ואוו (כמו שכתבה בשמת), איזה דף.
תודה.
סערה, מרגישה כל כך דומה לך - למרות הבדלים ביוגרפיים, הנוף הפנימי מאוד דומה. הלוואי ויהיה בי כוח לעבור את הדרך שעברת, לפחות באומץ ובכנות שלך.
ועירית, ממש מפעים לקרוא אותך, בדפים אחרים ובעיקר בזה. אולי זה יתן לי אומץ לכתוב גם ולהעז לגעת עמוק.

סערה, טוב לשמוע ממך :-).

_לפני כמה ימים שוב הצטלבו דרכנו והיה לי עצוב לגלות שעדיין לא הכל נקי אצלי מולה.
כבר לא הייתה שנאה, לא רגש מטלטל, אבל הייתה הרבה עצבות_
מציעה לך לא להתעצב על כך שעדיין לא הכל נקי.
ככה הדברים הללו עובדים.
המשקע שנשאר הוא אינדיקציה לעוד רובד של אותו הדבר, רובד עמוק יותר שאת פוגשת כעת - פוגשת [b]לאחר[/b] שכבר ניקית ושחררת את הרבדים הקודמים של הדבר. מבלי לשחרר את השכבות הקודמות לא היה נחשף הרובד הזה.
מתחת לכאב גדול ומטלטל בדרך כלל פוגשים כאב כהה יותר: עצב. שכאמור, ניתן לפגוש אותו רק כשהשכבה מעליו מתפנה.

אז שוב - ככה [b]בדיוק[/b] הדברים הללו עובדים.
ואני לא חושבת שהשלית את עצמך. אני חושבת שאת באמת היית נוכחת לניקיון ההוא שיצרת בתוכך.

את כמובן יכולה לבחור כעת לעבוד עם מה שפגשת. או להניח לזה להתנקות בקצב שלו.


[u]אמרתי לעצמי: אני בן אדם, לבני אדם יש רגשות שלא תמיד נשלטים או באים לפי הזמנה. ככה זה בחיים...[/u]
נהדר! הנה חזרת ל"סדנת מותר".

כמה זמן לא נכנסתי לכאן!

עברתי דרך די ארוכה, היה לי מעניין לקרוא את הדף הזה שוב.
אני רואה שלקחתי הרבה כלים לדרך ממה שנכתב לי כאן.
ממש תודה גדולה.

אז למה נכנסתי?
כי מובן שאני עדיין לא במקום אליו אני שואפת, אני בתהליך ארוך של עבודה. (חייבת לחזור קצת לסדנת ה"מותר", שכחתי ממנה לאחרונה)
כבר מזמן לא הוצפתי רגשית, אפילו קצת השליתי את עצמי שכבר שכחתי וסלחתי והכל מאחורי ואז נוכחתי לראות שלא.
מזמן תפסתי מרחק מהאישה שנפגעתי ממנה, זה עשה לי טוב. נסיבות החיים אפשרו לי את המרחק.
לפני כמה ימים שוב הצטלבו דרכנו והיה לי עצוב לגלות שעדיין לא הכל נקי אצלי מולה.
כבר לא הייתה שנאה, לא רגש מטלטל, אבל הייתה הרבה עצבות, עצבות על קשר שנגמר לא טוב, עצבות על כך שאנשים יכולים אפילו אולי בלי כוונה לפגוע כ"כ חזק אחד בשני ועצבות על כך שלא שמיד אפשר לתקן.
שאלתי את עצמי: האם אני מאוכזבת מכך שהיא עדיין מעלה בי איזו אי נעימות, מן קיפאון כזה?
אמרתי לעצמי: אני בן אדם, לבני אדם יש רגשות שלא תמיד נשלטים או באים לפי הזמנה. ככה זה בחיים...

כמה מרגש לשמוע.

איזו דרך מעוררת השראה עשית. כל הכבוד. ממש.

אם וכאשר תגיע המדרגה הבאה שדורשת תמיכה והכוונה - אני פה.

[u]אני עדיין מרגישה את הרגש, (לא הפכתי למין יצור אוהב כל וחיובי לגמרי, בלי חריקות כמו שרציתי שיהיה) אבל הרגש לא משפיע עלי חזק כ"כ ויש בזה משהו מאד מרגיע ומחזק. אני מרגישה שהתבגרתי קצת, במובן הטוב של המילה.[/u]
כל עוד את חיה - את תרגישי,
ותודה לאל על כך :-).

כל העניין הוא עד כמה את מצליחה להכיל את הרגש, כלומר לא ליפול ממנו, להמשיך לנשום כאשר הוא עולה.
ליצור חוסן פנימי שמאפשר לך להיות פחות ופחות מטולטלת ממנו.
ואת זה בדיוק עשית!

תודה עירית.

המון זמן לא כתבתי. היו כמה פעמים שהתכוונתי לכתוב אבל לא הייתי מספיק מגובשת עם עצמי לגבי מה לכתוב אז אמרתי לעצמי שמותר לי לא לכתוב.
הייתי צריכה את הזמן הזה כדי לעכל כל מיני דברים.
מרגישה שעברתי דרך והיה לי צורך פשוט להתבונן בלי לומד דבר.
אני חושבת שעברתי משהו משמעותי בהתמודדות שלי עם רגשות שמציפים ללא שליטה.
לא כך ציפיתי שיהיה- אני עדיין מרגישה את הרגש, (לא הפכתי למין יצור אוהב כל וחיובי לגמרי, בלי חריקות כמו שרציתי שיהיה) אבל הרגש לא משפיע עלי חזק כ"כ ויש בזה משהו מאד מרגיע ומחזק. אני מרגישה שהתבגרתי קצת, במובן הטוב של המילה.
אני פחות קשה עם עצמי, פחות מלקה את עצמי.
עדיין לא מצליחה להתפעם.
פחות שופטת באופן כללי- גם את עצמי וגם את הסובבים.
רוצה להתקדם עוד וגם לשמר את מה שהשגתי. מסתבר שלמרות שזה מרגיש "שלי" עדיין צריך תחזוקה.
עדיין מרגישה לא כ"כ שווה לפעמים, אני לומדת לזהות את זה בזמן אמת.

אני מאד מודה לעירית ולכל מי שהגיבה לי- לא יאומן כמה זה קידם אותי ועזר לי.
{@

מדהים מדהים!!
ואוו.
כל הכבוד.

בשמת ועירית- תודה על העידוד!

אתמול קרה לי משהו שנראה לי שצמח מהעבודה שאני עושה.
הייתה איזו משימה בלתי צפויה בעבודה שלא קשורה אלי ישירות אך יכולתי לעזור (ביקשו ממני עזרה). גיליתי שקבענו כבר בדיוק לזמן הזה בילוי זוגי, אז אמרתי שלא אוכל לעזור בזמן הזה. מישהי פתאום התחילה להטיף לי: זה פרוייקט שחשוב לכולנו, תבטלי את הבילוי, גם אני מקריבה בשביל לעזור וכו' עניתי שעם כל הכבוד לפרוייקט החשוב- זה לא בתחום אחריותי, הבילוי נקבע קודם ונערכנו בשבילו עם בייביסיטר והכל, לכן לא נראה לי בכלל הגיוני שאבטל אותו.
מה היה לי חדש- קודם כל זה לא עורר רגשות אשמה על כך שלא אוכל לעזור וגם לא טינה מיוחדת כלפיה (אם כי היה מעט רוגז). היה לי ברור שמותר לי לבלות ושאני לא חייבת להתנדב כשלא מתאים לי וזה בסדר. לגבי האשה שאמרה את זה- מה שהיא אמרה לא הצליח לפגוע בי כי ראיתי בבירור שהיא חדשה במקום ועדיין מחפשת את המקום שלה, לכן היא דיברה בטון של בוסית (למרות שהיא לגמרי לא) וניסתה לעורר אצלי ייסורי מצפון, זה היה לגמרי לא נגדי ולא מתוך רשעות. אמנם זה לא עורר אצלי אהדה גדולה אליה, אך גם לא כעס ממשי- בסך הכל גם היא בן אדם ומותר לה לטעות. אפילו לא חשתי צורך בכך שהיא תכיר בטעות ותבקש סליחה!

אמנם היא לא קשורה לסיפור שהיה הטריגר לפתיחת הדף אבל אני חושבת שהיה בזה פוטנציאל לטלטל אותי, אולי לא לאורך הזמן, אבל היה מתאים לי להתייסר בגלל דבר כזה (למה היא דיברה אלי לא יפה? איזו טיפשה מנופחת! כמה נורא שאני לא יכולה לעזור כשמצפים ממני לעזרה וכו וכו').

אני מרגישה את זה גם ברמה הפיזית- כשאני נפגעת, הגוף נכנס למתח, למצב מלחמה, כי יש איזו תחושת סכנה. אתמול הייתי די רגועה גם בגוף ואפילו קצת משועשעת מהדיבור שלה (עוד קטע מצחיק- בסוף גם היא לא באה לעזור כי, לדבריה, בעלה לא הסכים "לשחרר אותה").

[u]כל הכבוד לך![/u] {@
.

לאט לאט יתפנה מקום גם למחמאות. ככל שיהיה לך יותר מותר, ככל שיהיה לך יותר מרווח נשימה להיות אַת עצמך.
כשתרגישי בשלה לכך - התרגול שקראנו לו "סדנת התפעמות עצמית" הוא הדבר הבא בשבילך.

[u]אני ממשיכה לעבוד עם המותר ולדבר על עצמי ואל עצמי יפה[/u]
כל הכבוד לך!
(יודעת להעריך)

עירית, תודה על המחמאה! {@

אני שמה לב שקשה לי ממש לקבל מחמאה, ממש להאמין בדבר טוב שאומרים לי עלי.
בימים האחרונים כמה אנשים החמיאו לי היה לי מאד קשה פשוט להגיד "תודה", לחייך ולשמוח במחמאה.
פתאום אני מודעת להתנגדות שעולה אצלי כשאני שומעת על עצמי משהו טוב, מיד בפנים אני מסבירה לעצמי למה זה לא נכון.
מעניין, דווקא לפני שפתחתי את הדף הזה חשבתי שאני אדם שיחסית מקבל את עצמו. נגיד, אם היו מתקילים אותי עם שאלה "האם את אוהבת את עצמך ומקבלת את עצמך" קודם כל הייתי אומרת "כן", אחר כך אולי הייתי מונה כמה וכמה דברים שאני לא ממש אוהבת בעצמי, טוב, לכולנו יש חסרונות.
כשהתחלתי לחפש דברים טובים בעצמי, הופתעתי עד כמה קשה לי למצוא בעצמי משהו טוב, משהו שאני גאה בו או שמחה בו ממש.

תוך כדי סדנת המותר אני מגלה שהרבה מאד חרדות אצלי נובעות מגינוי עצמי, אני לא יודעת אם זה ממש חרדות, אולי יותר נכון לקרוא לזה דריכות. כשאני מגנה את עצמי, כל הגוף נכנס למצב דרוך של "אוי, מה עשיתי!" או "כמה נורא!". ואז אני כאילו נדחקת לפינה ומתחילה להתגונן (מפני עצמי), לנסות לכפר על מעשיי הנוראיים ברגשי אשמה ועוד גינוי עצמי, להעניש את עצמי. בקיצור, די הרסני.
כשאני אומרת לעצמי "מותר", אני מצליחה לתפקד טוב יותר. זה בעצם לגלות בתוכי את הקול החומל, המקבל שאני כ"כ מחפשת בחוץ.
זה קשה כי יש בתוכי עוד הרבה קולות שמתחרים בו, אבל מנחם לדעת שגם הוא קיים.
אני ממשיכה לעבוד עם המותר ולדבר על עצמי ואל עצמי יפה.

_איזו נפילה נוראית יש לי היום!
[b](מותר לי ליפול)[/b]_
_כעסתי על עצמי שהייתי משותקת מולה היום ואתמול (מותר לי להיות משותקת, כנראה שזה המקום של כרגע), שאני נותנת לנוכחות שלה לדכא אותי [b](מותר לי להיות חלשה, אני בן אדם, לבני אדם יש חולשות).[/b]
למה, לכל הרוחות, לוקח לי שעתיים להתאושש מכל מפגש אתה!!!??? חשבתי שעברתי כבר שלב... [b](מותר לי לחזור שלב - יש נסיגות בחיים!)[/b]_
_כמה כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי כי הכל נראה לי שטויות.
[b]מותר לי לכתוב שטויות![/b]_

את עושה שימוש מדהים ועמוק ויסודי בתרגיל הזה.
אוטוטו את תתחילי לקטוף את הפירות שלו.

_לפעמים אני שומעת את הקול הזה (אני קוראת לו "קולה של אמא") שאומר: תגידי, אין צרות אמיתיות בעולם? מה את ממציאה לך בעיות סתם? בסך הכל מישהו דחה אותך, אולי בצורה לא יפה, אז מה? את לא בת טיפשעשרה- תתבגרי כבר וצאי מזה ודחוף!
איזה קול מעצבן!_
שימי לב שגם בתוך האפלה את מספיק מחוברת ויציבה כדי לדעת להפריד בין הקולות שלך לבין הקולות שאינם שלך.

[u]אני רואה רק חושך כגרע אבל יודעת שיש אור, אני יודעת שאמצא אותו בסוף (ניסיון נחמד של שכנוע עצמי).[/u]
אני יודעת שיש רגעים שבהם משפט כזה נראה-נחווה-נתפס כמו סתם שכנוע עצמי.
אבל:
[list=1]
[*] עצם זה [b]שזכרת[/b] להגיד אותו לעצמך כאשר את בתחתית ובתוך האפלה זה נפלא ומעיד על המקום שאת כבר נמצאת בו. את היית בקשר עם המקום שזוכר. גם אם זה רק רציונלי זה לגמרי לא מובן מאליו. את יכולה לראות את זה?
[*] אם תתמידי עם תרגול של ביסוס הידיעה הזאת, יגיע הרגע שבו את ממש תדעי אותה, בעודך שרויה באפלה. נסי לתאר לעצמך כמה חוסן פנימי יש בזה. את תראי שאת מצליחה, במידה הולכת וגדלה, להישאר נוכחת גם כאשר הג'יפה מציפה. עדיין יהיה לך קשה מאוד אבל את תהיי בקשר עם המרכז שלך. עם המקום שיודע. לשם את הולכת, זה ברור.
[/list]

חוץ מזה, הדרך שבה את מיישמת את כל התרגולים ממש מעוררת השראה! :-)

איזו נפילה נוראית יש לי היום!
(מותר לי ליפול)
כמה רגשות קשים עלו אצלי. כן, אני יודעת שזה מנגנון הגנה, אבל החושך כאן סביבי הוא סמיך ונראה אמיתי לגמרי. מפחיד נורא!
מה בדיוק מפחיד? שדבר קטן יכול להוציא אותי מאיזון פנימי, להרחיק אותי מהמרכז שלי ולטלטל אותי ממש ממש חזק. כרגע אני לא בטוחה שיש לי איזה מרכז בכלל.
כעסתי על עצמי שהייתי משותקת מולה היום ואתמול (מותר לי להיות משותקת, כנראה שזה המקום של כרגע), שאני נותנת לנוכחות שלה לדכא אותי (מותר לי להיות חלשה, אני בן אדם, לבני אדם יש חולשות).
למה, לכל הרוחות, לוקח לי שעתיים להתאושש מכל מפגש אתה!!!??? חשבתי שעברתי כבר שלב... (מותר לי לחזור שלב - יש נסיגות בחיים!)
אני רואה רק חושך כגרע אבל יודעת שיש אור, אני יודעת שאמצא אותו בסוף (ניסיון נחמד של שכנוע עצמי).
לפעמים אני שומעת את הקול הזה (אני קוראת לו "קולה של אמא") שאומר: תגידי, אין צרות אמיתיות בעולם? מה את ממציאה לך בעיות סתם? בסך הכל מישהו דחה אותך, אולי בצורה לא יפה, אז מה? את לא בת טיפשעשרה- תתבגרי כבר וצאי מזה ודחוף!
איזה קול מעצבן!
אני רוצה לתת מקום לכאב שלי, לכבד אותו, לזכור שהוא לא יחסי לכל צרות העולם, כרגע עבורי הוא חי, בועט (ועוד איך בועט!) ולגמרי אמיתי. לא אכפת לו בכלל בת כמה אני ואיזה רגשות בוגרים ורציניים אמורים להיות לי ואין לו פרופורציות בכלל, לכאב הזה (הוא לא שמע על אסונות טבע, עוני, רעב, מלחמות וכו') והוא פשוט כואב...
כמה כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי כי הכל נראה לי שטויות.
מותר לי לכתוב שטויות!

בסדר גמור, גם אני חושבת שזה רעיון טוב.

עירית רעיון מצוין. מחכה לדף

אהלן :-)
עלה רעיון לפתוח דף שמרכז את ההנחיות על התרגול "סדנת מותר",
כדי שכל ההתייחסויות אליו יהיו מרוכזות במקום אחד וכדי שיהיה אפשר לשתף שם.

האם זה בסדר מצידך שאעתיק מכאן (מבלי למחוק מכאן) קטעי שיחה שלנו שקשורים לנושא, כדי להמחיש את אופן התרגול?

{@

תעדכני.

עירית, תודה על ההתפעמות (-:


_היה לי חשוב לתאר לך מתוך נקודת המבט שלי את המקום שאת נמצאת בו.
חשוב שתראי שהתקדמת ביצירת החוסן הפנימי שאת כל כך כמהה אליו.
חשוב שתראי את זה כך ותכירי בזה ככזה, כי זה ייתן לזה תוקף ויעצים את המהלך כולו.
את יכולה לראות את זה כך? להכיר בזה ככזה?_

אני יכולה לראות את זה כך, אבל קשה להכיר בזה עד הסוף (גנים פולניים, מה לעשות - נטיה להקטין את הטוב ולהפוך אותו ללא "נחשב").
הכי קשה שזו עבודה לכל החיים, זה לא שאפשר פעם אחת ולתמיד לעבוד קשה, להשיג משהו וזה יהיה שלי- זו תחזוקה בלתי פוסקת.
[u]את יודעת, המנגנונים הרגשיים, החלקים הלא-מוארים של עולם הרגש שלנו, לא יעלמו אף פעם. כל עוד אנחנו חיים הם חלק מאיתנו. ככה זה.[/u]
כן, אני יודעת.

_מה שיכול להשתנות, מה שהחל להשתנות אצלך וימשיך וישתנה זה מי את מולם: עד כמה את מצליחה לא להיות מטולטלת על ידם. מה שתיארת זה צעד גדול מאוד בכיוון הזה.
וגם היכולת הזאת רק תלך ותתעצם ככל שתמשיכי ותתמידי._
זה מעודד.

היום אני במצב רוח ירוד משהו, לא יעילה כ"כ ולא מצליחה לשכנע את עצמי ש"מותר לי לפעמים להיות לא יעילה".
אז הולכת להיות קצת יותר יעילה.
ממשיכה גם לעבוד.

_אני יודעת שזה בסדר שאני עדיין לא במקום הסולח והחזק והמקבל, אבל אני מפנטזת איך פעם אני אודה על ההזדמנות שהיא פתחה בפני - הזדמנות להיות יותר מודעת לעצמי יותר, להכיר את עצמי, לקבל את עצמי.
האמת שלפעמים יש רגעים נדירים שבהם אין לי שום טינה כלפיה וגם לא כעס כלפי עצמי.
גם מול דברים אחרים בחיי אני לומדת לזהות את הדפוסים שלי. מול אנשים אחרים או מול אירועים שונים. כשמשהו לא נעים קורה - קשה לי לראות את הטוב, אבל היום גם כשאני בבור הרגשי, אני יודעת שהטוב קיים. לא כ"כ מאמינה, אבל יודעת, וגם יודעת שאני בבור רגשי און ליין._
ואוו.
את שומעת מה את אומרת? :-)
מותר להתפעם מהעבודה שעשית?

[list=1]
[*]
[/list]
את נותנת לעצמך רשות להיות בדיוק היכן שאת נמצאת. זה תוצאה ישירה ומבורכת של העבודה האינטנסיבית והמאוד-מורגשת שאת עושה עם "סדנת המותר".
זה ממש מעורר השראה, שתדעי לך (אני אומרת את זה בתור מי שגם פילסה לעצמה בעצמה את הדרך לקבלה עצמית, ועודני...).
תמשיכי איתה עוד ועוד. תמשיכי עד שההבנה הזאת תחלחל לכל תא בגופך ותחליף את ההתנייה הישנה.
את מעניקה כאן עכשיו לעצמך מתנה ענקית להמשך חייך.


[list=1]
[*]
[/list]
יש רגעים מעטים בהם כבר אין בך טינה כלפיה! רגעים נדירים, בסדר, אבל איזו התקדמות ואיזה מקום אחר זה לעומת נקודת המוצא שלך.
אני מבטיחה לך שהם יתרחבו ויהפכו לפחות נדירים.

[list=1]
[*]
[/list]
את נופלת לבור רגשי אבל [b]יודעת[/b] תוך כדי גם שנפלת וגם שהטוב קיים.
ומה זה בעצם? זה [b]להיות מופעלת על ידי מנגנון רגשי אבל להישאר נוכחת.[/b] זו מהות הידיעה שתיארת. היא מאפשרת לך להישאר מחוברת למרכז שלך, אל עמוד השדרה. וכבר לא להיות כל כך מטולטלת על ידי המנגנון הרגשי, ולא ללכת לאיבוד. את כבר לא מרגישה אבודה כמו פעם, כך זה נשמע.

את יודעת, המנגנונים הרגשיים, החלקים הלא-מוארים של עולם הרגש שלנו, לא יעלמו אף פעם. כל עוד אנחנו חיים הם חלק מאיתנו. ככה זה :-)
מה שיכול להשתנות, מה שהחל להשתנות אצלך וימשיך וישתנה זה מי את מולם: עד כמה את מצליחה לא להיות מטולטלת על ידם. מה שתיארת זה צעד גדול מאוד בכיוון הזה.
וגם היכולת הזאת רק תלך ותתעצם ככל שתמשיכי ותתמידי.

היה לי חשוב לתאר לך מתוך נקודת המבט שלי את המקום שאת נמצאת בו.
חשוב שתראי שהתקדמת ביצירת החוסן הפנימי שאת כל כך כמהה אליו.
חשוב שתראי את זה כך ותכירי בזה ככזה, כי זה ייתן לזה תוקף ויעצים את המהלך כולו.

את יכולה לראות את זה כך? להכיר בזה ככזה? :-)
.

[u]למרות ההסכמה, כשאני מולה ואני רואה כמה היא רוצה בקרבתי- קשה לי מאד להגיד לה בצורה ישירה שאני לא מעוניינת בקרבתה.[/u]
את לא יכולה לוותר על הקשר איתה בכוח. את צריכה להבשיל לרגע בו זה יקרה מעצמו.
וברגע שזה יהיה נכון ומדוייק לך - זה אכן יקרה מעצמו.

המשיכי עם העבודה עם השאלות.
היי כנה עם עצמך אך מבלי להלקות את עצמך. השילוב האולטימטיבי שמבטיח שזה יקרה ללא צורך בהפעלת שרירים.

[u]אולי תצליחי לסלוח ולא לכעוס כשתביני שזה בא מתוך חולשה שלה וחוסר יכולת להתמודד עם המצב ולא מתוך רוע. וזו לא אשמתך, קורה שאנשים מתבלבלים, מסתבכים ובורחים.[/u]
דווקא אני מבינה, אבל כנראה שבשביל לסלוח (גם לה ובעיקר לעצמי) באמת ולהניח לסיפור אני צריכה הפנמה יותר עמוקה.

[u]נסי להסתכל על הטוב שכבר יש, ולא רק על המקום שבו תהיי מחר. על המקום הנפלא שאת כבר נמצאת בו. זה שתיארת. יש בו הרבה מאוד עוצמה. נסי להכיר בו, במקום הזה, ובעוצמה שבו.[/u]
קשה לי לראות את העוצמה במקום הזה כי לרב אני עדיין מרגישה חלשה ומטולטלת בקלות. (מותר לי להיות חלשה ומטולטלת).

מרגישה חלשה שוב. בפורים פגשתי את החברה לשעבר- היא נגשה אלי כאילו כלום לא קרה ואיחלה לי חג שמח, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים והתחמקתי במהירות (מזל שהיו בסביבה המון אנשים אבל בכל זאת יצא לי קצת לא מנומס וחשוב לי להיות מנומסת). אמרתי לעצמי שמותר לי להתחמק, מותר לי להרגיש לא בנוח עם המחווה שלה. הרגשתי שהיא פולשת למרחב שלי, הייתי זקוקה להכרה שאני עדיין פגועה ושלא "הכל סבבה וכלום לא קרה". אז נתתי לעצמי את ההכרה, אמרתי לעצמי: זה בסדר שאת עדיין רוצה הכרה בפגיעה, זה בסדר שאת לא מעוניינת בקרבתה ובברכות שלה. זה בסדר שטעית והיית קצת לא מנומסת- את בן אדם ובני אדם טועים לפעמים.

אני יודעת שזה בסדר שאני עדיין לא במקום הסולח והחזק והמקבל, אבל אני מפנטזת איך פעם אני אודה על ההזדמנות שהיא פתחה בפני- הזדמנות להיות יותר מודעת לעצמי יותר, להכיר את עצמי, לקבל את עצמי.
האמת שלפעמים יש רגעים נדירים שבהם אין לי שום טינה כלפיה וגם לא כעס כלפי עצמי.

גם מול דברים אחרים בחיי אני לומדת לזהות את הדפוסים שלי. מול אנשים אחרים או מול אירועים שונים. כשמשהו לא נעים קורה- קשה לי לראות את הטוב, אבל היום גם כשאני בבור הרגשי, אני יודעת שהטוב קיים. לא כ"כ מאמינה, אבל יודעת, וגם יודעת שאני בבור רגשי און ליין.

לגבי האשה שרוצה בקרבתי ואני לא מעוניינת:
האם אני מסכימה להמשיך לשלם את המחיר של השיעמום, ההטרדות, הפגיעה שלי בעצמי והסבל? לא
האם אני מסכימה להמשיך להתפשר על מה שטוב עבורי? לא
האם אני מסכימה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות? כן
האם אני מסכימה לשלם את המחיר שעשוי להיות לכך שאשים את עצמי בראש סדר העדיפויות? כן
האם אני מסכימה להיות נוכחת לטוב שבי? כן
האם אני מסכימה לראות בעצמי אשה שראויה לחברה טובה אמיתית שיהיה לי טוב בחברתה? כן
למרות ההסכמה, כשאני מולה ואני רואה כמה היא רוצה בקרבתי- קשה לי מאד להגיד לה בצורה ישירה שאני לא מעוניינת בקרבתה. למרות שאני באופן אישי, לא הייתי רוצה שמישהו יהיה אתי בקשר בניגוד לרצונו, רק כדי לא לפגוע (ועל כך אני כן מודה בלב שלם לחברתי לשעבר- שלא נשארה אתי בקשר שהיא לא רוצה), אולי יש אנשים שאין להם קשרים בכלל והם כן ירצו משהו שאני לא רוצה. מצד שני- זה נראה לי מתנשא ולא נכון להיות בקשר כזה, הרי אני לא אוהבת אותה כ"כ, לא מתעניינת בה באמת ומגיע גם לה קשר טוב שבבסיסו אהבה והערכה הדדית ועניין הדדי, שכרגע אני לא מסוגלת להעניק (מותר לי להיות לא מסוגלת להעניק, אני בן אדם וכוחותיי ויכולת הנתינה שלי מוגבלים).

לדעתי הסיבה להתנתקות שלה נובעת מאיזושהי קינאה או תחושה כזו קשה שלה שבמשך החברות ביניכם היא ניסתה להדחיק ולהסתיר עד שלא יכלה יותר להעמיד פנים וגם לא רצתה לחשוף בפנייך את רגשותיה והעדיפה פשוט לברוח.
אולי תצליחי לסלוח ולא לכעוס כשתביני שזה בא מתוך חולשה שלה וחוסר יכולת להתמודד עם המצב ולא מתוך רוע. וזו לא אשמתך, קורה שאנשים מתבלבלים, מסתבכים ובורחים. המציאות משתנה לפעמים גם עם אנשים קרובים יותר ויש מצבים לצערנו הרבה יותר קשים. זהו טבע האדם. היי חזקה.

_מוותרת בינתיים על ההתפעמות.
עובדת על "מותר לי". דווקא הולך לא רע.
גיליתי שזה מלא דקויות ושזה ממש עבודה- להגיד מותר לי, אבל עד הסוף, בלי להשאיר פירור של רגש אשמה._
יופי!
וזה באמת מלא בדקויות. ככל שתרדי לעומק הדקויות כך העבודה שתעשי תהיה יסודית יותר. אז נהדר שהבחנת בהן.


_היום אני יודעת שאין לי מה לנסות לדבר אתה, שהעניין הוא לא בה. העניין הוא שלי עם עצמי, שאני מטולטלת מדי על ידי גורמים חיצוניים.
אני כבר יודעת שמותר לי לכעוס עליה, מותר לי להרגיש שנעשה לי עוול. היום המוקד יותר בי, בעבודה שלי עם עצמי, אבל מדי פעם יש נפילות, יש רגשות שליליים שמשתלטים עלי בנוכחותה. אני כבר יודעת שזה מנגנון הגנה, שאני בורחת לבור שרגשי של רגשות שליליים כלפיה כי קשה לי להתמודד עם תחושת חוסר הערך שלי._
כל הכבוד.
זה מקום מדהים מדהים להיות בו.
ממש!

_יש רגעים שאני כבר מסוגלת להסתכל עליה ועל עצמי בחמלה, אבל אלה רגעים מעטים ואני מרגישה שהדרך לריפוי עוד ארוכה.
משתדלת לא להתיאש._
אל תתייאשי.
אם הגעת עד כאן, ברור שההמשך אפשרי לך.
נסי להסתכל על הטוב שכבר יש, ולא רק על המקום שבו תהיי מחר. על המקום הנפלא שאת כבר נמצאת בו. זה שתיארת. יש בו הרבה מאוד עוצמה. נסי להכיר בו, במקום הזה, ובעוצמה שבו.

{@

_תגידו, כולנו גדלנו בדיוק באותו בית?
שמדבר בדיוק באותה שפה?
מה זה פה????_
(-:

מוותרת בינתיים על ההתפעמות.
עובדת על "מותר לי". דווקא הולך לא רע.
גיליתי שזה מלא דקויות ושזה ממש עבודה- להגיד מותר לי, אבל עד הסוף, בלי להשאיר פירור של רגש אשמה.
בקיצור, עובדת על זה.

לגבי "נכון, לא נורא ש..." עירית את ממש צודקת לגבי הניסוח, לא שמתי לב.
כששאלתי את עצמי למה שיניתי את "מותר לי" אז הבנתי שזה היה לי יותר קל, לעשות את זה בהדרגה כי אם אני מבינה שזה באמת לא נורא,
יותר קל להגיד "מותר לי". עכשיו משתדלת לשים לב לניסוח וישר להגיד "מותר", לתת לעצמי רשות.

נינה, זה בסדר, את יכולה להדחף. עם זאת אני חושבת שהמצב אצלי הוא שונה. במקרה שלי לא מדובר במישהי שלא הסתדרתי אתה, מדובר במישהי שהיה אתה קשר טוב מאוד וגם הדדי מאד ופתאום היא ניתקה אותו, בלי להגיד כלום, בלי להסביר. זה נעשה בצורה קיצונית מאד. היא לא הסכימה לדבר אתי על זה, לא הסכימה לספר האם משהו קרה או הפריע לה והתנהגה כאילו "לא היה כלום". זה עירער לגמרי את האמון בתפישת המציאות שלי כי היא התנהגה פתאום כאילו לא היה קשר קרוב.
הייתי צריכה לשבת עם עצמי ולוודא שלא דמיינתי, שאני לא סתם מנותקת מהמציאות ודימיינתי קשר שלא היה (הייתי צריכה ממש להגיד לעצמי "את הרי זוכרת שהיא התקשרה הרבה לגמרי מיוזמתה, היא תמיד באה לקראתי כשנפגשנו ויזמה שיחות ארוכות, באה לביקורים סתם ככה בלי הזמנה מיוחדת מצדי, הזמינה אותי אליה, עזרה לי מסביב ללידה וכו'").
מה שמקשה עלי זה העובדה שהיא התנתקה פתאום בלי לומר מילה וזה לא התאים בכלל לתקשורת הפתוחה והטובה שהייתה בינינו (ואני באמת חושבת שהייתה).
ההסבר שעלה לי בהמשך הוא שהיא פשוט מאסה בי,היא מצאה אנשים יותר מעניינים לבלות אתם ולהיות אתם בקשר, אבל אני לא יכולה לדעת בוודאות, זה רק משהו שעלה מתוך התבוננות בה מבחוץ.
אחר כך הגיע הכעס, אחרי די הרבה זמן.
היא הכירה אותי- אני לא אדם שינדנד לה מדי או ידרוש הסברים, היא ידעה שאני פשוט אלך לדרכי ואקבל את ההתנהגות שלה. הרגשתי שהיא משתמשת במידע הזה כדי לנפנף אותי.
למרות שלא יזמתי את הקשר, הרגשתי שהיה בו משהו טוב עבורי והניתוק היה לי קשה ולא מובן. הבנתי שלא הייתה הדדיות אמיתית בקשר הזה, שהייתי איזשהו אובייקט בשבילה, שהיא לא ראתה את האדם שבי.
היום אני יודעת שאין לי מה לנסות לדבר אתה, שהעניין הוא לא בה. העניין הוא שלי עם עצמי, שאני מטולטלת מדי על ידי גורמים חיצוניים.
אני כבר יודעת שמותר לי לכעוס עליה, מותר לי להרגיש שנעשה לי עוול. היום המוקד יותר בי, בעבודה שלי עם עצמי, אבל מדי פעם יש נפילות, יש רגשות שליליים שמשתלטים עלי בנוכחותה. אני כבר יודעת שזה מנגנון הגנה, שאני בורחת לבור שרגשי של רגשות שליליים כלפיה כי קשה לי להתמודד עם תחושת חוסר הערך שלי.
יש רגעים שאני כבר מסוגלת להסתכל עליה ועל עצמי בחמלה, אבל אלה רגעים מעטים ואני מרגישה שהדרך לריפוי עוד ארוכה.
משתדלת לא להתיאש.

אני מסתכנת פה בהדחפות לדף למרות שלא קראתי את רובו ורוצה לתרום את נקודת מבטי (יכול להיות שרלוונטית- אם לא סליחה מראש)
יש אשה (שמזכירה לי אותך סערה) מבוגרת ממני בכ10 שנים וטיפלתי בילד שלה ודעותינו היו שונות לגמרי בנושא חינוך וטיפול בילדים, אך זה הסתדר למרות כל מיני פרצופים לא נעימים בינינו הילד היה מרוצה וזה מה שהיה חשוב.
ואז בערך כעבור שנה היה בינינו ריב 'רגיל' והיא 'פיטרה' אותי והחליטה לשלוח את הילד לגן.
לי אין בעיה איתה בכלל, (פשוט אנחנו שונות במהותנו) אך מאז היא מתעלמת ממני, ואני מרגישה כמה שהיא טעונה ריגשית כלפי, וכמה שהקיום שלי קשה לה, וכל פעם שאנחנו נפגשות יש מתח גדול ואני אפילו לא מעיזה לשאול מה שלום הילד.
אז זהו מה שרציתי לכתוב בעצם זה שלא חייבים להלחץ מזה שיש מישהי שלא מתחברים איתה ולא להכנס לזה אלא לקבל עובדה- זו- אחת שאני מכירה מהשכונה ולא יותר ולעומת זאת יש אחרת שיותר נחמד לתקשר איתה.
בגלל שאני מרגישה כמו זו שאת 'מוטרדת' ממנה אשמח לעזור בכך שתדמייני שאני זו היא וכתבי לי מה שאת באמת רוצה לומר ומפריע לך בי.
אם אני לא בכיוון - אפשר למחוק.

[u]נכון, לא נורא שאני מתבטלת?[/u]
הרשי לי לעזור לך לדייק:
"אני מתבטלת. מותר לי, זה בסדר".
לכל אחד מהמשפטים האלה יש אנרגיה שונה בתכלית השינוי.
את לא מבקשת רשות. את נוקטת עמדה לתת לעצמך רשות.
זה חשוב.

לגבי השאלות על הקשר עם החברה ההיא - יופי ותמשיכי לשאול שוב ושוב. אפילו כמה פעמים ביום.

_להתפעם מעצמי זה הכי קשה.
באמת שאני מנסה, אבל ממש להתפעם קשה לי. תמיד מגיע הקול מבפנים שאומר "על מי את עובדת כאן, בעצם? הרי את יודעת באמת כמה שאת לא שווה." ואני יודעת שהוא לא שלי והוא לא צודק אבל עדיין מאמינה._
נדמה לי שאת צריכה קודם לחזק את התשתית עם תרגול המותר. ואז ההתפעמות תתאפשר ביתר קלות.

_עם האשה שקשה לי אתה- עדיין קשה.
אני פשוט רואה אותה יותר מדי ולא מצליחה להרפות. בין לבין נדמה שהצלחתי אבל כשהיא בסביבה אני מבינה שעדיין כואב. אז מה, מותר לי שיכאב._
יופי. מותר שיכאב. לא יכול שלא לכאוב. ברור שיכאב.
עכשיו תוסיפי לזה בכל פעם שעולה כאב - "הכאב שעולה לי כרגע כשאני פוגשת אותה, עולה כדי להשתחרר מתוכי. אני פוגשת אותו ליד היציאה".
זה, כאמור, כדי להזכיר לך את ההקשר המעצים של כל הסיטואציה ואת אי ההזדהות.

[u]"תראי מה השעה! כמה זמן לקח לך בסך הכל לעשות קצת סדר, שאגב, באמת הגיע הזמן שתעשי אותו! מה יש כאן להתפעם, תראי, כשאת קמה מאוחר- כל היום נהרס לך!"[/u]
תגידו, כולנו גדלנו בדיוק באותו בית?
שמדבר בדיוק באותה שפה?
מה זה פה????

(())

_מותר לי לא לרצות להיפגש (את הרשות הזאת נתת לעצמך כבר! נהדר!)
מותר לי לומר לה את זה בשפה רפה ולא בצורה חד משמעית כמו שהייתי רוצה לדעת לעשות בעתיד.
מותר לי שיהיה לי לא נעים להגיד לה לא. מותר לי לפחד לפגוע בה. זה בסדר. הכל בסדר.
מותר לי לפחד לסיים את הקשר ולהישאר בלי חברות. מותר לי לפחד. אני נותנת לעצמי רשות להיות בדיוק בדיוק מי שאני נכון לרגע זה._
זה הבהיר לי כמה עמוק אפשר להגיע עם העבודה הזאת, תודה. {@
הבהיר לי גם מהו עומק הגינוי העצמי.

נכון, לא נורא שאני מתבטלת?
נכון, לא נורא שלא החלפתי מצעים כבר שלושה שבועות?
נכון, לא נורא שלא הכנתי ארוחת ערב?
נכון, לא נורא שרציתי משהו נורא ופחדתי לבקש?
נכון, לא נורא שעוד לא סלחתי?
נכון, לא נורא שאכלתי ממתקים?
נכון, לא נורא שאני לא מצליחה לשחרר עדיין?
נכון לא נורא שאני עצובה לפעמים?


_האם אני מסכימה להמשיך לשלם את המחיר של השיעמום, ההטרדות, הפגיעה שלי בעצמי והסבל?
האם אני מסכימה להמשיך להתפשר על מה שטוב עבורי?
האם אני מסכימה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות?
האם אני מסכימה לשלם את המחיר שעשוי להיות לכך שאשים את עצמי בראש סדר העדיפויות?
האם אני מסכימה להיות נוכחת לטוב שבי?
האם אני מסכימה לראות בעצמי אשה שראויה לחברה טובה אמיתית שיהיה לי טוב בחברתה?_
נכון לעכשיו:
אני לא מסכימה לשלם את המחיר של השיעמום, ההטרדות, הפגיעה שלי בעצמי והסבל.
אני לא מסכימה להתפשר על מה שטוב עבורי.
אני מסכימה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.
אני לא מסכימה לשלם את המחיר שעשוי להיות לכך שאשים את עצמי בראש סדר העדיפויות (מקווה שלא יהיה מחיר גבוה מדי).
אני מסכימה להיות נוכחת לטוב שבי.
אני מסכימה לראות בעצמי אשה שראויה לחברה טובה אמיתית שיהיה לי טוב בחברתה.

להתפעם מעצמי זה הכי קשה.
באמת שאני מנסה, אבל ממש להתפעם קשה לי. תמיד מגיע הקול מבפנים שאומר "על מי את עובדת כאן, בעצם? הרי את יודעת באמת כמה שאת לא שווה." ואני יודעת שהוא לא שלי והוא לא צודק אבל עדיין מאמינה.
סידרתי היום את הבית, באתי להתפעם ואז הקול אמר לי "תראי מה השעה! כמה זמן לקח לך בסך הכל לעשות קצת סדר, שאגב, באמת הגיע הזמן שתעשי אותו! מה יש כאן להתפעם, תראי, כשאת קמה מאוחר- כל היום נהרס לך!" אז אמרתי לעצמי "מותר לי לקום מאוחר, מותר לי לא לסדר, מותר לי לסדר לאט והיום לא נהרס". זה עזר קצת אבל עדיין הצטערתי שלא הספקתי יותר ובטח שלא התפעמתי.

עם האשה שקשה לי אתה- עדיין קשה.
אני פשוט רואה אותה יותר מדי ולא מצליחה להרפות. בין לבין נדמה שהצלחתי אבל כשהיא בסביבה אני מבינה שעדיין כואב. אז מה, מותר לי שיכאב.

[u]עם ה"מותר" הולך יותר טוב. מאד משחרר- ממש מוציא מתח פיזי מהגוף.[/u]
נהדר!

[u]קודם כל חיבקתי את הילד ואמרתי: סליחה, לא הייתי צריכה לצעוק עליך. ולעצמי אמרתי: עשיתי טעות, אני רק בן אדם, אשתדל לא לצעוק שוב.[/u]
כל הכבוד.
זה בעיני גם סוג של מותר.
מותר לטעות! מותר להגיב מתוך אוטומט. זו הרי לא רשות עתידית להשתלח חופשי בכל אחד. זו רשות וחמלה ביחס לטעות שכבר נעשתה.
[b]עצם מתן הרשות לעצמך להיות בנאדם, אנושית, ולסלוח לעצמך על טעויות, הוא זה שיפתח לך את הפתח לעשות את השינוי.[/b] זו הגדולה של מתן הרשות, של "סדנת המותר" הזאת.
לעומת זאת - אי מתן רשות [b]לא[/b] באמת מקדם אותך כפי שנדמה. זו אשלייה. אי מתן רשות רק יעוור אותך, יקבע ולמעשה רק יחסום את השינוי שאת רוצה.

[u]עוד חוויה שהייתה לי עם ה"מותר". פגשתי מישהי שאני מכירה, היא אמרה:כמה זמן לא ראיתי אותך- חייבים לקבוע מפגש. אני לא רציתי שום מפגש אתה. היא התחילה להציע תאריכים ואני התחלתי להתחמק ולהרגיש רע עם עצמי ואז אמרתי "מותר לי לא לרצות את המפגש הזה". אמרתי לה שלא נראה לי שזה יסתדר אבל בשפה רפה, לא בצורה חד משמעית.[/u]
אז ככה את יכולה לעבוד עם זה בסדנת מותר:
[list=1]
[*] מותר לי לא לרצות להיפגש (את הרשות הזאת נתת לעצמך כבר! נהדר!)
[*] מותר לי לומר לה את זה בשפה רפה ולא בצורה חד משמעית כמו שהייתי רוצה לדעת לעשות בעתיד.
[*] מותר לי שיהיה לי לא נעים להגיד לה לא. מותר לי לפחד לפגוע בה. זה בסדר. הכל בסדר.
[*] מותר לי לפחד לסיים את הקשר ולהישאר בלי חברות. מותר לי לפחד. אני נותנת לעצמי רשות להיות בדיוק בדיוק מי שאני נכון לרגע זה.
[/list]

הקבלה המוחלטת ובעיקר העקבית הזאת שלך את עצמך תפתח לך פתח ענקי לשינוי.
זה יעצים בצורה ניכרת את היכולת שלך ואת האומץ שלך ואת תחושת המסוגלות שלך לשנות את כל מה שכתבת שאת רוצה לשנות - למשל - להעיז לסיים איתה את הקשר.
לכן אני מציעה להתאזר בסבלנות ולהתמסר בצורה עמוקה ליצירת קבלה כמה שיותר רחבה של מי שאת.

אני מדגישה את זה כי אני רואה את זה שוב ושוב ושוב קורה. זה עובד בצורה מופלאה.
הקבלה. מתן הרשות. נקודת המבט שיש בה חמלה. שוב ושוב ושוב באופן מתמשך בלתי מתפשר (על קבלה של ה-כ-ל). זה פשוט מרפא.

דמייני לך שיש לך למשך שבוע אחד אינטנסיבי בת לוויה על כל צעד ושעל שאומרת לך כל הזמן, בכל רגע: "מותק, זה בסדר. הכל בסדר. כן, גם עכשיו. מותר לך. מותר לך. זה באמת באמת בסדר, מה לא בסדר פה בדיוק?? :-) תאמיני לי, מותר, זה בסדר", ומאפשרת לך להתנהל בתוך מרחב מקבל ורך כמו צמר גפן. מלמדת אותך להיות רכה רכה רכה עם עצמך,
בניגוד להתנהלות הסופר-קשה שלנו עם עצמנו שרובנו הורגלנו אליה.

דמייני איזה אפקט יכול להיות לזה עלייך.
אז סדנת מותר מאפשרת לך להפוך את עצמך לבת הלוויה הזאת של עצמך.

[u]אחר כך חשבתי על הקשר אתה: קשר סתמי, אני לא מקבלת ממנו שום דבר: האשה הזאת משעממת אותי, הילדים שלנו לא מסתדרים, מדי פעם היא מטרידה אותי בבקשות שונות (איכשהו גם מצאתי את עצמי בעמדת הנותן בקשר הזה שלא חיפשתי). למה בעצם אני משתפת אתה פעולה, למה אני מקשיבה לדברים שלא מעניינים אותי ועושה לה טובות מדי פעם? מצאתי כמה תשובות אצלי: א. כי לא נעים- היא מחפשת את קירבתי, שואלת לשלומי, מתעניינת ואני לא רוצה להיות לא מנומסת ולומר לה: תשמעי, לא מתאים לי לפגוש אותך ולא מעניין אותי לדבר אתך, זה נראה לי לא שייך. אני פשוט לא יודעת איך להרחיק אותה בצורה שלא תפגע בה אז בינתיים אני פוגעת בעצמי ומפרנסת קשר מיותר. איך אפשר לסיים את זה בלי שאף אחד יפגע? ב. כי אני מרגישה לא ראויה לחברות טובה, מעניינת ומספקת. איפשהו אני מאמינה בטעות שמגיע לי להיות תקועה עם חברה שלא מעניינת אותי, שלא תורמת שום דבר לחיי ו"לסבול בשקט". אני פוחדת שאם אדחה אותה- לא ישארו לי חברות בכלל (וזה קרוב לאמת). ואז חשבתי שאולי אם אני אסיים איכשהו את הקשר הזה- יתפנה אצלי מקום למשהו טוב יותר, אולי?[/u]
כאן את יכולה לעבוד עם כמה שאלות:
[list]
[*] האם אני מסכימה להמשיך לשלם את המחיר של השיעמום, ההטרדות, הפגיעה שלי בעצמי והסבל?
[*] האם אני מסכימה להמשיך להתפשר על מה שטוב עבורי?
[*] האם אני מסכימה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות?
[*] האם אני מסכימה לשלם את המחיר שעשוי להיות לכך שאשים את עצמי בראש סדר העדיפויות?
[*] האם אני מסכימה להיות נוכחת לטוב שבי?
[*] האם אני מסכימה לראות בעצמי אשה שראויה לחברה טובה אמיתית שיהיה לי טוב בחברתה?
[/list]

אלו שאלות שכדאי לחזור אליהן הרבה פעמים.
בכל פעם לשאול ולאפשר לתשובה לעלות בצורה הכי אותנטית. כן כן, לא לא.
ולחזור ולשאול שוב מיד יום.
את יכולה לקבל על שאלה מסויימת יום אחד "כן" ואז למחרת "לא" ואח"כ שוב "כן". כך נראה התהליך.
[b]עצם שאילת השאלות מפעילה בתוכך טריגר לשינוי ופועלת עלייך את פעולתה: עצם המפגש הישיר והכנה איתן מאפשר למשהו חדש לקרות.[/b]
גם אם את לא מרגישה או מבחינה בכך באותו הרגע. זה קורה ברובד פנימי.
את תדעי שדברים מתחילים לזוז כשתראי שהתשובות שלך מתחילות להשתנות, וכאשר השינוי יהיה עקבי. וכשתראי שאת מתחילה להרגיש שדברים משתנים בך ביחס לחברה הזאת.

טוב, התחלתי ליישם את הסדנאות.
עם ה"מותר" הולך יותר טוב. מאד משחרר- ממש מוציא מתח פיזי מהגוף.
עם זאת גיליתי שיש דברים שאני לא אומר לעצמי עליהם "מותר לי", למשל, להרים קול על הילד שלי.
מעניין מה שקרה לי בהקשר הזה: הייתי עצבנית, ישבתי עם הילד והוא עשה משהו שאינו לרוחי וישר התחלתי לצעוק והוא נורא נעלב,
מכיוון שאני בוחנת כל מעשה כדי לומר "מותר לי" אבל במקום זה אמרתי לעצמי "עד כאן- את אמנם נהדרת ומותר לך הרבה אבל זה ממש לא מותר לך!"
ואז ישר הרגשתי "איזה דפוקה אני, איך נכשלתי וצעקתי עליו" אבל מיד ראיתי שאני מדברת אל עצמי לא יפה בכלל (אפילו שזה היה רק בלב). קודם כל חיבקתי את הילד ואמרתי: סליחה, לא הייתי צריכה לצעוק עליך. ולעצמי אמרתי: עשיתי טעות, אני רק בן אדם, אשתדל לא לצעוק שוב.
עוד חוויה שהייתה לי עם ה"מותר". פגשתי מישהי שאני מכירה, היא אמרה:כמה זמן לא ראיתי אותך- חייבים לקבוע מפגש. אני לא רציתי שום מפגש אתה. היא התחילה להציע תאריכים ואני התחלתי להתחמק ולהרגיש רע עם עצמי ואז אמרתי "מותר לי לא לרצות את המפגש הזה". אמרתי לה שלא נראה לי שזה יסתדר אבל בשפה רפה, לא בצורה חד משמעית.
אחר כך חשבתי על הקשר אתה: קשר סתמי, אני לא מקבלת ממנו שום דבר: האשה הזאת משעממת אותי, הילדים שלנו לא מסתדרים, מדי פעם היא מטרידה אותי בבקשות שונות (איכשהו גם מצאתי את עצמי בעמדת הנותן בקשר הזה שלא חיפשתי). למה בעצם אני משתפת אתה פעולה, למה אני מקשיבה לדברים שלא מעניינים אותי ועושה לה טובות מדי פעם? מצאתי כמה תשובות אצלי: א. כי לא נעים- היא מחפשת את קירבתי, שואלת לשלומי, מתעניינת ואני לא רוצה להיות לא מנומסת ולומר לה: תשמעי, לא מתאים לי לפגוש אותך ולא מעניין אותי לדבר אתך, זה נראה לי לא שייך. אני פשוט לא יודעת איך להרחיק אותה בצורה שלא תפגע בה אז בינתיים אני פוגעת בעצמי ומפרנסת קשר מיותר. איך אפשר לסיים את זה בלי שאף אחד יפגע? ב. כי אני מרגישה לא ראויה לחברות טובה, מעניינת ומספקת. איפשהו אני מאמינה בטעות שמגיע לי להיות תקועה עם חברה שלא מעניינת אותי, שלא תורמת שום דבר לחיי ו"לסבול בשקט". אני פוחדת שאם אדחה אותה- לא ישארו לי חברות בכלל (וזה קרוב לאמת). ואז חשבתי שאולי אם אני אסיים איכשהו את הקשר הזה- יתפנה אצלי מקום למשהו טוב יותר, אולי?

[u]אני הולכת לנסות ליישם. מצד אחד זה נשמע פשוט אבל אני מרגישה שזה לא לגמרי פשוט.לא לי, בכל אופן.[/u]
יופי!
זה באמת לא פשוט כמו שזה נשמע.
לכל אחד זה לא פשוט בצורה טיפה אחרת. תראי מה את פוגשת תוך כדי, תשתפי, ונעבוד עם זה.

[u]לגבי שפה, אני לוקחת לתשומת ליבי.[/u]
מעולה.
את מוזמנת לקרוא תוספת שכתבתי שם כרגע בעניין שפה שיכולה לעזור לך לפתח רגישות-יתר מבורכת לדרך שבה את מדברת על עצמך:
[po]עוברת אורח מהגגת[/po] (2010-02-19T18:09:06)

בשמת ועירית- תודה על ההפניה, בדיוק הייתי צריכה לקרוא משהו כזה!
אתמול קראתי את הדף וחשבתי על מה שקראתי- מדהים כמה התחברתי לדברים שם.

"סדנת מותר" ו"סדנת התפעמות עצמית" נשמעות מאד נחמדות.
אני הולכת לנסות ליישם. מצד אחד זה נשמע פשוט אבל אני מרגישה שזה לא לגמרי פשוט.לא לי, בכל אופן.

לגבי שפה, אני לוקחת לתשומת ליבי.
מאד מתחברת לשיטה של בשמת, שאפילו אם אמרתי על עצמי משהו לא טוב- אפשר לתקן במקום (כמו שאני מכירה את עצמי, אם הייתי עכשיו תופסת את עצמי אומרת משהו רע, הייתי מרגישה שנכשלתי ודווקא האפשרות לתקן במקום מאד מעודדת אותי).
תודה (@

[u]את מתכוונת לדיכוי פנימי עצמי או דיכוי פנימי של הכעס?[/u]
התכוונתי לדיכוי פנימי עצמי,
כלומר להתייחסות לעצמך ממקום שלא מעריך אותך כפי שראוי להעריך. ממקום שסבור (בטעות!) שלא מגיע לך או שאת לא ראויה.
בעקבות דיכוי כזה ברור שיעלו כעס וכאב ותסכול. ואפשר בטעות גם לדכא אותם. כלומר, לראות בהם בזויים ולא לגיטימיים.
אז התשבוה היא בעצם גם וגם.

גם אצלי עלה מיד הרעיון להפנות אותך אל מה שבשמת הפנתה.
קראנו לזה במהלך השיחה בדף המדובר "סדנת התפעמות עצמית",
והיא יכולה לתת לך מענה מדוייק למקום שבו את נמצאת כרגע. תקראי החל מכאן: [po]עוברת אורח מהגגת[/po] (2010-02-16T22:50:53)

_הצורך הבלתי פוסק והבלתי נשלט הזה לקבל תשומת לב והכרה בטוב ומיוחד שבי - זה פשוט כמו סמים.
איכס!_
זה באמת פועל עלינו כמו סמים. וזה לא איכס, זה טבעי ואנושי ונורמלי.
אני יודעת כמה זה מייאש ומתסכל.
מבינה אותך לגמרי. זו חוויה נוראית.

דבר נוסף שאת יכולה לעשות זה להבחין כיצד את מדברת [b]על[/b] עצמך.
בבקשה תראי מה את עושה לעצמך, איך את בעצמך ובמו ידייך מדכאת את עצמך ומתעמרת בעצמך.

זה כדור שלג שאת חייבת לעצור:
את לא מעריכה את עצמך, ולכן מדברת על עצמך בצורה מאוד מחלישה. ואז, הפנִייה אל עצמך בצורה מזלזלת שכזאת היא בפני עצמה מחלישה אותך עוד יותר ומורידה עוד יותר את ההערכה העצמית שלך. וחוזר חלילה.

את יכולה לקבל החלטה בינך לבין עצמך שאת [b]מתחילה לשים לב לשפה שבה את משתמשת בפנייה שלך אל עצמך.[/b] אפילו אם זה רק בשיחות בראש. וברור אם זה בשיחות בע"פ עם אחרים.
ואת לא מרשה לעצמך לדבר לעצמך לא יפה!
זה בהחלט קצה חוט שאפשר להתחיל ממנו בתוך התוהו ווהוו שאת שרויה בו כרגע.
זה לא פשוט, אני יודעת. אבל שפה, וצורת דיבור היא בהחלט קצה חוט שאפשר לאחוז בו. ולנסות לגלות נחישות ביחס אליו.
תראי אם את מצליחה.

עוד משהו שעולה לי להציע לך זה מה שקראנו לו בדף הפורה ההוא "סדנת מותר". גם כאן הכי יעיל יהיה פשוט להפנות אותך לקטע הרלוונטי. תקראי כאן: [po]עוברת אורח מהגגת[/po] (2010-02-06T09:54:35)

סערה יקרה,
זו עבודת פרך, אני יודעת.
יש בה רגעים מייאשים שבהם את מגרדת את התחתית המג'וייפת של הנפש שלך ולא מבינה למה זה מגיע לך. זה קשה בצורה שלא ניתנת לתיאור במילים. אני באמת מבינה לליבך.
את עושה עבודת קשה מאוד מאוד שהיא עבודת "קודש" בעיני.
בבקשה המשיכי ואל תתייאשי (()).

[u]רוצה אישור- רוצה שמישהו יבוא ויגיד: את טובה וחשובה ומתוקה, תודה שאת קיימת[/u]
תראי מה [po]עירית לוי[/po] כתבה (אתמול?) בדף [po]עוברת אורח מהגגת[/po], בדיוק על זה.

_אחרי שנים של דיכוי פנימי, של החלשה,
יש בתוכך את החלק שזועם וכועס וכואב וזועק לשמיים על העוול הנורא הזה.
וזה לגיטימי. אפשר בהחלט להבין את הכעס העצום הזה._
את מתכוונת לדיכוי פנימי עצמי או דיכוי פנימי של הכעס? (אני מרגישה מאד לא מאופסת)


_רק מה, חשוב לזכור שהיא, היא רק הטריגר. היא לא המקור. את זה את כבר יודעת.
המקור נצרב בתוכך אי שם בעבר._
אני זוכרת, מזכירה לעצמי כל הזמן.

יש בי המון כמיהה לאהבה מבחוץ, המון נזקקות וזה קשה (כי אני לא מקבלת וגם אם הייתי מקבלת זה לא היה אמיתי).
אני לא חברה של עצמי ומאד הייתי רוצה לאהוב את עצמי בלי החיפוש המתמיד הזה של כוח שיבוא מבחוץ ויושיע אותי ויספר לי שאני טובה ואהובה.
אני רוצה למצוא את הכוחות שבי.

כרגע מרגישה כמו קליפה- ריקה ומיותרת.
מרגישה שחזרתי אחורה, שאני לא מצליחה להתקדם.
מרגישה קצת כהות חושים- לא עצב, לא שמחה, לא צער, לא כעס.
סתם.
הכל סתם.

לפעמים בא לי לנער את עצמי ולצעוק לעצמי "תפסיקי כבר לעשות רושם ולחשוב על אחרים, כנסי פנימה- תעשי סדר אצלך!"
"תפסיקי לחפש תשומת לב בחוץ- תני לעצמך את תשומת הלב שאת רוצה!"
וקשה, כל כך קשה לא להביט החוצה.
מרגישה כאילו אין לי עמוד שדרה, כאילו אין משהו שמחזיק אותי, כולי מתפוררת ומתפזרת.
מנסה למצוא בעצמי טוב וקשה לי, גם אם מוצאת טוב קטן, הוא נראה לי קטן מדי ומעורבב עם רע.
אומרת לעצמי שאני לא באמת חסרת ערך, אני לא באמת מיותרת, אחרת פשוט לא הייתי קיימת. אומרת ולא מאמינה.
רוצה אישור- רוצה שמישהו יבוא ויגיד: את טובה וחשובה ומתוקה, תודה שאת קיימת. אני כותבת את זה וזה נראה לי רצון מגונה ממש,
אבל הוא מאד אמיתי.
אני מאחלת לעצמי להיות עצמי, להפסיק לעשות רושם, לחיות את החיים שלי בלי להציץ ולבדוק כל הזמן מה יחשבו ומה יגידו ומה ירגישו כלפי.
הצורך הבלתי פוסק והבלתי נשלט הזה לקבל תשומת לב והכרה בטוב ומיוחד שבי- זה פשוט כמו סמים.
איכס!

גם כשנדמה לי שאני כבר לא שם, תמיד יש איזה משהו שזורק אותי לשם בחזרה.
המודעות שיש לי באמת לא מספיקה- יש שם משהו שהמודעות לבדה לא מצליחה לרפא.
בא לי לצרוח!

תראי, חלק מהעניין הוא גם לאפשר לג'יפה לצאת.
יש רגעים, כמו זה שתיארת, שמה שקיים הכי חזק זה כעס שמבעבע וממש מחפש לו פתח ניקוז. ונכון לאותו הרגע הוא יותר חזק מהיכולת להתבונן.

אחרי שנים של דיכוי פנימי, של החלשה,
יש בתוכך את החלק שזועם וכועס וכואב וזועק לשמיים על העוול הנורא הזה.
וזה לגיטימי. אפשר בהחלט להבין את הכעס העצום הזה.

בבקשה הביטי בו כעל לגיטימי.
מן הראוי לזעוק ולזעום על דיכוי רב שנים שכזה.
מותר וראוי שהוא יצא.
אחרת הדיכוי בעצם ממשיך.

רק מה, חשוב לזכור שהיא, היא [b]רק[/b] הטריגר. היא לא המקור. את זה את כבר יודעת.
המקור נצרב בתוכך אי שם בעבר.
אוקיי? לקחת אחריות (לא אשמה! :-)),
ולראות שיש פה משהו שמחפש פתח ניקוז.
ולאפשר לו את הניקוז.
ולהודות על כך שסופסוף מתאפשר ניקוז מודע שכזה (לעומת הטחה לא מודעת של רגשות שנאה ב"פוגענים" למינהם).

איך עושים את זה?
[list]
[*] קודם כל מבינים שמותר לזעום. שלגיטימי. שרעל רצוי לנקז החוצה.
[*] אחר כך מוסיפים את המודעות, את נקודת המבט שיש בה לקיחת אחריות.
[*] ובסוף, אם עדיין יש צורך, באמת נותנים לכעס ביטוי. בדמיון מודרך, בפעילות גופנית, בצעקות משחררות שלא פוגעות באף אחד. ועוד היד נטויה.
[/list]

האם זה נותן לך פתח?

בדיוק חשבתי שאני כבר פחות מטולטלת מכל מיני דברים.
אז עכשיו גיליתי שממש לא, כלומר אני מאד מאד מטולטלת רגשית.
הייתי בחברת אותה מישהי שבקרבתה אני חשה נחותה וחסרת ערך וחשבתי שזה פחת ושאני יותר מרוכזת בעצמי ולא בה.
היינו בסיטואציה שדורשת ביטוי אישי וסוג של גילוי לב (בקבוצה של אנשים נוספים).
כשהיא ביטאה את עצמה עלה בי כעס מאד חזק כלפיה, ממש זעם. אמרתי לעצמי שזה מנגנון הגנה, אני כועסת עליה כדי לא לגעת בחוויה של חוסר ערך, להסיט את תשומת ליבי ממה שבאמת כואב לי. זה לא השפיע בכלל על הכעס- הוא היה מאד חזק, היו גם הרבה מחשבות רעות עליה ועל עצמי, הייתי בבור רגשי עמוק ביותר.
כל הזמן אמרתי לעצמי שזה מנגנון הגנה אבל זה הרגיש מאד אמיתי. ניסיתי לא לשפוט את עצמי כי הייתי מאד מאוכזבת מעוצמת הרגשות השליליים שעלו, אבל זה היה קשה. היה לי כל כך קשה לעמוד מולה שלא הצלחתי לבטא את עצמי והרגשתי פיספוס גדול בשבילי מבחינה מקצועית, הרגשתי מאד לא מוצלחת (אמרתי לעצמי תוך כדי שאני כן מוצלחת, אבל לא ממש האמנתי). הרגשתי מלאה בג'יפה והיה לי חשק לבכות ולא יכולתי.
מנסה לא לשפוט גם עכשיו, לא רוצה להתיאש מעצמי, רוצה להתחזק ולהשקיע את האנרגיות שלי בדברים שחשובים לי באמת.

הו, אני שמחה שזה היה מובן. ערכתי וערכתי ואז היתה לי מחשבה למחוק ולכתוב מחדש כי חשבתי שיצא ארוך ועמוס מדי ולכן לא ברור. אז טוב שלא הגעתי לזה בשבת :-)

שלום גם לך גמדית! ותודה.

_כאן נראה לי שמתחיל ליפול לי האסימון (או שלפחות הוא בדרך ליפול). בעצם הסברתי לעצמי למה לא הייתי אמורה להפגע ולא נתתי מקום לפגיעה?
האם הכוונה ב"לעבור בתוך החוויה" זה לחוות אותה ולדעת (גם בשכל וגם בהרגשה) שזה לא אמיתי?_
בדיוק!
זה לדעת להגיד לעצמך בזמן אמת:
[b]"כרגע, בעקבות המייל הזה, נזרקתי לחוויה של "חסרת ערך", ואני מרגישה דפוקה, אבל אני יודעת שזה לא אמיתי. אני יודעת שאני לא באמת חסרת ערך. אני יודעת שבגלל ההתניות הישנות שלי כל סיטואציה כזאת עדיין זורקת אותי לעבר ומחזירה אותי לבור הזה, לחוויה הזאת. אבל זה לא אמיתי. אני לא באמת חסרת ערך."[/b]

במקביל את יכולה לזהות את נסיונות החילוץ האוטומטיים אם הם אכן מגיעים:
בריחה לרציונל ובריחה לרגש.

[u]איך לא נעצרים שם?[/u]
עושים בדיוק את מה שאת עושה עכשיו.
את לא מוכנה להסתפק ב"פלסטרים" של השכל ושל ההבנה.
את נחושה לרפא את הפצע ששוכן מתחת לפלסטרים.

[u]האם יש מקרים שבהם המודעות לבדה יכולה להספיק? הרי יש מקרים שבהם אני נפגעת כשאין סיבה ממשית וכשאני רואה שאין סיבה להפגע זה עוזר- או שכדאי לתת מקום לכל פגיעה?[/u]
בעיני אין כללים.
כל עוד השימוש בהבנה עולה באופן אוטומטי - השתמשי בה, כי זה מה שמשרת אותך הכי טוב וזה מה שאת זקוקה לו כנראה באותו הרגע.
בהמשך את עשויה לגלות שאת משתמשת בזה פחות ופחות.

זה לא רע או מזיק להשתמש במודעות, בהבנה.
תזכרי גם שהיא זו שעוזרת לך להישאר שפויה ויציבה מול החיים, מול העלבונות, הפגיעות ומכלול הרגשות שעולים בך.
כולנו כך, וטוב שכך, אחרת היינו מתפרקים תוך שנייה מבחינה רגשית מול הדברים האלה.
גם אין הכרח לתת מקום לכל פגיעה, כלומר, לא להציף בכוח. אם החוויה נעצרה בזכות הבנה, רק להתבונן בזה. אם השתמשת בהבנה - כאמור - כנראה שזה מה שהיית זקוקה לו נכון לאותו הרגע.

מה שכן – [b]רק לזכור! לדעת! לזכור שיש שם מתחת לחלק המבין שבנו פצע שעדיין לא טופל.[/b]
וכאמור - לא להיעצר שם.
לעשות את מה שאת כבר עושה ובמקביל להישאר ממוקדת ונחושה ליצור בתוכך חוויה של ערך עצמי.

[u]בכלל אני שמה לב שאני יחסית רגישה ונפגעת די בקלות- זה נובע מתוך תחושת חוסר ערך, נכון?[/u]
יכול להיות.
בנייה של חוסן פנימי היא למעשה יצירת חוויה פנימית שיש בה בין השאר גם תחושת ערך עצמי. תחושה שבהמשך תאפשר לך להיות פחות מטולטלת ממה שבא מבחוץ. כלומר פחות "רגישה ונפגעת בקלות".

[u]האם כשעוברים בתוך החוויה בלי לברוח לצדדים נעלם לגמרי הצורך ברציונליזציה?[/u]
זה מגיע מהכיוון השני.
ככל שיתפתח בך החוסן והאומץ לעבור בתוך החוויה - כך תזדקקי פחות לרציונל בתור מנגנון הגנה מפניה.

[רציונליזציה באופן כללי, כאמור, היא לא טובה או רעה. אנחנו בני אדם ועד יומנו האחרון נשתמש בה, מי יותר ומי פחות: כל אחד והמתנות שהוא קיבל כשהגיע לכאן. מה שמעניין אותי זה לזהות מתי הרציונל כן משרת אותי ומתי הוא לא משרת אותי: מגביל אותי, מעוור את עיני ("פלסטר"), ומונע ממני את החופש שלי].

[u]פתאום אני שמה לב שיוצא לי הרבה להסביר לעצמי איך אפשר לראות סיטואציות שבהן חשתי פגועה באור חיובי. זה דורש המון אנרגיה.[/u]
אז תפסיקי לבזבז אנרגיה :-).
זו בדיוק הרציונליזציה. היא דוחקת למטה את הכאב שעולה - וזו עבודה קשה, היא משכנעת אותך למה את צריכה להתגבר, להתעלות מעל עצמך - וגם זו עבודה קשה, והיא מרחיקה אותך מעצמך - וזה מעייף.
זה מעולה שהבחנת בזה כי זה אומר שאת נעשית ערה למחיר שאת משלמת תמורת מנגנון ההגנה הזה.
השאיפה שלנו היא שיגיע הרגע בו לא תסכימי לשלם כזה מחיר.
לאט לאט. כרגיל - לא בכוח.

[u]ממשיכה בלזהות את המנגנון.[/u]
נהדר!
תשתפי אם תרצי לברר ולדייק ביחד.

ההיכרות העמוקה עם המנגנון תתרום רבות לחוסן הפנימי שלך ולמידת התעוזה שלך להסכים לחוות את החוויה.
ואז, עצם המעבר בתוך החוויה תעצים עוד יותר את החוסן הזה. וחוזר חלילה.

אחרי שתתרגלי איזה זמן יהיה אפשר להוסיף לזה עבודה ממוקדת על יצירה של חוויה של ערך עצמי.
כזכור - שחרור ובריאה בד בבד. במקביל, או לסירוגין.
(שחרור "חסרת הערך" וביסוס "בעלת הערך").

[u]תודה לך עירית על ההסבר המפורט והמדהים והסבלני הזה.[/u]
בדיוק! (-:

נראה לי שאני מבינה קצת יותר.

_מה שאת עשית כאן זה לרדת למקלט השכלי, ולהסביר לעצמך למה לא אמור לכאוב לך.
ההסבר הזה הוא סוג של פלסטר.
באותו הרגע הוא עוזר, מחזק, מעמעם את הכאב, כי את מבינה שלא היתה לך באמת סיבה להיפגע, אבל בטווח הארוך, הפגיעה, הפצע, נשאר. ולא רק שהוא נשאר, עכשיו הוא מכוסה בעוד שכבה של הגנה, של שכנוע עצמי ל-למה הפצע הכואב לא כואב. "לא כואב לי, לא כואב לי, לא כואב לי", עד הפעם הבאה שתתנגשי במשהו – ואז כן יכאב, כי הוא לא נרפא, הוא רק כוסה. וזה כן כואב לך! ולזה כדאי לתת מקום וכבוד. לא לבטל את הפצע. ביטול של פצע לא מרפא אותו. וגם את עצמך לא לבטל "על הדרך", ולא את מה שאת מרגישה._

כאן נראה לי שמתחיל ליפול לי האסימון (או שלפחות הוא בדרך ליפול). בעצם הסברתי לעצמי למה לא הייתי אמורה להפגע ולא נתתי מקום לפגיעה?
האם הכוונה ב"לעבור בתוך החוויה" זה לחוות אותה ולדעת (גם בשכל וגם בהרגשה) שזה לא אמיתי?


_זו, אגב, בעיני, מתוך נסיוני, אחת המלכודות של המודעות העצמית.
למה?כי אנחנו מפתחים מודעות, מבינים למה לא היינו צריכים להיפגע, כביכול "מחזיקים" טוב יותר את כל המערך הרגשי שלנו, מרגישים שאנחנו מתחזקים ומתפקדים הרבה יותר טוב בכל מיני סיטואציות, ו...עוצרים שם.
טוב וכדאי בהתחלה להבין, כי זה נותן דחיפה ראשונית ומחזק. אבל לא להיעצר שם. אם עצרנו שם, ולא טיפלנו בדבר הזה ששמנו עליו את הפלסטר, לטווח הארוך רק חיזקנו ועיבינו את מנגנון ההגנה הרציונלי שלנו._
איך לא נעצרים שם?

האם יש מקרים שבהם המודעות לבדה יכולה להספיק? הרי יש מקרים שבהם אני נפגעת כשאין סיבה ממשית וכשאני רואה שאין סיבה להפגע זה עוזר- או שכדאי לתת מקום לכל פגיעה?

בכלל אני שמה לב שאני יחסית רגישה ונפגעת די בקלות- זה נובע מתוך תחושת חוסר ערך, נכון?
האם כשעוברים בתוך החוויה בלי לברוח לצדדים נעלם לגמרי הצורך ברציונליזציה?

פתאום אני שמה לב שיוצא לי הרבה להסביר לעצמי איך אפשר לראות סיטואציות שבהן חשתי פגועה באור חיובי. זה דורש המון אנרגיה.

_כרגע את לא אמורה לא-לברוח אל הנתיבים האלה או להשתדל לעשות משהו בכוח.
את אמורה רק לזהות, להכיר, וללמוד טוב טוב טוב את המנגנון הפרטי שלך: איך זה נראה ומרגיש כשאני בורחת לכאן ואיך זה נראה ומרגיש כשאני בורחת לצד השני._
ממשיכה בלזהות את המנגנון.

תודה לך עירית על ההסבר המפורט והמדהים והסבלני הזה.
לקרוא ולצמוח.. החכמתי קצת.
משננת את התובנות שלך.
ותודה לך [b]סערה[/b] על פתיחת הדף.

[u]מאד קשה לחשוב שהכאב הוא לא שלי, לא להזדהות.[/u]
נכון, זה מאוד מאוד קשה, ודורש תרגול.
אני יכולה לספר לך שזה מאוד משתלם: דמייני לעצמך אותך מתנהלת בעולם ולא מטולטלת כל כך מכל מפגש עם רגש לא נעים שכזה. מה שמאפשר היום את הטלטלה החזקה הזאת זו ההזדהות.

[u]אבל האם הכוונה לסוג עבודה כזה- לחשוב על ההרגשה בהיגיון, לנסות להבין את המציאות בצורה שהיא לא פוגעת? האם הכוונה לעבודה שכלית שאמורה להשפיע על הרגש?[/u]
לא לזה התכוונתי.
אבל בדיוק בדיוק בדיוק ככה מגיעים להבנה של מה זה כן:
חוקרים את זה טוב טוב בזמן אמת, כמו שאת עושה, עד שנוחתים על הנקודה המדוייקת.

בכל אופן,
העבודה השכלתנית שעשית ([u]לחשוב על ההרגשה בהיגיון, לנסות להבין את המציאות[/u]) היא מנקודת המבט שלי בריחה לרציונל, לשכל. תסתכלי אחורה, ותראי שבעצם כבר למדת לזהות אותה. את כבר מכירה היטב את החלק הזה של המנגנון.

ועכשיו, כשהתחלנו לדבר על אי הזדהות הרחבנו את ההתבוננות על המנגנון, וראינו שבעצם אפשר לברוח מהחוויה לשני כיוונים, לא רק לאחד:
אפשר לברוח אל המקלט השכלי ואפשר לברוח אל המקלט הרגשי (הזדהות היתר).

עכשיו בואי נסתכל על הדרך בה המנגנון הזה פעל אצלך,
אל מול הסיטואציה שאת תיארת:
החברה הביעה את דעתה על ההתנהלות שלך בעבודה (יכול להיות שזה נאמר בטון ענייני ונקי ויכול להיות שזה נאמר בטון מאשים ומחליש. בכל אופן, זה לא קריטי כי עבורך כרגע, כל ביקורת, ולא משנה צורת ההגשה שלה, זורקת אותך).

הפרשנות שלך לדברים שלה היתה כפי הנראה: "היא לא אוהבת אותי/היא שונאת אותי/היא לא מעריכה אותי/היא חושבת שאני דפוקה ",
וזה זרק אותך תוך שבריר שניה אל תוך החוויה של "אני חסר ערך".
אוקיי? ועכשיו את בתוך הבור ומנסה להיחלץ ממנו (ואני מזכירה לך שניסיונות החילוץ הם אוטומטיים, כמו הגנה עצמית שבה את לא עוצרת לחושב, כל האינסטינקטים שלך מכוונים להציל את נפשך).

יש לפנייך שני נתיבי חילוץ, רגשי ושכלתני, ובמקרה הספציפי הזה פנית אל שניהם:

בשניה ראשונה פנית להזדהות היתר ואל הקורבנות והמסכנות: [u]"אוף, כולם שונאים אותי, למה היא כזאת רשעה אלי, כל פעם יש לה מה להגיד".[/u]
גם [b]האמנת[/b] לחוויה שנזרקת אליה (כלומר [b]הזדהית[/b] איתה: "אני דפוקה! אני לא בסדר, אני לא שווה") וגם הפכת לקורבן שלה, לחסרת אונים (אני מסכנה, כולם שונאים אותי, למה זה מגיע לי")
(לא להזדהות זה לדעת שנזרקת לחוויה של "אני חסרת ערך", אבל לדעת שזו לא האמת, לדעת בפינה קטנה בתוכך שאת לא באמת חסרת ערך ושזו רק חוויה רגשית שנזרקת אליה. זה לא פונקציה של שכנוע והסבר. זה חיבור לידיעה פנימית. הרעיון יהיה שבהמשך את תוכלי לעבור בתוך הכאב תוך שאת מפרידה באופן ברור בינו לבין הפרשנות שלך לגביו ולא מאמינה לפרשנות. זו אי ההזדהות. כרגע רק התבונני בהזדהות).

שניה אחרי זה קלטת שנתיב המילוט הזה לא מוכיח את עצמו, לא מספק, ואז פנית אל הנתיב השלכתני, אל כל מיני הבנות שמטרתן להרגיע את הכאב: [u]ביקורת בסך הכל. אני יכולה לחיות עם זה. היא בטח לא "רשעה", היא פשוט מביעה את דעתה ויש אפילו הגיון בדבריה, ...היא בסך הכל רוצה שדברים יעשו בצורה הטובה ביותר... זה שאני לא תמיד צודקת, לא אומר שאני "לא שווה" ...בטוח לא כולם שונאים אותי.[/u]

מה שאת עשית כאן זה לרדת למקלט השכלי, ולהסביר לעצמך למה לא אמור לכאוב לך.
ההסבר הזה הוא סוג של פלסטר.
באותו הרגע הוא עוזר, מחזק, מעמעם את הכאב, כי את מבינה שלא היתה לך באמת סיבה להיפגע, אבל בטווח הארוך, הפגיעה, הפצע, נשאר. ולא רק שהוא נשאר, עכשיו הוא מכוסה בעוד שכבה של הגנה, של שכנוע עצמי ל-למה הפצע הכואב לא כואב. "לא כואב לי, לא כואב לי, לא כואב לי", עד הפעם הבאה שתתנגשי במשהו – ואז כן יכאב, כי הוא לא נרפא, הוא רק כוסה. וזה כן כואב לך! ולזה כדאי לתת מקום וכבוד. לא לבטל את הפצע. ביטול של פצע לא מרפא אותו. וגם את עצמך לא לבטל "על הדרך", ולא את מה שאת מרגישה.

מאוד מאוד מפתה ללכת לנתיב השכלתני כי יש בו חוויה של שליטה על הסיטואציה, שליטה על התגובה הרגשית שלך בתוך הסיטואציה, תחושה שאת מתחזקת כי את שולטת במצב.

זו, אגב, בעיני, מתוך נסיוני, אחת המלכודות של המודעות העצמית.
למה?כי אנחנו מפתחים מודעות, מבינים למה לא היינו צריכים להיפגע, כביכול "מחזיקים" טוב יותר את כל המערך הרגשי שלנו, מרגישים שאנחנו מתחזקים ומתפקדים הרבה יותר טוב בכל מיני סיטואציות, ו...עוצרים שם.
טוב וכדאי בהתחלה להבין, כי זה נותן דחיפה ראשונית ומחזק. אבל לא להיעצר שם. אם עצרנו שם, ולא טיפלנו בדבר הזה ששמנו עליו את הפלסטר, לטווח הארוך רק חיזקנו ועיבינו את מנגנון ההגנה הרציונלי שלנו.
זה כמו ללמוד לרכב על אופניים, להיעזר בגלגלי עזר (=ההבנה, הרציונל) שנותנים בהתחלה תחושה של יציבות וביטחון, אבל להישאר איתם לתמיד ולא להגיע למצב של רכיבה עצמאית שמסתמכת על שיווי המשקל הפנימי.

.
.
שני הנתיבים הללו, הרגשי והשכלתני, הם דרכים אנושיות, טבעיות ומותנות להתמודד עם היזרקות אל תוך חוויה.
כולנו עושים את זה כל הזמן.
רק מה, אלה הן דרכים שעוזרות לנו לשרוד, אבל לא להתפתח.

כרגע את [b]לא[/b] אמורה לא-לברוח אל הנתיבים האלה או להשתדל לעשות משהו בכוח.
את אמורה רק לזהות, להכיר, וללמוד טוב טוב טוב את המנגנון הפרטי שלך: איך זה נראה ומרגיש כשאני בורחת לכאן ואיך זה נראה ומרגיש כשאני בורחת לצד השני.

האמצע, המצב של לא-לברוח, יבשיל מעצמו, מתוך הלמידה הזאת.
ההיכרות הזאת תאפשר לך בהדרגה להפוך לבעלת הבית של המנגנון, במקום שהוא יהיה בעל הבית שלך.
ואז, כשאת ב"אמצע" בתוך החוויה, קורים לך דברים נפלאים:
את מפסיקה לפחד מהאמצע. אם את לא מפחדת ממנו ולא בורחת, את לא זקוקה יותר למנגנוני ההגנה. מוטטת הרבה הגנות, שהן בעצם הדפוסים שהיום גורמים לך סבל.
בנוסף, עצם המעבר באמצע, בחוויה, ממוסס אותה, מרפא את הפצע. הדרך להשתחרר מחוויה רגשית קשה היא לעבור בתוכה.
ואחרון - המעבר באמצע, בתווך, תורם לבניית החוסן הפנימי שלך.

_האם זה הבהיר יותר את הרעיון?
האם את יכולה להתחיל להתבונן על ההזדהות שלך עם החוויה של "אני חסרת ערך"? יש קצה חוט?_
תודה, עכשיו זה יותר ברור (נראה לי).

לא לברוח להזדהות יתר זה קשה.

_להרגיש שכואב אבל בו בזמן לדעת שזה לא שלך, שזה פה בשביל להשתחרר, שזה נדבק אלייך פעם ותיכף ילך.
זה לא לא-להרגיש. זה להרגיש ולדעת שהמהות שלך היא לא הכאב. היא אחרת._
מאד קשה לחשוב שהכאב הוא לא שלי, לא להזדהות.

אני אביא דוגמא למשהו שקרה לי ממש עכשיו.
מישהי שאני ביחסים קצת מתוחים אתה (יש קשר עבודה טוב אבל אין קירבה ויש פה ושם מתח) שלחה לי מייל שהייתה בו ביקורת על עבודתי.
מאד נפגעתי ממה שהיא כתבה כי היא לא מרבה בביקורת באופן כללי ודווקא אני מקבלת ממנה לא מעט. ישר עלתה המחשבה" אוף, כולם שונאים אותי, למה היא כזאת רשעה אלי, כל פעם יש לה מה להגיד".
החלטתי להתבונן במה שקרה: קראתי את מה שכתבה פעם נוספת- זה נראה כבר פחות פוגע, ביקורת בסך הכל. אני יכולה לחיות עם זה.
אחר כך חשבתי שהיא בטח לא "רשעה", היא פשוט מביעה את דעתה ויש אפילו הגיון בדבריה, היא בסך הכל רוצה שדברים יעשו בצורה הטובה ביותר. אחר כך חשבתי שעצם העובדה שהיא לא מפחדת לבקר אותי אולי דווקא מביאה אותי למקום חזק של מישהי שיכולה לקבל ביקורת. ואז חשבתי שזה שאני לא תמיד צודקת, לא אומר שאני "לא שווה". וגם חשבתי שבטוח לא [b]כולם[/b] שונאים אותי.
הרגשתי הרבה יותר טוב.
שלחתי לה תשובה שאני מקבלת את דעתה. אח"כ דיברנו באוירה ממש טובה (על משהו אחר וגם מה שהיא כתבה עלה לרגע)- הרגשתי שהיא אפילו לא התכוונה לבקר ממש, מבחינתה זאת הייתה הערה קטנה וזהו.

אמנם במקרה הזה התברר שפשוט הגזמתי קצת (אולי אפילו קצת הרבה) בתגובה הראשונית, אבל האם הכוונה לסוג עבודה כזה- לחשוב על ההרגשה בהיגיון, לנסות להבין את המציאות בצורה שהיא לא פוגעת? האם הכוונה לעבודה שכלית שאמורה להשפיע על הרגש?

[u]הכוונה לחוויה של חסרת ערך, נכון?[/u]
אכן.

_את הסטייה לצד הרציונלי אני מבינה אבל לגבי הזדהות יתר זה יותר מסובך לי- אם אני בתוך החוויה, אמורה להיות הזדהות מסויימת, אחרת אני לא בתוך, לא?
מה ההבדל בין להיות בתוך לבין הזדהות יתר? רק הבדל כמותי?_
ההבחנה הזאת באמת יותר קשה לזיהוי.
אז לאט לאט, ננסה להבהיר אותה תוך כדי הדיאלוג כאן.

לא, זה לא עניין של כמות, זה עניין של מהות. ממש סוג אחר של חוויה.
ההזדהות באה לידי ביטוי בסבל. בזה שאת למשל מסכנה ביחס לחוויית חוסר הערך, או יותר מזה - מאמינה לה! כלומר באמת חושבת ומסכימה עם זה שאת חסרת ערך.

את לא אומרת: אוקיי, עוברת בתוכי עכשיו חוויה של חוסר ערך, היא לא קשורה אלי, תיכף היא תחלוף. את אומרת: אני חסרת ערך.
זה ההבדל.

כרגע בשלב המאוד ראשוני הזה של ההיכרות שלך עם ההזדהות, אין טעם לנסות לתלוש אותה ממך בכוח, רק לשים לב אליה.
ולשם כך, באמת, בדיוק כמו שאת עושה כרגע, נדרש קודם כל להבין איך היא נראית. איך היא מתנהגת. מהי בכלל.

[u]האם הכוונה היא גם להרגיש וגם לצפות "מבחוץ", כביכול?[/u]
כן... אבל לא להתנתק ממנה. [b]להרגיש[/b] שכואב אבל בו בזמן [b]לדעת[/b] שזה לא שלך, שזה פה בשביל להשתחרר, שזה נדבק אלייך פעם ותיכף ילך.
[b]זה לא לא-להרגיש. זה להרגיש ולדעת שהמהות שלך היא לא הכאב. היא אחרת.[/b]
ההבדל הוא מאוד מאוד מאוד דק וחמקמק. אז לאט לאט :-)

_להיות נוכחת מול הכאב, זה אומר שיש כאב? האם הכוונה היא לחוות רק את הכאב ללא קורבנות ומסכנות? או לחוות את הכאב במידה פחותה?
אשמח להבהרות._
כן, יש כאב, לא בהכרח במידה פחותה,
[b]אבל כשהוא עולה את לא שוכחת מי את באמת.[/b]

זה כמו שאם למשל כואבת לך פתאום הברך, את לא מטולטלת על ידי הכאב עד כדי כך שאת שוכחת שקוראים לך 'סערה', שאת גרה במקום הזה והזה, עוסקת בעיסוק הזה והזה.
את לא מפסיקה לזכור מי את בגלל שפתאום תקף אותך כאב בברך :-).
את גם לא מתחילה פתאום להגדיר את עצמך לפי הכאב בברך. את זוכרת מי את, ותוך כדי כך את מרגישה כאב. כלומר - את עצמך נשארת נוכחת בתוך הכאב.

האם זה הבהיר יותר את הרעיון?
האם את יכולה להתחיל להתבונן על ההזדהות שלך עם החוויה של "אני חסרת ערך"? יש קצה חוט?

כל הבהרה שנדרשת, כל שאלה שיש לך - תשאלי. הבהירות של זה מגיעה בדיוק מתוך החקירה והדיאלוג שאנחנו עושות כאן כרגע.

{@

_משמעות שחרור של חוויה פנימית היא שהחוויה תפסיק להפחיד אותך כל כך,
שבעצם תהיי משוחררת ממערך המנגנונים המתוחכם שעוזר לך להימנע ממנה,
שחוץ מזה שהוא עוזר לך, הוא נוגס נגיסות גדולות מחופש ההתנהלות שלנוך וגורם לך ללכת בחיים בין הטיפות, בזהירות, בדריכות מול אנשים מסויימים._
הכוונה לחוויה של חסרת ערך, נכון?
_לכן, כרגע, בואי נבדוק מה יאפשר לך לעבור בתוך החוויה בצורה שתגרום לך פחות להיטלטל ממנה, ויותר מזה, בצורה שאפילו תחזק אותך ואת המשאבים הפנימיים שלך.
לעבור בתוך חוויה זה אומר לעבור ממש בתוכה, במרכזה, מבלי לסטות לצדדים.
הסטייה לצדדים היא אוטומטית ומתרחשת באמצעות המנגנונים שאת מכירה._
את הסטייה לצד הרציונלי אני מבינה אבל לגבי הזדהות יתר זה יותר מסובך לי- אם אני בתוך החוויה, אמורה להיות הזדהות מסויימת, אחרת אני לא בתוך, לא?
מה ההבדל בין להיות בתוך לבין הזדהות יתר? רק הבדל כמותי?

[u]הרעיון הוא שתלמדי לעבור בתוך חוויה, בתוך התנסות, ועדיין תישארי נוכחת אל מול כל מה שהחוויה מציפה בתוכך.[/u]
האם הכוונה היא גם להרגיש וגם לצפות "מבחוץ", כביכול?

[u]את יכולה להישאר אַת עצמך, נוכחת, אל מול כאב שעולה, בדיוק כמו שאת לא מתפרקת לרסיסים ונשארת נוכחת כשאת פוגשת לכלוך בבית.[/u]
להיות נוכחת מול הכאב, זה אומר שיש כאב? האם הכוונה היא לחוות רק את הכאב ללא קורבנות ומסכנות? או לחוות את הכאב במידה פחותה?
אשמח להבהרות.

_את לא אומרת, איזו מסכנה אני שכל הבוץ הזה פלש אלי הביתה,
את לא משליכה ממנו אליך – כלומר את לא חושבת שהלכלוך הזה הוא את, או חלק ממך, או שלך, נכון?_
עם זה אני מזדהה יותר מאשר עם קורבנות- בדרך כלל אני פחות מרגישה מסכנה יותר מרגישה אשמה, לא מוצלחת, מביאה על עצמי צרות וכו' כמובן שלפעמים אני מרגישה גם מסכנה וממש מוכת גורל, אבל אשמה היא הרגש היותר בולט, נראה לי.

בשמחה רבה.
את עושה כאן עבודה משמעותית שמאוד מעצים ומרגש ללוות.
אז תודה גם לך.

[u]לזהות את המנגנון זה יחסית פשוט לי, גם להבין אותו. הכי קשה זה לא לשפוט אבל אני משתדלת.[/u]
יופי!
היכולת לא לשפוט נרכשת עם הזמן והתרגול והנחישות להיגמל מההרגל.
את מזהה בזמן אמת שאת עושה את זה, שוב ושוב ושוב ושוב. מזהה. מבינה. מקבלת. שוב ושוב.
הגמילה הזאת מאוד משתלמת בסופו של דבר מכיוון שיש קשר ישיר ומוחלט בין הנטיה לשפוט את עצמך לבין היכולת לאהוב את עצמך.

אני יכולה לספר לך שתופעת לוואי ברורה ומוכחת של תוכנית גמילה אינטנסיבית מהלקאה עצמית היא עליה באהבה ובהערכה עצמית! :-) בשיא הרצינות!

_לגבי הסליחה, אני עדיין מרגישה שמוכנה לסלוח ולשים את הדברים שהיו מאחור אבל כשאני פוגשת באשה שנפגעתי ממנה אז המוכנות לסלוח קצת בורחת, כשאני רק עם עצמי זה שוב חוזר.
עכשיו קצת פחות כואב אבל יש הרגשה של אכזבה, אכזבה מעצמי בעיקר. אכזבה מקשר שנכשל. פיספוס. אני יודעת שזה שיפוטי אבל זו ההרגשה._
מציעה לך לשים את כל זה כרגע בצד, "בתנור".
כן סולחת, לא סולחת. מה שיש בתוכך כרגע זה בסדר גמור.
כמו שזה כרגע - שימי בצד והניחי לעצמך. אם את נזכרת באירוע, זה בסדר, זה הרי אוטומטי. הכוונה שלי היא שתניחי לעצמך, לאיך שאת מתנהגת ומגיבה.
בקיצור - להתמקד ב [u]שחרור החוויה הפנימית של "חסרת ערך" וביסוס החוויה של "בעלת ערך".[/u]
ואחרי איזו תקופה לחזור ולבדוק שוב את הרגשות הללו. כשדברים בתוכך ישתנו גם הרגשות הללו ישתנו, זה בטוח.

השאיפה, כאמור, היא *לבסס בתוכך את החוויה של "אני בעלת ערך",
ובמקביל לשחרר את חווית ה"אני חסרת ערך".*

וכאמור,
משמעות שחרור של חוויה פנימית היא שהחוויה תפסיק להפחיד אותך כל כך,
שבעצם תהיי משוחררת ממערך המנגנונים המתוחכם שעוזר לך להימנע ממנה,
שחוץ מזה שהוא עוזר לך, הוא נוגס נגיסות גדולות מחופש ההתנהלות שלנוך וגורם לך ללכת בחיים בין הטיפות, בזהירות, בדריכות מול אנשים מסויימים.

וכאמור,
מה שמאפשר את שחרור הפחד מהחוויה זה ההסכמה להתנסות בה.
שזה בעצם לשים מקלות בגלגלי המנגנונים של עצמך. ההסכמה מנטרלת את המנגנונים.
אם את מסכימה, הם יכולים לנוח ולהפסיק לעבוד כל כך קשה כדי לעזור לך להימנע.
כי את מסכימה. לא צריך אותם יותר.

זה משהו שקורה בהדרגה,
את כבר עברת איתו דרך מסויימת.
בפעם הקודמת ההתנסות בחוויה היתה עבורך מטלטלת והציפה אל פני השטח הרבה דברים.
אני מזכירה לך שההצפה היא מבורכת, מכיוון שאי אפשר לשחרר דברים מבלי לפגוש אותם ליד הדלת. אם רוצים שהם יצאו אין מנוס מלפגוש אותם.
האלטרנטיבה היא לדחוק אותם בחזרה פנימה, ובאופציה הזאת את כבר לא מעוניינת.

אבל,
אין הכרח לסבול בדרך! :-)
לכן, כרגע, בואי נבדוק [b]מה יאפשר לך לעבור בתוך החוויה בצורה שתגרום לך פחות להיטלטל ממנה, ויותר מזה, בצורה שאפילו תחזק אותך ואת המשאבים הפנימיים שלך.[/b]

לעבור בתוך חוויה זה אומר לעבור ממש בתוכה, במרכזה, מבלי לסטות לצדדים.
הסטייה לצדדים היא אוטומטית ומתרחשת באמצעות המנגנונים שאת מכירה.

אפשר לסטות לצד הרציונלי, למשל אל כל המחשבות שמנסות להפחית מעוצמת הכאב ("איזו אישה דפוקה היא, ככה לא מתנהגים לחברים"), כל הפלסטרים ומנגנוני הבריחה וההימנעות שאת כבר מכירה
ואפשר לסטות לצד הרגשי, שזה אומר בעיקר [b]הזדהות-יתר.[/b] הזדהות-היתר הזאת גורמת לסבל, למסכנות ולקורבנות.

כרגע, כדי להפחית את מידת הסבל שלך בתהליך אני רוצה להציע לך [b]להתמקד בשכלול היכולת שלך לא להזדהות.[/b]
מיד אני אסביר מה ואיך.

הרעיון הוא שתלמדי לעבור בתוך חוויה, בתוך התנסות, ועדיין תישארי נוכחת אל מול כל מה שהחוויה מציפה בתוכך.

בהקשר הזה ישנה אשליה קטנה: זה נראה כאילו כאשר את מרגישה כאב, ואת סובלת, ואת ממש מסכנה, אז את חווה את החוויה!
זה פח שכולנו נופלים אליו :-).
אבל זה לא נכון.
את באמת לא חווה, את מתבחבשת בפרשנות הרגשית של החוויה, בסיפור שמולבש עליה.
את מזדהה איתה.
ולמרות שזה נראה כך, זו לא החוויה האמיתית.

לכן, חשוב ללמוד לא רק לא לברוח ל"פלסטרים" שכליים,
חשוב ללמוד גם לא לברוח את האשליה הרגשית.

בואי נניח שאת מנקה את הבית.
כאשר את מנקה את מציפה את כל הג'יפה החוצה, נכון?
פתאום את פוגשת המון שכבות של לכלוך שלא ראית קודם,
את מטאטאה ואת קולטת שיש פה ערימת חול ממש,
את שוטפת את הרצפה ואת רואה כמה המים חומים ומלוכלכים.
לפני כן ידעת שיש לכלוך, עכשיו את ממש פוגשת אותו בדרך שלו החוצה מהבית שלך.

אבל,
את לא מזדהה עם הליכלוך, נכון?
את לא אומרת, איזו מסכנה אני שכל הבוץ הזה פלש אלי הביתה,
את לא משליכה ממנו אליך – כלומר [b]את לא חושבת שהלכלוך הזה הוא את, או חלק ממך, או שלך,[/b] נכון? :-)
את מביטה בו, אומרת, "וואלה, הוא היה פה המון זמן, תיכף הוא הולך, אחר כך יהיה פה הרבה יותר נעים".

זה נשמע תיאורטי.
כי זה לכלוך של בית הוא לא כאב של תחושת חוסר ערך,
אבל זה פועל בצורה דומה, פחות או יותר.
את יכולה להישאר אַת עצמך, נוכחת, אל מול כאב שעולה, בדיוק כמו שאת לא מתפרקת לרסיסים ונשארת נוכחת כשאת פוגשת לכלוך בבית.

כמובן שההזדהות היא מנגנון אוטומטי ואנושי וטבעי,
אבל גם אותו אפשר ללמוד למוסס לאט לאט. אפשר לתרגל ולשכלל את היכולת הזאת, שיש לה ערך גדול בבניית החוסן הפנימי.

אני מציעה בהקשר הזה לעבוד בשני שלבים:
קודם כל לזהות את הבריחה, אחר כך ללמוד לא לברוח ולהישאר נוכחת (אפרט בהמשך כיצד).

אז, בשלב הראשון – תתחילי להתבונן על עצמך ביומיום, כרגיל ללא שיפוט עד כמה שניתן,
ובכל פעם שאת נשאבת לחווית חוסר הערך,
תזהי את הבריחה אל הצד הרגשי,
[list]
[*] זהי אותה ככזאת,
[/list]
קראי לה כך.*
למשל, אמרי לעצמך: "עכשיו X אמרה לי ככה וככה, כתוצאה מכך אני נזרקתי לחוויה של "אני חסרת ערך", הרגשתי כאב חזק, ופתח המילוט שמצאתי היה רגשי: ברחתי/נזרקתי אל מסכנות ואל קורבנות".

תבדקי איפה את מול כל זה,
אם זה מדבר אלייך,
ואם נדרשת לך עוד הבהרה והרחבה לפני שאת מתחילה.

שכחתי- ממש תודה על הליווי, עירית (-:
זה מעודד ועוזר מאד.

_כמו תמיד - לא להתנגד לנטיית הלב בכוח ולא לשפוט אותה. כי היא טבעית.
להסתכל על עצמך ולחשוף בזמן אמת את המנגנונים שיוצרים את הנטיה. אני מניחה שגם כאן מדובר על הצורך לחוש חוויה של צודקת ובעלת ערך. כמו פיצוי על החוסר. תבדקי אם נכון לך. ואז תזהי בזמן אמת, כאשר את רואה את עצמך נשאבת בשיחה עם חברה למקום המסכן והקורבני, שזה מה שגורם לך ללכת לשם. לחשוף את הטריק של האישיות שמנסה להגן עלייך.
במקביל להיות נחושה לזכור מהי האמת. כמו שאמרתי קודם: הנחישות להשאיר את האור דלוק. גם כאן את יכולה לחזור לדברים הכתובים, זה עוזר לשמור על הפוקוס הזה, ולבדוק בכל פעם מחדש איפה את נמצאת מולם._
לזהות את המנגנון זה יחסית פשוט לי, גם להבין אותו. הכי קשה זה לא לשפוט אבל אני משתדלת.


_מה שמחזיר אותך לאפשרות לחזור ולעבוד באופן ישיר על שחרור החוויה הפנימית של "חסרת ערך" וביסוס החוויה של "בעלת ערך".
זה המגדלור שמולו את עושה את כל מה שאת עושה. זה מה שייצור בתוכך את החוסן הפנימי להתמודד בצורה מאוזנת ושפויה עם כל הרגשות שעולים בך.
האם זהו זמן מתאים? האם כוחותייך חזרו?_
אני חושבת שכן.

לגבי הסליחה, אני עדיין מרגישה שמוכנה לסלוח ולשים את הדברים שהיו מאחור אבל כשאני פוגשת באשה שנפגעתי ממנה אז המוכנות לסלוח קצת בורחת, כשאני רק עם עצמי זה שוב חוזר.
עכשיו קצת פחות כואב אבל יש הרגשה של אכזבה, אכזבה מעצמי בעיקר. אכזבה מקשר שנכשל. פיספוס. אני יודעת שזה שיפוטי אבל זו ההרגשה.
משתדלת למצוא לעצמי תעסוקה חיובית ולמרות שיש הרבה, אפילו הרבה מדי מה לעשות, אני מתקשה בזה.

נהדר!
תמשיכי לעבוד עם השאלות,
בכתיבה כאן או אצלך או בע"פ, איך שנוח לך.

עצם שאילת השאלות, ברגעים שונים, כאשר את מאפשרת לעצמך לענות באופן אותנטי, וכאשר את נותנת רשות לכל תשובה לעלות -
[b]עצם המפגש שלך עם השאלה כאשר היא מוצגת כך - הוא מהלך שפועל עלייך, משפיע, משנה, מרכך, פותח ומאפשר לדברים חדשים להתגלות ולהתרחש.[/b]

[u]אני חושבת על זה, זה נשמע נכון מאד, אבל זה עדיין לא "שלי". יש דברים שאני יודעת שהם נכונים, אבל כדי שיהיו שלי ממש איזשהו אסימון צריך ליפול וזה לוקח זמן.[/u]
את צודקת, שינויים לא יכולים לקרות רק מתוך הבנה רציונלית.
נדרש שמשהו יקרה גם בפנים.
זה קורה כתוצאה משילוב גם של הבשלה טבעית וגם של נחישות שלך להעלות בכל פעם עוד קצת ועוד קצת את מידת המודעות. אני רואה את זה כמו נחישות להשאיר את האור דלוק! :-).
את יכולה לחזור לדברים האלה מדי פעם, ואם וכאשר יהיה נכון לאסימון הזה ליפול הוא יפול.

[u]בראש אני מאד מסכימה אבל נטיית הלב היא להסחף בדיוק למקומות האלה, מעניין איך אפשר לשנות את הנטיה הזאת.[/u]
כמה דברים:
[list=1]
[*] כמו תמיד - לא להתנגד לנטיית הלב בכוח ולא לשפוט אותה. כי היא טבעית.
[*] להסתכל על עצמך ולחשוף בזמן אמת את המנגנונים שיוצרים את הנטיה. אני מניחה שגם כאן מדובר על [b]הצורך לחוש חוויה של צודקת ובעלת ערך.[/b] כמו פיצוי על החוסר. תבדקי אם נכון לך. ואז תזהי בזמן אמת, כאשר את רואה את עצמך נשאבת בשיחה עם חברה למקום המסכן והקורבני, שזה מה שגורם לך ללכת לשם. לחשוף את הטריק של האישיות שמנסה להגן עלייך.
[*] במקביל להיות נחושה לזכור מהי האמת. כמו שאמרתי קודם: הנחישות להשאיר את האור דלוק. גם כאן את יכולה לחזור לדברים הכתובים, זה עוזר לשמור על הפוקוס הזה, ולבדוק בכל פעם מחדש איפה את נמצאת מולם.
[/list]

מה שמחזיר אותך לאפשרות לחזור ולעבוד באופן ישיר על שחרור החוויה הפנימית של "חסרת ערך" וביסוס החוויה של "בעלת ערך".
זה המגדלור שמולו את עושה את כל מה שאת עושה. [b]זה מה שייצור בתוכך את החוסן הפנימי להתמודד בצורה מאוזנת ושפויה עם כל הרגשות שעולים בך.[/b]
האם זהו זמן מתאים? האם כוחותייך חזרו? :-)

אני עונה על השאלות בנושא הסליחה מתוך ההרגשה שלי היום:
[u]בדקי עם עצמך - האם את מוכנה לסלוח?[/u]
כן, אני מוכנה.
[u]לשים את האירוע לגמרי מאחור.[/u]
זה יכול להיות נפלא.
[u]האם את מוכנה לסלוח לה על הפגיעה שפגעה בך?[/u]
כן
[u]והאם את מוכנה לסלוח לעצמך על שהתמסרת אליה וחשפת את עצמך לפגיעה? כן כן גם לך, אולי קודם כל לך.[/u]
כן
[u]בדקי מה זה אומר מבחינתך לסלוח? מה זה ידרוש ממך? האם את מוכנה לזה?[/u]
לסלוח זה להתנתק ממנה, לוותר לגמרי על הפנטזיה שהכל יסתדר ואני אשלים אתה. לקבל את הרע שהיה, לא להסכים אתו, אבל להודות ברע.
לקבל את העובדה שלפעמים בקשרים בינאישיים מישהו יכול לדחות אותי ללא כל סיבה נראית לעין וזה בסדר וזה לא אומר שאני אדם רע או חסר ערך או מעיק.
לזכור את הטוב שבי, לראות את הטוב שבי ובסובבים.
אני מוכנה לזה, למרות שלא בטוחה שאצליח.

[u]האם את מוכנה לוותר על ה"פלסטר" שמספקת לך כרגע השנאה?[/u]
כן.

_נסי לזכור שהכאב והעצב עולים כדי להשתחרר.
כאמור, הם לא יכולים להשתחרר מבלי שתפגשי בהם בדרך החוצה, ליד דלת היציאה.
ההתייחסות אליהם ככאלה, כשמשהו שעולה על מנת להשתחרר, תוכל להקל עלייך מאוד,
ותאפשר לך פחות לאחוז בהם "כשלך לתמיד", פחות להזדהות איתם: "הם לא פה לתמיד, הם עלו כדי ללכת, הם לא שלי באמת, אני לא זקוקה להם, אני פוגשת בהם על מנת להשתחרר מהם"._
אני חושבת על זה, זה נשמע נכון מאד, אבל זה עדיין לא "שלי". יש דברים שאני יודעת שהם נכונים, אבל כדי שיהיו שלי ממש איזשהו אסימון צריך ליפול וזה לוקח זמן.

אני אשתדל לדבר על העניין- צריך רק למצוא עם מי.
מאד מעיק עלי שאין לי כ"כ עם מי לדבר על זה, אולי אנסה גם לכתוב, לפעמים זה עוזר.

_אפשר לעבור בתוך קושי, כאב ועצב, להיות במקום מאוד קשה ונמוך, ועדיין לזכור מי את ולאן את ההולכת.
כלומר, לא להזדהות עם הסיפור.
לזכור שהעניין העיקרי פה עבורך זה התחושות שעלו לך ולא המעשים שלה,
לזכור שהתחושות האלה הן לא המהות האמיתית שלך, אלא משהו שהסתפח אליך אי שם בעבר, ושאותן את רוצה לשחרר,
לזכור שהפוקוס פה הוא לא העוול שהיא גרמה לך אלא ההזדמנות שצצה בעקבותיו.
וכיוב'.
(וזה לעומת להסחף ולהתמכר לרגשות השנאה, לעוול, לקורבנות, לכמה-היא-לא-בסדר. זה מאוד מאוד מפתה ללכת לשם, ומאוד טבעי ואנושי. אבל עושה לך רע)._
בראש אני מאד מסכימה אבל נטיית הלב היא להסחף בדיוק למקומות האלה, מעניין איך אפשר לשנות את הנטיה הזאת.

[u]אני מאד רוצה לסלוח, אבל קשה לי לשים את הדברים שהיו מאחור.[/u]
הקושי הוא ברור וטבעי,
אחרת כבר מזמן היית סולחת וממשיכה הלאה.

מציעה לך לחזור מדי יום-יומיים לשאלות האלה שהצגתי ביחס לסליחה. לכולן.
לא בכוח ולא בלחץ, בעדינות.
יש סיכוי שעוד מעט יעלו לך תשובות נוספות ושונות.
השאירי אותן פתוחות, "מרחפות" מעלייך, והמשיכי לעבוד איתן.

_בימים האחרונים שוב קשה.
עכשיו פחות הרגשה של שנאה, יותר כאב, עצב._
את יכולה להסתכל על תהליך השחרור הפרטי שלך כעל תנועה של ספירלה עולה:
את נעה במעגלים, אבל לא נשארת במקום, את לא ב"לופ", אלא עולה כלפי מעלה, כלומר מתקדמת.

ואם באמת נסתכל על זה כמו על ספירלה עולה,
אז את נעה בצורה מעגלית,
ולכן עכשיו חזרת [b]שוב[/b] לרגע של קושי,
אבל כאמור את לא חזרת לאותה נקודה (גם אם לפעמים נדמה שזה כך. אני מכירה את התחושה. תזכרי. תמיד יש התקדמות. תמיד, אפילו בלי לעשות איזשהו תהליך מודע ומכוון),
לא חזרת לאותה נקודה אלא התקדמת כלפי מעלה,
והפעם את חשה עצב וכאב אבל - ללא השנאה (וזו התקדמות כי את לא מפנה את הפוקוס שלך החוצה, כלפיה, אלא עוסקת בכאב שלך עצמך).
התבונני ותראי ששוב קשה אבל מכל מיני בחינות כבר קשה-אחרת.

נסי לזכור שהכאב והעצב עולים כדי להשתחרר.
כאמור, הם לא יכולים להשתחרר מבלי שתפגשי בהם בדרך החוצה, ליד דלת היציאה.

[b]ההתייחסות אליהם ככאלה, כשמשהו שעולה על מנת להשתחרר, תוכל להקל עלייך מאוד,[/b]
ותאפשר לך פחות לאחוז בהם "כשלך לתמיד", פחות להזדהות איתם: "הם לא פה לתמיד, הם עלו כדי ללכת, הם לא שלי באמת, אני לא זקוקה להם, אני פוגשת בהם על מנת להשתחרר מהם".

תראי אם את מצליחה להתחבר להבנה הזאת. גם אם את לא מתחברת אליה בפעם הראשונה נסי לחזור אליה מספר פעמים ולבחון אותה שוב.
היא יכולה גם להקל עלייך את העומס הרגשי וגם לקדם את התהליך שלך.

[u]יש רצון גדול לדבר ל מה שהיה, לאוורר את זה החוצה.[/u]
תני מענה לרצון הזה! :-)
מציעה לך, כדי שהדבר יהיה פרודוקטיבי, לשמור על נוכחות תוך כדי ה"איוורור".
מה זה אומר?
אפשר לעבור בתוך קושי, כאב ועצב, להיות במקום מאוד קשה ונמוך, ועדיין לזכור מי את ולאן את ההולכת.
כלומר, לא להזדהות עם הסיפור.
לזכור שהעניין העיקרי פה עבורך זה התחושות שעלו [b]לך[/b] ולא המעשים [b]שלה,[/b]
לזכור שהתחושות האלה הן לא המהות האמיתית שלך, אלא משהו שהסתפח אליך אי שם בעבר, ושאותן את רוצה לשחרר,
לזכור שהפוקוס פה הוא לא העוול שהיא גרמה לך אלא ההזדמנות שצצה בעקבותיו.
וכיוב'.
(וזה לעומת להסחף ולהתמכר לרגשות השנאה, לעוול, לקורבנות, לכמה-היא-לא-בסדר. זה מאוד מאוד מפתה ללכת לשם, ומאוד טבעי ואנושי. אבל עושה לך רע).

[b]נסי לדבר על מה שהיה מתוך ההקשר הזה,[/b]
שהוא הקשר מאוד שונה מההקשר שקיים בשיחת-חברות שבה אנחנו מעלים על המוקד את מי שגרם לנו עוול.
זה [b]לא[/b] אומר להתעלם מהכאב, להיפך: תני לו מקום וכבוד, תאווררי את זה החוצה כפי שקראת לזה,
אבל מתוך ההקשר הזה שיש בו לקיחת אחריות מלאה.
יש לי תחושה שזו יכולה להיות עבורך שיחה מאוד מקדמת מבחינת השחרור שלך.

_בדקי עם עצמך - האם את מוכנה לסלוח?
לשים את האירוע לגמרי מאחור.
האם את מוכנה לסלוח לה על הפגיעה שפגעה בך?
והאם את מוכנה לסלוח לעצמך על שהתמסרת אליה וחשפת את עצמך לפגיעה? כן כן גם לך, אולי קודם כל לך.
בדקי מה זה אומר מבחינתך לסלוח? מה זה ידרוש ממך? האם את מוכנה לזה?_
אני מאד רוצה לסלוח, אבל קשה לי לשים את הדברים שהיו מאחור.
מאד מקשה עלי העובדה שאני צריכה לפגוש אותה לעיטים קרובות ואין לי אפשרות ממשית להתרחק.
עוד יותר קשה לסלוח לעצמי.
לסלוח מבחינתי זה להרפות ממה שהיה, להבין שלאף אחד לא היו כוונות זדון, לפגוש בה בלי שזה יעשה לי משהו, לחיות בשלום עם עצמי.
אני לא יודעת מה בדיוק אצטרך לעשות כדי שזה יקרה.
_האם את מוכנה לוותר על ה"פלסטר" שמספקת לך כרגע השנאה?
מה תהיה המשמעות של להסתובב מחר למשל, יום אחד, בעולם, ללא הפלסטר הזה? האם זה אפשרי עבורך?_
מאד רוצה לוותר על ה"פלסטר", זה יהיה נפלא להסתובב בלעדיו.
מוכנה לוותר עליו.
בימים האחרונים שוב קשה.
עכשיו פחות הרגשה של שנאה, יותר כאב, עצב.
יש רצון גדול לדבר ל מה שהיה, לאוורר את זה החוצה.

סערה יקרה (שנראה לי שכבר פחות סוערת מאשר לפני חודש וחצי) :-)

[u]הבנתי האני לא מחפשת קשר או עימות מולה, אלא השלמה עם מה שהיה.[/u]
נהדר.
הפסקת להיאחז בתקווה שההקלה תבוא כתוצאה ממשהו ש [b]היא[/b] תעשה.
עלית מדרגה נוספת בהבנה שזה לגמרי לגמרי בידיים שלך.

את באמת לא צריכה אותה בשביל זה.
כי מה שיכול לעזור לך להשלים את זה לגמרי, ולהיגמל לגמרי מהמחשבות שחוזרות וטורדות אותך ביחס אליה - זה [b]לסלוח.[/b]
וכדי לסלוח את צריכה רק את עצמך.
יותר מזה, תהליך של סליחה שתעשי לבדך עם עצמך (וזה מה שיש כרגע כי היא לא מושיטה יד) יש לו פוטנציאל ליצור בך חוסן פנימי חזק בהרבה מזה שהיה נוצר בך אם היית מקבלת ממנה "עזרה", אם היא היתה נענית ומשתפת פעולה. זה יהיה לגמרי לגמרי שלך.

בדקי עם עצמך - האם את מוכנה לסלוח?
לשים את האירוע לגמרי מאחור.
האם את מוכנה לסלוח לה על הפגיעה שפגעה בך?
והאם את מוכנה לסלוח לעצמך על שהתמסרת אליה וחשפת את עצמך לפגיעה? כן כן גם לך, אולי קודם כל לך.

בדקי מה זה אומר מבחינתך לסלוח? מה זה ידרוש ממך? האם את מוכנה לזה?
האם את מוכנה לוותר על ה"פלסטר" שמספקת לך כרגע השנאה?
מה תהיה המשמעות של להסתובב מחר למשל, יום אחד, בעולם, ללא הפלסטר הזה? האם זה אפשרי עבורך?

לסלוח זה יהיה לעשות באופן אקטיבי ומודע, תפנית,
ולהתחיל להזרים מחשבות של חמלה, לעומת מחשבות של שנאה, כלפי שתיכן וכלפי האירוע שהיה.
להבין ששתיכן פעלתן מתוך ההגנות שלכן והמנגנונים האוטומטיים שלכן.
להבין בצורה עמוקה שלאף אחת מכן לא היתה באמת כוונה להרע.
האם את יכולה לנסות ולראות את זה כך?

_אני ממעטת בקשר אתה- האם גם זה מנגנון הגנה?
הנוכחות שלה זורקת אותי למבול של רגשות, בעיקר כלפי עצמי, האם כדאי לי להמנע מקרבתה?_
לפעמים כדאי להתרחק, להתחזק, ואז לחזור.
לפעמים השהייה ב"זירת האירוע" זוללת יותר אנרגיה מאשר שהיא מועילה.
אם את ממעטת בקשר, סימן שזה מה שנכון לך.
מה דעתך את? מה יותר נכון לך?

בדקי את נושא הסליחה,
אם הוא נגיש לך כרגע ואם מתאים לך לגעת בו,
(לתחושתי הוא יכול להעצים אותך מאוד מאוד),
ואז, נחזור לשחרור חווית ה"אני חסרת ערך".

עדיין חושבת מחשבות לא טובות על מישהי שנפגעתי ממנה. אני יודעת שזה מנגנון הגנה והיא בסדר וגם אני בסדר.
ההרגשה הקשה היא עדיין שאני לא שווה. אני כבר פחות מאמינה במחשבה הזאת אבל עדיין מאמינה.
משתדלת לא לשפוט.
משתדלת להיות עסוקה בטוב.
אני ממעטת בקשר אתה- האם גם זה מנגנון הגנה?
הנוכחות שלה זורקת אותי למבול של רגשות, בעיקר כלפי עצמי, האם כדאי לי להמנע מקרבתה?

מתוך השקט היחסי שהגיע היו עוד כמה תובנות.
הבנתי שהתעסקתי בה ובמשהו לא נעים שקרה לי אתה גם מתוך רצון עז לתקן.
גיליתי בתוכי רצון ממש חזק לסיים דברים יפה, להגיע להשלמה, קבלה.
אתה לא הצלחתי להגיע להשלמה. היא מעולם לא רמזה או אמרה במה חטאתי כלפיה ובמה פגעתי בה (אם בכלל).
לא גילתה עניין בלסגור אתי משהו. היא מרוחקת.
הכעס והשנאה באו לחפות אולי גם על הכישלון שלי ב"לסיים את זה יפה" או "לסגור מעגל".
הרגשת ההחמצה, הפיספוס, של משהו שנשבר ואי אפשר לתקן מאד קשה עבורי.
אתמול הרגשתי שזה לא שלי, לא התפקיד הבלעדי שלי להשלים בינינו.
כשאין רצון לתקשורת מצדה- אני צריכה לסגור את זה רק עם עצמי.
וזה בסדר.
הבנתי האני לא מחפשת קשר או עימות מולה, אלא השלמה עם מה שהיה.
יש הרבה דברים בי שידוע לי שאני צריכה לשפר, אם יש משהו שהייתי אמורה לשפר בקשר שלי אתה, אני כבר אדע איכשהו, גם אם היא לא תגיד.
עדיף לעסוק בדברים הגלויים והידועים לי.
המחשבה הזאת, עם כל הבנאליות שלה, הקלה עלי מאד.
מרגישה מאד עצובה אבל פחות תקועה.
מרגישה מוכנה להמשיך לתרגל.

_מצליחה להרפות קצת מהנושא.
קצת חוששת להדחיק דברים- רוצה לפתור אותם._
זה מאוד נכון להרפות מהתרגול ומהעיסוק האינטנסיבי בדברים.
זה היה חשוב כדי להעלות את כל התכולה הרגשית הזאת אל פני השטח.

אין לך מה לדאוג, הדברים לא מודחקים, הם "בתנור".
את עשית איתם עבודה מעולה, "עירבבת היטב" :-) ועכשיו הם מבשילים בתוכך בכוחות עצמם.

יש דברים שאחרי שרואים אותם אי אפשר לחזור ולא לראות,
ואת מה שאת ראית וגילית על עצמך אי אפשר לקחת ממך.

בנוסף, מה שאת בשלה ומוכנה לפתור עכשיו - את תפתרי עכשיו, ומה שצריך את הזמן שלו ישקע קצת בחזרה פנימה, ויצוץ שוב כשיגיע זמנו.
את יכולה ממש לסמוך על זה שמה שנכון שיפתר עכשיו יפתר ומה שלא לא.
ככה השינויים האלה קורים, עוד שכבה ועוד שכבה.
יש שכבות שאי אפשר לקלף בכוח או לאלץ אותן לנשור מוקדם מדי.
אם משהו לא משתחרר סימן שאת עדיין זקוקה לו. אני מאוד מאמינה בזה.

_נוטה לשאול את עצמי "את לא מגזימה קצת?" "אין מספיק צרות אמיתיות בעולם?" "זה ילדותי כ"כ לחשוב האם אני אוהבת את עצמי, לא אוהבת את עצמי, האם אני מחפשת אישור לקיומי, האם אוהבים אותי, האם אני מוכנה להיות אהובה וכו'?" "תמשיכי הלאה כאילו כלום לא קרה ותשכחי מהקטע המביך הזה!"
האמת שזה נשמע דומה לאמא שלי...
עדיין מאד ביקורתית כלפי עצמי וכלפי העולם._
זה בסדר גמור.
אימצת לעצמך קולות שאינם שלך שמבטאים את אי הקבלה שלך את עצמך. את חוסר הלגיטימציה להיות את עצמך עם כל מה שזה אומר.
העבודה שאת עושה תשחרר אותך מהם לאט לאט.

[u]מצד שני ההרגשה יותר בריאה. מצליחה למצוא בעצמי טוב לפעמים. קשה, אבל לפעמים מצליח.[/u]
איזה יופי!
נסי עוד ועוד להתחבר למקומות החזקים שבתוכך. הם שם, את צריכה להתרגל לראות אותם. ההרגל ההפוך פשוט כרגע חזק יותר.

תנוחי,
תרפי,
וכשתרצי, תגידי, ויהיה אפשר לחזור לתרגול,
ונכוון אותו כך שהפעם הוא פחות יטלטל אותך.

מצליחה להרפות קצת מהנושא.
קצת חוששת להדחיק דברים- רוצה לפתור אותם.
מצד שני ההרגשה יותר בריאה. מצליחה למצוא בעצמי טוב לפעמים. קשה, אבל לפעמים מצליח.

[u]נסי אַת לתת לעצמך בעצמך את הליגיטימציה לצרות, לקשיים ולכאבים גם אם מבחוץ אין הבנה כלפיהן. רק את יודעת עד כמה זה עמוק, עד כמה זה כואב ועד כמה זה לגיטימי.[/u]
מרשה לעצמי לכאוב אבל זה לא בא בקלות. נוטה לשאול את עצמי "את לא מגזימה קצת?" "אין מספיק צרות אמיתיות בעולם?" "זה ילדותי כ"כ לחשוב האם אני אוהבת את עצמי, לא אוהבת את עצמי, האם אני מחפשת אישור לקיומי, האם אוהבים אותי, האם אני מוכנה להיות אהובה וכו'?" "תמשיכי הלאה כאילו כלום לא קרה ותשכחי מהקטע המביך הזה!"
האמת שזה נשמע דומה לאמא שלי...
עדיין מאד ביקורתית כלפי עצמי וכלפי העולם.

[u]נסי להקיף את עצמך בתמיכה. את מרשה לעצמך להעזר עכשיו? חברות? קרובי משפחה?[/u]
מאד זהירה בקשרים, משתדלת לשתף כמה שפחות. חוששת מדחיה.
למרבה המזל יש בן זוג אוהב ותומך מאד.

משתדלת לנוח.

תראי, לא בטוחה עד כמה זה מנחם, אבל זה כל כך טבעי שאת מוצפת.
נגעת בכאבים הכי עמוקים שלך, ובכזו אינטנסיביות, איך לא תהיה הצפה? איך לא יכאב?

נסי אַת לתת לעצמך בעצמך את הליגיטימציה לצרות, לקשיים ולכאבים גם אם מבחוץ אין הבנה כלפיהן. רק את יודעת עד כמה זה עמוק, עד כמה זה כואב ועד כמה זה לגיטימי.

קחי נשימה עמוקה,
נסי להיות כמה שיותר רכה עם עצמך,
נסי להקיף את עצמך בתמיכה. את מרשה לעצמך להעזר עכשיו? חברות? קרובי משפחה?

ושוב - היי מאוד קשובה לעצמך. עכשיו יש הצפה - אז את עוצרת ונחה.

(())

מרגישה עייפה מאד, קצת מיואשת.
מוצפת ברגשות קשים.
מרגישה שנכשלת בקשרים בינאישיים.
מסתגרת.
מרגישה מאד לא אהובה.
פיזית דווקא ההרגשה השתפרה.
_תראי, כשמישהו קם בבוקר חולה ומתקשר למשרד ואומר - "יש לי חום, אני חולה, אני לא אגיע היום" - זה מתקבל בהבנה ומתוך לגיטימציה מלאה.
אבל אם נניח אותו מישהו יתקשר למשרד ויגיד - "קמתי נורא עצוב, אני לא אגיע היום" - בואי נגיד שלא בטוח שזה יעבור בשקט .
ככה זה בתרבות שלנו, נכון?_
מאד מזדהה עם זה.
זה גם נכון לגבי צרות- יש צרות שהן לגיטימיות ומתקבלות בהבנה ויש כאלה שלא.
מרגישה שהצרות שלי לא ליגיטימיות כי החיים שלי מבחוץ מאד יפים.
מרגישה כבולה בתוך התנהלות לא טובה אבל לא ממש יודעת איך לצאת ממנה.

[u]משננת גם את זה, למרות כשאתה בירידה - קשה לראות בזה משהו טוב. יש לי נטיה לראות את הכל בשחור בזמן שלא טוב לי, זה לא רציונלי, אבל ההרגשה שהכל שחור.[/u]
נכון, כשרע רואים רק שחור.
אני מכירה את זה.

תנסי להתחבר למקום בתוכך, אפילו אם הוא מקום קטן מאוד, מקום שיודע. שיודע שמאחורי הקושי מצפה טוב.
כלומר, גם אם לא רואה את האור, ואת לא מרגישה אותו - את יודעת שהוא שם.
[b]לא רואה, לא שומעת, לא מרגישה, רק יודעת.[/b]
אם את לא מרגישה שאת יודעת, תתחילי אפילו רק לשנן את זה בראש עוד פעם ועוד פעם ויום אחד הידיעה תגיע (למשל: "אני מתחברת למקום בתוכי שיודע שאני צומחת כעת, ושיודע שאחרי השחור מחכה לי אור").

ברגע שיהיה לך את הפנס הקטן הזה בתוכך, יהיה לך ביד [b]גם[/b] משהו שיחזק אותך ברגעי משבר, [b]וגם[/b] בעיקר כלי התפתחותי מאוד חזק: עצם קיומו בתוכך מצמיח אותך. כך אני מאמינה.
אני יכולה לשתף אותך שכאשר אני למטה, אני למטה באמת: רגשית, פיזית, מנטאלית. זוועת אלוהים. ומה ששומר עלי שפויה ומה שמזרז את ההתקדמות שלי זו הידיעה הזאת (שברור לך, אני מקווה, שלא היתה שם תמיד :-). לימדתי את עצמי להתחבר אליה. בקיצור, מנסה להגיד לך שזה לא פשוט אך אפשרי).

[u]הכי קשה לי עם התפקוד שנהיה פחות יעיל- יש לי הרבה מחויבויות וכשאני לא עומדת בהן, מיד מרגישה בתוצאות. אלה לא מחויבויות שאפשר לשים בצד, לצערי.[/u]
יש לך כאן הזדמנות להיות יותר רכה עם עצמך:
דברים משתחררים מתוכך. הפסולת הרגשית יוצאת החוצה: בין אם זה מופיע כמו חום או מחלה ובין אם כמו עצבנות, התפרצות, כעס, וחוסר סבלנות.
את עוברת משהו, ומותר לך לקחת פסק זמן - ולא רק פיזי.

תראי, כשמישהו קם בבוקר חולה ומתקשר למשרד ואומר - "יש לי חום, אני חולה, אני לא אגיע היום" - זה מתקבל בהבנה ומתוך לגיטימציה מלאה.
אבל אם נניח אותו מישהו יתקשר למשרד ויגיד - "קמתי נורא עצוב, אני לא אגיע היום" - בואי נגיד שלא בטוח שזה יעבור בשקט :-).
ככה זה בתרבות שלנו, נכון?
אני חושבת שאם היינו מרשים לעצמנו, אבל באמת מרשים, להיות עצובים לפעמים, אולי הגוף שלנו היה צריך להיות פחות פעמים חולה.

בעיני זו לגיטימציה שצריכה להתחיל אצלינו בפנים.
גם [b]הגוף[/b] שלך, אבל גם [b]הנפש[/b] שלך זקוקים למנוחה, להרפייה, ולהתייחסות רכה.
כמו שאת לא כועסת על עצמך כשיש לך חום, כך אין לך מה לכעוס על עצמך כשאת מתפרצת ועצבנית. בשני המקרים פסולת משתחררת ממך.

[אני לא אומרת לתפוס על זה טרמפ ולהרשות לעצמך להתנהג בצורה גועלית וחסרת אחריות "כי כל הג'יפה יוצאת ממני והיום מותר לי". לא.
אני כן אומרת להיות יותר רכה ופחות ביקורתית כלפי עצמך].

אז...מנוחה טובה ושלמה, והחלמה מהירה (())

תודה רבה עירית על מה שאת כותבת- זה מחזק ונותן כיוון.
בימים האחרונים הייתי עצבנית נורא- כל דבר קטן הרגיז אותי מאד. אני גם חולה פתאום בכמה מחלות שהתפרצו בבת אחת.
מרגישה שנכנסתי למעגל לא טוב- עצבנית, מתפרצת, מרגישה רגשי אשמה על ההתפרצות, עוד יותר עצבנית, שוב מתפרצת וכו' (וכל זה בלי קשר להתנהלות בחוץ).
אז זה ממש התאים לי, העצה של לקחת פסק זמן.
עכשיו אני בעיקר עייפה מאד פיזית ונפשית.
משתדלת לשחרר שליטה,לא לשפוט, לסלוח לעצמי, לא לצפות ליותר מדי כרגע.
_התמקדי בלהיות רכה עם עצמך,
ובעוגן בדמות השאלות: למה אני זקוקה כרגע, מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב.
גם כשאת לבד, גם כשאת עם אחרים._
אשתדל להתמקד בזה.

_תזכרי שזו ירידה לצורך עליה.
את מעלה את הג'יפה אל פני השטח כדי להיפטר ממנה. אי אפשר להיפטר ממנה מבלי לפגוש בה בדרכה החוצה, מבלי לעבור דרכה.
זה עולה - ומשתחרר. יותר מזה: זה עולה כדי להשתחרר, לא כדי להשאר. זה זמני._
משננת גם את זה, למרות כשאתה בירידה- קשה לראות בזה משהו טוב. יש לי נטיה לראות את הכל בשחור בזמן שלא טוב לי, זה לא רציונלי, אבל ההרגשה שהכל שחור.
הכי קשה לי עם התפקוד שנהיה פחות יעיל- יש לי הרבה מחויבויות וכשאני לא עומדת בהן, מיד מרגישה בתוצאות. אלה לא מחויבויות שאפשר לשים בצד, לצערי.

[u]זה משהו שכשנמצאים למטה קשה לראות לבד, אז אני אגיד לך ובבקשה תקשיבי לזה טוב טוב: ראי את כל הטוֹב והטוּב שבך. את כל הרכות והעדינות והיופי והכנות והאמת שבך, ואת האהבה שאת הינה. מרגישים את האמת שלך עד כאן. אל תשכחי שמתחת לכל ההגנות והכאב יש אותך. ואת נפלאה בדיוק בדיוק כפי שאת.[/u]
בזה קשה לי מאד להאמין כרגע, אבל אני מאד רוצה להאמין.

[u]אני בתקופה קשה מאד, פתאום מגלה על עצמי דברים לא נעימים- לא תארתי לעצמי כמה אני לא אוהבת את עצמי ומחפשת אישור מבחוץ כל הזמן.[/u]
כשיוצאים למסע מסוג כזה, במוקדם או במאוחר מרגישים הצפה רגשית.
ההצפה, כפי שכתבתי לך בהודעה הקודמת, היא טבעית ומאוד מאוד צפויה.
הבעיה היא שכאשר היא מתרחשת מאוד קשה לראות את האור בקצה המנהרה.

אני אנסה להאיר לך קצת את הדרך:

ראשית,
תזכרי שזו ירידה לצורך עליה.
את מעלה את הג'יפה אל פני השטח כדי להיפטר ממנה. אי אפשר להיפטר ממנה מבלי לפגוש בה בדרכה החוצה, מבלי לעבור דרכה.
זה עולה - ומשתחרר. יותר מזה: זה עולה [b]כדי[/b] להשתחרר, לא כדי להשאר. זה זמני.

את מגלה על עצמך המון המון המון דברים, שלא קל להכיל אותם.
תראי לכמה מידע חדש ביחס לעצמך את נחשפת בימים אלו. בכל הודעה שלך את כותבת על עוד משהו שגילית.
זה מידע שהיה קל יותר ונעים יותר [b]לא[/b] לראות ולא לדעת.
**להתחיל לראות, להתחיל לדעת, להתחיל להתעורר – זה מאוד כואב.
אבל - וזה אבל קריטי – זה כאב שיש בכוחו לדחוף אותך קדימה, ויש לו פוטנציאל עצום לצמיחה.**

שנית,
הקושי העצום שאת חווה הוא אינדיקציה ברורה לכך שאת עושה עבודה גם ברמה הרציונלית וגם ברמת הרגשית-חוויתית. וזה מ-א-ו-ד משמעותי אם את רוצה ליצור שינוי אמיתי.
כלומר -
את לא רק מתבוננת על עצמך מהצד ואומרת: "המממ, מעניין, יש לי דפוס כזה ודפוס כזה, או, והנה עוד אחד, וכאן אני מרגישה ככה וככה בגלל ש...ואולי כאן כדאי שאני אשנה טקטיקה, המממ, כן, אני מבינה...",
[b]את לא רק מבינה את הדפוס - את גם ובעיקר חווה אותו ביתר-שאת. את פוגשת בו, עוברת בתוכו, צוללת אל תוכו. וזו, בעיני, הדרך לשחרר דפוסים.[/b]
זה לא קל, אני יודעת. באמת. עברתי ואני עודני עוברת מסעות מהסוג הזה בעצמי.

שלישית,
זה משהו שכשנמצאים למטה קשה לראות לבד, אז אני אגיד לך ובבקשה תקשיבי לזה טוב טוב: ראי את כל הטוֹב והטוּב שבך. את כל הרכות והעדינות והיופי והכנות והאמת שבך, ואת האהבה שאת הינה. מרגישים את האמת שלך עד כאן. אל תשכחי שמתחת לכל ההגנות והכאב יש אותך. ואת נפלאה בדיוק בדיוק כפי שאת.

ואחרון,
לא בטוחה אם כתבתי לך את זה או לא, וזה משהו שחשוב שיאמר: כמו שאת רואה, זו תקופה רגישה.
הליווי שאת מקבלת ממני לתהליך שלך כאן הוא אינטרנטי, ומעצם היותו כזה, הוא מוגבל במידה מסויימת. לכן, אנא קחי אחריות על התהליך והיי קשובה מאוד לעצמך ולקצב שבו נכון לך להתקדם.
אם משהו קשה מדי או מרגיש לך לא נכון עבורך - תכתבי לי. ותקשיבי לזה ותעצרי, או האטי את הקצב. בסדר?

[u]לחפש אישור- זה גם מנגנון הגנה?[/u]
כן, סוג של. זה לחפש בחוץ חוויה חיובית שלא קיימת בפנים. זה כדי להרגיש טוב עם עצמך, ונעים, ובטוח.

_תשאלי את עצמך לפחות פעם ביום - "האם אני מסכימה לאהוב את עצמי ללא תנאי וללא תלות במשובים מבחוץ?"
אני מסכימה, אבל עדיין לא מצליחה, עדיין כשיש מישהו בסביבה- מנסה לרצות, לעשות רושם טוב, להיות בסדר._
לאט לאט יקירה.
את [b]לא[/b] היית אמורה להצליח! את אמורה רק לבדוק אם את מסכימה או לא! :-)
רק לשאול, בסדר?

[u]רוצה לנתק את חבל התבור ולמצוא את הכוחות שנמצאים בתוכי, לעמוד בכוחות עצמי.[/u]
אי אפשר בכוח. את צריכה סבלנות. ככל שתתנגדי לעצמך ותנסי לנתק אותו בכוח ככה יהיה לך קשה יותר להצליח בזה.
בבקשה תהיי רכה עם עצמך. וסבלנית :-).

יש לי תחושה שיהיה לך נכון לעשות הפסקה בתרגול האינטנסיבי לכמה ימים. אחד, שניים, שלושה, או יותר.
מה דעתך?
תגידי את אם כן או לא.

אה, וגם כאשר עוצרים מלתצפת, עדיין בפנים ממשיכה להיעשות עבודה. אל תדאגי :-).
יכול להיות שיהיה נכון מצידך להרפות מעט מעצמך, כי יש לי תחושה שאת קשה איתך ביחס לכל התגליות שאת מגלה.
אבל תגידי את...

אם את מרגישה שאת כן רוצה להתמקד במשהו –
התמקדי בלהיות רכה עם עצמך,
ובעוגן בדמות השאלות: [u]למה אני זקוקה כרגע, מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב.[/u]
גם כשאת לבד, גם כשאת עם אחרים.

אחרי שההצפה תרגע קצת,
אפשר יהיה לראות מה יאפשר לך לצלול שוב, והפעם עם בלוני חמצן שיעזרו לך להיות פחות מטולטלת. אני ארחיב על זה אח"כ.
בסדר?

תעדכני! :-) {@

ניסיתי להתנהג בעבודה כרגיל (כאילו טוב לי והכל טוב) ויצאה לי איזו עליצות מאולצת ומוגזמת, הייתי במן היי ואחריו באה הנחיתה הקשה (וזה קרה כשהייתי כבר רק עם עצמי).
אני בתקופה קשה מאד, פתאום מגלה על עצמי דברים לא נעימים- לא תארתי לעצמי כמה אני לא אוהבת את עצמי ומחפשת אישור מבחוץ כל הזמן.
לחפש אישור- זה גם מנגנון הגנה?
[u]תשאלי את עצמך לפחות פעם ביום - "האם אני מסכימה לאהוב את עצמי ללא תנאי וללא תלות במשובים מבחוץ?"[/u]
אני מסכימה, אבל עדיין לא מצליחה, עדיין כשיש מישהו בסביבה- מנסה לרצות, לעשות רושם טוב, להיות בסדר.
עכשיו מרגישה שהגיע הזמן לרצות את עצמי- לשאול את עצמי למה אני זקוקה כרגע, מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב.
אבל עדיין מאבדת את זה בחברת אחרים, לא מצליחה להישאר ממוקדת.
רוצה לנתק את חבל התבור ולמצוא את הכוחות שנמצאים בתוכי, לעמוד בכוחות עצמי.
מנסה גם לצפות בגבול שלי.
עוד משהו שגיליתי, אני ממש פוחדת לפגוע באחרים וזה גורם לי להתרכז בצרכים ורצונות שלהם ולא בשלי, כי אני מעדיפה להפגע מאשר לפגוע- זה לא משהו שהחלטתי, פשוט משהו שאני שמה לב עליו לאחרונה.

[u]אני חושבת שהעיגול הדמיוני שלי במבט ראשון נראה שלם אבל הוא מאד חלש ונפרץ מכל רוח קלה. הייתי שמחה להיות רגישה פחות, או לפחות פגיעה פחות.[/u]
תתחילי לזהות אותו ואת מה שקורה לו ממש בזמן אמת.
בכל מיני סיטואציות עם כל מיני סוגים של אנשים. זה מן הסתם דינמי.
התצפיות עליו יכולות להפוך אותו ליותר יציב וחסון כי את תהפכי למודעת אליו. אבל זה דורש סבלנות ותרגול.

[u]החלק הבעייתי שאני רואה במצב שלי בינתיים שלהרגיש אהובה על ידי אחרים הוא תנאי הכרחי לקבלה עצמית שלי.[/u]
אוקיי, אם כך את יכולה להתחיל לעבוד עם משפט יותר ספציפי -
תשאלי את עצמך לפחות פעם ביום - "האם אני מסכימה לאהוב את עצמי ללא תנאי וללא תלות במשובים מבחוץ?"
כל תשובה שתעלה היא בסדר. גם אם כן וגם אם לא. את כל פעם שואלת מחדש ומוכנה לשמוע מעצמך כל תשובה.
חשוב שזה יהיה יומיומי ומתמשך. עבודה עם השאלה הזאת תיצור לאט לאט בתוכך הסכמה ותשתית לתחושה הזאת: כך את בונה את היסודות לזה.

_אני לא שופטת את עצמי על ההרגשה הזאת אבל מאד קשה לחיות אתה.
אני לא רוצה להיות זקוקה לאישור מבחוץ כל הזמן._
נהדר שאת מצליחה לא לשפוט! זו התחלה מצויינת.
הנחישות להשתחרר מהתלות הזאת בבחוץ היא דלק חשוב ובעל ערך להתהליך.
מה שהצעתי בפיסקה הקודמת יכול לכוון אותך לאט לשם.

_נזכרתי בעוד משהו- הפחד הכי גדול שלי הוא לא להיות קיימת.
הדבר שהכי פוגע בי ביחסים בין אישיים זו התעלמות._
גם זה מתקשר לחווית חוסר הערך.

אני מרגישה צורך להגיד לך לא להיבהל מכמות המידע שאת מגלה על עצמך :-).
עוד עוד דברים צפים אל פני השטח וזה טוב. טוב מאוד.

כככככל הדברים האלה הם אחד.
לכל מה שתיארת עד היום יש את אותו המקור.
החזיקי לך מול העיניים ככל הזמן כמו זרקור בלב ים את הידיעה שהמטרה שלך היא ליצור חוויה פנימית של היותך אהובה ובעלת ערך, ללא תנאי וללא תלות בעולם החיצון.
זה יכול לשמש לך כעוגן, כמשהו שישמור עלייך בפוקוס, ובתחושה שאת בדרך הנכונה.

נזכרתי בעוד משהו- הפחד הכי גדול שלי הוא לא להיות קיימת.
הדבר שהכי פוגע בי ביחסים בין אישיים זו התעלמות.
אם מתעלמית ממני אני מרגישה לא רק לא שווה, כל הקיום שלי מתערער.
אני זקוקה ליחס כדי להרגיש קיימת.

אני יודעת שכולנו זקוקים ליחס, אבל נראה לי שאצלי זה לא מאוזן- הצורך ביחס, באישור.

_אז בואי נקרא לזה - "אני רוצה לחוש אהובה".
זה רצון לגיטימי ועמוק ואנושי ומקסים.
אני לא מכירה אדם שלא רוצה לחוש אהוב. אז אל תפסלי את הרצון הזה בבקשה._
זה באמת נשמע יותר טוב.

אני חושבת שהעיגול הדמיוני שלי במבט ראשון נראה שלם אבל הוא מאד חלש ונפרץ מכל רוח קלה. הייתי שמחה להיות רגישה פחות, או לפחות פגיעה פחות.


[u]האם את מסכימה להיות ראויה לאהבה? האם את מסכימה להיות אהובה?[/u]
כן.
אבל מכירה גם את המקום האחר- הייתי שם גם. לפני הרבה שנים הייתי בקשר מאד טוב שניתקתי מיוזמתי למרות שהכל היה שם טוב, אפילו טוב ממש. קשר עמוק, הרגשתי הרבה אהבה וקבלה מהצד השני ואפילו הרשיתי לעצמי לאהוב אבל משום מה ברגע שדובר על חיים משותפים ממש- ברחתי ולא ידעתי למה, כי באמת הכל היה טוב, אבל פשוט הרגשתי שאני חייבת לברוח. אחרי הרבה זמן הבנתי שבאמת לא הייתי מוכנה להיות אהובה, איפשהו עמוק בפנים האמנתי שלא מגיע לי.

החלק הבעייתי שאני רואה במצב שלי בינתיים שלהרגיש אהובה על ידי אחרים הוא תנאי הכרחי לקבלה עצמית שלי. אני מרגישה צורך עז באישור והסכמה לקיומי מבחוץ, למשל אם מישהו מתעלם ממני- אני מרגישה באמת לא קיימת וזה מאד מפחיד. אם מישהו לא אוהב אותי- אני מרגישה לא טובה, לא ראויה לאהבה. אם מישהו יגיד לי שאני טיפשה- אני ארגיש טיפשה. אם מישהו יתן לי מחמאה- אני ארגיש יותר טוב אבל תמיד יכרסם בי הפחד שאולי זה לא באמת.
אני לא שופטת את עצמי על ההרגשה הזאת אבל מאד קשה לחיות אתה.
אני לא רוצה להיות זקוקה לאישור מבחוץ כל הזמן.
רוצה להרגיש בעלת ערך.

[u]משתדלת לשנן לעצמי- וזה קשה.[/u]
אני יודעת.
זה נחווה אמיתי לחלוטין.
תנסי להתמיד עם ביסוס הידיעה הזאת שזה לא אמיתי.

_אני לא ממש מצליחה להבין למה אני נותנת לסביבה להשפיע עלי כ"כ, איך אני יוצאת מזה?
אגב, זאת שדיברה אלי לא יפה התנצלה ויזמה שיחת נפש אבל אני מצטערת שהסכמתי לשיחה הזאת- זה שירת רק אותה, הכאב שלי לא פחת אפילו לא טיפה. הסכמתי כי הרגשתי את המצוקה שלה, היה לה צורך חזק להשקיט את ייסורי המצפון שלה ו"לגמור את זה יפה" ועזרתי לה (במקום לנסות לעזור לעצמי)._
אוקיי,
עוד משהו שאת יכולה להתחיל להתבונן עליו זה עד כמה את מאפשרת לסביבה לעשות דברים שעבורך הם לא טובים.
לזהות היכן הגבולות סביבך פרוצים.
למשל, להסכים לשיחה כזאת כאשר כל מה שאת רוצה נכון לעכשיו זה להתרחק, זה לאפשר למישהו לחדור למרחב שלך.

דמייני שיש סביבך עיגול דמיוני,
ומדי פעם תבדקי אם הוא שלם, או פרוץ. איפה אפשר להכנס בעדו ואיפה לא. מי כן ומי לא. מתי כן ומתי לא. זה דינמי.
הכוונה היא לא לעיגול שהוא חיץ שמבודד ומרחיק ואותך מהעולם אלא לעיגול ששומר עלייך, ומסמן לך בדיוק מה טוב לך ומה לא טוב לך. מה אפשר לעשות לך ומה לא.
תבדקי עד כמה הוא קיים ונוכח בסיטואציות שונות.
זו התבוננות שיש בכוחה לאחות קרעים בעיגול, ממש בזמן אמת. אולי בהתחלה לא מיד אבל די מהר יחסית - כן.

_מה אני רוצה עכשיו? מה אני באמת באמת רוצה.
זה מצחיק- התשובה הספונטאנית הראשונה שעלתה היא "אני רוצה שיאהבו אותי"- זה לא ממש מחזיר את הפוקוס פנימה..._
אז בואי נקרא לזה - "אני רוצה לחוש אהובה".
זה רצון לגיטימי ועמוק ואנושי ומקסים.
אני לא מכירה אדם שלא רוצה לחוש אהוב. אז אל תפסלי את הרצון הזה בבקשה :-).

תראי, בתהליך שאת עושה עם עצמך, ככל שאת תחושי יותר אהבה והערכה כלפי עצמך, כך את תוכלי לחוש את האהבה והערכה של הסביבה כלפייך.
אהבה שקיימת שם כבר עכשיו בכל מקרה.
זה כאילו שכרגע גם אם יש סביבך אהבה שמכוונת אליך, אין לה איפה להתיישב אצלך.
זה כאילו שיש תקע אבל אצלך השקע לא פעיל.
ואת עכשיו עובדת על ליצור את השקע :-).

תמשיכי להתמקד בצרכים וברצונות שלך.
תשאלי שוב ושוב.
אל תעצרי כאן.


_השאלה: מי אני? או מי אני עבור עצמי? גם קשה מאד- אני מרגישה כמו איזה משהו מיותר בעולם, מרגישה לא מוצלחת, לא ראויה לאהבה. מטרד עבור עצמי ועבור כולם.
אני יודעת שזה לא נכון אבל לא ממש מאמינה בזה._
אני אשאל אותך עכשיו שאלה.
ובבקשה תנסי לענות עליה "מהבטן", לא "מהשכל":
האם את מסכימה להיות ראויה לאהבה? האם את מסכימה להיות אהובה?
תכתבי מה הדבר הראשון שעלה לך ועם זה אפשר יהיה לעבוד.

_מה שחשוב שתתחילי לראות זה שהחוויה הזאת מאיימת עלייך כי היא מרגישה לך מאוד אמיתית וכי את מאמינה לה.
והיא לא.
אני יודעת שכך היא מרגישה לך אבל היא לא. חד משמעית.
בבקשה תאמרי את זה לעצמך גם אם את לא מרגישה כך. זה חשוב. היא לא.
יגיע היום, יגיע הרגע, בו היא כבר לא תהיה חלק ממך ואת כבר לא תאמיני לה - בהתחלה לא במחשבות שלך לגבי עצמך ואחר כך גם לא בחוויה הרגשית._
משתדלת לשנן לעצמי- וזה קשה.

בדיוק הזדמן לי להתאמן בלעשות קצת תירגול בחקר המנגנון:
קרה לי מקרה מצער ששוב זרק אותי לחוויה הזאת, הפעם זה בא בהפתעה גמורה- לא הייתה לי שום דרך להתגונן לפני. החוויה הייתה מטלטלת, כמעט פרצתי בבכי, עברו לי בראש מחשבות לא טובות על מי שפגע בי, אבל ידעתי שזה מנגנון ההגנה (וזה לא הפחית את מידת הכאב) והשתדלתי להתרכז בעצמי ולהבין את עצמי- להבין למה משפט קטן יכול להשפיע עלי בצורה כזאת- שוב הרגשתי כמו איזו נמלה קטנה, אפס, אחת שאפשר לדבר אליה בצורה פוגעת.
האנרגיות שאני משקיעה בזה הן רבות מאד- אפילו התפקוד שלי הדרדר בימים האחרונים מאד מאד.
אני לא ממש מצליחה להבין למה אני נותנת לסביבה להשפיע עלי כ"כ, איך אני יוצאת מזה?
אגב, זאת שדיברה אלי לא יפה התנצלה ויזמה שיחת נפש אבל אני מצטערת שהסכמתי לשיחה הזאת- זה שירת רק אותה, הכאב שלי לא פחת אפילו לא טיפה. הסכמתי כי הרגשתי את המצוקה שלה, היה לה צורך חזק להשקיט את ייסורי המצפון שלה ו"לגמור את זה יפה" ועזרתי לה (במקום לנסות לעזור לעצמי).
_מדי פעם תשאלי - מי אני? מי אני עבור עצמי?
מה טוב לי?
מה אני רוצה עכשיו? מה אני באמת באמת רוצה._
זה מצחיק- התשובה הספונטאנית הראשונה שעלתה היא "אני רוצה שיאהבו אותי"- זה לא ממש מחזיר את הפוקוס פנימה...
השאלה: מי אני? או מי אני עבור עצמי? גם קשה מאד- אני מרגישה כמו איזה משהו מיותר בעולם, מרגישה לא מוצלחת, לא ראויה לאהבה. מטרד עבור עצמי ועבור כולם.
אני יודעת שזה לא נכון אבל לא ממש מאמינה בזה.
עצוב...

_מה שחשוב שתתחילי לראות זה שהחוויה הזאת מאיימת עלייך כי היא מרגישה לך מאוד אמיתית וכי את מאמינה לה.
והיא לא.
אני יודעת שכך היא מרגישה לך אבל היא לא. חד משמעית.
בבקשה תאמרי את זה לעצמך גם אם את לא מרגישה כך. זה חשוב. היא לא.
יגיע היום, יגיע הרגע, בו היא כבר לא תהיה חלק ממך ואת כבר לא תאמיני לה - בהתחלה לא במחשבות שלך לגבי עצמך ואחר כך גם לא בחוויה הרגשית._
משתדלת לשנן לעצמי- וזה קשה.

בדיוק הזדמן לי להתאמן בלעשות קצת תירגול בחקר המנגנון:
קרה לי מקרה מצער ששוב זרק אותי לחוויה הזאת, הפעם זה בא בהפתעה גמורה- לא הייתה לי שום דרך להתגונן לפני. החוויה הייתה מטלטלת, כמעט פרצתי בבכי, עברו לי בראש מחשבות לא טובות על מי שפגע בי, אבל ידעתי שזה מנגנון ההגנה (וזה לא הפחית את מידת הכאב) והשתדלתי להתרכז בעצמי ולהבין את עצמי- להבין למה משפט קטן יכול להשפיע עלי בצורה כזאת- שוב הרגשתי כמו איזו נמלה קטנה, אפס, אחת שאפשר לדבר אליה בצורה פוגעת.
האנרגיות שאני משקיעה בזה הן רבות מאד- אפילו התפקוד שלי הדרדר בימים האחרונים מאד מאד.
אני לא ממש מצליחה להבין למה אני נותנת לסביבה להשפיע עלי כ"כ, איך אני "יוצאת מזה"?
אגב, זאת שדיברה אלי לא יפה התנצלה ויזמה שיחת נפש אבל אני מצטערת שהסכמתי לשיחה הזאת- זה שירת רק אותה, הכאב שלי לא פחת אפילו לא טיפה. הסכמתי כי הרגשתי את המצוקה שלה, היה לה צורך חזק להשקיט את ייסורי המצפון שלה ו"לגמור את זה יפה" ועזרתי לה (במקום לנסות לעזור לעצמי).
_מדי פעם תשאלי - מי אני? מי אני עבור עצמי?
מה טוב לי?
מה אני רוצה עכשיו? מה אני באמת באמת רוצה._
זה מצחיק- התשובה הספונטאנית הראשונה שעלתה היא "אני רוצה שיאהבו אותי"- זה לא ממש מחזיר את הפוקוס פנימה...
השאלה: מי אני? או מי אני עבור עצמי? גם קשה מאד- אני מרגישה כמו איזה משהו מיותר בעולם, מרגישה לא מוצלחת, לא ראויה לאהבה. מטרד עבור עצמי ועבור כולם.
אני יודעת שזה לא נכון אבל לא ממש מאמינה בזה.
עצוב...

את עושה עבודת זיהוי יסודית. יופי.
תזכרי שאולי לא נעים לך לפגוש את הדברים האלה ולגלות אותם על עצמך אבל שזו רק תחנה בדרך.
ותזכרי שזה לגמרי לגמרי אפשרי ומציאותי לעשות כאן שינוי.

[u]המחשבה על היותי חסרת ערך מאיימת עלי מאד.[/u]
כאמור, לכל אחד יש חוויה שעבורו היא בגדר חוויית קצה בלתי נסבלת,
וכמו שאת מזהה אצלך, כל המערכות שלך מתגייסות כדי לטשטש את הנוכחות של אותה חוויה בתוכך.

כמו שתיארת, את משקיעה בזה הרבה אנרגיה. פעולות, מחשבות, רגשות. חלקם מודעים, חלקם לא.
את עובדת במשרה מלאה בלטשטש את החוויה המאיימת: הוא נתן לי מילה טובה, עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי, עשיתי מעשה טוב, אני אעשה כככה וככה כדי ש... וכו'.
כדי לא לחוש חסרת ערך, את מחפשת דברים שבעינייך או בעיני הסביבה הם "שווים" ואת מגייסת אותם למערכה.

הרגעים שאת מתארת הם רגעים בהם את שמה "פלסטר" חיצוני על התחושה הפנימית של "אני חסרת ערך".

מה שחשוב שתתחילי לראות זה שהחוויה הזאת מאיימת עלייך כי היא מרגישה לך מאוד אמיתית וכי את מאמינה לה.
[b]והיא לא.[/b]
אני יודעת שכך היא מרגישה לך אבל היא לא. חד משמעית.
בבקשה תאמרי את זה לעצמך גם אם את לא מרגישה כך. זה חשוב. היא לא.
יגיע היום, יגיע הרגע, בו היא כבר לא תהיה חלק ממך ואת כבר לא תאמיני לה - בהתחלה לא במחשבות שלך לגבי עצמך ואחר כך גם לא בחוויה הרגשית.

כדי שזה יקרה, מה שנדרש ממך כרגע זו עבודת מחקר אינטנסיבית על המנגנון הזה שלך.
השאיפה היא כרגע שאת תתחילי להתבונן על עצמך מהצד, כמו תצפיתנית, ותהפכי למומחית של המנגנון של עצמך.

למה זה כדאי?
[b]בגלל שהחוויה נראית ומרגישה לך כל כך אמיתית, חשוב להתחיל להפריד אותה ממך.[/b]
ברגע שתראי אותה כמנגנון תתחיל להיווצר ההיפרדות. בהדרגה.

השאיפה שלנו כרגע, היעד הקרוב, הוא להגיע לרגע שבו את [b]מרגישה[/b] את החוויה כאמיתית אבל [b]יודעת[/b] שהיא לא. כמו כשאת ישנה וחולמת ואת יודעת שאת חולמת. יצא לך פעם לחוות את זה?
ברגע שאת מצליחה לייצר לעצמך רגע כזה זה קצה חוט חשוב מאין כמותו להמשך. לשחרור גם מההרגשה, מהחוויה.

כדי לכוון את עצמך לשם ולהפוך למומחית של עצמך תמשיכי לזהות (בענייניות ובאופן נקי משיפוט עד כמה שאת יכולה, כבר מיותר לציין, נכון? :-)):
[list]
[*] את החוויה ברגעים בהם היא תופסת אותך ולוכדת אותך ואת מאמינה לה. ממש מרגישה חסרת ערך.
[*] את דרך המילוט, את הפלסטרים.
[*] את עבודת המניעה - את כל הדברים שאת עושה כדי לא ליפול לשם מראש: כל הדברים שאת עוטפת את עצמך בהם כדי לחוש בעלת ערך, כפי שתיארת.
[*] את האנרגיה שמגוייסת לכל זה.
[/list]

עד שתרגישי שאת מכירה היטב היטב את המנגנון.

[u]אני פשוט לא יודעת מה אני באמת- מאד משתדלת להתאים לציפיות של החברה.[/u]
כדי לברוא בתוכך את המקום של "אני בעלת ערך", חשוב שתתחילי לגלות מי את.
לאט לאט.

מדי פעם תשאלי - מי אני? מי אני עבור עצמי?
מה טוב לי?
מה אני רוצה עכשיו? מה אני [b]באמת באמת[/b] רוצה.
יש סיכוי שהתשובות לא יגיעו מיד ותצטרכי להתמיד עם השאלות, כי את מאוד לא רגילה לחשוב כך.
השאלות האלה יתמכו בך להחזיר את הפוקוס אלייך פנימה, כלומר לראות את העולם מתוך מה טוב לך באמת (ולא מתוך מה טוב לאחרים כדי שהם ב"תמורה" יספקו לך אשליה של ערך עצמי).

_אני פשוט רואה דרכה משהו בתוכי שמפחיד אותי ודוחה אותי, אני רק לא מצליחה להבין מה זה בדיוק.
אולי העניין הזה שדברים חיצוניים קובעים אם אני שווה או חסרת ערך?_
את רואה אותך, דרכה, כחסרת ערך.
מי היא אותה "מנוצלת" אם לא "חסרת ערך שאפשר להשתמש בה ולזרוק אותה מבלי להתחשב ברגשותיה"?

מה שכל כך דוחה אותך זו המוחשיות של החוויה.
ההרגשה שזה אמיתי.
כאשר סיוט חיינו מתגשם עבורנו כחוויה שנראית אמיתית זה מזעזע ואנחנו משתמשים בכל התותחים.

ככל שתתקדמי בעבודה הפנימית שלך [b]מול עצמך,[/b] כך החוויה [b]מולה[/b] תיטשטש. היא תיהפך פחות ופחות חשובה ומשמעותית בחייך. פחות תיגע בך.
היא כרגע רק ייצוג עבורך (או השלכה כמו שקראת לזה). שליחה שהגיעה לחייך כדי לאפשר לך לעבור משהו חשוב.

שימי לב להתקדמות המשמעותית שעשית בהקשר הזה מרגע פתיחת הדף.
את כבר לא קורבן שלה.
הפנית את הפוקוס פנימה. וזה מדהים.

:-)

חשבתי על רגעים, בהם אני מרגישה "שווה" ובעלת ערך. חלק גדול מהם קשורים להערכה שבאה מבחוץ- אני שמה לב שיחס שאני קולטת מבחוץ מאד משפיע על ההערכה העצמית שלי. יש מעט רגעים שבהם אני מרגישה בעלת ערך בלי לקבל פידבק מהסביבה- אלה רגעים בהם עמדתי במשימות שהצבתי לעצמי, עברתי תהליך יצירתי ויש תוצאה שאני גאה בה. יש דברים שהם לא תגובה מהסביבה אבל גם חיצוניים, למשל, אני גאה בבעלי ומרגישה "שווה" כי אני נשואה למישהו "שווה".
אני לא מרגישה בעלת ערך סתם מעצם היותי- רק אם עשיתי משהו ש"נחשב" בעיני הסביבה או בעיני.
חשבתי גם סתם על דברים שעושים לי טוב- פעילות גופנית עושה לי טוב, ספר טוב, בילוי עם חברה.
המחשבה על היותי חסרת ערך מאיימת עלי מאד.
שמתי לב שאני עושה הרבה דברים כדי לעשות רושם טוב(אני לא אדם שנתפס על ידי הסביבה כ,עושה רושם" כי אני עושה את זה בשקט), משקיעה הרבה מחשבה ואנרגיות ב"מה יחשבו עלי". אני פשוט לא יודעת מה אני באמת- מאד משתדלת להתאים לציפיות של החברה.
התכונות הטובות שלי שגורמות לי להרגיש טוב עם עצמי- אני יכולה להיות חברה טובה, אני נאמנה ומסורה לחברות טובות שלי. הבית שלי נקי בדרך כלל, אני נראית טוב בעיני עצמי (וגם מקבלת פידבק חיובי על המראה מהסביבה).
לפי עוצמת התגובה שלי לאותה האישה אני משוכנעת שכל מה שאני מרגישה כלפיה זו השלכה, כשאני בוחנת את המצב באופן אובייקטיבי (עד כמה שניתן, במצבי) אין שום סיבה אמיתי שכ"כ אשנא אותה. אני פשוט רואה דרכה משהו בתוכי שמפחיד אותי ודוחה אותי, אני רק לא מצליחה להבין מה זה בדיוק.
אולי העניין הזה שדברים חיצוניים קובעים אם אני שווה או חסרת ערך?

_היום שוב נתקלתי במה שאת קוראת לו "מנגנון הגנה" של רגשות קשים כלפי אותה האשה (אני רק לא מבינה איך זה בדיוק מגן עלי)?
אני לא מרגישה פחות פגועה כשאני שונאת אותה._
הפניית רגשות של שנאה כלפי אותה אישה מעמעמים קצת את עוצמת החוויה.
למה?
כי האישה ההיא מיד הופכת ללא-בסדר, ללא-צודקת, לאדם איום ונורא שעשה לך עוול, ואת הופכת לקורבן שלה. את הופכת למסכנה ביחס אליה.
את בורחת לפרשנות, למסקנות, ולא באמת נשארת בחוויה הנקייה, הגולמית.
זה אולי לא ה"מיסוך האידיאלי" מאותה חוויה של מנוצלת או נחותה או לא שווה (תיכף נדייק) כי כבר נזרקת לתוכה בעבר בעקבות המעשה שלה. לא "נזהרת" והמעשה כבר נעשה. עכשיו את מחפשת הקלה ומרגוע מטראומת ההיזרקות לחוויה. אז לא מדובר פה בפלסטר הרמטי שמספק הגנה מושלמת.

יחד עם זאת, זה כן מעניק לך סוג של תגמול: היא ממוצבת עבורך בעולם כאדם רע ואת כאדם טוב שנעשה לו עוול. זה כאילו תיקון לעוול. יש משהו קצת מתגמל בלהיות בעמדה של קורבן. אם מסתכלים על זה ללא שיפוט עצמי (!) אפשר להבחין בזה. תראי אם את יכולה לראות את החלקים הכביכול נעימים ונוחים שיש במקום הזה.

[u]היום התחדד לי שזו ממש סלידה וחוסר יכולת לסבול את קירבתה- אפילו הפסדתי משהו טוב רק כדי להימנע מקשר ישיר אתה, ניסיתי לשכנע את עצמי שלא כדאי לי לעשות את זה כי רק אני אפסיד מזה, אבל היה בתוכי איזה חלק עיקש נורא שממש לא היה יכול לסבול מפגש אתה. מה ההיגיון במנגנון הגנה שרק מזיק- שום תועלת לא צומחת לי ממנו?[/u]
כרגע את נוכחת למחיר המאוד גדול שאת משלמת תמורת מנגנון ההגנה.
וטוב שכך, כי זה מעורר אותך ומדרבן אותך ליצור שינוי פנימי שיכול לשחרר אותך מהדפוס הזה.
שעון מעורר, מצצצציק נורא באוזן. אבל מעיר! :-)

התועלת [b]שכן[/b] צמחה לך מהמנגנון היא שהוא הרחיק אותך אתמול מאותה אישה, הצלחת להמנע מהקשר הישיר שהיה צפוי להתרחש. אם היית פוגשת אותה ישירות היית שוב נזרקת לחוויה.
במאזן השיקולים הפנימי הלא מודע שלך את מעדיפה להרגיש את השנאה מאשר לחוות שוב שחזור של החוויה. כי - כמו שתיארתי בפיסקה הקודמת, עמדת קורבן היא מייסרת מאוד ובו בזמן גם מתגמלת מאוד (בבקשה תקראי את זה בלי גינוי עצמי, זה הכל עוד בגדר אוטומט כרגע, אוקיי? :-)).


[u]מה שיותר מפחיד אותי זו ההרגשה של "אני לא שווה", זה הרבה יותר קשה לי- שמתי לב גם שאני משקיע הרבה אנרגיה בלהוכיח שאני שווה, בעלת ערך, ראויה ליחס והערכה (פחות חיפוש של כבוד ויותר חיפוש אחרי יחס). אולי גם השנאה כלפיה זה ניסיון להפוך אותה ללא שווה כדי שאני ארגיש יותר "שווה"?[/u]
זה נשמע מדוייק.
ובואי נדייק גם את התירגול שאני מציעה: תעבדי מול החוויה הזאת. היא באמת יותר בסיסית: לא שווה, חסרת ערך, נחותה, לא נחשבת - תמצאי לך מילה או שתיים שהן הכי הכי מדוייקות עבורך.
(יכול להיות שחווית ה"מנוצלת" היא נגזרת מסויימת של החוויה הזאת. שימי אותה בצד לעת עתה. אם יגיע הזמן להתייחס אליה את תדעי).

ועכשיו תתחילי לזהות את ההשפעה שלה על הדרך שבה מתנהלים חייך.
זהי את מנגנוני המילוט שלך ממנה.
את כל המחשבות, פעולות ורגשות שבשורה התחתונה כל מהותם ותפקידם זה לספק לך את החוויה ההפוכה מהחוויה המפחידה.
את הפסילה של אנשים אחרים, את ההשוואות, את הצורך להוכיח שאת קיימת, נחשבת, חשובה. ההההכל.

ו- בלי שיפוט. רק לתצפת.

במקביל, לא פחות חשוב, חפשי וזהי רגעים בהם חווית באמת ובתמים את היותך בעלת ערך. בהם היית מחוברת לעוצמה הפנימית שלך. על אמת. זה קיים, רק שאת לא תמיד בקשר עם המקום הזה.
וכך את עובדת במקביל על שחרור של מה שלא משרת אותך ובריאה של מה שכן תומך בך ומחזק אותך.

אוקי?

[u]אני אשתדל להיות פחות שיפוטית גם כלפי עצמי וגם באופן כללי.[/u]
יופי. ואל תשפטי את עצמך על הרגעים בהם את כן שיפוטית, בסדר? :-)
זה מעולה כי בעיני ומנסיוני, תוכנית גמילה ממוקדת ואינטנסיבית מאשמה, שיפוט ובכלל מכל נקודת המבט של בסדר/לא-בסדר, היא נתיב מאוד מאוד מאוד יעיל לחיבור עצמי ולאהבה עצמית. מאוד.

תודה עירית, עכשיו זה נראה קצת יותר מובן.
היום שוב נתקלתי במה שאת קוראת לו "מנגנון הגנה" של רגשות קשים כלפי אותה האשה (אני רק לא מבינה איך זה בדיוק מגן עלי)?
אני לא מרגישה פחות פגועה כשאני שונאת אותה. היום התחדד לי שזו ממש סלידה וחוסר יכולת לסבול את קירבתה- אפילו הפסדתי משהו טוב רק כדי להימנע מקשר ישיר אתה, ניסיתי לשכנע את עצמי שלא כדאי לי לעשות את זה כי רק אני אפסיד מזה, אבל היה בתוכי איזה חלק עיקש נורא שממש לא היה יכול לסבול מפגש אתה. מה ההיגיון במנגנון הגנה שרק מזיק- שום תועלת לא צומחת לי ממנו?

לגבי החוויה הרגשית של "אני מנוצלת", אחרי די הרבה מחשבות בנושא הגעתי למסקנה שזה לא מה שמטלטל אותי, אני דווקא יכולה לחיות עם זה שלפעמים אהיה מנוצלת ואני גם לא מרגישה מנוצלת במשך רב חיי, רק באירועים מסויימים, בתקופות מסוימות. מה שיותר מפחיד אותי זו ההרגשה של "אני לא שווה", זה הרבה יותר קשה לי- שמתי לב גם שאני משקיע הרבה אנרגיה בלהוכיח שאני שווה, בעלת ערך, ראויה ליחס והערכה (פחות חיפוש של כבוד ויותר חיפוש אחרי יחס). אולי גם השנאה כלפיה זה ניסיון להפוך אותה ללא שווה כדי שאני ארגיש יותר "שווה"?
[u]הכל בסדר, את בסדר גמור . את מגיבה בדיוק כמו שאת אמורה להגיב כרגע. תזכירי את זה לעצמך שוב ושוב.[/u]
תודה על המילים האלה.

אני אשתדל להיות פחות שיפוטית גם כלפי עצמי וגם באופן כללי.

כתבתי פעם משהו שיכול לתת לך הרחבה של ההסבר הזה: [url=http://www.namaste.co.il/articles/articletype/articleview/articleid/759/--/]להסכים לחוות את החיים[/url]

_אל תפחדי מהחוויה.
האם הכוונה לחוויה של פגיעה?_
הכוונה שלי היא החוויה הרגשית של "אני מנוצלת".
וכאמור, זו חוויה פנימית שמתרחשת בתוכך כאשר מישהו מתנהג אלייך בדרך שזורקת אותך לחוויה הזאת, שמייצרת את החוויה או שרק מזכירה לך אותה.

_כל עוד תברחי ממנה היא תרדוף אחרייך ותערער אותך בכל פעם שתתפוס אותך.
ברגע שתעצרי, תסתובבי אליה ותיישרי לה מבט היא תפסיק לאט לאט לפעול עלייך את פעולתה.
במקום שהיא תהיה בעלת הבית שלך, את תהפכי לבעלת הבית שלה.
לא ממש הבנתי- אפשר הסבר בבקשה?_
תדמייני שאת הולכת בדרך, חיה את חייך, חווה כל מיני חוויות רגשיות, חלקן נעימות יותר, חלקן נעימות פחות, ולרובן את מגיבה בדרך שפויה ומאוזנת. הן לא מטלטלות אותך, כי עבורך הן עוד חוויה ממגוון החוויות שהחיים מזמנים.

אבל, בדרך הזאת יש לפעמים בורות. "בור" זו לא חוויה רגילה, אלא החוויה של "אני מנוצלת ונבגדת". מתוך כל מכלול חוויות החיים זוהי חוויה שאצלך היא צרובה כבלתי נסבלת: לא סתם לא נעימה, חוויה מזעזעת.

ואת תעשי הכל כדי [b]להימנע מלהקלע[/b] אל חוויות כאלה, כלומר את תלכי בזהירות מסביב לבור אם תשימי לב שאת מתקרבת לאחד כזה (נניח תיזהרי ותרחיקי מחייך מאנשים שיש להם פוטצניאל לייצר עבורך חוויה שיכולה להתפרש כניצול, "מניאקים" למינהם ;-)). שימי לב, אגב, שאת מבזבזת הרבה אנרגיה בחייך כדי להמנע מהבורות האלה.

בנוסף, אם לא שמת לב וכבר כן נקלעת לחוויה, אם כבר "עשית את הטעות", נתת אמון ופגשת בחוויה, את תעשי הכל, אבל הכל, כדי לברוח ממנה, כדי להחלץ כמה שיותר מהר מהבור.
יש מנגנוני בריחה מנטאליים שפועלים ברמת המחשבה (למשל "איזו דפוקה האישה הזאת, איזה בנאדם רע היא") ויש מנגנוני בריחה רגשיים (למשל "אני שונאת אותה" או למשל "היא עשתה לי עוול נוראי").
מנגנוני הבריחה האלה הם אוטומטיים לגמרי, ופועלים ברמה של הישרדות. אלה הם מנגנוני ההגנה שלך, ונכון לרגע זה את זקוקה להם והם משמשים אותך היטב.

מגיע הרגע בו את קולטת מהו המחיר שאת משלמת תמורת המנגנונים האלה,
רגע כמו זה בו החלטת לפתוח את הדף הזה,
ואת מחליטה לעשות עבודה כדי להיפרד מהם. כדי להפסיק לשנוא, כדי להפסיק את העיסוק המתמשך בפגיעה שחווית.

מה שהתכוונתי בדברי זה,
שאחד הנתיבים האפשריים הוא להפסיק לפחד כל כך מהחוויה, להפסיק לברוח ממנה.
הרי כל המערך הרגשי הזה שלך יושב ומתבסס על חוסר ההסכמה להיות בחוויה הזאת.
נניח, תאורטית, שאת כן מסכימה, ומפסיקה לפחד - כל המנגנון הזה קרס. את לא עסוקה בהימנעות, את לא זקוקה לו יותר.

לכן הצעתי שתבדקי אם את מוכנה ליצור בתוכך, לאט לאט בהדרגה ובצורה מבוקרת, הסכמה דווקא [b]כן[/b] להיות עם החוויה. לפגוש אותה מבלי לברוח, "להתידד איתה". זה כמו להסתכל למפלצת בעיניים. ואז, כשאת "חברה שלה" היא לא יכולה לפעול עלייך כך את פעולתה, היא לא יכולה לטלטל אותך בעוצמות כאלה.

זה יותר ברור עכשיו? (אם לא, כתבי לי מה בדיוק לא).


_אני מרגישה מאוכזבת מעצמי, משום מה בתור אדם בוגר אני מצפה מעצמי פשוט "לצאת מזה" וזהו, לא להתבוסס ברגשות שליליים, אבל הרגשות הם כאן, קשה להתכחש לעובדה הזאת.
אני מנסה להיות מודעת, אבל עדיין מרגישה תקועה._
אל תלכי לשם, למקום של שיפוט עצמי.
זה מאוד מאוד לא יעיל עבורך בתהליך הזה.
הכל בסדר, את בסדר גמור :-). את מגיבה בדיוק כמו שאת אמורה להגיב כרגע. תזכירי את זה לעצמך שוב ושוב.

תנסי לראות ברגשות האלה, כמו שתיארתי בפיסקה הקודמת, מנגנוני הגנה הכרחיים. את לא יכולה, גם אם מאוד תרצי ומאוד תתאמצי, [u]"לצאת מזה"[/u] רק מתוך החלטה. הם חזקים מההחלטות האלה ויש לזה סיבה: מבחינה רגשית הם שומרים על שפיות דעתך. אז אל תגַני אותם בבקשה.
עם סבלנות ועם נחישות לשחרר מתוכך את החוויה הפנימית הם יחלשו. אני מבטיחה לך.

{@

[u]אל תפחדי מהחוויה.[/u]
האם הכוונה לחוויה של פגיעה?
_כל עוד תברחי ממנה היא תרדוף אחרייך ותערער אותך בכל פעם שתתפוס אותך.
ברגע שתעצרי, תסתובבי אליה ותיישרי לה מבט היא תפסיק לאט לאט לפעול עלייך את פעולתה.
במקום שהיא תהיה בעלת הבית שלך, את תהפכי לבעלת הבית שלה._
לא ממש הבנתי- אפשר הסבר בבקשה?

בזמן האחרון אני בקושי מצליחה להכנס לבאופן.
לאחרונה לא נתתי לעצמי לחשוב על הנושא וחשבתי שאולי קצת שיחררתי אבל כשראיתי אותה- הרגשתי שאני עדיין לא נקיה מרגשות לא רצויים.
אני מרגישה מאוכזבת מעצמי, משום מה בתור אדם בוגר אני מצפה מעצמי פשוט "לצאת מזה" וזהו, לא להתבוסס ברגשות שליליים, אבל הרגשות הם כאן, קשה להתכחש לעובדה הזאת.
אני מנסה להיות מודעת, אבל עדיין מרגישה תקועה.

מה שאת מתארת מעיד על כך שאת מכניסה הרבה מאוד מודעות עצמית להתנהלות שלך מולה, וזה מבורך! כל הכבוד על השינוי המהיר הזה! :-)
מה שאת בעצם אומרת זה שהמודעות הזאת:
[list=1]
[*] מאפשרת לך להיות פחות מטולטלת על ידי המעשים והאמירות של החברה הזאת. אמנם משהו בך מגיב אבל כבר לא "נזרקת" לבור רגשי בעוצמות גדולות כמו לפני כן: את נשארת קרובה יותר למרכז הפנימי שלך.
[*] עוזרת לך להתייחס אל עצמך ביותר חמלה והבנה וקבלה.
[/list]

[u]דווקא כשחשבתי שדעתי כבר הוסחה מאותה האישה היא משכה את תשומת ליבי שוב בהערה פוגעת[/u]
כאן את נוכחת לפער שיש בין העבודה שנעשית ברובד הרציונלי, למשל ההחלטה להתרחק ממנה ולהסיח את דעתך ממנה,
לבין העבודה שנדרשת ברובד החווייתי-רגשי כדי שגם [b]ליבך[/b] לא יוסח.

הפגיעה שהרגשת היא אוטומטית לגמרי וטבעית ומובנת.
כאמור - כל עוד בחוויה הפנימית שלך קיימת רגישות יתר לניצול ונחיתות - את תיפגעי ודעתך תוסח כאשר תיקלעי לחוויה חיצונית דומה או לאמירה שרלוונטית לחוויה הזאת. [b]גם[/b] אם השכל יחליט שלא עוד.

אל תפחדי מהחוויה. הנטיה היא לברוח ממנה אל עבר רציונליזציה.
רוצה עכשיו להציע לך להוסיף אל מה שאת עושה גם מוכנות והסכמה מודעת להיות עם החוויה, כלומר - לא לפחד ממנה, לא להבהל ממנה:

כל עוד תברחי ממנה היא תרדוף אחרייך ותערער אותך בכל פעם שתתפוס אותך.
ברגע שתעצרי, תסתובבי אליה ותיישרי לה מבט היא תפסיק לאט לאט לפעול עלייך את פעולתה.
במקום שהיא תהיה בעלת הבית שלך, את תהפכי לבעלת הבית שלה.

(אם זה מדבר אלייך ואת רוצה עוד פירוט והכוונה לגבי היישום המעשי של השלב הזה - תגידי).

[u]קצת מייאש אבל אני לוקחת את הזמן.[/u]
כן. זה דורש סבלנות ונחישות. לאט לאט.
:-)

דווקא כשחשבתי שדעתי כבר הוסחה מאותה האישה היא משכה את תשומת ליבי שוב בהערה פוגעת, אבל הפעם לא נפלתי כ"כ מהר למקום של עלבון וכעס אלא בדקתי למה המשפט שלה, שלא היה מכוון אלי בכלל פגע בי כל כך. הבנתי שהמשפט עירער לי את ההערכה העצמית שלי.
היא אמרה שבניצול מיני יש צדדים מצחיקים, ואני שבשום אופן לא מצליחה לראות בניצול מיני צדדים מצחיקים נורא כעסתי על המשפט הזה. ההרגשה הראשונה שעלתה היתה "איך היא מעזה!" ורק אחר כך כשהתנתקתי ממנה הבנתי שזה העלה אצלי הרגשה שמה עברתי בעצם הוא לא ממש נורא, אני סתם עושה עניין ממשהו שהוא אפילו קצת מצחיק וכשנהייתי מודעת למחשבה הזאת היא נראתה לי כ"כ מגוחכת שכל ההרגשה הרעה שהיתה מיד עברה וגם הכעס עבר למרות אי ההסכמה שלי עם מה שהיא אמרה.
אני משתדלת לא להיות התוקפן של עצמי- להיות מודעת כשזה קורה.
אני משתדלת לראות בעצמי את הטוב ולסלוח לעצמי על הדברים הלא טובים שבי. למצוא דברים טובים אני מצליחה אבל גם כשאני מוצאת דבר טוב שמתי לב שיש לי נטיה להקטין אותו ולהגיד לעצמי שזה לא ממש חשוב. לסלוח לעצמי- זה עוד יותר קשה.
קצת מייאש אבל אני לוקחת את הזמן.

בשמת, תודה!

סערה, תהיי עם זה קצת, כמו שאמרת - תני לדברים לחלחל,
וכשיצוץ בתוכך משהו חדש, תכתבי ואשמח להנחות אותך כיצד להתקדם איתו.

בכל מקרה חשוב לי לומר לך שלבסס אהבה וקבלה עצמית, ולמוסס שלילה עצמית וביקורתיות זה לא משהו שהוא בשמיים. הוא אפשרי לגמרי. זו לא רק שיחה תיאורטית. אני רואה אותך הולכת לשם :-).

עירית, זה מדהים- אתמול דיברתי עם חברה בהקשר אחר לגמרי והיא אמרה לי דברים מאד דומים. למשל זה
_ואת זה את יכולה לעשות באמצעות שכך שתתחילי לבדוק/לבחון/לחקור קודם כל כיצד את מתייחסת לעצמך
(במקום כיצד שאר העולם מתייחס אלייך. גם זה יגיע, אבל זה יהיה פועל יוצא של ההתייחסות שלך אל עצמך)._
וזה
[u]הפכת לא בכוונה להיות התוקפן של עצמך[/u]

כשאני חושבת על הדברים אני חייבת להודות שיש בי המון ביקורתיות כלפי עצמי, למרות שאם היית שואלת אותי באופן ספונטני מה אני חושבת על עצמי ישר הייתי אומרת שברור שאני אוהבת את עצמי ומחשיבה את עצמי. יש בי תכונות שאני ממש לא אוהבת וכשהן באות לידי ביטוי אני לא אוהבת את עצמי.

לגבי תפקיד הקורבן- גם ישר הייתי אומרת שאני בכלל לא קורבן, אבל אני צריכה לחשוב על הדברים, לבחון אותם.
אני מרגישה איזו תזוזה אבל לא מבינה מה אני אמורה לעשות ולאן אני אמורה להתקדם, בינתיים נותנת לדברים לחלחל.

תודה

(עירית, וואו, מזמן לא קראתי דברים כל כך חכמים ומאירי עיניים)

[u]אם תוציאי את החברה שלך מחייך, מבלי להוציא את התפיסה הפנימית מחייך, תמשיכי לחיות בתוך החוויה של מנוצלת וחלשה[/u]
וואו! (דלות לשונית, אני מודה, אבל זה מרוב התפעמות)

[u]אתמול גיליתי שבעצם אני מפנה את הרגש הקשה הזה לעצמי בעיקר - כשניסיתי מולה לפרק את הרגש ולנסות להבין אותו (הכל בראש) הבנתי שאני בעיקר כועסת על עצמי שלא ידעתי לומר לא לקשר שלא מתאים לי וניסיתי להתאים את עצמי למישהי אחרת במקום להקשיב ללב.[/u]
מה שאת בעצם אומרת זה שיש בתוכך אנרגיה של כעס, כאב, תסכול, שנאה, והיא חייבת להיות מנותבת למקום כלשהו.
אם לא החוצה אז פנימה.
כלומר: הבנת שלא נכון ולא הגיוני להפנות אותה אל החברה שלך, כי החלטת שאת רוצה להפסיק לשנוא אותה.
אבל מה, את מגלה שהאנרגיה הזאת עדיין קיימת, היא לא מתמוססת מעצמה והיא חייבת להיות מופנית אל עבר מישהו או משהו.

ועכשיו, במקום שמישהו חיצוני ינצל אותך ויחליש אותך - את מחלישה את עצמך. הפכת [b]לא בכוונה[/b] להיות התוקפן של עצמך.
בתפיסה הפנימית האוטומטית שלך את "מלוהקת" תמיד לתפקיד הקורבן. את מראש, כברירת מחדל, אשמה/לא בסדר/ראויה ליחס מקטין (ובבקשה אל תשפטי את עצמך על כך. זה מנגנון אוטומטי לגמרי, בסדר? :-))

ואז, גם אם הרציונל שלך התאמץ, לקח פיקוד, ופיטר את התוקפן התורן מתפקידו, "כי אני רוצה להפסיק לשנוא אותה", הוא עדיין לא הצליח לפטר [b]אותך[/b] מתפקיד הקורבן. בתפיסה הפנימית שלך חייב להיות מולך תוקפן, ואם אין תוקפן חיצוני אז את תעשי את העבודה במקומו.

אם תוציאי את החברה שלך מחייך, מבלי להוציא את התפיסה הפנימית מחייך, תמשיכי לחיות בתוך החוויה של מנוצלת וחלשה.
זה מתקשר לרעיון שהתפיסה הזאת שלך היא בבסיסה פנימית. כלומר המקור הוא הפּנים ולא החוץ. הפּנים יוצר, בורא ומאפשר את החוץ.

[u]ואז עדיין לא חשתי כלפיה חיבה יתרה, אבל היה הרבה פחות אכפת ממנה, הצלחתי טיפה להתקרב לעצמי.[/u]
נראה לי שהאתגר שלך מעתה יהיה להתקרב לעצמך עם יחס יותר ויותר חיובי ופחות ופחות שלילי.
לחזק את עצמך במקום להחליש את עצמך.

ואת זה את יכולה לעשות באמצעות שכך שתתחילי לבדוק/לבחון/לחקור קודם כל כיצד [b]את[/b] מתייחסת לעצמך
(במקום כיצד שאר העולם מתייחס אלייך. גם זה יגיע, אבל זה יהיה פועל יוצא של ההתייחסות שלך אל עצמך).

תבדקי אם את מתחברת לזה.

ואאו
קוראתכאן ולומדת....
[u]הבנתי שאני בעיקר כועסת על עצמי שלא ידעתי לומר לא לקשר שלא מתאים לי וניסיתי להתאים את עצמי למישהי אחרת במקום להקשיב ללב.[/u]
אני כל כך מבינה את זה
אבל כאן הלמידה לא?
אולי התשובה כאן
במקום
[u]אני כ"כ זהירה במערכות היחסים שלי,[/u]
אולי להתאמן
[u]להקשיב ללב.[/u]
ותודה על השיתוף(())

אתמול גיליתי שבעצם אני מפנה את הרגש הקשה הזה לעצמי בעיקר- כשניסיתי מולה לפרק את הרגש ולנסות להבין אותו (הכל בראש) הבנתי שאני בעיקר כועסת על עצמי שלא ידעתי לומר לא לקשר שלא מתאים לי וניסיתי להתאים את עצמי למישהי אחרת במקום להקשיב ללב. ואז עדיין לא חשתי כלפיה חיבה יתרה, אבל היה הרבה פחות אכפת ממנה, הצלחתי טיפה להתקרב לעצמי.

_יש בי גם קצת חשדנות כלפי הסובבים- האם הם באמת אוהבים אותי, האם אני באמת יכולה לסמוך עליהם, ופחד מפגיעה.
אני כ"כ זהירה במערכות היחסים שלי, אני מניחה שהזהירות תציל אותי מפגיעה._
כאן את מתארת מנגנון הגנה לא רציונלי, כלומר כזה שאת לא יכולה "לכבות" באמצעות החלטה בלבד,
מנגנון ששומר עלייך מלא ליפול בטעות לבור, לחוויה של "אני מנוצלת ונבגדת".

נסי מעתה לזהות ביומיום, תוך כדי החיים, את מנגנון ההגנה הזה,
ותזהי אותו [b]ככזה,[/b] כלומר כמנגנון שמגן עלייך מלהיזרק לחוויה של "אני מנוצלת".
למשל:
"בזמן האחרון מיכל רוצה להתקרב אלי ומראה כלפי סימנים של חיבה, עכשיו היא שוב התקשרה והציעה שניפגש. מצאתי תירוץ וסירבתי לה.
אני עושה את זה כדי להימנע מהאפשרות של להיקלע לחוויה של - אני מנוצלת".

חשוב שלא תשפטי את זה תוך כדי הזיהוי. שלא תשפטי לא אותך ולא את המנגנון. זכרי שהוא פה בשביל להגן עלייך.
עד היום היית זקוקה לו כדי לשמור על שפיות דעתך. אם הוא לא היה פה בשביל להגן עלייך, את היית חווה שוב ושוב בעוצמות שונות את החוויה הבלתי נסבלת שחווית מול החברה.
את יכול לבחור כעת להתחיל להיפרד ממנו. אבל כל עוד הוא פה זה כי את זקוקה לו.

[u]בסך הכל אני לא מרגישה מנוצלת, זאת אומרת שלא כולם מנצלים אותי- יש הרבה אנשים שמיטיבים אתי ואני אתם, אבל כן קיים אצלי פחד מהאפשרות הזאת של ניצול (זה בא לידי ביטוי גם בפחד נורא שמישהו ינצל את הילדות שלי, כשהבת שלי נפגעת מחברה- אני לוקחת את זה מאד קשה, אני נסערת, אני פוחדת שהיא לא תדע להגן על עצמה, לעמוד על שלה וממשיכה להתעסק עם זה גם כשהבנות כבר השלימו וחזרו להיות החברות הכי טובות), אני מרגישה שכל אחד יכול לפגוע בי ואין לי מושג מי זה יהיה.[/u]
כאן את מתארת בדיוק את זהירות היתר הזאת מול האפשרות של להיקלע לחוויה של "אני מנוצלת".
התבונני בה.
תזהי אותה, כאמור, בזמן אמת ככזו, ותנסי לא לשפוט אותה.

[u]יש יחסים שלפעמים רק ממרחק של שנים אפשר להבין אותם נכון. לפעמים אתה אומר לעצמך איך הייתי כזה טיפש? איך לא ראיתי?[/u]
זה ממש נכון- אצלי מתלווה לזה החשש שאולי אני באמת לא "שווה" ואולי דווקא היא צודקת וזה "מגיע" לי.

זו תחושה נוספת שעולה- אני לא שווה (זה לגמרי לא רציונאלי, כי יש לי חיים טובים- בן זוג אוהב, ילדים מתוקים, כמה חברות טובות ממש, אני עושה דברים שאני אוהבת בחיי אבל בכל זאת המקום הזה קיים).
יש בי גם קצת חשדנות כלפי הסובבים- האם הם באמת אוהבים אותי, האם אני באמת יכולה לסמוך עליהם, ופחד מפגיעה.
אני כ"כ זהירה במערכות היחסים שלי, אני מניחה שהזהירות תציל אותי מפגיעה. אני מרגישה שהחברה הזאת "הערימה" עלי במובן מסוים- היא עקפה את ההגנות שלי והצליחה לפגוע בי ויש לי הרבה זעם כלפיה.
[u]נראה לי שזה גם מערער את הביטחון בעצמך שתוכלי לזהות למי את חשובה, מי באמת אוהב אותך. אולי זאת גם חלק מהפגיעה.[/u]
גם אני חושבת שזה חלק מהעניין.

_בעיני זה פחות רלוונטי מתי ואיך זה קרה, ויותר משמעותי יהיה להתמקד בריפוי של הפצע, ובשחרור של התפיסה העצמית הפנימית, של "אני מנוצלת ונבגדת".
להעלות אותה למודעות, לזהות ולהכיר לעומק את כל מנגנון הפעולה שלה: כלומר כיצד היא משפיעה עלייך בהתנהלות היומיומית באינטראקציות עם בני אדם באשר הם._
אני צריכה זמן לחשוב על זה, זה מאד מעניין.

_הפּנים שלך בורא את החוץ.
אם את מסתובבת בעולם עם תפיסה של "אני מנוצלת" את בוראת לעצמך מציאות שבה את הופכת להיות קורבן למנצלים למינהם ש"משתמשים וזורקים"._
בסך הכל אני לא מרגישה מנוצלת, זאת אומרת שלא כולם מנצלים אותי- יש הרבה אנשים שמיטיבים אתי ואני אתם, אבל כן קיים אצלי פחד מהאפשרות הזאת של ניצול (זה בא לידי ביטוי גם בפחד נורא שמישהו ינצל את הילדות שלי, כשהבת שלי נפגעת מחברה- אני לוקחת את זה מאד קשה, אני נסערת, אני פוחדת שהיא לא תדע להגן על עצמה, לעמוד על שלה וממשיכה להתעסק עם זה גם כשהבנות כבר השלימו וחזרו להיות החברות הכי טובות), אני מרגישה שכל אחד יכול לפגוע בי ואין לי מושג מי זה יהיה.

[u]בקשה - משום שבשיחה הזאת שמתרחשת בינינו כעת את פותחת משהו מכאיב בתוכך חשוב שתשמרי על עצמך במהלכה, כלומר שתהיי קשובה לעצמך, לקצב שנכון לך לגעת בדברים, לעוצמה שנכון לך שבה הם יעלו.[/u]
תודה על העצה.

סערה יקרה (())

עכשיו, כשהנחת את שני האירועים זה לצד זה, את יכולה לראות את ההקבלה בינהם: בשניהם יש קודם כל חוויית הניצול, בין אם הוא רק רגשי, או משולב - גופני ורגשי, ואחר כך את החוויה שכרוכה בהבנה שאת רק עוד אחת בשורת קורבנות, שאת לא משמעותית או מיוחדת.

מה שזה יכול לאפשר לך לעשות עכשיו בצורה הרבה יותר בהירה,
זה לבחון עד כמה הרגשות העזים שעלו בך מול החברה - הכאב העצום, השנאה הכל כך כל כך עזה - אכן קשורים אל המעשה שלה, או שהמעשה שלה הציף בף פגיעה ישנה שאולי לא טופלה עד הסוף.

אגב, יכול להיות שהחוויה הראשונית נצרבה כנערה, אבל גם יכול להיות שזה קרה לפני כן.
בעיני זה פחות רלוונטי מתי ואיך זה קרה, ויותר משמעותי יהיה להתמקד בריפוי של הפצע, ובשחרור של התפיסה העצמית הפנימית, של "אני מנוצלת ונבגדת".
להעלות אותה למודעות, לזהות ולהכיר לעומק את כל מנגנון הפעולה שלה: כלומר כיצד היא משפיעה עלייך בהתנהלות היומיומית באינטראקציות עם בני אדם באשר הם.

המשמעות של זה תהיה -
בשלב ראשון, כאשר עדיין קיימת התפיסה הפנימית הזאת, לאפשר לך חופש פעולה בסיטואציות שעלולות להוביל לניצול ולאפשר לך לצאת מזירת האירוע מוקדם יותר,
ובשלב השני ממש לשחרר מתוכך את התפיסה, ובכך למנוע ממך לשחזר את המימוש שלה.

את מבינה איך זה עובד?
הפּנים שלך בורא את החוץ.
אם את מסתובבת בעולם עם תפיסה של "אני מנוצלת" את בוראת לעצמך מציאות שבה את הופכת להיות קורבן למנצלים למינהם ש"משתמשים וזורקים". מה שמציף אל פני השטח כל פעם מחדש את הכאב, התסכול, הזעם. כל פעם מחדש את [b]אותו[/b] הכאב. האירועים הם גפרור שמצית בכל פעם את אותו חומר הבעירה.
לא תמיד קל לראות את זה אבל המקור זה הפּנים, לא החוץ.
כאשר התפיסה הזאת תעלם, גם האירועים האלה יעלמו מחייך.

מתוך נקודת מבט כזאת את תוכלי בהמשך לסלוח לחברה ביתר קלות.

זה מתקשר גם אל מה ש [b]נרקיס[/b] כתבה לך במעלה הדף:

_כאשר נשלחים אלי אנשים כאלה לחיים, אני מודה להם.
עבורי הם מדריכים חשובים, המסמנים לי להתבונן לתוכי פנימה.
בזכות כמה כאלה שעוררו בי אי נוחות, גדלתי, והתרחבתי למימדים חדשים.
הודי לה ובדקי לתוך עצמך._

החברה הזאת לא הגיעה במקרה לחייך.
השנאה כלפיה שלא מרפה קראה לך להפנות את הזרקור פנימה, ולעשות משהו טוב למען עצמך.
לשחרר ולרפא את הנקודה הזאת שמגבילה את מידת החופש שיש לך להתנהל בעולם.

עכשיו תסתכלי על ההקשר הרחב יותר של כל העניין, בפרספקטיבה שלוקחת בחשבון את כל מהלך חייך, את העבר, את ההווה, ובעיקר את העתיד שלך:
את עושה את זה לא רק בשביל לסלוח לה על מה שהיה, ולא רק בשביל לנקות את רעל השנאה שקיים היום במערכת שלך, אלא גם למען החופש שלך להיות, לחוות, ולהתנסות בעולם.

אם תרצי להמשיך בכיוון הזה אשמח ללוות אותך כאן עד כמה שניתן במגבלות העולם הוירטואלי.

(בקשה - משום שבשיחה הזאת שמתרחשת בינינו כעת את פותחת משהו מכאיב בתוכך חשוב שתשמרי על עצמך במהלכה, כלומר שתהיי קשובה לעצמך, לקצב שנכון לך לגעת בדברים, לעוצמה שנכון לך שבה הם יעלו).

ממש מבינה אותך.
מעליב לחשוב שמישהי כל כך קרובה אליך עד שתזמיני אותה ללידה שלך, ואח"כ לגלות שהאינטימיות היתה מזוייפת.
נראה לי שזה גם מערער את הביטחון בעצמך שתוכלי לזהות למי את חשובה, מי באמת אוהב אותך. אולי זאת גם חלק מהפגיעה.
יש יחסים שלפעמים רק ממרחק של שנים אפשר להבין אותם נכון. לפעמים אתה אומר לעצמך איך הייתי כזה טיפש? איך לא ראיתי?
<בלי פואנטה>

תודה רבה, עירית.
הדברים שכתבת הבהירו לי משהו.
כן, המילה "מנוצלת" מאד מדברת אלי בהקשר של מערכת היחסית הזאת. חשתי גם נבגדת באיזשהו מקום.
בתור נערה עברתי ניצול מיני- זה יכול להיות קשור? עברתי גם טיפול בקשר לאונס אבל יכול להיות שלא הכל נרפא.
הסיפור של הניצול המיני היה קשור גם בניצול רגשי- זה היה אדם מוכר לי מהסביבה הקרובה שלפני האונס ניצל אותי רגשית: סיפר דברים קשים מאד על עצמו, דברים שלא הייתי אמורה לשמוע, כפה עלי את הקשר אתו ובגלל שהיתה לו סמכות מסוימת לגבי, לא הצלחתי לא להסכים לקשר הזה למרות שהרגשתי שהוא לא טוב בשבילי ומשהו כאן לא בסדר, אבל רק אחרי המגע המיני הבנתי שזה באמת לא בסדר מה שקורה כאן ופניתי לבקש עזרה. יש בי גם כעס כלפי האדם ההוא, שאגב לא נענש על מעשיו. אחר כך גיליתי שגם עבור האדם ההוא הייתי "עוד אחת", שלא הייתי היחידה שהוא ניצל.

[u]בנוסף, אני רוצה להציע לך לראות את מה שאת בעצמך כבר יודעת - כי כך תיארת את זה - וזה שהיא לא עשתה את זה לך. כלומר - לא מכוונה רעה, לא בזדון ולא אישית נגדך[/u]
זה ברור שהיא לא כיוונה את זה כלפי ואפילו לא התכוונה לפגוע, בשבילי זה הופך את כל הסיפור לעוד יותר פוגע, כי זה מעצים את התחושה שהשתמשו בי וזרקו אותי בלי לראות את האדם שבי.

האמת שיכול להיות שזה כן קשור לכבוד שיערה הזכירה, לא כבוד במובן של הוקרה מיוחדת אלא כבוד בסיסי שמגיע לכל אדם באשר הוא.

(())
תודה ששיתפת. עכשיו, מתוך מה שסיפרת אפשר להתחיל ולמקד מהי אותה חוויה רגשית שנזרקת אליה בעקבות המעשה שלה.

נדמה לי שמדובר בחוויה הרגשית של להיות מנוצלת.
כלומר, היא ניצלה אותך לצרכיה, "השתמשה וזרקה בתום השימוש", היא לא ראתה אותך, לא באמת היה אכפת לה ממך, אלא רק מעצמה, ומהצורך שלה לחוות דרמות מבלי לתת את הדעת איך מרגיש הצד האחר או מה הוא צריך.
בקיצור - תבדקי האם מה שהיה פה הכי בלתי נסבל זו החוויה של להיות מנוצלת על ידי אדם אחר.

לכל אחד מאיתנו יש חוויה שעבורו ספציפית וסובייקטיבית היא חוויה בלתי נסבלת, שנצרבה בנו ככזו בשלב מסויים בחיים, לרוב מוקדם.
החוויה הזאת טעונה עבורנו יותר משאר החוויות, והיא מתפקדת כמו פצע פתוח שלא טופל, ולכן כל נגיעה בו מקפיצה עד לב השמיים.

יש אדם שעבורו החוויה של להיות "מנוצל" היא בלתי נסבלת, חוויה שעבור מישהו אחר תהיה אולי לא נעימה אבל לא עד כדי כך. הוא לא "ייתפס" עליה.
עבור אדם אחר זו יכולה להיות החוויה של "אני דחוי", "לא אהוב", "לא קיים", "נחות", "לא ראוי", "לא רצוי", "לא מוערך" וכו' וכו'. כולן סובבות סביב חווית עצמי שלילית כלשהי כאשר אצל כל אחד הביטוי הספציפי שלה הוא שונה.

אני מניחה שרגשות השנאה התעוררו כי במעשים שלה היא כביכול "אילצה" אותך להיזרק לחוויה שעבורך היא בור אפל. ולא סתם, אלא שהיא היתה ה"תוקפן" ואת ה"קורבן". כלומר, יש מושא להפנות כלפיו את הכעס, הכאב והתסכול שהתעוררו כתוצאה מהמפגש עם החוויה.

אז דבר ראשון תבדקי אם מה שהגדרתי ("מנוצלת") הוא מדוייק לך מבחינת המילים, ואם יש צורך, אז נדייק את זה יחד עוד.

לאחר שנדייק תוכלי לצאת לדרך של לקחת אחריות על הפגיעה שנפגעת, מה שיאפשר לך להתחיל לסלוח לא רק "בשכל", אלא גם ברגש. זה ידרוש ממך להבין שהפצע הוא הפצע שלך, ויותר מזה, שיש לך כאן בכל הסיפור הזה הזדמנות לגעת בחלק עמוק בתוכך שמבקש ממך התייחסות :-).

זה בפירוש לא אומר להפחית או להוריד מעוצמת הפגיעה או להגיד "כלום לא קרה" או מה בסך הכל קרה?". ממש לא! זה אומר להתייחס אל זה ממש כמו אל פצע שזקוק להחלמה.
בחמלה, ברכות ובעדינות.

עד שיום אחד החוויה של "להיות מנוצלת" לא תטלטל אותך ככה. לא תסעיר אותך וגם לא תשתק אותך ותותיר אותך כל כך חסרת אונים.
השאיפה היא שאת תהיי חופשייה יחסית מול חוויה כגון זו. זה לא שהיא תהיה לך נעימה, אבל היא:
[list=1]
[*] לא תטלטל אותך.
[*] לא תעורר בך רגשות של שנאה בכזאת עוצמה. הרעל שתיארת.
[*] לא תשתק אותך. את תדעי להתנהל מולה בשוויון נפש יחסי ואולי אפילו לעצור אותה ולצאת מ"זירת האירוע" מוקדם יותר. לאפשר פחות ממנה.
[/list]

בנוסף, אני רוצה להציע לך לראות את מה שאת בעצמך כבר יודעת - כי כך תיארת את זה - וזה שהיא לא עשתה את זה [b]לך.[/b] כלומר - לא מכוונה רעה, לא בזדון ולא אישית נגדך. זה הטבע שלה, כך היא מתנהלת בעולם מתוך מערך הצרכים והדפוסים שלה. ושוב, זה לא כדי להפחית מעוצמת הפגיעה שנפגעת, אלא כדי לאפשר לך לקחת צעד קטן אחורה ולזהות את מנגנוני הפעולה האנושיים שפעלו כאן.

[u]יש לך עניין עם האשה הזאת שאת צריכה לפתור (עם עצמך) אולי את מקנאה בה? אולי היא פגעה לך בנקודה מאוד מאוד רגישה אצלך ואת לא יודעת איך להתמודד עם זה? (אולי לא בכוונה)[/u]
ברור שיש לי כאן משהו שצריך לפתור - הרי בשביל זה פתחתי את הדף. אני לא חושבת שיש כאן קנאה. כן, היא פגעה בנקודה רגישה- זה גם ברור (קצת פחות ברור מה הנקודה...)

[u]תנתחי את הרגש לגורמים - מה בדיוק מפריע לך אצלה? כמה זמן יקח עד שיתפוגג הרגש השלילי הזה? מה הרגש שלה כלפייך?[/u]
אין לי בעיה אתה, הבעיה היא שלי מולה. עצם נוכחותה מעוררת בי רגש שלילי ואני מנסה להבין למה אני לא מצליחה לשלוט בזה. כמה זמן יקח? אני בדיוק תוהה לגבי העניין. הרגש שלה כלפי- אין לי מושג, אם כי יש לי רושם שיש רגש שלילי מתחת לפני השטח אבל לא בטוח, יתכן שהיא אדישה.

[u]והצעה אחרונה - כשאת פוגשת אותה תהפכי את הכעס לכניעה תראי חולשה ולא כח. זה ירכך אותה וגם אותך ולאט לאט היא תהפוך לעוד קשר של "שלום-שלום". ולא לאויבת.[/u]
היא לא אויבת, יש קשר שלום-שלום. לגבי ההצעה לגבי להראות כניעה- זה מעניין.

[u]תעשי את [h=4]כל[/h] המאמצים לברוח מהתחושה הזו- זה פוגע- בעיקר בך . אסור לחשוב כך אפילו על אנשים רעים- לכל אחד מגיע שיהיה לו טוב.[/u]
תראי, כשכתבתי את הרגשות הקשים והמחשבות הקשות זה לא כי אני חושבת שככה צריך או שזה ליגיטימי או "מותר", אבל אי אפשר לצוות על הרגש "אסור"! והוא יעלם. כדי להתמודד צריך להיות מודע למה מרגישים ומה חושבים.

[u]דבר אחרון שחשוב לי לחדד- זו תחושה שנובעת כנראה מאגו- כנראה האישה הזאת לא התיחסה אלייך בכבוד שהאגו שלך רצה - אלה כפי שנראה לה וזה העליב אותך- זו לגמרי בעיה שלך.[/u]
ברור שהבעיה שלי- לא הצגתי את זה בתור משהו אחר. לגבי האגו- כל פגיעה היא מהאגו, אבל במקרה שלי כבוד לא נראה לי האישיו.

[u]אחד הדברים שקורים לנו זה שאנחנו חושבים שאין ברירה[/u]
לא הבנתי- את מוכנה להסביר?

[u]אני מחזקת אותך שתצליחי להרגיש את הסליחה בתוכך. עצם הרצון שלך לסלוח כבר חשוב מאד.[/u]
תודה על החיזוק.

_אם תרצי אוכל להנחות אותך כאן בדף הזה.
בשלב הראשון האם תוכלי לספר מה בדיוק קרה, מהי בדיוק הפגיעה? מה היא עשתה או אמרה? מה הרגשת?_
האישה הזאת יזמה אתי קשר. היא מאד "סחבקית" בהתנהלות שלה מול אנשים וכך היתה גם אתי (אני לא התחברתי אליה באופן מיוחד מהתחלה מצד אחד, מצד שני הערכתי את הידידותיות שלה וכן הפכנו חברות). אנחנו נפגשות די הרבה- יש לנו הרבה הצתלבויות בחיים בכלל וגם בעבודה.
היא הרגישה מאד בנוח אתי- קפצה לבקר, כשפגשה אותי, תמיד קרנה לעברי ויזמה שיחה, נעזרה בי כשהיה לה צורך, "נפלה" עלי עם בני משפחתה כשהיה לה חשק להתארח. לגמרי סחבקית.
לפני הלידה שלי היא חגה סביבי באופן מיוחד וכשחשבתי ממי אבקש עזרה בלידה (הייתי צריכה עזרה עם הבנות הגדולות) היא מיד הציעה את עצמה. היא היתה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי היא הסתובבה וסיפרה לכולם שהיא היתה בלידה שלי ומה היה. קצת הפריע לי שהיא קצת יותר מדי הפכה את זה לשלה, למשל שסיפרה בנוכחותי כאילו אני לא נמצאת.
אחרי שבועיים היא אירגנה איזו מסיבה ולא הזמינה אותי (זה לא מובן אבל , נגיד חודש לפני לא היה מצב שלא הייתי באה למשהו שהיא מארגנת, היא ממש רצתה בקרבתי וגם אני נהיניתי מחברתה), זה לא פגע בי עדיין אבל היה מוזר. שאלתי אותה באופן כללי על מה היה והיא אמרה "חשבתי שהזמנתי אותך". זה קרה כמה פעמים ואז הבנתי שהיא מתחמקת ממני, חשבתי שאולי פגעתי בה איכשהו וניסיתי לדבר- היא טענה שהכל סבבה והיא סתם לא זכרה והיא מצטערת. אמרתי לה שאם לא עשיתי לה משהו לא טוב אז זה קצת פוגע שהיא מארגנת משהו להרבה אנשים ולא מזמינה (לא היה מדובר על משהו סגור ואינטימי בכלל והיה מדובר במשהו שהיה לי כיף להיות בו והיא ידעה על כך), היא אמרה שמצטרעת ושאם אני ממש רוצה אני יכולה לבוא בפעמים אחרות.

הבנתי שהיא רוצה להתרחק ותפסתי מרחק גם (הרגשתי לא בנוח עם כל הסיפור כי חשבתי שיש פוטנציאל לחברות ובסוף זה הסתיים בצורה משונה). ואז ראיתי אותה ממבט מרוחק יותר ושמתי לב שהיא מסתחבקת עם אנשים שקורה להם משהו דרמטי- מוות, מחלה קשה וכו' ואז הגיעה ההבנה שהיא התחברה אלי בתקופה שבה הייתי במרכז העניין והיה לה חשק להיות בלידה כי לידת בית זה משהו "אוואו" באיזור שאני גרה.

ראיתי שזה ממש בולט אצלה - ההתמכרות לדרמה וגם הבנתי למה למרות שהיא כיפית בסך הכל, לא הצלחתי להגיע אתה לאינטימיות וקשר ממש עמוק, היא כל הזמן מדברת- בקושי מקשיבה, כשמדברים אתה- היא חייבת להכנס באמצע משפט כמה פעמים במהלך השיחה, היא מאד אוהבת "להציג" סיטואציות דרמטיות בחיים של אחרים, היא נמשכת לשערוריות ודברים יוצאי דופן (פעם לשם שעשוע היא עבדה על חברים שהיא ובעלה עומדים להתגרש...). בכל מקום היא במרכז.
זה עשה לי הרגשה מבחילה- הרגשתי שאולי היא אף פעם לא הייתה חברה וגם עלה לי פתרון אפשרי לתעלומת ניתוק הקשר, פשוט כבר לא הייתי מעניינת מספיק- לא סיפקתי את הדרמה. הרגשתי חרטה על שהיא היתה אתי בלידה, חרטה על שנתתי לעצמי להסחף לקשר שמראש לא הרגשתי טוב לגביו.
אין לי רצון לעסוק בצד שלה, אין ביננו קשר חוץ משלום-שלום והיא לא מעוניינת בקשר כרגע, אם כי יש רגעים בהם היא מתנחמדת פתאום אבל עכשיו זה כבר נראה לי לגמרי חלול. אני מאוכזבת מעצמי על הטעות בשיפוט שלי.
למעשה היא לא עשתה לי משהו רע אבל בהרגשה שלי היא עבדה עלי.
יתכן שאני שיפוטית ולא הוגנת כלפיה- אבל זו ההרגשה שלי.
אני מבקשת שלא תגיבו בצורה שיפוטית מדי כי היה לי קשה להוציא את הסיפור.
תודה רבה על ההקשבה והתמיכה עד כאן.

[u]זה מאד מעניין אבל איך עושים את זה, איך באים במגע עם עולם הרגש בצורה שתפתור את התקיעות הזאת?[/u]
אם תרצי אוכל להנחות אותך כאן בדף הזה.
בשלב הראשון האם תוכלי לספר מה בדיוק קרה, מהי בדיוק הפגיעה? מה היא עשתה או אמרה? מה הרגשת?

סערה,

אני מחזקת אותך שתצליחי להרגיש את הסליחה בתוכך. עצם הרצון שלך לסלוח כבר חשוב מאד.

< [po]אמא נמרה[/po] >