שינוי דפוסים.
כבר שישה ימים שאני קמה מוקדם בבוקר. בשש אני מזנקת מהמיטה. פתאם כל היום שלי נראה אחרת, כל הזמנים משתנים. זמני הרעב, זמני הריכוז, זמני העייפות. אני שמספרת לעצמי כבר שנים שזה לא בשבילי לקום מוקדם בבוקר. שכל בוקר נאבקת עם השעון המעורר, מושכת את הזמן במיטה עוד רגע ועוד רגע, מעבירה שעה עד שעתיים בחצי שינה חצי עירות, מאחרת, מתחילה את הבוקר בבאסה.
איזה כייף להתחיל את הבוקר שלי אחרת. השעה הזו כל כך נקיה, בהירה. הכל בלי לחץ, המחשבות יותר רגועות ומרוכזות. כמובן שעדיין קשה מאד לצאת בבוקר מהמיטה וגם אני מתחילה להרגיש עייפות גדולה אחה"צ. הדרך היא לעשות את זה על אוטומט לא להתחיל לחשוב את כל המחשבות: לקום או לא? עוד כמה דקות?
ההחלטה שלי היא לנסות את זה למשך 30 ימים ורק בסופם להחליט, כדי לא לוותר לעצמי אחרי כמה ימים. היום למשל האוטומט קצת זייף והתחילו מחשבות, מיד הזכרתי לעצמי את 30 הימים וזה פעל.
אומרים שאם מצליחים לעשות שינוי קטן, האמונה ביכולת לעשות שינויים גדלה. ואח"כ אפשר להמשיך. הלוואי. אני חושבת שיש בזה משהו, עד כמה שזה נשמע מגוחך, אם אצליח לשנות דפוס כל כך חזק אצלי בטח אוכל לעשות עוד המון דברים, שעד עכשיו נשארים בגדר רעיונות בלבד.
[b]אני מאמינה בעצמי וביכולתי לשנות ולנווט את חיי בקלי-קלות[/b]

תודה לכן @}

ימים מתוחים, הגוף שלי במתח. המחשבות רצות בלי סוף, קופצות ממקום למקום בעצבנות.
יש לי עקצוץ מעצבן בעין משבת, והיום מסביב הכל רדום.
אפילו ביוגה לא הצלחתי להרפות. לאן השקט נעלם.
אני לא מצליחה לשנות הרגלים, אפילו שהחלטתי, ומשם הדרך קצרה וישירה לביקורת עצמית נוקבת. לתחושת כשלון.
רוצה לעשות קאט, לא להעצים את התחושות הרעות עם המחשבות שלי.
לשתול מחשבות טובות, חיוביות.
האם אני יכולה לקבל את עצמי, לאהוב ברכות, להבין גם כשאני לא מצליחה, כשאני "לא בסדר" ?

ממשיכה לקרוא אותך.

[u]לגבי [po]עקרון הרצף[/po] חשבתי שהוא עוסק בהורות לא?[/u]
בנוסף לזה שאני מטפלת בילדים והספר האיר את עיניי בהרבה תחומים -
אני למדתי ממנו המו-ן על עצמי ועל איזה תהליכים מנווטים אותי במהלך חיי כבר מילדות, ובהתאם לכך - גם על אנשים שסביבי ועל האנושות בכלל, ואיך להתייחס אל עצמי ואל אנשים אחרים.

גם למדתי על מה יש לי לרחם על עצמי :-P
וגם, בצד האופטימי, זה נתן לי רעיונות לריפוי עצמי
כאשר הילדה זו בעצם אני - ואני משתדלת לגדל אותה מחדש עפ"י הרעיונות שהבנתי מהספר

[u]לגבי [po]עקרון הרצף[/po] חשבתי שהוא עוסק בהורות לא?[/u]
מומלץ לכולם. מדבר על כולנו. מסביר למה אנחנו חיים בתחושת בדידות ניצחית. כמובן שלא חייבים לקבל את ההסבר, אבל הרבה אנשים (גם רבים כאן באתר) מרגישים שג'ין לידלוף עלתה פה על משהו.

[po]אום אל קיצקיצ[/po] תודה! [u]אני כל כך מבינה אותך.[/u] בדיוק בזמן הנכון בשבילי.
[u]בהמשך הבנתי שאת לא לסבית[/u] את צודקת עכשיו שקראתי שוב, בלי ניקוד אפשר לקרוא גם כך, דווקא רעיון לא רע לאור הבחורים שפגשתי בזמן האחרון :-D
בכל מקרה משנה את הפרולוג...
לגבי [po]עקרון הרצף[/po] חשבתי שהוא עוסק בהורות לא?

הי מיק. אני כל כך מבינה אותך. מזדהה עם: [u]זה מפעיל אצלי את הדמות הפנימית המיואשת, שמשתלטת ומסבירה לי שוב ושוב שאין לי סיכוי לזוגיות.[/u]
לפני שהגעתי לזרועות אהובי האולטימטיבי גם אני הסתובבתי כל הזמן עם תחושות של, מה קורה פה? למה לא רוצים אותי כאן? בסוף התברר שכמו שאת אומרת [u]שאני מחפשת בין "הרגילים" והוא איש מיוחד.[/u] (-:
אז אכן, כדאי לך לחפש ישר במיוחדים (-; . אם את מתחברת למה שקורה כאן באתר אז אולי ללכת למפגשים, למשל כל החפלקים הטבעונאים שמתארגנים בת"א נראים לי שיש בהם הרבה רווקים מיוחדים.
אגב, אם לא קראת עדיין את [po]עקרון הרצף[/po] (הספר) ממולץ בחום לכל אדם מערבי בן זמננו. אולי יעזור לך להבין את עצמך יותר, למה את מרגישה מה שאת מרגישה.

עוד הערה קטנה: בפרולוג שלך למעלה כתבת:
[u]נקודת היעד: בת זוג לאהוב[/u]
בהמשך הבנתי שאת לא לסבית כפי שנוצר הרושם מהמשפט הזה, אז מציעה לך לתקן אותו, אפילו רק מסיבות אנרגטיות.
<מקוה שזו לא אני שהתבלבלתי>.

אני נוהגת באוטו בדרך לעבודה, המחשבות שלי נודדות
אני תופסת את עצמי מחשבת זמנים, באיזו שעה אצא מהעבודה, תכנונים לאחרי, סוף היום
גשם מתחיל לטפטף ובהדרגה מתחזק, הצורך להפעיל את המגבים מעיר אותי מהשקיעה במחשבות
סופסופ חוזרת לכאן ועכשיו
מדהים כמה הרבה אני נמצאת בעבר או בעתיד ולא במה שקורה בדיוק עכשיו
במקום להנות מהיופי של החורף מסביבי, אני כבר דואגת לאחר כך.
כשאכנס למשרד הסגור בלי חלונות אתגעגע לזמן הנסיעה.

בלוגי היקר
קבל התנצלותי ששכחתי ממך, עכשיו אני כאן.
העיניים שלי שורפות מרוב שעות מול המחשב, הגוף שלי מאובן מישיבה, די!!!!

דיווח על התקדמות בניווט לפני שאני צונחת למיטה -
הגעתי למסקנה שאני רוצה שיהיו לי כמה תמונות שלי שאני אוהבת, כדי לשגר לזוגיים פוטנציאלים באינטרנט. מסתבר שאי אפשר להסתדר בלי תמונה בדרך ההכרות הזו, ולא הצלחתי למצוא לי תמונה שאני שולחת בשמחה. אז כחלק מהחלטתי לעבור את "מסע ההכרויות" בכייף ושעשוע לקחתי יוזמה וארגנתי לי יום צילומים :-) פשוט נהנתי! נבחר צלם חובב, סטייליסטית ואתר צילומים ביום שמש חמים. הושקעה מחשבה בלבוש, באיפור, בהעמדה, בחיוך, בצילום, עשיתי פוזות למצלמה :-) הרגשתי אחרת, משוחררת, יפה, אהובה. נרשמה התלהבות מהתמונות וממני ועכשיו ממתינה לקבל את התמונות לקראת השלב הבא.
יש לי עוד הגיגים לגבי "מסע ההכרויות" אבל גמורה מעייפות אז אשוב..
לילה טוב חלומות פז

מזדהה עם הדברים שאת כותבת. {@

[po]הגבירה בחום[/po] ברוכה הבאה! תודה על העידוד לכתיבה @}
מסכימה מאד שהקשבה וקבלה של הפאסיביות הרבה יותר מועילה ממאבק. כשאני נאבקת בפאסיביות זה בדרך כלל מתבטא בביקורתיות כלפיה/כלפי עצמי וזה לא ממש מקדם. בדרך כלל יש סיבות טובות להופעתה. כשאני מצליחה לקבל אני פחות מזדהה ואז נפתח "חלון" ליוזמת שבי להכנס לתמונה.
חשבתי על ההבדל בין אקטיביות ליוזמה. אני חושבת שאני רוצה מול הדמות הפאסיבית לתת ביטוי לדמות היוזמת - זאת דמות מלאת אנרגיה, אופטימית מטבעה, נחושה ומאמינה מאד בדרכה. זאת אחת התכונות שאני מאד אוהבת אצל אנשים אחרים ומתמיד הרגשתי שהיא חלשה אצלי. אני יותר מודעת לכך שהתכונה הזו חבויה/מודחקת אצלי.
(התקדמות בדרך: פעם/עד לא ממזמן הייתי מתמקדת בכך שהיא חלשה אצלי, עכשיו אני מתמקדת ביוזמות קטנות).
גם כתיבת הבלוג סוג של אקטיביות מול פאסיביות של קריאה ולמידה מחוכמתם ונסיונם של אחרים.

תתחדשי על הבלוג.
גם אני קוראת ומבינה ומזדהה (למרות שאני נמצאת במקום אחר) מאוד עם הרצון לא להכנע לפאסיביות.
(אני היום בשלב עם עצמי שאני מבינה, שלפעמים צריך להסכים לקבל גם את הפאסיביות, ומתוך ההסכמה באה הרפיה ומתוכה עשיה טובה, שקטה, לא נאבקת)
תמשיכי לכתוב @}

רוקדת @}

בדרך כלל אני מנסה להנות מהדרך. בנושא חיפוש הזוגיות לא ממש מצליחה. מאד מתוסכלת. מרגישה שיכולות הניווט שלי בתחום הזה כנראה מאד חלשות.
מתלבטת האם לצעוד בדרכי ולהניח שאפגוש את האביר, או שעליי לפעול כדי שזה יקרה. אתרי הכרויות באינטרנט וכאלו :-(
האם אני יכולה לשנות את נקודת מבטי על הדברים? להפגש עם יותר גברים? להתאמן? ולעשות את כל זה בקלילות ועם שמחה?
שני נסיונות מהשבוע האחרון באינטרנט - שלחתי את התמונה שלי ולא קיבלתי שום תגובה. זה מאד מאכזב אותי, לא שלא רוצים אלא שלא טורחים בכלל להתייחס. הרגשת דחייה מלווה בפרשנויות וסיפורים שלמים שאני מספרת לעצמי, שקרוב לוודאי לא נכונים. אבל יוצרים לי תחושה מאד לא טובה. אז למה שארצה להמשיך לנסות? זה מפעיל אצלי את הדמות הפנימית המיואשת, שמשתלטת ומסבירה לי שוב ושוב שאין לי סיכוי לזוגיות.
אז אני אומרת לעצמי אולי אמשיך בחיי המלאים, בדברים שאני אוהבת לעשות ו....אדחיק את הייאוש.
אני רוצה להיות יותר אקטיבית, לא להכנע לייאוש שמוביל לדפוס פאסיבי ותבוסתני.

לילה טוב, מנוחה טובה.

[po]יעל צ[/po] תודה! שמחתי מאד למצוא אותך קוראת ומשתתפת @}
אוהבת את התמונה שלכם בשמש, אני מאד אוהבת שמש במיוחד את השמש הנעימה של החורף.
עוד דרך שלי להטעין סוללות היא שינה טובה. גמורה מעייפות הולכת להתכרבל בפוך.
אז לילה טוב לך בלוגי היקר אחזור לספר חוויות מחר :-)

קוראת. @}
[u]יצאתי לצהריים בשמש עם חברה. הרגשתי חופשייה.[/u] כל כך מזדהה.
אני ושני ילדיי הצעירים יצאנו בבוקר מהבית לכמה שעות של רביצה בשמש . פשוט רבצנו והתחממנו, וקצת קראנו ספרים.... עזבתי מאחור את הבלאגן, הכלים, המחשב (עבודה...). אחר כך הרגשתי כמו סוללה שהתמלאה מחדש (באנרגיה סולארית...).

תתחדשי על הבלוג. נראה לי שאני די מבינה....

[po]סוסת פרא[/po] @}

היה לי יום טוב. כבר כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי את זה בגוף, את הנינוחות הזו, את ההרגשה שהכל בסדר.
הסתכלתי אל עצמי במראה בבוקר והרגשתי יפה, גם במראה של המעלית בעבודה הייתי כל כך יפה!
משתדלת לא להשתכר מההרגשה הטובה הזו, כמו שאני משתדלת לא להתרגש מדי כשיש לי יום עם מצב רוח רע.
אפילו המשרדים ה'סגרירים' לא הצליחו להעכיר, יש לי מין הרגשה פנימית כזו ששינוי אפשרי בשבילי, לחיות אחרת. לבחור אחרת. להיות אחרת מי שאבחר.
יצאתי לצהריים בשמש עם חברה. הרגשתי חופשייה.
רוצה להעביר את הרעיונות שלי לעשייה ממשית במציאות.
רואה בבהירות דרך תגובות של אנשים אחרים שאני מיוחדת, וכמה קשה לי לקבל אותי ככזאת.
חשבתי על זה שאולי זאת אחת הסיבות שעוד לא מצאתי את האיש שלי, שאני מחפשת בין "הרגילים" והוא איש מיוחד.
מקווה שחוץ ממני עוד מישהו מבין את המחשבות הפרטיות שלי.

קוראת אותך.
מזדהה.

{@

ימים שלמים מול המחשב. אני מרגישה בסוף היום שכל הגוף שלי צועק לעזרה.
המחשב גורם לי להיות פאסיבית. אין עשייה ממשית בעולם, אין תוצר. זה מפריע לי מאד.
בסוף היום אני מרגישה שחוסר העשייה השתלטה עליי, הגוף שלי נחלש מרוב ישיבה בחדר סגור בלי חלונות, בלי אור שמש.
אני רוצה שהכתיבה כאן תניע אותי לפעולה.
והנה מוצאת את עצמי שוב מקטרת. מוציאה קיטור.
איזה מזל שתיכף הולכת ליוגה. מקווה שאצליח להרפות את הגוף מכל המתח של היום ולהטעין אותו באנרגיות חדשות.

פותחת [po]דף בלוג[/po] להמשך המסע שלי.