא כנראה התרגלה, חזרה להתעורר, ולמדה שעליה לקרוא קצת יותר חזק כדי שנבוא. התהליך המסובך היה השלב הבא - לימוד הפעוטה שגם אבא יכול להרדים ולהרגיע. זה היה קשה וכלל הרבה בכי, עד ששניהם מצאו דרך לעשות זאת. אבל מבחינתי זה היה דבר חשוב, מכיוון שכבר עייפתי, פיזית ונפשית, מלהיות הכתובת היחידה לעניני הרדמויות והתעוררויות. בדיעבד הסתבר שחוץ מלקשור קשר חדש עם אבא, היא גם סללה לעצמה את הדרך להירדמות לבד. אחר כך היה שלב לא החלטי, שלפעמים אבא קם ולא הניק ולפעמים אמא קמה וכן הניקה, עד שגמלה החלטה להפסיק הנקה בלילה. אז אבא קם יותר, ומכיוון שכידוע אין לו ציצי, הקימות פוחתות. לאט לאט מצאנו את עצמנו ישנים לילה מלא, וגם היא. (אני עדיין מניקה, אבל לא בלילה).
זה לא אומר שאני חושבת שלא היתה לה התמודדות. יתכן שזה לא היה תהליך קל בשבילה. אני לא מתעלמת מכך. אבל לא השארנו אותה לבד, והיא ידעה את זה. אני רואה את זה כך, שלגדול זה לא רק דבר קל, ובכל זאת כל הזמן גדלים – גם אנחנו, גם הילדים, קצת בכאבים וגם בשמחה. היום היא הולכת לישון ברצון, ישנה בשלווה לילה שלם וקמה בשמחה עם רצון לבלוע את העולם.