קראתי את סיפור הלידה של כנרת, בתה של
גלינה המכשפה הצפונית. איזה סיפור לידה מרגש ומקסים!!
לצערי לידת בתי ראיי, שהיום בת 11 חודשים הייתה קשה וממש לא הלידה שייחלתי לה.
אני עדיין מלקקת את הפצעים מדי פעם.
קשה להיזכר וקשה לזכור: עברתי את התאריך בשבועים והרגשתי כמו בתחילת חמישי. לא הייתה לי בעיה להשאר בהריון עוד כמה חודשים, למרות שרציתי לפגוש אותה כבר, חיכיתי לה הרבה הרבה זמן.... אז עשינו טיולים, הרבה סקס ועוד שיטות לזירוז צירים והשריית לידה- ושום דבר לא עבד.
היא לא רצתה לצאת ואני לא רציתי שתצא.
ואז ביום חמישי בלילה, ב04:00 לפנות בוקר התעוררתי עם צורך ללכת לשירותים, והייתה לי ירידת מים חלקית, או שזה היה הפקק הרירי או לא יודעת מה- זה היה נוזל שקוף, בערך כוס, צמיגי וחמים.
אז נסענו לבית החולים- ככה אומרים שצריך.
שם התחיל הסיוט. מדדו ובדקו ושוב מדדו ובדקו וחיטטו.... ובא רופא אסרטיבי שאמר בקצרה: את הולכת לזירוז לא משנה מה, ואני הרגשתי באותו רגע איך אני נסחפת לתוך מערבולת של אירועים מצערים שהם ממש לא הלידה שתכננתי, שהיא טבעית, של חיבור ובית, של חום ואהבה ויופי...
הרופאים אמרו שראיי ענקית ורוב הסיכויים שלא אצליח ללדת אותה, שגם ככה אני מאחרת (!) בשבועיים, ויש חשד לרעלת הריון- למרות שלא הייתה שום אינדיקציה, ושמייד פיטוצין והרבה.
ומבפנים אני צועקת וצורחת:"לא , לא, זה לא מה שרציתי!!!!!!! לא ככה תבוא הבת שלי" ומבחוץ אני פשוט נסחפת אחריהם.
אז נתנו פיטוצין, ואני, שרוצה ללדת טבעי, ובלי משככי כאבים- סרבתי לאפידורל. כי רציתי להסתובב ולשבת על כדור ולזוז ולעשות פיפי כמו בן אדם.
ולא קורה כלום. יש פתיחה של שתי אצבעות שלט זזה.
מעלים את מינון הפיטוצין. עוד ועוד. וכל הגוף שלי כואב כאבים מטורפים- ואני רעבה. לא מרשים לי לאכול. ולא לשתות. בעלי מגניב לי כוסות של תירוש ענבים לבן. אנחנו מחביאים את הכוסות שלא יכעסו עלינו (איזה אבסורד).
לאחר שש שעות כואבות ומייאשות, ביקשתי אפידורל. אז בא המרדים שצעק עלי לסתום את הפה ולא לזוז.... שלא יעשה אותי נכה- ואני לא מבינה איך אני בסרט הרע הזה. איך הגעתי לזה. ומי אלו האנשים הרעים האלה?
ושוב נכנסת אחות ואמרת- ילדה 4 קילו? את לא תצליחי ללדת אותה... והולכת לה.
משם רכבת השדים נהיית הרבה יותר גרועה. החליטו לפקוע לי את המים. וככה, שכובה על המיטה כל הנוזל החם שטף אותי שוב ושוב, והיה לי קר ורטוב ולא החליפו לי את הסדינים.
הצירים היו מאד- מאד- מאד חזקים. כל שתי ד', וארוכים מאד.
האפידורל לא השפיע עלי. החליפו מיקום בעמוד השדרה- הפעם הגיע מרדים נחמד, ברוך השם. קצת חמלה... האפידורל השפיע עלי ויכולתי לתפקד. התחלנו עם הומיאופתיה, אמרנו: "ביחד אנחנו עושים את זה." התרוממתי- למרות שכל הפלג התחתון של הגוף שלי היה מאולחש. ישבתי, עשיתי נשימות, דיברתי עם התינוקת, אמרתי לה לרדת, הראיתי לה את הדרך... לחצתי אותה למטה, עם הידיים על הבטן- כבר לא ידעתי מה לעשות.
אמרתי לבעלי שנראה לי שהאפידורל מפסיק להשפיע- ושיקראו למרדים. ובאמת נגמר האפידורל. אבל המרדים לא בא. ועוברת חצי שעה, והצירים של הפיטוצין מתחזקים ומתחזקים. אמרתי לבעלי שיסגור את הטפטפת של הפיטוצין כי עמדתי להתעלף מרוב כאב. הייתי גמורה. מותשת. כואבת. מאוכזבת. כבר הייתי על הגל מקודם- ולא יכולתי לתפקד בתוך הכאב המלאכותי הזה. זה לא הי משהו שהגוף שלי יצר בעצמו- אלא כאב בכל הגוף, אינטנסיבי של פיטוצין. זה היה יותר מדי. צרחתי את נשמתי החוצה שמישהו יבוא. והמרדים לא בא.
לאחר 30 שעות של צירים הייתה פתיחה של 9 בציר לפי מיילדת ולפי הרופאה- פתיחה של 5. הייתי מותשת.
שלחו אותי לקיסרי חירום שהיה פשוט נורא: צולבים אותך, כולך מפרכסת ורועדת כי הגוף חלש, כואב, רעב, מלא בסמים. חותכים אותך- ואת מרגישה את החתך.
ואני שואלת איפה בעלי?? תביאו את בעלי בבקשה. ואומרים לי: "הוא לא רוצה ולא יכול להכנס", בזמן שאותו שלחו להתלבש לניתוח, נעלו את הדלת והשאירו אותו בחוץ.
מגישים לך את האוצר המדהים עטוף וחנוט, לחשתי לה: "היית שווה את זה" ובלב אמרתי: מצטערת. ועד היום אני מצטערת. שעשיתי החלטה שגויה, והלכתי לבית חולים. שלא התכוננתי ללידת בית, כמו שרציתי....
ההתאוששות הייתה קשה- רציתי להיות איתה, לא רציתי לישון. רציתי להניק אותה. להתכרבל איתה. להגן עליה.
אחרי שנתנו לי עוד ועוד אופייטים- אמרתי די. כנראה שבסוף נרדמתי לשעה- הבנתי שרק ככה ישחררו אותי למחלקה.
מייד ביקשתי שיביאו לי אותה.
ניסיתי להניק אותה וזה לא הלך- בארבעת הימים שהיינו מאושפזות יחד זה היה הדבר היחידי שעניין אותי. ללמוד להתחבר בחזרה, אחרי הניתוק הברוטאלי שעשו לנו. בזכות שתי יועצות הנקה מדהימות: חיה- מהמחלקה במאיר, וברבי, למדתי להניק את בתי. ואני לא מתכוונת להפסיק עם החוויה המדהימה הזו בזמן הקרוב. אחר כך למדתי לשאת אותה במנשא, וכך היינו בחצי השנה הראשונה לחייה. מחוברות.
היום אנחנו מאד אוהבות, כיף לנו, ראיי מדהימה, היא תינוקת חייכנית ומלאת שימחת חיים. התפתחה מאד מהר. מאד יודעת לעמוד על שלה, מה היא רוצה. ואני שם כדי להקשיב לה. אבל הייתה התחלה קשה, ועוד לא החלמתי.
קראתי את סיפור הלידה של כנרת, בתה של [po]גלינה המכשפה הצפונית[/po]. איזה סיפור לידה מרגש ומקסים!!
לצערי לידת בתי ראיי, שהיום בת 11 חודשים הייתה קשה וממש לא הלידה שייחלתי לה.
אני עדיין מלקקת את הפצעים מדי פעם.
קשה להיזכר וקשה לזכור: עברתי את התאריך בשבועים והרגשתי כמו בתחילת חמישי. לא הייתה לי בעיה להשאר בהריון עוד כמה חודשים, למרות שרציתי לפגוש אותה כבר, חיכיתי לה הרבה הרבה זמן.... אז עשינו טיולים, הרבה סקס ועוד שיטות לזירוז צירים והשריית לידה- ושום דבר לא עבד.
היא לא רצתה לצאת ואני לא רציתי שתצא.
ואז ביום חמישי בלילה, ב04:00 לפנות בוקר התעוררתי עם צורך ללכת לשירותים, והייתה לי ירידת מים חלקית, או שזה היה הפקק הרירי או לא יודעת מה- זה היה נוזל שקוף, בערך כוס, צמיגי וחמים.
אז נסענו לבית החולים- ככה אומרים שצריך.
שם התחיל הסיוט. מדדו ובדקו ושוב מדדו ובדקו וחיטטו.... ובא רופא אסרטיבי שאמר בקצרה: את הולכת לזירוז לא משנה מה, ואני הרגשתי באותו רגע איך אני נסחפת לתוך מערבולת של אירועים מצערים שהם ממש לא הלידה שתכננתי, שהיא טבעית, של חיבור ובית, של חום ואהבה ויופי...
הרופאים אמרו שראיי ענקית ורוב הסיכויים שלא אצליח ללדת אותה, שגם ככה אני מאחרת (!) בשבועיים, ויש חשד לרעלת הריון- למרות שלא הייתה שום אינדיקציה, ושמייד פיטוצין והרבה.
ומבפנים אני צועקת וצורחת:"לא , לא, זה לא מה שרציתי!!!!!!! לא ככה תבוא הבת שלי" ומבחוץ אני פשוט נסחפת אחריהם.
אז נתנו פיטוצין, ואני, שרוצה ללדת טבעי, ובלי משככי כאבים- סרבתי לאפידורל. כי רציתי להסתובב ולשבת על כדור ולזוז ולעשות פיפי כמו בן אדם.
ולא קורה כלום. יש פתיחה של שתי אצבעות שלט זזה.
מעלים את מינון הפיטוצין. עוד ועוד. וכל הגוף שלי כואב כאבים מטורפים- ואני רעבה. לא מרשים לי לאכול. ולא לשתות. בעלי מגניב לי כוסות של תירוש ענבים לבן. אנחנו מחביאים את הכוסות שלא יכעסו עלינו (איזה אבסורד).
לאחר שש שעות כואבות ומייאשות, ביקשתי אפידורל. אז בא המרדים שצעק עלי לסתום את הפה ולא לזוז.... שלא יעשה אותי נכה- ואני לא מבינה איך אני בסרט הרע הזה. איך הגעתי לזה. ומי אלו האנשים הרעים האלה?
ושוב נכנסת אחות ואמרת- ילדה 4 קילו? את לא תצליחי ללדת אותה... והולכת לה.
משם רכבת השדים נהיית הרבה יותר גרועה. החליטו לפקוע לי את המים. וככה, שכובה על המיטה כל הנוזל החם שטף אותי שוב ושוב, והיה לי קר ורטוב ולא החליפו לי את הסדינים.
הצירים היו מאד- מאד- מאד חזקים. כל שתי ד', וארוכים מאד.
האפידורל לא השפיע עלי. החליפו מיקום בעמוד השדרה- הפעם הגיע מרדים נחמד, ברוך השם. קצת חמלה... האפידורל השפיע עלי ויכולתי לתפקד. התחלנו עם הומיאופתיה, אמרנו: "ביחד אנחנו עושים את זה." התרוממתי- למרות שכל הפלג התחתון של הגוף שלי היה מאולחש. ישבתי, עשיתי נשימות, דיברתי עם התינוקת, אמרתי לה לרדת, הראיתי לה את הדרך... לחצתי אותה למטה, עם הידיים על הבטן- כבר לא ידעתי מה לעשות.
אמרתי לבעלי שנראה לי שהאפידורל מפסיק להשפיע- ושיקראו למרדים. ובאמת נגמר האפידורל. אבל המרדים לא בא. ועוברת חצי שעה, והצירים של הפיטוצין מתחזקים ומתחזקים. אמרתי לבעלי שיסגור את הטפטפת של הפיטוצין כי עמדתי להתעלף מרוב כאב. הייתי גמורה. מותשת. כואבת. מאוכזבת. כבר הייתי על הגל מקודם- ולא יכולתי לתפקד בתוך הכאב המלאכותי הזה. זה לא הי משהו שהגוף שלי יצר בעצמו- אלא כאב בכל הגוף, אינטנסיבי של פיטוצין. זה היה יותר מדי. צרחתי את נשמתי החוצה שמישהו יבוא. והמרדים לא בא.
לאחר 30 שעות של צירים הייתה פתיחה של 9 בציר לפי מיילדת ולפי הרופאה- פתיחה של 5. הייתי מותשת.
שלחו אותי לקיסרי חירום שהיה פשוט נורא: צולבים אותך, כולך מפרכסת ורועדת כי הגוף חלש, כואב, רעב, מלא בסמים. חותכים אותך- ואת מרגישה את החתך.
ואני שואלת איפה בעלי?? תביאו את בעלי בבקשה. ואומרים לי: "הוא לא רוצה ולא יכול להכנס", בזמן שאותו שלחו להתלבש לניתוח, נעלו את הדלת והשאירו אותו בחוץ.
מגישים לך את האוצר המדהים עטוף וחנוט, לחשתי לה: "היית שווה את זה" ובלב אמרתי: מצטערת. ועד היום אני מצטערת. שעשיתי החלטה שגויה, והלכתי לבית חולים. שלא התכוננתי ללידת בית, כמו שרציתי....
ההתאוששות הייתה קשה- רציתי להיות איתה, לא רציתי לישון. רציתי להניק אותה. להתכרבל איתה. להגן עליה.
אחרי שנתנו לי עוד ועוד אופייטים- אמרתי די. כנראה שבסוף נרדמתי לשעה- הבנתי שרק ככה ישחררו אותי למחלקה.
מייד ביקשתי שיביאו לי אותה.
ניסיתי להניק אותה וזה לא הלך- בארבעת הימים שהיינו מאושפזות יחד זה היה הדבר היחידי שעניין אותי. ללמוד להתחבר בחזרה, אחרי הניתוק הברוטאלי שעשו לנו. בזכות שתי יועצות הנקה מדהימות: חיה- מהמחלקה במאיר, וברבי, למדתי להניק את בתי. ואני לא מתכוונת להפסיק עם החוויה המדהימה הזו בזמן הקרוב. אחר כך למדתי לשאת אותה במנשא, וכך היינו בחצי השנה הראשונה לחייה. מחוברות.
היום אנחנו מאד אוהבות, כיף לנו, ראיי מדהימה, היא תינוקת חייכנית ומלאת שימחת חיים. התפתחה מאד מהר. מאד יודעת לעמוד על שלה, מה היא רוצה. ואני שם כדי להקשיב לה. אבל הייתה התחלה קשה, ועוד לא החלמתי.