על ידי ניחוח אדמה אחרי הגשם » 07 מאי 2024, 08:09
תפילה, תודה שהצלחת למצוא אותי וכתבת לי וכיף שאת כאן ! אכן ממש מוזר ולא הכי נוח באתר המחודש אבל אני רואה שחלק מהקבועות עוד כאן וזה מעודד אותי לנסות לכתוב ולשמר את באופן.
אכתוב עכשיו קצת על מה שמעסיק אותי בדיוק היום, והסתכלתי וראיתי שכתבתי על אותו נושא ממש לפני שנה,
אירוח חברים של הילדים. (ארוך... מזהירה כבר)
היום צריכים לבוא אלינו 2 חברים, בן ובת, מהכיתה של הגדול. (כיתה ג').
שמתי לב שעדיין נושא האירוח מאד כבד לי, אני לא קלילה אפילו שממש הייתי רוצה להיות. מכירות את אלה שאומרות - הבית שלנו תמיד פתוח, כולם באים, הולכים, זה הכי כיף ככה, לא משעמם?
הייתי רוצה להיות ככה, לפחות קצת יותר, אבל אני לא. כן יש לי שיפור בקטע של להכין את הבית, בגלל שהוא מראש נעים ונקי יותר באופן כללי, אז אין לי המון הכנות ואני כבר לא עושה "מסדר" לפני חברים. עם האוכל טיפה יותר מאתגר אבל מרשה לעצמי להשתמש בדברים הכי הכי קלים אפילו שלא ממש בריאים - שניצל מוכן, נקניקיות, פסטה...
לפני כמה זמן ביום שישי, בא אליו חבר שגר ממש ממש קרוב ככה שהוא יכל לבוא לבד. אז מיד אחרי בית ספר הילד שלי חזר ואמר שהחבר הזה רוצה לבוא, כתבתי לאמא שלו והוא אכן הגיע, בערך ב12 בצהריים. הוא כבר היה אצלנו פעם או פעמיים לפני כן. אז אכלנו צהריים, הם שיחקו, ואז הייתי צריכה להשכיב את הקטנה לישון (ורציתי לישון גם). ובעצם לא קבעתי עם האמא שלו מתי הוא חוזר הביתה. בגלל שהוא חוזר לבד לא ידעתי אם פשוט לשלוח אותו, לכתוב לה מתי? ולא רציתי שיישמע כאילו נמאס לי מהאירוח... מזל שבעלי היה בבית אז חלק מהזמן באמת הלכתי עם הקטנה לנוח ובעלי היה בהשגחה קלה עליהם. וככה כל שעה שעוברת אני תוהה לעצמי מתי הגיוני לבקש ממנו ללכת הביתה? שאלתי אותו אם אמא אמרה לו מתי הוא צריך לחזור והוא אמר שלא... בסוף היה עד 17 בערב שאז היא כתבה לי שהוא צריך לחזור. הייתה להם נסיעה לארוחת שישי (וגם לנו, ותכננתי להשתמש בזה כמוצא אחרון ולכתוב לה שאנחנו עוד מעט נוסעים)
ממש נכנסתי לסיבוך עם זה
וכבר הייתי עייפה מהאירוח הזה, למרות שסה"כ הם שיחקו יפה.
וזה מביא אותי להתלבטות מספר 2:
כשבאים חברים אליו, הם משחקים בהתחלה בחדר ילדים (משותף לקטנה ולגדול) אבל אז מתפרשים גם לסלון, נגיד עשו משחק כזה של מכשולים שהם צריכים לקפוץ מדבר לדבר ואז זה דורש כמובן הרבה מרחב. או החביאו אחד לשני כל מיני דברים ברחבי הבית. חדר השינה תמיד מחוץ לתחום, פה יש לי ממש גבול אדום (פעם עוד בגן חבר החליט להתכרבל בתוך המיטה שלנו (הזוגית) עם כל הבגדים מהגן, ברגע של חוסר תשומת לב שלי שהם רצו לחדר שינה, ביזמת אותו חבר. ואז האמא שלו שהייתה אצלנו, התמוגגה מזה, איזה חמוד אתה מתכרבל !!!! לי זה ממש עושה חלחלה כי מבחינתי המיטה הזוגית ובעבר המיטה שלי בחדר אצל ההורים היא מקום סופר אינטימי ופרטי, ואני ממש לא מוכנה שמישהו אפילו יישן בה, או יראה אותה ללא כיסוי מיטה. מרגישה שזה כמו חלק אישי שלי, כמו יומן... אולי אני טיפה קיצונית בזה. ) באותה פעם נשמתי עמוק ואחרי כמה שניות , כדי שזה לא יהיה כזה דחוף ומיידי, אמרתי להם - טוב בואו לשחק בסלון, אני מעדיפה שתהיו איתנו בסלון.
בכל מקרה חוץ מהגבול הברור הזה וכמובן שלא מרשה לעשות דברים מסוכנים או הורסים, אני לא יודעת איפה לשים את הגבול בדברים שקצת עושים לי אי נוחות, אבל אין בהם נזק או הפרעה של ממש.
האם זה מקובל שילדים משחקים ככה בכל הבית? אני זוכרת את עצמי ביסודי ושיחקנו בוודאות בחדר של החברה. אבל אולי בנות זה שונה? אני זוכרת חברה שאמא שלה הייתה ממש קשוחה וצעקנית... ואצלה באמת היינו רק בתוך החדר.
אצל חברות יותר קלילות שגם ההורים שלנו היו חברים, גם שיחקנו כמעט אך ורק בחדר או אכלנו במטבח, וכשהיינו טיפה יותר גדולות אז כשההורים לא היו בבית היינו גם בסלון ועשינו מלא רעש ושטויות, אבל כמובן שזה לא הפריע לאף אחד כי ההורים לא היו שם... יש את האנשים שאומרים שהם ממש מביאים כל פעם חברים כי אז הילד שלהם עסוק ואפשר להתעסק בעניינים שלנו, אבל לי זה לא מרגיש ככה, אני עמוסה וגם משגיחה בעין אחת ולפעמים צריכה להתערב קצת. מציעה נשנושים וארוחת ערב יותר ברורה ומסודרת, צריכה להעסיק את הקטנה שלא תפריע לגדולים.
אני ממש רגישה לרעש ומסתבר שגם לבלאגן שהם עושים... בפועל אחרי שהחבר הולך אין באמת הרבה בלאגן פיזי, זה 3 דקות סידור, זה לא באמת הבעיה, יותר התחושה של הבלאגן וההשתוללות.
מצד שני לסגור בנים גדולים ופעילים רק בחדר אחד אולי לא כזה כיף? אז כרגע אני מרשה בגבולות הסביר אבל ממש בהתלבטות על זה.כי לא נוח לי. מצד שני רוצה שיהיה להם כיף אצלנו. מצד שלישי, הם באמת לא עושים משהו בעייתי במיוחד, סתם
לי אישית זה מעמיס על מערכת העצבים.
בקיצור כל אירוח כזה אני ממש באה אליו בחוסר חשק... לצערי. כי ממש משמח אותי שחברים רוצים לבוא אליו... אבל זה כבד לי, ואני לא מזמינה הרבה.
לצאת לגינה פחות רלוונטי, גם כי הם די גדולים והגינה בשעות האלה מלאה בהורים עם קטנטנים ובכלל מלאה, וגם כי לא אוהבת להיות אחראית בחוץ על ילדים לא שלי.
[b]תפילה[/b], תודה שהצלחת למצוא אותי וכתבת לי וכיף שאת כאן ! אכן ממש מוזר ולא הכי נוח באתר המחודש אבל אני רואה שחלק מהקבועות עוד כאן וזה מעודד אותי לנסות לכתוב ולשמר את באופן.
אכתוב עכשיו קצת על מה שמעסיק אותי בדיוק היום, והסתכלתי וראיתי שכתבתי על אותו נושא ממש לפני שנה,
אירוח חברים של הילדים. (ארוך... מזהירה כבר)
היום צריכים לבוא אלינו 2 חברים, בן ובת, מהכיתה של הגדול. (כיתה ג').
שמתי לב שעדיין נושא האירוח מאד כבד לי, אני לא קלילה אפילו שממש הייתי רוצה להיות. מכירות את אלה שאומרות - הבית שלנו תמיד פתוח, כולם באים, הולכים, זה הכי כיף ככה, לא משעמם?
הייתי רוצה להיות ככה, לפחות קצת יותר, אבל אני לא. כן יש לי שיפור בקטע של להכין את הבית, בגלל שהוא מראש נעים ונקי יותר באופן כללי, אז אין לי המון הכנות ואני כבר לא עושה "מסדר" לפני חברים. עם האוכל טיפה יותר מאתגר אבל מרשה לעצמי להשתמש בדברים הכי הכי קלים אפילו שלא ממש בריאים - שניצל מוכן, נקניקיות, פסטה...
לפני כמה זמן ביום שישי, בא אליו חבר שגר ממש ממש קרוב ככה שהוא יכל לבוא לבד. אז מיד אחרי בית ספר הילד שלי חזר ואמר שהחבר הזה רוצה לבוא, כתבתי לאמא שלו והוא אכן הגיע, בערך ב12 בצהריים. הוא כבר היה אצלנו פעם או פעמיים לפני כן. אז אכלנו צהריים, הם שיחקו, ואז הייתי צריכה להשכיב את הקטנה לישון (ורציתי לישון גם). ובעצם לא קבעתי עם האמא שלו מתי הוא חוזר הביתה. בגלל שהוא חוזר לבד לא ידעתי אם פשוט לשלוח אותו, לכתוב לה מתי? ולא רציתי שיישמע כאילו נמאס לי מהאירוח... מזל שבעלי היה בבית אז חלק מהזמן באמת הלכתי עם הקטנה לנוח ובעלי היה בהשגחה קלה עליהם. וככה כל שעה שעוברת אני תוהה לעצמי מתי הגיוני לבקש ממנו ללכת הביתה? שאלתי אותו אם אמא אמרה לו מתי הוא צריך לחזור והוא אמר שלא... בסוף היה עד 17 בערב שאז היא כתבה לי שהוא צריך לחזור. הייתה להם נסיעה לארוחת שישי (וגם לנו, ותכננתי להשתמש בזה כמוצא אחרון ולכתוב לה שאנחנו עוד מעט נוסעים)
ממש נכנסתי לסיבוך עם זה :) וכבר הייתי עייפה מהאירוח הזה, למרות שסה"כ הם שיחקו יפה.
וזה מביא אותי להתלבטות מספר 2:
כשבאים חברים אליו, הם משחקים בהתחלה בחדר ילדים (משותף לקטנה ולגדול) אבל אז מתפרשים גם לסלון, נגיד עשו משחק כזה של מכשולים שהם צריכים לקפוץ מדבר לדבר ואז זה דורש כמובן הרבה מרחב. או החביאו אחד לשני כל מיני דברים ברחבי הבית. חדר השינה תמיד מחוץ לתחום, פה יש לי ממש גבול אדום (פעם עוד בגן חבר החליט להתכרבל בתוך המיטה שלנו (הזוגית) עם כל הבגדים מהגן, ברגע של חוסר תשומת לב שלי שהם רצו לחדר שינה, ביזמת אותו חבר. ואז האמא שלו שהייתה אצלנו, התמוגגה מזה, איזה חמוד אתה מתכרבל !!!! לי זה ממש עושה חלחלה כי מבחינתי המיטה הזוגית ובעבר המיטה שלי בחדר אצל ההורים היא מקום סופר אינטימי ופרטי, ואני ממש לא מוכנה שמישהו אפילו יישן בה, או יראה אותה ללא כיסוי מיטה. מרגישה שזה כמו חלק אישי שלי, כמו יומן... אולי אני טיפה קיצונית בזה. ) באותה פעם נשמתי עמוק ואחרי כמה שניות , כדי שזה לא יהיה כזה דחוף ומיידי, אמרתי להם - טוב בואו לשחק בסלון, אני מעדיפה שתהיו איתנו בסלון.
בכל מקרה חוץ מהגבול הברור הזה וכמובן שלא מרשה לעשות דברים מסוכנים או הורסים, אני לא יודעת איפה לשים את הגבול בדברים שקצת עושים לי אי נוחות, אבל אין בהם נזק או הפרעה של ממש.
האם זה מקובל שילדים משחקים ככה בכל הבית? אני זוכרת את עצמי ביסודי ושיחקנו בוודאות בחדר של החברה. אבל אולי בנות זה שונה? אני זוכרת חברה שאמא שלה הייתה ממש קשוחה וצעקנית... ואצלה באמת היינו רק בתוך החדר.
אצל חברות יותר קלילות שגם ההורים שלנו היו חברים, גם שיחקנו כמעט אך ורק בחדר או אכלנו במטבח, וכשהיינו טיפה יותר גדולות אז כשההורים לא היו בבית היינו גם בסלון ועשינו מלא רעש ושטויות, אבל כמובן שזה לא הפריע לאף אחד כי ההורים לא היו שם... יש את האנשים שאומרים שהם ממש מביאים כל פעם חברים כי אז הילד שלהם עסוק ואפשר להתעסק בעניינים שלנו, אבל לי זה לא מרגיש ככה, אני עמוסה וגם משגיחה בעין אחת ולפעמים צריכה להתערב קצת. מציעה נשנושים וארוחת ערב יותר ברורה ומסודרת, צריכה להעסיק את הקטנה שלא תפריע לגדולים.
אני ממש רגישה לרעש ומסתבר שגם לבלאגן שהם עושים... בפועל אחרי שהחבר הולך אין באמת הרבה בלאגן פיזי, זה 3 דקות סידור, זה לא באמת הבעיה, יותר התחושה של הבלאגן וההשתוללות.
מצד שני לסגור בנים גדולים ופעילים רק בחדר אחד אולי לא כזה כיף? אז כרגע אני מרשה בגבולות הסביר אבל ממש בהתלבטות על זה.כי לא נוח לי. מצד שני רוצה שיהיה להם כיף אצלנו. מצד שלישי, הם באמת לא עושים משהו בעייתי במיוחד, סתם [b]לי[/b] אישית זה מעמיס על מערכת העצבים.
בקיצור כל אירוח כזה אני ממש באה אליו בחוסר חשק... לצערי. כי ממש משמח אותי שחברים רוצים לבוא אליו... אבל זה כבד לי, ואני לא מזמינה הרבה.
לצאת לגינה פחות רלוונטי, גם כי הם די גדולים והגינה בשעות האלה מלאה בהורים עם קטנטנים ובכלל מלאה, וגם כי לא אוהבת להיות אחראית בחוץ על ילדים לא שלי.