על ידי אנונימי » 04 ספטמבר 2001, 15:08
נניח שתכננתם ללכת עם בנזוג להצגה או קונצרט. השעה היעודה מתקרבת, אתם מתקלחים, מתבשמים, מתלבשים יפה. שותלים את הילדים (אם יש) אצל ההורים, או אצל איזה בייביסיטר. ויורדים למטה לנסוע לאולם. אתם נכנסים למכונית, מפעילים את המיזוג, יוצאים מהחניה, ומתחילים לנסוע. עוד לא הספקתם לעבור את פינת הרחוב ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר בהיגוי של המכונית. אתם עוצרים, יוצאים החוצה, ומגלים שאחד הגלגלים מפונצ'ר.
חם בחוץ, אתם לבושים במיטב מחלצותיכם, זה הרגע יצאתם ממקלחת, וכבר אתם מתחילים להזיע מחדש. ברור לכם שאין מה לדבר על החלפת הגלגל עכשיו, כי הבגדים שלכם בהירים ובטוח יתלכלכו בדרך. אם תזמינו מונית ייקח לה רבע שעה להגיע ואתם בטוח תאחרו, ואין אף אחד אחר בסביבה שיכול להקפיץ אתכם עכשיו. שיט. אולי נוותר על זה? במילא זה לא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. אבל כבר לא הלכנו להופעה ימבה זמן. שיט. שיט. שיט.
זו סתם דוגמא, כמובן. אבל מה בעצם יש לנו כאן? בואו נבחן לרגע מה היה קורה אם הזוג הזה מחליט כן להחליף את הגלגל: הם מחליטים שרק אחד מהם יתלכלך. לוקח חמש דקות להחליף את הגלגל, ואז זה שהתלכלך עולה הביתה, מתקלח, ולובש בגדים אחרים. עברו עוד עשר דקות. הם קצת בלחץ של זמן, אבל הם רק קצת יאחרו, ועדיין יהנו משעתיים של הופעה. אחרי ההופעה הם ילכו לאיזה בית קפה לשתות משהו, ולדבר קצת על ההופעה. ובסך הכל יהנו מהערב מאד. הפנצ'ר יהיה זכרון רחוק.
אז למה, בעצם, פעולה שהיתה לוקחת 15 דקות, ולא משפיעה כמעט בכלל על התוצאה הסופית, נראית לנו כמכשול בלתי עביר? לזה בדיוק קוראים מוקש תושיה. זה פוגע בתושיה שלנו, ולכן זה נראה כל כך גדול וקשה ובלתי עביר. ברור שאם נסתכל על זה מהצד, בעיניים מפוכחות, אז הבעיה לא תראה לנו גדולה ממה שהיא באמת, אבל בהיותנו בפנים בתוך הסיטואציה -- ההתנגשות בין הכוונות שלנו והמצב הנפשי החיובי שבו אנחנו נמצאים באותו רגע ביחד עם האדישות והנונשלנטיות שבו הופיעה לנו הבעיה מול הפרצוף גורמת לנו לעיוות של ההסתכלות. ופתאום כאילו מישהו הוציא לנו את כל הרוח מהמפרשים בבת אחת.
אז מה הפתרון? לתפוס פרספקטיבה. דבר ראשון להבין שהבעיה שאותה אנחנו צריכים לפתור היא מוקש התושיה, ולא הבעיה האמיתית שבה נתקלנו. מסתכלים על הבעיה האמיתית, ומריצים בראש תרחיש של איך מישהו אחר במצב לגמרי אחר היה פותר את הבעיה. ואז בוחנים מה גודל הפגיעה האמיתי שפתרון הבעיה הזו יגרום למה שרצינו לעשות מלכתחילה. אם זה גדול באמת, אז אנחנו לא עומדים לפני מוקש תושיה, אלא לפני בעיה אמיתית. אם זה קטן, אז יש לנו כאן מוקש תושיה שמסווה את עצמו כבעיה אמיתית. במקרה הזה צריך לשנס מותניים, ופשוט לפתור את הבעיה הנקודתית, בלי לחשוב על שאר מה שרצינו לעשות. לזה יהיה הרבה זמן אחר כך, אחרי שנפתור את הבעיה הקטנה ומוקש התושיה יעלם.
נניח שתכננתם ללכת עם בנזוג להצגה או קונצרט. השעה היעודה מתקרבת, אתם מתקלחים, מתבשמים, מתלבשים יפה. שותלים את הילדים (אם יש) אצל ההורים, או אצל איזה בייביסיטר. ויורדים למטה לנסוע לאולם. אתם נכנסים למכונית, מפעילים את המיזוג, יוצאים מהחניה, ומתחילים לנסוע. עוד לא הספקתם לעבור את פינת הרחוב ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר בהיגוי של המכונית. אתם עוצרים, יוצאים החוצה, ומגלים שאחד הגלגלים מפונצ'ר.
חם בחוץ, אתם לבושים במיטב מחלצותיכם, זה הרגע יצאתם ממקלחת, וכבר אתם מתחילים להזיע מחדש. ברור לכם שאין מה לדבר על החלפת הגלגל עכשיו, כי הבגדים שלכם בהירים ובטוח יתלכלכו בדרך. אם תזמינו מונית ייקח לה רבע שעה להגיע ואתם בטוח תאחרו, ואין אף אחד אחר בסביבה שיכול להקפיץ אתכם עכשיו. שיט. אולי נוותר על זה? במילא זה לא בדיוק מה שאנחנו אוהבים. אבל כבר לא הלכנו להופעה ימבה זמן. שיט. שיט. שיט.
[hr]
זו סתם דוגמא, כמובן. אבל מה בעצם יש לנו כאן? בואו נבחן לרגע מה היה קורה אם הזוג הזה מחליט כן להחליף את הגלגל: הם מחליטים שרק אחד מהם יתלכלך. לוקח חמש דקות להחליף את הגלגל, ואז זה שהתלכלך עולה הביתה, מתקלח, ולובש בגדים אחרים. עברו עוד עשר דקות. הם קצת בלחץ של זמן, אבל הם רק קצת יאחרו, ועדיין יהנו משעתיים של הופעה. אחרי ההופעה הם ילכו לאיזה בית קפה לשתות משהו, ולדבר קצת על ההופעה. ובסך הכל יהנו מהערב מאד. הפנצ'ר יהיה זכרון רחוק.
אז למה, בעצם, פעולה שהיתה לוקחת 15 דקות, ולא משפיעה כמעט בכלל על התוצאה הסופית, נראית לנו כמכשול בלתי עביר? לזה בדיוק קוראים [b]מוקש תושיה[/b]. זה פוגע בתושיה שלנו, ולכן זה נראה כל כך גדול וקשה ובלתי עביר. ברור שאם נסתכל על זה מהצד, בעיניים מפוכחות, אז הבעיה לא תראה לנו גדולה ממה שהיא באמת, אבל בהיותנו בפנים בתוך הסיטואציה -- ההתנגשות בין הכוונות שלנו והמצב הנפשי החיובי שבו אנחנו נמצאים באותו רגע ביחד עם האדישות והנונשלנטיות שבו הופיעה לנו הבעיה מול הפרצוף גורמת לנו לעיוות של ההסתכלות. ופתאום כאילו מישהו הוציא לנו את כל הרוח מהמפרשים בבת אחת.
אז מה הפתרון? [b]לתפוס פרספקטיבה[/b]. דבר ראשון להבין שהבעיה שאותה אנחנו צריכים לפתור היא מוקש התושיה, ולא הבעיה האמיתית שבה נתקלנו. מסתכלים על הבעיה האמיתית, ומריצים בראש תרחיש של איך מישהו אחר במצב לגמרי אחר היה פותר את הבעיה. ואז בוחנים מה גודל הפגיעה האמיתי שפתרון הבעיה הזו יגרום למה שרצינו לעשות מלכתחילה. אם זה גדול באמת, אז אנחנו לא עומדים לפני מוקש תושיה, אלא לפני בעיה אמיתית. אם זה קטן, אז יש לנו כאן מוקש תושיה שמסווה את עצמו כבעיה אמיתית. במקרה הזה צריך לשנס מותניים, ופשוט לפתור את הבעיה הנקודתית, בלי לחשוב על שאר מה שרצינו לעשות. לזה יהיה הרבה זמן אחר כך, אחרי שנפתור את הבעיה הקטנה ומוקש התושיה יעלם.