בעיני המפתח הוא האם לוקחים את הקושי באחריות למקום של סבל או של התפתחות.

תודה, עדי, על הקישור. איזה יופי.

ברוח דומה לדברים שעלו בדף הזה - רשימה מהבלוג של חלי גולדנברג. דוגמית:
איך התהפך העולם -

מתי 'זה' קרה -

• מתי הרמת הגבות מתבצעת דווקא כשהורים מחליטים לגדל ילד 'קצת כמו פעם'?

• מתי התמהון עולה כשמניקים ילד שנה/שנה וחצי כמו שאין ספק שהכי טוב בשבילו?

• מתי השאלה: אבל לא משעמם לך? נשאלת בתמהון אמיתי כשאת מספרת שהילד

שלך עוד לא הולך ל'גן' כי הוא רק בן שנה, אין לו מטפלת ואת ואביו מגדלים אותו?

• מתי הרעיון שילד חוזר באחת בצהרים הבייתה ואוכל ארוחת צהרים בבית ניראת

לאנשים מוזרה - "אין לכם מועדונית בגן"

• מתי הרעיון שאם אתה עושה ילד, המשמעות היא כמעט בודאות שאתה צריך לוותר

על דברים רבים שחשובים לך, לשנות סדרי עדיפויות ולשים את עצמך לאו דווקא
במקום הראשון, מרגיש מופרך?

נורא לי שאנשים תקועים בלדאוג לעצמם כל הזמן, אנשים ששוכחים שאף אחד לא הכריח אותם להביא ילד לעולם (רק מתוך אינטרס שלהם) וכל הזמן תשמעי אותם אומרים - "אני צריכה זמן לעצמי" "שיתמודד לבד" "גם אני בן אדם" "אני עייף אחרי יום עבודה קשה" "הילד היפראקטיבי" "מטריף את דעתי" ועוד הרבה .....
ולא שמים לב (מרוב דאגה עצמית) שהם מנסים לפגוע באנשים אחרים.... באמרות מטופשות כמו -

אם את לא עובדת מחוץ לבית - את מובטלת עם ביטחון עצמי נמוך...
אם את מטפלת בילד שלך בבית - את לא יכולה להיות לבד, לא יודעת להפיק מעצמך.....
ואם את משתדלת לגדל את ילדך הכי קרוב לאופן הטבעי - את קושרת אותו , הוא יחיה לעד בצילך....

אנשים כאלה חושבים כל הזמן על עצמם ,מרחמים על עצמם ועל ההחלטות שהתגלו כלא מתאימות לאורח החיים שלהם אבל אין להם ברירה - "אי אפשר להחזיר את המוצר" אז עכשיו מה שנשאר זה לומר שחייהם הם סבל ולבכות ...בלי לעשות שינויים בחייהם כי מלכתחילה לא היתה להם כוונה להשתנות....

ואני שוב מציינת - אני לא מושלמת, אני פשוט שיניתי את הגישה שלי - אני החלטתי להביא ילד לעולם ואני מחוייבת לו עד סוף ימי!!!!!!!!

אני עובדת כל היום (עם הילד שלי)
קוראת ספרים, מגדלת כל מיני צמחים,מתעניינת בארומתרפיה וצמחי מרפא ,פעילה בפורום נשים במקום מגורי.....
מה שרק מוכיח שאני יכולה להיות כל הזמן עם הילד שלי ולחשוב עליו בכל רגע ובכל זאת ליהנות להיות לבד ולעשות עוד דברים מעניינים.....כשהוא ישן או עם דודים שלו או עם אבא שלו...
אני עדיין מניקה את אדם,מרימה אותו על הידיים, ישנה איתו ועוד דברים שאנשים אחרים לא מסוגלים לעשות אותם כי הם עסוקים בקידום חייהם האישיים ולוקחים את ההורות כהפרעה.....
והתוצאה - יש לי ילד שהוא איש בפני עצמו...

נויה היקרה -
אין לי שום כוונה לחנך אף אחד ואין שום סיכוי שאני אחת כזו שמבינה או מתעניינת בדבר אחד בחיי,
אדם ממלא לי כל חלל בחיים מכיוון שאני מרגישה מחוייבת לדאוג לצרכים של האדם שאני בעצמי הבאתי לעולם ואותו איש קטן יגדל ויהיה איש גדול שהושפע מדרך הגידול של אמא שלו, שצריכה להשתדל למנוע ממנו משקעים שליליים עתידיים שנגרמים כתוצאה מחסכים כלשהם בילדות (שקשורים באופן הגידול שלו).
יש לי מספיק מקום למלא המון דברים וזה אף פעם לא יבוא על חשבון אדם, אני עושה המון דברים שאני אוהבת ומשתפת אותו בהם אז אפשר כבר להגיד ש"אנחנו עושים".... וכשיש משהו שלא כל כך מתאים שנעשה ביחד אני עושה לבד אבל לא מפסיקה לחשוב עליו לרגע...

ל אמא של אדם, תראי, לשיטתך, ילד צריך למלא את כל העולם החיצוני והפנימי. אפילו כשאתה ישן, אין חלל שהוא לא נכנס בו, אולי זה עונה לך על צורך. לדעתי, ואין לי כוונה כמוך לחנך אותך, המלחמה על שמירת הדברים שמעניינים אותי, על חופש מסוים, על יכולת לשמור על עצמי כאדם שמתעניין בעוד תחומים, ורוצה למלא את חיוו בהם גם אם אני אמא אחראית לנשמה טהורה - זו מהות ההומניות, זה שפיות. וזה גם סתם הופך אותי למישהי שעוד אפשר לשוחח איתה על משהו חוץ ממה הילד עושה עכשיו.

סבל זה משהו שאתה מרגיש. סתם דוגמא, סבתא שלה כל חייה היתה בסבל, ככה היא חשבה וככה היא הרגישה. אי אפשר להתווכח עם תחושות של אנשים. יש לתת לגיטימציה לכל התחושות האפשריות.

מה שאת חווה כחיסרון מישהי אחרת תחווה כסבל. למה לשלול את התחושות שלה?

ושוב, אין ספק שילד משנה את כל חיינו וצריך להתרגל לזה. יש כאלה, שזה לוקח להם מעט זמן אם בכלל, ויש כאלה שזה לוקח להן הרבה זמן ואולי הרבה מאוד זמן. אני לא מוצאת טעם בלהאשים אמהות שההסתגלות לשינוי לוקחת להם הרבה זמן, זה לא מועיל אלא רק מחמיר את התחושה. זה הופך את המצב למצב ללא מוצא.
לעומת זאת תמיכה והבנה רק יעזרו.

נועה-
סבל בכלל לא מתקשר עם המילה אימהות -- תנסי חיסרון.
למשל אצלי החיסרון באימהות זה חוסר שינה ועד היום (אדם בן 3 וחצי) אני לא מסוגלת לישון יותר מ-3 שעות רצוף, גם כשאבא שלו לוקח אותו בשביל שאוכל לישון כמה שעות אני עסוקה בלחשוב מה קורה איתו.
לגבי השינויים - על זה בדיוק אני מדברת אף אחד לא יודע מה יקרה בדיוק, לפני שמקבלים החלטה על משהו אבל צריכים להיות מוכנים לשינויים (ולא לקרוא לזה סבל).
לא יכול להיות שאדם שעבד משמרות כפולות יוכל להמשיך באותה שיגרה גם לאחר ההורות.

אמא אינקובטור-
אין מה להשוות בין לימודים לילדים ,מתי תכניסו לראש שאנו מביאות אנשים קטנים לעולם, נשמות ....

ההבדל בין לימודים לילדים הוא שאם החוג שבחרת לא היה מתאים לך יכולת להחליף חוג. להחליף או להחזיר את הילד, קצת יותר קשה.
האנלוגיה היתה - גם משהו חיובי מאוד, שאת מאוד רוצה, ובסיכומו של דבר יעשה לך רק טוב, מורכב מהרבה קשיים קטנים שיכולים להצטבר לקושי גדול. זה לא אומר שצריך לשבור את הכלים ולא לשחק.

ההבדל בין לימודים לילדים הוא שאם החוג שבחרת לא היה מתאים לך יכולת להחליף חוג. להחליף או להחזיר את הילד, קצת יותר קשה. לכן, למרות שאני מרגישה שהאמהות היא, כן, כנראה הדבר הכי גדול שקרה לי, אני לא ממליצה לכל אחד להכנס לזה. נראה לי קשה לפחות באותה מידה לעשות ילדים ולהתחרט מלא לעשות ולהתחרט.

כמו רוב הדברים בחיים - אימהות זו בחירה ! זכות ולא חובה !

בחרתי גם ללמוד באוניברסיטה. התקבלתי לחוג שרציתי, שכר הלימוד מומן על ידי הורי ולכן הייתי צריכה לעבוד רק למחייתי, היתה לי תמיכה מכל הכיוונים (בניגוד למישהי מהמשפחה של בעלי, שההורים שלה לא הבינו למה בחורה צריכה ללמוד באוניברסיטה).
זה אומר שהלימודים היו בשבילי הנאה צרופה, כל הזמן? זה אומר שלא ישבתי בהרצאות משמימות וסיכמתי עד צאת נשמתי? שנהניתי מהבחינות? שלא הייתי עייפה בסופו של יום לימודים של 12 שעות רצופות?

אם למישהי יש בעיה עם השינויים, היתה צריכה לחשוב על זה קודם לפני ההחלטה להביא ילד לעולם ואם את לא מוכנה לשינויים האלה אז זו בעיה נוראית (לילד).

על זה נסוב כל הדיון. על כך שכל המחשבות שחשבו הכותבות בדף הזה על האמהות לפני שהחליטו, התבררו בסוף כלא תואמות את המציאות. האם מישהי יכולה להגיד בלב שלם שלפני האמהות היא ידעה בדיוק לקראת מה היא הולכת?

כמו רוב הדברים בחיים - אימהות זו בחירה ! זכות ולא חובה !
מכיוון שזו בחירה אז הסבל שבבחירה אמור להתבטל? האם לא ניתן לתת לסבל לגיטימציה?
יש ימים שהם מתישים ומעייפים ויש ימים שכל רגע הוא אושר גדול.

ולגבי השינויים, אנחנו לא תמיד (או יותר נכון אף פעם) יודעים את גודל השינוי ואת מהותו. קשה עד בלתי ניתן להבין את גודל "ההקרבה" והנתינה האין סופית בלהיות אמא. לכן לעיתים לחלק מאיתנו זה יכול להיות מתסכל מאוד.
הבנת המצב היא תחילת הדרך לשינוי ולא כמו שהגדרת את המצב כבעיה בלתי פתירה.
יש אנשים שההורות זורמת להם מהלידה ויש אנשים שצריכים זמן הסתגלות.

כמו רוב הדברים בחיים - אימהות זו בחירה ! זכות ולא חובה !
וכמו לכל הדברים בחיים- יש יתרונות וחסרונות ....
ואבוי לאם שמרגישה סבל באימהותה!!!!!!
ו.. לא, אני לא מתחסדת ... ו... לא, אני לא בשאנטי....ו...לא, אני לא מליונרית (גם לא בוכה על המצב הכלכלי).....ו..לא, אני לא פוסטמה (רוב הזמן עושה דברים לבד מתוך בחירה).
אני נהנית להיות "כלואה" עם הילד שלי בבית בלי אף מבוגר.... זו הבחירה שלי והבחירה שלי באימהות כרוכה בשינויים, מה לעשות? אם למישהי יש בעיה עם השינויים, היתה צריכה לחשוב על זה קודם לפני ההחלטה להביא ילד לעולם ואם את לא מוכנה לשינויים האלה אז זו בעיה נוראית (לילד).

דיון שהתחיל בדף להיות אמא זה גם לסבול.