עכשיו גם אני צוחקת, ובוכה...
אהוב שלי, בא לי לבוא לחבק אותך, אבל אתה עוד ישן.

קלילות, אני רודפת אחריה כבר שנים.
לפעמים אני מתקרבת אליה ממש, אבל אז שוב מתרחקת.
כל כך בא לי להיות איתך שם ביחד.

היו לי תכניות לעבוד הלילה
שעתיים עד עכשיו,
ועוד שעתיים.
יש לי עוד שתי משימות
בטאסקס שלא השלמתי.

אבל אני מקל ראש.
ואין להקל בכך ראש.
לילה טוב שופט אלמוני.
רק שיהיה לילה טוב

אני מנסה לענות למרות שזה כל כך סובב לי את הבטן
שבכלל גם נראה לי שזה קצת מבהיל אותי.

אולי זה אומר -- אני חייב לסבול, לא רק כדי שזה יצליח,
אלא באופן מוזר גם כדי שאני אוכל "לנמק", לתרץ בפני איזה 'שופט' אלמוני
שתמיד נמצא לידי,
שגם אם, ואמנם, לא הצלחתי, אז לפחות שיורידו לי בעונש
על זה שלא נהניתי בדרך, שסבלתי.
שלא הקלתי ראש.

אני לא לגמרי בטוח אם בא לי לצחוק או לבכות.
אני חושב שאני עושה את שניהם, בחיי.

אני חייב ללמוד להקל על עצמי
אני חייב ללמוד להקל עם עצמי
אני חייב ללמוד להקל ראש
אני חייב ללמוד להקל
אני חייב להקל

הנה, אני קצת יותר קל

מרגישים?

תודה אהבת!
זה בדיוק זה. זה בדיוק זה.
את חייבת להיות בלחץ (=לסבול?) - כדי שיגיע לך להצליח".

לא הייתי יכול לנסח את יותר טוב.

אז מה זה לעזאזל? מאיפה התפיסה הזאת באה?

אני נהנית לקרוא. תודה !

ורציתי גם לומר, בקשר לשאננות -
ששמתי לב שגם לי יש כלפי המילה הזו מטענים.
כאילו שחינכו אותנו ש'אסור להיות שאנן. אם תהיה שאנן - אז ייפול עליך משהו רע'.

אני שמה לב שאני נוטה להיות המון בלחץ, למשל לפני סדנאות שאני מעבירה.
שואלת עצמי למה אני בלחץ, אני הרי כבר מיומנת ועושה עבודה טובה. באותה מידה יכולתי לבוא רגועה ו'שאננה'.
אבל יש איזה קול בתוכי שלוחש: 'אם את שאננה, אז לא מגיע לך להצליח. אם את שאננה אז הסדנה תיכשל. את חייבת להיות בלחץ (=לסבול?) - כדי שיגיע לך להצליח".

זה מהחוויה שלי.
סתם חשבתי אולי זה ידבר גם אליך...

ותודה ששמת לב.
נכון, יום ראשון, שכתבתי כבר שאני לא טוב איתו,
והנה דווקא היום היה טוב.
למה?
סוף הסמסטר? ירידת הלחץ?

היה סמסטר קשה. אבל אני לפחות מנסה להסיק מסקנות.
למה להתחייב, למה לא להתחייב, מה גורם לי לחץ שכבר לא שווה את הניסיון או הכסף.

טוב, אמשיך יותר מאוחר...

אהובה שלי. תודה איזה כיף. כיף שאת רואה את זה, גם את זה...
וזה נכון. אתמול היה כל כך מיוחד. איך הוא הגיב, הקטן החמוד הזה.
איזה כעס אמיתי, שהיו אולי לדקה עד שהוא המשיך, אבל היו.
ראיתי איך כאב גם לך, חמודה שלי.
אבל הוא חזק, ראית את המשך היום.
הרי בסוף הוא כבר הציע לך ללדת לך אחות...

וגם לי היה מיוחד איתו.
זו הפעם הראשונה שהוא מבקש להירדם איתי.
ואיך זינקתי ועזבתי הכל. איזה כיף.

ואני לא כל כך עצוב ילדה שלי.
היו כל כך הרבה דברים שקרו בחודשים האחרונים,
שעוד צריכים לחלחל,
אז בינתיים אני קצת מבולבל,
אבל אני בפנים שמח אהובה,
בפנים אני יודע שאת מה שחשוב יש לי --
אותך, אותו, אותה, אותנו.

שוב יום ראשון.
בדרך כלל כבר מאמצע השבת אתה לחוץ, מרוחק, חושב, מחשב.
והפעם לא! רק רציתי שתשים לב

אתמול אחרי הצהריים עשינו טיול שלושתינו ביחד, והיה נעים ופשוט. אתה והילדון רצתם בשדות, והיית איתנו. ממש.
ואחר כך תלית כמה דברים בבית בסבלנות ורוגע.
וישבת עם הילדון שלנו לארוחת ערב. ישבת! כבר כמה זמן אני שמה לב שבזמן ארוחת הערב שלך אתה אוכל בעמידה, לא באמת נרגע. ואתמול ישבתם, ואכלתם ביחד.

ואז בלילה, הילדון היקר שלנו, שגילה אתמול שעומדת להיות לו אחות קטנה, ממש לא רצה להירדם איתי, וביקש ממך שתישן איתו. ואתה, איש שלי, הפסקת לעבוד (אפילו שהיום יום ראשון!),
ובאת אליו ברכות שלך, ועם המון אהבה וסבלנות, שכבת לידו, ונתת לו לשנות תנוחות בלי הפסקה, עד שבסוף הוא פשוט נרדם עליך. ואתה נרדמת איתו...

וקמת היום- חמוד שלי- בלי לחץ! והיית רגוע ונינוח, והקשבת בסבלנות לכל החלומות של הילדון (וגם שלי..), ויצאת לרוץ, וחזרת... נינוח.

אז סתם, תדע ששמתי לב. שאני רואה. שאני מעריכה. ושזה מרגיע גם אותי.

עצוב לי שאתה עצוב.

איזה יופי כתבת!
ומדויק מאוד. אני מרגישה שאתה הולך ומעיז בכתיבה שלך, מתקרב אל עצמך באמת, נוגע בכאב באמת.

אני הולכת לקרוא את זה עוד כמה פעמים לפני שאגיב ממש, אבל הייתי חייבת להגיב עכשיו, בשנייה שסיימתי לקרוא את זה, כשאני פשוט מתרגשת..

שאננות. לא שכחתי. אני לא שאנן הרי. מצחיק מאוד.
אז כמו שחששתי וכמו שקיויתי.
לא ברור מה השורש של שאנן. וגם לא קיימת מקבילה ברורה בשפות אחרות.
כך ששורש העניין ייאלץ להיוותר בערפל. כמו כל הדברים הקסומים.
לעומת זאת. מה שכן. עוד דבר קסום הוא,
שלשאנן יש משמעות בסיסית שהיא רק 'שלו, בטוח, בעל שלווה, יושב לבטח'.
אני אחד לאחד. קורע אני היום.
זו משמעות שהיום לא באמת משתמשים בה, היום משתמשים במשמעות
האהובה של 'ביטחון עצמי מופרז', שבעצם, מעידה על בעיה חמורה בביטחון.
כלומר, מה שלא ידעתי, שלהיות שאנן זה לא בהכרח במובן בעייתי.
יש לו קראתי גם משמעות של שמחה ועליזות. והוא מזכיר לי גם קלילות.
מעין הינשאות נעימה על ענן.
שעננות נמוכה. זה מזג האויר שאני מאחל לעצמי!

פאום אני מרגיש צורך גם באבות קוראים, לא בטוח שזה המקום

משהו אני עושה לא טוב.
אני כבר לא בטוח שהכסף זה מה שמטריד אותי.
אני חושב שאולי מה שמטריד אותי זו התחושה שאני צריך להשיג עוד דברים.
אני צריך להתקדם בקריירה. כן, אותה קריירה עלובת נפש שאני לועג לה כל כך הרבה.
למה אני צריך את זה אם זה כל כך מלחיץ אותי?
יש פה עניין של כבוד אולי? כי כסף זה לא בטוח כל העניין.
למה אני בוחר במשהו שמלחיץ אותי אותי ככה? זו שאלה אחת.
ושאלה אחרת -- למה הוא מלחיץ אותי ככה? האם אני צריך להתמודד עם זה,
או פשוט לעזוב, כי עובדה שזה מלחיץ וזהו.
מה מתאים לי? אני חושב שהרבה פעמים אני לגמרי מסרס את השאלה הזו,
כי המחשבה היא הישרדות. עזוב מתאים או לא מתאים, זה מה יש, יש לך משפחה,
אתה צריך כסף לשרוד. אתה לא יכול להרשות לך להתפנק, עם או בלי מירכאות.
קודם תעשה, תראה שאתה יכול, תהיה גבר, תעמוד בהכל, ואחר כך אולי תעזוב את זה.
גם אם אתה די סובל. גם אם זה כסף גרוע. אז למה?

ימי ראשון, אני שם לב כבר כמה זמן, הם יותר קשים לי.
תחושה שאין לי זמן, שאני רוצה עוד קצת לקחת את הדברים באיזי,
ומצד שני הדברים מצטברים, מיילים, מטלות, עניינים.
אתה רואה מצד אחד את כל מה שלא הספקת ודחית משבוע שעבר.
ומצד שאני אתה רואה גם את כל מה שאתה צריך להספיק ולהכין ולעשות בשבוע הקרוב.
כמו פקק שהתמלא בסוף שבוע, וביום ראשון אני לא מסתדר עם הלחץ של לשחרר אותו.
ואז השבוע מתחיל לא טוב, כמו השבוע הזה. לא היסטרי לא טוב,
אבל קצת לחוץ מדי, בבוקר אני לא מחייך, מוטרד.

ברבאבא סליחה, אבל מתפרצת לדיאלוג המקסים שלכם.
אני מתאפקת לא 'להתנפל' עלייך ולשאול- אז מי אתם? איפה אתם גרים? רוצים לעשות משהו ביחד..?
טוב יש דברים שלא בא לי לחשוף. אני אתן רמזים. אני שנים לא גרה בארץ. איפה? כרגע בעיירה קטנה בארץ חמימה. תענוג מבחינתי.
כל השנים היה לי בשיתוף עם בן הזוג עסק עצמאי שלרוב נוהל מהבית. לא מתאים לכולם, אני אישית ממליצה בחום (-:.
יש לי ילדה קטנה ומקסימה. בת שנתיים וחצי.

אם היית רואה איך חיי נראו לאורך ההריון ושנה וחצי אחרי, ואיך הם עכשיו, זה היה משדר לך המון אופטימיות לחיים.
אם רוצים ולא מוותרים, למרות המשברים (והיו) מצליחים.

מצחיק אבל חשבתי עלייך היום. הבן זוג בתקופה מאוד לחוצה בעבודה, ועם מחסור עובדים. עכשיו באמת בקושי רואים אותו.
כמה שקשה לי להיות כל היום עם הילדה לבד בלי עזרה, עדיין אני מרגישה את הקושי שלו בעצמותיי.
הלוואי והוא היה יכול להיות איתנו כל היום, או לפחות ברובו.
מה שכן, למדתי לספר לו כמה כיף היה לי ביום. הרי בשביל זה הוא יוצאים בבוקר כל יום, לא?
אני בטוחה שזה נותן לו כוחות.
שוב צריכה לזוז…

את נותנת לי כוח ותקווה ביום קצת חלש...
מאוד שמחה לשמוע. אם את צריכה עוד כאלה, אל תתביישי לשאול. בעצם כבר שאלת (-:
הילדה עשתה פיפי על הרצפה. אחזור עוד מעט

תודה לך אם ילדה מקסימה שכתבת!
את נותנת לי כוח ותקווה ביום קצת חלש...

אני מתאפקת לא 'להתנפל' עלייך ולשאול- אז מי אתם? איפה אתם גרים? רוצים לעשות משהו ביחד..?

אבל הדברים לוקחים זמן, אני יודעת. הרבה נשימות צריך בדרך הזו. בינתיים אנחנו לומדים להיות בתנועה, גם פיזית אבל גם בתוכנו,
ומנסים לברר מה אנחנו באמת רוצים. ביחד ולחוד. ואז- שיתחילו לקרות הניסים!

כמה נחמד הדיאלוג בינכם. מקסים
כמה אני רואה את עצמי בו. כמובן בצד של אניפה
אבל כרגע- כשאתה יוצא ואני נשארת- אני מודה, לא נוח לי.
הבן זוג יוצא לעבוד, לפעמים שעות ארוכות, ואני מתכננת מפגש בים.

אפילו הפנטזיה שלנו דיי דומה.
לא בית הארחה, אבל תמיד בנינו עסקים משותפים שמתנהלים מהבית.
זולה בטבע ובלי לחצים כלכליים.
לא בארץ, (אצלנו זה כבר הוגשם).

אני כותבת לכם כדי לאחל המון הצלחה. אני מאמינה שאם באמת רוצים, לא מתעצלים, ולא נעצרים בגלל פחדים, דברים נפלאים קורים. יש כאלה שקוראים לזה ניסים.

אני לא רוצה לוותר. אני חושבת שאנחנו עושים טוב, אפילו טוב מאוד, עבור הבן שלנו, עבור המשפחה שלנו.
אני לא אומרת לשנות את הכל, לשלוח לגן ולצאת לעבוד במשרה מלאה. ממש לא.
אני חושבת שככה כולנו נהיה מרוחקים ומנותקים מעצמינו, אחד מהשני ומהבית שלנו.

אני חושבת שצריך להמשיך לנסות, לחשוב על פתרונות. אתה הרי אלוף הפתרונות היצירתיים!
למצוא את הנשימה שלנו בתוך החיים האלו, את השלווה, את הביחד וגם את הלחוד.

וברור לי שזה הולך להיות דווקא יותר קשה ומאתגר עכשיו. ילדון בן ארבע, תינוקת חדשה. משפחה חדשה.
אבל אני מאמינה בנו, איש שלי.
אתה לא לבד בדאגות. אתה לא לבד.
אנחנו טובים ביחד. והמשפחה שלנו (שכתבת עליה כל כך יפה וגם עשית לי חשק לעוגה ) היא משפחה טובה וחזקה.
אנחנו יודעים לדבר. אנחנו לומדים לדבר.
ואנחנו מוצאים את הדרך המפותלת שלנו.

לא בטוח שנגשים את החלום/פנטזיה שלנו, אבל לפחות יש לנו את אותו החלום! להתכוונן אליו, לנוע לקראתו או לקראת משהו שדומה לו.
אנחנו הרי יודעים כמה זה קשה כשיש חלומות נפרדים, אפילו הפוכים.
כשלאחד המשפחה היא העוגה כולה, ולשני היא חלק קטן יותר ממנה.

ואצלינו- העוגה כולה! אמנם עוגות שונות- אחת עם קרם וקצפת וביסקוויטים, והשניה עם קמח שיפון מלא, או אפילו בלי, ועם חלב קוקוס וסילאן- אבל עוגה!

טוב, הלכתי לאיבוד קצת במטאפורה שלך אבל אתה מבין, לא?

חמוד אתה!
כבר הרבה זמן אני מרגישה את מה שאתה כותב. הפער הזה, ביני לבינך.
אני נשארת בבית, ואתה יוצא... וחוזר, ויוצא...
אני מודה שאני מרגישה שזה בעייתי, לשלושתינו. אתה מרגיש מרוחק, אולי מנותק.
הילדון שלנו צריך אותך, מתגעגע. לוקח לו זמן כל פעם להיפתח, להירגע אחרי פרידה ממושכת. (יחסית..)
ואני- אני קודם כל נבוכה, אני מודה. נבוכה לא להיות יעילה, לא להוסיף כסף הביתה...

לפני יומיים, בערב, אתה התכוננת ליום עבודה ארוך, ושאלת אותי מה התכניות שלי למחר, ועניתי לך- כנראה ניפגש עם אחת החברות של הילדון.
והייתי המומה ונבוכה מהתשובה שלי.. זה מה שאני עושה? קמה בבוקר והולכת להיפגש עם חברה?
אז נכון, נכנס לזה גם לעשות עוד כביסה, ולתלות, ולשטף כלים, ולבשל, לסדר, והכי חשוב- להיות אמא. אבל עדיין..

ואני מודה שמשהו חסר לי. משהו משלי. מקום להתפתח פה, לגדול, ליצור. וכן.. קשה לי העובדה שאני לא חלק מפרנסת הבית.

ואתה יודע מה? אם היינו שנינו חיים בתוך מציאות שבה אנחנו שנינו סביב הבית, החצר, אולי אפילו עסק משותף (טוב נו, בוא נודה בפנטזיה- אם היה לנו בית שהוא גם מעין בית הארחה, ששנינו מטפלים בו ותוך כדי זה מגדלים ביחד את ילדינו, ואם כבר- אז גם בארץ אחרת, ועם עוד חברים, בטבע ובלי לחצים כלכליים )- אז אולי היה לי נוח עם זה שזו ההתעסקות שלי. אבל כרגע- כשאתה יוצא ואני נשארת- אני מודה, לא נוח לי. בלב, עם תחושת האשמה, עם הלחץ הכלכלי, עם התחושה שלי של העמידה במקום.

אני יודע מתי אני פחות דואג.
כשאני עם המשפחה.
יש שהיו מוסיפים. מש"ל
אני חושב שאני יכול ללכת לישון.

מטרות ראויות וחשובות תמיד יהיו.
אני רדוף. אני רדוף דאגות תמיד.
המטרה להפסיק להיות רדוף דאגות בעצמה מדאיגה אותי
שאני לא איתפס לרגע לא מוכן.
שאננות. זה אולי החטא הגדול מכולם.

מטרות ראויות וחשובות תמיד יהיו.
האם אני אוכל, נפשית, כלכלית, רגשית,
לוותר על משהו, אבל על משהו עקרוני, להאט את השאיפה והדחף
המעצבנים והעקשניים האלה תמיד לשפר,
ותמיד לדאוג, ותמיד לייעל, ותמיד למקסם, (לעזאזל עם המילה הזאת כבר),
תמיד לחשוב צריך.

האם זה רק השלב הראשון לקראת זה
שבשלב הבא גם המרכז שלי ייעשה עם המשפחה ובבית?
האם אני באמת רוצה את השלב הבא?
האם אני מוכן לקחת סיכונים ולעשות ויתורים בשבילו? (לפחות בסדר גודל של אלה שהיו בשלב הראשון)
ואם כן ואם לא, מה מה כן ומה לא?

אפשר לומר שראיתי את הדברים כך:
המטרה הראשונית היא בכלל לאפשר מצב שבו אום-ילדון יכולה להישאר בבית,
ואני יכול לעבוד בצורה כזאת שתשאיר לי הרבה זמן איתם מבלי להיות לחוצים מדי בכסף.
אנחנו בעיצומם של שינויים לא פשוטים וגדולים לקראת השגת המטרה הזאת.
אם היא תושג או לא זה מתחיל להתברר ויתברר בתקופה הקרובה.

ואני מוסיף -- גם בשביל לאפשר את המצב הזה,
מבחינה כלכלית אני מדבר,
עשינו ואנחנו עדיין עושים שמיניות באוויר, ויתורים כואבים כמו שאומרים,
ומאמצים רבים.

אבל, יש כאן אבל.
העבודה היא עדיין מרכז חיי באיזשהו אופן.
אום-ילדון מגדלת את הילדון בבית.
אני -- בעצם לא נמצא איתו, איתם, רוב שעות היום.
רו הבקרים אני חווה איתם קימה, קצת התארגנות, ארוחת בוקר, וקצת משחקים לפעמים.
אחר כך -- אני עובד. גם אם אני קצת בצהריים בבית לארוחת צהריים, זה שוב מעט, ואני שוב יוצא.
וחוזר נגיד בחמש.
שלא יובן לא נכון -- אני יודע שזה חלום רטוב של הרבה אנשים. אבל זה לא קשור.
מה שקשור זה שהמרכז שלי לפחות מבחינת זמן הוא לא עם המשפחה.
הילדון -- קודם כל עם אמא (שזה טוב...!)
ואיתי -- כשאפשר, כשאני לא בעבודה.

ומה שקרה לי מאז,
אם להרוס ולתאר תהליך מופלא כל כך
במטפורה עלובה כל כך,
זה שהמשפחתיות נעשתה העוגה,
ואני נעשיתי פרוסה כלשהי בעוגה.
ומה שהיה אז נראה לי כמו מרכז חיי --
חיי המקצועיים -- הפך להיות הרבה פחות משמעותי.

כן, לא נראה לי שחשבתי אז על משפחה, על משפחתיות.
כלומר, אם בכלל, המובן של זה אז היה נראה לי כמו פרוסת עוגה. וואו. הפגזתי במטפורה הפעם.
כלומר, כאילו חשבתי על החיים שלי כמו על עוגה עגולה,
חיי הפרטיים הם נגיד רבע עוגה, חיי המקצועיים הם עוד חצי עוגה, וחיי המשפחה הם עוד רבע עוגה.
אוף, אני נבוך. תגידו לי שאני לא יוצא הכי מפגר שיש. קודם הדימוי של העוגה, ועכשיו עוד ככה חילקתי אותה?
אבל מה אני יעשה נראה לי שככה חשבתי על הדברים אז.

פתאום אני חושב על זה, על הניסוח הזה, 'חתונה, ילדים'.
מעניין אם באמת ככה ניסחתי את זה. או שרק עכשיו נזכרתי בזה בניסוח הזה.
סביר שלא סתם נזכרתי בזה ככה. אני כמעט זוכר עכשיו שככה אמרתי.
כלומר, מה שלא אמרתי. משפחה.
על פניו, זה מיותר. חתונה וילדים יוצר לפחות טכנית משפחה.
אבל כרגיל, המיותר שהוא הדבר החשוב שנותר.
אני חושב שאז אולי באמת המשמעות של הדברים הייתה יותר טכנית ואוטומטית בשבילי.
חתונה אפשר לעשות, וגם ילדים
אבל משפחה לא ממש. משפחה מקימים?

אני חושב, שמה שהבנתי אז, באינטואיציה רגשית
של מודעות רגעית, הבנתי
שזו האישה ושאלו המסגרות שבהן אני אוכל לאהוב ולהיאהב.
אני חושב גם, שעדיין ראיתי את הדברים בצורה מאוד סכמטית,
מתוך מושגים כלליים ואפילו קצת שטחיים של אהבה ומשפחה, ומתוך מודלים של מה שהכרתי מהבית,
אבל לא מתוך תחושה שלי של מהי אהבה ומשפחה בשבילי.
לא היה לי מושג כמה שאני עומד להשתנות.
ובאופן מופלא, ככל שהשתניתי התקרבתי לעצמי. אליה, ולעצמי.

אני ואום-ילדון, אולי ניתן לשים לב
די באותו ראש.
מאז שאני איתה, ומאז שילדון נולד, קרה לי
תהליך הדרגתי של שינוי בהתכוונות.
לא, אולי זה לא בהתכוונות, אלא פשוט ברגש.
הייתי מכוון גם קודם. בפגישה השנייה שלנו -- לא פחות --
אמרתי לה שאני בקטע של חתונה וילדים אז שתמשיך איתי רק אם היא רצינית.
מסכנה, ילדה היא הייתה, ובא לה פתאום ההזוי הזה שלא ברור אם הוא מבין
בעצמו מה הוא אומר. בחיי.
ייתכן, אגב, שהיא לא תסכים לתיאור שלה כילדה. אבל אל תאמינו לה היא אוהבת להיתפס כ"בוגרת"
אבל ברצינות,
ידעתי מה אני אומר?

משהו כאילו קטן
עד היום אני זה שקניתי לו בגדים כמעט תמיד.
מסתבר שיש לי עין טובה לגודל המשתנה של היבחוש הגדל ומתפשט
בזמן האחרון הייתי קצת עסוק מהרגיל, ויצא שאשתי קנתה לו לאחרונה כמה בגדים.
ואני פתאום מרגיש רחוק.
נורא מוזר לי לא להכיר את הבגדים שלו. להיפגש
איתם רק שכבר צריך להלביש אותו, לא להכיר אותם מראש.
מן תחושת זרות כזו.

אתה יודע, הכתיבה הזאת שלך היא כל כך מרגשת אותי.
אנחנו חיים, וקורים דברים, ואז משהו גורם לך להיות לחוץ יותר, עצבני, מרוחק.
אבל אחרי כמה זמן אנחנו מדברים על זה, ואתה מעיז להסתכל על עצמך, ולנשום רגע, ולהרגיש שיש פה עבודה..
ואז אתה עובד. עובד קשה- על עצמך. חושב, וכותב, ומבין דברים. ומשתנה. כל הזמן אתה משתנה. אתה בתנועה. וזה מניע גם אותנו, אותי.
אז תודה לך על זה חבר שלי.

ובנושא קצת אחר, קצת על עצמי...
אני חייבת לומר לך, לכתוב לך, כמה אני מתרגשת ולפעמים אפילו נבוכה מלקרוא את מה שאתה כותב עלי..
היום נסעתי באוטו לצפון בלעדיך, אחרי שקראתי מה שכתבת בבוקר, ותוך כדי נהיגה, חייכתי לי, והתרגשתי עד עמקי נשמתי מהמחשבה שאתה אוהב אותי.. שנוסעת פה באוטו אישה אהובה
כשאני קוראת את מה שאתה כותב על אשתך- היא נראית לי כזאת מדהימה- מן אישה יפה וחזקה עם הרבה ביטחון ואהבה סביבה,
ואז אני חושבת לי- אני? זאת באמת אני??? איך זה קרה שלי יש אהבה כזאת בחיים שלי? שמישהו כמוך חושב עלי ככה? מרגיש אלי ככה? ועוד כותב את זה?

אז אתה מרגש אותי. כל הזמן. ותכתוב עוד. אני מרגישה שזה משחרר ומציף אצלך ואצלינו דברים חשובים, מילים שלפעמים לא נאמרות, מחשבות חבויות.

לילה טוב איש אהוב שלי, ניפגש בלילה, כשתעיר אותי ותבקש ממני לעבור לצד שלך כדי שתוכל לישון ליד הילדון קטן והמתוק שלנו..

מי שלא ראה את אשתי מתייפחת
אתמול בזמן שהקריאה לילדון את
ילד הכרובית
לא ראה אשה חמודה ויפה ורגישה מימיו!
ומלאת הורמונים.
להגנתה אוסיף שכבר פעמיים בכיתי
בארנבון בורח מהבית. הקטע עם הגזר בסוף הורס אותי לגמרי

אתם כל כך מרגשים. צמרמורת נעימה עשיתם לי על הבוקר.

איש אהוב שלי, תמשיך. תמשיך.
אני אוהבת אותך, וקוראת. ומתרגשת.

בעניין האוכל דווקא הייתי יותר אקטיבי, אני מבין את זה עכשיו.
עשיתי עבודה די גדולה על עצמי ועל הקשר שלי לאוכל, והתוצאה הייתה
שהתחלתי לבשל די הרבה, ולמדתי להכין בין השאר אוכל מזין ומפנק לילד.
נוצר ביננו חיבור בעניין האוכל, אני חושב. בניגוד למצב כמו שתיארתי לפני שנה שנתיים,
אני מכין לו אוכל בצהריים לעיתים יותר תכופות, וכמעט כל ים דואג שיהיו לו קציצות / שניצל / עוף לצהריים (לצד ירק, קטניה או פחמימה)

איך הכל התחיל משינה והנקה.
התחלתי לכתוב מתוך חוסר שעוד לא הבנתי לאן הוא הולך.
חוסר היכולת להרדים אותו, חוסר היכולת להאכיל אותו.
זיהיתי חוסר, וכאב.
קשה לכתוב את זה, אבל בעצם מאז גיל 8 חודשים ועד היום,
בערך שלוש שנים, הוא הולך לישון עם אמא ביניקה.
למה קשה לי? לא כי זה בעייתי, אלא כי לא חשבתי מספיק מה זה אומר בשבילי, מה אני מרגיש לגבי זה.
בזמן האחרון אני חושב.
והתחלתי להתעקש על לישון לידו. לפחות חלק מהלילה. לפחות לפעמים.
הבנתי, שהשעות האלה בלילה קרוב אליו הן חשובות במיוחד בגלל שחלקים גדולים של היום אני לא איתו
אלא עובד. ואני מרגיש את השינוי ביננו בין ימים שאני ישן לידו לימים שלא. כלומר, אנחנו תמיד ישנים שלושתנו
הוא לא היה באמצע אלא בצד של אשתי.

אני קורא את עצמי, בלוג שנפתח לפני שלוש שנים.
קשה לי לומר שיש לי תשובות ברורות לעצמי.
אבל אני מזהה כמה נושאים מרכזיים: (ניתוח מבודח לאקדמיה, היה כותב קפקא)
אני מבולבל בין חיי המשפחה והעבודה/קריירה
אני אוהב את אשתי אהבת נפש
יש לי מצבי רוח שקשורים בעיקר לכסף ולעבודה.
אני אוהב מאוד את הבן שלי
אני תוהה על מקומי במשפחה
לעיתים קרובות אני מבוהל מהעולם ומרגיש כמו ילד קטן.

הצהוב אומר: ההגיון תוחם אזור ללא תחום

אני רואה, ברבאבא, שעזבתי אותך לפני שנה קצת עצוב ומבואס.
אני נזכר, פעולה שאני לא עושה הרבה.
יאלללה, איזו שנה. לא דרמטית באופן מיוחד, ונראה לי שזה מה שעושה אותה דווקא דרמטית.
הרבה פעמים אני חושב על זה:
אחד האתגרים שלי ושלנו כמשפחה, זה זה שאנחנו מוזרים באופן לא מאוד קיצוני.
כלומר, אני חושב שהיה יותר קל כבר להיות מוזרים וזהו, מתויגים, כלומר, איכשהו מוגדרים.
אבל אנחנו מתעתעים, ולפעמים נראה לי שבעצמנו גם מבולבלים. מוזרות, וגם זרות
עקשנית, אך לא בולטת.
אני מצטער שעזבתי אותך ככה לשנה, ברבאבא. אבל אני שמח לראות שאתה מרגיש יותר טוב.
תספר לי על זה?

שנה מאז שכתבתי. ומה השתנה?
קודם כל -- יאללה בוא נכנסה להיריון ושמחה את כל באי האתר וגם אותי
הרבה השתנה.
הילדון, אני חושב שכבר אי אפשר להמשיך לקרוא לו ילדון. הוא ילד.
האישה -- נעשית יפה ואהובה מיום מיום וכבר אי אפשר לקרוא לה יפה אלא רק יפהפיה...
ואני?
טוב זה עוד לא ברור.
מה שברור הוא שעוד לא הרבה זמן אני הולך להיות אבא בנקודת התחלה 2, או פשוט אבא לשניים...

טוב פלוני אלמונית עכשיו אני כבר ממש בוכה. איזה כיף. פחות משקל, ותחושה של עייפות-מתיקות לקחת איתי אל השינה. תודה.

קראתי את רוב הדף
אתה מדהים
ואתם מדהימים

יודעת שזה לא מעודד כשנמצאים בתוך רגשות פחות שמחים

אבל זה מיוחד מיוחד מאוד הקשר הזה. ומיוחד מאוד מאוד המודעות הזו והדיבור העדין הזה.

יש לך כוחות וזה ימשיך ויהיה טוב

פרפקט דיי
קמתי בחמש. רצתי. שיחקתי שעה עם ילדון. עשיתי קצת סידורים ויצאתי בתשע וחצי מהבית.
עבדתי מעשר עד 4. הלכתי לפגישה אצל הרופא וחזרתי ברבע לחמש.
לכאורה, היום המושלם. סדר היום שלכאורה אני יכול רק לחלום שאוכל להמשיך לקיים --
ספורט, זמן לסידורים, עבודה לא של שעות ארוכות, וחזרה הביתה "מוקדם".
לכאורה -- יום של מפונקים. יום שכל העולם, או לפחות חלק גדול מהגברים בעולם, היה מחליף איתי בשביל שיהיה לו.

ובכל זאת. בכל זאת.
חזרתי הביתה והיה כמעט חושך. לא ראיתי את הילדון בעצם כל היום. לא הייתי איתו הרבה. לא הרגשתי אותו מספיק.
הלכנו קצת לקניות, חזרנו לארוחת ערב, אמבטיה ולישון. יש לי מקום אצלו. אני חלק מחלק של אחר הצהריים שלו, ובטח מהערב,
ורק איתי הוא עושה אמבטיה מאז שהוא נולד. אבל בכל זאת, זה מקום מאוד מסוים. הייתי איתו רק בסוף היום שלו. וקצת בהתחלה.
בעצם, אני לא נמצא איתו לבד שעות ארוכות, לא עובר איתו את רוב שעות הערות שלו. לא מכין לו ארוחת צהריים, לא אוכל איתו ארוחת צהריים.
טיולים ושעות ארוכות -- רק בשבת.
פרפקט דיי?
http://www.youtube.com/watch?v=xkmcF21oxLE

אוטוטו, שימחת וריגשת אותי מאוד עם התגובה שלך. איזה כיף. ישר עלו לי דמעות בעיניים.
תודה על ההקשבה. אני מאחל לכם הרבה הצלחה והנאה. אולי תכתוב גם אתה.
האמת היא שבזמן האחרון אני מגיע לדמעות ממש מהר, וזה ממש סימן טוב, סימן שאני מחובר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי קראתי את העמוד בשלמותו כרגע (הבן זוג של מוריה)
ואני רוצה להגיד לך שנראה לי שזו פעם ראשונה שאני קורא טקסט ומרגיש כל כך מזוהה איתו, אמנם התינוקת עוד לא נולדה אבל אני כבר שם לגמרי במחשבות ברגשות בפחדים ובחששות, אתה כותב ממש יפה ויפה שאתה כותב, עושה טוב לדעת שיש עוד גברים אמיתיים פתוחים ושפויים, ממש כיף לקרוא תודה שכתבת!

איזה בלוג מרגש...
מזל טוב גם ממני @}

זה נכון, הדברים מרגישים הרבה יותר טוב מאז שדיברנו.
והבוקר ההוא -- זה באמת היה חשוב. תודה שראית את זה.
מביך אותי להודות בזה, אבל באמת השתמשתי בהרבה כוחות בשביל לא להתנהג כמו שאני מתנהג בבקרים כאלה -- שאני נעשה לחוץ וזועף, שאני כועס ויורד על עצמי בלב, ונעשה נוקשה ולחוץ וזועף וכועס גם כלפי חוץ.
מביך אותי, כי אני לא מבין למה זה ככה. למה אני צריך להתנהג ככה? למה אני לא יכול להכיל את האכזבה שלי מעצמי, את הלחצים שלי, ולעמוד בהם, לקחת אותם בפרופורציה, ולא לתת להם ככה להרעיל את הימים שלנו? תודה לאל שזה לא קורה הרבה. אבל זה קורה. וזה מצטבר. וזה לא פייר, וזה ממרמר ומעציב אותך בצדק.
מביך אותי להודות בכמה כוחות נפש אני צריך להשתמש, רק למנוע מעצמי מלכעוס ולהלחיץ ואולי אפילו להאשים שלא בצדק. שאלה הדברים שבאים ממני טבעי. שלמקומות המיותרים והקטנוניים האלה אני צריך כל כך הרבה אנרגיות, שהיו יכולות ללכת למקומות כל כך הרבה יותר נכונים ומועילים.

ובלי קשר -- אני עוד רוצה להגיד לך שאת הקסם של החיים שלי. שאני אוהב את החיים שלי איתך, ושרק איתך בכלל אני מרגיש שיש משמעות בלעבור את כל מה שעוברים בחיים האלה. באמת. אני עוד אכתוב על זה יותר, אבל זה כל הזמן עומד לי ככה באחורה של הראש בזמן שאני כותב, אז אני אומר. אולי כי זה גם יום כל כך מיוחד בשבילנו. אז גם מזל טוב, אהובה שלי. וגם לי. שהמזל הכי טוב שכבר קרה לי, לוט'לה, היום לפני שנים, רק ימשיך עוד.

הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. שאני פשוט לא בנוי לעמוד מול הקשיים של עולם הזה, מהציפיות שלו ממני.
מוכר עד כדי כאב.
אם מישהו היה מביט מבחוץ על חיי, היה רואה המון דברים טובים: בעל טוב, ילד טוב, מקצוע טוב, יכולת להסתדר טוב עם ההכנסה הצנועה...
המון דברים ראויים לקנאה.
ולפעמים אני חוזרת מביקור "בחוץ", ושואלת את עצמי מבפנים: אם הכל כל כך טוב, איך זה שזה כל כך קשה? כל כך מאמץ. למה החיים שלי תובעניים כל כך, מתישים כל כך? כולה שנה וחצי עבדתי במשרה מלאה - וזהו. הגעתי לקצה, הייתי חייבת להתפטר ולנוח.
זה הכל? אלה כל הכוחות שלי? קל להתפתות ולראות את עצמי ככשלון, במקום לראות את הלחצים הלא הוגנים שהמקצוע שלי דוחף ונדחף אליהם.

חושב על כסף
לא פלא... האם יש משפחה אחת בישראל שלא מרגישה כמוך?
זה לא אתה... זה הם.
(טוב, נו, זה גם אתה. ואין ספק ששינוי פנימי יועיל. אבל חלק נכבד מהבעיה הוא אובייקטיבי וחיצוני, ושווה להגיד את זה בקול רם)

אני רוצה לכתוב לך משהו..

מדהים מה שזה עושה, לדבר. או לכתוב.
פתאום האווירה בבית השתנתה. יש משהו נינוח, אוהב, רגוע. מילים חמות ואוהבות נאמרות, נגיעות קטנות. נעים פה.

והבוקר- קמת מאוחר יותר ממה שתכננת, לא הספקת לצאת לרוץ לפני שאנחנו קמנו. וידעת שאני צריכה אותך בבוקר, אז נשארת איתי, ויתרת על הריצה שאתה אוהב כל כך, והיית בבית, נוכח,עוזר.
ולריצה יצאת מאוחר, אז יצאת מאוחר גם לעבודה. ואני נזכרת בפעמים אחרות שזה קרה (לא כל כל מזמן..), ועל הכעס והאכזבה שליוו את ההישארות שלך בבית בבוקר, או את רגשי האשמה שלי והמירמור שנשארו איתי אחרי שהיית יוצא מהבית. אלו היו בקרים מלאים בשתיקה, בכעס, בפרצופים ופרשנויות, והם גררו אחריהם ימים מעיקים...

והיום- זה לא היה! אמרת לי שאתה לחוץ מזה שאתה יוצא מאוחר מהבית, אני הבנתי, לא לקחתי את האשמה או האחריות על עצמי. אתה לא שתקת, אני לא כעסתי. יצאת עם נשיקה, וחיוך.
וזה נעים, וזה חשוב כל כך.
אז רציתי לעצור רגע ולהגיד לך ששמתי לב. ושאני מעריכה את זה מאוד, ואוהבת אותך.
ותכתוב, תכתוב עוד..

איש יקר שלי,
האמת היא שעצוב לי לקרוא את מה שאתה כותב.
באמת היה יום קשה. אבל זה מה שזה היה- יום קשה. והיו לו את כל הסיבות להיות כזה- ילדון שקם ברבע לחמש בבוקר, לא מצליח לישון בצהריים מרוב שיעול, אמא שמתמודדת עם בכי של עייפות כמה שעות ברצף, מניקה הרבה יותר מבדרך כלל, מחזיקה על הידיים, מטיילת, מנסה להרגיע, ואבא שלא נמצא מלפנות בוקר עד הערב... ובערב כבר הותשתי מ- 13 שעות בלי הפסקה..

וזהו, זה מה שזה היה. ועצוב לי לקרוא עכשיו את הרגשות והמחשבות שלך ברגע הזה. אבל אני יכולה להבין..
אני רוצה להזכיר לך שכל מה שנמצא מסביב ליום הזה הוא טוב! באמת!

אתה כותב שאתה לא עומד בציפיות.. של מי? שלי? של הבן הקטן שלנו שאוהב אותך כל כך?
אני אגיד לך מה הציפיות שלי, הרצונות שלי ממך- אני רוצה שתדבר איתי או שתכתוב על מה שעובר עליך, על מה שאתה מרגיש. אני רוצה שתאהב אותנו. את שלושתינו (כן, גם אותך...). אני רוצה שנרגיש ביחד בכל דבר שאנחנו עושים.

זהו. כל עוד זה קיים- אז יום אחד קשה זה דבר קטן. חולף.
ואת הלחץ על הכסף, על הבית, העבודה.. את כל זה נפתור. אני סומכת עליך. עלינו. נראה לי שאנחנו אמיצים מספיק בשביל לעשות שינויים גדולים שיתאימו לנו.
ולעשות את זה ביחד, ולהמשיך להיות משפחה צנועה, ובתנועה ועם מלא אהבה
אל תדאג כל כך...

תודה מוריה, זה מאוד מרגש אותי מה שכתבת, עד לרמת הדמעות בעיניים...

טוב שהיית שם. וטוב שאתה פה. איזה דף מרגש. אחד המרגשים שיצא לי לקרוא. מחכה לתינוקת שלי הראשונה ולוקחת הרבה השראה (עשיתי גם שיתוף לבן זוג)

אני חייב להפסיק לחשוב שהדיבורים האלה בעצמם הם של אנשים חלשים.
אתמול אני חוזר הבייתה בשש בערב. יצאתי בחמש. לאשתי היה יום קשה. היא היתה כל היום עם הילדון, ועבדה תוך כדי, ולילדון היה יום קשה. לא הצליח לישון, בכה הרבה. היא עצבנית ועייפה. הוא לא עוזב אותה. ממש לא זז ממנה וכל רגע בוכה ממשהו. אלי הוא לא ממש רוצה ללכת. אני יכול רק להציע עזרה, מים, לסדר את הבית, אוכל, אבל זה רק מדגיש יותר את זה שאני לא באמת יכול לעזור לה. כי היא צריכה רגע לעצמה. היא מתוסכלת ועצבנית. היא אומרת שהיא מפורקת. הוא חוזר ובוכה. החשש הקבוע שאולי הוא לא מרגיש טוב עולה.
אני מנסה להבין מה אני מרגיש. אני עומד מול כל הסיטואציה הזאת פשוט חסר אונים. חסר אונים ומבוהל. מבוהל מלראות אותה בוכה. מבוהל מלראות אותו בוכה.
אני יושב כאן וכותב את הדברים ומרגיש את הפער הלא נתפס בין התיאור של מה שהיה אתמול, לבין מה שהרגשתי. כי הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. שאני פשוט לא בנוי לעמוד מול הקשיים של עולם הזה, מהציפיות שלו ממני. מהאופן שבו אני מאכזב, ולא יכול למנוע את הקשיים והתסכולים של המשפחה שלי, ולא רק זה -- אני אפילו חלק מהם ממש. והיו לי מחשבות כמו "אני לא בנוי לזה". וגם: "אם בזה אני לא עומד, מה יהיה כשיהיה עוד ילד?". וגם: "זה מה שאני בשביל הילד? אבא מבוהל וחסר ביטחון מול העולם?" והכל בא על הקשיים של התקופה האחרונה. וניסיתי לא להגיב בכעס אל הכעס. לא להגיב בעצבים אל העצבים. לא להתרחק. כי זאת לא הדרך. אז פשוט הייתי שם. חסר אונים, מפוחד ועצוב.

רק רציתי להגיד שאני קוראת אותך. מדויק ואמיתי ולא מפחד לגעת גם בכאב ובקושי.

תמשיך לכתוב...

בזמן האחרון העניינים לא היו טובים כל כך.
אני בלחץ. אני בלחץ מהחיים. אני מרגיש עייף, ושאני צריך שנה חופש מהחיים. חופש. עם המשפחה כמובן.
והמחשבה שהכל הולך להישאר לחוץ -- הדאגה לכסף, שכולם יהיו מרוצים -- שאשתי לא תעבוד קשה כל כך, שהילד יהיה מאושר, שילך או ילך למסגרת הנכונה -- המחשבה שזה פשוט ממשיך וממשיך וימשיך, ואולי גם יתגבר -- המחשבה הזאת מלחיצה אותי עוד יותר.
והלחץ הזה, אני חושב, כבר משפיע בצורה משמעותית על אשתי ועל הילד. אני טרוד, לא מדבר ולא משתף מספיק.
אני מדבר הרבה מאוד על כסף ומה יהיה. אני נעשה מרוחק. אנחנו לא רבים הרבה, אבל יש איזה מתח. יותר גרוע, יש מתח וכעס שמצטברים, שזה דבר
שאנחנו די הצלחנו לא להגיע אליו. שנינו האמת די לחוצים. מתלוננים הרבה, נאנחים.
אתמול דיברנו על זה. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני. וחושבים איך לא לאבד את זה בין כל המתחים והדאגות.
כל כך לא רוצים להפוך לזוג שלחץ החיים השטיח את האהבה שלו לגובה הרצפה. שאיזה חוסר רגישות וחוסר סבלנות אחד כלפי השני, קטנים בהתחלה, אך עקשניים, יתבייתו אצלנו. יהפכו לאורחי קבע. כל כך לא! מה עושים?
לפעמים אני מרגיש כזה קטן. חסר ביטחון. איך אגדל ילד בעולם הזה? אני חייב לפתח ביטחון. אני חייב להפסיק לרדת על עצמי. אני חייב להעריך את עצמי יותר. אני חייב להפסיק שהדיבורים האלה בעצמם הם של אנשים חלשים.

יש לי וידוי של גבר.
כשאני רואה גברים כותבים בבאופן אני באופן איסטנקטיבי מרגיש קצת בוז.
אני יודע שזה הכי מפגר בעולם (אני יודע שגם אני כותב בבאופן? )
אני צריך להסביר למה, או שזה ברור?

למה הכתיבה קשה לי -- עוד תשובה.
כי הכתיבה הזאת, כאן בבלוג, היא על נושאים רגשיים.
ואני גבר.
שוב עולה העניין הזה, העניין הרגיש הזה
שאני גבר.

כן, אני עוד פה
תודה,
אני רוצה לכתוב. אני צריך לכתוב. אז למה אני לא כותב?
תשובה מיידית -- כי אין לי זמן.
לא נראה לי.
כלומר, באמת אין לי זמן, אבל אין לי זמן גם לדברים אחרים שאני עושה
תשובה פחות מחמיאה -- כי אני פחות בקשר עם עצמי.
אוף.

הגעתי לבלוג המקסים הזה במקרה.
ברבאבא עוד כאן? אולי תרצה לכתוב משהו חדש?

בלוגי = בלוגך....

אני גם חושב שאת צריכה יותר זמן לבד. את לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון -- אני הרי שמח להיות עם הילדון!

אני מתאר לעצמי שהחזרה בשבילך היא ממקום הרבה יותר רחוק...
את עדיין מניקה, את זו שילדת (להזכירי..., ובלידה קשה, והחיים שלך השתנו הרבה יותר משלי.
אם לי זה לוקח עוד-עד עכשיו, בטח שלך זה יכול לקחת יותר זמן....

רוצה לעזור לך -- כמה ואיך שאני יכול....

אוהב אותך מאוד ומתגעגע

בינתיים, עד שאתה ממשיך לכתוב, אני אכתוב קצת. במילא לוקח לך זמן להניע...

אני לא חזרתי לעצמי. עוד לא. אפילו לא יודעת מה זה העצמי הזה ולאן אני רוצה לחזור. או להגיע.
אני בבית. כמעט שנה וחצי. עם הפצפון ועוד חברים שבאים אלינו, שנהיה איתם.
וככה זה ימשיך. מצד אחד רוצה להית איתו בבית. מרגישה שזו הדרך היחידה. הטובה. ומצד שני- חייבת להביא כסף הביתה.

אז שומרת פה בבית- על עוד ילד או שניים. מספטמבר אולי אפילו שלושה.
ויודעת שזו הדרך. שלי. שהאלטרנטיבה לא טובה לי. לא רוצה 'לשלוח' את הפצפון לגן. מעדיפה לאתגר את עצמי פה עם מעין 'בית-גן' משלנו.

אבל יש לזה מחיר. אני רחוקה ממני. מרגישה שלמרות שאני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה, ולמרות שאני פעילה ועושה- בעצם הלכתי לאיבוד.
הגוף שלי אחר. זר לי. התזונה- לא טובה לי. אני לא קוראת, לא לומדת, לא יוצרת כמעט. לא נמצאת עם עצמי. בעצם כמעט שלא הייתי לבד כבר שנה וחצי.

רוצה גם להרגיש את מה שאתה מתאר. רוצה ליצור לי זמן של עצמי. רוצה לחזור לשליטה על הגוף שלי. רוצה לחזור לעשות יוגה כל בוקר. רוצה לחזור לא לפחד להיות לבד, לבקש להיות רגע לבד. לא להרגיש ייסורי מצפון אחרי בקשה כזו. כלפיו. כלפיך. וצריכ העזרה. לא בטוח שאת העזרה שלך. אבל עזרה. צריכה יד שתלווה אותי בדרך חזרה...

קורס ההכנה ללידה היה חויה
בעיקר בגלל שהוא היה יותר הכנה רגשית
מאשר טכנית. הכנה שעזרה במצבים הרגשיים
הלא קלים שהיו בלידה. בלידה שהיתה קשה.

אני זוכר מהקורס סיפור שסיפרו בסוף
על דמות שעברה לאיזה עולם אחר (עולם הילדים כנראה)
ולאט לאט טיפסה בחזרה אל העולם שלה,
כשהרעיון היה להקביל את זה לזמן לוקח לאישה, להורה, לחזור ולהחזיר
את עצמו, ודברים אחרים שלו ומסביבו, לעצמו

אני מרגיש שדברים מתחילים לחזור
אחרי קרוב לשנה וחצי, דברים מתחילים לחזור
הייתי בנקודת התחלה
נקודת אפס
התפוצצות של התרגשות, שמחה, חרדה,
עצב, אושר, אהבה, דאגה,

התפוצצות לגבי מי אני
מה אני רוצה
מה זאת משפחה בשבילי
מה זה ילד בשבילי
מה זה גבר בשבילי
מה זה בית
מה זה עבודה
אוכל

התפוצצות ארוכה למדי
לא שבוע
לא חודש
לא שנה --
כמעט כמאמר השיר
http://www.youtube.com/watch?v=02-NonHDFtE
"הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה"

זמן לא עגול
ועם זאת איכשהו מדויק
כלומר עכשיו, שנה וקצת יותר
מארבעה חודשים

ועכשיו, מתחיל לחזור, לחזור לעצמי,
לספור מחדש,
כבר לא התחלה
כבר לא התחלה
אני חוזר-ממשיך

וגם: חוזר-ממשיך את הבלוג?

פעם אמרו לי שאם בבוקר נעמדים מול המראה ומחייכים- מיד כל היום נראה אחרת. הקלילות חודרת לה...
זה יכול להיות מלאכותי לגמרי- לעשות את התנועה הזאת עם הפה והעיניים- של החיוך- זה הכל.. ולהסתכל על עצמך תוך כדי.

אותי זה ישר מצחיק. כאילו אני קורצת לעצמי.. ובאמת, איזו קלות מתגנבת לה פנימה.
אולי כשאיזו חרדה עולה והלחץ משתלט תנסה לקפוץ רגע לאיזה מקום עם מראה, לא לחשוב על כלום ופשוט לחייך לעצמך, להגיד איזו מילה טובה. לעצמך.

וחוץ מזה שאתה איש מקסים! וכותב כל כך יפה ומרגש.
כיף לי איתך...

אז אני צריך להיות מוכן
התיק שלי מוכן לכל דבר
החיים מוכנים לכל תסריט.
הבית מוכן ומזומן.

וברור לי שזה שטויות ובלתי אפשרי.

בימים האחרונים אני חושב על זה, שאני לא אדם שמח.
האם זה החרדות שבגללן אני לא שמח?

אני לא מתכוון לזה שלא טוב לי.
להיפך, אני אני אדם מאושר, וטוב לי מאוד עם המשפחה הקטנה והמתהווה שלי.
אנחנו אוהבים ומדברים וגדלים ביחד, ולחוד.
יש לי חוש הומור, ואני אוהב הרבה שטויות, לקשקש על שטויות, לראות סדרות וסרטים שטותיים.

אבל אני מדבר על משהו אחר.
אפשר לראות אותו יותר ברור שמסתכלים על משפחות שלמות.
יש אצלי מן רצינות יתרה. יותר מידי עגמומיות.
אני רואה, נדמה לי, אנשים יותר קלילים מסביבי. פחות לחוצים, פחות חרדים,
פחות מהרהרים, פחות מהורהרים, יותר מצחיקים, יותר צוחקים,

זה עניין של מינון.
לא נראה לי שאפשר לתאר אותי כאדם עצוב במיוחד.
אני מקווה.

ואני מבוהל יותר, מפוחד יותר.
למה בעצם?

הזכרתי שאני סוג של פילוסוף?

זה גם קשור, אולי.

איך אני יכול להיות יותר קליל, יותר שמח, במובן השטחי יותר של המילה, היומיומי.

אני לא רוצה ולא צריך להיות מאושר יותר. אני מאושר מספיק, והותר!

אבל שמח וקליל יותר, הייתי שמח...

אבא די לחוץ?

אני מניח שאפשר לומר עלי שאני לחוץ
דווקא בגלל שהדבר שאני רוצה זה לא להיות לחוץ.
מאוד חשוב לי שהדברים יהיו מסודרים, ורגועים.
לא אפכת לי שזה יכול להיחשב בעיני מי שיחשוב,
כמו משהו משעמם. לחץ עושה לי רע.
אם הייתי צריך לתאר את המשפחה שלי, ההורים והאחים כלומר,
אפש לקרוא לה משפחת החרדות.
אולי זה אושוויץ, אולי זה יום כיפור, אולי שניהם ביחד.
אבל התחושה הכללית היא שעוד שנייה זה כאן.
עוד שנייה האסון כאן.
ומה שנאר לנו בינתיים לעשות זה בעצם רק להתכונן.

הוא רק בן שנה וקצת
כלומר, עברה שנה כבר.
שוב עברתי בנקודת התחלה.
מה ראיתי?

דברים מורכבים, ויפים.

ראיתי זוג חמוד וצעיר
חמוד וצעיר כמו שרק זוג שנולד לו
ילד ראשון יכול להיות חמוד וצעיר.

ראיתי אמא נמרה.
ראיתי אבא נמר (וגם נמר של נייר)
ראיתי ילדון מקסים, אוהב, אהוב, מצחיק ובעל חוש הומור, מרוכז בהרבה דברים, סקרן, די עצמאי, אוהב אדם (בעיקר ילדים), וזריז.

ראיתי גם אבא די לחוץ.

עשר נשיקות.
עשק נשיקות רצוף. זה מה שקיבלתי אתמול מהילדון.
בלילה לפני השינה.
הוא כזה קטנטן. רק בן שנה וקצת.
אני על הגב במיטה.
הוא עומד על המיטה ונשען עם היידים על החזה שלי.
הוא פותח את הפה
עם המבט הזה בעיניים
ומתקרב עם הראש
וככה, בפה חצי פעור
נצמד לשפתיים שלי.
וחוזר אחורה
כשהפה עדיין קצת פעור.

העיניים הטובות שלו.

עשר כאלה.

גבר זה לא מילת גנאי...
אתמול נלחצת, שתקת, התעלמת, דיברת... ואז גם התנצלת, הקשבת, כאבת, בכית, חיבקת..
יש בזה הרבה כוח, וחוזק.

עכשיו תכתוב. תכתוב עוד. אתה אבא כבר שנה!
אתה מתרכך, ונפתח ומתעגל- כבר שנה!
אתה אוהב, ומתרגש, ומקווצ'ץ'- כבר שנה!

אז תכתוב קצת, נראה לי שזה עוזר לך. ולא רק על הריבים הקטנים והמעטים שיש לנו..
תנסה על השמחות הקטנות והגדולות שלך, ההתלבטויות, השאלות, ההחלטות, הדרך.

אני מחכה לקרוא.. תהנה..

אתמול הייתי גבר
נלחצתי כמו גבר
שתקתי כמו גבר
התעלמתי כמו גבר
דיברתי כמו גבר
אתמול גבר זר השתלט עלי
עד שאישה חזקה ממנו גירשה אותו
אישה חזקה ואהובה וחכמה
מסורה דואגת חרוצה ויפה

איזה כיף. דף עם השראה לזוגיות טובה.
גם אני רוצה בן זוג שיודע ככה לאהוב.
תודה .

_שנינו קצת דומעים. מתחבקים. עוברים לדבר על זה שאין חלב,
או עניין חשוב אחר. את הולכת לישון. אני עוד נשאר ליד המחשב,
לא דרמה. שיחה. יומיום של אהבה. זה הקסם שלי איתך אישה שלי_

_איך המילים שלי כמעט והרסו בלי להתכוון את כל מה שיש לנו, את כל מה שאנחנו.
ואיך המילים שלך, אפילו הפשוטות, נשמעות לי כמו שיר. מרימות אותי, מבריאות אותי.
תודה לך אהוב יקר.._

שניכם מרגשים. תודה

קוראת אותך כל הזמן, ומתרגשת...
איך המילים שלי כמעט והרסו בלי להתכוון את כל מה שיש לנו, את כל מה שאנחנו.
ואיך המילים שלך, אפילו הפשוטות, נשמעות לי כמו שיר. מרימות אותי, מבריאות אותי.
תודה לך אהוב יקר..

מרגש @}

יושבים בערב ומדברים. לא דרמה: מה שלום אלה, איך הם מסתדרים ביניהם? לא קל, תקופה לא קלה הם עוברים.
את אומרת, את נזכרת:
איך מילים לא נכונות, פשוט מילים לא נכונות, יכולות להביא להריסה של קשר.
איך במצב של עייפות וקושי גדולים יכולות לצאת מילים מבולבלות, לא מדויקות, לא מתחשבות, פוגעות.
איך דווקא מילים שלא נושאות הרבה משמעות, טיפשיות, עייפות, יכולות להביא לתוצאות הרסניות.
במקום לומר כמה שקשה.
דברים מתפרצים בחיים. ואיך הם מתפרצים, ובאיזו מידה, ובאיזה מילים, שם זה המקום
שבו דברים נקבעים, מוכרעים, רעים, או טובים.
שנינו זוכרים על מה את מדברת.
שנינו שמחים וסומכים על האהבה והגמישות והרצון לסלוח שיש בינינו.
אני מספר לך איך התרגשתי כששמעתי את השיר בפעם הראשונה, ושר לך, ככה פתאום, בעוד
ערב כאילו רגיל, הערבים האלה שהם הכי לא רגילים פתאום, אני שר, ואת מצטרפת אליי עם הקול
העדין שלך, שאני כל כך אוהב להקשיב לו --
"אני לוקח בחזרה, דברים קשים נורא,
שאמרתי לך, שאמרת גם לי,
כי כל מילה, היא כמו סטירה, כמו דקירה,
כל מילה, שנאמרה"
שנינו קצת דומעים. מתחבקים. עוברים לדבר על זה שאין חלב,
או עניין חשוב אחר. את הולכת לישון. אני עוד נשאר ליד המחשב,
לא דרמה. שיחה. יומיום של אהבה. זה הקסם שלי איתך אישה שלי

אין מה לומר. פשוט לחבק...

מה יצא לי? "הכל בתואם מושלם" (-:

מה יש לומר? מישהו?
אין מה לומר. פשוט לחבק...

"אני ראיתי את אלוהים.
הוא היה עמוק מאוד באדמה.
הוא נתן לאנשים הוראות.
הוראות מה לעשות איתי"

איזה הוראות הוא נתן סבתא?

"הוא אמר להם להמשיך לענות אותי.
הוא כעס.
ואני כעסתי עליו"

(שיחה עם סבתא שלי אתמול, אשה בת כמעט מאה, אחרי שבועיים של בין חיים למוות, אחרי ניתוח קשה שעברה)

מה יש לומר? מישהו?

וואו. מרגש @}

שקט שקט. 5 בבוקר. אמא ישנה. הילדון משחק עם עצמו במטבח, פותח מגירות, נעמד עם רהיטים.
אני שוטף כלים, מנצל קצת את הזמן, לפני שהוא שוב יתעייף וירצה לישון.
שקט שקט.
ופתאום, צלול, צלול:
אבא.
מה? אני. רגע, זה אני! קוראים לי!
הילדון על 6, מאחורי, נושא את מבטו אלי, ומיד גם את הידיים. ככל הנראה: תרים אותי, אני עייף.
אני לוקח אותו על הידיים, באושר שקט, שקט.
הוא כבר מלמל הרבה פעמים באבא, אבא, פאפא. אבל זאת היתה הפעם הצלולה והמסתורית שנקראת, שמתגלית, שנזכרת
בתור "הפעם הראשונה".

שומעים אצלנו את המשפט "רק אמא, רק אמא", ואבא נסוג בלית ברירה לחדר אחר כי אין לו מה להועיל ברגע זה.
בטח שיש ברירה! לאבא אין ציצי, אבל יש לו לב ורגש. כשהוא נסוג "בלית ברירה" הוא מעודד עוד ועוד קריאות רק אמא ומרחיק את עצמו מהילד.
אמא חשובה, ואפילו חשובה יותר מאבא, אבל הילד צריך ללמוד שגם אבא אוהב אותו בדיוק כמו אמא.

אבל אז יש את הקטעים של "רק אבא, רק אבא!"
קטעים כאלה יש כשהילד רוצה להתחנף לאבא ולקבל ממנו משהו שאמא לא רצתה לתת.
אני לא מסכים ל רק אמא. יש גם אבא.

יש בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, זו אהבה של אבא! (זהבה בן)
אני לא מוותר, אני לא מוותר (הדג נחש)

יש למישהו פיתרון אחר? לול אורגני? לול באופן טבעי?
בעיני, הדבר הכי טבעי בעולם זה לנסות ולאות.
ואז ללמוד מזה משהו.
מה, אם היית ילד בן שלוש לא היית מנסה לשים מישהו בתוך משהו (או משהו בתוך מישהו) ואז מסיק מסקנות מהתוצאה?
אז למה לא עכשיו?
מה, חייבים להחליט בשביל התינוק מה הוא ירגיש כשהוא ירגיש?
תנסו לול לחמש דקות. תראו שהוא צורח, קופץ, מזעיף פנים, או נעלב - תדעו שזה לא זה, ואפשר להחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. (את הלול, לא את התינוק). ושום נזק לא נגרם.
אני מעולם לא ניסיתי לול, אבל ממילא היה לי מין תינוק כזה שלא עושה בלגנים, ועם חוש בטיחות מפותח עד כדי מופרכות, אז זה לא היה אישיו.

הוא בן 8 חודשים. עד לא מזמן הצלחתי עוד להרדים אותו, ועכשיו כבר לא. וזה מתחיל להיות חסר לי.
אם הזוט שלי היה קורא את זה, אני חושבת שהוא היה נורא מקנא בך.
כמה זמן לקח לו עד שהבן שלו נרדם עליו...
בסוף זה מגיע

וזה מה שגיליתי אחרי שנתיים וחודש של הנקה:
גם כשההנקה היא "למרחקים ארוכים", אחרי שהילד נגמל - הוא עדיין נשאר ילד.
תלוי בנו, זקוק לנו, ילד.
ויש לנו עוד חיים שלמים של לגדל אותו - ובלי ציצי.
פתאום כל הדבר הרה-עולם הזה של הנקה נכנס לפרופורציות, ונהיה קטן, ו... זמני. נורא נורא זמני.

וגם בלי הנקה, שומעים אצלנו את המשפט "רק אמא, רק אמא", ואבא נסוג בלית ברירה לחדר אחר כי אין לו מה להועיל ברגע זה.
(בייחוד בלילה)
אבל אז יש את הקטעים של "רק אבא, רק אבא!"

כולם יודעים שהיא בסופו של דבר תרדם רק עם ציצי.
הבת שלי לא ידעה מה זה ציצי, והיא נרדמה עם בקבוק בידיים שלי. ידיים של אבא. וגם לפעמים לא נרדמה. האינסטינקט שלה רצה ציצי, אבל ציצי לא היה. היום אני יודע שהייתי צריך לנסות להרגיע אותי בציצי שלי למרות שהוא לא ציצי.

גם אני חושבת שזה לא נורא לשים ילד מדי פעם בלול, אם משתמשים באופציה הזו כאשר צריך ולא בכל הזדמנות.
למרות שאני יודעת שיש כאן כאלה שחושבות אחרת.

בכלל לא אוהב את המילה טוטלי. נראה לי שחשוב לשמור גם על נוחיות של ההורים, וכאן אני גם לא חושב שזה בא על חשבון הילד. ואני מאוד מפחד מלהגיע למצב של ביטול עצמי "בשביל הילדים".

מאוד מסכימה איתך במיוחד בדברים האלה.

בכל מקרה, נהנית מאוד לקרוא אותך.
ומאחלת שתמצא את הזמן להיות עם המשפחה כפי שאתה חושק.
ושהאהבה היפה שלכם תגבר על כל אי הסכמה כזה או אחר.

הריב היה על לול. ממש קרב תרנגולות. אני רוצה לול. לא אכפת לי שזה יהיה גם פתרון אחר, אבל נראה לי
הגיוני שלפעמים יש רגעים קצרים ששנינו עסוקים -- בדיוק יוצאים מהבית, חוזרים מאיפשהו, מסדרים משהו -- ואז
נראה לי סבבה לשים אותו לכמה דקות במקום שבו הוא יוכל לשחק, ושאנחנו נוכל כמה דקות להתאפס בלי לדאוג שהוא
יפיל, ייפול, או יאכל איזה שקע. ואני לא קונה את עניין הגבלת החירות שלו והמטפורה לכלא קטן. לא כשמדובר בכמה דקות.
יש למישהו פיתרון אחר? לול אורגני? לול באופן טבעי? חוץ מזה שגם ככה אנחנו צריכים את זה, רק שאנחנו עושים את עכשיו בכיסא אוכל שלו כשצריך. ומה הכיסא,
לא כלא. גם משם הוא לא יכול לצאת.
אבל נראה לי שיש כאן גם דברים יותר עמוקים. אשתי אומרת, כן, אין מה לעשות, ילד זה דבר טוטלי. ולי זה נראה מוגזם. בכלל לא אוהב את המילה
טוטלי. נראה לי שחשוב לשמור גם על נוחיות של ההורים, וכאן אני גם לא חושב שזה בא על חשבון הילד. ואני מאוד מפחד מלהגיע למצב של ביטול עצמי
"בשביל הילדים". ובכלל, אני מרגיש שזה קיצוני, שלא יכול להיות שאני נפתח לכל כך הרבה עניינים וזורם -- פשפושי חיתולים רב-אורגניים, שינה משפחתית
על הרצפה כאילו אני בן 22 ועוד כל מיני -- ורק עניין אחד שנראה לי, הלול, גם לו צריך להתנגד כאילו יש כאן עניין הכי גדול ועקרוני. מה נעשה שנגיע למחלוקות יותר גדולות?
לילה טוב. הולך (זוחל) למיטה לתת להם נשיקות. עקשנית כמו פרד. לא, כמו תרנגולת!

תודה על האהבה שמגיעה מהדף הזה

מצאנו מגשר חינם! אפשר לומר, מגשר באופן טבעי...