השאלה אמנם נכתבה לפני המון זמן אבל קראתי ועלה לי משהו- אמא של מספרת שאחותי הגדולה ממש פחדה מאבא שלי כשהיא הייתה תינוקת (עכשיו היא כבר בת 30 ) ואז הרופא הציע לו להתגלח כי אולי הזקן שלו שהיה עבות מפחיד אותה, נשמע נורא מוזר, אבל זה עבד...

לא בת חצי שנה אלא בת שלושה חודשים-
ואבא ממש נעלב. לפני בערך חודש היא בכתה אצל כל מי שלא היה אני, במיוחד אם היתה עייפה.
עכשיו היא כבר לא. מבלה בכיף אצל אחרים בידיים, אבל בוכה כל פעם שאבא שלה מנסה להתקרב אליה (כמעט).
הוא מאד נלחץ מהבכי שלה, ואני מניחה שזה מעגל קסמים מרגיז שכזה...
עוד בטח תורמת גם העובדה שהוא עובד במשמרות (די הזויות). הוא לא נמצא הרבה בבית במצב ער, וגם כשכן אין איזה שהוא סדר יום שאפשר לשלב אותו בו.
אשמח לרעיונות פרקטיים איך אפשר לקרב ביניהם.

לאמא של יונת

תודה רבה על העצה!
אנחנו בהחלט מנסים לעבוד על זה בצורה דומה...

אני לא אבא. אני סבתא. אבל חויתי עם אחד הנכדים מצב דומה, ויתכן שהנסיון שלי יוכל לתרום גם
מדובר בנכד שמכיר אותי מאז יום היוולדו ואנחנו נפגשים כמעט מדי יום.
כשהיה בן כמה חודשים, נוצר אצלו ריחוק כלפי.. כשלקחתי אותו בזרועותי היה שקט, אבל כעבור זמן קצר התחיל לחפש את אמו ולבכות. נראה לי שהוא פוחד ממני.
מה עשיתי?
במשך זמן מה נמנעתי מלקחת אותו על הידיים. דיברתי אליו, חייכתי אליו - אבל לא לקחתי אותו.
כששיחק על השטיח התיישבתי בסביבתו, לא קרוב מדי. לפעמים השתתפתי במשחק מהצד - גלגלתי אליו כדור, העברתי לו צעצועים ש"ברחו", וכדומה.
עם הזמן הוא התרגל להתקרב אלי ולשחק לידי. אחר כך התחיל להשען עלי כדי לקום או לקחת משהו, אחר כך טיפס בעצמו על ברכי - הכל מרצונו החופשי, הכל ביוזמתו וללא שום עידוד או התערבות מצדי או מצד הוריו. אני הייתי פסיבית לגמרי בהתקרבות. ורק אחרי כמה שעשה זאת כמה פעמים חזרתי לקחת אותו על הידיים.
אחרי אפיזודה זו, שנמשכה כמה שבועות (או חודשים - לא זוכרת בדיוק), הוא נעשה מאוד קשור אלי, ואף אחד במשפחה - מלבדי - לא זוכר שהיתה אפיזודה כזאת.

אה, ויש גם העדפת אחד ההורים.
ואת רוצה שאבא שלי.
ואת תינוק לא רוצה להיות עם אמא. (אולי יותר רלוונטי, כי מדובר בגיל קרוב יותר למדובר פה בדף)

(הוספתי קישורים בראש הדף)

מצאתי עכשיו גם את ילד שלא נחמד לאבא.
אם כי מדובר בילד גדול יותר (בן 5).
ולמי שאין כוח לקרוא - זה עבר בסוף.

אולי נסי את לתת לו תחושה שהוא אהוב, רצוי, מוערך, שיש לו מקום, ושרוצים אותו

וואלה אהבתי!

ורוצה להציע משהו קצת מהפכני- אולי האבא בעצם מעביר דרך ההיעלבות מהתינוקת דברים שקשורים אלייך/אליכם?
אני לא רומזת חלילה שאת מעליבה אותו... אבל אולי הוא מרגיש באופן כללי קצת "בחוץ", קשה לו מול הדיאדה הזו של שתיכן. כל הדברים הללו, שהם לגמרי לגמרי טבעיים אחרי שהופכים מזוג לזוג+ ילדה...השינוי בזוגיות, אובדן הבלעדיות...
ואז-
אולי נסי את לתת לו תחושה שהוא אהוב, רצוי, מוערך, שיש לו מקום, ושרוצים אותו
לנהל את זה מולך- שווה לו- יכול לעזור לו לא לבקש את כל זה מתינוקת בת חצי שנה...

מערכת היחסים שלנו עם ילדנו הם הזדמנות לעשות עבודה עם הרגשות הישנים המתעוררים בנו,
אם האבא, המבוגר, מרגיש נעלב מתינוקת זה נשמע שמתעוררים בו רגשות שהמקור שלהם הוא לא מהיום.
כלומר, הוא מסמיל על בתו ואולי (אני רק משערת עכשיו) מרגיש שהוא תלוי ביחסה אליו וזקוק לאהבה שלה ולאישור ממנה, רגשות כאלה לא יכולים להיות מהיום כי הוא לא תלוי בה אלא ההפך.
אם האב יתיחס לתינוקת מתוך הרגשות האלה זה עלול באמת לפגוע בה גם עכשיו וגם בעתיד כי הוא מאשים אותה במשהו שלא יכול להיות אשמתה.(שהיא לא אוהבת אותו)
ממליצה לקרא את תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות וגם את הספר (איך להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות)
כדי להבין קצת יותר לעומק.

זה מצב הכי נורמלי בעולם.
הרגיעי את בן זוגך, אימרי לו שהכל נורמלי, ושהתינוקת תאהב אותו.
רק סבלנות.

לדעתי, אם הוא יכניס לעצמו לראש עכשיו שהיא לא אוהבתותו, יווצרו משקעים ביניהם, ואלה, בתורם, ישפיעו על היחסים...

חוצמזה:
חליק.
איש מבוגר.
תינוקת בת חצי שנה.
להעלב?
חבקי אותו
חבקו אותו יחד.

גם אצלנו האבא מקסים. ברור .
הרי לא מדובר על האבא כאשר מדובר על התינוקת .
ולא מדובר על התינוקת כאשר מדובר על האבא .
והנה משהו מבית מדרשו של המהרישי מהש יוגי - מי שהביא את המדיטציה הטררנסצנדלית למערב : " תינוק עד גיל שנתיים רק על ידי האם ."
אינני מנסה חלילה להפריך את כל התהליך של קירוב האבות אל התינוקות , -
אבל , ובמיוחד מי ש"באופן טבעי " יכול להרהר ברעיון הזה ולקבל משמעות מצד הטבע לשאלה - מדוע יש תינוקות אשר נצמדים לאימם ללא פשרות ? מה מצד היותם יונקים רכים מוביל אותם להזדקקות כזו ?

ומדובר באבא מקסים

גם אצלנו האבא מקסים.

תודה על כל מה שכתבתן.



לקרב? כן, בעדינות - כמובן. לא יודעת איך לכתוב את זה יותר ברור: השינוי צריך להיות אצל האבא, לא אצל התינוקת.

מסכימה.

שמה שאני רוצה זה דבר אחד ומה שהן מעדיפות יכול להיות דבר אחר. כדאי שאבא יתחיל להבין את זה.

וגם על השאר...
לקרב? כן, בעדינות - כמובן. לא יודעת איך לכתוב את זה יותר ברור: השינוי צריך להיות אצל האבא, לא אצל התינוקת.

הקטנה שלי היתה בדיוק כך. רק בגיל שנה וחצי הסכימה להשאר עם אבא. היתה דבוקה אלי, לציצי, צרחות אימה אם ניסינו משהו אחר.
ומדובר באבא מקסים, הגדולה כרוכה אחריו מהרגע הראשון לחייה...
היום כמעט בת שנתיים מתה על אבא שלה. עדיין רוצה לראות רק אותי כשמתעוררת למשל אבל מיד עוזבת אותי כדי להיות איתו.

ברור שההעדפה שלה אלי תשאר אבל לפחות שיוכלו לבלות חצי שעה ביחד בלי פאניקה שלה - זה יפתור את הבעיה. לא?
לא. כי היא כרגע לא יכולה לבלות איתו חצי שעה בלי פאניקה. ככל שתתעקשו על זה יותר היא תהיה עוד יותר בפאניקה.
אני מציעה - לתת לה להשתעשע עם אבא ועל אבא כשאת שם ממש לידה, קרוב קרוב ומוכנה להצמיד אותה אלייך ברגע שהיא רוצה. לתת לה להכיר את אבא בנוכחותך. זה עובד כך מעולה, אבל יכול לקחת הרבה זמן. ממש לא תלוי באבא וברצונותיו. אחד הדברים שלמדתי מקטנותי זה שמה שאני רוצה זה דבר אחד ומה שהן מעדיפות יכול להיות דבר אחר. כדאי שאבא יתחיל להבין את זה.

בהשראתך שאלתי את בעלי אם הוא היה נעלב מסיטואציה דומה. הוא ענה שאם היא לא היייתה מעדיפה אותי הוא היה מופתע. מה שניסיתי לומר לך זה שהוא חייב לטפל בבעיה הזאת שלו כי זה שהוא מרגיש ככה זו בעיה. הוא לא אמור להרגיש את זה ובעיני זה לא עניין של מה בכך.

ברור גם לו שהתינוק אמורה להעדיף אותי.
הבעיה היא שלא מדובר ב"העדפה" בלבד - התינוקת צורחת בכל פעם שהיא איתו לבד.
צרחות כאילו מישהו שוחט אותה.
זה מה שמעליב. אחרי הכל, הוא אבא שלה - לא סתם איש זר ולא מוכר מהרחוב.


אל תתני לו להגיע למצב הזה.
את צודקת. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. למצוא דרך לקרב ביניהם.
ברור שההעדפה שלה אלי תשאר אבל לפחות שיוכלו לבלות חצי שעה ביחד בלי פאניקה שלה - זה יפתור את הבעיה. לא?

בהשראתך שאלתי את בעלי אם הוא היה נעלב מסיטואציה דומה. הוא ענה שאם היא לא היייתה מעדיפה אותי הוא היה מופתע. מה שניסיתי לומר לך זה שהוא חייב לטפל בבעיה הזאת שלו כי זה שהוא מרגיש ככה זו בעיה. הוא לא אמור להרגיש את זה ובעיני זה לא עניין של מה בכך.
אני אחשף עוד קצת ואספר שכשאחותי נולדה (הייתי בת 4) אבי אמר לאימי שהוא מקווה שמערכת היחסים שלו עם אחותי תהיה טובה יותר כי איתי זה כבר אבוד. (מה אבוד???? הייתי בת 4!!!!!)
אל תתני לו להגיע למצב הזה.

חשוב מאד לא ליצור אצלו משקעים עכשיו כי אלו רק יכולים ללכת ולגדול, ולגרום לו להתרחק ממנה יותר . הבעיה היא שלו והוא צריך לטפל בה.

מזה בדיוק אני חוששת.
חוששת שבגלל התחושות הללו ("התינוקת שונאת אותי"), הוא יתרחק ממנה, ואז התקרבות אפשרית עתידית תהיה קשה יותר.

גם לי הבטיחו כל הזמן שהיא תעריץ אותו ותהיה בסוף ילדה של אבא וא"כ כבר לא תשים עליי.
אכן, הבטיחו את זה גם לנו.
יום אחד הוא הזכיר לי את זה, ונראה ממש אומלל. הבטיחו לו שכשהוא יחזור מהעבודה היא תעזוב הכל, ותזחל אליו, תושיט אליו ידיים וכו'.

מצד אחד, אני כל כך נהנית מהאהבה המטורפת הזו שלה אלי. אני יודעת שזה לא יחזור.
מצד שני, אני מתבאסת בשבילו, שהוא לא חווה את זה, ושאולי הוא קצת מקנא בנו...

בכל מקרה תודה על התשובות! מעודד לדעת שזה לא רק אצלנו,
או יותר נכון - שאולי זה לא משהו שעשינו לא נכון.

זאת ההזדמנות שלנו לגדול . תאמינו , גם עם הנכדים זה מקצה שיפורים

הבעיה היא שלו והוא צריך לטפל בה. מסכימה מאוד .
שולחת לאבא ומנגנת לו את . .."זאת ילדותי השניה ".. .. וגם לך
זאת ההזדמנות שלנו לגדול .

כך שאין כרגע צורך לדאוג ממערכת היחסים העתידית שלהם
לא מסכימה. חשוב מאד לא ליצור אצלו משקעים עכשיו כי אלו רק יכולים ללכת ולגדול, ולגרום לו להתרחק ממנה יותר . הבעיה היא שלו והוא צריך לטפל בה.
סליחה אם אני בוטה, אני מרגישה שאני התינוקת במקרה הזה.

בגיל 3 הוא יהיה המלך שלה!
גם לי הבטיחו כל הזמן שהיא תעריץ אותו ותהיה בסוף ילדה של אבא וא"כ כבר לא תשים עליי.
היום היא בת 5 וחצי ואני עדין הכי חשובה בעיניה, אבל אין ספק שלאבא שלה כבר יש מקום חשוב מאד מאד משלו.

זה שבא אחריה, אגב, אוהב את כוווווולם ולא רק את אמא .

אצלנו זה היה הפוך.
אומנם הנקתי את הבכור זמן רב, והייתי איתו בבית עד גיל שנה.
אבל ברגע שהוא נכנס הביתה אני לא הייתי קיימת יותר. רק אבא.
היו ימים מאוד מתסכלים, כי מה לעשות אבא לא היה תמיד בבית והוא רצה שרק אבא יגע בו- יקלח, יאכיל, יקח לגן.
היחידי שהצליח להרגיע וכו'.
זה עבר.
אם נהיה כנים עד היום הוא מעדיף אותו יותר במובן מסויים (הוא כבר בן 6..)
אבל גם אותי הוא מחבב (-:
חשוב לדאוג לזמן משותף של כולכם ביחד, משחקים יחד ,סתם רובצים על השטיח וכו'.
ואח"כ זמן בו את נוכחת והם ביחד.
זה לוקח זמן, זה מתסכל, אני מאוד מבינה את בעלך,
בהצלחה

זה משתנה, כך שאין כרגע צורך לדאוג ממערכת היחסים העתידית שלהם
בגיל 3 הוא יהיה המלך שלה!
בינתיים, נוכחות היא התשובה. שיהיה נוכח בחיים שלה (גם עכשיו, גם תמיד). ככל שהם גדלים יותר - קל לנו לוותר על הנוכחות שלנו בחייהם וצריך לא להזניח את זה... עכשיו היא באמת צריכה להרגיש את חרדת הנטישה כלפי המטפלת העיקרית שלה, זה חלק מתהליך ההפרדות שלה. כך שזהו צורך שלה ולא כדאי להעלב, למרות שהקושי להיות ההורה ה "דחוי" מובן מאוד.
ככל שאת תחבקי ותנשקי את אבא ותהיי עם אבא, ככה היא תרצה לחקות אותך יותר ותעשה את זה גם. אבל זה בטח יקרה רק בעוד חצי שנה בערך.
תמשיכו להנות ממנה!!

גם אצלנו זה היה ככה. היתה צמודה אלי ולא הסכימה להיות עם אף אחד אחר, כולל לא אבא שלה. גם הוא, אז, נעלב. כשהסברתי שזה טבעי וזה ישתנה, הוא התרצה מעט ופשוט שיחק איתה יותר כשאני הייתי שם. היה נוכח יותר . וגם אני שיחררתי ולא קפצתי בכל פעם שהיא בכתה. זה נראה לי משהו חשוב, לשחרר.
עכשיו היא בת 7 חודשים ומיום ליום מאוהבת בו יותר ויותר. רק בלילה עדיין היא לא מוכנה שהוא יהיה איתה כשהיא נרדמת, אלא רק אני , אז אנחנו עושים את זה בהדרגה ובינתיים נמצאים יחד כדי שהיא תתרגל אליו גם שם בחדר.
הקושי שלו קשור בוודאי גם לקושי קדום יותר, יושב על פחד קיים מדחיה. זו אולי גם הזדמנות בשבילו לראות את זה.
אני מאמינה שגם אצלכם זה ישתנה עם הזמן. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שעם ילדים אין מה להילחץ משום דבר כי הכל כל הזמן משתנה.
בהצלחה

האם נתקלתם בבעיות דומות?
הילדה הבכורה שלי לא "שמה" על אבא שלה עד שהיתה בת שנתיים פלוס.
הסכימה לשחק איתו, נתנה לו אפילו באיזשהו שלב להקריא לה סיפור לפני השינה (בגיל שנה פלוס) אבל היה ברור שהיא מעדיפה אמא הרבה הרבה יותר.
הוא הבין שזה זמני, השקיע והתחנף וכשנולד לה אח קרה מין מהפך והיא הבינה פתאום למי יש יותר זמן בשבילה.


מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?
אי אפשר לשנות את ההעדפות שלה.
הכי חשוב זה לא להיעלב ממנה. היא בת חצי שנה ויש לה את הסיבות שלה להיות צמודה לאמא.
זה זמני, שימשיך להיות נחמד, בסוף זה ישתלם לו .

הבת שלנו בת חצי שנה, ולא מסכימה שאצא מטווח ראייתה, אפילו לא לרגע.
לי אישית אין הרבה בעיות עם המצב, כי אני מבינה שזה זמני.
הבעיה היא ביחס בינה לבין אבא שלה.
היא משחקת איתו יפה, מחייכת אליו כשהוא חוזר מהעבודה, וכו' –
אבל ברגע שאני הולכת לרגע (למשל לחדר אחר בבית) – היא מחפשת אותי בעיניים, הופכת מוטרדת, ותוך כמה שניות פוצחת בבכי מר (מר ממש! כזה שקשה להרגיע אותה ממנו אחר כך).
וזה כל הזמן ככה.
ניסיתי לשלוח אותו לטיול בחוץ, כשהיא במנשא איתו – לא עובד.
אחרי כמה פעמים כאלה, הוא כבר ממש "נעלב" ממנה. הוא חושב שהיא "לא אוהבת אותו", או אפילו "שונאת אותו".
אני מנסה להסביר לו שתינוקת בת חצי שנה לא "אוהבת" או "שונאת", וזה טבעי שהיא רוצה הכי הרבה את אמא. הוא מבין, אבל התחושה הרעה נשארת.
למרות שהוא אוהב אותה מאוד, אני חוששת שזה יפגע במערכת היחסים שלהם, בהווה ובעתיד.

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?
האם נתקלתם בבעיות דומות?

כאמור, אני פחות מודאגת מחוסר החופש שלי (למרות שגם זה מציק לפעמים – אני לא יכולה לעזוב אותה לדקה, וכל העומס נופל עלי. הייתי רוצה למשל לשחות פעם בשבוע, אולי שעה של טיול עם עצמי, לשתות קפה עם חברה, דברים כאלה).
אני יותר מעוניינת לשפר את מערכת היחסים בין הבת לאבא. איך לעשות שהבת שלנו תרצה לבלות גם איתו, בלעדי? (כמובן שאין לי עניין לנסות "לאלף" אותה לכך, בשיטות אגרסיביות שבהן היא תבכה הרבה ובסוף "תתרגל"...)