שאלה: האם ניבול פה בהכרח אמור להעליב אותי?

האם ניבול פה של ילד אמור להקפיץ אצלי משהו? האם ילד שלי שאומר לי שהוא שונא אותי זה יותר או פחות חמור מילד שלי שמקלל אותי?

אני מרגישה שאני אמורה לתרגם לעצמי את האמירה למשהו מסגנון- הילד כועס עלי/ מנסה למשוך תשומת לב/ מתנסה בדרכי ביטוי ששמע (ממני? מאנשים במשפחה? מהשכנים? בבית ספר? הוא קלט את המילים ממישהו). התוכן המדוייק לא מאוד חשוב אולי (תלוי בגיל), וכדאי להעביר לילד שאלו מילים שנחשבות גסות (קללות למיניהן) או קשות (שנאה), ושלא מקובל לדבר ככה.
מצד שני כדאי לקרוא בין השורות ולזהות את הצורך של הילד - שיראו וישמעו אותו, שיתייחסו אליו, שהוא יחליט על עצמו, לזעזע (להיות חשוב, שונה, מיוחד, אמיץ).
ועכשיו למצוא איך לעזור לו להגשים את המשאלה שלו בדרך שמקובלת עליכם.

(שילמד- מה? לקלל, להרביץ כשהוא לא מרוצה, שמי שחזק יכול להשתמש בכח פיזי על מנת לכפות את דעתו).

א׳ , אולי תקללי אותו בחזרה, שילמד?

מביך מאוד, הבן שלי גם התחיל לנבל את הפה, אנחנו ממש חסרי אונים לא מצליחים לגמול אותו מלנבל את הפה, הוא מצליח להמציא גם קללות יצירתית וגסות במיוחד, התחלנו בלחייך, המשכנו בלהסביר לו שזה ממש לא נעים ומעליב, עברנו להתעלמות ולבסוף הרחקה, שום דבר שניסו לא עזר.
אולי להחטיף לו איזה מכה בקטנה ככה ?

פלונית יקרה,
מצב ממש מתסכל.

חשבתי שאולי כדאי לדבר איתו בזמן שקט, אולי לפני השינה, ווודאי כשאתם רק שניכם. אם בבית קשה אפשר לצאת להליכה, או אפילו לצאת שניכם לבית קפה ולדבר על גלידה/מיץ. הסביבה הרגועה מאוד חשובה ליכולת לפתח שיחת עומק אם זה לא ההרגל שלכם. להעלות את נושא הדיבור וכמה הוא חשוב מבחינה אנרגטית. על כוחה של ׳הלשון׳, כלומר שפת הדיבור, ביצירת אוירה. על האחריות של כל אחד מאיתנו ביצירת הסביבה שלנו כמשפחה וכחברה. אפשר גם להשתמש במושג ׳לנבל את הפה׳ שבו השתמשת כל כך יפה קודם. לנבל משמעו ללכלך בנבלה. כמו לשים נבלה בפה, או לשלוף נבלות מהפה ולפזר אותם מסביב. אפשר לשאול אותו מה הוא צריך, מה הוא רוצה להשיג, ואולי מפה יעלו רעיונות משני הצדדים איך להשיג את המטרות הללו אחרת.
דוגמא: אולי הוא רוצה להרגיש גדול, מחליט על עצמו, שולט באחרים, מפעיל את ההורים/שווה להם, ועוד. דוגמאות לפתרונות- יכול להשאר חצי שעה יותר מאוחר מהקטנים בזמן ההשכבה, לבלות פרק זמן לבד עם אחד ההורים פעם בשבוע, לעזור לו ליזום פעילות כיפית במשפחה כשהוא היום והמנחה, ועוד.
יש להגיע לשיחה מאוד רגועים, ולדבר באהבה ובנחת במטרה לברר עניינים לעומק, ולא כשליט עריץ מצווה, הרי זה ממילא לא הולך. לפעמים מגע מלטף יכול לעזור לשניכם להשאר בנעימות הרגע.

מה דעתך?

מביך מאוד, הבן שלי גם התחיל לנבל את הפה, אנחנו ממש חסרי אונים לא מצליחים לגמול אותו מלנבל את הפה, הוא מצליח להמציא גם קללות יצירתית וגסות במיוחד, התחלנו בלחייך, המשכנו בלהסביר לו שזה ממש לא נעים ומעליב, עברנו להתעלמות ולבסוף הרחקה, שום דבר שניסו לא עזר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יא עוף יא פד לאה תעוף מיפה שתוק חפרן חפרנית יא עוף שמות. כאשר מעליבים אותך בארוחות הבוקר צהריים וערב תסתמי את הפה שלך יא גרגמל כשצועקים על מישהו אחר מהקהילה אין אהבה יא מגעילה פלצנית דוחה. מקללים אותך בלי סוף שכל הזמן יורדים עלי כל היום יורדים עלי כל הזמן לבד

כל תוצאה שהיא לא טבעית נחשבת בעיניי לעונש ואני נגד נגד נגד נגד עונשים.
ומה זה לכעוס עליה?
ומה זה לתת לאחים לסבול מהתנהגות כזו?

היא מספיק גדולה כדי שתשבו יחד, תשוחחו על חשיבות הענין ושאחרי הפעם הבאה תחשבו על דרך משותפת איך להשתפר בנושא הזה.

זה לא חייב להיות כלל עונש!
ישבתי פעם עם בת ה3 שלי ודיברנו על מעשה רע שעשתה. נתתי לה לחשוב בעצמה מה ראוי לעשות עכשיו. כדבריה:
יש לי רעיון, מי שעשה מעשה רע צריך לעשות מעשה טוב,
באותו המקרה היא חבטה באחותה התינוקת אז היא הציעה לתת לה נשיקה במקום המכה.

יש הרבה מרחב תמרון לפני שמגיעים לסנקציות. את קוראת לזה עונש,
אני קוראת לזה כלי שמאפשר דו קיום והבנה - שלהתנהגות מסויימת יש השלכות מסויימות. או שאת תלמדי אותה, או שהילד האלים הראשון שהיא תקרא לו חרא ילמד אותה.

אפשר להציע לה שאם היא כל כך רוצה להגיד את המילים האלה, אז בחדר סגור וכמה שהיא רוצה ושתצא כשיעבור לה החשק. לא יודעת - כל משפחה/ילדה והפתרונות המתאימים לה.
הכי חשוב להגיב לפני שזה קורה - זתומרת לדבר על זה, על איך ראוי להגיב כשכועסים או כשאין סבלנות ולמה השימוש בשפה מסויימת לא מקובל בבית, איך מרגיש הצד השני וכו', ולתת חיזוקים חיוביים על שפה נקיה. הרבה יותר מתגובות על השפה הזו.

תודה על העצות, אני אנסה את השיטה של לקום וללכת למקום אחר כשהם מקללים.

הם אנשים קטנים שבדיוק מרכיבים לעצמם את עצמם. נסיון לשלוט אפילו במה שיוצא להם מהפה, נשמע לי מתכון ליחסים קשים בהווה ובעתיד. בעיקר מתכון למרדנות ולעשיית דווקא.
מסכימה איתך, אבל הבעיה היא שהזלזול וחוסר הכבוד ביניהם גורם למתח בבית, נורא לא נעים לי לחיות בצורה כזו.

אני כמעט ולא מקללת (בכביש זה לא נחשב P-:) הבן זוג מקלל מעט מאוד.

אופס, עכשיו יצא לי המרגיעון "הכבוד - מכביד"

יש לי חבר עם שני ילדים מתבגרים. הוא מקלל, לא הרבה, אבל מקלל. ומבחינתו שהילדים שלו יקללו חפשי, רק לא לידו כי לא נעים לו לשמוע את זה מהם... אולי זה יכול להיות סידור טוב בשבילכם? שזה יבוא מתוך הרצון הטוב שלהם שלא לפגוע בכם אישית?
כי אם המבוגרים בסביבה מקללים, קשה לצפות מילד לא לקלל, זה דורש רמות גבוהות של שליטה עצמית שהרבה פעמים אין להם. (גם בגיל יותר מאוחר.) יותר מזה, גם למבוגרים קשה להפסיק לקלל אם הם מקללים בשגרה, אפילו אם הם מאד רוצים.

יתר על כן, "מי את שתקבעי עליי??"
הם אנשים קטנים שבדיוק מרכיבים לעצמם את עצמם. נסיון לשלוט אפילו במה שיוצא להם מהפה, נשמע לי מתכון ליחסים קשים בהווה ובעתיד. בעיקר מתכון למרדנות ולעשיית דווקא.

ולכן הייתי אומרת ברוגע "זה לא נעים לי שמקללים לידי. אתה מוכן להשתדל בשבילי?" ולפי התשובות להחליט מה לעשות הלאה.
אם מקללים - ללכת. לא נעים לך, אל תקשיבי. אם זה ממילא נועד לאזנייך וכדי להציק לך, העוקץ יצא מן המעשה.
אם שותקים - להמשיך עם התזכורות.
אם אומרים - אבל גם את מקללת ולא נעים לי לשמוע את זה! אז אפשר לענות "אני אשמח לקלל פחות ושתעיר את תשומת ליבי לעניין הזה. נעזור אחד לשני."

מה דעתך?

אני הייתי מפסיקה לכעוס, כי כמו שאמרת זה ממילא לא עוזר.
תוצאה טבעית אחת שיכולה להיות היא שאת תקומי ותעברי למקום אחר, כי את לא רוצה לשמוע את הדיבורים האלה.
אישית, אני לא יודעת מה הייתי עושה במצב כזה, שהוא לא סתם אמירת מילים מגעילות, אלא העלבה אחד של השני במילים משפילות. יכול להיות שלא הייתי מרשה שיגידו לקטן גמדמד, רק בין הגדולים. או מגבילה את סוג המילים.

מה את עעושה בינתיים?
הממ, אחרי שהתייאשתי מהסברים עדינים, מהסברים תוקפנים, מצעקות, אז או שאני לא עושה כלום או שאני פשוט צועקת, נראה לי שאין שום דרך לפתור את זה, כל מה שאני עושה או עשיתי, לא עוזר.


לשאול אותה מה היתה מרגישה אם היו מדברים אליה כך? לתת לה כמה שעות לחשוב על תשובה.
לא עזר אצלי.

חד משמעית - שתהיה תוצאה להתנהגות כזו, להיות מאוד ספציפיים (ולא "אצלנו לא מדברים ככה") על מה המעשה, והקשר בינו לבין התוצאה שהחלטתם עליה.

איזה "תוצאה" יכולה להיות למקרה כזה? כל תוצאה שהיא לא טבעית נחשבת בעיניי לעונש ואני נגד נגד נגד נגד עונשים.

_הגדולה, 7, התחילה לדבר עם כל מילה שניה 'חרא'.
בהתחלה חייכנו._

כל גיל והאסטרטגיה (?) המתאימה לו. בגילה אפשר בהחלט לדבר - כמה שעות אחרי סשן קללות - על הקללות עצמן.
לשאול אותה מה היתה מרגישה אם היו מדברים אליה כך? לתת לה כמה שעות לחשוב על תשובה.
לשאול אותה מה היא חושבת צריך לעשות כשמדברים למישהו ככה,
לשם מה היא השתמשה במילה הזו - ואיך אפשר לומר את אותו הדבר בלי הטיות עשירות של אותה המילה -
לא יודעת - זה תלוי מאוד בילדה, באופי. צריך למצוא את המילים שהיא תוכל לשמוע ולקבל.
כרגע להתעלם מכך בשעת מעשה. היא (וגם אני לא הייתי) מוכנה להקשיב.


חד משמעית - שתהיה תוצאה להתנהגות כזו, להיות מאוד ספציפיים (ולא "אצלנו לא מדברים ככה") על מה המעשה, והקשר בינו לבין התוצאה שהחלטתם עליה.

בכל מקרה אם ככה מדברים החברים, זה מאוד קשה.
כל פעם שהתחלפו החברות שלי,
השתנה טון הדיבור שלי, השתנה קצת אוצר המילים שלי. זה קורה בלי להרגיש. למצוא גם חברים אחרים?

מסכימה מאוד עם פלונית האחרונה.
הלוא לרוב כשהקללות כבר שגורות בפה הן לא נובעות ממרצון פנימי עמוק... אלא מתוך ההרגל. הלשון מתגלגלת מאליה.
בהתחלה זה באמת בדיקת גבולות ונסיון, צומי וכו' אך לא בהמשך , לדעתי.

"אתה קקה במיץ של פיפי"
זה מגעיל, אבל דווקא עם זה אין לי בעיה (כל עוד אני לא אמורה להשתתף בזה).

אין לי עיצה באופנית.
בן השמונה לפעמים פולט משהו כזה. נדיר אבל אני יודעת שהוא מכיר את הקללות האלה.
זה מלווה בחיוך מבוייש.

"אני לא מרשה. אסור. בשום פנים ואופן לא. לא מסכימה שתאמר."
כועסת באמת.
מזהירה.
מאיימת.
באסרטיביות. בתוקפנות באיך שמשיג את התוצאה.
לא מעניין אותי אם אני כופה עליו את זה.
לא מעניין אותי מה זה אומר שהוא מדבר ככה.
לא מעניין אותי איזה אמא זה עושה אותי שאני מגיבה כך.
לא משקיעה שום ניסיון בלהסביר למה אסור לקלל או למה זה לא יפה.
הוא יודע.
אין לי התלבטויות בעניין הזה.
אני לא יודעת אם זו הדרך הנכונה לנהוג ואם ארשה לעצמי להתחיל להרהר בזה בטח אמצא טיעונים מצויינים למה אני שוגה, טעונים שאני מסכימה איתם.
אבל כך אני נוהגת ובאופן נדיר ולא ברור לשכל שלי, שלמה עם זה.

לפעמים כשהוא נפגש עם הבן דוד מתחיל סשן של רבע שעה של "אתה קקה במיץ של פיפי" מלווה בצחקוקים, וכל אחד קודח במוח של עצמו למצוא שמות תואר מצחיקים שהם גם מגעילים. סשן שהוא יותר מבחינתם יותר אימון בסטנד אפ קומדי ושם אני לא מתערבת בהתחלה. ברגע שהצחקוקים דועכים וזה מתחיל לקבל טוויסט רציני אני מפסיקה את זה.

רק משתפת. לא מנסה לעודד אף אחד לנהוג כמוני.

לבי לבי לך...
אבל זאת בעיה אחרת בעיני.
אצלנו מה שמפריע לי הוא לשמוע את המלים הללו, ולא האלימות המילולית, ש(בינתיים?) לא מופנית כלפי ילדים ואנשים אמיתיים.
מה את עעושה בינתיים?

היי קלמנטינה
אם כבר העלית את הדף הזה, אז גם אני אשתף (גם כדי להראות לך שאת לא לבד וגם אולי מישהי חכמה תבוא ותתן פיתרון כי אני כבר התייאשתי) אצלי זה כולם, ז"א שלושתם והקללות, שאלוהים ישמור, (יש לציין שחלק מהם הגדול המציא וכולם המשיכו) "חרא" "גוש" "פגום מלידה" "גמדמד" (את הקללה האחרונה הגדולים אומרים לקטן כל הזמן) וגם כמובן כל הקללות "הרגילות" סתום, מפגר, טמבל, אהבל, גולם (תנו לדמיון שלכם להשתולל), וכמובן כל הדיבור המזלזל, שתוק, זוז, עוף, לך..... (כל הנ"ל נכתב בלשון זכר אבל מכוון גם לבנות)
יש לציין שקללות מהשורש ז.י.ן לא נשמעות/נאמרות אצלנו בבית.

מחיה את הדף להתייעצות, אחרי שלא מצאתי דף מתאים יותר.
ילד בן שמונה וחצי, טוב לב ונעים הליכות, נהנה לומר כל מיני מילים גסות שאומרים החברים שלו.
בהתחלה לא התרגשנו: הוא אמר אותן בלחש ובכזאת התענגות על האקזוטיקה שלהן, שהיה ברור שזה משחק של לגעת באש.
לילדים הוא לא אומר אותן, לשמחתי (עדיין?),
אבל עכשיו הוא כבר יכול להתרעם על "החלק המזדיין של הלגו שנעלם", או פנינים בסגנון.
זה יכול לקרות לעתים די קרובות, ואותי זה מקומם ומעצבן. זה מכניס אווירה של אלימות לבית או לשיחה. אני לא אוהבת את זה בכלל.
אבל ההסבר הזה לא מביא יותר מדי תועלת.
מה כדאי לעשות?

דף לאיחוד ?

שלנו, בת השנתיים וקצת, מזה מס' חודשים מרביצה לנו במצבים שהיא לא מקבלת את מבוקשה. כמה שהיא קטנה, היא לפעמים מה זה קולעת וזה כואב!
אני אומרת לה ש: 1) זה כואב! 2) שאני מבינה שהיא מתוסכלת מכך וכך. 3) מנסה למצוא פתרון חלופי למה שהיא רוצה.

תודה לכן. אכן אני מגיבה בטבעיות מה שנקרא.
זה קורה כשהיא מאוכזבת שהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה או מאוכזבת ממשהו אחר ומוסיפה בעיטות ומכות ואנחנו משתדלים לא להגרר לאלימות נגד ילדים.

אני עם ענת גביש.

הגדול שלי כל הזמן מדבר על קקה ופיפי, זה משהו שהוא למד בגן. הוא לא משתמש בזה מתוך כוונה להעליב זה פשוט מאוד מצחיק אותו. אנחנו לפעמים משתפים פעולה וכשרואים שזה הופך להיות כל מילה שניה אנחנו אומרים לו שלא צריך כל הזמן לומר רק קקה ופיפי. הוא גם ממציא שירים "מצחיקים" עם שילוב המילה קקי, כמו "מה ניתן לילד שלא רוצה חלב , ניתן לו קקי שטראוס יאכל בעונג רב, אמא אני רוצה קקי..."
אני חושבת שזו תקופה שעוברים, אז אני מנסה שלא להציק לו יותר מידי בנושא...

אולי להגיב באופן טבעי. ולא לנסות לחשוב על התגובה הנכונה למקרה.
(כי בהתחלה חשבתי שעצה טובה היא לא להתייחס עד שזה יעבור לה ולא לעשות עניין, אבל אני לא בטוחה שזה נכון כי זו תגובה מלאכותית..
אולי תגיבי בדיוק כמו שאת מרגישה. אני הייתי מביעה הפתעה ועלבון ובטח בהמשך, אם היה, גם כעס.)
את כותבת דוגמאות עם עופי מפה ותלך. מביא לחשוב, אולי היא רוצה שיניחו לה? אויר לנשימה? פרטיות? אני יודעת שלא על זה נכנסת לדבר ואולי אלה סתם דוגמאות שנתת.

אומרים לה שזה מעליב. אין לי רעיון יותר חכם.

הגדולה, 7, התחילה לדבר עם כל מילה שניה 'חרא'.
בהתחלה חייכנו.
עכשיו כבר לא.
היא צווחת עלינו 'חראית אחת, תעופי מפה!' 'חרא אחד, תלך!'
מה עושים?