על ידי עירית_לוי » 04 יולי 2004, 15:52
לא תמיד אפשר סתם כך לקום וללכת. יש סביבות שהן כאלה ואתה נאלץ מכל מיני סיבות להשאר בהן לפחות בינתיים. ומה אז?
נכון, יש נסיבות ואילוצים וזה לא תמיד מתאפשר במאה אחוז, אבל אפשר להיות עם התכוונות כזאת. או לפחות עם מודעות לעניין, שיוצרת התכוונות.
אני יכולה לחשוב כרגע על שתי דוגמאות שבהן "נאלצים" להישאר בהן (לא סתם כתבתי נאלצים במרכאות):
מקום עבודה ומשפחה מורחבת. אם יש לך דוגמא ספציפית - את מוזמנת לפרט.
בעיני זה עניין של סדרי עדיפויות, ולפעמים המחיר של להישאר במקומות הללו כבד מדי, וגדול מאשר של לעזוב.
אני אתן שתי דוגמאות אישיות:
גם לי וגם לבנזוגי יצא בתקופה בה היינו שכירים (היום שנינו עצמאים) לעזוב מקום עבודה בדיוק מהסיבה הזאת. במקרה שלי זה היה בוס "מקטין" וזולל אנרגיה, ובמקרה שלו - תרבות ארגונית נוראה של רכילות, שיפוטיות וחוסר פירגון. זה ממש לא פשוט לעזוב מקום עבודה, וכמובן שצריך לקחת אחריות על הפרנסה, אבל שוב, כשהמחיר כבד מדי - זה לא שווה את זה. במקרה שלי הייתי במקום העבודה ההוא שנה אחת, שבה חליתי אינספור פעמים בשפעת ובדלקת גרון. זה לא קרה סתם. הגוף שלי סימן לי סימנים ברורים. נסיתי לשנות, ניסיתי להביא אהבה המון פעמים, עד שהבנתי שזה לא יעזור ועדיף לי לא להיות שם.
וגם: יש לנו במשפחה המורחבת איש אחד כזה שבכל אינטרקציה איתו אתה יוצא מותש ועצבני. אז אנחנו מקטינים מינונים של מפגשים איתו. אנחנו לא מתנתקים - כדי לא לפגוע באף אחד, אבל לא נשארים יותר מדי זמן - כדי לא לסבול. אני חס וחלילה לא מעודדת אף אחד להתנתק ממשפחתו המורחבת, אבל אפשר אם המצב קיצוני ולא נעים, להקטין מינונים.
[u]לא תמיד אפשר סתם כך לקום וללכת. יש סביבות שהן כאלה ואתה נאלץ מכל מיני סיבות להשאר בהן לפחות בינתיים. ומה אז?[/u]
נכון, יש נסיבות ואילוצים וזה לא תמיד מתאפשר במאה אחוז, אבל אפשר להיות עם התכוונות כזאת. או לפחות עם מודעות לעניין, שיוצרת התכוונות.
אני יכולה לחשוב כרגע על שתי דוגמאות שבהן "נאלצים" להישאר בהן (לא סתם כתבתי נאלצים במרכאות):
מקום עבודה ומשפחה מורחבת. אם יש לך דוגמא ספציפית - את מוזמנת לפרט.
בעיני זה עניין של סדרי עדיפויות, ולפעמים המחיר של להישאר במקומות הללו כבד מדי, וגדול מאשר של לעזוב.
אני אתן שתי דוגמאות אישיות:
גם לי וגם לבנזוגי יצא בתקופה בה היינו שכירים (היום שנינו עצמאים) לעזוב מקום עבודה בדיוק מהסיבה הזאת. במקרה שלי זה היה בוס "מקטין" וזולל אנרגיה, ובמקרה שלו - תרבות ארגונית נוראה של רכילות, שיפוטיות וחוסר פירגון. זה ממש לא פשוט לעזוב מקום עבודה, וכמובן שצריך לקחת אחריות על הפרנסה, אבל שוב, כשהמחיר כבד מדי - זה לא שווה את זה. במקרה שלי הייתי במקום העבודה ההוא שנה אחת, שבה חליתי אינספור פעמים בשפעת ובדלקת גרון. זה לא קרה סתם. הגוף שלי סימן לי סימנים ברורים. נסיתי לשנות, ניסיתי להביא אהבה המון פעמים, עד שהבנתי שזה לא יעזור ועדיף לי לא להיות שם.
וגם: יש לנו במשפחה המורחבת איש אחד כזה שבכל אינטרקציה איתו אתה יוצא מותש ועצבני. אז אנחנו מקטינים מינונים של מפגשים איתו. אנחנו לא מתנתקים - כדי לא לפגוע באף אחד, אבל לא נשארים יותר מדי זמן - כדי לא לסבול. אני חס וחלילה לא מעודדת אף אחד להתנתק ממשפחתו המורחבת, אבל אפשר אם המצב קיצוני ולא נעים, להקטין מינונים.