[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

לוקחת את עצתך- מתחילה לכתוב יומן אישי שבו אתאר את מה שעולה לי ביחסים עם אנשים.
תודה לכל מי שהיה כאן
ותודה לך שירלי שהערת נקודה חשובה להסתכלות
אחזור כשיהיו לי שאלות
שוב תודה

[u]עולם שיש בו משהו מאוד ממוקד מטרה.[/u]
מה שכתבתי התייחס לדברייך על אנשים באוניברסיטה. ובהקשר לכך, ומסכימה עם מה שכתבה זאת שלא מלה:
[u]עצם זה שאנשים מגיעים לאוניברסיטה לדוגמה מתוך [b]מטרה ללמוד[/b], לא הופך אותם לרדדודים וחסרי חיות, להפך, החיים שלהם מלאים חברים וענינים ותוכן, והם ממדרים את מה שנכנס אליהם[/u]

[u]התקשרתי לחברה קרובה שלי[/u]
אי אפשר בכלל להשוות יחסים עם אנשים באוניברסיטה (כלומר עם אלו שהיו ונשארים די זרים, וכל המפגש נועד אך ורק למטרות לימודיות, מקצועיות ובו') לבין יחס עם חברה ועוד עם חברה קרובה! עם חברה קרובה אלו אינם יחסים ממוקדי מטרה, אלא יחסים אישיים, רגשיים וכו'.

[u]מרגישה בתוך עולם חדש שלא הייתי מודעת אליו קודם[/u]
אז צריך להתחיל ללמוד אותו, להבחין בין מצבים שונים, בין סוגי יחסים שונים וכו'. לדוגמה: יחסים בין חברות קרובות שונים מאוד מיחסים בין סטודנטים שלומדים באותה כיתה. מה שנכון כאן - לא נכון שם ולהיפך.

עצתי: קחי את הזמן לבדוק, לבחון, לחשוב, להרגיש, לעקוב, לחקור וכו' וכו'. זה ייקח זמן, אבל אם תתמידי נראה לי שתתחילי להבין יותר בנושא יחסים בין אישיים וכו'. בהצלחה.

שירלי מסבירה מאוד יפה, ומסעית את לוקחת ומעוותת מעט את מה שהיא אומרת - עצם זה שאנשים מגיעים לאוניברסיטה לדוגמה מתוך מטרה ללמוד, לא הופך אותם לרדדודים וחסרי חיות, להפך, החיים שלהם מלאים חברים וענינים ותוכן, והם ממדרים את מה שנכנס אליהם לא מתוך פחד (חלקם כן מתוך פחד, ברור) אלא מתוך מלאות. בחירה.
את רואה את זה כרדידות.
תחשבי מה היה קורה אם היו לך שני ילדים בבית, המון חברים טובים, שניים שלושה תחביבים והיית עושה ספורט בבוקר. גם את היית ממדרת את רוב האנשים שאת לומדת איתם. כי כמות הזמן שלך היתה מוגבלת, וכמות העניין שהיית רוצה להפגין בחיי אנשים חדשים היתה מוגבלת. עם כל הרצון שטוב, יש 24 שעות ביממה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

הולכת כמה ימים עם מין מיני סערה בראש בנוגע למה ששירלי העלתה. ובכל המפגשים שללי עם אנשים בימים האחרונים פתאום נראים לי כל כך שונים מאשר לפני כן. אני גם בודקת את יחסו של הבנזוג לסביבה ודרכו להיטמע בסביבה החדשה הזו ומגלה כמה השוני הוא גדול. מרגישה בתוך עולם חדש שלא הייתי מודעת אליו קודם. עולם שיש בו משהו מאוד ממוקד מטרה.
באנו לאכול ולבלות עם חברים היום -וראיתי את הכל דרך פריזמה נורא שונה. חזרתי הביתה והתקשרתי לחברה קרובה שלי והתחלנו לדבר, פתאום משום מקום התקפתי אותה על איך שהיא מגדלת את הבן שלה. יצאה ממני כל כך הרבה צרימה דווקא כי היא מאוד דומה לי והיא נעלבה שהיא לא הוזמנה למסיבה הזו. התמרמרתי בתוכי שהיא לא מבינה שהבן שלה לא רצוי במסיבת מבוגרים. דא! למה היא לא מבינה ופתאום התפוצצתי עליה! התנצלתי כל כך אחכ אבל מה עבר עלי??
אני לא יודעת אם אני יכולה להיות מה כמו שאת אומרת שירלי, כי אני מרגישה שזה ידרוש ממני להיות שונה ממה שאני באמת.

_הראשון הוא שחסרה בך, אולי, היכולת להבין אנשים באופן לא-מילולי. שפת הגוף והאינטונציה שבה נאמרים דברים הם תקשורת שרוב האנשים מבינים ללא מודעות. פשוט מבינים.
אם חסרה בך היכולת הזו (אולי בגלל זה כתבו לך כאן שתבדקי אפשרות אספרגר), זה מקור להרבה אי-הבנות, תסכולים והעלבויות. גם לך וגם לזולתך._

אני דווקא אוהבת את זה שאת לא משחקת משחקים ולא מבינה משחקים.
זה כובש את לבי. :-)

יש לך סיבה טובה לא להבין. כי באמת זה טיפשי שאנשים אומרים משהו אחד ומתכוונים לההפך.
ואני דווקא חושבת שאם מישהו אומר לך לבוא ובעצם לא מתכוון שתבואי - אז זאת בעיה שלו.
את לא צריכה לקחת את האחריות עליו, ולנסות לנחש אותו.

אם מישהו מציע לי עוגיה רק מתוך נימוס ובעצם לא רוצה שאקח כי זאת העוגיה האחרונה שלו - יש לו בעיה שהוא הציע.
אז שלא יציע.
אם מישהו מבקש ממני עוגיה ואני מאוד רוצה אותה לעצמי, אני יכולה להגיד (בקול ילדותי אמנם, כדי לרכך את זה): 'האמת שממש בא לי אותה לעצמי'. או בכל צורה אחרת, יותר מרוככת או פחות.
אם בכל זאת הצעתי לו נגד הרצון שלי, בגלל 'לא נעים' וכאלה - [b]זאת לגמרי בעיה שלי !!![/b]
ואם הוא לקח, אין לי מה לכעוס עליו 'מה, הוא לא מבין שלא באמת רציתי לתת לו? הוא לא רואה שזאת האחרונה שלי? וכו' '.

אז ככה לדעתי [b]מי שאומר משהו שהוא לא מתכוון - שלא יצפה שאחרים יבינו מה הסבטקסט.[/b]

אז יפה מאוד שאת לא מבינה.
זה רק אומר שאת בן אדם אמיתי שלא משחק משחקים.
והלוואי יותר אנשים כמוך.

במקום 'לחנך' אותך איך לשחק את המשחק, אני הייתי שמחה אם היית מעזה יותר להביא את עצמך כמו שאת.
סיפרת בהתחלה שאת נוטה להביא את עצמך כמו שאת בתחילת היכרות, ודי מהר מרגישה שזה לא מתאים ונסוגה. זה חבל לי.
גם לא בטוח שזה לא מתאים, אולי זה רק נדמה לך. וכך את סתם חוסכת מאחרים את היופי שבך, כשאת כ"כ מהר נבהלת מתגובות אפשריות של הסביבה.

ואני דווקא חושבת שכן נכון ליצור קשרים רגשיים עם אנשים גם במקומות לכאורה ממוקדי מטרה.
ומאוד יפה בעיניי שאת מביאה את זה לתוך מפגשים עם אנשים.
מאוד יפה בעיניי כל הרגש הזה שבך ויכולת האהבה הזאת והרצון לתת ולעזור והרצון להתחבר. זה ממש מאיר !

בקיצור, אני דווקא מאוד אוהבת את מה שאת מספרת על עצמך,
וחושבת שהכיוון הוא [b]פחות איך ללמוד 'לשחק את המשחק', והרבה הרבה יותר - איך להעיז להיות את ![/b]

קצת על הבנת הנקרא בהומור..
אני מבינה שיש לך פייסבוק, אז תציצי בקישור הזה, משעשע וגם מלמד..
אמנם מדובר באנגלים אבל אפשר להבין שכל תרבות וקבוצה יש לה את הניואנסים שלה..
את לא לבד בקושי לעשות את התרגום בין מה שאומרים לך למה שמתכוונים שתביני...
http://www.facebook.com/fergusferguson/posts/300783773305745
ליל מנוחה!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה שירלי -זה קצת מדכא לא? שבאמת הכל ממוקד מטרה ואילו המיקוד שלי הוא אחר, שונה.
אני זוכרת את אבא שלי הולך ברחוב, לא היה אפשר לעשות 5 צעדים בלי שמישהו יצעק "XXX אתה לימדת אותי XXXX לפני 20 שנה ואני תמיד אזכור אותך." אנשים היו מתקשרים אלינו הביתה ומדברים איתו שעות והוא היה מעורב בכל פרט בחייהם למרות שהוא היה "רק" מורה לXXXX.
אני חוששת ממה שזה אומר למרות שאני מבינה שאני צריכה לראות מטרה של נגיד השדת תואר או מקצוע בפנים זה הפוך אצלי. לחשוב על זה ככה יכול להקל על המפגש שלי עם אנשים אבל האם הוא יכול לתת לי תחושה שאני ממצה יוצר מזה? זה מרגיש כל כך שיטחי.

אני מעצתיקה לפה מייל שקיבלתי היום מבחורה שלמדתי איתה"
Hola X,

I wanted to write to you to tell you that I miss you in our X group. Also, I wanted to tell you that I keep have images of you and I having a great time at a X conference together. I know you are going to be a X but potentially maybe not through theX program. I'm wondering if you know about the program X. I am hoping to preceptor there because the bestX I know, have graduated from that program. It is a program that is located in , TX and it is very short (2 year), but incredibly intense. You might want to check it out. Maybe we can see each other there. The advantage is that it gets you prepared for passing the X exam and ready for practice in about a year.

How are your studies for X? I can't believe you were studying for that exam and the X exam. As always, I am struggling with the intensity of X and trying to hang in there. I am now officially planning on doing 1 year of preceptorship in the states and will bring my kids. I appreciate your suggestion about how important it is that my kids study in the states for a little bit.

Well I hope you are well and enjoying the snow. Let me know how you are doing when you have a chance.

Hello to your hubby.

abrazos,
X


קבלת האימיל משמחת ומלווה בתחושות שונות: מרגישה שרוצה לעזור לה כדי שהיא תשרוד את התוכנית ולא תנשור כמוני מהלחץ.
מרגישה מופתעת -למה היא כותבת לי הרי לא נפגשנו מאז סוף הסמסטר בתחילת דצמבר. ?
מה המטרה שלה - זו שאלה חדשה כי אני לא שואלת אף פעם מה המטרה של מישהו. אני לא רואה פה מטרה מלבד רצון לתקשר איתי. אולי לא? אולי היא מחפשת תמיכה.
אני תוהה אם לענות לה ואם כן מה.
אני רוצה לכתוב לה ששלומי בסדר שעברתי הרבה קשיים וההחלטה לעזוב לא הייתה קלה. אני רוצה לספר לה מה קרה כי היא לא יודעת- כל העזיבה הייתה די הפתעה.
והכי חשוב אני רוצה להציע לה את עזרתי, אני רוצה לכתוב לה שאם היא צריכה עזרה במשימות שתגיד לי ואני אעשה חלק בשבילה. זה לא מקובל פה בארהב לעזור אבל זה הדחף הכי חזק שלי.
זה מוזר שהיא כותבת לי -מחקתי אותה מרשימת הפיסבוק שלי יחד עם כל שאר האנשים שהיו בקבוצה הזו.
מה אתן אומרות?

קודם כל, תודה למסעית, לרוזמרין ולאינדיאנית {@
[u]אם זה לא המקום לחפש קירבה ואיטנטימיות אז איפה זה כן המקום?[/u]
לדעתי ולפי ניסיוני: בבית, במשפחה, עם בן הזוג, עם חברות וחברים קרובים וכו'. זה לא שאי אפשר למצוא באוניברסיטה חברות וחברים קרובים - אבל לא זו מטרת הלימודים באוני', ואי אפשר כנראה להיות חברה קרובה עם המון אנשים, גם אם מדובר בפחות מ20 :-)

[u]באמת המפגש שלי-כל מפגש, בא ממקום של יחסים[/u]
יש סטואציות שבהן זה לא מתאים. כמו שכתבת בעצמך: כשאת מטפלת. בעבודה, עם הקולגות, באוניברסיטה, עם שכנים לבית, עם לקוחות, עם פציינטים, עם בוסים, עם פקידים בעירייה ובמס הכנסה :-) בקיצור, יש מצבים שונים בחיים, יש אנשים בעלי תפקידים ומקצועות שונים שבהם נתקלים במצבים שונים - ולא בכל מקום וזמן ולא עם כל אדם מדובר במערכת יחסים אישית ואינטימית ואינטנסיבית.

דוגמה פשוטה: את נכנסת לחנות וקונה משהו. הרי את לא הופכת לחברה הכי טובה של המוכרת. את הולכת לעירייה או לבנק לשלם חשבון או למלא טופס או לעשות משהו רשמי ותכליתי - גם שם את לא מתאהבת בטלר או בפקיד. אלו דוגמאות שמדגימות את כוונתי: יש אנשים ומצבים וכו' שבהם יש פוטנציאל לפחות לפתח מערכות יחסים אישיות יותר, ויש אנשים ומצבים שבהם זה לא כל כך מתאים ויש אנשים ומצבים שזה ממש ממש מממממש לא מתאים. פשוט צריך לדעת להבחין.

ולגבי איך לבוא ולהתנהג באוני' - כתבה לך יפה אינדיאנית:
_אני רוצה להציע לך מסעית ( בתור מישהי שבעניין הזה עברה תהליך דומה ), לא ללבוש מסכה כשאת באה לכיתה אלא פשוט להיות עסוקה בענינייך ובלימודים ולא בחברויות וביחסים עם התלמידים האחרים.
היחסים המשמעותיים צריכים להיות עם בן הזוג שלך והמשפחה. כשאת באה לכיתה את יכולה ליצור קשרים לענייני לימודים, כלומר להשתעשע עם מי שיושב לידך, או למצוא מישהו להחליף איתו חומר ( אם זה רלוונטי כמובן) אבל לא לנסות לקחת את זה לרמה אחרת_.

הסיטואציה באוני': באים ללמוד משהו מעניין וגם בדרך כלל מחפשים ללמוד משהו שיהפוך למקצוע. בקיצור, יש תכלית מאוד ברורה. זו הסיבה לכך שנרשמים לאוני'. באים ללמוד ולקבל תואר ולהרחיב אופקים ולרכוש מקצוע וכו'. זה המוקד, זו המטרה. אם במהלך הלימודים מכירים אנשים מרתקים ומעניינים ויש עניין הדדי לפתח קשר מסוג כזה או אחר - זה נפלא! זה אפשרי. אפשר למצוא בן זוג באוני, אפשר למצוא את החברה הכי טובה לכל החיים. אפשר למצוא חברות וחברים וידידות וידידים לטווח הקצר או הארוך. הכל אפשרי. אבל זו [b]אינה המטרה![/b] וזו אינה המטרה של רוב האנשים. זה קורה או לא קורה. אבל לא לשם כך התכנסנו באוני.

ואם את רוצה לדעת איך לנהוג בסיטואציות חברתיות שונות, לדעתי כדאי לנסות לחשוב מה המטרה של הסיטואציה הזו ולפעול בהתאם. ונראה לי שבן הזוג שלך הוא מורה ממש מצוין: אולי כדאי שתעקבי אחריו ותראי איך הוא מתנהג במצבים שונים. ואולי כדאי שגם תשאלי אותו. ממש תראייני אותו ותשאלי: איך ידעת איך להתנהג במצב X? למה עשית כך במצב Y? איך ידעת שאדם מסוים לא רוצה משהו או רוצה משהו? את יכולה לשאול גם חברות קרובות שאוהבות אותך: איך הן יודעות מה לעשות במצבים שונים? ורעיון נוסף: נראה לי שכדאי שתנסי להתחיל להכיר שפת גוף וטונים של דיבור וכו'. ותתחילי את החקירה עם אנשים אוהבים ואהובים שאת מכירה לעומק. איך בן זוגך מתנהג כשהוא רוצה משהו? כשהוא נדחה ממשהו? איך הוא רומז? איך בת משפחה או חברה מבטאת בגופה רצון, דחייה, שמחה, עצב, "אל תגעו בי", "אני זקוקה לחיבוק", "אני עצבנית על כל העולם", "אל תדברי איתי", "ספרי לי משהו" וכו 'וכו' וכו' - וכל זה בשפת גוף ולא במילים! ואיך את מבטאת כל זה? או שאת אומרת הכל במפורש?
מאחלת לך מחקר מרתק במסע אליך ואל הזולת - והצלחה!

וואו שירלי כתבת ממש יפה. ממש זיהיתי פה תהליך שאני עברתי בלימודים ,ולכן אני רוצה להציע לך מסעית ( בתור מישהי שבעניין הזה עברה תהליך דומה ), לא ללבוש מסכה כשאת באה לכיתה אלא פשוט להיות עסוקה בענינייך ובלימודים ולא בחברויות וביחסים עם התלמידים האחרים.
היחסים המשמעותיים צריכים להיות עם בן הזוג שלך והמשפחה. כשאת באה לכיתה את יכולה ליצור קשרים לענייני לימודים, כלומר להשתעשע עם מי שיושב לידך, או למצוא מישהו להחליף איתו חומר ( אם זה רלוונטי כמובן) אבל לא לנסות לקחת את זה לרמה אחרת.
כשאני באתי ממקום כזה, קליל יותר, ובלי ציפיות ליחסי אמת עמוקים, מה שלא היה מובן מאליו עבורי כי לפני זה תמיד לא הבנתי למה כולם כל כך נהנים וחברים ואני לבד ומרגישה לא שייכת, ישר נהייתי חברה של שני אנשים נחמדים ביותר ותמיד היה לי כיף לבוא וללמוד. זה לא יחסים שהחזיקו מעמד אמנם אבל גם לא ציפיתי מהם לזה. הם היו יחסים באמת שטחיים אבל הם גם תרמו לי בעיקר בלימודים.

בהצלחה!

ן עןד משהו- מנסיון -מהו המשחק האחר הזה שאת מדברת עליו לגבי אנשים שהם לא משפחה או חברים קרובים?

תודה רוזמרין
לא התככונתי שאני אהיה דמות מטפלת רק שאבוא לכיתה כמו שאני באה לעבודה- בלי רצון לקבל מהם משהו אלה רק הרצון שלי לתת. אני לא יודעת אם זה אפשרי בכלל אבל אני יכולה לנסות להרגיש את התחושה שאני באה לעבודה ויש בי יותר הקשבה למה שמתרחש ותגובה למה שצריך לעשות. אני יותר במרכז ולכן לא מרגישה אף פעם את מה שקורה לי במסגרת לימודית.
יש לי מעט חברים כמו שציינתי- 2-3 ובן הזןג הוא החבר הכי טוב שלי. וכן אני כנראה בטעות רוצה להיות חברה של כולם במובן שכל אחד נוגע בליבי ואני מרגישה שהוא חלק ממני. אבל אולי באמת אני צריכה להיות סלקטיבית יותר לגבי זה. זה קשה כי לדמתי שמי שלא אהבתי בהתחלה אני מאוד אוהבת אחר כך. בסופו של דבר אני לא מייחסת כל כך הרבה משמעות למי אני אוהבת ולא כי זה משהו מאוד גמיש. גם אנשים שאני לא אוהבת אני מנסה לראות את החלק השלם שלהם ולא את החלק הקטן שאני לא אוהבת בהם. האנשים הקרובים לי ביותר הם אנשים שבעצמם הם סגורים אבל מאוד אוהבים להיות איתי כנראה בגלל שאני מאוד פרועה ביכולת שלי להיות פשוט אני בלי הסתרה. כמו שהבנזוג שלי אמר היום "אנחנו משלימים אחד את השני , את יוצאת אל אנשים ושואבת אותם לפה ואני מכיל את אנשים בשקט"

רןזמרין כתבת קודם :אבל התגובות שלך לכותבים האחרים לא מעידות על זה. האם את יכולה לראות את זה? תוכלי לפרט למה התכוונת שהתגובות שלי לא מראות את הכוונה שלי?
אני לא רואה ופה אני מרגישה צורך להצתדק:אם אני לא מקבלת את מה שכותבים אז זה מראה שאני לא מעוניינת להבין. בנוגע לאספרגר יכול להיות שיש בזה משהו אבל כרגע אני מרגישה שזו אבחנה שאין מה לעשות איתה. נאמר שזה נכון אז זה אומר בעיני עצמי כמובן שיש לי צידוק להיות מי שאני ואז אני ארגיש (ואולי זה לגמרי לא נכון) שאין לי מה לעשות אם זה או לנסות להבין אנשים אחרים. וזה מה שאני רוצה, אני רוצה מאוד להבין מה גורם לאנשים להתנהג כמו שהם מתנהגים. אז יהיה לי יותר קל לקבל את ההתנהגות שלהם ולגם לא להפגע מזה.

מנסיון- את צודקת שאני לא משחקת את המשחק- השאלה שלי האם נראה לך ולאחרים כאן שזה מה שאני צריכה לעשות ואם כן איך עושים את זה מבפנים?
אוכל לפעול כך אם אבין מה ההגיון
ודרך אגב למקרה שלא הבנתם- עזבתי לבנתיים את הלימודים- אני לא חוזרת השנה. אני לוקחת צעד אחורה כדי להתאקלם , כדי להכיר את הסביבה הזו ואחר כך אמשיך בלימודים. אז יש טעם לכתוב להם אחרי שעזבתי. אפילו לא נפרדתי או אמרתי להם שלום. אבל זה ממשיך להטריד אותי.

[u]נגיד אני מגיעה לכיתה ופוגשת אנשים, אני יכולה לדמיין את עצמי כדמות טיפולית ובכך לא לנסות לקבל מהם שום דבר[/u]
היית רוצה שמישהו מהסטודנטים האחרים יתייחס אלייך כך? כדמות מטפלת שלך? אולי יותר מתאים להתייחס אליהם כקולגות, עמיתים .

[u]השאלה איך הלב שלי ירגיש כשהוא רוצה ליצור קשרים יותר משמעותיים עם הסובבים אותו. מתי זה משתנה?[/u]
איך זה קרה עם החברים הטובים שלך? עם בן הזוג? תנסי להזכר איך זה התחיל (אולי בסמול-טוק) ואיך זה התהדק עד שהפך לחברות.
השאלה היא אם יש מישהו ספציפי שאת רוצה להיות חברה שלו, בין חברי קבוצת הסטודנטים, או שהתכנית היא שכולם יהפכו לחברים שלך (בלי קשר ל"קליק") כי כך רצוי בעינייך ללמוד באוניברסיטה?

אה, וגם אני חושבת ששירלי כתבה נפלא. ואני נהנית לקרוא אותך, מסעית. את מלאת כנות ורצון טוב.

<רוזמרין>

אחזור לכאן יותר מאוחר להגיב על כל השאר- ותודה לכול הקוראים והמגיבים הסבלנים.

רוצה להגיד שאני כאן ואני קוראת
שירלי- ברוכה הבאה, פתחת לי דלת ומקום להבין מה שבכלל לא חשבתי עליו.
באמת המפגש שלי-כל מפגש, בא ממקום של יחסים, בכלל לא ראיתי את זה קודם. אכן במיוחד כשהלימודים הם בתחום כל כך טיפולי והכיתה כל כך קטנה (מתחת ל20) הציפיה שלי היא לקירבה וחברות גם אם אנשים שאני לא הולכת להיות חברה שלהם. בכלל לא חשבתי על זה שאנשים יכולים להיות עניינים לגבי הלימודים, לא תיארתי לעצמי שאפשר בכלל לראות את העולם ככה.
אם זה לא המקום לחפש קירבה ואיטנטימיות אז איפה זה כן המקום? זה לא שבכלל חשבתי שזה מה שאני מחפשת אבל חשבתי שאם אנחנו יחד 3 שנים ולומדים מקצוע מאתגר זה בהחלט חשוב להיות קודם חברים לדרך. ככה גם קל לי יותר להבין למה היחס המתעלם יכול להיות סוביקטיבי או גם אם לא הוא פתאום הופך ליותר ברור.
באמת כשחשבתי על זה הבנתי שכשאני בסיטואציה שבה אני המטפלת אין לי צפיה לקירבה מצד האנשים, יותר יש לי צפיה מעצמי ללא דרישה לקבלה בחזרה ואז זה באמת מאוד פשוט.
את חושבת שאני צריכה להתנהג כך בכל סיטואציה עם אנשים? נגיד אני מגיעה לכיתה ופוגשת אנשים, אני יכולה לדמים את עצמי כדמות טיפולית ובכך לא לנסות לקבל מהם שום דבר. השאלה איך הלב שלי ירגיש כשהוא רוצה ליצור קשרים יותר משמעותיים עם הסובבים אותו. מתי זה משתנה? מה הרמזים שמובילים למשהו יותר משמעותי. אני מרגישה שאני אינטנסיבית וחזקה בעוד הדברים בעצם קורים בקצב מאוד איטי ובטוח. האם זה נכון?
ואכן קוראת שוב ושוב את דברייך: יחסי תמיד מלאים רגש ועם זאת אינני בנאדם שמתחבר מרגשנות.
וזה גם לא קל, להרגיש את הרצון הזה להיות ערום ולהצטרך ללבוש בגדים ולהתעטף. ושלא תבינו לא נכון, אמנם יש מי שחושב שאני בת 16 אבל אני לא מוציאה מהפה שלי כל מה שעולה על דעתי, למדתי גם לראות מה מתאים להגיד ואם יש בכלל עניין לשמוע ובכל זאת זה כנראה לא מספיק.
אבל בהחלט קל יותר עכשיו כשאת מסבירה לי שבכלל אנשים לא באים לימור קשר, זה כאילו הם קונים מוצר ומגיעים כדי לקחת את המוצר הזה (שנקרא חינוך) בדרך הם לא מתעקבים בעוד אותי מעניינת הדרך למוצר ומה יש בצידי הדרכים, מה פרח מה גדל מה הדרך הטובה ביותר להגיע למוצר- זה כאילו נשכח שבכלל קניתי משהו ואני אמורה לאסוף אותו בלי בהייה לצדדים.

מעניין לך- לכן!

מאוד מעניין מה שאת מספרת. רוצה להתייחס לכמה נקודות

[u]מרגישה שאני הולכת בעולם [b]ערומה[/b] ניתן לראות אותי אבל אני לא רואה את העולם.[/u]

[u]אתמול בת הדודה שלי שמתגרשת מבעלה סיפרה שהיא מאוד מיודדת עם בחור שפגשה בקורס באוניברסיטה. היא יושבת לידו יום יום במשך תקופה ארוכה ואין לו שום מושג מה עובר עליה. זה מסוג הדברים שאני לא מצליחה להבין. [b]אם זה היה אני בתוך דקה החבר שיושב כביכול לידי כל יום היה יודע הכל![/b] אני לא מבינה את זה, אני לא מצליחה להבין את -המסיכה, ההסתרה*. אולי אם אני אבין זה יהיה פשוט יותר.[/u]
הסיפור עם הבת דודה יכול להוות מפתח מסוים עבורך: ראי איך אנשים אחרים מתנהגים בסיטואציות שעבורך קשות, וראי איך את שופטת אותם.

הסיטואציה: אוניברסיטה, כיתה באוניברסיטה. מספרת מהתנסותי וממה שלמדתי מהרבה שיחות עם סטודנטים: חלק ניכר (אולי רוב) הסטודנטים הם אנשים עסוקים מאוד: בלימודים, בעבודה, בבניית קשרים זוגיים וכו'. באים לשיעור באוניברסיטה בין פעילות עמוסה אחת לשנייה. יש הרבה עניינים. עסוקים. חלק ניכר אם לא הרוב - לומדים באוניברסיטה כדי לקבל תואר, כדי ללמוד דברים חדשים אבל גם כדי לקדם את עצמם מבחינה מקצועית וכלכלית. [b]הכוונה אינה לקיים יחסים מאוד אישיים ורגשיים וטעונים ומלאי רגש והתרגשויות עם המרצים ועם הסטודנטים האחרים[/b]. את כל הרגש והיחסים האישיים שומרים בדרך כלל למשפחה, לבני זוג, לחברים וכו'. אם מוצאים במהלך שיעור שנתי ידיד או שניים, או אפילו רק מישהו שאפשר לקבל עזרה קלה (לתת מחברת, לצלם משהו וכו') או מישהו שאפשר לאכול ביחד בקפיטריה - זה די והותר בדרך כלל. זה רק צ'ופר. [b]בדרך כלל אין הכוונה לנהל יחסים אינטנסיביים ורגשיים ואינטימיים וגלויים עם המרצה או עם סטודנטים אחרים[/b].

ואת כל זה מבינה בת הדודה שלך. היא מיודדת עם בחור - יופי לה. יותר כיף ללמוד כך. אפשר גם בלי, אבל יותר כיף כך. אבל היא כנראה לא מחשיבה אותו לחבר נפש, לחבר שאיתו משוחחים על עניינים אישיים ואינטימיים. ולכן מבחינתה זו לא מסכה או הסתרה - כפי ששפטת את התנהגותה. היא פשוט [b]בחרה שלא לשתף אותו בענייניה האישיים[/b]. מדוע? פשוט משום שלא רצתה בכך, לא הרגישה מספיק קרובה אליו, לא רצתה ביחסים יותר קרובים איתו. עניין של בחירה. לעומתה, לדברייך את היית מספרת לו "תוך דקה" הכל. זו כמובן זכותך. זה הסגנון שלך. אבל תחשבי לרגע: אולי החשיפה המיידית הזו לא נכונה ולא מתאימה לזולת? אולי בחור שיושב לידיך באוניברסיטה ירגיש שזה יותר מדי אישי, שזה מעיק עליו, שהוא לא רוצה להיות ידיד הנפש שלך? בייחוד אם מדובר בחברה אנגלו-סקסית.

ועוד דבר, את שופטת [b]שמירה על הפרטיות[/b] בסיטואציות מסוימות ועם אנשים מסוימים כמסכה. אפשר לסווג זאת גם [b]כלבוש[/b]: כשם שמתפשטים רק במקומות מסוימים ולפני אנשים מסוימים (ולא למשל ברחוב בפני זרים), וכשם שיש פעילויות אישיות ופרטיות שעושים בפרטיות ולא בפומביות - כך גם בעניינים הרגשיים: לא חושפים לכל אחד, לא משתפים כל אחד, לא מספרים על העניינים האישיים מאוד לאדם זר שחולף ברחוב. וגם כשבוחרים לשתף - משתפים את מי שרוצים וכמה שרוצים, ויש דרגות שונות של שיתוף (לבת משפחה מספרים יותר מאשר לידידה מהאוניברסיטה).

[u]לקח לי הרבה זמן להבין שחשוב לאנשים שיגידו להם שלום לפני שאתה מבקש מהם עט או דף נייר, צריך להראות מנומס ונחמד ולא להתנפל ולהגיד את מה שאתה רוצה בחוסר נימוס של ילד. טוב אז אני עושה את זה, אני מברכת אנשים לשלום , שואלת לשלומם, למרות שזה לא מה שבא לי באמת לעשות. בא לי לבקש את העט בלי ההקדמות, בלי החיוך המזויף.[/u]
כדי להסתדר עם אנשים באמת כדאי ללמוד את הקודים התרבותיים של אותה חברה שבה את חיה. נראה לי שבכל חברה אנושית, אנשים יסכימו לעזור אם יטרחו קודם לפנות אליהם בנימוס המקובל באותה החברה במקום לומר "תני לי את העט".

אני רואה את הקשר למה שסיפרת על האוניברסיטה. [b]במגע עם אנשים שאין איתם קרבה רגשית ונפשית, אין שום צורך להיות ערומה, אין שום צורך לומר בדיוק כל מה שחושבים וכל מה שמרגישים. אפשר לשמור על הפרטיות[/b]. זה כמו שלא מתפשטים ברחוב או בפני אדם זר. ולכן, עדיף לא לשתף בעניינים מאוד אישיים ואינטימיים אנשים שלא באמת קרובים, ועדיף לדבר בנימוס המקובל לאנשים כאלה, ואז יש יותר סיכוי לקבל מה שאת רוצה וצריכה.

[u]הבעיות שלי... מתחילות כשאני נכנסת למסגרת לימודים ונמצאת עם קבוצה של אנשים לומדים ומורה. שם הדינאמיקה הופכת במהרה לטעונה ואני יוצאת בתחושה שלא מבינים אותי, שלא מעריכים את מה שאני, ואני חווה עם הזמן 2 סוגים של אנשים. כאלה שמתעלמים ממני , או כאלה שמביעים אהבה והערכה מאוד גדולה.[/u]
כפי שכתבתי קודם לכן, בסיטואציה של כיתה באוניברסיטה אינה נחשבת בעיני חלק ניכר מהסטודנטים והמרצים (ואולי רובם) כסיטואציה שמתאים בה להפגין רגשות ולנהל דינמיקות אישיות. המרצים לא אמורים לאהוב את הסטודנטים וגם לא להיפך. זה פשוט לא העניין. לא לשם כך התכנסנו לאוניברסיטה :-) הסטודנטים לא אמורים לתמוך זה בזה, לאהוב זה את זה, להבין, להעריך וכו'.

ונראה לי שבחלק מהמקרים הפירוש שלך שמתעלמים הוא סובייקטיבי: כלומר, האנשים האלה פשוט שקועים בעייינים שלהם (וכאמור, בדרך כלל מדובר באנשים מאוד עסוקים שיש להם מטרות מאוד תכליתיות כשהם נמצאים באוניברסיטה) ואת פשוט לא מעניינת אותם - לא לטוב ולא לרע. את אינך העניין שלשמו הם נמצאים באוניברסיטה. ויש כאלו שאולי מתעלמים ממך משום שאת יותר מדי אישית, רגשית. ישירה איתם והם לא מעוניינים בקשר כזה במהלך השיעורים.

בצהוב: הציפיות רק לכריות. נראה לי שיש לך ציפיות מאוד גבוהות לגבי היחסים והקרבה עם המרצים ועם הסטודנטים ולכן את מתאכזבת. זה פשוט לא המקום לחפש אהבה, אינטימיות, קירבה, רגשות, הבנה, תמיכה וכו'.

מצד אחד, נראה לי שכל הסיטואציות שקורות לך באוניברסיטה יכולות לשמש עבורך לשם למידה, לשם העלאת המודעות העצמית, לשם היכרות טובה יותר של קודים חברתיים וכו' וכו'. מצד שני, אם זה כל כך קשה לך - אולי כדאי לחשוב על צורת למידה אחרת? מסגרת למידה אחרת? אולי עדיף שתלמדי באוניברסיטה פתוחה, בלי כל הדינמיקה החברתית הטעונה הזו עם מרצים ועם סטודנטים.

מציעה לך מאוד לא לכתוב מכתב אישי לכל הכיתה. זה עלול לעורר תרעומת. לדעתי, זה פשוט יותר מדי [b]אישי ורגשי ורגשני וחושפני[/b] עבור הסיטואציה של לימודים באוניברסיטה.

מאוווווד מקווה שלא פגעתי אפילו במילה. יכול בהחלט להיות שלא דייקתי בכל נקודה, או אולי לא הבנתי או פיספסתי. אז סליחה מראש אם טעיתי. אם תמצאי אפילו משפט אחד שמתאים לך - אז טוב שכתבתי. ואם לא - סליחה.

וחשוב לעשות הבחנה בין קשרים אישיים שבהם את אותנטית, ונהדר שיש לך כאלו,
לבין קשרים חברתיים יותר מרוחקים, שאז לדעתי צריך לשחק משחק אחר.

מרגישה כמוך לגבי הבחורה ששלחה לך מסר שהיית חסרה בכיתה.
גם אני לומדת לתפקד בתנאי צביעות חברתית הכרחיים.
מציעה לך לשלוח לה מסר , כן לענות, ולכתוב לה תודה ומאד תשמחי כבר לחזור לכיתה ולראותה.
ואל תתכווני לאף מילה, אבל תשחקי את המשחק.
נראה לי שזה מה שחסר לך,
לפחות חסר לי, אז מזהה אצלך, אולי אני טועה...

יש כאן כמה עניינים, מסעית.
הראשון הוא שחסרה בך, אולי, היכולת להבין אנשים באופן לא-מילולי. שפת הגוף והאינטונציה שבה נאמרים דברים הם תקשורת שרוב האנשים מבינים ללא מודעות. פשוט מבינים.
אם חסרה בך היכולת הזו (אולי בגלל זה כתבו לך כאן שתבדקי אפשרות אספרגר), זה מקור להרבה אי-הבנות, תסכולים והעלבויות. גם לך וגם לזולתך.

העניין השני שקפץ לי תוך כדי קריאה, זו הפרשנות שאת נותנת לכוונותייך לעומת כוונות האחרים. האמת, אין בזה שום דבר חריג. כולנו נוטים לייחס לעצמנו כוונות טובות (או, לפחות, אי-כוונה להרע)
ומצד שני נוטים לפרשן לרעה את הצד השני. כדי לשנות את צורת ההסתכלות הזו, צריך לפתח מודעות ורגישות. זה לא דבר פשוט בכלל אבל הוא אפשרי (מנסיון,כן?).

העניין השלישי קשור לעצם ההחלטה שלך לפתוח דף כדי לשוחח על זה. מה את בעצם רוצה? אמנם בתחילת הדף כתבת:
[u]אני מבקשת להתעורר ולהבין כדי שאוכל לתפקד טוב יותר ולהפסיק לפגוע בקיר הזה שנקרא חברה. אני כותבת כי אני פגועה ולא יודעת מה לעשות עם הפגיעות הזו.[/u]
אבל התגובות שלך לכותבים האחרים לא מעידות על זה. האם את יכולה לראות את זה?

<רוזמרין>

ייתכן שהתנהגתי כמו פוסטמה. אני מתנצלת.
לדפוק את הראש בקיר זה לנסות להבין מהי המשמעות מאחורי מה שאנשים אומרים. אין מצס או סיכוי שתצליחי. לא בגללך, בגלל שהמכלול שהוא אדם הוא כל כך מסובך ומורכב שתצטרכי לחיות את חייו של הבנאדם כדי להבין מה הוא רוצה וגם אז לא תביני, כי בינינו, מי מבין מה הוא עצמו רוצה כל הזמן.

אל תנסי לקרוא סאב-טקסט, זה נידון לכישלון. קחי קודם כל את מה שאת רוצה לעשות, תחברי עם מה שנאמר על פני השטח ותגיעי להחלטה ודי. מקסימום - לא ירצו אותך שם, אז מה? מה כבר יכול לקרות?

_הזמנתי אותך לבקר אצלי כי אמרת שאת מעוניינת לבוא ולא ענית, למה עכשיו את כל כך מתעניינת בשלומי?" מה אני אמורה להרגיש?
אני מרגישה פגועה כי הושטתי לה את ליבי מספר פעמים - ועכשיו שאני כבר לא שם היא נזכרת להגיב?_
זו התקרבנות ברמה גבוהה. את אומרת לעצמך כזה דבר "השקעתי, טרחתי, הקרבתי, נתתי ולא קיבלתי את מה שרציתי". אז לא קיבלת, אז מה? האם כשאת נותנת ומשקיעה את כבר מתכננת את מה שתקבלי בתמורה? אם כן, אז אל תתני. לתת ולדעת מראש מה מקבלים זה בסופרמרקט. עם אנשים זה לא עובד.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אכן הדברים של לא מלה נאמרים בצורה קשה אבל אני מנסה להבין אם יש משהו בדבריה או שמה לא מבלי להתייחס לניסיון הפוגעני.
אני נוהגת להגיד בעצמי שהרבה דברים הם אוננות אבל אני לא באתי לקבל טפיחות על השכם ומצד שני גם לא בוטות חסרת גבול. אשמח לשמוע מה שיש לך להגיד במידה ואת חושבת שזה באמת מביא תועלת.
אולי מהצד את רואה אותי דופקת את הראש בקיר- זה נכון ואני לא רואה מה אני עושה- אז במקום להיות תוקפנית תוסיפי את מה שאני לא רואה במקום רק להגיד שאני עיוורת.
בניגוד לנימה ולהאשמות שלך, אני כועסת אבל אני אף פעם לא מנסה לפגוע במישהו. אולי אני פוגעת שלא במתכוון אבל זה רק מתוך הבורות שלי וברגע שהיא מתגלה לי אני שמחה להתנצל.

לעצם הענין- היום היינו בדרכינו לפגוש מישהו מהתחום שלי. השעה הייתה מוקדמת ודאגתי להזמין מקומות במעבורת כבר לילה קודם. האישה אמרה בטלפון שאולי לא תהיה פנויה , נגיד שהתחום הטיפולי שלנו הוא ליווי אנשים בדרכם למות, זהלא זה פשוט לא בא לי להסגיר את המקצוע וזה די דומה. היא התקשרה כמה דקות אחרי שיצאנו ואמרה שהיא צריכה להיות עם האנשים האלה אבל שתשמח שאבוא. יש אצלה עודישראלית שמבקרת והיא גם תשמח שנבוא. אני כבר מוכנה להמשיך בנסיעה ומבקשת שתגיד לי מה דעתה האם זה מתאים או לא. הבנזוג מתרגז על ואומר לי שאני צריכה להבין שאני צריכה להפסיק לצפות שאנשים יגידו לי איך לנהוג. אני אומרת לו " אבל אם זה היה הפוך הייתי אומרת לה אם זה מתאים או לא" והוא עונה לי שששאר האנשים לא יגידו הם יצפו שתביני. אז אנ שואלת אותו למה היא שאלה אותי מה אנחנו אוכלים ואם אנחנו אוכלים בשר או ... היא סתם שאלה הוא עונה לי. ואני מבינה אבל לא מבינה. זה דורש מאמץ כל כך אדיר לנסות להבין בדיוק ההפך ממה שאנשים אומרים. זה אומר שאני צריכה כל הזמן להקשיב למה שהם לא אומרים אבל מתכוונים. זה כבר מרגיש לי כל כך מעייף.

אני והבנזוג יחד מעל 12 שנה וזה מה שכל כך אהבתי מהרגע הראשון. לא היו משחקים, לא היה לחלכות לטלפון או לחכות עד שהוא יגיד לי שהוא אוהב לפני שאני אומרת. לא הייתי צריכה להסתיר את הכעס שלי או את האהבה שלי. זה היה פשוט. אבל רק איתו. האם עם כל שאר העולם אני צריכה לחיות במאמץ להבין מה באמת אומרים?
כשזה נוגע למקצוע שלי אני סוםר אקטיבית וקולטת. אבל אז אנשים לא מדברים הם כואבים וצריכים עזרה ואני יכולה להיות שם מאה אחוז. וזה בדיוק למה. בסיטואציה הזו אני יכולה להיות מאה אחוז כי כשיש כאב כבר אין מסכות.
אבל הכאב שלי ממוסך כי הוא לא לגיטימי כך אני מרגישה. ואם יש משהו מכון בדבריה של לא מלה זה שאני לא מתקשרת עם הקורבנות כי אני לא רוצה להיות קורבן.
היום שלחה לי אחת מהכיתה מסר -היא שואלת לשלומי ואמרת שאני חסרה בכיתה והיא מתגעגעת אלי. לא עניתי לה, כי מה שאני רוצה להגיד הוא" שלחתי לך ברכה אישית ליומולדת ולא ענית, הזמנתי אותך לבקר אצלי כי אמרת שאת מעוניינת לבוא ולא ענית, למה עכשיו את כל כך מתעניינת בשלומי?" מה אני אמורה להרגיש?
אני מרגישה פגועה כי הושטתי לה את ליבי מספר פעמים - ועכשיו שאני כבר לא שם היא נזכרת להגיב? סליחה לא מלה, אבל תוכלי להסביר את ההטחה של ראשי בקיר עכשיו?

כמובן אני.

קוראת, אני מבינה את נקודת מבטך אבל מאמינה בצורה מעשית שביקורת בונה ותומכת במצב בו מסעית נמצאת היא סוג של אוננות.
מסעית דופקת את הראש בקיר בנסיון למצוא סיבה או פתרון לדיסוננס הקשה שהיא חיה בו. היא לא רואה את מה שהיא עושה ולספק עצות רוחניות לא יעזור לה באמת.
מסעית לא מבינה למה הדברים האלה קורים לה בזמן שזה ברור למה - היא כותבת זאת בעצמה. יש בה מקום שמבין את ההתנהלות שלה, אבל הוא לא מתקשר עם המקום שמתקפל בהתקרבנות וזועק אכלו לי ושתו לי.
נכון, תמיכה וקבלה עצמית מחבר אלמוניות יכולים להוביל לריפוי בעוד חמישים שנה. אבל אני בספק אם זה מה שהיא רוצה.

מסעית היקרה, למה את מגיבה בעניין רב למישהי שעלבה בך?
יש הבדל עבה, ענק ואדיר בין ביקורת בונה לבין השתלחות עולבת מאוד וחסרת רסן.
מה שעשתה הכותבת האחרונה שייך לאלו מהסוג השני: חלק מהציטוטים -

_זה סוג של רוע. את צודקת בתחושתך שהאנשים האלה שמחים לאיד שאת נפגעת ושאם הם היו רוצים שתחזרי הם היו מתקשרים ומפצירים בך במקום להיות נימוסיים בפייסבוק.

הבנות מאוד עדינות איתך...

וכמו אלה קדושה את רוצה להלבין את פני המזוייפים בעינייך ולהראות להם למי שייך גביע האמת והצדק.

מי את? מי שם אותך שופטת עליונה על טיב בני האדם האלה? זה ברור שהם לא ירצו להיות איתך כי ההתנשאות והביקורת שלך משתקפים גם כשאת חושבת שאת חומלת ופתוחה. את לא. את קשה.

את בת 16 כבר קרוב לעשרים שנה. תתבגרי._

(ועל זה נאמר "לא, את" ;-) )

אלו עלבונות. גם אם היה שם מסר כביכול - נראה שהוא התרוץ לדבר האמיתי - נסיון להעליב לעומק בלי לחסוך לרגע (!) בתיאורים ציוריים וקיצוניים להפוך את המסר השלילי גם כך לרע ומר ממש.

מציעה לך בחום יקרה לא להתייחס להטחות והעלבות עם מי שמראש לא התכנס לכאן לשם כך, וברוח הנסיון העיקש שלך להבין מאיפה ולאן - אולי זה קורה לך גם במציאות? כי יציאות לא מבושמות... יש בכל מקום, השאלה איך מתמודדים איתם לפני שהם מגיעים לנקודת קיצון, לפני שבכל מישהו מרשה לעצמו לטפס עלייך במקום לטפל באישיוס שלו בעצמו?

[u]אבל אני לא רואה שאני קשה עם הסביבה שלי.[/u]
פה בדברים שאמרת:

[u]אחרים משעממים אותי כי הם חסרי יצירתיות[/u]

[u]לא היו הצגות מנפולטיביות, ומשהו בי לא יודע איך לתפקש בחברה שזו המציאות שלה[/u]


[u]אני גם רואה את המתח על הפנים של האנשים. הם לא סובלים את המתח ורוצים שיעבור כמה שיותר מהר.[/u]


[u]א הבנתי את אווירת הקורבנות ששתי נשים שחורות ניסו להעביר לקבוצה. לא אמרתי הרבה אבל כנראה שאמרתי יותר מידי. הרמתי את היד אך לא נתנו לי לדבר.[/u]


[u]אני מבינה רק לאחרונה כמה מעט מקום אני מאפשרת לאנשים כששאני שופטת מצד שני הוותרנות, החלקיות, או חוסר שלמות שבהם אנשים חיים מפריע לי מבפנים. אני מתקשה לסבול אדם שלא לוקח צעדים לשנות את חיו רק בגלל פחד, אני יכולה לפרק חברות רק בגלל שאדם הפסיק להיות צמחוני למשל(ממש דרסטי ושיפוטי מצידי) אבל כמובן זה רק תסמין שגרם לי להחליט שהאדם איתו אני חברה הוא לא רציני ואני לא רוצה יותר קשר איתו. אבל מה איתי אני הרי לוקחת אירועים קטנים או שמה הם אירועים שהופכים גדולים ועוזבת.[/u]

קשה. קשה עם הסביבה וקשה עם עצמך. החלטת שמישהו הוא משהו מסויים וטפחת לעצמך על השכם שאת מנסה לקבל אותו כמו שהוא בחמלה ואהבה למרות שהוא פגום בעינייך. מי את? מי שם אותך שופטת עליונה על טיב בני האדם האלה? זה ברור שהם לא ירצו להיות איתך כי ההתנשאות והביקורת שלך משתקפים גם כשאת חושבת שאת חומלת ופתוחה. את לא. את קשה.

[u]אפילו פה אני לא מתאימה[/u]
:-) אין פה (או בכלל) אף אחד שמתאים. זו מהות אנושית, חוסר ההתאמה ותחושת חוסר ההתאמה.
אני אענה על השאלות מאוחר יותר, מבטיחה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]


את יכולה להסביר לי למה את רואה אותי כקשה ומה בהתנהגות שלי לא התבגר- אשמח לתובנות שלך- לא הבנתי למה אני קשה, אני קשה עם עצמי בעיקר אבל אני לא רואה שאני קשה עם הסביבה שלי.
אני רוצה לשנות את עצמי אני רק לא יודעת מה הבעיה.
את טועה אם את חושבת שאני מבינה מה הבעיה, אני לא מצליחה להבין. נכון שכושר האבחנה שלי דק אבל אני לא מחכה לאנשים שיפלו ואני לא מחכה לחשוף חולשה של אף אחד.
הכנות שלי היא לא הטחה של מה האדם האחר בעיני. הכנות היא בדרך כלל על מושגים יותר מופשטים. למשל אני יכולה להגיד מהי לדעתי חברות, או נתינה, או מהו אדם לומד, או איך אני תופסת את מושג החינוך.
בגיל 16 אולי אמרתי לאנשים מה דעתי עליהם אבל מזמן איני עושה זאת. לא מענין אותי כל כך מה אנשים אחרים-זה משתנה לא?
אני לא מעוניינת גם להלבין או להטיח בפני איש. ובטח שאיני קדושה. אני לא רעה גם , אבל אם נפגעתי -ונפגעתי מהיחס של האנשים סביבי, אני רוצה שידעו שהיחס כלפי פגע בי. זה נראה לך לגיטימי?
השאלה היא איך באמת לעשות את זה או מראש האם זה בכלל חשוב להגיד להם? אין לי תשובה על כך.
יותר מזה למה בכלל אני נפגעת- כמובן כי משהו לא היה ברור לי ביחס שלהם אלי ובשלי אליהם - וזה מה שניסיתי מההתחלה להגיד- שאני מנסה להבין מה קורה בדינמיקה.

ובנות לא צריך להיות עדינים איתי- זאת שלא מלה גם את יכולה להמשיך להיות לא עדינה.
עם ניסיון-תודה הזמנתי את הספר.

אני באמת במקום שכבר קשה לי- לא בא לי לבוא שוב למסגרת ולחוות את תחושת חוסר השייכות שאני מרגישה. הייתה בי כל כך הרבה שימחה לבוא לכאן וכנראה רמת הציפיות שלי הרקיעה שחקים. חשבתי שכיוון שאני מגשימה חלום אני אפגוש אנשים הדומים לי יותר. רציתי לפגוש אנשים יצירתיים, פתוחים, כאלה שלא איכפת להם שמפליצים או שלא מתביישים להיות מה שהם ולהרגיש בנוח עם עצמם. אנשים שבאים לעשות הרבה עם הרבה ענין וכוח. לא אנשים מודאגים מאיך שהם נראים או עסוקים בכסף ודאגות של החיים. הרגשתי שלא פגשתי את חברי הנפש שכל כך רציתי לפגוש. ואני מודה שזה חלקי שציפיתי בכלל לחוויה כזו.
חשבתי שזה נדרש מהמקצוע להיות יצירתי חם, מגיב. זה מקצוע טיפולי רפואי. פגשתי סגירות וחשש, ובכלל לא את הכיף שחשבתי שיהיה. היה מון מתח ותחרותיות. וגיליתי שאני מאוד תחרותית. לא ידעתי את זה אבל אם כל האנשים שם פתאום היה חשוב לי לא להישאר מאחור. המתח רק גבר. אבל התוכן היה כל כך לא מתאים לרמת המתח. דיברו איתנו על רגשות, ואברים אינטימים, על אונס ומכות, ועל בדיקות פיזיקליות פולשניות.
ואיכשהו הייתי פחות ופחות מחוברת ומשויכת.
אבל זה קרה לי כבר ולא רוצה לשיקרה שוב. התחושה שאני יושבת על הגדר שייכת לא שייכת.
אולי זו הביקורת, בהגדה של פסח כתוב- הרשע הוא זה שמוציא את עצמו מהכלל- ואולי את צודקת זאת שלא... אני אולי הרשע שמוציאה את עצמי מהכלל. אבל אף פעם לא ידעתי להיות חלק מהכלל. אז תסבירו לי איך, איך להיות חלק מהכלל כשאני מרגישה כל כך שונה. אפילו פה אני לא מתאימה

מציעה לך לבדוק את הנושא של אדם רגיש מאד, יש ספר בנושא בעברית , והוא כמובן במקור נכתב באנגלית _
Highly sensitive person

הבנות מאוד עדינות איתך.
לי זה שקוף שאת נורא קשה ואת יודעת בדיוק מה הבעיה שלך ואיך לפתור אותה, את רק לא מצליחה להביא את עצמך ללרצות לשנות את ההתנהגות שלך.
ניחנת בכושר אבחנה דק ואת רואה מהר מאוד את החולשות של הזולת. ואז את יושבת וממתינה בסבלנות עד הזולת יחשוף את החולשה הזאת בפני אחרים, אני מניחה שאת גם מעודדת ודוחפת בצורה שאת כמעט לא מודעת לה להתססה ורתיחה, הבנאדם מתפוצץ, חושף את פרצופו ה"אמיתי" בעיניך, כל הג'יפה נוחתת עלייך וכשיה תמימה את תוהה איך זה קרה ולמה זה מגיע לך.

זה סוג של רוע. כנות יכולה להיות סוג של רוע ואת מנצלת אותה בצורה כזאת. את צודקת בתחושתך שהאנשים האלה שמחים לאיד שאת נפגעת ושאם הם היו רוצים שתחזרי הם היו מתקשרים ומפצירים בך במקום להיות נימוסיים בפייסבוק.

יש לך המון ביקורת כלפי אחרים, את רוצה נורא להטיח בפניהם את האמת שלך והביקורת שלך כדי ש(מה?) וכמו אלה קדושה את רוצה להלבין את פני המזוייפים בעינייך ולהראות להם למי שייך גביע האמת והצדק.

את בת 16 כבר קרוב לעשרים שנה. תתבגרי.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

עירית- תודה על ההשקעה שלך - אם אהיה כנה אומר שהתוכן של הדברים שכתבת מאוד מדבר אלי ועם זאת הוא כל כך מוכר לי שאני מתקשה לשמוע בו משהו חדש שיאיר את דרכי. אם לספר מעט על עצמי מגיל 16 הייתי בקבוצה למודעות עצמית. הבעיה היא שבשבילי המילים הפכו לטקסט ואני לא רואה בהם אפשרות החוצה. יותר מזה אומר שאין לי שום בעיה להגיד שאני פגועה-זאת עובדה וכותרת הדף היא המסע שלי אל המקום הזה. כי כמו שאת אומרת אני רוצה לגלות למה זה כל כך מפריע לי היחס שלי אנשים ולמה זה בכלל משנה. אנשים אחרים שאני מכירה לא היו מגיבים ליחס הזה. משהו בי כן מגיב ונפגע. אני לא חוששת מהכאב- בכיתי הרבה בשלושה חודשים האחרונים ולא ניסיתי להפסיק את זה. זה היה וכרגע זה גם נגמר.
לגבי המחשבות והרגשות שלי. אני מודעת אליהם עד כאב. אולי אני צריכה להיות פחות מודעת? אולי אני לא מודעת מספיק? אני אתחיל לשים לב!

קוראת- אני שמחה שנשארת. מי שעובר את המכשלה הראשונה איתי בדרך כלל נשאר. במיוחד אם יש אומץ להתקיל אותי בחזרה ולא להתקפל ולהבהל. מה שקרה איתך זה מה שקורה עם הרבה אנשים. אבל את צודקת אני מוותרת על ההסברים וחותכת ישר למטרה. בגלל זה אמרתי שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי להגיד "שלום" או "בוקר טוב" לפני שאני מתנפלת על הענין שאותו אני רוצה להציג.

צפיתי בבן זוגי אתמול מנהל שיחה עם בחורה שרק הכרנו, בטלפון. היא הזמינה אותנו לארוחה שלא כל כך רצינו ללכת אליה. היא התקשרה לשאול אם נבוא, ואני לא רציתי לענות לטלפון. הוא ענה לה - אם זה היה אני ישר הייתי אומרת לה- אנחנו לא נבוא לארוחה, כי אני יודעת שזו הסיבה שבגללה היא התקשרה (היא אמרה לי שתרצה לדעת ושנודיע לה כבר ביוםX) אבל הוא לא אמר כלום, הוא שאל אותה מה שלומה דיבר איתה על מזג האויר ורק בסוף בסוף אמר לה שלא נבוא. הוקסמתי. היתה בזה המון עדינות. לעומת זאת אם הייתי צריכה לעשות את אותו דבר לא היתה לי סבלנות וגם הייתי מרגישה שאני מורחת את הזמן ואת הענין שלשמו אנחנו מדברים.
קוראת אני רוצה לספר לך על יותר על המקרה עם הבחור שהיכה אותי. נראה לי שהוא היה המום מעצמו. גם המורה שלי הייתה המומה מאיך שאיך מגיבה אלי ובכל זאת האנשים האלה יצאו מעורם. לדעתי מה שיצא היה מה שתמיד ראיתי בהם. שניהם באופנים שונים ניסו להעמיד פנים מסוימות. הבחור היה תמיד מדבר בנועם, בשקט כזה כאילו הוא במדיטציה. אני חוויתי ממנו את האלימות שיש בו. כאילו ראיתי את מי שהוא באמת לפני שהוא ידע על כך בעצמו. העובדה שהוא התנפל עלי לא הפתיעה אותי בכלל, זה היה שקוף שזה יקרה. ראיתי את מה שהוא כל הזמן. וכנ'ל לגבי המורה שזיוף תמידי ודיבורים על עולמות עליונים נשטפו ממנה כאילו זו החוויה שלה, בעיני זה היה שקר. התנגדתי לזיוף הזה וזה מה שהיה בלתי נסבל-עבורה.
זו שאלה חשובה פה- האם אני יכולה להפסיק להוציא את הדבר הזה מאנשים. הם פשוט שקופים בעיני (רק ברובדים מסוימים) וכנראה שהם מרגישים את זה. אני כותבת תוך כדי שאני חושבת על זה ואולי משהו אחר מוציא את זה מהם. זה מה שאני רוצה לברר. כי למה אני נפגעת? אני נפגעת (ממשהו שאני לא רואה ולא ברור לי) כאילו הייתי שה תמים שפתאום מתנפלים עליו. העובדה שלא שאלו לשלומי מעידה בעיני שבאופן מסוים האנשים האלה חשבוו שזה מגיע לי למרות אי ההצדקה של האלימות.
אני עדין רוצה לכתוב מכתב לכיתה הנוכחית שלי. אני שואלת את עצמי מה לכתוב. ויש לי מלא הטחות כלפיהם. על ההתעלמות שלהם לאורך כל הסמסטר. אני רואה את הזיוף מול המציאות. וקשה לי להשאר בלתי מעורבת בתחושה שזה מעורר בי. כאילו אני חייבת להגיד משהו לנוכח זה.
הייתי רוצה לוותר על צדק למען שקט- איך עושים את זה בלב שלם?

מעניין לקרוא את הדיאלוג בינכן :-).

...
.
[u]המחשבות יוצאות בקלות בחוזק בדעתנות בעוד הרגשות יוצאים ממקום שביר ועדין. והפער הזה רק עכשיו התגלה לי תוך כדי כתיבה.[/u]

זו נקודה חשובה. ומה שגילית הוא מאוד טבעי ומהווה חלק מההוויה האנושית. כולנו בנויים כך :-).

עולם הרגש שלנו הוא עולם עדין מאוד מאוד. כדי להגן על המערך הרגשי העדין הזה אנחנו עוטפים אותו היטב במערך מחשבה חזק ויציב. דמייני את עולם הרגש שלך כמו כדור קטן ועדין ואת עולם המחשבה כמו כדור גדול וחזק שעוטף אותו.
מדוע עולם המחשבה מגן עלינו? רגשות, במיוחד רגשות לא נעימים כמו פחד וכאב מסוגים שונים, הם משהו שגורם לנו להרגיש חלשים, חסרי אונים ולעיתים גם אבודים. לעומת זאת - דעות ומחשבות נחרצות הן משהו שגורם לנו להרגיש חזקים ובשליטה. הן יותר מוצקות ויציבות.

האתגר, בעיני, הוא להיות בקשר עם שני העולמות הללו - עולם הרגש ועולם המחשבה, ובו בזמן לא להזדהות איתם יתר על המידה. כלומר לא להאמין באמונה עיוורת לכל מחשבה או רגש שעולים. לזכור שהרבה פעמים הם למעשה מערך של מנגנונים אוטומטיים שמפעילים אותנו. לפעמים הם פצעים מהעבר (רגשות כואבים) ולפעמים הם מנגנונים (מחשבות, תפיסות) שעוזרים לנו להימנע מלחוש את כאב הפצעים הללו.

מה שאני רוצה להציע לך זה להעמיק את המודעות והערנות שלך לרגשות שלך, למחשבות שלך, ובעיקר לקשר בין הרגשות למחשבות.
אני חושבת שזה יוכל להקל עלייך לזהות ביתר קלות מה קורה לך בסיטואציות חברתיות, ושזה יוכל לעזור לך להסיט את המסך את מרגישה שנמצא שם ושלא מאפשר לך לראות ולהבין מה קורה.

למשל,
אחד הדברים שקורים לך מול אנשים זה שאת נפגעת מהם, ובתגובה את מתחילה לגַנות אותם (בקול רם או בשקט בלב. מבטאת כעס או שומרת טינה).

בשלב הראשון את חווה רגש מכאיב. לדוגמא, כרגע את חשה לא-אהובה (או דחויה או לא-רצויה) על ידי חברותייך ללימודים משום שהן יצרו איתך קשר אינטרנטי במקום קשר ישיר.
ואז, בשלב השני, בתגובה לכאב, עולה כעס וגינוי שלהן: את כועסת עליהן, את חושבת שהן לא בסדר.

אני רוצה להציע שהתגובה (הכעס, השלב השני) עולה כמנגנון אוטומטי, מנגנון שבא להגן עלייך, שבא להפחית את עוצמת הכאב שאת חווה במקום הזה שקראת לו "שביר ועדין". נגעו לך בפצע פתוח ואת באופן אינסטינקטיבי לחלוטין מנסה להגן על עצמך ולהפחית מעוצמת הכאב.

ולמה זו הגנה? כי אם מישהו גרם לי להרגיש רע עם עצמי, אז נדמה לי שאם אני "אקטין" אותו הכאב יפחת. אם היא דחתה אותי אבל היא "דפוקה" אז הדחייה כביכול פחות תכאיב, פחות תעיד על כך שאני לא ראויה להיות אהובה. כי אני הקורבן כאן והיא התוקפן וברור שהאמפתיה צריכה להיות מופנית אליי.

כאשר מתחילים להסתכל על זה כך, אפשר לראות שאולי אם הגינוי עולה כמנגנון הגנה, אולי הוא לא בהכרח האמת. כלומר אולי הן לא באמת כאלה "לא בסדר" :-). אולי יש עוד הסברים שניתן לתת להחלטה שלהן לשלוח לך מייל במקום להתקשר אלייך.

מה שעוד מתאפשר כאשר מתחילים להסתכל על זה כך זה להסיט את הפוקוס אלייך. במקום להפנות אותו אליהן ולחפש איפה הן לא בסדר - להפנות אותו אלייך ולראות מהי ההזדמנות האישית שלך כאן.
עד כמה שזה מתסכל לפעמים (!) - שינוי יכול להתחיל אך ורק מבפנים, הוא לא יכול להתחיל בחוץ, אצל האדם שעומד מולנו. ואם משהו במציאות הפנימית שלך ישתנה, אני מבטיחה לך שמיד לאחר מכן משהו במציאות החיצונית שלך גם ישתנה: בדינאמיקות החברתיות הללו.

חשוב לי להדגיש שלא מדובר בהלקאה עצמית. אם הם לא אשמים זה לא אומר שאת אשמה, כי אין כאן אשמים בכלל. יש כאן מנגנוני התנהלות אוטומטיים של בני אדם שבאים להגן מפני כאבים רגשיים עמוקים. לעיתים עמוקים הרבה יותר ממה שנדמה לנו משום שאנו מטשטשים היטב את הכאב ודוחקים אותו היטב פנימה. אנו שמים מסך סביב אותו איזור "שביר ועדין". ולכן חשוב שכל השיחה הזאת תתקיים במרחב של רכות וחמלה כלפי האיזור העדין, וחלילה וחס לא גינוי והקטנה עצמית.

אם כל זה מדבר אליך, את יכולה להתחיל לבדוק מהו אותו כאב פנימי, מהו אותו משקע ישן ששוכן בתוכך, ושיש לך פה הזדמנות לרפא.
אם תרצי את עזרתי בבירור ובזיהוי הזה – אני כאן.

ואם זה עוזר - אני ביני לבין עצמי החלטתי שאני מוותרת פה ושם על צדק ואמת ומיישרת קו רק בשביל לחסוך עימות ולקבל שקט.
פשוט אחרי מלחמה בכמה חזיתות בו זמנית לאורך זמן, נמאס. עייפות החומר. אז אולי זה מעודד קצת?

טוב, מזל שהמשכתי את הדיאלוג, אחרי שרציתי להפסיק אותו מההודעה הראשונה. נראה ששתינו נלמד ממנו משהו :-)

לגבי האישיות הגבולית והאספרגר, אם להמשיך בקו של השיקוף שהתחלתי בו - אני חושבת שבהודעה הזו הכנסת את הדבר שהיה חסר בהתייחסות הראשונית שלך. בהודעה הראשונה הפגנת רק את הכעס בלי התייחס נקודתית ל [b]למה הההצעה שנוגעת לאישיות גבולית לא רלוונטית עבורך[/b].
דילגת על זה ש[b]עשית משהו עם מה שניתן לך[/b]

גם בהתייחסות להודעה שלי, לא פירטת מה לא קיבלת מההודעה, נתת רק את השורה התחתונה שלא קיבלת.

בשניהם התחושה שזה עורר אצלי היתה חוסר קשב וביטול ומנגד תגובה קיצונית מדי.

זו התחושה שלי והיא לא משקפת משהו כללי, אבל - אולי זה גם מה שקורה במציאות? כלומר - את בינך לביך עצמך מבינה ויודעת שיש הסבר לגיטימי לתחושת הכעס שלך אבל את חוסכת את ההסבר והולכת ישר לבוקס בפנים?

תחשבי על כל המקרים שקוממת עלייך מישהו, ולא איזה ריב שנקלעת אליו כשכל הרוחת במילא סערו. מה קרה שם קודם?

ולפני שתחשבי שאני ביקורתית כלפייך את יכולה להיות בטוחה שאני מתייחסת באופן חד לנושא שלך כי זיהיתי בשתינו את היכולת לעצבן.
כל אחת מהסיבות שלה, אבל גם אני סובלת רבות מכנות רבה, עקשנות, מרידה ממש ותחושת קורבנות ועוול וגם לי קשה לסתום או לזרום. בדרך כלל זו נבואה שמגשימה את עצמה. כשאת מספרת על מרצה שמרשה לעצמה לכופף לך את הגו או על בחור שהיכה אותך ולא עמדו לצידך או שאלו לשלומך זה מעיד על:
א. תחושה לגיטימית של כאב וחוסק צדק מבחינתך כי לא משנה מה הם עברו שם גבולות חמורים
ב. הידרדרות שכדאי לבדוק אם יש לך חלק בה. האם מדובר באנשים מטורפים שאת איפשרת להם לטפס עלייך? האם מדובר באנשים איומים ולא הצלחת להוציא עצמך מהקשר איתם עוד קודם? האם יכולת לבחור בדרך אחרת להתנהל רגע לפני נקודת השיא של העימות, כזו שהיתה מונעת אותו?
אם להשליך ממני, יכול להיות שגם לך יש נקודה שבה עולה וגואה בך תחושת חוסר צדק כואבת ממש עד כדי כך שאת "לא רואה בעיניים" ואומרת מה שאת רוצה איך שאת רוצה בפורום ובטונים שאחריהם ברור שתגיע נקודת רתיחה גם מהצד שמנגד?

ואולי מחשבה אחרת - יכול להיות שבגלל שאת כל כך דומיננטית אז את תמיד תהני יותר מדובשו ויותר מעקצו? כלומר מכל מקום ואינטראקציה וחוויה תקבלי את התחושות הטובות, המרגשות המסעירות ביותר, ומצד שני את התחושות הקשות, הבועטות המשפילות ביותר? עלכ ל סיפור רע שלך אני בטוחהשיש לך גם סיפור טוב לפחות. על מרצה שאהב אותך, על מקצוע שהצטיינת בו וקיבלת שבחים לרוב, על חברויות שנקשרו בינך לבין אנשים במסגרות השונות וכו'.

את יודעת מי שלא עושה לא טועה. מובילי המחאה הנוכחית מקבלים הרבה כבוד וחיבה וחיבוקים לצד השמצות, איומים ואלימות ממש.
יכול להיות שאת כזו ואת לא מסוגלת נפשית להתמודד עם ההשלכות השליליות שמגיעות עם האישיות שלך?


מסייגת את דבריי, רק הצעות.

קוראת-תודה על דבריך, אני צריכה שתמשיכי איתי, כי אני לא רואה את הדברים שאת אומרת עלי. אני אומרת לעצמי שאני יודעת שאני ביקורתית אבל באמת אני לא רואה-זו האמת.
רק לשם הבהירות כן נכנסתי ובדקתי מה זה הפרעת אישיות גבולית וגם מה זה אספגר- ראיתי שההגדרה יש בה דברים מאוד חלקיים לגבי ולרב לא ממש הייתי מתחברת לתיאור.
אני אסביר למה אני לא חושבת שזה מתאים לי- ההגדרה מתיחסת למערכות יחסים בלתי יציבות. במקרה שלי אני חיה עם אותו בן זוג למעלה מ13 שנה ביציבות ובאהבה שאחרים מקנאים בה.
היחסים עם המשפחה שלי ידעו עליות ומורדות אבל נמצאים ביחסי קירבה ואהבה. יש לי מעט חברים אבל המעט שיש הם לאורך שנים רבות.
המצב רוח שלי יציב, אני לא נוטה לכעסים ביומיום שלי, לוקח הרבה מאוד זמן להוציא אותי משלוותי. גם אין לי תחושת ריקנות, יש לי מטרה מאוד ברורה בחיים ויש לי תחושה שנועדתי להגשים דברים שהם כרגע גדולים ממני.
לגבי תסמונת אספרגר גם שם קשה לי לראות את עצמי- המקצוע שלי הוא עבודה עם אנשים, הוא דורש להיות עם אנשים במצבים מאוד אינטימים ולהגיש להם עזרה. במהלך השנים בעבודה הזו קיבלתי אינספור פידבקים על היחס האמפתי שלי. בעקבות זאת עברתי לעבוד באופן פרטי וזכיתי גם שם לביקוש הולך וגובר שבזכותו גם הרווחתי הרבה מאוד כסף. אנשים ביקשו להיות רק איתי. אני לא מנסה להחמיא לעצמי , אני רק רוצה מאוד להבהיר שרמת התפקוד החברתית שלי בדרך כלל תקינה. אני מזהה הבעות פנים יש לי אינטואיציה מאוד גבוהה ויכולת גבוהה להגיב על מה שאני רואה במקומות שבהם אנשים אחרים משותקים. אבל יכול להיות שאולי דווקא זה לא נכון להגיב. לפחות במסגרת המקצוע שלי היחס המיידי שלי מאוד מוערך במיוחד לאור העובדה שרבים האנשים שאמרו לי שהם לא היו מסוגלים לעשות את מה שאני עושה.

אני רוצה לתאר מקרה שקרה מהזמן האחרון. היה לנו מפגש כיתתי, בימים הראשונים של הלימודים התחילה אחת הבנות לבכות, הסיטואציה הייתה מאוד טעונה משום מה באי הנוחות שלה, אני ניסיתי לגרום לה להרגיש בנוח אמרתי לה שלא תדאג כולנו נמצא את עצמנו בוכים כאן ביום מן הימים. כל הכיתה צחקה, והמשכתי להפנות אליה המון אמפתיה ואהבה.
לימים אני אגיד שאולי זו הייתה יציאה יותר מידי אגרסיבית לימים הראשונים שבהם עוד לא הייתי צריכה לפעול בכזו פתיחות. מה גם שהיא אדם מאוד מסוגר. בסוף מה שאמרתי קרה- אני בכיתי כל הזמן ואנשים אחרים בכו. אבל באמת הבחורה הזו נשארה מרוחקת. לא רק ממני, באופן כללי היא לא אומרת שום דבר אלה אם כן מכריחים את כולנו לדבר. לעומתי שאני רב דברנית. אבל אני ערה למה שמתרחש וחוזרת יותר פנימה כשאני חשה שדיברתי יותר מידי או שתפסתי את הבמה וזה לא מקומי.

אני רוצה יותר לתאר את מה שאני מנסה להבין.
בחיי עברתי המון מקומות והמון שינויים. אחת לכמה שנים התחלתי ללמוד משהו חדש. תמיד בהתלהבות התחלתית ובדרך כלל מלווה באכזבה שגוררת עזיבה. תוכנית אחת שלמדתי הייתה בבית ספר פרטי שרדתי 3 מתוך 4 שנים ועזבתי לקראת סוף השנה השלישית. התוכנית הייתה קבוצה של 8-10 אנשים ומורה אחת. בהתחלה אהבתי אותה מאוד, לאט לאט הרגשתי שהיא מכופפת אותי. לא רק מילולית. באחת הפעמים היא ניגשה אלי ופיזית אמרה לי "את זקופה מידי, את צריכה לקער את הגב" היא כופפה לי את הגב עד שנראיתי כמו אדם עם גיבנת. התקוממתי. אבל המשכתי בתוכנית. היא הייתה מדברת המון למרות שזו היייתה תוכנית לימודים שדרשה שקט ולא דיבור. היינו מחכים לפעמים 20 דקות כדי שנוכל להתחיל בתרגיל. היא אהבה לשמוע את עצמה מדברת. ולפעמים הייתי מתנצחת איתה, לא מסכימה. היא לא סבלה את זה, זה הפך להיות היא נגד אני. כמו כאן גם בתוכנית שם היו אנשים שעמדו לצידי, והיו אחרים שלא יכלו לסבול את הדיסאונסנס. יום אחד אחד הבנים בכיתה היכה אותי. הצלחתי להרגיז אותו עד שהוא התנפל עלי מול כולם. 10 אנשים היו שם וכולם הסתכלו עליו מכה אותי. הלכתי הביתה ואף אחד חוץ מחברה שלי שלא נכחה באותו יום לא התקשר לשאול לשלומי. המורה שלי לא גינתה את האירוע. האנשים לא גינו את האדם.
בהסתכלות על עצמי אני מודעת לעובדה שאני מעוררת רגשות מאוד חזקים, אני מעצבנת כי אני מתעקשת על משהו. אבל מרגישה ואולי מתעלמת מכך שאין רצון בדו שיח.

גם כאן באר'הב נכנסתי למאבק- לא אלים ביני לבין המרצה. היא הייתה מאוד אדיבה מאוד מנסה להבין, לא היה שום דבר דומה מהאירוע הראשון שהזכרתי אבל הסוף שלו התבטא בעיני בציון- שם הרגשתי את האלימות, לא במה שהיא אמרה אלה בדרך שלה להחזיר לי על זה שלא קיבלתי את דבריה.
אולי אני עקשנית. ככה אומרים למרות שקשה לי להסכים עם האמירה הזו. אני פשוט מרגישה שווה לאחרים ולא רואה צורך לרצות דמויות סמכות. אני גם יודעת לשתוק כשצריך. אבל מידי כמה שנים כמו שאני רואה את זה- זה קורה. משהו סוער. ואני נפגעת בסופו של דבר מההתנהלות. מרגישה שמחזירים לי.
קוראת אמרת משהו מענין -את לא רואה את הדברים כהתקפה ואני כן. אני רואה את זה כהתקפה . קשה לי לסלוח על מה שאני מרגישה שהיא עשתה לי. נתתי בה המון אמון, נפתחתי בפניה, ואני מרגישה שהציון הוא על מי שאני ולא על העבודה שעשיתי. לאורך כל הסמסטר היא נתנה לי A על העבודה השבועית. בסוף היא נתנה לי 86 על העבודה הסופית. העבודה שלי הייתה מושקעת וערוכה ושמתי בה את כל הלב. אבל העבודה בצורה אדיבה לא הסכימה עם תוכן הקורס.
אני מרגישה טיפשה-בכלל לא חכמה, שלא הבנתי ושלא יכולתי לפעול בצורה נכונה.למרות שידעתי שהיא לא אוהבת את מה שאני אומרת. הרגשתי שאני חייבת להגיד את ה"אמת" שלי. למי זה חשוב האמת? רק לכוכבים!!

[u]קשה לי למשל להבין איך אחרי שכתבתי פוסט אחד כבר קוטלגתי כאספגר ובעלת אישיות גבולית? איך כל כך מהר ? חריצת הדין הזו. ועם זאת אני מקשיבה. מקשיבה ומתרעמת[/u]

גם אני קראתי זאת ולא ראיתי זאת כהאשמה או קיטלוג. אהבת עולם כתבה לך שהיא אובחנה ככזו ומתוך היכרות שלה את הסימפטומים חשבה עלייך.

ככל שאת כותבת יותר ברור שאת מאוד מוכשרת, רגישה ופקחית, אבל ברור מהדברים שלך, דווקא בגלל הבהירות שבה את מתנסחת שיש לך קשיים אמיתיים, לא טרווייאליים שמתבטאים בבטול מוחלט של אנשים , על חוסר שקט, אי יציבות, שיפוטיות קיצונית ולא כלפי השונה, אל כלפי הדומה שיש בתוכו אספקט אחד שונה שזה מאוד רדיקלי (מרצה שיש לו דיעה שונה ממך, חבר שאינו צמחוני וכו'). את כותבת שאת מדירה אותם או את עצמך מקרבתם עד כדי הפסקת לימודים או קשר. ואלו רק דוגמאות. את באמת סובלת וניסיון אינסטנקטיבי של מי שקורא את זה הוא לעזור. להציע, לזרוק כיוונים, לשתף.

למשל, הפרעת אישיות גבולית נפוצה יותר ממה שנדמה ויש קווים מאוד ברורים וזהים בהתנהלות שתיארת שמתאימים לה ואני מצטרפת לאהבת עולם וחושבת שהיא נגעה בנקודה חשובה (שעלתה גם בדבריי בהודעה קודם לכן, ראיית השחור לבן ואי היכולת להכיל את האפור).

בנוסף, גם פה את מלאת ביקורת כלפי הצעות לפתרונות או כיווני חשיבה.
לדוגמא כתבתי לך הודעה ארוכה כאורך הגלות שבה תיארתי וניסחתי את מה שנראה לי מהזווית שבה אני רואה את הדברים שקורה לך. ייתכן ואני טועה (ואפילו סביר) ואף ציינתי זאת אבל רשמתי הרבה מאוד הסברים. זמן ואכפתיות בהודעה הזו.
פתרת את כל הההתייחסות שלי בכך שאמרת לא קיבלת מההודעה הזו דבר.

גם אהבת עולם שיתפה אותך במשהו פרטי וציינה הסבר לדעתה שיכולה גם היא להיות מוטעית אבל שוב לקחת את זה למקום לא טוב, שבו את מתקוממת על הקיטלוג.

אני לא יודעת מה הציפייה מאיתנו, אבל ברור שהמדיה הזו שטחית ואנחנו זורקים לחלל האוויר הצעות, רעיונות, הסברים, שיתוף ממה שעובר עלינו בתקווה שמשהו מזה יעזור. ממקום טוב. וזה איכשהו מתפספס אצלך. לגמרי.
גם ברמת העבודה האישית עם ההצעות שלנו וגם ברמת ההתייחסות. סוג של מיקרו של מה שקורה בחוץ?

אולי במקום לבטל את הדברים, הצעה פרקטית - במקומך הייתי הולכת לגוגל מחפשת לבדוק מה היא הפרעת אישיות גבולית, קוראת 2-3-10 מאמרים על זה. חושבת. אולי יש לי. ואם כן מה הטיפול. ולא אולי אין לי. אולי רק חלק מזה. אולי להיכנס לפורומים ולראות תיאורי חיים וחוויות של כאלה שמאובחנים בכך, אולי אני ארגיש הזדהות ואולי לגמרי לא.
כנל לגבי אספרגר.
ואז יכול להיות שכל מה שתקראי לא ידבר עלייך ויכול להיות שמשהו משם כן ידבר אלייך. וכאן יתחיל דיון. בינך לבין עצמך, בינך לבין אחרים.
ומזה ממה שאני מרגישה - צומחים.
פחות [b]מביטול והרחקה[/b] של הדברים ושל האנשים. שזה להבנה שלי משהו שאת עושה גם בחיים וכמו שאת מציינת מסב לך צער רב.

שם הדף שלך מראה על הרגישות והאהבה שיש בך.
בעיני את אמיצה.
{@

אני רוצה לנסות לא להיות זהירה בדברי ועם זאת אני מבקשת לא לפגוע באף אחד מהמגיבות אז בבקשה תנו לי להתבטא בחופשיות כיוון שזו פעם ראשונה שאני מאפשרת לי את החופשיות הזו-תראו איזה צורך יש לי כבר להתנצל - שאלת על מה אני מפחדדת? קודם כל אני מפחדת לפגוע.
קשה לי למשל להבין איך אחרי שכתבתי פוסט אחד כבר קוטלגתי כאספגר ובעלת אישיות גבולית? איך כל כך מהר ? חריצת הדין הזו. ועם זאת אני מקשיבה. מקשיבה ומתרעמת
אהבת עולם -עם יש לי כל כך הרבה מה לתת-ובאמת זו התחושה שלי אז למה לא רוצים לקבל? אולי אין לי מה לתת. זה נכון שאני מאוכזבת פעמים רבות מהדברים שאנשים עושים. אבל אני מנסה למצוא בי גמישות ופחות לשפוט התנהגות שבעיני היא לא מושלמת. אני מבינה רק לאחרונה כמה מעט מקום אני מאפשרת לאנשים כששאני שופטת מצד שני הוותרנות, החלקיות, או חוסר שלמות שבהם אנשים חיים מפריע לי מבפנים. אני מתקשה לסבול אדם שלא לוקח צעדים לשנות את חיו רק בגלל פחד, אני יכולה לפרק חברות רק בגלל שאדם הפסיק להיות צמחוני למשל(ממש דרסטי ושיפוטי מצידי) אבל כמובן זה רק תסמין שגרם לי להחליט שהאדם איתו אני חברה הוא לא רציני ואני לא רוצה יותר קשר איתו. אבל מה איתי אני הרי לוקחת אירועים קטנים או שמה הם אירועים שהופכים גדולים ועוזבת. עד היום הייתי בחמש מסגרות לימודים ושרדתי רק אחת עד סופה. תמיד האירועים קשורים במורה שאני לא מסכימה עם דעתו ולא יכולה לסבול להיות לידו. במקרה האחרון זה לא היה ישירות קשור במרצה אבל באופן עקיף זה מה ששבר את גב הגמל בתוספת התעלמות כללית שזכיתי לה מהכיתה שלי. וזה משהו תרבותי או שמה זה אישי?
עירית- תודה על הברור ועל הנכונות שלך- זה אחד הדברים שתמיד גורמים לי להרגיש שלמישהו איכפת- האם זה נכון מצידי לחשוב ככה על אנשים? בסוף אני מתאכזבת כי אני מגלה שזה מזויף.
אני ברגע הראשון רוצה להגיד שאני לא מפחדת מאנשים אבל חושבת קצת יותר ומבינה שיותר משמפחידה לא נעימה לי הדחיה שלהם. אני לא פוחדת להיות מה שאני -זה פשוט מה שיוצא, אבל כשאני חווה שליליות מכיוון אנשים רק אז אני מבינה שפעלתי שלא קשורה אבל אז כבר מאוחר מכדי לחזור על עקבותי.
אני חושבת שבאופן כללי לא מפחיד אותי כלום- מילה יותר מדויקת תהיה שאני מרגישה חוסר אמת אם אני לא מבטאת את תחושותי- בעלי אומר לי לפעמים, "את מרגישה שאת אמיתית אם את מגלה את עצמך" הוא לא מגלה את עצמו , אני מסתכלת עליו במפגש חברתי , הוא יכול לשאול אנשים שאלות, לחקור אותם על דעותיהם , הם לעולם לא ידעו מה הוא באמת חושב. לעומתי מיד כולם יודעים מה אני חושבת. זה תמיד ברור ונחרץ(למרות שאמרתי כבר שבשבילי גם הדברים שאני אומרת בהכי נחרצות הם לא נחרצים)
רגשות מצד שני זה לא משהו שאני מבטאת בקלות- רק אחרי שאני נפגעת- גם שם יש לי צורך לבטא כי אחרת אני לא עוברת הלאה. ברגע שאני מבטאת את מה שאני חושבת או מרגישה זה כבר נעלם ואני עוברת הלאה. אחרת אם זה לא יוצא אני יכולה לשמור טינה ולכעוס וזה לא עובר לי. כמו עכשיו שעזבתי את הכיתה, לא אמרתי להם כלום אבל כבר עברו 10 ימים ועדין אני גועשת וחושבת על המכתב שאני רוצה לכתוב להם. אתמול 2 בנות מהכיתה שלחו לי הודעה אישית בפיסבוק- שניהן כתבו שהן מתעגעות אלי ושאני חסרה להן.
ואחרי שחזרתי לערוך ולתקן טעויות כתיב אני רוצה לכתוב עוד משהו על רגשות ומחשבות- המחשבות יוצאות בקלות בחוזק בדעתנות בעוד הרגשות יוצאים ממקום שביר ועדין. והפער הזה רק עכשיו התגלה לי תוך כדי כתיבה.
זה משהו נוסף שאני לא מבינה -אולי זה קשור לעידן ילדי האינטרנט. עם מישהו היה חשוב לי ככה הייתי מתקשרת אליו. זה מכעיס אותי שהם לא מתקשרות והן מתכתבות איתי בצורה הסייבר (וגם הסיבירית קרה) הזאת.
חסר לי המגע האישי ולא זה המרוחק שנדמה לי כלא איכפתי דרך הודעות טקסט אינטרנטיות.
ולשאלה האחרונה- מה גורם לי לא להפסיק לזוז? השאלה הכי טובה בעיני כי אין לי עליה תשובה. יש בי חוסר מנוחה תמידי. אני כבר חושבת לעבור למקום אחר. ויש לי מלא תירוצים למה לעבור, בפנים אני יודעת שלכל מקום שאעבור לא אהיה מרוצה. משהו אומר לי "תישארי כאן" ומשהו אחר יודע שאני לא אוכל להישאר פה , אולי אני מפחדת מהסבל שנגרם לי מלהישאר במקום אחד.

עכשיו טוב- איזה שם נפלא. אני צריכה להזכיר לעצמי שהכל באמת טוב- שום דבר לא כל כך נורא. זו אמת שלרגע אני מצליחה לאחוז בה ואז היא מתנדפת. אפילו ב3 חודשיים האלה שבכיתי בהם יום יום כמו שלא בכיתי בחיי ניסיתי לשאול את עצמי "מה כל כך נורא?" ולא יכולתי לענות לעצמי מה באמת כל כך נורא.
תיארת בצורה מאוד מדויקת את ההתערות בחברה חדשה שבאמת אני לא מבינה כל כך הרבה מהדקויות וקודי ההתנהגות. זה מאוד נכון אבל לצערי גם בישראל למרות שאני מבינה וייותר קל לי להתאים את עצמי, אני עדיין מרגישה זרה ולא שייכת.
ובעצם זה אולי הפנצ' ליין שלי- בכל מקום שחייתי בו אף פעם לא הרגשתי בבית. ואני מחפשת אחר התחושה הזו. אולי היא לא קיימת.

גם אני כשקראתי אותך מיד עלתה לי האפשרות של הפרעת אישיות גבולית, ובהמשך דברייך גם של אספרגר.
אני מאובחנת עם שתי האבחנות האלה, ומאוד הזדהיתי עם הרבה מהדברים שכתבת.

המיידיות שבה את מביאה את עצמך, התחושה שזה לא התקבל טוב בסביבה ואז עוצרת את עצמך ומחנק, ההתלהבות שלך ממשהו שפתאום 'נתקֶלת בקיר' והכל מתהפך, ה'התנגשות עם המערכת', האי הבנה למה זה לא מצליח למרות כל הכוונות הטובות, התחושה שאנשים מפחדים..., התחושה שאו שאנשים מתעלמים/מפחדים או שמאוד אוהבים, וכו' וכו'.

[u]נשמע שאישיות גבולית זה משהו שלילי- מה כל כך שלילי באישיות גבולית?[/u]

אישיות גבולית לדעתי זה בכלל לא שלילי.
אלה אנשים סופר רגישים וסופר מיוחדים ואיטליגנטים, ולכן יש להם דרך מיוחדת לעבור בעולם הזה, משהו מיוחד להביא לעולם. הרבה פעמים הרגישות מאוד מקשה על ההתמודדות, והרבה פעמים לא מבינים אותם - אבל מה שיש להם להביא זה עצום, ולדעתי אסור להם בשום אופן לוותר על עצמם, על מי שהם, בגלל חוסר ההבנה של הסביבה. (ללמוד לתקשר יותר טוב - זה כן, לוותר על עצמם או לצמצם את עצמם - בשום פנים ואופן לא).
הם צריכים למצוא את הדרך שלהם, וללכת בה, למרות כל המכשולים.

(דרך אגב, אחד המאפיינים של הפרעת אישיות גבולית זה התלהבות מדבר מה או מבן אדם, ואז בבת אחת, אפילו בגלל דבר קטן, התאכזבות, וכל היחס מתהפך. זה מדבר אלייך?)

לדעתי כדאי לך לקרוא על הפרעת אישיות גבולית ועל אספרגר, ולראות אם את מוצאת את עצמך באחד משני אלה.

[u]אני מנסה לכתוב גם פה בהכי פתיחות שאפשר בלי לחסוך(מעצמי) את מה שעל ליבי וזה כל כך קשה.[/u]
כן, זה מאוד לא קל, אבל זה חשוב לבוא במגע עם הרגשות שיש מתחת לפני השטח. חשוב לפתוח ולהציף, כדי לשחרר, כדי ליצור שינוי. תיכף אסביר מודע.

את בעצם מתארת שני מצבים של "מיידיות":
[list=1]
[*] את מבטאת את הרגשות שלך (אהבה ושמחה) באופן מיידי, ישיר ובלתי אמצעי.
[*] את מבטאת את הדעות שלך באופן ישיר ונחרץ.
[/list]

בנוסף, את מדברת על שאיפות וריצה קדימה. קשה לך לעצור ולא לרוץ. לא לשאוף.

אלה הם דפוסים שמתוכם את פועלת. שמתוכם את רגילה לפעול.
הדפוסים שלנו, בייחוד הדפוסים שלא עושים לנו טוב - הם הרבה פעמים פועל יוצא של מנגנוני ההגנה שלנו. הם-הם מנגנוני ההגנה.
מדוע?
כי הם שומרים עלינו מכל מיני דברים שאנחנו מפחדים מהם. הם שומרים עלינו מכל מיני מצבים רגשיים שמפחיד מדי או שמכאיב לנו מדי להיות בהם.

אתן לך דוגמא שלא קשורה אלייך על מנת להמחיש את הרעיון: אם אני מפחדת שיכעסו עלי אני אגן על עצמי, למשל, באמצעות ריצוי אחרים. והנטייה לרַצות הופכת לדפוס פעולה שלי בעולם. אוקיי? אז יש פה דפוס (ריצוי) ויש מתחתיו פחד (מכעס). והדרך למוסס דפוס היא להעיז ולהסכים להתעמת עם מה שמפחיד. דווקא עם מה שמפחיד. אם אני אפחד פחות אני אוכל להיפרד לאט לאט משומר הראש, כלומר מהדפוס.

הפחדים שמהם אנחנו מתגוננים הם לא תמיד מודעים, וחלק מהעניין זה להעלות אותם למודעות. וזה קשה וזה לא נעים כי את בעצם מציצה מאחורי גבם של שומרי הראש שלך ומביטה על הדבר שממנו את "ביקשת" מהם לשמור עליך.

במסגרת אותה בחינה ובדיקה אני רוצה להציע לך לבדוק כמה דברים:

[list=1]
[*] האם יש משהו באנשים שמפחיד אותך, ואם כן - מה מפחיד אותך באנשים?
[*] מה מפחיד אותך ב-לא לבטא את הרגשות שלך?
[*] מה מפחיד אותך ב-לא לבטא את הדעות והמחשבות שלך?
[*] מה מפחיד אותך שלא לשאוף?
[*] מה מפחיד אותך ב-לעצור ולהשיאר במקום אחד?
[/list]

כמובן שתבדקי אם מתאים לך ללכת לשם ולענות על זה.
ואם כן, תכתבי מה שעולה, ונוכל להמשיך משם.

[u]אבל אני לא מצליחה להסתדר בקבוצה של אנשים שלומדים יחד- אני מרגישה שאני תמיד פוגשת קיר של אי בהירות ואת זה אני אשמח לברר[/u]
לא מסתדרת זה יחסי.. האם זו תחושה שלך או שנאמר לך בפירוש?

[u]אני לא מצליחה להבין מה גרם לכל התחושות האלה, אבל משהו מתחת לשטח גועש,[/u]
[u]אבל מה קורה שם ?? בין לבין את זה אני לא מצליחה להבין.[/u]
הרבה מאוד אנשים חווים בתקופה האחרונה כמוך.
ההרגל לקחת את זה למקום של "אני לא בסדר" תוקע אותנו, ממש כפי שטיפול פסיכולוגי יכול להימשך לאורך שנים.
יש היום דרכים מהירות וטובות להתאפס, להבין ולדעת - מי אני, לאן אני הולכת, מהן החוזקות-חולשות שלי, ואיך להתעצם מכאן.
השאלות הללו לגיטימיות והכרחיות לשלמות פנימית והמשך החיים בשפיות.

אם תירצי אשמח לעזור @}

מסעית יקרה, מעט מהמחשבות שעלו לי כשקראתי אותך..
גם לי ברגע הראשון עלה - אולי אלו קווים של אספרגר, לא התסמונת כולה אבל חלקים אישיותיים, לא בגדר הפרעה.
למשל יכולות וכישורים גבוהים בתחומים שאינם חברתיים יחד עם קושי לקרוא את המציאות החברתית הקרובה.
ואז פתאום עלתה בי מחשבה אחרת לגמרי. את לא נמצאת בארץ שלך, בתרבות שלך, בשפה שלך.
אני לא יודעת כמה זמן את שם אבל כל מי שחי בחברה שלא גדל בה מתקשה לקרוא בצורה בהירה את המסרים
הסמויים. ומי שלא נוהג על פי המסרים הסמויים, מי שלפעמים פוגע בלי לשים לב, (ועוד אדם שנחשב חכם),
מרחיק אנשים ממנו. דווקא בגלל שהוא חכם לא יכולים לא להאמין לו שהוא עושה את הדברים בתום לב, מתוך אהבה,
מתוך כנות וחוסר רצון במסננים.
אם את במקום שבו יש תרבויות דוברות אנגלית, נשמע לי שאת אכן בלתי מוגנת כפי שחברה אמרה לך.
התרבות שלהם אחרת משלנו. יש המון גינונים, יש המון "מתחת לפני השטח", יש המון קודים
לא כתובים אבל כולם פחות או יותר מבינים אותם (גם אם לא תמיד ידעו להסביר).
הם כנראה חושבים שאם את כל כך חכמה לא יתכן שאת לא מכירה את הקודים, ואם את מכירה אותם ולא
פועלת על פיהם אז ההתנהגות שלך עשויה להתפרש כפוגעת במכוון.
את כל זה אני כותבת בלי שום בסיס למעשה. אז אולי פיספסתי לגמרי, אני ממש מצטערת אם כן.
ואם בכל זאת יש משהו בדבריי, חשבי, האם זו החברה שאת רוצה לחיות בה? אם זו תקופה זמנית אולי
אפשר פשוט לקבל את ההבנה שאת "מכוכב אחר" קצת, לסלוח לעצמך, לראות מה באמת חשוב לך שם
ובשבילו שווה להשאר. ואם המאזן הוא שלילי אז לבדוק מה באמת חשוב לך ולכוון את עצמך לשם.
בכל מקרה שיהיה בהצלחה! דברייך נגעו בי ובמקומות שקיימים אצלי..

טליה- אני לא חושבת שיש לי את התסמונת הזו אבל אולי -הכל במקום שלי בירור
זאת שלא מילה- אני חושבת שאני דווקא מאוד שמחה עם מי שאני- אני שמחה בחיי ועם מה שאני עושה- אבל אני לא מצליחה להסתדר בקבוצה של אנשים שלומדים יחד- אני מרגישה שאני תמיד פוגשת קיר של אי בהירות ואת זה אני אשמח לברר

עירית
אני מנסה לתאר את עצמי יושבת בכיתה- בהתחלה אני מלאה בהתרגשות ואהבה גדולה לסובבים אותי(תבנית שחוזרת על עצמה) אני נפעמת מההרגשה שהגעתי אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ למקום לו קיוויתי להגיע-חלום של שנים שסבלתי תלאות בשבילו, זו ההתחלה, מלאה בהתרגשות שיוצאת ממני באותה קלות שבה אני חווה אותה, אני מדווחת לאנשים את אהבתי להם ואת שמחתי להיות נוכחת פה איתם, אני חווה אנשים הרוצים להתקרב אלי ויחד עם זאת את אלה שנבהלים מהמיידיות -אני מבחינה בהם , הם לא נעלמים מעיני אלה שלא מגיבים אלה שלא רוצים להיות קרוביםלי. אני בדימיוני מושיטה להם יד אני חושבת עליהם וחווה את הקונכיה שבה הם נמצאים ולא רוצים לצאת. מצחיק שבסופו של דבר אני הופכת להיות הקונכיה והם ממשיכים בתוכנית שכל כך חלמתי להיות חלק ממנה.
במפגש השני שלי עם הקבוצה אני כבר סגורה יותר, מבינה שפרצתי החוצה חזק מיד, אולי לא הייתי צריכה להגיש את עצמי על צלחת בצורה ישירה כל כך.
אני כבר לא מרגישה שימחה אלה מחנק -היכולת שלי לדעת איך עלי להתנהג מתנדפת. אני רוצה להיות כמו כולם ואיכשהו הדינאמיקה הופכת להיות טעונה כשאני לא בטוחה מי לצידי ומי לא.

אני מנסה לכתוב גם פה בהכי פתיחות שאפשר בלי לחסוך(מעצמי) את מה שעל ליבי וזה כל כך קשה.

זה מרגיש כמו מלחמה- מי לצידי -מי לא לצידי. אני כבר פגועה, מאלה שרצו את קירבתי בהתחלה והתלהבו ממני בתחילה ועכשיו הם שומרים מרחק, אני מרגישה לא רצויה. לא ברור לי מה אמרתי, או עשיתי. הייתי פשוט מי שאני. אני גם רואה את המתח על הפנים של האנשים. הם לא סובלים את המתח ורוצים שיעבור כמה שיותר מהר. הם מתלבטים מה נכון להגיד בעוד שאני כבר לא מתלבטת. קודם אמרתי הכל עכשין אני לא אומרת שום דבר. אני נותנת לימים לעבור אבל מרגישה שהם כבר לא המשפחה שלי. ועדין יש בי כמיהה- אולי ילדותית, אני חווה את כולם כאחיותיי, כנפשות הקרובות לי ביותר. אני משחררת הצהרה בפיסבוק הקבוצתי-"אני מתנצלת אם פגעתי במישהו" מבלי לדעת אם באמת פגעתי או לא במישהו. מבפנים הם נראים לי כל כך שבירים ואולי זו אני השבירה??? אני לא מצליחה להבין מה גרם לכל התחושות האלה, אבל משהו מתחת לשטח גועש, אני מבינה מהסביבה שלא נהגתי בצורה "מקובלת" (היה לנו שיעור על גזענות) לא הבנתי את אווירת הקורבנות ששתי נשים שחורות ניסו להעביר לקבוצה. לא אמרתי הרבה אבל כנראה שאמרתי יותר מידי. הרמתי את היד אך לא נתנו לי לדבר.
אני נתפסת כחזקה, דומיננטית , אפילו אמרו לי אנשים שאני מפחידה!! כל התיאורים האלה לא נתפסים לי אם מי שאני. אני לא חזקה ולא מפחידה, אבל אני בהחלט רוצה להיות בעלת השפעה. אומרים לי שאני מדברת בביטחון מלא גם על דברים שאין לי מושג בהם (נכון ואני משתדלת לא לדבר על דברים שבאמת אין לי מושג בהם)
אבל מה קורה שם ?? בין לבין את זה אני לא מצליחה להבין.

לי כל זה מזכיר [po]תסמונת אספרגר[/po], אולי אפילו תורשתי @}

_איכשהו למרות שאומרים לי מהצד "תכתבי את מה שהיא רוצה לשמוע" (כשאני צריכה להגיש עבודה) אני לא מצליחה פשוט לכתוב את מה שרוצים לשמוע ואני כותבת את "האמת" שלי. הבנזוג שלי אומר לי שיש לי רצון להישמע. בסוף אני נפגעת כשדברי לא מתקבלים או כשהם מצלצלים אחרת ממה שהם היו אמורים לצלצל באוזני השומעים.
אני לא מבינה למה אני אמורה להיות אחרת-זה מה שמשעממם אותי-להיות רובוט ולהגיד את מה שמצופה ממני ולא את מה שאני רוצה להגיד.
לקח לי הרבה זמן להבין שחשוב לאנשים שיגידו להם שלום לפני שאתה מבקש מהם עט או דף נייר, צריך להראות מנומס ונחמד ולא להתנפל ולהגיד את מה שאתה רוצה בחוסר נימוס של ילד. טוב אז אני עושה את זה, אני מברכת אנשים לשלום , שואלת לשלומם, למרות שזה לא מה שבא לי באמת לעשות. בא לי לבקש את העט בלי ההקדמות, בלי החיוך המזויף.

אתמול בת הדודה שלי שמתגרשת מבעלה סיפרה שהיא מאוד מיודדת עם בחור שפגשה בקורס באוניברסיטה. היא יושבת לידו יום יום במשך תקופה ארוכה ואין לו שום מושג מה עובר עליה. זה מסוג הדברים שאני לא מצליחה להבין. אם זה היה אני בתוך דקה החבר שיושב כביכול לידי כל יום היה יודע הכל! אני לא מבינה את זה, אני לא מצליחה להבין את המסיכה, ההסתרה. אולי אם אני אבין זה יהיה פשוט יותר.

אני לא מבינה איך אני מגיעה לזה, אני לא מבינה את החברה שאני נמצאת בה, אני לא מבינה את מה שמשודר אלי , אבל מבינה את התשדורת בחזרה.
מתעלמים ממני, אני נפגעת, מפחדים ממני, או שמאוד מאוד מעריכים אותי ואוהבים אותי.
אני בנקודה בחיי שבה אני לא רוצה יותר להרגיש שאני חייבת להגיד משהו, או שאחרים משעממים אותי כי הם חסרי יצירתיות, אני בנקודה הזו שכבר לא בא לי יותר לא להבין מה קורה אבל להבין בדיעבד שהתשדורת חזרה אינה מה שחשבתי שתהיה.
גדלתי בבית שבו מותר לי להגיד הכל , לא היו סינונים לא היו מסיכות, לא היו הצגות מנפולטיביות, ומשהו בי לא יודע איך לתפקש בחברה שזו המציאות שלה.
מרגישה שאני הולכת בעולם ערומה ניתן לראות אותי אבל אני לא רואה את העולם.
אני מבקשת להתעורר ולהבין כדי שאוכל לתפקד טוב יותר ולהפסיק לפגוע בקיר הזה שנקרא חברה._

[u]אני לא מבינה למה אני אמורה להיות אחרת[/u]
למה שתהיי אחרת? נשמע לי שמקור חוסר שביעות הרצון שלך הוא מכך שאת לא מקבלת את עצמך כמו שאת ושופטת את עצמך כפי שאת מדמיינת שאדם "רגיל" שופט אותך.
את רגילה לגמרי. תדפדפי באתר ותמצאי עוד עשרות בלוגים או דפים שמציגים את אותו קונפליקט, בגדול. ולא, זה לא בגלל שאנשי באופן מיוחדים מאחרים. זה בגלל שהם בדיוק כמו כולם.

שלום לך מסעית,

מה שאת מתארת נשמע מתסכל מאוד.

מה שאת בעצם אומרת זה שאת רוצה לדעת כיצד להתנהל עם אנשים, כיצד להתנהל בחברה.
ויותר מזה: את רוצה שתהיה לך אינטואיציה לגבי איך נכון להגיב, כלומר - שתהיה לך היכולת ממש לחוש, לדעת ולראות מה נדרש באינטראקציה מול אנשים,
(לעומת נסיונות ללמוד באופן טכני מתי מצופה ממך לחייך, מתי לדבר, ומתי לשקול מילים :-)).

האם הבנתי אותך נכון? (את מוזמנת לדייק אותי אם לא).

הבהירות מול האתגר חשובה בעיני.
היא מאפשרת להתחיל לשקול מה תהיה הגישה היעילה ביותר להתמודד עימו: האם לגשת אליו מהכיוון הפיזיולוגי, המחשבתי, הרגשי, או מכיוון אחר.

אם את רוצה, אני יכולה לנסות לסייע לך לגשש ולגלות מה יש שם:
מהו הדבר שיוצר לך מסך של ערפל כזה בינך לבין אנשים בסיטואציות חברתיות, ומהו הדבר שיאפשר לך למוסס את אותו מסך.

לשם כך, מה שאני מציעה זה שתנסי לדמיין את עצמך יושבת בין כמה חברים ללימודים. תנסי לשחזר את החוויה, וכאשר את בתוך החוויה, תבדקי:
[list=1]
[*] אליו מחשבות עבורות לך בראש כשאת עם אנשים?
[*] אילו רגשות את מרגישה?
[*] מהן התחושות הפיזיות שאת חשה בגוף?
[/list]

אם הכיוון הזה מדבר אלייך את מוזמנת לענות, ואני אנסה לסייע כמיטב יכולתי.
{@

תודה למגיבות אני לא נעלבת למרות שברגע הראשון הדברים ישר כיווצו לי את הבטן
תודה
דווקא יש לי כיוון ברור מאוד אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואני לא מתכוונת לשנות את המקצוע שלי-פשוט לא עמדתי בלחץ של הלימודים באנגלית-או יותר מדויק עמדתי בלחץ הציונים שלי גבוהים מאוד אבל זה גבה מחיר בריאותי של עומס ומתח ועוד סימפטומים פיזים שגרמו לי להרגיש שזה לא שווה את הבריאות שלי. לא ויתרתי על הלימודים אני עושה פסק זמן ופסק זמן למחשבה.
נשמע שאישיות גבולית זה משהו שלילי- מה כל כך שלילי באישיות גבולית?
אני אולי באמת שמרנית-כלומר אני רואה את העולם בשור לבן ואיך צריך להראות העולם מאוד ברור לי- אבל זה משהו גם מאוד גמיש- כלומר ברגע שאני רואה שזה לא מה שחשבתי אני מוסגלת לשנות כיוון ולהסתכל על זה אחרת-כמובן שזה פשוט הופך את הלבן לשחור או להפך.
מעניין לי לראות את התגובות שלי לתגובות שלכן הכותבות לי- קוראת_ את מעלה דברים קשים אבל לא באמת אמרת שום דבר שאני יכולה להסתכל עליו. אני לא מחפשת ריגושים, אני מחפשת אחרי אמת כלשהי לגבי. משהו שיקל על חיי במגע שלי עם אנשים בסיטואצציה מאוד מסוימת- חברתית, תעסוקתתית, ומשפחתית אין לי שום בעיה, הבעיות שלי (וזה פעם ראשונה שאני בעצם שמה לב לעניין הזה) מתחילות כשאני נכנסת למסגרת לימודים ונמצאת עם קבוצה של אנשים לומדים ומורה. שם הדינאמיקה הופכת במהרה לטעונה ואני יוצאת בתחושה שלא מבינים אותי, שלא מעריכים את מה שאני, ואני חווה עם הזמן 2 סוגים של אנשים. כאלה שמתעלמים ממני , או כאלה שמביעים אהבה והערכה מאוד גדולה.
מה שקורה זה שתמיד יש לי התנגשות עם המערכת, המחשבות שלי על דברים גולשים לכל נושא שעלול לעלות בכיתה. איכשהו למרות שאומרים לי מהצד "תכתבי את מה שהיא רוצה לשמוע" (כשאני צריכה להגיש עבודה) אני לא מצליחה פשוט לכתוב את מה שרוצים לשמוע ואני כותבת את "האמת" שלי. הבנזוג שלי אומר לי שיש לי רצון להישמע. בסוף אני נפגעת כשדברי לא מתקבלים או כשהם מצלצלים אחרת ממה שהם היו אמורים לצלצל באוזני השומעים.
אני לא מבינה למה אני אמורה להיות אחרת-זה מה שמשעממם אותי-להיות רובוט ולהגיד את מה שמצופה ממני ולא את מה שאני רוצה להגיד.
לקח לי הרבה זמן להבין שחשוב לאנשים שיגידו להם שלום לפני שאתה מבקש מהם עט או דף נייר, צריך להראות מנומס ונחמד ולא להתנפל ולהגיד את מה שאתה רוצה בחוסר נימוס של ילד. טוב אז אני עושה את זה, אני מברכת אנשים לשלום , שואלת לשלומם, למרות שזה לא מה שבא לי באמת לעשות. בא לי לבקש את העט בלי ההקדמות, בלי החיוך המזויף.

אתמול בת הדודה שלי שמתגרשת מבעלה סיפרה שהיא מאוד מיודדת עם בחור שפגשה בקורס באוניברסיטה. היא יושבת לידו יום יום במשך תקופה ארוכה ואין לו שום מושג מה עובר עליה. זה מסוג הדברים שאני לא מצליחה להבין. אם זה היה אני בתוך דקה החבר שיושב כביכול לידי כל יום היה יודע הכל! אני לא מבינה את זה, אני לא מצליחה להבין את המסיכה, ההסתרה. אולי אם אני אבין זה יהיה פשוט יותר.

כשעזבתי את הלימודים שוחחתי בטלפון עם מישהי שהייתה בכיתה שלי, היא אמרה לי "we are all very guarded and you are not"

תודה על ההמלצה לספר-אני אברר לגבי זה
ולגבי תרופות או טיפול-לא תודה בנתיים אשתדל לעזור לעצמי להבין ואתן מוזמנות......

התחושות שאת מתארת מזכירות לי נטיות של בעלי אישיות גבולית תנסי לקרוא על הנושא ותבדקי עם זה מהדהד לך.. בהצלחה

ממה נפגעת?
לדעתי, לא ממש כתבת:מה עשו לך,מה את עשית,מה ציפית וכ'

ולמה אני חושבת שכדאי שתהיי ספציפית- כדי שגם לך יהיה ברור מה העינין.

ל [b]מסעית[/b]

אני מסכימה עם קוראת-
[u]לדעתי הבעיה שלך היא לא חוסר כישורים או כל מה שכתבת על איך שגדלת, אלא היא הרבה יותר פשוטה[/u]

העובדה שיש מלא כישורים , לא תמיד חופפת את תחושת הכיוון הבהיר והברור העצמי.

נשמע שמה שחסר לך זה פשוט לדעת מי את, מה את עושה כאן ומשם הכל כבר ברור יותר

איך מגיעים לשם?

בעזרת עזרה מקצועית כלשהי- נפשית, רוחנית, טיפולית

אפשר דרך מטפל טוב או גם דרך ספר טוב. (או חבר/ה , הרצאה ,תוכנית טלוויזיה)

אני יכולה להמליץ על ספר שאם לא נתקלת בו- שווה.

"דרך האמן" של ג' קמרון.

אם קוראים בו ועושים את התרגילים על אמת- הוא יכול בהחלט לחולל פריצת דרך

בכל מקרה-בהצלחה לך.

עצם ההצפה של המקום הזה על גבי דף באתר, כבר יכולה לחולל שינוי עדין וטוב.

מאחר ואמרת שאת כנה וגדלת בבית ללא מסיכות אני אהיה כנה לא פחות :-)

לדעתי, התפישות שלך שמרניות.
את מחלקת ועושה הכללות דוגמטיות לגבייך, לגבי אחרים, לגבי החיים.
אני כך וכך ואחרים כך וכך. אני מתנהלת איקס והחיים הפוך.

תקראי שוב את מה שכתבת ותראי איך זה קופץ לעיניים.
לדעתי שם טמון הפתרון.
את מחפשת אחרי הריגוש, אם מישהו לא מספיק יצירתי או המקצוע שלמדת לא מספיק עונה על הפנטזיות שלך אותו - א לא עוסקת בו.

לדעתי הבעיה שלך היא לא חוסר כישורים או כל מה שכתבת על איך שגדלת, אלא היא הרבה יותר פשוטה (ולכן אולי גם משעממת ובלתי נסבלת ובלתי מתקבלת בעינייך) -ממה שאני מבינה וזה כמובן בערבון מוגבל, נשמע שאת משתעממת בקלות בנוסף לזה שאת חיה בפנטזיה ומצפה שהיא תתממש.
גיל 16. כשאנחנו רוצות את האביר על הסוס הלבן ולא מתפשרות על עומר שיושב ומסתכל עלינו בעיני עגל כל ההפסקה...

סך הכל להתפכח. להסתגל לחיות גם באפור של החיים ולא בשחור לבן.
וזה לא פשוט. לאור ההיסטוריה שלך והגיל והמנהגים והתפישות, לדעתי כדאי ללכת על טיפול ואולי גם תרופות (כי יש גם משהו אובסיסיבי מאחורי זה).

אולי לא תסכימי ובכל מקרה זו דעתי בערבון מוגבל כאמור :)

הרבה אהבה לדרך!
{@

המסע שלי לא נגמר.
אני רוצה להרגיש שהגעתי לאןשהוא שאני נחה ורגועה ושלמה עם מה שקורה לי. אבל אי הנחת גרם לי כבר לחיות ב3 מדינות שונות וב10 בתים בתקופה של 14 שנים.
למדתי כבר מעל 5 מקצועות שבאף אחד אני לא עוסקת וממשיכות לרדוף אותי שאיפות.
כרגע עזבתי תוכנית מאסטר באוניברסיטה נחשבת במדינת וושינגטון ארה'ב ואני כבר מחפשת אחר הידע הבא.
אני גוררת אחרי בן זוג מדהים ותומך וחתולה אפטית.
הסיבה שאני כותבת היא שמבפנים אני מרגישה כאילו פגשתי את הקיר הזה כבר וכבר לא מתחשק לי לפגוש אותו שוב.
משהו לא הולך ולא מרגיש טוב.
אני בת 36 אין לי ילדים ואין לי בית. אין לי מקצוע שאני רוצה לעסוק בו. יש לי מקצוע שאני לא רוצה לעסוק בו. אבל מעל לכל יש לי אישות שגורמת לי להרגיש כל פעם באמצע סערה.
אני לא מבינה איך אני מגיעה לזה, אני לא מבינה את החברה שאני נמצאת בה, אני לא מבינה את מה שמשודר אלי , אבל מבינה את התשדורת בחזרה.
מתעלמים ממני, אני נפגעת, מפחדים ממני, או שמאוד מאוד מעריכים אותי ואוהבים אותי.
אני בנקודה בחיי שבה אני לא רוצה יותר להרגיש שאני חייבת להגיד משהו, או שאחרים משעממים אותי כי הם חסרי יצירתיות, אני בנקודה הזו שכבר לא בא לי יותר לא להבין מה קורה אבל להבין בדיעבד שהתשדורת חזרה אינה מה שחשבתי שתהיה.
גדלתי בבית שבו מותר לי להגיד הכל , לא היו סינונים לא היו מסיכות, לא היו הצגות מנפולטיביות, ומשהו בי לא יודע איך לתפקש בחברה שזו המציאות שלה.
מרגישה שאני הולכת בעולם ערומה ניתן לראות אותי אבל אני לא רואה את העולם.
אני מבקשת להתעורר ולהבין כדי שאוכל לתפקד טוב יותר ולהפסיק לפגוע בקיר הזה שנקרא חברה.
אני כותבת כי אני פגועה ולא יודעת מה לעשות עם הפגיעות הזו.