על ידי אם_פי_3* » 28 יולי 2002, 22:23
את קריאת הבהלה האינסטינקטיבית, כשילדים נופלים, או כמעט, הפכתי ל"הופל'ה" עליז. זה עזר גם להם להתמודד (הרבה פעמים צחקו אחרי נפילה, לפעמים גם חזרו עליה באופן מבוקר תוך צחוק עז). אני מסכימה עם רועי. יש הבדל בין לזהות סכנות ולהסיר אותן, לבין לחיות בחרדה מהבלתי נודע/ בלתי נמנע.
בעיה נוספת בחרדה הזו, היא שהילד (כשהוא גדל) מפחד לספר לנו דברים "כדי שאמא לא תפחד" - כי אמא תתפרק אם היא תדע מה עשיתי, איפה הייתי.
החרדה מן העתיד, בדיוק כמו רגשי האשמה, הוא רגש מיותר (ובהחלט בר שליטה, לפחות בשעות הערות) ששואב מאיתנו אנרגיות ב"ניוטראל".
מצד שני, כשמשהו שהילדים שלי עושים, מפחיד אותי - אני בהחלט אומרת להם את זה - ולפעמים גם לא מסכימה להם לבצע. מצד אחד - כמו שרועי כתב, ילדים שנותנים להם אחריות על עצמם, לוקחים אותה (לפחות הילדים שלי). מצד שני, הם לא יכולים לחשוב על כל השיקולים. כלומר, הם מסוגלים בהחלט (בכל גיל) להעריך את יכולתם ולא להסתכן בדברים שהם מעבר ליכולתם/גבהם וכדומה, אבל הם לא לוקחים בחשבון, שגם פעולה שהם שולטים בה, הם עלולים להחליק - ולכן, במקום גבוה מאד, שאני לא יכולה להגן עליהם ונפילה, אם תהיה, תהיה לא רק כואבת אלא גם מסוכנת - אני מעדיפה לא להסתכן. כנ"ל לגבי פגיעה (בטעות) אחד בשני: מהר מאד (ולא מנסיון כואב) הם למדו לשמור על אצבעותיהם בסגירת מגירות ודלתות - אבל אי אפשר לצפות מפעוט (איבדתי ספירה לגיל) שיחשוב, כשהוא סוגר את הדלת, לבדוק אם האצבעות של אחותו נמצאות שם... (אפילו לי כבר קרה שסגרתי דלת על אצבעות קטנות )-: ).
אני חושבת שלפעמים אנחנו נופלים לבור של "לאמהות תמיד יש פחדים ורגשי אשמה" ומרגישים/ות קצת לא בסדר אם אין לנו, ואולי אני לא באמת אוהבת אותו אם אני לא פוחדת עליו,ואז מחזקים את התחושות האלו - שלא לצורך, כי זה לא משפר שום דבר
את קריאת הבהלה האינסטינקטיבית, כשילדים נופלים, או כמעט, הפכתי ל"הופל'ה" עליז. זה עזר גם להם להתמודד (הרבה פעמים צחקו אחרי נפילה, לפעמים גם חזרו עליה באופן מבוקר תוך צחוק עז). אני מסכימה עם רועי. יש הבדל בין לזהות סכנות ולהסיר אותן, לבין לחיות בחרדה מהבלתי נודע/ בלתי נמנע.
בעיה נוספת בחרדה הזו, היא שהילד (כשהוא גדל) מפחד לספר לנו דברים "כדי שאמא לא תפחד" - כי אמא תתפרק אם היא תדע מה עשיתי, איפה הייתי.
החרדה מן העתיד, בדיוק כמו רגשי האשמה, הוא רגש מיותר (ובהחלט בר שליטה, לפחות בשעות הערות) ששואב מאיתנו אנרגיות ב"ניוטראל".
מצד שני, כשמשהו שהילדים שלי עושים, מפחיד אותי - אני בהחלט אומרת להם את זה - ולפעמים גם לא מסכימה להם לבצע. מצד אחד - כמו שרועי כתב, ילדים שנותנים להם אחריות על עצמם, לוקחים אותה (לפחות הילדים שלי). מצד שני, הם לא יכולים לחשוב על כל השיקולים. כלומר, הם מסוגלים בהחלט (בכל גיל) להעריך את יכולתם ולא להסתכן בדברים שהם מעבר ליכולתם/גבהם וכדומה, אבל הם לא לוקחים בחשבון, שגם פעולה שהם שולטים בה, הם עלולים להחליק - ולכן, במקום גבוה מאד, שאני לא יכולה להגן עליהם ונפילה, אם תהיה, תהיה לא רק כואבת אלא גם מסוכנת - אני מעדיפה לא להסתכן. כנ"ל לגבי פגיעה (בטעות) אחד בשני: מהר מאד (ולא מנסיון כואב) הם למדו לשמור על אצבעותיהם בסגירת מגירות ודלתות - אבל אי אפשר לצפות מפעוט (איבדתי ספירה לגיל) שיחשוב, כשהוא סוגר את הדלת, לבדוק אם האצבעות של אחותו נמצאות שם... (אפילו לי כבר קרה שסגרתי דלת על אצבעות קטנות )-: ).
אני חושבת שלפעמים אנחנו נופלים לבור של "לאמהות תמיד יש פחדים ורגשי אשמה" ומרגישים/ות קצת לא בסדר אם אין לנו, ואולי אני לא באמת אוהבת אותו אם אני לא פוחדת עליו,ואז מחזקים את התחושות האלו - שלא לצורך, כי זה [b]לא משפר שום דבר[/b]