[u]הספר בטיול אצל אחת מחברות באופן וצפוי לחזור בקרוב, תרצי לתת לי כתובת ואשלח לכם אותו בדואר?[/u]
לשלוח אותו אלינו לאוסטרליה? תחשבי על זה שוב...
(אבל תודה על ההצעה! זה מאוד מרגש)
(חבל, ספר יכול להיות רעיון גאוני. הוא כל כך אוהב ספרים עכשיו, וזה יותר טוב משאני אנסה "לדבר על זה" וכל מילה תיתקע לי בגרון)

[u]גם לשחק עם כלי רפואה אמיתיים יכול לעשות יופי.[/u]
בדיוק על זה חשבתי. אני אשאל אותם בבית החולים. אם נוכל לשחק עם המסכה, זה לדעתי יעזור מאוד.

תודה! זה מאוד עוזר לי מה שאתן כותבות.

הספיק לי שהאולטרסאונד היה חווייה שלילית, אני רוצה שכל השאר יהיה חיובי עד כמה שאפשר, ואני מאמינה שאפשר ליצור את זה.

יש לי ספר מקסים על ניתוח, מסדרת דובוני איכפת'לי. קצת שנות ה80, אבל עדין מקסים, במיוחד כשהוא לא ישאר לבד בחדר לכל הלילה ויתן לדובני איכפת לי הזדמנות לבקר אותו :-)

הספר בטיול אצל אחת מחברות באופן וצפוי לחזור בקרוב, תרצי לתת לי כתובת ואשלח לכם אותו בדואר?

בתור מתנדבת מד"א יצא לי לטפל בתינוקות ופעוטות. אישית אני מעדיפה אותם בידים של אמאבא עד כמה שאפשר.
בתור "אחות גדולה" שגם מתנדבת מד"א יצא לי לתרגל די הרבה "משחקי רפואה" עם הילדונת, עד היום למעשה, היא אוהבת לתרגל ולהתכונן לדברים שמפחידים אותה.

אני מאמינה שתינוקות, וכמובן גם פעוטות, מבינים הרבה יותר ממה שאנו חושבים, הסבר והדגמה במקום בטוח של מה הולך להיות, לפעמים גם עם זרים שאינם אמאבא, בליווי אמאבא, יכול לעזור מאוד להתמודד עם כל מה שיכול להגיע.
וכן, גם לשחק עם כלי רפואה אמיתיים יכול לעשות יופי. את יכולה לקנות בבית המרקחת או לבקש בבית החולים. אפשר לבדוק אותו ואותך לחליפין.


בהצלחה, ובהנאה גדולה ככל שתצליחו להנות

אלה

אנחנו בגיל שנה עשינו ניתוח עם הרדמה מלאה.
היינו צריכים להביא את הילד בצום משעה חמש בבוקר. איכשהו זה היה הלילה הראשון בחיים שלו שהוא ישן רצוף בלי להתעורר אפילו פעם אחת! בארבע בבוקר הערתי אותו והנקתי אותו בכפיה D-)
הגענו לבית חולים האקשן מאוד עניין אותו והוא לא ביקש בכלל לינוק.
להכנה לניתוח הלכנו כולנו יחד אבא שלו עשה איתו טיולים והיה בסדר גמור.
אח"כ לחדר ניתוח רק אבא שלו נכנס איתו והתחילו את ההרדמה עם מסכה ששמו לו על הפנים כשהוא עוד בידיים של אבא. הוא קצת התנגד ובכה אבל ממש קצת. ואז אבא שלו השכיב אותו על המיטה והוא טיפה בכה ואז הורדם.

כשנגמר הניתוח המרדים יצא איתו כשהוא עוד חצי ישן ונתן לי אותו וישר הנקתי אותו.

בקיצור היה ממש לא נורא.

[u]אני מרגישה שבאתי לחזק ויצאתי מחלישה.[/u]
נחיה עם זה :-D. לא, זה בסדר. באמת.

[u]תתמודדי גם עם האפשרות שתיאלצי לכפות עליו טיפול או בדיקה[/u]
עם זה כבר התמודדתי. גיליתי שאני יכולה לכפות עליו טיפול בלי להתמוטט ובלי להישבר. יופי לי. עכשיו אני רוצה לגלות גם דרכים אחרות, יותר טובות. יותר הרמוניות. איפה שאפשר.

פלונית, אני תוהה בקשר למשחקי סימולציה.... האם מה שיהיה בבית יהיה דומה בכלל ל"דבר האמיתי"? מבחינתו, אני מתכוונת.
חשבתי לי, שאם ירדימו אותו עם מסכה, הייתי רוצה לארגן לי מסכה כזאת (או דומה) מראש, כדי שאוכל לשחק אתה בבית, לשים אותה על הפנים, לשחק בקוקו וכאלה, בלי להסביר בהכרח את המטרה שמאחורי זה.
אולי אני ממעיטה בערך יכולת ההבנה שלו. אני לא יודעת... אני מרגישה שהוא מאוד קונקרטי, ושגם אני צריכה להיות קונקרטית ומוחשית, ולעגן את ההכנה בחומר (אביזרים וכאלה). הסברים ובלה-בלה - עוד שנתיים, אולי... אבל לאו דווקא עכשיו.

(חברתי דיני בטח היתה אומרת עכשיו: בחייך, הוא בן. ובאמת, כמה שהוא חברותי ותקשורתי ועושה עיניים לזקנות ברכבת, המיקוד המרכזי שלו הוא בחפצים ובאיך הם פועלים)

הייתי מציעה לך אולי לעשות משחקי סימולציה לפני, למשל "תראה את הדובי הזה האשכים שלה עלו פה למעלה וצריך לבדוק וכו וכו, ועכשיו הוא הולך לרופא ומחכה בתור, או, הנה הרופא הגיע עכשיו דובי צריך לשכב על הגב ככה כי... איך נשים אותו? אולי הוא רוצה שאתה תחזיק אותו? או שישכב לבד וישמע סיפור .." וכו וכו ולשחק בזה המון לפני זה כדי שהסיטואציה תהייה איכשהו מוכרת.
וגם למרות שזה נשמע אולי פחות טוב - כשהלכתי עם הבת שלי (בת3) לבדיקה חשובה מאד אחרי נסיון קודם פחות מוצלח אמרתי לה שאם נסיים מהר ישאר לנו זמן ללכת לקניון לאכול גלידה ולהתנדנד בפארק שראינו ליד בית החולים ודיברנו על זה די הרבה בזמן שחיכינו לתור.

_הוא עוד לא למד [po]הלך רוח כנוע[/po]. יש לו אופי טוב. ממש טוב. בריא כזה. צריך למצוא את הדרך לעבוד אתו ולא מעל הראש שלו, ואז זה קלי קלות. אם לא - חבל"ז.
אבל איך עושים את זה????????????_

שלום תמרוש.
קודם כל באתי לחזק (-:
הבת שלי, בת שלוש, היא גם כזו. מתמרדת עד לב השמיים כשהיא מפחדת ולא מבינה מה קורה.
אני מאוד גאה בתכונה הזו שלה, חרף הקושי העצום להתמודד עמה.
היא מפחדת פחד מוות מכל הקשור לרופאים ובדיקות.
לצערי הרב הבנתי שלפעמים אין איך להסביר לה מה עושים.
היא כבר די גדולה יחסית לבן שלך ויכולה להבין רציונלית די הרבה דברים.
אנחנו כמובן תמיד מסבירים ומרגיעים, ומקפידים לא "לסבן אותה". אבל לרוב זה לא עוזר לה בכלל )-:
הפחד הוא בלתי רציונלי וחזק.
הבנתי שבמקרים רבים אין באפשרותי לשכך את ההתנגדות, ואני נשארת עם תפקיד המחבקת, המרגיעה, העוטפת.
לצערי הרב מאוד לפעמים זה אומר הכרחה והחזקה בכוח )-: )-:
אין עצוב מזה, אבל אני מזכירה לעצמי שאין דרך אחרת, ושבסופו של דבר זה לטובתה.
אני אמה, האחריות היא שלי ואסור לי להתחמק ממנה.
אני מרגישה שבאתי לחזק ויצאתי מחלישה.
אני מצטערת אם זה המצב.
אבל נשמע שאת יודעת מה את כן יכולה לעשות למענו, ואולי חשוב שתתמודדי גם עם האפשרות שתיאלצי לכפות עליו טיפול או בדיקה
(לא בלי למצות את כל האופציות כמובן).
בהצלחה לכם

יש לבן שלי (שנה וחצי) אשכים טמירים.
הרופא שלנו שלח אותנו לאולטרסאונד
וזה היה סיוט גמור.

חיכינו חיכינו בחדר ההמתנה, ובינתיים יצאנו בתורנות לטיולים במסדרון עם הפשוש
באחד הטיולים "תפסה" הזאתי של האולטרסאונד את זוט (בעלי) והפשוש וקראה להם לחדר.
אז הם נכנסו, ואיכשהו שכחו לקרוא לי גם.
פתאום אני שומעת זעקות שבר משהו לא נורמלי.
לא יכולתי להאמין שזה הבן שלי, כי מה, הם היו קוראים לי להיכנס, לא?
אופס.
נכנסתי, הוא צרח וצרח (אחר כך זוט סיפר לי שסיבת הצרחות היתה כי הוא לא רצה לשכב על הגב, עוד לפני שהבדיקה החלה)
אז ישר השתלבתי בעניינים, בלי זמן לחשוב, לעצור.
החזקתי אותו בגוף, בידיים, בזמן שזוט החזיק לו את הרגליים
שרתי לו שירים, סיפרתי לו סיפורים, וזה עזר כמו כוסות רוח למת.
הבדיקה לקחה שעות - או כך זה נראה... היה לה מאוד קשה למצוא את האשכים, ככל הנראה גם בגלל הבכי וההתנגדות. הם פשוט ברחו לה כל הזמן.
לא עלה על דעתי להניק :-(
כלומר, עלה, לרגע אחד, אבל לא הייתי בטוחה... בתנוחה המוזרה הזאת... ובגיל הזה... ובגלל שלא הייתי שם מהתחלה.
בסוף זה נגמר, היא עשתה גם אולטרסאונד לכליות כשהוא בישיבה עלי וגם יונק, היה הרבה יותר רגוע.
היא אמרה שהיא רוצה לעשות את הבדיקה שנית, בנוכחות הרופאה, כדי לאשש את התוצאות, כי בגלל כל הבכי והכל, היא לא היתה בטוחה או משהו כזה... אני לא בטוחה (בנקודות האלה האנגלית נהיית עוד יותר שפה זרה)
אז הלכנו, עשינו פיפי, נחנו קצת וחזרנו לחדר.
הקטן התאושש במידה מופלאה - איך שיצאנו החוצה הוא נרגע והתחיל לשחק ולצחוק ולהשתובב.
חזרנו לחדר, הוא כמובן הבין עניין והתחיל לבכות שוב, אבל אז הייתי קצת יותר מוכנה, היה לי ספר עם מכוניות שמצאתי בחדר הממתנה, וגם הינקתי אותו כשהוא שכב על השולחן.
הוא ייבב בין שלוק לשלוק, אבל הרבה יותר רגוע. וגם הסתכל קצת בספר.
כל הזמן אמרתי לו שהוא צודק בהחלט, שזה לא כיף והוא רוצה ללכת, אבל חייבים. ועוד מעט זה ייגמר.
גמרנו, יצאנו תשושים לגמרי.

התוצאות הראו אשכים טמירים, הוא מן הסתם יצטרך ניתוח, ואני מנסה להכין את עצמי לבאות, להפיק לקחים. אני לחלוטין ובכלל לא הייתי מוכנה לסיטואציה הזאת, היא תפסה אותי לגמרי בהפתעה. אני לא רוצה להיות מופתעת יותר.

אז מה היה / יהיה אפשר לעשות במצב כזה?
[list]
[*] להיות אתו מהתחלה (גם אז הוא היה צורח, אבל אולי קצת פחות, והייתי יכולה לעשות דברים)
[*] להניק בלי להתבייש. גם בתנוחות מוזרות, גם בגיל שנתיים ושלוש!
[*] להביא צעצוע מנגן ומצפצף (עם כפתורים), מהסוג שאני בדרך כלל לא מכניסה הביתה ;-). יש כאלה בשפע בחנות צדקה יד שניה שאני מכירה. ולתת לו את זה עם הכניסה לחדר, לפני שהבדיקה מתחילה. הוא מאוד אוהב אותם.
[*] להביא גם את אחד הספרים האהובים עליו. תירס חם או ביאליק.
[*] לדבר אתו? מה אפשר להגיד לילדון כל כך קטן? איך מסבירים? לפעמים אני שוכחת שהוא בנאדם מרוב שהוא קטן, בייחוד בסיטואציות חדשות (שאני עצמי לא כל כך יודעת איך ומה הולך להיות) ומתחילה להזיז אותו ממקום למקום ללא הסברים, כמו תינוק.
[*] מה עוד?
[/list]

אני מאוד אשמח לשמוע מבעלות ניסיון, איך אפשר להיות עם הילד במצבים האלה בצורה הכי טובה שאפשר.
הוא ילד שמאוד משתף פעולה כשמסבירים לו או כשלסיטואציה יש איזשהו היגיון בעיניו, אבל הוא מאוד "נגד" ואנטי אם הוא לא מבין מה קורה או אם מנסים להכריח אותו... הוא יכול להתנגד ממש חזק ולצרוח בכל כוחו. הוא עוד לא למד [po]הלך רוח כנוע[/po]. יש לו אופי טוב. ממש טוב. בריא כזה. צריך למצוא את הדרך לעבוד [b]אתו[/b] ולא מעל הראש שלו, ואז זה קלי קלות. אם לא - חבל"ז.
אבל איך עושים את זה????????????

ואיך מתכוננים לניתוח? ולהרדמה הכללית? איך אפשר להרדים אותו כשהוא עלי? הם יסכימו? והם יסכימו שאני אהיה אתו כשהוא יתעורר? כל הטיפול בנושא הזה נעשה ב - Royal Children Hospital, בית חולים ייעודי לילדים, אבל בבדיקה הזאת לא הרגשתי שהבודקת באמת הבינה את כל הייחודיות של לבדוק פעוט. היא אמרה לי: "אם הוא יקום מהמיטה הוא לא ירצה לחזור ולשכב", מה שהיה שטות גמורה, כי בפעם השניה זה היה הרבה יותר קל, כי יכולתי להכין את עצמו ואותי קודם. אתם יודעים מה? אולי בכלל היא היתה צריכה להפסיק ולשאול אותי אם לדעתי יש דרך להרגיע אותו, כדי שהבדיקה תהיה יותר קלה לכולנו (גם לה היה מאוד מאוד קשה, תאמינו לי). הייתי אומרת לה! חבל שאנילא הפסקתי אותה כדי להתעשת ולהתחיל מחדש.

קראתי כבר את [po]הכנת פעוט יונק לניתוח[/po] וגם [po]אשך טמיר[/po] אבל אני מעדיפה לשאול את כל השאלות בדף אחד. (איך זה שעוד אין דף [po]ניתוחים לילדים[/po] ?)

אני חושבת שהרבה הורים לא מודעים לצורך בבדיקת שתן בחום גבוה, ובקושי לעשות את זה, במיוחד לבנות קטנות, ואם רופא הילדים פשוט היה אומר להם, היו עושים זאת בשמחה.

[u]שירבו הורים כאלו![/u]
ורופאים כמוך.

[u]הלוואי. ימות המשיח...[/u]
אני רק יכול להצטרף למשאלה הזו.


[u]גמני לקיתי בהוצאת הורים בתחילת דרכי על שיכולתי לעמוד על דעתי להשאיר הורה שרוצה בכך.[/u]
היום, אני עוזה זאת רק במקרים בהם ברור שההורה לא יוכל להיות נוכח כמו במקרים בהם בא הורה עם שני ילדים, והילד הבריא לא מאפשר נוכחות של ההורה. במקרים כאלו אני דואג לנוכחות איש נוסף מהצוות שידבר עם הילד וירגיע אותו.
היום די ברור כי במרבית המקרים נוכחות הורים מאפשרת ביצוע בדיקות דווקא באווירה טובה יותר. אך אני חייב לסייג ולומר [b]במרבית המקרים[/b] מאחר ויש מקרים בהם היסטריה של ההורים מכניסה את הילד והצוות למצב לחץ אשר רק מקשה על ביצוע הבדיקה.
לשמחתי אני חייב לציין כי יש הורים שמכירים בכך שתרומתם לעניין אינה טובה ובוחרים מיוזמתם לצאת, או אפילו לנכוח בחדר אך במרוחק מהאיזור בו מתבצעת הבדיקה, שירבו הורים כאלו!

[u]אני בכלל חושבת שצריך להמליץ להורים לעשות כך כהנחיה. יחסוך לכולם סבל.[/u]
הלוואי. ימות המשיח...

[po]אם הבנים[/po]: זה מין חינוך לקוי כזה של הצוות. אין כוונה רעה. מה גם שיש אנשים טיפשים או כאלה שלא חושבים על מה שיוצא להם מהפה. פשוט חוסר מחשבה.
גמני לקיתי בהוצאת הורים בתחילת דרכי על שיכולתי לעמוד על דעתי להשאיר הורה שרוצה בכך. לא מתוך רוע. מתוך בורות, מתוך חוסר מחשבה, מתוך חוסר יכולת לשנות נוהלים עתיקים.

אחרי כמה פעמים במיון עם הגדולה גם אני כבר לא ממהרת לשם... לגבי בדיקת שתן - למדנו לעשות לבד אחרי שנתקענו יומיים בבי"ח עם שתן שבורח לילדה מהשקית וחום גבוה (אדמדמת כפי שהתברר בדיעבד). אז יש לנו בבית עכשיו שקיות, ואם יש חום ממש גבוה, (40 +) מנקים אותה ועושים בדיקה בבית, ובאים לרופא כבר עם בדיקת השתן. זה חוסך לנו הרבה התברברויות. חשוב שהבדיקה תהיה טריה. אני בכלל חושבת שצריך להמליץ להורים לעשות כך כהנחיה. יחסוך לכולם סבל.

כמובן שיש לי מה להוסיף לפה אחרי כמה ימים בבלינסון...

אז קודם כל צרוף המילים המרתיח "להחזיר תינוקות" אותו שומעים כ3 פעמים ביום. כלומר,] התינוקות שלהם, אנחנו קיבלנו אותם קצת ועכשו צריך להחזיר אותם.

באחת הפעמים שהבאתי את אביגיל לבדיקת דם אמרה לי האחות לחכות בחוץ. הבהרתי לה שאני לא אחכה בחוץ ושאלתי אותה אם הילדה היתה בת 5 היא גם היתה אומרת לי להשאר בחוץ. כשראתה שלא אותר "הסכימה" שאכנס ושאלה בבוז: "את כ"כ אוהבת לראות דם???"

[u]כמובן שיתכן מאד וכל זה רק רגישות יתר של [po]שרון ג[/po] ושלי - בהיותנו רופאות.[/u]
אמא ל - 5 :מצד אחד - אני מסכימה עם כל מה שכתבת (ואולי גם לי יש רגישות יתר כי אני אחות?).
מצד שני - אולי [po]לגלית ועמרי[/po] יש [u]רגישות יתר[/u] בהיותם הורים?

באופן כללי אני מאמינה שאם מישהו לא יודע, או לא מתנהג כשורה, ולנו אין להציע לו דרך טובה יותר או תבונה רבה יותר, עדיף שנשתוק ובוודאי שלא נצעק.
ואם נדמה לנו שיש לנו דרך טובה יותר או תבונה רבה יותר בקשר לעניין, הרי שמחובתינו ללמדו ולהנחותו לדרך הנכונה, ובטח שלא לצעוק עליו. אם אנו לא רואים זאת כחובתינו, הרי שאנו מוציאים עצמינו מן החברה, מן הקהילה האנושית.

[u]לא כל כך הפריע לי שהיא צעקה, כמו שהיא סיפרה את זה כאן במעין גאווה.[/u]
זה בדיוק מה שהתכוונתי.
ברור לגמרי שבשעת מצוקה ועייפות עושים דברים שהם לא תמיד הכי שקולים, ושלא היינו עושים אותם במצבים אחרים, ואנחנו מבינים את זה.
מה שמאד הפריע לי שגלית [u]ועמרי _לא מרגישה צורך להתנצל[/u] ואף מצדיקה את ההתנהגות שלה. משום מה תמיד נראה לאנשים שאם משהו בטיפול או בדיקות הרפואיות לא מצליח זה נובע מרשלנות או חוסר כשרון או עייפות של רופא. כמובן שיש גם מצבים כאלה - רופא חסר כשרון, רופא רשלן, רופא עייף - אבל לעיתים קרובות ההרגשה היא שלרופא אסור להתקשות. או שהרופא מצליח, או שהוא רשלן. אין דרך ביניים - שהמצב פשוט בעייתי, והרופא עושה כמיטב יכולתו.
בודאי שיתכן ש [po]גלית ועמרי[/po] נתקלה ברופא שבאמת היה לא בסדר. אבל הדרך שבה נכתבו הדברים נתנו לי את ההרגשה שהתגובה היא כללית לכל רופא שהיה עומד באותו מצב. לא היה שום משפט הבהרה שהרופא הזה ספציפית (או רופאה?) היו ממש לא בסדר, אנטיפט, רשלן וכד', אלא הרגשה שזו דוגמא שמייצגת את כלל התנהלות הרופאים, והיחס המגיע להם אם הם מנסים להכניס ערוי בארבע בבוקר ולא מצליחים בפעם הראשונה.
כמובן שיתכן מאד וכל זה רק רגישות יתר של [po]שרון ג[/po] ושלי - בהיותנו רופאות.

לא כל כך הפריע לי שהיא צעקה, כמו שהיא סיפרה את זה כאן במעין גאווה.
גאווה זו אולי לא המילה הנכונה כאן.
קשה לי להסביר.

הכל נכון, ועל פניו לצעוק על הרופאה זה לא ממש הפתרון היעיל, אבל אני מכירה וירטואלית את [po]גלית ועמרי[/po] כבר הרבה שנים. אז נכון שיש הבדל בין [po]דמותנו הוירטואלית מול זו הממשית[/po], ובכל זאת, יש לי הרגשה שאם [po]גלית ועמרי[/po] צעקה על הרופאה, היתה לכך סיבה טובה. היא לא מהצועקים.

אמבנים,
כל מילה.
ותודה.

[u]לא הפעוט הוא זה שצריך לשלם את המחיר על מחסור כח אדם בממסד הרפואי[/u]
וגם לא הרופא המסכן שמקבל בסופו של דבר את כל החרפות, ולעיתים רחוקות מישהו זוכר לומר תודה, גם אם העירוי נכנס במכה ראשונה.

אני לא רופאה, אבל נראה לי שמשהו לא ברור פה...
גם רופאות ואחיות מיומנות לא תמיד מצליחות לחבר ערוי. גם לא כשהן רעננות.
תינוקות, זקנים ועוד כל מני, "מביאים מהבית" ורידים בעייתיים וזה לא טיפול לקוי!

[po]אמא נוגי[/po] - זה ברור. אנסח את דברי מחדש כי נדמה לי שלא הובנתי כיאות :
הורים במקרים רבים (והמקרה הנ"ל, 4 לפנות בוקר וכו', הוא קלאסי) מבטאים ב"שפת המבוגרים" את מצוקות ילדיהם. אם הפעוט שלי, שאינו יודע לדבר עדיין, ידקר 3 פעמים בזרועו משום עייפות של רופא/ה, אני מניחה שאני זו שאביא את מצוקתו לידי ביטוי - יתכן ובצורת הסתלקות שקטה מהמקום במחיר וויתור על הסיוע הרפואי הלקוי.
לגבי הצורה (צעקות, גסות דיבור) אין כל ויכוח. אבל המהות היא שלא הפעוט הוא זה שצריך לשלם את המחיר על מחסור כח אדם בממסד הרפואי.

[u]לא הייתי מצפה מבני הפעוט, כשאינו בקו הבריאות, ב- 4 לפנות בוקר, שיבין את מצוקתם של העוסקים במקצוע הרפואה.[/u]
ההערה נועדה לאימא שצעקה על הרופאה לא לילד...

מהפעוט אין שום ציפיה שיבין.
להיפך - אנו רגילים שבועטים, שמשתינים שמקיאים ושיורקים עלינו.
מההורים, מאידך, אנו מצפים למעט יותר.

[u]תארי לעצמך איך לעומת זאת מרגישה הרופאה בארבע בבוקר, לאחר שהיא עובדת כבר קרוב ל- 24 שעות רצוף.[/u]

יש לי אמפטיה גדולה לאנשים שעובדים כל כך קשה, ולכן אני חותמת על כל מילה שנאמרה לגבי גסות הרוח של ההורים שמרימים את הקול. יחד עם זאת, אני רוצה להציג את קולם של הילדים : לא הייתי מצפה מבני הפעוט, כשאינו בקו הבריאות, ב- 4 לפנות בוקר, שיבין את מצוקתם של העוסקים במקצוע הרפואה.

[u]אם בארבע בבוקר הגעת למסקנה, שהבדיקות לא כל כך חשובות והן יכולות לחכות לבוקר, אני מציעה לך להבא לא להגיע למיון באמצע הלילה[/u]
לא הייתי פה הרבה זמן ולוקח לי קצת זמן להגיב על הודעות
הגענו למיון ב-7 בערב בעקבות הפניה דחופה ביותר מרופא הילדים
i rest my case
ואחרי כל מה שעברתי עם הילדה אני חושבת שבפעם הבאה גם ב-8 בבוקר אני לא נכנסת למיון, אלא במקרה של שבר חו"ח או מצב חרום אמיתי אחר.

מויש, לא להעלב. הזכרון שלי לא משהו. כל כך הרבה עצות רפואיות אני נותנת כאן וכבר לא זוכרת מה אמרתי למי.

אגליה, בסדר, החלטתי סופית לא לפתוח את [po]הדף לאחיות נעלבות[/po] . אולי בסוף רק את [po]הדף לאחיות מפוייסות[/po]. וכפעולת תגמול - גם אני מוחקת את התגובה שלי (-;

[u]למי נתתי הסבר וירטואלי בדף לגבי איסוף שתן מבנות?[/u]
לי, לי, לכן החיוך מלמעלה.
אחרי שבוע הצלחתי, ואפילו דיווחתי אצלך בדף הבית על הארוע הרטוב...

טוב, [po]דנה ה[/po] , לא צריך באמת להיעלב, הנה נרגעתי ומחקתי.

בדרך כלל אני אדם מאד מקבל ורגוע, עד כה בימי חיי הצעירים רק אחיות הוציאו ממני את שלוות נפשי.

זכרון כואב:
אני בת שבע שנים, מזה שנה עם כאבים שמעירים בלילה ואף אחד לא מאמין לי. ובסוף מגלים שיש לי גידול בגב, וצריך לעשות בדיקה לא נעימה שנקראית מיילוגרפיה. (אז לא היה CT). מכניסים אותי לחדר חשוך, משכיבים על שולחן, וככול הנראה נתנו לי טשטוש כי הכול זכור לי מעוות, פנים גדולות ומעוותות, מזרק גדול ומפחיד. ואני צורחת וצורחת ללא הפסקה. אמא שלי עד היום מספרת איך עמדה מאחורי הדלת ושמעה אותי צורחת.
לאחר שנה הגידול חזר וצריך לעשות שוב את הבדיקה, אני כבר גדולה יותר וחכמה יותר וברור שלא מסכימה. הפעם הבטיחו שהדיקה תיעשה בהרדמה אבל אני איבדתי אמון לחלוטין. הביאו לי איזה סניטר גדול ושמן שפשוט איים עלי, נכנעתי. הפעם באמת הרדימו אותי, כך שלפחות הבדיקה לא היתה טראומטית.
היום לשמחתי היחס לילדים הוא אחר, אז טופלתי על ידי רופאים של "גדולים" שלא היה להם מושג איך מתייחסים לילד.

למי נתתי הסבר וירטואלי בדף לגבי איסוף שתן מבנות?

[u]אבל מבנות, אוהו, סיפור מההפטרה![/u]
האמת ששאלתי את האחות איך אוספים שתן לבנות והיא פשוט לא ענתה לי...

<נדמה לי שלאותה אחות יש כוחות נבואיים והיא יודעת של [po]תות שדה[/po] יהיו רק בנים>

:-D

[u]ובן זוגי אסף את השתן מתומר ישר על הבוקר[/u]
כן, איסוף שתן מבנים זו חוכמה קטנה מאד...

אבל מבנות, אוהו, סיפור מההפטרה! :-D

בדיוק בגלל זה גם אני מעדיפה לשים בעצמי פיפיה לילדות ולא לתת להורים לשים.
שתן של ילדים הוא לפעמים מצרך יקר המציאות :-D
אבל אם אמא תגיד לי "אני יודעת לשים כמו שצריך" אני לא ממש אתווכח איתה. אולי רק אנסה להסביר כדי לוודא שאכן היא יודעת.

אגליה,
אצלנו הרופא נתן את השקית של השתן הביתה ובן זוגי אסף את השתן מתומר ישר על הבוקר (יש לומר בהצלחה גדולה על הנסיון הראשון!)

בבדיקת דם האחות נתנה לי להניק אותו תוך כדי אבך זה לא עזר הוא הרגיש את הזריקה, עזב את הפטמה והחל לבכות. אבל לא להרבה זמן. קצת ואז נרגע.

וגם הלקיחת שתן. למה האחות לא יכולה לתת לי לשים לו לבד את השקית הזאת. למה?
(למה לא היה לי שכל לעמוד על כך, למה?)

בטח מישהי תגיד: "לאחות אין זמן לכל הנסיונות של כל האמהות עד שהן יצליחו לעשות את זה נכון"

אז זהו, למה תמיד צריך להתיישר לפי השכבה הנמוכה ביותר (אולי נפתח [po]רפואה ביתית[/po] כמו [po]חינוך ביתי[/po] ?)
וגם האחות לא עשתה את זה טוב והכל נזל לחיתול.

לא קראתי את הדף הזה עד עכשיו, בכוונה, זה נושא קצת מפחיד בשבילי - בדיקות רפואיות.

אבל היום הייתי צריכה ללכת לעשות בדיקת עם הקטן (שנה ושלושה) וגם לקחת שתן.
הילד שלי צרח בבדיקת הדם בעיקר מהעלבון והכעס על כך שאמו שעליה הוא סומך מחזיקה לו את היד, חזק,
ועוד מנסה לספר לא שזה בסדר. מצב לא קל.
לא נבהלתי מהצרחות, הייתי גאה בו (מה לעשות, זה מה שהרגשתי), שהילד שלי יודע להרעיש עולמות (אוהו אוהו)
כשמשהו לא מוצא חן בעיניו ופוגע בו לדעתו.

האם עדיף שהייתי משאירה אותו עם האח שמבצע את הבדיקה ומחכה בחוץ?
בחיים לא.

ולו מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לי דרך לדעת שהאח הוא סופר בסדר, וזה היה הבן שלי שבחר למחות בדרך של צרחות זעם.
אם לא הייתי שם לראות ולדעת, היה כאן מקרה של [po]אלימות כלפי רופאים ושות'[/po] .

<אחד הזכרונות המוקדמים של אגליה הוא מגיל שנתיים: אני שוכבת על מיטה ומסיעים אותי במסדרון בית החולים. ארבעה רופאים. אני נושכת שניים מהם, אלה שידיהם קרובות לראשי. נושכת בכל הכוח ובכל הלב. ההורים שלי לא היו לידי, אולי ממש מאחור, אם הם היו שם לא הייתי נושכת, מפחדת, בוכה, כן, אבל לא נושכת>

[u]אלה עם הילד בן ה- 15 שמסרב לבלוע כדורים הם לרוב הורים מה-זה-מנוסים...[/u]
טוב, טוב..... בסדר.

<את המשך השיחה אני מעבירה לדף האישי שלך>

כן, ולכן להורים צעירים אנחנו מאד סלחנים. קל לזהות אותם. :-)
והם לרוב יותר קלים.
אלה עם הילד בן ה- 15 שמסרב לבלוע כדורים הם לרוב הורים מה-זה-מנוסים...
(דיברת עם אמא היום?)

הי שרון, ערב טוב.
הרעיון מובן... יש אנשים נורא מרגיזים. אבל בריאות זה עניין מלחיץ. בעיקר הורים צעירים ולא מנוסים.
לא ככה, אחותי?

ג'ודי יקרה,
אני יודעת.
290 שקל בערך, אם אין הפניה.
ולא תמיד רק אם היה אשפוז זה אומר שההפניה היתה מוצדקת.
אבל הלוואי שהיה קנס יותר מרתיע...

תעזבי, סתם שטויות. לא הייתי צריכה לכתוב את זה מראש. אבל יש אנשים נורא מרגיזים.

[u]הלוואי והייתי יכולה לסמן בכל טופס מיון האם הפניה למיון היתה מוצדקת או לא, ושקופת החולים תקנוס את הפונה בסכום כסף גדול אם לא.[/u] שרון...צפי התקפה...

נדמה לי שבכל מקרה, אם אין אשפוז בעקבות הגעה למיון, או שההגעה הייתה ללא הפניית רופא, משלמים על זה והקופה לא מחויבת להחזיר, חוץ מדברים מסוימים. הנה. הייתי קצת יותר יסודית ובדקתי:

[url=http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2376-2860636,00.html]פניה למיון[/url]
.

לא התכוונתי שצריך לחשוב על המערכת.
אבל נראה שכמעט אך ורק אנשים מה"מערכת" חושבים גם על האדם הבודק.

[u]נראה כאילו את מתוך המערכת[/u]

אולי במקום לחשוב על [b]המערכת[/b] נחשוב על האדם שבודק את האדם הנבדק .

אין לי הרבה מה להוסיף, אלא אולי לחדד את הנקודה הקטנה שהעלתה אמא נוגי (את לא רופאה בעצמך? איך את יודעת את כל הדברים האלה? זה נראה כאילו את מתוך המערכת?).
[u]אם בארבע בבוקר הגעת למסקנה, שהבדיקות לא כל כך חשובות והן יכולות לחכות לבוקר, אני מציעה לך להבא לא להגיע למיון באמצע הלילה[/u]
כן, כל כך הרבה הורים מעמיסים על המערכת בכך שהם מגיעים למיון בשניה שעולה חום לילד, ולא מוכנים לחכות עד הבוקר. אלה ההורים שמגיעים למיון.
בשלוש לפנות בוקר עם ילד בן 15 עם כאב גרון שצרח עליהם שהוא לא יכול לחכות לבוקר, ואז הם מגיעים למיון וצורחים עלינו שהם לא מוכנים לחכות כי אנחנו העזנו לבדוק לפניהם את התינוק עם קוצר הנשימה. ואח"כ כשאנחנו מגיעים לילד, ומגלים שיש לו, כמובן דלקת גרון, וכמובן שהטיפול שלנו לא יקל עליו תוך דקות, כי אנטיביוטיקה היא לא משכך כאבים. ואנחנו רושמים אנטיביוטיקה, אבל ה"ילד" לא בולע כדורים, אלא רק סירופ. אז אנחנו רושמים לו בקבוק סירופ ליום, כי זה מה שמתאים לגודל שלו.
ואז אנחנו כה מותשים כשצריך לטפל בחולים האמיתיים.

הלוואי והייתי יכולה לסמן בכל טופס מיון האם הפניה למיון היתה מוצדקת או לא, ושקופת החולים תקנוס את הפונה בסכום כסף גדול אם לא.

[u]אם בארבע בבוקר הגעת למסקנה, שהבדיקות לא כל כך חשובות והן יכולות לחכות לבוקר[/u]
אפשר גם בשקט לפנות לרופא ולהסביר לו בדיוק את מה שכתבת - שאולי כדאי לחכות קצת, לתת לכולם לנוח, לצבור כוחות, ולנסות לברר בהגיון - אולי באמת אפשר לחכות כמה שעות. סביר שבשיחה רצינית הרופאה היתה משתכנעת בקלות, אם אכן אין בהילות.
בחיי שאנחנו בני אדם (לפחות רובנו...). אנחנו לא האויבים של החולים, כפי שלעיתים משום מה מצטייר. גם לא בארבע בבוקר.

אמא [po]ל 5[/po]. אל תישברי, בכל זאת זה נראה לי המיעוט, ומרביתנו מעריכים את המאמץ וההשקעה.
והערה נוספת לגלית:
אם בארבע בבוקר הגעת למסקנה, שהבדיקות לא כל כך חשובות והן יכולות לחכות לבוקר, אני מציעה לך להבא לא להגיע למיון באמצע הלילה, אלא לפנות לרופא עליו את סומכת בשעות הבוקר - סיכוי טוב שתוכלי להימנע ממצבים מלחיצים ולפחות לנטרל פקטורים כמו רופא עייף, אמא עייפה ועצבנית ילדה עייפה ועצבנית וכד'.
את לא יכולה לצפות שבנאדם שבמקרה עשה בחירה של להיות רופא יהיה מסוגל לתפקד טוב יותר ממך אחרי 24 שעות עבודה רק בגלל שהוא למד 7 שנים.

[u]נשברתי אחרי הפיקשוש השלישי וצעקתי על הרופאה[/u]
ובכל זאת המשכתי לחשוב על זה, והייתי חייבת לכתוב. הסיבה שלא רציתי לכתוב, זה שאין דנים אדם בשעת צערו, וברור שהאמא היתה בלחץ ומודאגת אבל בכל זאת, יש גבול. להתייחס לרופא בגסות רוח כזאת, ועוד להתגאות בזה בעתיד - זה מעליב את כל הרופאים. מילא אם היית אומרת שזה קרה בשעת לחץ וחרדה, וברור שזה לא היה במקום, אבל להתעקש שזו היתה התגובה ההולמת??
תארי לעצמך איך לעומת זאת מרגישה הרופאה בארבע בבוקר, לאחר שהיא עובדת כבר קרוב ל- 24 שעות רצוף, מנסה לסייע לכולם, יש מולה ילדה בת 4 שזקוקה לבדיקת דם, אבל זה לא מצליח, הילדה צורחת, אין רופא אחר, כי הרי היא זאת שתורנית עכשיו, ואם לא היה צריך, היא היתה שמחה לדחות את זה לבוקר, והיא עושה הכל כדי שהילדה לא תסבול, כי כל רופא שונא שילד סובל, והנה באה האמא הזאת ועוד צועקת עליה!! אין לי מילים אחרות להגיד לאמא מאשר: תתביישי לך!
אני חשה כל כך הרבה עלבון וכעס שממש בא לי לומר שבכלל לא אסכים יותר לנוכחות הורים בבדיקות, אם יש כזה זלזול במאמצים שלנו, כזה חוסר הערכה.
אבל אני יודעת שרוב ההורים לא כאלה, או לפחות כך אני מקווה.

אגב, במהלך לימודי התנסיתי במחלקת ילדים (אני אחות), ובבית החולים שבו עבדתי, האחות האחראית במחלקת ילדים [b]לא הסכימה[/b] שהורים לא יהיו נוכחים בבדיקות. רוב ההורים, מעניין לציין, לא רצו להיות נוכחים והיא היתה אומרת להם שזו חובתם לא לתת לילד להרגיש נטוש. וכשהם היו אומרים לה שזה קשה להם לראות אותו סובל, היא היתה עונה שלילד זה קשה יותר לסבול שלא בנוכחות אדם אהוב.
מה שכן, אם היה מצב כגון החייאה (והייתה אחת בזמן שהייתי שם) אז היא מייד הוציאה את ההורים מן החדר, ולפי ההתנהגות שלהם (שהייתה באופן טבעי ביותר חרדה מאוד) היה לי ברור שכמו ששרון אומרת - זה היה מעשה נבון להוציאם.

[u]אני אכלתי את התוצאות הטראומטיות של הטיפול הרשלני בילדה[/u]

זה שבארבע בבוקר , ילדה צורחת, אמא עצבנית , הכל בא ביחד, זה מצביע על תנאים מאוד לא אידאלים ולא על טיפול רשלני. טיפול רשלני זה אם לא היו עושים לבת שלך את הבדיקות שהיה צריך לעשות.

[u]נשברתי אחרי הפיקשוש השלישי וצעקתי על הרופאה[/u]
אני אפילו לא רוצה לכתוב את מה שאני מרגישה.

לא מרגישה צורך להתנצל וביחוד כשבדיעבד אני אכלתי את התוצאות הטראומטיות של הטיפול הרשלני בילדה, אבל דחילק, בשעה 4 בבוקר פיספסת פעמיים את הוריד של ילדה בת 4 שצורחת עד לב השמיים כשאמא שלה מחזיקה אותה בכוח ומנסה להרגיע אותה שלא תשתולל, אז במקום לדקור שוב תקראי לאחיות נוספות, לרופא אחר, אולי תתני לילדה חצי שעה להרגע ואז תדקרי אותה שוב, זה לא היה מקרה של התיבשות אלא משהו פשוט יותר שבהחלט יכול היה לחכות ל-6 בבוקר אחרי שהילה המותשת מלילה של בדיקות תישן קצת. ואולי יותר חשוב, שהאמא המותשת שלה תישן גמכן קצת ואז במקום לצעוק על הרופאה תוכל לעזור יותר.

עוד בעיה: מפורסם עכשיו כל הזמן, על כמות השגיאות שעושים בטיפול רפואי. לתת תרופה לא נכונה וכדומה. אולי זה לא יותר מאשר במקצועות אחרים, אבל כאן התוצאות יותר בעיתיות מאשר ה"באגים" שאני כותבת במחשב. אחד התפקידים שלי, כשאני באה עם הילד, זה גם לוודא שאין טעויות כאלו, של חוסר תשומת לב (אני לא מאשימה, אני רק לא רוצה שזה יהיה על הילד שלי) - כך שכן צריך לבדוק גם מה הרופא/אחות עושים.
עוד דבר, זה כמות הפעולות המיותרות שעושים, כחלק מרפואה מגננתית. לי, כהורה הדיוט, קשה לדעת מה נחוץ באמת, ומה בעצם מיותר. זה גם כמובן עניין של גישה - ולא תמיד אני יודעת מראש מה הגישה של רופא ספציפי. אחרי האשפוז האחרון, יצאתי בתחושה קשה של שימוש בתותחים כנשק ראשוני - כשלי יש מעט מאד יכולת מיקוח (ניסיתי לשאול, אבל קשה לי להיות אסרטיבית), במיוחד אם אני לא רוצה להכנס לעימותים מיותרים ויוצרי מתח, עם האנשים שאמורים לטפל בבן שלי. בבית, אני לפחות יכולה "לחרוש" את האינטרנט בחיפוש ידע על הבעיה. בבי"ח אני די חסרת אונים בקטע הזה.

תודה

[u]נשברתי אחרי הפיקשוש השלישי וצעקתי על הרופאה[/u]
אני יודעת שכבר הגיבו על זה אבל אני חייבת לומר משהו, גם כשדקרו וחוררו את הבן שלי, היה לי ברור שזה לא בגלל חוסר מיומנות וגם לא בגלל חוסר רצון לעשות את מה שטוב בשבילו. הוא היה במצב ירוד, והיה לי ברור ש [b]חייבים להכניס עירוי[/b] ולא משנה מה.
איך בדיוק צעקות היו עוזרות לי? במה זה בדיוק היה עוזר לו? למעט להכניס את כל הסיטואציה למתח מראש היה קיים. אני בחרתי להוריד לחץ ולעזוב את החדר, לדעתי זה מה שעבד!
לא יודעת למה לפעמים יש תחושה שהממסד הרפואי "חייב" לנו משהו. אם מוכרת בחנות לא מתייחסת אלי בנימוס אני לא צועקת עליה, אני פשוט לא חוזרת לשם יותר, אותו הדבר רופא. כשרופא הילדים הראשון שלנו התייחס בזלזול (או לפחות זה היה הרושם שלי) לתלונות שלנו (לגבי בריאות הילד כמובן) פשוט עברתי לרופא אחר.
באותו ביקור במיון נתקלתי באנשים שצועקים, מתנהגים בזלזול, או בקיצור מתנהגים בצורה שהם היו מתביישים להתנהג בה בכול מקום אחר, קצת דרך ארץ לא תזיק לאף אחד.

סיבה אופיינית היא למשל ילד מיובש שורידיו מצומקים וחסרי נפח.
ילד שאינו מוחזק כראוי (תסמונת הוריד המרקד, הוריד הבורח, מה שתרצו)

אני ממש לא רציתי להגיב לגלית, כי מה שהיא מתארת גורם לי, אכן להיות תוקפנית.
אבל תודה לדנה שעידנה את תגובתה והביאה מזור לליבי.

אבל אין דרך בה ניתן להגיד להורה שיקח את הילד ויעוף מפה. צריך לטפל בילד גם אם ההורה הוא הטיפוס הכי *** (השלימו את החסר, לפי ראות עיניכם). כי הילד לא אשם.

אבל הנה, לכל המקטרגים, יש לכם דוגמה למה שעובר על רופא בתורנות ממוצעת.
וזה עוד ממישהי "באופנית", שאני מאמינה שעדיין עדינה יותר מהאדם הממוצע.

[u]נשברתי אחרי הפיקשוש השלישי וצעקתי על הרופאה שאם היא לא מצליחה עכשיו אני לוקחת את הילדה הביתה ואז זה סופסוף הצליח[/u]
האם הצעקות עזרו לעירוי להיכנס?
אם אני הייתי הרופאה הייתי עלולה לומר משהו כמו - קחי את הילדה הביתה.
כי אם ממילא זה לא חיוני, אז למה הבאת אותה? ואם כן - אז זו לא תמיד אשמת הרופא/ה שהעירוי לא נכנס. יש המון סיבות לכך שעירוי לא ייכנס ואני חושבת שרופאה שלא צעקו עליה מספיק זו לא אחת מהן.

<דנה נהיית קצת תוקפנית ומתנצלת מראש>

[u]היה צריך לדקור אותו 5 פעמים כדי להכניס לו עירוי.[/u]
אני עם הבת שלי נשברתי אחרי הפיקשוש השלישי וצעקתי על הרופאה שאם היא לא מצליחה עכשיו אני לוקחת את הילדה הביתה ואז זה סופסוף הצליח, בדיעבד גם זה היה מיותר והייתי צריכה להתעקש להפסיק כבר בפעם הראשונה. כי זה השאיר לה טראומה מזריקות עד היום (יותר משנתיים אחרי)

כן, על האור אני מעירה.
אבל תוך כדי שאני עם המחט בפנים קשה לי להתחיל לדיין עם האבא על עניינים כאלה.
:-)

[u]היום הייתי צריכה לקחת דם לילד, והאבא היה איתו. במקום להיות עם הילד הוא כל הזמן היה עם הראש בתוך מה שאני עושה, לראות, להשגיח. מעבר לזה שהילד שלו היה בעצם לבד, מעבר לזה שאני הרגשתי לא נוח (וכמובן שזה לא יצא במכה ראשונה) - הוא גם הסתיר לי את האור עם הראש שלו.[/u]
מה עם "אתה מוכן בבקשה לעמוד בצד השני? אתה מסתיר לי את האור".

ועוד - האם ניתן לשאול הורים, ישירות - "האם אתה סומך עלי?"?

לא יודעת.
זה גם מסובך להסביר מה שאני מבקשת בתמורה.
אני חושבת שהורה שיבין את בקשתי, מראש יהיה אחד כזה שלא יפריע בבדיקה.
חוצמיזה, שבקופ"ח בד"כ כל ההורים עם הילדים.

[u]אבל כל שאר ההורים היום היו ממש בסדר...[/u]
נגיד שרופא היה תולה בחדר ההמתנה שלו שלט שכזה בו הוא כותב "זכותכם להיות עם ילדכם. זכותכם שאסביר לכם ולילד. אני מבקש מכם בתמורה ש..."

את חושבת שיש סיכוי שזה היה משפר את היחס הורה-רופא?

[u]הוא שינה מייד טקטיקה והראה לו את האור בקצה של המכשיר.[/u]
גמני מנסה בד"כ להראות להם את זה. אבל יש ילדים שאין מה לעשות - שום טריק לא עובד עליהם.

היום הייתי צריכה לקחת דם לילד, והאבא היה איתו. במקום להיות עם הילד הוא כל הזמן היה עם הראש בתוך מה שאני עושה, לראות, להשגיח. מעבר לזה שהילד שלו היה בעצם לבד, מעבר לזה שאני הרגשתי לא נוח (וכמובן שזה לא יצא במכה ראשונה) - הוא גם הסתיר לי את האור עם הראש שלו.
הוא לא עזר לילד.
הוא רק הפריע לי.
אבל כל שאר ההורים היום היו ממש בסדר...

[u]והקטנה צרחה בהיסטריה, לא מוכנה שיגעו לה באוזן! הסברתי לה שזו רק בדיקה (שבאמת לקחה שניה וחצי), שלא יכאב, שאני מחזיקה אותה[/u]
סתם הזדמנות לשבח, לפאר, לרומם ולקלס את הרופא שלנו האגדי (-; מביה"ח שניידר:
הינוקא לא הסכים בשום אופן שיבדוק לו את האוזן.
אז [b]במקום שאני אחזיק[/b] תינוק משתולל וצורח שצריך בכוח לעשות לו בדיקה שהיא באמת לא כואבת -
הוא שינה מייד טקטיקה והראה לו את האור בקצה של המכשיר.
אחרי קצת התעסקות ב"אור!" "אור!" עם הדגמות לא-על-אוזניים, הינוקא הסכים בחפץ לב שה"אור!" יציץ גם באוזניים שלו.

זה רק דורש יותר זמן, מאמץ ויצירתיות.
אבל אפשר לעשות הרבה מהבדיקות בלי טראומה גדולה לילד.

וזה כולל, אגב, שקילות ומדידות גובה, שהן [b]בכלל[/b] לא נעימות לתינוק, במיוחד לא לתינוק עם בעיית גדילה, שמרגיש את הלחץ והמתח מסביב. )-:
לדעתי הוא התארך במדידה האחרונה רק בגלל שהאחות ואני הצלחנו לעשות מזה משחק קצבי, מצחיק וזריז.

בעצם כבר הכל נאמר אבל אני למדתי מכאן שני דברים לגבי עצמי:
אחד - יש לי אפשרות להשפיע ומחובתי לנסות עוד. זה יהיה לטובת הילד ואולי גם לטובת הצוות.
שני - עלי לבקש ממבצע הפעולה להסביר יותר מאשר "זו פעולה מסובכת, וזה נראה מפחיד" (לגבי ניקור מותני). אחרי שראיתי התקפי פירכוסים. נו...
במקרה של בני - היתה הרגשה של דחיפות בכל הבדיקות והרגשתי שההתעקשות שלי מפריעה בדרך לאיבחון ולטיפול. אבל אולי זה היה הלחץ הרגיל של הצוות לפני פעולה יותר רגישה.
הרגשתי שהרופאה היססה לטובתי כאשר ביקשתי להשאר והאחיות היו אלו שהתעקשו חד משמעית שאצא. ועוד לגבי הרופאים הצעירים ה"לא מנוסים" - במחלקת הילדים ב"כרמל" הם היו תמיד קשובים ומוכנים לעצור לעוד כמה רגעים ולענות על שאלות. אני חושבת שזו אולי תוצאה של הכוונה ותפיסה הוליסטית יותר של תפקידם.
אני לא יודעת אם יש הנחייה לצוות לנסות לברר ברצינות עם ההורים אבל צריכה להיות כזו בעיקר אם זו הנחייה של משרד הבריאות לאפשר להשאר. כמו שלומדים להכניס עירוי אפשר ללמוד איך לזהות הורה מתפרע מראש ואיך להנחות הורה מצטרף כך שיעזור ולא יפריע.

האם ניתן להבדיל בין "להיות שם" לבין לעזור פיזית לרופאים?
העוללית ואני היינו היום בביקןר שיגרתי לחלוטין אצל הרופאה, רופאה מקסימה שמעולם לא עשתה לה רע. הרופאה רצתה להציץ באוזניים של הקטנה לראות מה נשתנה שם. אני החזקתי אותה על הברכיים, והקטנה צרחה בהיסטריה, לא מוכנה שיגעו לה באוזן! הסברתי לה שזו רק בדיקה (שבאמת לקחה שניה וחצי), שלא יכאב, שאני מחזיקה אותה. היא צרחה וצרחה והייתי צריכה לרסן אותה שלא תזוז. שמונה קילו של נחישות לא כל כך פשוט לרסן והייתי צריכה להפעיל כוח.

אחרי שהבדיקה הסתיימה היא הסתכלה בי במבט נעלב. אמרתי לה שהיא צודקת לגמרי. אני לא יודעת אם לי ולה היה יותר טוב כך, כשאני מרסנת, או כשהרופאה בודקת, מישהו אחר מחזיק ואני רק מעודדת מהצד.

<כן, הבדיקה היתה הכרחית כי יש לילדונת באג קטן באוזניים שצריך לעקוב אחריו>

כשהקטן שלי התייבש בגלל וירוס שלשולים, היה צריך לדקור אותו [b]5 פעמים[/b] כדי להכניס לו עירוי, ובנוסף לקחת בדיקות דם מהעורק. הוא היה כל כך מיובש שפשוט לא הצליחו למצוא לו ורידים. אני יצאתי החוצה, מיוזמתי, לא בגלל שאני לא יכולה לסבול דם, אלא פשוט כי בניסיון הראשון שלא הצליח, הרגשתי איך הוא מסתכל עלי בעיניים של "איך את יכולה לעמוד כאן ולתת להם להמשיך לעשות לי את זה" הרגשתי שהנוכחות שלי שם נותנת לו את ההרגשה שאני עומדת ורואה אותו סובל ולא עושה כלום.
גם ניסיונות של לדבר איתו ולומר לו שחייבים, ושאין ברירה ושזה בשבילו ולטובתו, לא עזרו לתחושה שלי שהוא מאשים אותי.
אני לא חושבת שזה הכלל אבל ברגע שיצאתי מהחדר אז העירוי נכנס, צירוף מקרים? אולי, ואולי הנוכחות שלי באמת לא עזרה שם בחדר?

סוגיה נוספת - הסברים והסכמה מודעת.
רק בזכות חברה רופאה וחברה נוספת אחות טיפול נמרץ ילדים - הבנתי מה מחכה לפני ואחרי הניתוח. כך יכולתי להכין את פיצי לניתוח, מה שהביא אותו ואותנו לסיטואציה הקשה פחות חרדים ויותר רגועים. ככה גם היינו מוכנים להתעוררות מההרדמה, שהיתה מאוד לא פשוטה.
למה אין הכנה כזו באופן מסודר לקראת כל ניתוח מתוכנן של ילדים?

מאוד חשוב לי הדף הזה. לצערי, פיצי כבר עבר ניתוח, בגיל שנה וחצי ובובון עומד בפני שלושה ניתוחים, בלי לספור את הבדיקות בינתיים.
עד היום מאוד הקפדתי להיות נוכחת בכל פרוצדורה (חוץ מהניתוח עצמו), ולהחזיק את הילדים בעצמי, לבדיקות דם מהוריד, להרכבת עירוי, לטשטוש עם מסכה.
אבל רק עכשיו אני מבינה את הלחץ שהרופאות והרופאים והאחיות היו נתונים בו.
אני יכולה להעריך אותם עוד יותר, כעת.
חייבת לציין שמעולם לא דרשו ממני לחכות בחוץ (פרט לתינוקיה בליס, אבל לא עזר להם).

לא התכוונתי לעימות. כששני ילדי היו תינוקות, הם היו מאושפזים מס' פעמים כל אחד. ברגע שהסברתי לרופאים שאני לא יוצאת מהחדר, שאלו הילדים שלי ואני לא עוזבת אותם לרגע, הותר לי להשאר בחדר. ללא עימות, ללא צעקות. הבהרתי לרופאים שאני לא עוזבת.
אגב, באחת הפעמים, כשבני היה בן חודש, זה שהייתי בחדר הציל אותו. הרופאה הפילה אותו מהידיים שלה. ברגע האחרון תפסתי אותו באויר. מאז אני בטוחה עוד יותר בצדקתי, שצריך ורצוי להיות עם הילדים בבדיקות.

[u]זה בכלל צריך להיות מובן מאליו, לא דורש התעקשות[/u]

עם זה אני מסכימה, אך כרגע לצערנו הדבר לא ריאלי עם המדיניות של בתי החולים בארץ

[u]אם מתעקשים מספיק, אין כמעט רופאים שיסרבו לך להיות עם ילדך בבדיקות.[/u]
זה בכלל צריך להיות מובן מאליו, לא דורש התעקשות. ברירת המחדל. אבל יש מיקרים בהם זה לא רצוי, לטובת הצלחת הבדיקה, כפי שפרטתי למעלה. אלה המיעוט הקטן.
לדעתי הדרך היא להסביר בהגיון לרופא או אחות שמתנגדים, מדוע רוצים להיות נוכחים, לומר שסומכים עליהם, שברור לכם שיתכן וזה ידרוש כמה דקירות וכד', שהנוכחות זה לטובת הילד, שאין לכם שום נטיה להתעלף (בתנאי שזה נכון...). הכל בלי פניקה, בלי צעקות. ברגע שזה הופך לעימות, הרופא יתחפר בעמדתו, כי הוא כבר מרגיש מאוים.
זה, אגב, מניח שכל הרופאים הם בני אדם הגיוניים, שקולים, שמוכנים להקשיב. לצערי הרב מאד זה כמובן לא תמיד המצב. כמו שיש הורים לא פשוטים לרופאים, יש ללא ספק גם רופאים לא פשוטים להורים...

עם כל הכבוד, אם מתעקשים מספיק, אין כמעט רופאים שיסרבו לך להיות עם ילדך בבדיקות. מנסיון...

_למרות כל הצורך שלנו כהורים לשמור ולהגן על ילדנו חשוב מאד בעיני גם לתת לאנשי המקצוע את הכבוד והקרדיט שמגיע להם.
בסופו של דבר בהם תלוי לפעמים גורל ילדנו._

hear, hear

נכון, LP הוא לא דבר נעים, אבל תינוקת של 700 גרם עם דלקת קרום המוח זה דבר עוד פחות נעים.

[u]אני, לחרדתן של האחיות, הייתי מסכימה גם לנוכחות בזמן ביצוע ניקור מותני.[/u]

שלושה. שלושה LP עברה הקטנטונת שלי. פעם אחת, בפגיה, פשוט הודיעו לי לאחר מעשה. בפעמיים האחרות הגענו מהמיון, ועמדנו שם בחוץ, שומעים אותה צורחת.
הייתי מעדיפה לקטוע לעצמי רגל בלי הרדמה מאשר לעבור את הסיוט הזה.

לא יודעת איך ולמה הסכמנו, אבל מול ילדה שפשוט מפסיקה לנשום לנגד עיניך יכולת הויכוח שלך וההנמקות ההגיוניות אפעס לא תמיד פועלת כסדרה.

בשמת, הלואי וכל ההורים היו כמוך.
והלואי ולא תצטרכו לעבור יותר שום בדיקות לא נעימות.

אני מוכרחה לומר, שאני כאמא פחות בעייתית מאשר אני כפציינטית.
כפציינטית, אכן התעלפתי בבדיקות דם.

כאמא, אז למען הילד אני בהחלט מצליחה להחזיק מעמד. אני אומרת לאחות או ללבורנט (אצלו לפעמים לוקחים מהאצבע, ישירות במעבדה, כשרוצים תשובה מהירה חלקית, ולפעמים מהוריד בחלק הפנימי של המרפק, בחדר האחות במחלקה) שיגידו לי מה לעשות, ואני [b]לא מסתכלת[/b] .
אני מחזיקה חזק את הילד, שומרת עליו שלא יזוז, מחבקת, מנשקת, אומרת לו דברי עידוד ומפנה את תשומת לבו לדברים יותר נעימים מהכאב - מובייל של דגים, למשל, ציור של תינוק.
אני לא מסתכלת גם מפני שאני לא מסוגלת, וגם מפני שאני רוצה שמי שעושה את הבדיקה יידע שאני בכלל לא בודקת אותו.
הגישה שלי היא במוצהר:
"אני פה בשביל הילד ואני סומכת עליך שאת/ה תעשי/ה מה שצריך לעשות"

מאותה סיבה חשוב לי להחמיא תמיד לאחיות שעובדות מצויין, כי לא כל אחד מעריך את המקצועיות והמאמץ שלהן - ואני יודעת שמי שעושה בדיקת דם כמו שצריך, זה לא דבר מובן מאליו.

אבל אני שוב מזכירה, שאנחנו בטיפול בבית חולים שהעיקרון הטיפולי שלו שהכל נעשה בנוכחות ההורים: בדיקות דם, חוקן, הרדמה, עירוי - רק לא ניתוחים. אז למשל, בקולונוסקופיה הוציאו אותנו אחרי שהילד נרדם - אבל הוא הורדם בזרועותינו ובחיבוק שלנו.
והוא הוצא ישן, והתעורר בזרועותי, ישר להנקה.

במצב חירום, באמת קודם כל הטיפול בילד, אח"כ רווחתו, ולכן במצב חירום, ההורה בעצמו צריך להיות פרח-קיר, להפריע כמה שפחות, להתערב רק אם יש לו מידע חשוב להוסיף (רגישויות, שיטות עבודה שיעזרו).
במצב לא-חירום, זכותי המלאה, ולדעתי גם חובתי, להיות עם הילד שלי. נכון, לא היה נעים שהיה צריך 3 נסיונות לקחת דם מבן השנה, והכל תוך צרחות שלו, שאני כמעט לא מכירה. אבל הנוכחות שלי הגנה עליו, גם פיסית, יותר מפעם אחת ([po]רופאים ואיבר לא נימול[/po] ). וזה גם היה המקום בו התערבתי.

[u]זהה לשלי, בכוונתה.[/u]
נכון, גילה.
עניין אותי לשמןע את דבר הרופאים.

אולי זה יפחית את חרדת הבצוע ויעבוד לטובת כלצדדים.
ואולי, בדיוק להפך...

תגידו, רופאות יקרות, איפה אתן עובדות, כשנדע לאן להגיע בפעם הבאה (טפו טפו טפו) ...

אין כל ספק שהורה עם ילד מתנהג לגמרי אחרת מאשר הורה לבד בתור מטופל. אין גם ספק שיש מבוגרים שקשה ולא נעים לטפל בהם. אבל במצב כזה המטופל עצמו נושא באחריות מעשיו - כלומר, אם הוא מאיים עלי או מקשה עלי, ובכך גורם לי לעשות את הנדרש פחות טוב, הוא סובל, אך כאשר מדובר בילד הרי שהילד נושא בתוצאה. וחוץ מזה, מבוגרים רבים אמנם יחושו אי נוחות אם ידרשו שניים שלושה נסיונות להכניס ערוי, אך אם זה קורה לילד או התינוק הבוכה שלהם יתנהגו בצורה לגמרי שונה, ואף מאיימת ותוקפנית. ואם מבוגר מתנהג אלי בצורה לא הולמת כבר קרה שאמרתי לו שלא אטפל בו אם ימשיך כך, אך זו לא אופציה עם ילד.
ובכלל - אתם חייבים לזכור שלא כל האנשים הם קוראי באופן, לא כולם בעלי תרבות דיבור, יכולת הקשבה, כבוד לזולת וכד'. כמובן הם מיעוט (אני מקווה), אך כפי ששרון אמרה - לא תמיד מיעוט מבוטל.
וכל מי שנתקל פעם - פעמיים בהורים מאד לא נעימים תוך בדיקות ופרוצדורות אצל ילדים יבין מדוע לעיתים מעדיפים שההורים לא יהיו נוכחים. ומאחר ולא סביר שבאותו מקום יתנו לחלק מההורים להכנס, ולחלק לא. ואולי זאת הסיבה למדיניות ששרון תארה. זה לא מוצדק בעיני, אבל אני יכולה אולי להבין מאיפה זה בא.
אני חושבת שמה שרצינו שתבינו גם א הצד השני. אנחנו בודאי מבינות אתכם, שהרי גם אנחנו אמהות לילדים. אבל מי שלא היה רופא של ילד עם הורה ביקורתי ומאיים לא יכול להבין את הקושי בטיפול בילד עצמו.

[u]ומה דעתכן על ההצהרה השָלוֹמִית שהצעתי?[/u]
זהה לשלי, בכוונתה.
(למרות שהשחלתי הלצה בסוף, לביטול כל רמז לרצינות).

[u]השוליים אצלנו הם רחבים...[/u]
D-:
ומה דעתכן על ההצהרה השָלוֹמִית שהצעתי?

_היה לי עירוי נוזלים, ובאמצע הלילה הוכנסה לחדר ילדה עם עירוי נוזלים ביד אחת ועירוי דם ביד השניה.
אני חשבתי שעוד מעט יבואו להכניס לי את העירוי השני, כמו לילדה._
לפני חודשיים, במיון ב"דנה", הילד (בן 5) עם מסכת גז צחוק, מחכים שיטושטש כדי לקבע שבר אכזרי ברגלו.
המרדים מסביר לילד מה עומד להרגיש. בין היתר: "יש הרבה ילדים שצוחקים מהגז הזה".
ילד: "אני עומד למות אמא?"
אמא (לאחר כמה שניות של תדהמה): "לא חמוד זה לא כמו הגז הרעיל של ג'וקר בסרט באט-מן שראית לפני כמה ימים , [לחסרי ההתמצאות בבאט-מן: מי ששואף אותו צוחק צוחק ואז מת] הגז הזה לא רעיל. הוא לא עושה שום דבר רע וכו' וכו'"

כמו בכביש מהיר, השוליים אצלנו הם רחבים...

[u]הבעיה היא רק כאשר אני חשה שבאים לבחון אותי, ובעצם רוצים לתפוס אותי "על חם".[/u]
אולי הפתרון הוא שאנחנו, ההורים, נאמר ברחל בתך הקטנה שכל רצוננו הוא ללוות את הילד ולא "לחפש" את הרופא.
איך זה יראה?
אולי זה עוד יותר מלחיץ...

[u]"בזין שלי אני אתן לך לגעת לפני שתגעי בילד שלי" וניסה להכות אותה[/u]
אלה בודאי שוליים, לא?

ילד הוא פציינט משותף עם ההורה.
אבל ההורה עם הילד הוא פציינט הרבה יותר קשה מאשר ההורה לבדו, וזה בלי להתייחס לקושי שבטיפול באדם קטן שלא מבין שאתה לטובתו, אלא רק לקושי עם ההורה. גם אדם שלא מתעלף בבדיקות דם של עצמו, עלול להתעלף כשלוקחים דם לילד שלו.
ולא תמיד הסברים עוזרים.
ולא תמיד אתה במצב שאתה יכול לתת הסברים (דחיפות).

ובכל שאר הפעמים - אין בינינו ויכוח. הורה יכול בהחלט להשאר עם הילד שלו.

[u]הבעיה היא רק כאשר אני חשה שבאים לבחון אותי, ובעצם רוצים לתפוס אותי "על חם".[/u]

והבעיה בבעיה לטעמי- בטיפול במבוגרים המצב זהה, רק שאז הם עצמם המטופל ואי אפשר לזרוק אותם מהחדר. החשיבה שבגלל שלילד אין יכולת לבקר בעצמו ברמה הזו, עדיף שההורה שלו לא יהיה בחדר היא מקור הבעיה לטעמי. זו בדיוק הסיבה בשלה ההורה צריך וחייב להשאר בחדר. כדי לייצג את החלק המבוגר בהיותו של הילד מטופל. זו המהות של האפוטרופסות שלו.

לדעתי החשיבה הרפואית צריכה להיות שילד הוא פציינט משותף עם הורהו. הם יחידה אחת בהרבה מובנים וחובתו של הורה להגן על האינטרס של ילדו באותה מידה שהיה מגן על שלו לו הוא היה המטופל.

[u]ותארו לעצמכם שמנסים לעשות בדיקה שדורשת דיוק רב, יש תינוק צורח שאחות אוחזת בו חזק, וליד עומד הורה שכל הזמן אומר - "תזהרי, אל תעשי לו חזק, את לא רואה שזה כואב לו? מה, את מנסה עוד פעם? איזה מין רופאה את שאת לא מצילחה מיד?" ועוד ועוד. הסיכוי שאני לא אצליח, ואאלץ לעשות שוב, ודווקא להכאיב יותר עולה. כלומר, אם מגדירים את "טובת העיניין"בפחות כאב לילד - לא תמיד נוכחות ההורים עוזרת.[/u]

אז חלק מהתפקיד של רופא ילדים הוא להסביר [b]הכל[/b] להורים קודם. הם "חלק" מהפציינט...

[u]הם רואים את ילדי במצב קיצוני ואני מכירה את ילדי ביומיום[/u]
זו הסיבה שכאשר אני רואה ילד עם בעיה כרונית, אני שואלת את ההורים מה [b]הם[/b] חושבים שהם רוצים שאעשה עם הילד. לא שכל מה שהם ירצו אני אעשה, אבל זה בהחלט נכלל במערכת השיקולים המורכבת של איך לטפל בילד. כי לרוב אין כאן רוטינות.
גם בילדים רגילים אני מקשיבה להורים, אבל אז לרוב השיפוט שלהם מוטה לחומרה, והם פחות מבינים את משמעות המצב. אבל אני תמיד אקשיב לאמא שאומרת לי "משהו לא בסדר, זה לא הילד שלי"