על ידי בשמת_א* » 09 אפריל 2011, 13:17
את חושבת שאם היא היתה מבקשת לבדוק פתיחה והיית אומרת שאת מעדיפה שלא, או אומרת שאת מעדיפה לא ללחוץ, המיילדת היתה כופה את עצמה עליך?
לא יודעת.
בלידה הראשונה זו אני שרציתי לדעת.
בלידה השנייה, לא היה איכפת לי מה התשובה. ורק תוך כדי הבדיקה תפסתי שאני לא רוצה.
אצלי, "אמרה לי ללחוץ" לא היה "הכריחה אותי ללחוץ" (חחח, בלתי אפשרי, כמו שכתבת), אלא יעצה/הציעה. במקום לעזוב ולחכות שהוא פשוט ייצא מעצמו בעוד איזה ציר עתידי.
ואולי צריך גם להגיד, שאצלי הלידות קצרות וההתקדמות מהירה. 7.5 שעות, 2.25 שעות.
אני ממש לא בקטע של לידה-ללא-עזרה, אני רק לא רציתי להיות מופקרת בבית חולים לחסדי צוות עלום, והכי לא רציתי שייקחו ממני את התינוק שלי לשום מקום.
המחיר של להסביר לדבר או לבקש לעשות או לא לעשות משהו יכול להיות כבד מידי עבורי
מזדהה.
עם מיכל לא היתה לי בעיה. הרגשתי את התמיכה שלה, והיא היתה שם בשבילי בדיוק בדיוק במינון שרציתי, במקום שרציתי, כמו שרציתי. נתנה לי ביטחון שעטף אותי ובתוכו יכולתי ללדת.
לא הכביד עלי להתקשר לאחותי להגיד שאני יולדת ושולחת את הבת שלי אליהם (אחותי גרה בסמוך אלי וילדה ששה שבועות לפני, הייתי מוזמנת להתקשר בכל שעה כי היה ברור שגם אצלם לא ישנים... התיכנון היה שבת החמש שלי באה אליהם כשאני מתחילה ללדת).
לא הכביד עלי לדבר עם הילדה שלי, שבכתה והתחננה שלא נשלח אותה, שהיא רוצה להישאר, ותיפקדה כדולה מקסימה ותומכת עד שמיכל הגיעה - היא הביאה את הכסא הקטן האדום שלה וישבה לידי בחדר האמבטיה, ליטפה לי את היד והנחתה אותי להשמיע קולות נמוכים במקום לצרוח, גם הזכירה לי שירים ושרה איתי (-: ).
הדיבורים שממש הכבידו עלי היו אחרים:
כשהייתי צריכה לתת לבעלי הוראות איך לארגן את המצע ללידה והוא התווכח איתי. חשבתי שאני מתה במקום. אני על הברכיים באמבטיה, מכוונת טוש עם מים חמים לגב, משתגעת מכאבי הצירים כי בדיוק פקעו לי המים ואלה היו הצירים הכי כואבים, והוא מתווכח איתי לגבי המקום שאני אלד! זו אני שיולדת, לא אתה! זה היה מטורף לגמרי. וגם צועק אלי מהסלון, לא טורח אפילו לבוא עד אלי כדי לדבר איתי. (אני הכנתי מראש שכבות לרפד את השטיח בסלון ששם תכננתי ללדת, בסלון, על הרצפה, ליד הספה. היה מספיק מסובך להנחות אותו להוציא שכבה שכבה ולפרוש על השטיח, סדין ישן, שמיכת פוך, וילון אמבטיה ישן, ריפודית גדולה, והוא מתחיל להתווכח למה אני לא יולדת במיטה!)
(היום אני כבר יודעת שהייתי צריכה לעבור איתו על זה מראש בצורה מאוד מסוימת: להכריז שאנחנו נתרגל עכשיו על יבש את ההכנה ללידה, להסתכל לו בעיניים, לוודא שהוא נמצא ברגע שמתאים לקליטת המידע הזה, ואם לא אז לנסות שוב, ולהסביר שלב שלב איפה אני אלד, איך לפרוש את השכבות, איפה נמצא כל פריט, ולהשאיר לו פתק על המקרר במקום שהוא זוכר עם שרטוט של סדר השכבות ומניין לקחת אותן לשטיח).
אחר כך, כשכבר הייתי בסלון, פתאום אבא שלי צלצל לברר מה המצב (לא זוכרת אם אני הודעתי לו שאני יולדת או שביקשתי מאחותי להודיע לו) ודיבר עם בעלי. חשבתי שאני הורגת אותם. הדיבורים היו כזאת הפרעה שנאלצתי להרים את הקול, שיסגור את הטלפון, שידברו אחר כך, לא פה בזמן שאני יולדת.
[u]את חושבת שאם היא היתה מבקשת לבדוק פתיחה והיית אומרת שאת מעדיפה שלא, או אומרת שאת מעדיפה לא ללחוץ, המיילדת היתה כופה את עצמה עליך?[/u]
לא יודעת.
בלידה הראשונה זו אני שרציתי לדעת.
בלידה השנייה, לא היה איכפת לי מה התשובה. ורק תוך כדי הבדיקה תפסתי שאני לא רוצה.
אצלי, "אמרה לי ללחוץ" לא היה "הכריחה אותי ללחוץ" (חחח, בלתי אפשרי, כמו שכתבת), אלא יעצה/הציעה. במקום לעזוב ולחכות שהוא פשוט ייצא מעצמו בעוד איזה ציר עתידי.
ואולי צריך גם להגיד, שאצלי הלידות קצרות וההתקדמות מהירה. 7.5 שעות, 2.25 שעות.
אני ממש לא בקטע של לידה-ללא-עזרה, אני רק לא רציתי להיות מופקרת בבית חולים לחסדי צוות עלום, והכי לא רציתי שייקחו ממני את התינוק שלי לשום מקום.
[u]המחיר של להסביר לדבר או לבקש לעשות או לא לעשות משהו יכול להיות כבד מידי עבורי[/u]
מזדהה.
עם מיכל לא היתה לי בעיה. הרגשתי את התמיכה שלה, והיא היתה שם בשבילי בדיוק בדיוק במינון שרציתי, במקום שרציתי, כמו שרציתי. נתנה לי ביטחון שעטף אותי ובתוכו יכולתי ללדת.
לא הכביד עלי להתקשר לאחותי להגיד שאני יולדת ושולחת את הבת שלי אליהם (אחותי גרה בסמוך אלי וילדה ששה שבועות לפני, הייתי מוזמנת להתקשר בכל שעה כי היה ברור שגם אצלם לא ישנים... התיכנון היה שבת החמש שלי באה אליהם כשאני מתחילה ללדת).
לא הכביד עלי לדבר עם הילדה שלי, שבכתה והתחננה שלא נשלח אותה, שהיא רוצה להישאר, ותיפקדה כדולה מקסימה ותומכת עד שמיכל הגיעה - היא הביאה את הכסא הקטן האדום שלה וישבה לידי בחדר האמבטיה, ליטפה לי את היד והנחתה אותי להשמיע קולות נמוכים במקום לצרוח, גם הזכירה לי שירים ושרה איתי (-: ).
הדיבורים שממש הכבידו עלי היו אחרים:
כשהייתי צריכה לתת לבעלי הוראות איך לארגן את המצע ללידה [b]והוא התווכח איתי[/b]. חשבתי שאני מתה במקום. אני על הברכיים באמבטיה, מכוונת טוש עם מים חמים לגב, משתגעת מכאבי הצירים כי בדיוק פקעו לי המים ואלה היו הצירים הכי כואבים, והוא [b]מתווכח[/b] איתי לגבי המקום שאני אלד! זו אני שיולדת, לא אתה! זה היה מטורף לגמרי. וגם צועק אלי מהסלון, לא טורח אפילו לבוא עד אלי כדי לדבר איתי. (אני הכנתי מראש שכבות לרפד את השטיח בסלון ששם תכננתי ללדת, בסלון, על הרצפה, ליד הספה. היה מספיק מסובך להנחות אותו להוציא שכבה שכבה ולפרוש על השטיח, סדין ישן, שמיכת פוך, וילון אמבטיה ישן, ריפודית גדולה, והוא מתחיל להתווכח למה אני לא יולדת במיטה!)
(היום אני כבר יודעת שהייתי צריכה לעבור איתו על זה מראש בצורה מאוד מסוימת: להכריז שאנחנו נתרגל עכשיו על יבש את ההכנה ללידה, להסתכל לו בעיניים, לוודא שהוא נמצא ברגע שמתאים לקליטת המידע הזה, ואם לא אז לנסות שוב, ולהסביר שלב שלב איפה אני אלד, איך לפרוש את השכבות, איפה נמצא כל פריט, ולהשאיר לו פתק על המקרר במקום שהוא זוכר עם שרטוט של סדר השכבות ומניין לקחת אותן לשטיח).
אחר כך, כשכבר הייתי בסלון, פתאום אבא שלי צלצל לברר מה המצב (לא זוכרת אם אני הודעתי לו שאני יולדת או שביקשתי מאחותי להודיע לו) ודיבר עם בעלי. חשבתי שאני הורגת אותם. הדיבורים היו כזאת הפרעה שנאלצתי להרים את הקול, שיסגור את הטלפון, שידברו אחר כך, לא פה בזמן שאני יולדת.