לשמחתי לא תחושת חרדה, אבל פגיעה מינית מתמשכת שעברתי לאורך שנים עם בן זוגי דאז חשפה את כל הכאבים מהילדות שהובילו למקום הזה. אני אחרי טיפול במסל"ן, טיפול מדהים.
[po]סבטקסט כפול[/po] , כתבי עוד.

חבל שהדף הזה לא התקדם.
מכירות את הרגשת חרדה ממין בעקבות פגיעה מינית?

חיבוק גדול. את מדהימה.

_חיבוק גדול לך אהובה.
אולי אם תכתבי מה את מרגישה זה יצליח להשתחרר עם בכי...._

חיבוק גדול לך אהובה.
אולי אם תכתבי מה את מרגישה זה יצליח להשתחרר עם בכי....

החלטתי לכתוב כאן שוב
חשפתי בפני הורי את הסיפור בקוווים כלליים בלווית המטפלת שלי . ההורים שלי מתקשים להאמין ולא יודעים מה לעשות, עוברים עלי ימים קשים ובודדים עד איימה, אני לא מצליחה לבכות מרב כאב.

בס"ד
[u]יש לי את הטלפונים של עורכות הדין אבל עוד לא התקשרתי[/u] תתקשרי! היום! עשי לעצמך את הצעד הזה! תתחילי את ההחלמה גם מהכיוון הזה!
בהצלחה (()) (()) (())

מעתיקה חלק מדיון שהתפתח בדף הבית שלי, פשוט כי זה נראה לי רלוונטי

[po]ליאת skippy[/po]
מזכיר לי שעדין אין לא מובן לי מדוע נשים שנפגעו כך, לא חושפות את שמו של המנוול.
למה שלא כל העולם ידע מי הוא? למה שהוא יוכל להמשיך לחיות את חייו כאילו כלום והן ישארו עם כל הכאב, הפגיעה, הטראומה?

הנה עוד אחד: (())

ליאת
כי זה כמו לחרוץ דינו של מישהו לפני משפט. וחוץ מזה יש את מידת החמלה. אולי אותו אדם עשה על עצמו עבודה והישתנה בינתיים, פירסום שמו עשוי לעשות עימו עוול. עוד דבר שאני יכולה לחשוב עליו זה שעולה מזה ניחוח של נקמה, ואני לא בטוחה כמה זה יכול להועיל לנאנסת. אני לא מוצאת טוב בנקמה. אני יותר בעד למצוא בתוכנו את המקום של הקבלה העצמית והאהבה של עצמינו ושל כל הברואים ללא תנאי, בד בבד עם שליחת אור ואהבה מן הנאנסת עצמה לעצמה, גם לקורבן הנוסף שהוא האנס. אני באמת ובתמים מאמינה מאמינה שריפוי כזה יכול להיות יעיל אלפי מונים גם לנאנסת וגם לנאנס לעומת הסיפוק הזמני שבתאווה לחשוף את שמו ברבים כביכול למען יראו וייראו. כל זה לא סותר כמובן תלונה במשטרה, במידה וזה מגיע לזה. אבל אנחנו יודעות שבמרבית המקרים, כולל המקרה שלי, זה לא מגיע.
אז לפחות לעשות את העבודה הפנימית של הריפוי שהיא הרבה יותר חשובה לטעמי מתלונה במשטרה

מפנה אתכם לראות מה כתבתי ב [po]סיפור האונס שלי[/po]

(())

[u]הקושי הכי גדול שלי הוא עם ההורים, אני לא מדברת איתם עכשיו והם כאילו לא מבינים אבל גם לא שואלים.[/u]
(())
כאילו אם לא ישאלו זה לא שם. מדהים-אבא שלי עד עכשיו לא מדבר איתי. קודם כשהוא גילה אז מרוב שהוא לא ידע מה לעשות הוא התחמק ממני במהירות ומילמולים. אני בלי מחשבה נוספת התעמתתי איתו על זה וגם באותה הזדמנות על הנכות הריגשית שלו שליוותה אותי כל חיי. הוא התבקש לא להגיב לפני תו"כ ואחרי. מאז הוא לא מדבר איתי בכלל. ממש נמלט כאילו אני נושת איזה פצצה. למעשה לא הפסדתי הרבה פה כי קודם הוא לא דיבר איתי עם כיסוי של כאילו ממהר ועכשיו הדברים גלויים על השולחן. הבחירה היא שלו. מה שבטוח אני מתי שהוא יסגור את זה כי עוד גילגול איתו ממש לא בא בחשבון...:-)
אולי לפני שאת מגישה תלונה תפתרי עם עצמך את הדברים ותגיעי להגשת התלונה ממקום אחר. בטוח, חזק יותר. רק הצעה.

ל
תודה על כל מילה ומילה שאתן כותבות. הקושי הכי גדול שלי הוא עם ההורים, אני לא מדברת איתם עכשיו והם כאילו לא מבינים אבל גם לא שואלים.
אני מדמיינת את הפרצוף שלהם ושל אנשים שאני מכירה כשאפנה למשטרה.
כיוון שהייתי קטינה והוא היה איש מבוגר יותר במשפחה, יש תמיד קייס, ואפילו ם אין, יש משפט פלילי ויש אזרחי. גם אם לא ישב בכלא, וילך למשפט הרי שבטוח החיים השאננים שלו יפגעו וזה המטרה שלי. בעצ ם המטרה שלי שאני זו שאלך עם ראש זקוף והוא זה שיתבייש.
יש לי את הטלפונים של עורכות הדין אבל עוד לא התקשרתי.

[u]לפחד מהצל של עצמי.[/u]
אני יודעת בדיוק איך את מרגישה... בגיל 16 בא לי פלאשבאק של מה שעשה אח של חבר ילדות שלי, כשהייתי בת 5 או 6. אני חושבת שזה היה יותר מפעם אחת, כי אני זוכרת כמה קטעים. אני יכולה להעיד על עצמי- שאני כל הזמן אומרת לעצמי את זה-לא לפחד!. היה לי מאוד קשה להיות עם חברים בפעם הראשונה כי הרגשתי מנוצלת תמיד. אני בחשש מתמיד, מנסה להסתכל תמיד אם מישהו עוקב אחרי, אם מישהו הולך באותו קצב כמוני, אני מיד מאטה, כדי שהוא יעבור.
אבל להפסיק לפחד - זה צעד ראשון בהחלמה.
[u]אני חושבת שאת באמת אמיצה עד מאוד שאת מביטה בדברים ומוכנה לראות מה חוסם אותך ואיפה זה נוגע. כבר זה חלק גדול בתהליך הזה.[/u] גם אני.

[u]צריך הרבה אומץ לפתוח תיבת פנדורה כזאת,[/u]
אני הייתי מוציאה את זה בתקופה שכתבתי מוסיקה. וציירתי את זה המון פעמים. לפעמים טוב לבכות. להעלות את התמונות, כאילו "לטחון" אותן- אבל בעצם להסתכל אל תוך עצמי, וכאילו לסחוט את הכאב מזה, עד שמופחת מעט, ואז קצת יותר קל לנשום. זה מה שעזר לי. היום, כשאני נשואה, עדיין קשה לי, לפעמים עולות לי תמונות או רגשות בזמן שאני עם בעלי, אבל אני מצליחה "לכבות" אותן, מהר יותר מבעבר.

[u]הסיפור, פיזור המידע, היה סוג של הגנה עצמית.[/u] -אני לא סיפרתי להרבה אנשים, רק למי שהייתי איתם, ולחברה טובה, שאחרי שסיפרתי לה, יום אח"כ היא אמרה לי שנזכרה גם כן במישהו שפיתה אותה לתוך יער (אירופה)....... אבל כשסיפרתי, לחבר (כל פעם למי שהייתי איתו) הרגשתי תמיכה, שהוא מחבק אותי כשאני מתעוררת בלילות, שהוא מבין כשקשה לי להיות איתו, שהוא אוהב, ולא מנצל.
עם בעלי, בכלל הכל יותר תומך, ומבין, ומתחשב.
אבל כשסיפרתי לאמא שלי, לא היתה תגובה תומכת, היתה יותר תגובה של "למה לא סיפרת לי..." ו"ידעתי שהוא לא נורמאלי" (היא דווקא התכוונה לחבר הילדות, ולא לאח שלו, וסירבה להאמין שזה הוא שעשה, ולא החבר.....) ומאז דווקא לא יזמה שיחה, התעניינות, או משהו, פשוט מבחינתה הכל נעלם.

[u]כאמא החלטתי שהגיע הזמן להתמודד עם זה[/u] קראתי היכנשהוא שאמהות שעברו תקיפה מינית יותר חרדות, בעיקר לבנותיהן. חשוב, שתדעי "לשחרר", לתת להן חופש, לא לפחד כשהן הולכות לחברה, וכו'.... אבל כמובן, להזהיר אותן, וכו' כו'.

לגבי תלונה- האם זה מהזמן האחרון ? (לא הבנתי מהכתוב) האם את מכירה? יש לך פרטים עליו? את חושבת שזה יועיל לך אם תנצחי במשפט? כי העונשים לא ממש מרתיעים בארץ, וגם זה אם לא היה שופט שהחליט שהנאנסת נהנתה (כמו שקרה >באופן מזעזע ביותר!< בזמן האחרון)....... :-0 אני לא נגד תלונה, וכו'. רק כמה נקודות למחשבה.
ובכל מקרה, אני רוצה לשלוח לך חיבוקים, הרבה, אולי יהיו לך מעט לנוחם, ולהציע לך אולי לעבד את זה דרך פרחי באך (כמו שהוצע כאן, יעיל מאוד במקרי טראומה, אם כי- התכונני להצפת רגשות- אך זה יהיה כדרך עיבוד והתמודדות) יוגה מאוד עוזרת (לי עזר.) כדי לפתוח חסימות, אולי לעורר עוד זכרונות, כדי להתמודד, עוזר לשינה רגועה, לגוף נינוח יותר, לנשימות מנקות (ממליצה על שיבננדה יוגה). מדיטציה שתרגיע לך את החשיבה, ותעזור לך להתרכז בדברים אחרים.... אולי ריקוד- להתפרק קצת, לתת לגוף לדבר בעד עצמו......
ולהגיד לסיום- זה נהיה יותר קל. באמת. מתישהו תקומי, ותרגישי שהכובד הופחת, ואת יכולה לשון טוב יותר, לחייך...
והכי חשוב- ראש זקוף!!! (())

[u]תמרוש, אולי תוכלי לספר לי על ההמודדות שלך?[/u]
על המקרה עצמו סיפרתי ב [po]סיפור האונס שלי[/po].

התמודדות? קשה לי לענות... מה את רוצה לדעת?
(שואלת את עצמי מה לכתוב...)

אני חזרתי ואמרתי לעצמי שוב ושוב: האשמה על מה שקרה - עליו. הוא החרא. הוא הנבזי. הוא [b]אשם[/b].
האחריות, לחיי מרגע זה ואילך - עלי.
אני אחראית להתרפא ולהחלים.
אני אחראית לדאוג לכך שאהיה מאושרת.
ואני [b]הולכת[/b] להיות מאושרת. כי זה תלוי בי.

בחודשים הקשים, שבהם הכל נהיה אפור והאוכל חסר טעם וריח וכל תחושות הגוף מעומעמות ויש רק מין כאב בלתי פוסק כזה והרגשתי מיובשת ומתה מבפנים, פשוט מתה מבפנים - לא האמנתי שאוכל להבריא. חשבתי שזו פגיעה בלתי הפיכה. ולא ראיתי את האור.
ובכל זאת התעקשתי להגיד לעצמי שיש אור. גם כשלא האמנתי בכך - אמרתי לעצמי את זה.
ובאמת יש...

עזרה: מכל מי שזז. סיפרתי לכולם, לכל מי שהיה חייב לדעת, לכל מי שאני הייתי חייבת שיידע, ולהרבה אנשים שלא היו חייבים לדעת אבל הגעתי אתם לרמה זו או אחרת של שיחת נפש. סיפרתי לחברות שלי דבר ראשון, בערב שבו זה קרה, ולחבר שלי מייד אחר כך. ולגיסתי. ואחרי כמה חודשים הבנתי שהגיע תורם של ההורים שלי (איי, זה היה קשה) אז התאמנתי על סבתא שלי קודם (נשמה שכמותה), ואחר כך גם לאחים שלי. ולמרצה אחת באוניברסיטה, כדי שיסכימו לפרוש לי את הלימודים.

ופעם אחת, כשהחוג שלי היה באמצע התהליך של חלוקה למקומות הכשרה - עשינו את זה בשיטה מורכבת של הגרלות - והיה המון מתח, ואנשים פשוט התחילו להתנהג בגועליות ובקטנוניות, ודיברו על "המקרים המיוחדים" שאנחנו מחליטים להתחשב בהן, לתת להן אחת מהעדיפויות שבחרו ולא להכניס אותן להגרלה, ואנשים לא רצו ללכת לספר את הצרות שלהן לכל העולם, ואנשים אחרים לא הסכימו שהם יספרו רק למרצה האחראית על ההכשרות, והיא תגיד לנו שצריך לתת עדיפות לזו ולזו, ו"שיספרו לנו ואנחנו נחליט אם להתחשב", אני חשבתי שאני משתגעת מהילדותיות הזו - הן מבינות מה זה בכלל חיי אדם? - ואמרתי לחברה שלי: אני הולכת לקום עכשיו, אבל עכשיו, ולהגיד לבנות האלה בדיוק מה אני חושבת עליהן.
ואז היא החזיקה אותי חזק ביד ואמרה לי: "תמר, [b]תשבי ותשתקי[/b]".

הסיפור, פיזור המידע, היה סוג של הגנה עצמית.
וגם, אחרי שנים של "אני בסדר", ו"אני מסתדרת לבד", ו"לא צריך עזרה", זה היה חשוב לי כן להיעזר, ובקול רם.
אז הגזמתי קצת, אז מה :-)

עכשיו אני מספרת פשוט כדי לעודד בנות אחרות. וגם כדי להגיד שוב: יש אור. יש ריפוי. יש תקווה. קשה להאמין, אבל יש.

תלונה במשטרה - לא חשבתי שיש צ'אנס להליך משפטי, כי זה נעשה תוך הפעלת לחץ פסיכולוגי, ללא אלימות, ללא כפייה נראית לעין. אבל באיזשהו שלב הייתי חייבת את זה לעצמי, אז הלכתי למרכז סיוע וסיפרתי להן הכל, והן בדקו עם היועצת המשפטית שלהם ואמרו לי: אין קייס. את יכולה להגיש תלונה במשטרה אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר, אבל תדעי לך שאחרי חקירה קצרה היאתיסגר. אז חשבתי על זה, ואמרתי: לא, תודה. ברוך שפטרני מעונשו, וברוך שפטרני גם מהכאב-ראש הזה. אפשר לוותר על הצדק, ולהתרכז בהחלמה וריפוי.

[u]והרכשתי שאני קרובה לחשוף, ויותר ויותר מרגישה שאני פה קורבן[/u]
לחשוף, לי עזר מאוד. עזר לי עוד יותר שביקשתי בהתחלת השיחה שרק יקשיבו לי, לא ישאלו שאלות ולא יעלו איזה שמץ של ספק לגבי העניין. ככה אנשים נמנעו מלהגיד דברים שבאותו זמן לא יכולתי להכיל. ובסוף לעיתים קרובות ביקשתי חיבוק. זה מקל גם על השומע שלא ממש יודע מה לעשות עם עצמו ואז מגיב בכל מיני צורות שונות ומשונות שלא תמיד התאימו לי.
[u]והגיע הזמן להפסיק להתנהג כמו ילדה[/u] נשמע כמו ביקורת...מותר גם להתנהג כמו ילדה ומותר גם לפחד לחשוף ומותר גם לא לחשוף בפני כולם לבחור למי יותר מתאים. לאט לאט כשיגיע הזמן לכל דבר הוא פשוט יקרה. עכשיו את עסוקה בגילוי ומה זה עושה לך קחי לך את הזמן ותעשי מה שמתאים לך. הכל מותר להרגיש.

[u]כל כך לא רציתי להיות קורבן מסכן שכל חייו נהרסו, ואכן החיים[/u]
מותר גם להיות קורבן. בהתחלה להרשות לעצמיך להרגיש הכל לתת מקום לכל רגש שעולה ולא להתנגד לו. להגיד לו אני נותנת לך מקום.
כשנגמרות המילים שולחת לך |L| (()) אהבה

אישה מדהימה שולחת חיבוקים (())
אני עצמי נפגעת תקיפה מינית. את מוזמנת לדף [po]צריכה חיבוק[/po] שליווה חלק מההתמודדות שלי עם הנושא ועם עוד נושאים שאני פותרת עם עצמי.
אני חושבת שאת באמת אמיצה עד מאוד שאת מביטה בדברים ומוכנה לראות מה חוסם אותך ואיפה זה נוגע. כבר זה חלק גדול בתהליך הזה.
ועוד (())(())(())

מישהו כבר אמר שאין "מקרה..."
גם אני לומדת לחיות את חיי כתוצאה מהטרדה מינית קרובה בתוך המשפחה בגיל צעיר. זה מגעיל אותי. סלחתי כבר לאותו אדם, הוא נפטר. הפנמתי את התיקון שהיה עליילעשות אבל עכשיו אני קצת תקועה במקום של חיבור לגופי. לאהוב את עצמי.
חשבתי שזה כבר מזמן מאחורי וגיליתי שלא. לפתע הבנתי שזה כ"כ עמוק בי חולש שולט על כ"כ הרבה רבדים, עוצר אותי, חונק אותי מכאיב לי.
ועם זאת, אני מודה (מנסה עוד ועוד) על ההזדמנות להתחבר שוב לנקודות האלה של נשיותי, מיניותי, אני עצמי, הילדה שבי. נכון שהלוואי והיו לי יותר כלים או הזדמנויות או אפילו התשובות לגעת איתם בתוככי תוכי. אני מאמינה שגם זה יגיע.
אני חושבת שלנסות ליצור מתוך אותו חור שחור יכול להפתיע ולעזור לי.
אוהבת את כולכן.
ובכל זאת מרגיז אותי כמו שהרגיז אותי עוד כשהייתי קטנה, שנשים, בנות הן מעין יעד לפשעים מהסוג הזה. הטרדות כאלה. אין לי מילים. הגוף שלי, מפסיק להיות שלי כשמישהו אחר משתמש בו?..!!

כוח ואומץ ואהבה עצמית

אולי כדאי בנוסף לכל מה שבאומץ את עושה
ובאומץ רב מאוד יקירה
לשרול על פרחי באך שתהיה לך איזושהי
תמיכה "אחרת"
צפריר שפרון יענה לך בשמחה אני בטוחה
איתך כמה שרק תרצי
אומה

ראש-זקוף יקרה. לבקשתך בחרתי לי כינוי. בהמשך למה שכתבתי לעיל. אני מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור לך מעבר למה שניתן לעשות במדיום ציבורי כמו האינטרנט. אני לא יודעת באיזה איזור גאוגרפי את ולכן אני לא יודעת לאיזה מרכז סיוע פנית. אך כיוון שהבנתי שיש לך עדיין שאלות שנותרו ללא מענה חשבתי להציע שתיפני אלינו למרכז שנמצא בבאר שבע 08-6422626 שמי קרן ואני רכזת החינוך וההסברה במרכז. אשמח לנסות לעזור לענות על שאלותייך או לפחות להפנות אותך לכתובת הרלוונטית. את מוזמנת גם לכתוב מייל למיכל רכזת הליווי בהליך הפלילי שלנו [email protected] על מנת לשאול אותה את השאלות לגבי התחום הזה. אני רוצה להדגיש שלי נשמע ממה שכתבת שאת עדיין בתהליך של חשיפת הסוד בסביבה הקרובה שלך. חשוב לי שתהיי מודעת לכך שבבחירה בתהליך של ההליך הפלילי כרוכה חשיפה של הסוד. חשוב לי שתהיי מוכנה ומודעת למשמעות של הדברים. אנחנו נמצאות כאן כדי ללוות אותך ונשים רבות הנמצאות במצב דומה לעבור את התהליך הזה. אני מקווה שעזרתי ואשמח לשמוע ממך. חזקי ואמצי. קרן

[po]ראש זקוף[/po] (())
גם אני מרגישה שאת מבשילה ומכינה את הקרקע כדי להוציא את זה החוצה ממך.
אני לא בקיאה בתהליך המשפטי אבל את בטח כבר עושה את כל הבדיקות.

[u]אל תוותרי על העבודה שלך מול הכאב הזה[/u]
גם אני חושבת כך. אם לא תיבחרי להחצין את ההתמודדות (הליך משפטי) אני מקווה שתוכלי למצוא סביבה טיפולית אינטימית שתוכלי שם, בפרטיות, לשחרר מהנטל.
מאחלת לך התמודדות מעצימה (())

הי תמרה וציפציף
טוב שבאתן
תמרוש, אולי תוכלי לספר לי על ההמודדות שלך?

איזה נפלא לקרוא אותך!
בהצלחה (())

[u]לצאת מהארון במובן שאדם שגונבים לו את הרכב, או מכים אותו קם וממשיך הלאה ולא מסתובב חפוי ראש. אז גם לי מותר להתחיל להרגיש כמו אדם שווה זכויות ולהפסיק לפחד מהצל של עצמי.[/u]
לא רק זה: בנאדם שגונבים לו את הרכב, מרגיש את הלגיטימציה לצעוק ולצרוח על זה ושכולם יקשיבו לו ויגידו: אוי, כמה שזה מעצבן, אוי כמה שזה לא בסדר. אוי, כמה שאתה צודק.
אז גם לך מותר לקום ולהתחיל לצעוק: עשו לי עוול! כן! אני הייתי בסדר, ומישהו אחר - לא!! פשעו כנגדי, חטאו לי, ואני [b]צודקת[/b].
[b]מגיע לי[/b] עזרה, ותמיכה והבנה ועידוד.

(כמה חודשים אחרי שנאנסתי הלכתי לבדיקת איידס. ושם, על הטופס, כתבתי במודגש "בעקבות אונס". שלא יהיה שם מישהו שיעז לחשוב אפילו להאשים אותי בהתנהגות מינית חסרת אחריות. אני הייתי ב ס ד ר ).

את חשובה ויקרה ונפלאה מאוד
(())

צריך הרבה אומץ לפתוח תיבת פנדורה כזאת,
מצד שני אם לא תעשי את זה תסחבי את המשא הזה כל חייך,כך שהמחיר שאת עומדת לשלם-שווה!
אז מחזקת אותך בדרך ,
גם אם תבחרי שלא ללכת להליך משפטי,אל תוותרי על העבודה שלך מול הכאב הזה,
מקווה שיש לך תמיכה ומטפלת טובה שיסייעו לך.
את אשה חזקה,את בהחלט כבר לא קרבן.
חיבוק גדול(())

תודה לך פלונית יקרה ואני אשמח אם תוכלי לתת לעצמך שם או כינוי
אז קודם כל את עושה עבודת קודש. כמו כל המתנדבות והעובדות במרכז. זו לא פעם ראשונה שאני בקשר איתן. הייתי איתן בקשר לפני שנים בכל מני דרכים:חברה של התנדבה שם שנים (לא סיפרתי לה כלום) ויצרתי איתן קשרים בכל מני נושאים(אני לא מפרטית כדי לא לחשוף את עצמי) אבל לא היה לי את האומץ לפתוח את הנושא, אפילו שהייתי במקום עצמו לא מעט פעמים.
הייתי רוצה לדבר עם עו"ד לא כדי ללכת לתהליך עדיין אלא כדי לדעת אם בכלל יכול להיות משהו כזה והאם מבחינת שנים שעברו וכולי זה בכלל בא בחשבון. כלומר יותר שיחת |להבין את המעמד המשפטי" מאשר להתחיל ממש בתהליך.
ושאלתי את המתנדבת איך מרגישות נשים שעוברות תהליך משפטי כזה והיא די לא נתנה תשובה ברורה ואמרה שכל אחת עוברת את זה אחרת. מזה הסקתי שמדובר בתהליך לא פשוט. היום דיברתי עם אדם קרוב והרכשתי שאני קרובה לחשוף, ויותר ויותר מרגישה שאני פה קורבן והגיע הזמן להפסיק להתנהג כמו ילדה אלא לצאת מהארון במובן שאדם שגונבים לו את הרכב, או מכים אותו קם וממשיך הלאה ולא מסתובב חפוי ראש. אז גם לי מותר להתחיל להרגיש כמו אדם שווה זכויות ולהפסיק לפחד מהצל של עצמי.
אם מישהי קוראת ומזדהה או עולות בה מחשבות אשמח לשמוע.

ראש-זקוף יקרה (איזה שם נהדר!), ראשית אני חייבת לחזק אותך על האומץ לפתוח את הדברים אפילו בינך ולבין עצמך ואולי בעצם זה החלק הכי קשה.. אני עובדת במרכז סיוע ושמחתי לשמוע שפנית לסיוע. כל הכבוד לך. תגובת הבטן הראשונה שלי לשאלות החשובות שהעלית (והטבעיות מאוד יש להגיד) היתה לדאוג שאת בסדר, לוודא שיש לך את התמיכה לה את זקוקה, מישהו שילווה אותך, מקום לא פשוט המקום שאת נמצאת בו. רצוי, לדעתי, לפני שרצים לעורך דין וכיו"ב, להתייעץ עם גורמים מנוסים ולחשוב יחד איתך איך לפתוח נושא כזה מורכב. חשבתי שאם אני הייתי יכולה לדבר איתך הייתי מציעה לך פגישה אישית במרכז הסיוע. בפגישה כזו יוכלו גם להסביר לך את המשמעות של ההליך הפלילי, לייעץ לך ולהציע לך ליווי לאורך הדרך. אך לא פחות חשוב יוכלו להציע לך סיוע ותמיכה נפשית עם ובלי קשר לבחירה ללכת בדרך של התחלת תהליך של הליך פלילי. שירותי מרכז הסיוע מופעלים על ידי צוות מתנדבות מיומנות שעברו הכשרה לכך ורכזות בתחומים השונים אשר כולן נמצאות שם בשביל לתמוך ולסייע במידת האפשר. במידה ותירצי לקרוא קצת על השירותים שלנו את יכולה להיכנס לאתר האינטרנט של מרכזי הסיוע www.1202.org.il

כן ,אני מחלימה מפגיעה מינית. שנים הדחקתי את הנושא, והיום כאמא החלטתי שהגיע הזמן להתמודד עם זה. האמת שלא התכוונתי להתמודד עם זה כי חשבתי שזה מאחורי. זה במקרה עלה בטיפול שאני עוברת.
מיד בטיפול המטפלת אמרה שאולי מטפל בזה ואני אמרתי:"שטויות! זה מאחורי!" אבל רציתי לבכות ואז אחרי כמה ימים הבנתי שזה לא בדיוק מאחורי. לא דיברתי על זה עם אף אחד שיכול היה לתמוך בי, אני לא יכולה להסתכל על האדם הזה שעדיין עימנו....... זה לא בדיוק מאחרוי.
וגם הבנתי שאני מסתתרת מחושך, מאנשים זרים , מגברים ועוד מהמון דברים ואילו האדם הזה מסתובב לו בשמחה בעולם ואולי גם פוגע באחרות.
קצת מעוות , לא?
חלק מהקושי שלי לקבל עזרה נובע מכך שאני נראית ומדברת כאילו הכל סבבה בעוד שבפנים ליבי נקרע לרסיסים.
החלטתי להתקשר למוקד סיוע. אחרי כמה זמן מצאתי את האומץ(והזמן הפנוי בלי הילדים!) להתקשר. ענתה לי אשה מדהימה וכל פעם ששאלה אותי פרטים אמרתי לה:"שטויות, זה שום דבר!" . לא שמתי לב לזה, בסוף השיחה המאד ארוכה היא הפנתה את תשומת ליבי שאני אומרת כך.
כן, ההתיחסות שלי היא כזו. כל כך לא רציתי להיות קורבן מסכן שכל חייו נהרסו, ואכן החיים
כאילו המשיכו אבל במובנים מסויימים די נעצרו.
האשה השניה שהוא פגע בה, חייה די אומללים וקשים וגם היא לא פנתה למשטרה . אני מפחדת לדבר איתה. למעשה לא דיברתי איתה כמה שנים טובות, ועכשיו אני מבינה שבעצם השעון רץ ואולי יש חוק התיישנות כבר
במרכז נתנו לי טלפון של עו"ד שאפשר לדבר איתה
יש שאלות ששאלתי ועדיין לא ברור לי
כמה עולה לקחת עו"ד
כמה זה משפיע על החיים
האם כולם ידעו?
איך יתיחסו אלי?