אני עכשיו קוראת שכתבתי "קנינו לגדול נעליים",
והוא הרי היחיד?!
האם אני כבר מתפצלת לעוד ילד...?
וואו.

אני בהריון.
זה קרה, ומהר, ואני שוב כל כך כבדה ולא מסוגלת לזוז.
עובדת 3 ימים בשבוע, עוד יומייים מתפעלת את הבית, לוקחת את אהובי הקטן לישון איתי צהריים, ויום אחד מכינה את השבת.
וכל הזמן הזה אני מתחילה לגדל עוד ילד.

חלמתי הלילה את הלידה.
היא הייתה קלה ונעימה וקצרה, ובעלי היה איתי כל הזמן, עד שביקשתי ממנו להביא לי איזה משהו לשתות, ידעתי בתוכי כל הזמן הזה שהראש כבר יצא, וברגע ההוא שנשארתי לבד, דיברתי אל הילד הזה, והוא החליק החוצה ונפל על הרצפה... הרמתי אותו מייד והנקתי אותו, והצלחתי למרות שאת אחיו הבכור לא הצלחתי להניק מייד אחרי, וכלכך אהבתי אותו. לנפילה לא הייתה מבחינתי שום משמעות רגשית. זה היה פשוט מדהים ילדתי אותו לבד...

אני חושבת על להיות אמא לשניים. לקלח שניים בערב, להרדים שניים. להניק שוב. (לא מניקה מזה שבועיים).
להיות כולי בעניין.
חושבת על הפרנסה. ממה נחיה.
על שני כסאות תינוק באוטו.

קנינו לגדול נעליים ראשונות השבוע. הוא הפך מייד לילד. הוא קצת מדבר, כבר מריץ צחוקים. כזה ילד מלאך. איזה אח הוא יהיה? איזה בכור הוא יהיה?
_

התחלתי את הטיפול. מוצפת מחשבות. עסקנו קצת בפנטזיות, בלגעת במימד הנפרד שמתרחש בתוכי, בו אני בוחרת שלא לחיות עם האיש שלי, וממשיכה הלאה בעולם שלי. מה קורה לי שם? איזה גבר אני כן פוגשת? איך אני כן חיה?

זה כלכך מוזר פתאום, שהחלומות והמשאלות שלי מתגשמים לפי הזמנה, ואני צריכה לייצר לעצמי כל הזמן עוד שאיפות. לא יכולה להיות סתם, לא אוהבת אותי ככה. צריכה להזרים לעצמי עוד ועוד מקורות לחיים, לחיות.

המרגיעון כותב לי "כל גיל והשמחה שלו".
באתי להשאיר @}

הדלקתי נר.
סבא שלי נפטר הערב, לפני 26 שנים.
אני בת 25 ושלושה חודשים.
מה שאומר, שאימי נשאה אותי ברחמה בעודה מתאבלת על אביה.
שהאבל חילחל אליי דרך השיליה.

שנים הסתובבתי בעולם בתחושה של ריק פנימי,
של עצב לא מוסבר. של חסרון גדול, מעצם היותי.
לקח לי קצת זמן לעשות את החשבון הפשוט הזה -
מוות, לילה, חושך, חיים חדשים, אור.

תשעה חודשים בין לכתו של סבי האהוב, עד שבאתי אני לעולם, ואימי משתעשעת לקרוא לי על שמו. ואבי מכריז: חיים חדשים, שם חדש.
העבר מוסט הצידה, החיים החדשים האלה הם כמו נסיון מתמיד לתת לאבל את המקום הראוי לו, את הזמן הראוי לו.

לא יודעת מה זה אומר לההיפך לאם וליתומה באותה שנה.
אני יודעת עכשיו שהיא עשתה את הכי טוב בשבילי.

סבתי לא האריכה ימים רבים אחריו. כשלאחי הקטן, הקרוי על שמו, טרם מלאו שנתיים, היא הלכה מן העולם.

הסבא והסבתא שלי, שהכרתי בעיקר מהעיניים שמתסכלות עלי מהתמונה בסלון (קטנה, מוצנעת, עם הנכדים שזכו להם), הם ההורים של אמא שלי. את חידת המשפחה הזו אני כבר לא אצליח לפתור,
אני שמחה שמחלתי לאימי על האבל שלה, שהביא אותי לעולם.

• את עכשיו כמו כוכב

מנצנץ במרחב
את חזרת אל בייתי
כן עכשיו את איתי
אני קורא בשמך לבתי*
לע"נ משה וטובה לוי, סבא וסבתא שלי.

פותחת את המזוודה של השנה החדשה.
כן, אצלינו היהודים כבר חודש לפני מתחילים לארוז, לבדוק מה יש, מה חסר, מה עומד להיגמר, מה צריך לחדש.
צריך לנער את האהבה. קצת דהויה, קצת מקומטת. ניעור קל, אולי כביסה ביד.
צריך לחדש את הכיסופים לגדול ממני, לגבוה ממני. לזכור שאני חשובה מאוד, אבל בכל זאת, יש הרבה מעבר לי ולאהוביי.
זמן פנוי, מהסוג ששום טרדות על כסף, דאגה לעתיד, חשש מביטול עשייה,
זמן לרקוד או ליצור, או לטפל בעצמי, לטייל ככה עם סנדלים בהרים, או ...
חיבור מחודש לגוף. נכון שגם לפני הלידה לא השלמתי איתו, אבל למרות שאני מרגישה יוצר אישה מתמיד, אני עדיין קצת ברוגז.
להכניס פנקס ועט, ולכתוב יותר לעצמי, בלי לחשוב.
לארוז כמיהה ותפילה לעוד ילד, לאח קטן לבן שלי, עם עדיפות קלה לאחות כמובן...
מצד שני, להוציא את כל הציפיות רצונות תשו'קות ולתת לשנה הזו ולמי שמנהל אותה את הקרדיט שהכל יהיה לטובה.

המרגיעון כותב לי "בין השורות נמצאות המילים".
מחפשת אותם עדיין.

תודה...
המילים קצת בורחות לי עכשיו.
מקווה לתפוס קצת בקרוב.
מרוגשת...

גם אני קוראת אותך.

(-:
תודה
ונעים מאוד @}

זהו, הגיעו ההרחקות, יש מחזור, אנחנו פורשים, יבוא האיחוד המחודש.

אבל מה שאני עסוקה בו כרגע יותר, זה הזמן המתכלה שלי.
עד עכשיו עבדתי, ועכשיו אני לאיזה תקופה עם הפצפון בבית,
פתאום אני חרדה משעמום, מבהיית יתר במסך, מרצון שהימים יעברו וייגמרו, שהוא יילך שוב לגן...

לא זוכרת מה עושים עם זמן פנוי, שלא קשור לתחזוקת בית וילד.
איך לא משתעממים, איך לא משתגעים בבית עם ילד היפר (מתוק מתוקף ומלא מרץ), האופציות לטיולים כה מצומצמות ואנחנו גרים במקום כל כך קטן...
רוצה לא למרכז, רוצה לעסוק בשליף רק שאין כזה כרגע...

קוראת אותך.

התחלתי לענות, ונלחצתי משומה שהוא ייראה, טסגרתי מהר את החלון. כבד עלי פתאום...

שאלת שאלות נוקבות, תודה

היית מאוהבת בו פעם? כן, בכל מאודי. היום שבו החלטנו להתחתן היה היום שבו התעוררתי לצידו והוא שר לי שיר אהבה, וידעתי שככה אני רוצה לקום כל בוקר.


מדוע האיש הקטן שלך? זה התחיל מזה שהוא קצת נמוך, זה סוג של שם חיבה. לא קטן ממני, או קטן בשבילי, פשוט קטן כזה שנכנס לי ללב, ומציאותי וחי כל כך.
מעניין אותי הבלבול הזה שהיה לך, אם התכוונתי לבעלי או לבן שלי, כי לפעמים הרגש הזה, יותר מדויק חוסר הרגש הזה, קורה לי גם כלפיי הבן המתוק שלנו...

לכן אני יותר חותרת לכיוון של חשיבה, אם כי אני בחורה רגשית בטירוף, להחזיר איזה משהו למקום, לתקן שכלית איזה עיוות, ואז לתת לרגש שהתפוגג לו להתפקע.

היי לנצח, אני מכירה את המקום הזה של הולכת לחשוב עם עצמי, אם הכתיבה פה מקלה עלי, או שעול ההסתרה כבד עלי, ואז אמחק קצת. אני יודעת שזה מרגיש מלאכותי כשכותבים ממקום של "הדבר הנכון לעשות" , ולא מתוך איזה דחף פנימי ?

איזה שאלות קשות את שואלת את עצמך :-
תחשבי : אני כן אוהבת אותו! ,אין מקום לחשיבה כאן, את זה את צריכה להרגיש..פה זה כבר עניין של הלב.
לחשוב, את יכולה על מעלותיו , על למה הוא טוב לך ולדבר עם עצמך בקשר אליו בצורה חיובית.
היית מאוהבת בו פעם?
את יודעת כשכבתבת למעלה , הסתכלתי על האיש הקטן שלי, ותהיתי לעצמי אם אני אוהבת אותו כמו שהוא אותי. , לא הייתי בטוחה אם את מתייחסת לבן-זוגך או לילדך.
מדוע האיש הקטן שלך?

אז זוב התעוררה בי השאלה, מה אני צכה את זה בכלל?
מה כבר יש לי לכתוב?
מה אני נותנת מעצמי פה...?

כמו מחשבות שטניות כאלה, שמנסות להשכיח את עצמי לעצמי,
מבטיחה לעצמי בתחילץ כל שבוע, השבוע אהיה יותר אני.

היו פה כל כך הרבה חברים השבת, והאיש היה חולה, ואני תפעלתי והאכלתי עשרה אנשים נשים וטף, ולרגע לא הרגשתי צורך לנוח. הייתי אני. הייתי מוקפת באנשים שאוהבים אותי ומיטיבים עימי.
כשהלכנו לישון אתמול, אחרי שהבית נשטף שוב, והילד נושק שוב, הסתכלתי על האיש הקטן שלי, ותהיתי לעצמי אם אני אוהבת אותו כמו שהוא אותי.
וביקשתי שוב שיגלה למה הוא אוהב אותי.
"בגלל התחת היפה שלך, ובגלל העיניים שלך, ובגלל שאת מאתגרת אותי..."

וחשבתי לעצמי ןמניתי את כל הסיבות שאני אוהבת אותו.
ואמרתי לעצמי, במקום לחשוב, אולי אני לא אוהבת אותו בכלל, תחשבי : אני כן אוהבת אותו!
וחשבתי על הלשעבר. אחותו הייתה פה בשבת, היא אחראית לסיפור הזה של אז, ואמרה לי שטוב שלא התחתנתי איתו.
וטוב שהתחתנתי עם האיש הזה שלי?

מי יכול להגיד לי כבר, מתי השאלות האלה מפסיקות לנקר? אחרי שני ילדים? אחרי עשרים שנה?
הוא יודע עלי הכל. אבל לא שאני כותבת פה עכשיו. מכיר את הניק הרגיל שלי, אבל לא את זה.
אולי פעם.

אני מתחילה טיפול בקרוב. חלק מאיזה סדנא שעשיתי. אני הולכת לתת לנו מתנה גדולה. אני הולכת להחליט שאני אוהבת אותו.
את האבא של הבן שלי, ואת האבא של הילד שאנחנו חולמים עליו עכשיו.

הולכת לחשוב עם עצמי, אם הכתיבה פה מקלה עלי, או שעול ההסתרה כבד עלי, ואז אמחק קצת.
שובע טוב.

גם אני

מקשיבה

אני שמה לב שאני מסיימת את הפוסטים שלי בצורה פתוחה, ללא פאנץ', כאילו מחכה לתשובה, או מנסה ליצור איזשהו מתח לקראת הבאות.
אני לא.
אני מנסה להתחבר שוב לכל היומנים שכתבתי, לכל המילים ששפכתי, לכל השכבות הרבות שגירדתי עד שהצלחתי לגעת.
ואולי ייקח לי הזמן. ואולי זה יהיה הבלוג שיעזור לי לפרק קצת מהמטען, ולהיזכר ביכולת ההבעה שלי.

פגישה לאין קץ נתן אלתרמן

כי סערת עליי, לנצח אנגנך
שווא חומה אצור לך
שווא אציב דלתיים
תשוקתי אלייך, ואליי גנך
ואליי גופי סחרחר אובד ידיים

לספרים רק את החטא והשופטת
פיתאומית לעד, עיניי בך הלומות
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל
תאלמי אותי לאלומות.

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת
לבדי אהיה בארצותייך הלך,
תפילתי דבר איננה מבקשת
תפילתי אחת והיא אומרת- הא לך

עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל, ריקים וארוכים
אלוהיי ציווני שאת לעוללייך
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת
שם רקיע לח את שיעולו מרעים
שם שיקמה תפיל,
ענף לי כמטפחת
ואני
אקוד לה
וארים.

ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חירשות וכואבות
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
עת חיוכנו זה מבין המרכבות.

וואו, כתבתי עוד וסגרתי את החלון.
כאילו אני לא אמורה להתבטא עכשיו.

לא יודעת.
התחלתי כבר להתחמם, לכתוב על שעמום, על צמצום של העצמי לטובת הזהות החדשה,
על פחד מהעולם בחוץ,
על בדידות, על בדידות.

החלק הבודד שלי שלא מרפה ממני.
שגורם לי לייצר רק את הרגש הזה.

השלמות הזו, שמתוכה אני כותבת על הבן שלי, שרירה וקיימת, אבל גם היא שייכת לאיזה כיסוי שאני מבררת.
כלומר, יש להכל אחיזה במציאותף
אבל קיים הגרעין הגדול שרוחש מלמטה,
מחכה לצאת.

עצם עיניו, ונרדם שוב.
אהוב קטן.
בן שנה וקצת, ומתחיל ללכת. ואני בקושי מצלמת, בקושי מתעדת. רושמת אותו בזכרון שלי כמות שהוא. בלי תיווכים.
כמה חכיתי שהוא יבוא, שיהפוך אותי לאמא. שיעניק לי שם חדש. שיקרא לי.
אנחנו עדיין צמודים ברוב הזמן. עדיין יונקים. פחות ופחות. מדברים כבר על גמילה שלו בעצמו. מדברים על הריון חדש.

עוד ילד.
עוד מקום בלב. עוד נשמה שנבצעת ממני ומאישי. עוד פקדון שמונח בידינו, ועלינו לעשות את הטוב ביותר בכדי לגלות את מה שחבוי בו.

לפעמים אני מסתכלת עליו, על הילד שלי שחוקר כל קוץ, כל אבן, ומנסה פשוט...לא להפריע.
הדרך שלנו עומדת להשתנות, בסוף הקיץ. אני כבר לא יכולה להמשיך ולגדל אותו כמו שעשינו עד עכשיו. אבא עוד לומד, וצריך להכניס קצת כסף הביתה. פתאום אני לא אדע כמה זמן לוקח לו להירדם, ואיך הוא נראה אחרי ארוחת צהריים. ועם מי הוא משחק, ואיך הוא לומד לטפס על עוד משהו,
אני לא אהיה הראשונה לשמוע את כל החוכמות שלו,
יכוליות שאני קצת אשכח את הטוטאליות הזו. את הכוליות הזו בלהיות אמא לאחד יחיד ומיוחד.
את הראשוניות המתוקה הזו, בלגלות כל יום מחדש.

עוד אין הריון. רק ציפיה ועשייה ותפילה לקראת.

כבר ים של זמן האצבעות משתוקקות לכתוב שוב.
חברה ראתה חוברת שירה אצלי בבית, שאלתי אם אני כותבת. "כתבתי", עניתי לה.
עזבתי עכשיו הכל. הילדון שלי ישן במיטה לידי, הכלים מחכים לי מסובנים בכיור.

מרגישה שזה עכשיו או שלעוד הרבה זמן לא.
לא יודעת עוד כמה אוכל, עד כמה עמוק, נוגע, אמיתי, חושף כיסויים.
הנה הוא מתעורר, הנסיך הקטן.
רומז לי משהו?