חוה שלו, היטבת לתאר את הדברים עליהם אני חושבת לאחרונה (כרגיל פה באתר...).
(וגם -היופי הוא בעיניי המתבונן... שקר החן וכו'...).
תודה.
ץ

אין לאמר "יפה לגילה",
מעתה אימרו "אישה יפה",
אין ליופי גיל ויש יופי בכל גיל.
נכון כמובן לכל המגזרים, המינים וכדומה.

סליחה, לא הבנתי איך זה קשור למיתוס הגיל? אני מבינה שמיתוס הגיל הוא עוד אחד מהדברים שמגבילים את חופש הבחירה שלנו אבל זה רק חלק קטן מהפרדוקס התרבותי שאנחנו חיים בו, וש תמרוש רוש כה היטיבה לנסח.

החברה הישראלית, אם לגלוש להכללה מסוימת, נותנת לחברים בה קצת יותר מדי חופש כשזה נוגע לעניינים שבינם לבין זולתם, אבל פחות מדי חופש בעניינים שבינם לבין עצמם.

מצויין!

תני לדיון צ'אנס נוסף.
כי לי זה בדיוק מתחבר למה שכתבתי בבלוג שלי לפני איזה זמן, ואני מעתיקה לפה:

כל מערך חברתי כולל הגבלות מסוימות על החברים בו.
החברה הישראלית, אם לגלוש להכללה מסוימת, נותנת לחברים בה קצת יותר מדי חופש כשזה נוגע לעניינים שבינם לבין זולתם, אבל פחות מדי חופש בעניינים שבינם לבין עצמם.
וכך, אדם צעיר מרשה לעצמו להתנהג בגסות לאדם אחר כי בא לו, אבל לא מרשה לעצמו ללכת ללמוד ספרות עברית כי בא לו.
כמה עצוב

הפסקה הקודמת צמחה מהתהייה שלי אם החברה שלנו מגבילה את פרטיה יותר מדי, או שנותנת להם יותר מדי חופש. אני שומעת שהחברה לוחצת עלינו יותר מדי להיות כך וכך וכך (יצא לי לנהל תכתובת עם עמיתה למקצוע שסיימה את הלימודים ולא בטוחה שהיא רוצה לעבוד כמרפאה בעיסוק - רבנאן, כמה לחץ היא מקבלת מכל הצדדים), ונורא מסכימה, ומצד שני אנשים אחרים מתרעמים על כך שילדים, נניח, בבית ספר, יכולים לעשות מה שמתחשק להם ואין למורה שום יכולת לשים איזה גבול ולהגיד "עכשיו די" ושגם ישמעו לה - יותר מדי חופש, פחות מדי גבולות - שלא לדבר על אנשים מבוגרים שמרשים לעצמם להתנהג כמו חארות, וגם עם זה הסכמתי. ואז:
רגע, אז איך שני אלה בכלל מסתדרים ביחד?

מסתדרים פשוט מאוד: יש כאן שני אזורי סמכות שונים.
אנחנו עושים את המוות לאנשים שיבחרו לעצמם את המקצוע שהחברה שלנו חושבת לנכון, שיולידו את הילדים שהחברה שלנו רוצה שיוולדו, שיתחתנו כבר בגיל שנראה לסבתות ולדודות שלנו, וכו' וכו' וכו'...
והלחץ לפעמים בלתי נסבל, והנורמה דורשת ודורסת, ואנשים לא מסוגלים לפעמים לקבל את ההחלטות החשובות, הטובות, כי הן קצת מחוץ לריבוע.
אבל אנחנו שוכחים לשים רסנים במקומות אחרים, נחוצים יותר.
בין אדם לחברו.

אני די בטוחה שהיום, בגיל 30+ אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי בדיל עשרה או בגיל 20+. במשך השנים למדתי להכיר את עצמי, למדתי מה טוב לי ומה לא, ואני משתדלת ליישם. אני משתדלת לא לעשות יותר מדי דברים בגלל ש"לא נעים" לעשות אחרת.
כשחברים שלי חוגגים ימי הולדת 30, ומתבאסים, כי ככה נהוג, אני שואלת אותם : "תגיד את האמת, הי לך כל כך טוב בגיל 20? תנסה להיזכר איך הרגשת אז. נכון שהיום הרבה יותר טוב לך?" ורובם מסכימים.

כל דור שוחט כמה פרות קדושות משלו, אבל יש פרה קדושה אחת שממאנת לנטוש. מיתוס הגיל.

כבר בנעורים ידעתי שהסוויט סיקסטין זו סתם פיקציה. אבל בגלל ש"מוכרחים להיות שמח" בגיל הזה, אז מנסים להיות כמו כולם... ומנסים להבין למה למען השם בכל יום הולדת אומרים לך: "זה גיל מקסים תהני ממנו, אח"כ זה כבר אחרת" (???) ואת בטוחה שאת היחידה בעולם שלא נהנית מהגיל ה"מקסים " הזה, ומתחילה לחפש פגמים בעצמך ולמה את שונה, ואיך זה שכולם נראים כמו פרסומת לחיים הטובים ורק את סתם לא מבינה על מה הרעש במקרה הטוב, ובמקרה הרע חושבת שאם זו אמורה להיות תקופה מקסימה, אז מה טומן העתיד.

ואחרי הצבא במדינתינו הקטנה מגיעה האזרחות, תמיד ריחמתי על הגויים שאין להם את הצבא לעשות קצת פסק זמן במירוץ של החיים. וכשמגיעה האזרחות, השעון מתחיל לתקתק, תיק תק, לעבוד, לנסוע לטיול, לעשות פסיכומטרי, נו כבר להחליט מהר מהר מה ללמוד, ואולי להחליף את תחום הלימודים?! אז מהר! כי צריך למהר לעשות תואר ראשון, אז ה"אמיצים " מחליפים והפחות אמיצים נתקעים, ועד אמצע שנות העשרים כבר אמורים להתברגן, להתיישב בדעתך... לא לפני שטיילת בחצי עולם, בדר"כ במקומות ש"כולם" היו בהם, כי אלה המקומות המתאימים לגיל שלך... גם עברת מס' מערכות יחסים זוגיות, לא תמיד כי זה התאים לך, אלא כי כמה זמן כבר אפשר להיות בלי חבר או חברה בלי שמישהו יחשוב שאתה הומו או לסבית?התנסית בכמה עבודות זמניות, ומהכל מאוד "נהנית", ובהכל היית מאוד מוכשר.
בד"רכ זה הזמן שאתה צריך לבחור את האדם שתבלה איתו את שארית חייך, אז ממהרים ונישאים, בחתונה עם טבעת וקידושין... ורצים לקחת משכנתא, כי אוי לבושה זוג נשוי בלי דירה?
ובגיל 30 וקצת כבר רצוי שתהיה אב או אם לעולל או שניים, ולמהדרין לשלושה או ארבעה..., ונורא חשוב כבר להיות בעבודה "מסודרת" , שיהיה כסף ויציבות להחזיק את הבית והילד...
ובגיל ארבעים פתאום מסתכלים במראה ורואים מין צורה משונה... יציר כלאיים של חברה שמחליטה בשבילך מי אתה, באיצטלה שזו באמת היתה בחירה שלך...
ובגיל ארבעים יש לגיטימציה, למשבר אמצע החיים, אז מותר לשבור קצת את הכלים, אבל לא יותר מדי כי מה יאמרו השכנים?
ודווקא אז כשמגיעים למצב שקצת חושבים על מי אני ואיך הגעתי לפה, יש כבר יותר מדיי מחוייבויות ש"מוכרחים" לעמוד בהם. משפחה שזקוקה לך, בת או בן זוג, הורים מזדקנים שצריכים אותך שם לטפל בם... ואתה ממשיך וחי את חייך, ומבין שלא רק שכולם עובדים עליך, אתה עובד על עצמך.
ומגיעות המחלות, והזיקנה, וזה כבר גיל שכבר לא טומן בחובו שום תרגיל. מצופה ממך להיות סבא סבתא אוהבים, ובגיל מאוד מוגדר, גיל הפנסיה, אתה צריך "לפרוש" , ולחפש לך דברים ש"עושים בגילך".
ולא פלא שלחמישים אחוזים מהקשישים יש דיכאון שמוגדר קליני, ולא פלא שבגיל ההתבגרות יש את הסטטיסטיקות הגבוהות ביותר למקרי התאבדות ביחס לפלח הגיל.
עם כל כך הרבה לחץ להרגיש כמו שצריך לגילך, ולעסוק במה שמתאים לגילך, רק אנשים עם עצבי ברזל יכולים להישאר שפויים, או לחילופין אנשים שעוובדים על עצמם כל כך טוב עד כי הם מאמינים שהחיים שלהם - זו באמת בחירה שלהם...

בטח יבואו ויאמרו כמה אנשים שזה לא בדיוק ככה, בייחוד באתר הזה, שיש בו אנשים עם רעיונות קצת שונים מהמיינסטרים. ובכל זאת, יש שיעבוד גדול מדי למיתוס הגיל. גם פה, כמו בכל מקום.

רק לאחרונה הבנתי כי דווקא בגילאים מאוחרים יותר לי אישית הרבה יותר שלם וכיף וחופשי מאשר למשל בגיל הילדות או ההתבגרות, ומכרה שלי בגיל 40 וקצת מוציאה תקליט ראשון, "למרות" שהיא עמוק בתוך האקדמיה...

אני כיום בועטת במיתוס הגיל, לפעמים מצליחה להרחיק אותו ממני, לפעמים מועדת ונופלת, בדרך שוברת איזה רגל או את הלב... אבל לפחות מרגישה את הביפנוכו האמיתי שלי, וזה לא מעט.

ומה איתך?