קראתי. הלוואי ותמשיכי להקשיב לעצמך. שתתחזקי ותבריאי.
אני שולחת לך חיבוקים חמים.

)':

בחלון שלי בבית החולים היה קן של יונה עם שתי ביצים. בבוקר אפרוח אחד בקע. מדי פעם בין הצירים התבוננתי בהם. מתפלאת. לפנות בוקר למחרת, אחרי הכל, גם הגוזל השני בקע וביצה שלישית הופיעה. כשהאיש הגיע מעט מאוחר יותר ניגשנו שוב להתבונן. הביצה נעלמה.

כשהתעוררתי ידעתי שבחרתי לחיות.

האחות לחוצה. יוצא ממני המון דם. קוראת לרופא. הוא מתחיל ללחוץ לי על הבטןוזה בלתי נסבל. האחות לוקחת את התינוק. אני מנסה לשתף פעולה. מנסה לבקש מהרופא שנעבוד ביחד אבל הוא בכלל לא שומע אותי. הוא נורא לחוץ וכבר מתקשר לחדר ניתוח. שניהם רצים להבי אלי עירוי ושוב אנחנו לבד. אני אומרת לאיש שאני עומדת להתעלף. אני מחזיקה את עצמי בכח בזמן שהוא צועק להם שיחזרו (אפילו הפעמון לא עבד). הם חוזרים והעירוי מאושש אותי. רצים לגרידה. אכלתי לא מזמן ואני לא בטוחה שאחזור מההרדמה.

בלילה מתחילים צירים קטנים. אני לא נרדמת. קוראת פה באתר. מדברת עם נשים שעברו. אני לחוצה מהרגע שהוא יצא. לראות או לא לראות. להחזיק או לא להחזיק. עונה לעצמי שרוצה להחזיק בעיניים עצומות. אחת הנשים שאני מדברת איתה מספרת על מישהי שביקשה מראש מהמיילדת שתעטוף את התינוק בסדין וכך החזיקה. מחליטה שכך יהיה לי נכון. שקטה יותר עכשיו.

הלידה הראשונה שלי היתה בניתוח חירום אחרי היפרדות שליה. בלידה השניה הייתי מחוברת לפיטוצין ומוניטור ובהמשך גם לאפידורל. עוד לא הרגשתי צירים נסבלים, עוד לא חוויתי מה זה להקשיב לעצמי בתוך הלידה. לדעת מה לעשות.
עכשיו כמה נשים אמרו לי לקחחת משככי כאבים. הרי אין סיבה שיכאב. אבל ידעתי שקיבלתי במתנה את האפשרות להיות בלידה פעילה. כבר לא היה לי ממה לפחד. אף אחד לא הציק לי עם בדיקות וניטורים. יכולתי לכאוב בשקט ולהקשיב.
לפני כמה שבועות דיברתי עם חברה על היפנוברת'ינג שעברה. הדבר שנחקק לי ממה שאמרה היה שזו הייתה לידה ראשונה בה הרשתה לעצמה ללדת על הגב. כי ככה הרגישה שיהיה לה נכון.
חיכיתי וכאבתי בשקט והקשבתי מה נכון לי עכשיו ומסתבר שיודעים. פשוט יודעים.
הבוקר מתארך. הצירים אותו דבר. אנחנו קצת מטיילים בבית החולים. קצת נחים. מחכים. אני מבקשת מהאיש שיתקשר למדקר שלנו אולי יבוא לעזור להניע את העניינים. בטלפון הוא אומר שנראה שהגוף עדיין לא הבין שהעובר כבר לא חי. פשוט לתת לו את הזמן.
אני פתאום מרגישה את הנוקשות בה הגוף מחזיק את ההריון הזה, חודש שלם החזקתי ככה בכח, יודעת לא יודעת, מפחדת לשחרר.
אני כותבת. בוכה. מציירת. בוכה. הצירים מתגברים. בוכה. נושמת ונעה ושוכבת ומבקשת מגע מהאיש שלי ורק שנינו שם ואני יודעת מה לעשות ואני יודעת מה קורה ואני נקרעת אבל גם נולדת.
הלחץ חזק עכשיו ואני קוראת לאחיות. חייבת לשירותים וכשאני שם מתחרטת וחוזרת למיטה. לא מוכנה לקחת צאנס שהוא יצא לי בשירותים. הן מבקשות ממני לעלות על המיטה, אני נעה בשש, אחת כועסת עלי כי היא לא יכולה למדוד לי לחץ דם ככה. השנייה מרככת אותה. הן הולכות להביא עוד משהו ואנחנו שוב לבד. אני בשש, מרגישה את הלחץ חזק ממני עכשיו. אני מפחדת ויודעת מכל הקורסים והספרים שעוד לא יישמתי, שזה אומר שהלידה ממש קרובה. אני לוחשת לבעלי אני מפחדת אני מפחדת ותוך כדי מרגישה אותו מגיע ויוצא ממני, בבת אחת, בתוך השק.
אני עוצמת עיניים. האחות הנעימה יותר חוזרת. עוטפת אותו בסדין כמו שהספקתי לבקש קודם ואני מחזיקה אותו.
הוא קטן כמו בובה, רך ונעים ויש לו ריח עדין של דם. שקט ושלם לי איתו. מרגישה אותו לראשונה. מרשה לעצמי לאהוב אותו ולדעת שהוא שלי. לראשונה הוא שלי.
אני יודעת שאהיה כאן כמה שאצטרך להיפרד ואז אעבור להוציא את השליה. אני כבר יודעת שאני יכולה.

הרופא שולח אותי למיון. מבקש שלא אתעכב כדי לראות שאני בסדר. אם כן אפשר לעבור את הלידה מחר.
במיון בהחלפת משמרת אחות אחת מתארת אותי כ-missed גדול.
באמת missed גדול אני אומרת.
יש לי קצת חום אבל חוץ מזה בסדר ומסכימים שאלך הבייתה להתארגן ולארגן את הילדים.
בבית אנחנו מספרים לילדים, אוכלים איתם ארוחת ערב, מקלחים את הקטנה, מכינים קופסאת אוכל לגדול ומרגישים שיש לנו חיים.
חוזרים כבר בערב לבית החולים (אני מפחדת להתעכב הרבה בגלל החום) ומקבלת מנה ראשונה של ציטוטק

העובר הפסיק בשבוע 19 בערך. לפני חודש שלם קשה ונוקשה

כמה ימים אחר כך. אני כבר בשבוע 23. אני מתבוננת במראה והבטן נראית לי קטנה. אתמול חשבתי שאולי הרגשתי תנועות. מחר יש לי סקירה.
אני בבוקר חופשי ובימים האחרונים תהיתי אם יש לי פטרייה. מחליטה לרדת לרופא להיבדק. כשאני יושבת וממתינה אני רגע מכינה את עצמי, אולי עכשיו זה יקרה.
הרופא אדיב, לא חושב שיש לי פטרייה ובדרך אגב מציע שנבדוק כמות מים ודופק. אני נשכבת. נושמת. יודעת.

שבוע 20. אני מרגישה רע. לחוצה. עדיין לא בטוחה שמרגישה תנועות וזה לא מרגיש לי טוב. לא יודעת איפה לשים את החרדה ומחליטה להניח בצד עד למפגש בשבוע הבא עם האחות ליווי הריון.
אני מביאה אליה את הפחד כמו שהוא, והיא מרגיעה שהשלייה הקדמית ממסכת, כמו כרית בין העובר לבין דופן הבטן. אני יוצאת משם מאורגנת יותר. מחליטה לשוב אל הגוף שמרגיש לי רחוק עכשיו וקובעת טיפול הוליסטי.
אנחנו עובדות על התקרקעות ועל שחרור מהפחדים. היא עושה לי תרגיל בדמיון מודרך ומזמינה אותי לנשום החוצה את הספקות והמחשבות המפוחדות. אני מוצאת את עצמי אוחזת. אומרת לה שלא נכון לי לשחרר, מרגישה שנכון לי לתחם את זה אבל שישאר בתוכי.
שבוע אחר כך אני שוב אצלה. אנחנו עובדות בתנועה והיא מנחה אותי להניח את כפות הידיים במקומות בגוף שזקוקים לכך. כפות הידיים נמשכות שוב ושוב אל הברכיים ופתאום אני מתביישת, למה הן לא הולכות אל הבטן?

הריון שלישי. שונה. בהריונות הקודמים הייתי חרדה ונרגשת. בכל ביקור בשירותים הייתי בודקת שאין דם. עכשיו אני בעיקר מרגישה נורא. מנומנמת, קצת קהת חושים.
שבוע .12 מתחילים כתמים. קלים. בידיוק יש לנו שקיפות עורפית והכל מצויין. אני עוברת למנוחה והדימום מפסיק אחרי כמה ימים. אני מתחילה לבדוק אם יש דם בכל ביקור בשירותים. תוהה אם הדימומצ'יק הזה נועד לעורר אותי, לחבר להריון הזה. מתחילה לשמור עליו יותר, להרגיש שאני נושאת אותו. הבדיקות ממשיכות להיות מושלמות.
שבוע 16. סקירה מוקדמת. אני שואלת מתי אני אמורה להרגיש תנועות, שכחתי מהפעם הקודמת ומרגישה צורך להרגיש מבפנים את העובר הזה. הרופאה עונה לי שאפשר כבר מעכשיו אבל בסדר אם לא וממשיכה הלאה. אני יוצאת משם ומשום מה מתחילה להיות עסוקה בעניין התנועות. שבועיים אחכ הרופא שלי אומר שיש לי שלייה קדמית ויתכן וארגיש מאוחר יותר, אבל הוא רואה אולטרסאונד שיש תנועות יפות.

השבוע עברתי לידה שקטה בשבוע 23. בזמן שהמתנתי להתפתחות הלידה קראתי כאן סיפורי לידה שקטה שעזרו לי להתכונן, להתארגן, ובעיקר להיות קשובה לעצמי.
אני כותבת את הסיפור שלי, מנסה לפחות, בתקווה שיעזור לנשים אחרות.
תודה לכל מי ששיתפה בסיפורה.